שפת אמת/עירובין/ה/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש שיח השדה |
בגמ' אוספי הוא דקא מוסיף. וקשה לפמ"ש רש"י ותוס' דבהעמידו לשם לחי אפי' הוי רחב ד"א לית לן בה א"כ מה בכך דמוסיף הלא איהו גופי' אי הוי העמדה לשם לחי הוי כשר, בפרט למ"ש תוס' ד"ה ארבע דאם מעמידו לשם לחי קלא אית לה א"כ ה"ה בהוספה זו. וצ"ל דמ"מ כיון שכבר נתבטל מתורת לחי ויצא עלה שם מחיצה שוב גם התוספות בטל אל העיקר. וצ"ע אם מעמיד לחי אחרת אצל לחי זו הבולטת לפנים ממנה תוך המבוי אי מהני דגם אי המשכת הראשונה חשוב כמו דופן ליהוי כמעמיד לחי בחצי המבוי דמה שלפנים מהלחי מותרת ע"י הלחי. [כדאי' לקמן (יד:) דעושה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי]:
שם בגמ' ר"א אמר אפי' תימא במבוי ח' כו' הוי לי' ספק דבריהם. לכאורה תמוה אי הכוונה דהוי ספק אי רחב ד' אמות משום דא"י לצמצם א"כ גם ברחבה ט' והלחי הבולטת הוא ד"א לישתרי מכח ס' דבריהם דשמא אינו ד"א, [ובדרבנן אזלינן לקולא אפי' בחד ספיקא] ונראה דודאי כיון דלעיני הרואים נמשכת ד"א חל עלה שם דופן ויצאתה מתורת לחי אבל הכא לא שייך לומר הכי דהרואה יודע ג"כ דממ"נ מותרת והוי רק ס' שמא באמת הוא מצומצמת ד"א א"כ הוי ס' דבריהם כנ"ל:
ברש"י ד"ה חצר כו' אא"כ הוי מלואו בכותל כו'. וקשה דלמה לי מלואו הא אם פרוץ מרובה על העומד נמי מיתסר. ואולי ס"ל לרש"י דכל שבכל הג' מחיצות ביחד יש עומד מרובה על הפרוץ כגון שבב' מחיצות אין שום פירצה אף שבהג' פרוץ מרובה כשר וצ"ע וגם לקמן במשנה (טו.) משמעות פי' רש"י עצמו אינו כן ע"ש:
בתוס' ד"ה ק"ו כו' אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות כו'. דבריהם תמוהין מאוד דאי ס"ל דל"א להתיר עומד מרובה במבוי רק על המחיצה הרביעית כדין הלחי. א"כ הא דפליגי אי פירצת מבוי בד' או בעשר במאי פליגי. וגם מכל הפוס' משמע דעומד מרובה מהני בכל ד' מחיצות של המבוי וצע"ג. אח"כ ראיתי בס' אבן עוזר כ' פי' בתוס' ע"ד הפלפול והוא רחוק. לכן מוכרחין לפרש כוונתם על הס"ד דגמ' דקאי גם למ"ד פירצת מבוי בד' א"כ הפי' דבמחיצה ד' דאית בי' קולא דמהני לחי וקורה אית בי' נמי קולא דעומד מרובה אבל בשאר המחיצות ס"ל פירצת מבוי בד' א"כ ע"כ הטעם משום דעל כולן א"י ללמוד מלחי משום דיו כנ"ל ועי' במהרש"א שהקשה דנימא עומד מרובה בכל ד' מחיצות תוכיח כו'. ותירוצו דחוק דלקמן בפס ד' איכא סברא לכך לא חשבו לפירכא אבל הכא דליכא סברא אלא מכח דיו שפיר הוי פירכא. ונ"ל דכוונת התוס' אינו אלא דליכא למילף מטעם דיו אבל אין הדין ברור ולא מצי למיעבד פירכא מינה דאימא ה"נ דבכל המחיצות מהני. [ועי' מ"ש לקמן (ו.) ד"ה שאני התם]:
בד"ה אינו דין כו' כ"ש דמהני היכא דסותמו טפי כו'. ר"ל כיון דדין פס ד' טפחים משום מחיצה היא ממילא גם בבולט מעצמו ד' אמות כ"ש דמהני טפי. וע"ז הקשו דנימא פירכא דבמבוי לא מהני פס ד"א ובחצר מהני. אבל פס ד' טפחים גם במבוי מהני. ודברי מהרש"א [דפס ד' טפחים מהני בחצר דמשמע דבמבוי לא מהני] צע"ג:
בא"ד. וליכא למימר פס ד' יוכיח. לכאורה טפי הו"ל למימר מה לחצר שניתר בפס ד' אמות וע"ז לא הי' התי'. ודברי מהר"ם לובלין אין מובן לי. אבל נראה דמה לחצר כו' פשיטא להו דלא שייך למיפרך הכא דבאמת עיקר מילתא דלחי ופס קולא היא לגבי מבוי דא"צ פס וסגי לחי. והגם דנצמח מזה חומר דכיון דאין ההיתר מכח מחיצה אלא משום היכר שוב באורך ד"א נפיק מהיתרא דלחי מ"מ עיקר התיקון דלחי ולא פס קולא חשיב כנ"ל. לכן הציעו הקושיא בדרך פס יוכיח וגם ע"ז תי' דהיא מצד הקולא כדכתיבנא ועי' במהרש"א [מ"ש דלשון התוס' אינו מדוקדק דהו"ל למנקט פס ד' טפחים דמהני בחצר יוכיח]. ודבריו תמוהין דע"כ הוכרחו תוס' להקשות מפס ד"א דפס ד' טפחים ודאי מהני גם במבוי מטעם לחי העומד מאליו. וצע"ג ליישב כוונתו בזה. וצ"ע לדינא לשיטת רש"י אי פס ד"א העומד מאליו מתיר בחצר. ועי' בחי' הריטב"א דנראה דמתיר:
בד"ה תאמר. וא"ת והיא גופא נילף בק"ו כו'. וקשה דהא התוס' כ' לעיל ד"ה ק"ו דעל שאר המחיצות ליכא ק"ו משום דיו ואפשר קאי הכא לר"ט דהיכא דמיפרך הק"ו ל"א דיו [דר"ה ס"ל כר"ט כמ"ש התוס' בקידושין (ה:) ד"ה חופה א"כ שפיר הקשו מ"ט דר"ה דאמר בארבע דלדידי' מצי למילף בק"ו כנ"ל] וצ"ע:
בא"ד וא"ת כו' משום דלא התרתיו אלא בעומד מרובה כו'. הלשון תמוה דהא פס ד' לא הוי עומד מרובה ואפי' הכי מתיר בחצר וצ"ל כוונתם דלא התרתיו אלא בפס דהוא מרובה על הלחי מיהו בעיקר דבריהם צ"ע מה ס"ל להתוס' במבוי שהעומד מרובה בדופן הרביעית אי כה"ג נמי פירצתו בד' א"כ אכתי איכא פירכא טובא דבזה לא שייך לומר היא הנותנת [כיון דאיכא עומד מרובה שוב דמי לחצר]. אם לא דס"ל דכה"ג כו"ע מודין דפירצתו בי' וקשה מנ"ל ע"כ נילף לה מחצר והא איכא פירכא מה לחצר דגם בפס ד"ט פירצה בעשר משא"כ במבוי. ודוחק לומר דגם בפס ד"ט סברי התוס' דיהי' פירצת מבוי בעשר כדין חצר וצ"ע ודו"ק:
בד"ה שפרצתו בד' כו' דגמירי דבעי פס ד'. לכאורה הפי' גמירי מסיני כדנקטו לעיל. ולפ"ז בחצר ב' מחיצות ולחי לא יתחייב הזורק לתוכו מרה"ר אלא במבוי. ולא מצינו זה בפוסקים. ואפשר הפי' גמירי קאי על האמוראים דלא פלפלו בזה למילף ק"ו שיועיל לחי וקורה לחצר וע"כ דגמירי להו דהי' התקנה בחצר דוקא פס. אבל מה"ת מהני לחי בחצר כמו במבוי וצ"ע בכוונתם: