שיח השדה/שבת/ג/א
תד"ה בבא. דקאי בתרי עברי דנהרא איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור. וכ"כ הרא"ש ריש מכילתין והוכיח דאפי' קטן אוכל נבלות חייב להפרישו וכ"ש גדול שלא יסייעו והק' בטורי אבן באבני מילואים חגיגה י"ג א' דבעבודה זרה ו' א' מוכח דאפי' איסור דרבנן ליכא בחד עברא דנהרא דאמרי' דאית לי' בהמה לדידי' משום ל"ע ליכא ומשום הרווחה איכא ואם יש איסור דרבנן מאי נ"מ דמשום הרווחה ג"כ אינו אלא מדרבנן [קצ"ע דברש"י שם משמע דמשום הרווחה איכא איסורא דאורייתא משום לא ישמע על פיך ושמא כוונתו כמ"ש הר"ן בשם רמב"ן ספ"ק דע"ז שאינו אלא אסמכתא] והתם מדמינן לדידי' להא דקאי בתרי עברי דנהרא והתוס' והרא"ש כתבו דאסור להושיט למומרים דבר איסור אפי' שלהן דודאי יאכלוהו ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא משמע דאל"ה אפי' איסור דרבנן ליכא עכ"ד.
ונראה דהתם אינו ודאי שיאכל האיסור וכדפירש"י שם שמא יאכלנה וכן בהא דאית לי' בהמה שמא יקריב את זו וכן במש"כ תוס' ורא"ש להושיט למומרים דבר איסור אע"ג שכתבו דודאי יאכלוה הכונה דודאי אין חוששין מלאכלה ולא כמו בישראל שכ' שם התוס' דמותר להושיט לו דודאי לא יאכלנה אבל גבי פשט ידו להוציאה דודאי יוציאנה איכא איסור דרבנן כמו שהוכיח הרא"ש מהא דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ועי' בתפארת שמואל על הרא"ש בע"ז ו' א':
תד"ה איתמר. עי' במסורת הש"ס מה שנשאר בצ"ע, ואין מובן דל' איתמר נמי הוא כמו לשון ועוד:
תו"י ד"ה ולרשב"א. מודה הקונטרס. לכאו' צ"ל ר"י אבל י"ל דהא התוס' דן כאן אליבא דרש"י דידו לא נייח ע"ג קרקע וע"ז מבאר לפי שיטת ר"י ורשב"א אם יש חילוק בין עקירה להנחה:
בא"ד. אבל בעקירות כו'. לכאו' צ"ע דהא תנן נטל מתוך ידו כו' חייב א"כ מקרי ג"כ עקירה:
 |
ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות) |