שפת אמת/עירובין/ה/א
בגמ' בגזירה שמא יפחות קמיפלגי. קצת קשה לפמ"ש לעיל דלכו"ע תחת הקורה גופא צריך להיות המיעוט א"כ גם בקורה ד' שייך לגזור שמא יפחות המקום שתחת הקורה, ודוחק לפרש דממעט טפח לצד זה וטפח לתוך המבוי באופן שהקורה באמצע ושמא יפחות שייך רק בסופו ולא באמצע דאדרבה הלשון משמע דכל האורך ד' לתוך המבוי הוא וצ"ע:
ברש"י ד"ה ומ"ד ד' כו' דמחיצה שאינה ראוי' לד' לאו מחיצה היא כו' ובגזוזטראות כו'. צ"ע דהא הכא הוי שפיר מחיצה לכל המבוי ומה בכך דלהלן מטפח אינו מיעוט כיון דבמקום המחיצה אמרינן פי תקרה יורד וסותם, דבשלמא התם בגזוזטראות שם כל החלל שהמחיצות מקיפין אותו אינו מקום ד' אבל הכא המחיצה מקיף כל המבוי וגם צ"ע [מ"ש רש"י דאמרו רבנן דבטפי מעשרים וכו'] דהיכן מצינו דביותר מעשרים לא נימא פי תקרה יורד וסותם, ויותר הו"ל לפרש דס"ל השתא כרב לעיל דילפינן מהיכל דלאו פתח הוא ביותר מעשרים ונימא נמי דפתח שאינו לד' לאו פתח הוא, ואפשר לולי פירש"י יש לפרש איפכא דלמ"ד משום היכר, משהו היכר לא מהני משום דס"ל דהיכר דלמטה אינו כלמעלה אבל מ"ד משום מחיצה מהני מיעוט דמקום מחיצה לבד:
בד"ה תחילת מבוי כגון גבי חקק דהשתא קאתי לשויי' מבוי. קצת קשה אטו מי לא עסקינן נמי שהי' למעלה מי' ונתמעט אח"כ וחקק כדי להשלים לעשרה, מיהו לשיטת התוס' ד"ה סוף מיושב זה דכל היכא שנתקלקל ולא נשאר שיעור תו חשיב כתחילת מבוי, אבל לפי' רש"י דבעושה פס ד' אח"כ [כיון שכבר הי' מבוי אע"ג שאירע בו פסול] נמי מהני תיקשי הכא כנ"ל:
בד"ה בקרן זוית טפח מן הפתח בדופן האמצעי כו'. וכ' התוס' דלא דק, ואפשר דגם כוונת רש"י אינו שכל הפתח נעשה מטפח על ג' טפחים, וי"ל דרש"י נמי ס"ל כדעת התוס' דלא נשאר בדופן המשך טפח שלם וגם לא נשאר ב' טפחים בצד השני בדופן האמצעי רק כוונת רש"י דהפתח כמו שעומדת אוכלת טפח מדופן אמצעי וג' מדופן השני ולעולם הפצימין אוכלין עוד והיכן כתב רש"י שנשאר באמצעי ג' טפחים דע"ז יוקשה קושי' התוס', אם לא שהי' הציור ברש"י על כזה כמו שהוא לפנינו וע"ז השיגו התוס' שפיר:
ועי' ברי"ף שפוסק כאביי בפחותה מי' דחוקק ד' על ד' במשך המבוי, ולכאורה תמוה דלמה לא יחוק כל רוחב המבוי וכ"כ הרא"ש וכ"כ בטוש"ע (סי' שס"ג סעי' כ"ו) דחוקק כל רוחב המבוי, וי"ל דעת הרי"ף כיון דבגבוה מכ' פוסק כר"י דסגי בהמעטת טפח בלבד, והטעם מבואר ברש"י ור"י דלשוי' דופן צריך ד' אבל ביש בו גובה י' דנקרא דופן אלא דצריך למעטו מכ' שפיר סגי בממעט טפח, א"כ א"ש נמי הכא כיון דד' שיעור מבוי הוא שפיר מיקרי שם דופן על זו הקורה ושוב גם בצדדין סגי בטפח אבל טפח ודאי בעינן בכל רוחב הקורה כנ"ל, מ"מ יותר נראה כהרא"ש וכמ"ש בשו"ע, ועי' בב"ח שם מ"ש דע"כ איירי שרוחב המבוי אינה ד' דאל"ה הוי רחבו כארכו וכמ"ש התוס' כאן ד"ה ואי בארבעה כו', ולפע"ד אין זה מובן דא"כ יצטרך ג"כ להיות במשך מיעוט זה חצרות פתוחות והו"ל להפוס' לכתוב כן, וגם קשה לדעת אבי העזרי שהביא הרא"ש דפוסק כר' יוסף דסגי בארבעה הלא בגמ' מסיק בקרן זוית ולמה סתם הרא"ש דבריו, ע"כ נראה דלא בעינן אלא שיעור משך שיהי' ראוי להיות עליו שם מבוי אילו הי' פתוחין לתוכו חצירות, ולהכי אמרינן דמשכחת פתח בקרן זוית לכן הוי שוב שם מבוי עליו, ולכן כ' התוס' דצריך משהו טפח כדי שיהא ראוי להיות אורכו יותר על רחבו אילו הי' רחבו ד' כהפחותה שבמבוי, אבל לעולם שפיר מצי להיות עתה רוחבו יותר לית לן בה כנ"ל ברור ודוק היטב: