שער המלך/אישות/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ אישות ז

א

האומר

לאשה כו' ע"מ שירצה אבא רצה האב מקו' לא רצה או ששתק כו' אינה מקודשת. עיין בהשגת הראב"ד ז"ל ומרן כ"מ ז"ל רצה ליישב דעת רבינו דס"ל דע"מ שיאמר אבא אין וע"מ שלא ימחה בשעת שמיעה משמע וסיפא דקתני מלמדין את האב בשמיחה תוך כדי דיבור או בשעת שעסוקין באותו ענין דבע"מ שלא ימחה מהני ובע"מ שישתוק צריך שימחה תיכף ומיד בשעת שמיעה יע"ש ודבריו סתומים דא"כ ק' דאמאי לא אוקמוה לכולה מתניתין בחד טעמא בע"מ שלא ימחה וכבר הוקשה לו להרב ל"מ כן ותי' דלא מוקי לה תלמודא בהכי משום דע"מ שירצה לא משמע אלא ע"מ שישתוק או שיאמר אין שהוא קיום מעשה אבל ע"מ שלא ימחה שהוא שב וא"ת לא משמע כלל ומשו"ה לא אוקמוה לרישא בע"מ שלא ימחה משום דקתני ע"מ שירצה אלא בסיפא ומציעתא דלא קתני בה ע"מ שירצה ורב יוסף דקאמר מאי ע"מ שירצה שלא ימחה מפרש רבי' שלא כפי' הרמב"ן ז"ל דלאו למימרא דע"מ שירצה דקתני מתני' משמעות' ע"מ שלא ימחה אלא ה"ק מאי ע"מ שירצה שלא ימחה כלומר דקאמר בהדיא שלא ימחה ומתניתין לא נקט לשון המקדש אלא הכונה ור' ינאי דחיקא ליה לאוקמא בהכי דפשטיה משמע דלשון המקדש הוא ומש"ה אוקמא רישא בחד טעמא כו' את"ד יע"ש ודבריו תמוהים דאכתי קשה לרב יוסף דאוקמא למתניתין דע"מ שירצה באומר בהדיא ע"מ שלא ימחה א"כ אמאי הוצרך לאוקמ' באומר על מנת שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום לוקמי כפשטיה באומר שלא ימחה סתמא ואתי' כולה מתני' כפשטא כיון דשלא ימחה בשעת שמיעה משמע לדעת רבינו ולכן נראה דרב יוסף דמוקי למתני' בע"מ שלא ימחה מכאן ועד ל' יום לאו למימרא דקאמר בהדיא שלא ימחה כמ"ש הרב ל"מ אלא ה"ק דמתני' מיירי באומר ע"מ שירצה מכאן ועד ל' יום דהתם ודאי משמעותו שלא ימחה דאי ע"מ שיאמר אבא אין קאמר איך אפשר שלא יפסיק מלומר אין כל ל' יום ועיין בחי' הריטב"א ז"ל אמנם בע"מ שירצה סתמא מודה רב יוסף דמשמעותו ע"מ שיאמר אבא אין ומש"ה לא אוקמ' למתני' בע"מ שלא ימחה ומ"מ דברי מרן ז"ל אכתי יש בהן מן הקושי דכיון דלרבינו ז"ל ע"כ מתני' דמת הבן מיירי בשמת הבן ואח"כ שמע ומלמדין תוך כ"ד קאמר א"כ מאי פריך בגמ' בע"מ שישתוק והרי שתק לימא דעדיין לא שמע אלא אחר מיתת הבן מלמדין אותו כשישמע לא ירצה וכבר הוקשה לו להרב ל"מ יע"ש מה שתירץ בדוחק ולכ"נ כותיה דמרן ז"ל ולא מטעמיה דס"ל לרבינו ז"ל כדעת הראב"ד שכתב הרב החי' דבע"מ שישתוק כל שמת האב קודם ששמע אינה מקודשת משום דע"מ שישמע וישתוק משמע ומתני' דקתני מת האב מקו' למאי דמוקמי' לה בגמ' בע"מ שישתוק בשמת האב אחר ששמע מיירי משום הכי לא מוקמי לסיפא דמתני' דמלמדין את האב לכשישמע קאמר משום דדומיא דמציעתא קתני דמיירי בששמע ואחר כך מת אמנם כי מוקמינן למתניתין בע"מ שלא ימחה לא קשיא לן סיפא דקתני מלמדין משום דבע"מ שלא ימחה אף הראב"ד ז"ל מודה דאם מת האב קודם ששמע מקודשת שלא נתכוון זה אלא שלא ימחה ואם כן מציעתא דקתני מת האב מקודשת בשמת קודם ששמע מוקמינן לה ודומיא דהכי קתני סיפא מלמדין כו' כלומר דמלמדין דכשישמע יאמר איני רוצה כנ"ל:
עוד הקש' הרב ל"מ לדעת הרמב"ן והרשב"א דע"מ שיאמר אבא אין לעולם משמע ואפי' אם אמר בתחילה איני רוצה כל שחזר ואמר אין מקודשת דא"כ כי הוי בעי תלמוד' למימר מאי ע"מ שירצה אילימא ע"מ שיאמר אבא אין אימ' סיפ' כו' ואמאי ל"ק ליה מרישא דקתני אינה מקודשת דאמאי הא בספיקא היא דילמא ירצה אח"כ דמטעם זה לא מוקמינן לרישא דמתני' בע"מ שלא ימחה משום דקתני רצה האב מקודשת ובשלא ימחה היכי קתני מקודשת הא לעולם בספיקא קאי שמא ימחה אחר כך ותירץ דאינה מקודשת מצינו למימר דאינה מקודשת ודאית קאמר אבל מקודשת ודאי משמע יעויין שם וקשיא לי עליו אדרבא נהפוך הוא דאינה מקו' אינה מקו' כלל משמע אבל מקו' מצינו למימר מקוד' מספק קאמר וזה מבואר מסוגיא דפ' הא"מ ד"ן גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י דבעי למפשט רב יוסף דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ה"ז מקודשת ודחה אביי שאני התם דלחומרא כלומר דמקודשת מס' קאמר ובתר הכי פשיט אביי ממתני' דקתני ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אינה מקודשת הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע דאל"כ קשה דאמאי לא דחי אביי דמאי אינה מקודשת אינה מקודשת גמורה ולחומרא כדדחי אביי גופיה למתני' דכסבור הייתי שהיא כהנת דמאי מקודשת לחומרא אלא משמע דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע אבל מקודשת מצינן למימר דמקודשת מס' קאמר ולכן נראה דמאי דלא מוקמינן רישא דמתני' בשלא ימחה לאו היינו משום דלישנא דמקודשת מקודשת ודאי משמע דהא ליתא כמ"ש אלא היינו משום דדומיא דמקוד' דסיפא קתני דהיינו אינה מקודשת ודאית וכ"כ הרב ח"ה ז"ל אבל אינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת גמורה קאמר וההיא דפרק הא"מ דמשמע דלישנא דאינה מקודשת כלל משמע י"ל דהתם ה"ט משום דלא קתני ברישא דמתניתין מקודשת ולהכי ודאי אינה מקודשת כלל במשמע אבל הכא דקתני ברישא דמתני' מקודשת איכא למימר דכי קתני אינה מקו' כלפי מאי דקתני רישא מקו' ודאית קתני דבהא אינה מקודשת ודאית כנ"ל ועוד יש ליישב דברי הרב ל"מ ע"פ מה שאכתוב לקמן בההיא דע"מ שיש לי במקום פ' יע"ש ודו"ק והתוספות שם ד"ה אלא על מנת שישתוק כו' כתבו וזה לשונם ואין לפרש שישתוק לעולם דא"כ היינו שלא ימחה כו' רצה האב מקודשת כו' ודבריהם צריכים ביאור דהיכי הו"מ למימר דשישתוק לעולם קאמר דא"כ מאי פריך בגמרא אימא סיפא כו' והא שתק ומאי קו' הא כיון דישתוק לעולם קאמר שפיר קתני במתני' מלמדין כו' ואי כונתם ז"ל להקשות לתלמודא גופיה דמנ"ל לו' דשישתוק בשעת שמיעה קאמר אדתיקשי ליה מסיפא א"כ מה תירצו בזה באומרם דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת הא אכתי תיקשי לתלמודא גופא דאמאי לא מוקי לה רישא בע"מ שיאמר אבא אין וסיפא בע"מ שישתוק ואמאי נייד מחלוקת שישתוק והצריך לאוקמ' בע"מ שלא ימחה ואפשר לומר דודאי ע"מ שישתוק טפי משמע בשעת שמיעה מדאפקיה בלשון עשה וכמ"ש הר"ן יע"ש אלא דקשיא להו דאדדחיק תלמודא לאוקמא למתני' רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא טפי הוה ניחא לן לאוקמי בחד טעמא בע"מ שישתוק ולומר דשישתוק לעולם קאמר דמהשתא לא תקשי לן מסיפא דקתני מלמדין ואהא תי' דא"כ היינו שלא ימחה וקשיא רישא דקתני רצה האב מקו' וכיון דע"כ לאוקמא למתני' בתרי טעמי טפי ניחא ליה לתלמודא לאוקמא בע"מ שלא ימחה מלאוקמא בע"מ שישתוק דפשטא משמע בשעת שמיעה כנ"ל ודו"ק:

ב

הרי

את מקודשת בזה ע"מ שיש לי ק"ק זוז או בית כור כו'. כתב ה"ה משנה פ' האומר ושאלו בגמ' וניחוש שמא יש לו ותי' ל"ק הא בקדושי ודאי הא בקדושי ס' הנה הרשב"א ז"ל שם בחי' כתב וצ"ע בע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת אם אינה מקודשת כלל קאמר או אינה מקודשת גמורה קאמר ולעולם ס' הוי דילמא יש לו כי הכא ומסתברא דהתם נמי מקודשה ודאי קאמר עכ"ד ולפי דבריו ז"ל צ"ל דאינה מקודשת דקתני התם במתני' לצדדין קתני דכולהו הני דקתני התם ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' אינה מקודשת כלל ע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו אינה מקודשת ודאי אלא ס' וקשה טובא לכאורה לפי זה מהא דאמרינן התם אלא אמר אביי מהכא ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו כו' והשתא אם איתא דאינה מקודשת דקתני מתני' אחלוקת ע"מ שיש לי בת או שפחה ואין לו ע"כ אינה מקודשת ודאי קאמר אם כן מנ"ל לאביי לומר דכי קתני אינה מקודשת אשארה אינה מקודשת כלל קאמר ולצדדין קתני כי היכי דתיפשוט מינה דדברים שבלב אינן דברים אדרבא נימא דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' מקודשת הויא ולחומרא וכדדחי אביי התם אמתני' דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה מקודשת דמאי מקודשת דקתני ספק מקודשת ולחומרא ופי' הרשב"א והריטב"א דה"ט משום דלא מהימנינן ליה במ"ש כסבור הייתי שהיא כהנת כו' ומש"ה הוי ס' מקוד' ולעולם דאי הוי ידעינן שכך היה בדעתו אינה מקוד' דדברים שבלב הויין דברים וא"כ הכא נמי נימא הכי דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דספק הוי וחיישינן שמא משקרת במ"ש בלבי היה להתקדש לו אלא ודאי מוכח דאינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת כלל במשמע והיה נראה לומר דפשיטותא דאביי דדברים שבלב אינם דברים לאו היינו מכל הנהו דקתני התם ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' דהתם ודאי מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' הוי אלא מחלוקת ע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני מתניתין הוא דבעי למיפשט דאם אי' דדברים שבלב הויין דברים אמאי קתני מתני' דאינה מקודשת ודאי ואם בא אחר וקדשה תפסי קדושין הא הו"ל ס"ס ס' אי יש לו אי לא ואם ת"ל שאין לו שמא אמת היה במה שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ כן וכיון דאיכא ס"ס הו"ל מקודשת ודאית ואם בא אחר וקדשה לא תפסי קדושין הן אמת שזה שכתבנו דכל דאיכא ס"ס להחמיר הו"ל מקודשת ודאית וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ומכח הסברא הי' נראה דכי היכי דקי"ל גבי קדושין דכל דאיכא ס"ס להקל אזלינן לקולא ומתירין אותה לינשא לשוק והיינו משום דכל דאיכא ספק ספיקא חשיב ההוא צד כמיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לה כלל וא"כ ה"נ כל דאיכא ס"ס להחמיר חשיבה ההוא צד כמיעוטא דמעוטא ולא חיישינן לה כלל ודוגמא לדבר ראיתי להרב מש"ל ז"ל שכתב בפ"ד מה' בכורות דק"ב ע"א דאף דקי"ל ס' דרבנן לקולא כל דאיכא ס"ס להחמיר אף בדרבנן אזלינן לחומרא וכתב שאף שלא מצא חילוק זה בדברי הראשונים מ"מ מכח הסברא נ"ל דכל דאיכא ס"ס חשיב ההוא צד כמעוטא דמעוט' ולא חשיב ס' כלל יע"ש ועיין במ"ש עוד בפ"י מה' מקואות הלכה ו' בכללי ס' דרבנן:
הן אמת שקשה לי על דבריו מאותה שכתב ה"ה ז"ל שכתב בפ' כ"ז מה' שבת הלכה ג' וז"ל ובתשובה ביאר רבי' דכל מה שיהיה מן התחומין מן התורה ספק להחמי' ומה שהוא מדבריהם ס' להקל דס' דרבנן לקולא כו' וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש ס' אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותרת לפי שהוא ס' בשל דבריהם וכן התיר רבי' בתשובה עכ"ל והשתא לפי דעת הרב מש"ל ז"ל ק' דהא איכא ס"ס להחמיר ספק אם הם למעלה מעשרה או לא ואת"ל שהם למעלה מעשרה ס' אי יש תחומין למעלה מעשרה או לא וכעת צ"ע ומ"מ לדאתאן עלה נר' דאפשר לחלק ולומר דאע"ג דקי"ל גבי קדושין דס"ס לקולא היינו משום דאיכא חזקה דאוקי אתתא בחזק' פנויה אבל להחמיר ולומר דלא תפסי בה קדושין מאחר לא כיון דאיכא חזקה לפנויה כנגדה ושוב מצאתי למוהרד"ז בסי' ח"י שכתב בכעין נדון שלנו על אשה אחת שנתקדשה ושני' אומרים שנתקדשה מרצונה וב' אומרים שנתקדשה באונס פחד כתב הרב ז"ל דה"ז מקודשת ודאי ולא תפסי קידושין מאחר מטעם ס"ס ס' אם האמת כדברי האומרים שנתקדשה לרצונה וא"ת נתקדשה באונס ס' אי חשיב' אונס או לא יע"ש ועיין בהרב כנסת הגדולה סי' מ"ז בהגהת הטור אות י"ד ומיהו אכתי נראה דאין תי' זה מעלה ארוכה דאם אית' כל כי האי הו"ל לאביי לפרש ולא למיסתם סתומי ולומר ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו דמשמע דאכולא מילת' קא פריך ותו דהרשב"א ז"ל שם בחי' כתב וז"ל וכן הדין בהא דבסמוך בכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת מדקתני אינה מקודשת משמע אינה מקודשת כלל כו' הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת הוא דקשיא ליה דמשמע כלל כלל לא ולכן נראה דמשמע ליה לאביי דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל והיינו דבעי למיפשט דבשלמ' אם נאמר דדברים שבלב אינן דברים מש"ה קתני אינה מקודשת ואע"ג דבע"מ שיש לי בת ואין לו ה"ז מקודשת מס' אפ"ה קתני אינה מקודשת משום אינך אכן אם נאמר דבכל הני קתני מתני' אינה מקודשת ודאי אלא ס' א"כ הו"ל למיתני ס' מקודשת או מקודשת ואינה מקודשת כי היכי דקתני בריש פרקין כנ"ל ועוד יש ליישב על פי מ"ש לקמן דין ג' ומ"מ אכתי ק' לדעת הרשב"א ז"ל דאם כן הו"ל לתלמודא לאקשויי התם וניחוש שמא יש לו ולשנויי עלה דאינה מקודשת ודאי קאמר ואמאי נטר תלמודא לאקשויי עד הכא ודו"ק:

ג

הרי

את מקודשת לי ע"מ שיש לי ק"ק זוז או בית כור עפר במקום פ' כו'. משנה פ' האומר וכ' הרא"ש שם וז"ל ובהא מסתברא שאם אין לו באותו מקום אפילו קדושי ס' אין כאן דאי אפשר שאם היה לו בית כור עפר באותו מקום שלא היה ידוע עכ"ל ושלא כדעת רבינו ז"ל שכתב דה"נ מקוד' מס' וה"ה ז"ל כתב שיש לו ראיה מן התוספתא ואין דבריו מוכרחים וכבר תמה עליו הלח"מ ז"ל יע"ש ולי נראה שיצא לרבינו ז"ל כן מדפריך בגמ' אחלוקה זו פשיטא ואם איתא מאי קו' נימא דהא קמ"ל דאינה מקודשת כלל ולא חיישינן שמא יש לו אלא משמע דס"ל לתלמוד' דה"נ חיישינן שמא יש לו ואינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת ודאי קאמר מיהו קשה לדעת רבי' דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל וכדמוכח מההיא דפרק הא"מ ד"ן דבעי למפשט אביי דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני אע"פ שאמר' בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכמ"ש לעיל וי"ל דהתם לאו מלישנא דאינה מקודשת הוא דק"ל דהא ודאי לישנא דאינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר אלא מלישנא דמתני' דקתני ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקוד' דמשמע דה"ק ל"מ בשלא אמר' בלבי הי' להתקדש לו דאינה מקודשת אלא אפילו שאמרה בלבי היה כו' אע"פ כן אינה מקודשת וא"כ כי היכי דבשלא אמרה בלבי היה כו' דאינה מקוד' כלל ה"נ בשאמרה בלבי היה כו' דמלישנ' דאע"פ משמע שדינן שוה ודו"ק:

ד

הרי

את מקודשת לי ע"מ שאראך כו'. כתב הטור סי' ל"ח משם הרמ"ה ז"ל דע"מ שאראך להבא משמע אע"ג דאחזי לה ממציאה דאשכח או מתנה שניתן לו אח"כ הוו קידושין ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למהוי ס' קידושין וכתב מר"ן וז"ל דמ"ש ומיהו לא חיישינן כו' נראה שבא לחלוק על דברי הרמ"ה וכעין מ"ש רי"ו בשם הרא"ש ואע"פ של' ומיהו אינו מיושר ע"כ לפרש כן שאל"כ ק' אמאי לא חיישי' להכי להחמיר א"ד הנה מבואר מדבריו דס"ל למרן שלדעת הרמ"ה דס"ל דלהבא משמע אע"פ שלא הראהו אינה מותרת לינשא לשוק בלא גט דחיישינן כן שמא יראה לה בתר הכי ואף למה שחזר ופי' עוד בדברי הטור ז"ל מ"מ משמע ודאי דבהא לא חזר בו הרב ז"ל וקשה ממ"ש מרן שם בסמוך משם הרמ"ה דבע"מ שאראך מספק לא חיישינן דילמא הראה לה למהוו קידושי ס' כו' ובודאי שכונתו לומר שמותרת לינשא בלא גט והשתא ק' דלדעת הרמ"ה בלא"ה חיישינן למיהוי קדושי ספק משום חששא דשמא יראה לה בתר הכי ושמא נאמר דאע"ג דבלאו הכי חיישינן למיהוי ספק קידושין משום שמא יראה לה בתר הכי הא קמ"ל דלשמא הראהו לא חיישינן ונ"מ בשמת או שאומר שאינו רוצה להראות לה לעולם דומיא דע"מ שאתן לך ר' זוז שכתב הטור לקמן משם הר"ם הנרבוני דאי משום חששא דשמא יראה לה ליכא למיחש ואי משום חששא דשמא הראהו הוה חיישינן כנ"ל:

י

האומר

הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז. משנה פרק האומר ואמרינן עלה בגמ' אתמר ר"ה אמר והוא יתן ור"י אמר לכשיתן כו' ופי' רש"י ר"ה אמר כו' וז"ל ומיהו מודה ר"ה דאם מת קודם שנתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו ע"כ וכ"כ הר"ן ונר' דקשיתיה להו דאמאי לא קאמר בגמר' דאיכא בינייהו אם מת קודם שנתנו לה ואהא כתבו דבהא אפי' ר"ה מודה כיון שלא קיים תנאו ובודאי שכונתם לומר דאפילו אם היורשים רוצים ליתן לה אפי"ה אינה מקודשת דאי בשאין היורשים רוצים ליתן פשיטא ותו דא"כ איך כתבו דאינה צריכה חליצה ומותרת לינשא לשוק ניחוש שמא למחר ירצו היורשים לקיים התנאים וליתן לה ק"ק זוז ונמצא מקודשת למפרע ובשלמא למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה ניחא דלא חיישינן דמסתמא ודאי לא חשיד' לקלקל את עצמה ובודאי שלא תקבלם אך למאן דס"ל דשמה נתינה ניחוש שמא יתנום לה בע"כ והר"ן בפרק מי שאחזו ס"ל דקי"ל כמ"ד שמה נתינה וכן הוא דעת רובא דרבוותא ואף לדעת החולקים שם שכתב הר"ן אינו אלא ס' דמספ"ל הלכתא כמאן אלא ע"כ דס"ל דאפילו אם היורשים באים ונותנים לה אינה מקודשת משום דאתן למקדש דוק' משמע ויש לדקדק דאיך כתבו בפשיטות דאינה צריכה חליצה דמשמע דהלכה פסוקה היא הא פליגי ת"ק ורשב"ג לקמן אי אמרי' לי ואפי' ליורשי במשמע ומשמע דלת"ק דרשב"ג דס"ל לי ולא ליורשי ה"נ הכא על מנת שאתן אני ולא יורשי משמע ולרשב"ג דס"ל לי ואפילו יורשי ה"נ הכא אתן אני ואפילו יורשי במשמע ואף דקימ"ל הלכה כת"ק דרשב"ג מ"מ לא היל"ל כן בפשיטות אלא היל"ל אינה צריכה חליצה לת"ק דרשב"ג ואפשר היה לומר דס"ל דהכא אפילו רשב"ג מודה דאין יורשיו במשמע משום דאמדינן דעתיה דודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה והלכך ודאי ע"מ שיתן הוא בעצמו קאמר אבל כל שמת ודאי שאינו רוצה בקיום התנאי ושתהיה מקודשת לו משא"כ בגירושין שהרי גמר בדעתו לגרשה מיד אלא שהתנה ע"מ שתתן לי ק"ק זוז ס"ל לרשב"ג דלי ואפילו ליורשי קאמר האמנם ראיתי להרשב"א בחידושיו למסכת גיטין בפרק מי שאחזו שהביא משם הירושלמי דקאמר אף בקידושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז לרשב"ג אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום יע"ש ואם כן ע"כ צריך לומר דמ"ש רש"י והר"ן דאינה צריכה חליצה אליבא דהלכתא הוא דקאמרי דקיימא לן כתנא קמא דרבי שמעון בן גמליאל וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' כ"ב שכתב דמהירושלמי הלזו יש ללמוד דהנותן לחבירו מתנה על מנת שיתן לו מאתים זוז ומת המקבל ולא הספיק ליתן דהמתנה בטילה דעל מנת שיתן הוא בדוקא התנה ולא יורשיו ודלא כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' י"ז ודלא כהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך במתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז ומת בניו נותנין לו אחר מותו שלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שינתנו לו ולא נחלקו רשב"ג ורבנן אלא בלי ולא יורשיו דמסתמא בדוקא אתני יע"ש והוא תימה שהרי הרשב"א בחי' הביא הירושלמי הלזו להלכה וא"כ נמצאו ג"כ דבריו סותרים ומה גם דמתלמודא דידן ג"כ נראה שיש להוכיח דס"ל כהירושלמי דאי כדברי הרשב"א כי פריך בגמרא מאי בינייהו אמאי ל"ק איכא בינייהו שמת לר"ה אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה ליבם ולר"י אינה זקוקה ליבם דאין קדושין לאחר מיתה אלא משמע דלת"ק דרשב"ג דק"ל כותיה בדוק' אתני שיתן הוא ולא יורשיו דהשת' אפילו לר"ה אינה מקו' ולכן נר' דהרשב"א אזיל ומודה ודאי דלשון שתתן לנוכח למקבל משמע אלא דאפילו הכי אמדינן דעתיה דודאי לאו בדוק' אתני דכיון שכל מגמתו שיתנו לו מאתים זוז אין דרך בני אדם להקפיד שיתן הוא בדוק' ולא יתנו אחרים משא"כ בלי ולא יורשי דאיכ' למימר דדוק' אתני מפני שהוא צריך לו אלא דרשב"ג ס"ל בלי ואפי' יורשי במשמע וכל זמן שלא פי' לי ולא יורשי הו"ל כאלו פי' בהדי' לי וליורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומשום הכי בקדושין כל שאמר אתן לך שהלשון מורה ביחוד על נתינת הוא בעצמו איכ' למימר דדוק' אתני על מנת שיתן הוא בעצמו דמסתמ' ודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה וכל שמת אינו רוצה בקיום התנאי והקדושין ולרשב"ג דס"ל דלי אפי' יורשיו במשמע דהו"ל כאלו פי' בהדי' ליורשיו ה"נ כשאתן לך הו"ל כאלו פירש בהדיא על מנת שאתן אני או יורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומדברי הירושלמי הלזו נראה שיש ללמוד דהא דאמרינן לי ולא ליורשי לאו ה"ט משום דהוה לישנא יתירא דהיל"ל על מנת שתתני שהרי בע"מ שאתן לך ליכא לישנ' יתיר' ואפ"ה ס"ל להירושלמי דלת"ק דרשב"ג בדוק' אתני ואם כן מינה נשמע נמי דהאומר ע"מ שתתני אע"ג דלא אמר לי אמרינן דלי ולא ליורשיו קאמר וכן נראה מלשון רש"י שכתב לקמן ד"ה אבל דכ"ע תנאי הוי ואפילו ת"ק מודה שאם פירש ואמר על מנת שתתן לי או ליורשי שאפילו מת כו' ואם אית' טפי הו"ל לאשמועינן דכל שלא אמר לי אפילו ת"ק מודה וכן מבואר ג"כ ממ"ש מוהריב"ל ח"ד סי' ט"ז יע"ש ויש לי מן התימה על הרב משנה למלך שכתב בפרק ג' מהלכות זכיה ומתנה הלכה יו"ד וז"ל כתב בע"הת שער ב' ח"ב שאם אמר על מנת שתחזירהו לי דאם מת הנותן ולא החזירו בחייו נתבטלה מתנתו דומי' דגט באומר ע"מ שתתן לי ק"ק זוז דאמרינן לי ולא ליורשי ויש לגמגם בדבריו דשאני התם דמלת לי מיותרת שהיל"ל על מנת שתתני אבל הכא דלי אצטריך דהא ראוי לי קאמר מנ"ל לטפויי לי ולא יורשי נמי עכ"ד והוא תימה שהרי מהירושלמי הלזו מבואר דאפי' בעל מנת שתתני דאין כאן לשון מיותר אפי' הכי אמרינן לי ולא ליורשי מדבריו משמע דבאומר ע"מ שתתני כ"ע מודו דלא אמרינן לי ולא ליורשי והא ליתא כמ"ש ועיין בהרב פמ"א ח"א סי' ו' וסי' ח' עיין שם ודו"ק:
עוד אמרינן התם ותנן נמי גבי גיטין כה"ג האומר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתן מאתים זוז כו' אתמר ר"ה אמר והיא תתן ור"י אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד ופי' רש"י וז"ל מאי בינייהו ע"כ לר"ה נמי אסורה לינשא עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי ע"ש נראה דקשיתיה לרש"י אמאי ל"ק א"כ בינייהו אם מותרת לינשא ותריץ יתיב דלר"ה נמי אסורה לינשא שמא לא יתקיים התנאי וק' לכאורה דאכתי תיקשי לעיל גבי קדושין כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי לא משני איכ' בינייהו אם מותרת לינשא לאחר דלר"ה דאמר על מנת כמעכשיו דמי אם חזרה בה אסורה לינשא לאחר עד שיתן גט ולר"י דאמר לכשיתן מותרת לינשא לאחר ולמאי אצטריך לומר בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ואח"כ עמד זה וקיים תנאו והיה נראה לומר דלעיל לא ק"ל דכיון דפלוגת' היא בפרק מי שאחזו אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא אם כן דמאן דס"ל דלא שמה נתינה אפילו לר"ה מותרת לינשא דכיון דנשאת מסתמא ודאי אם יבא לקיים התנאי היא אינה מתרצה בקבלתן דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים ואפי' למאן דס"ל דבתנאי שהוא בקום עשה אסורה לינש' שמא לא תקיים התנאי מ"מ בתנאי שהוא בשב וא"ת מודו דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים וה"נ בתנאי דשב וא"ת חשיב אם כן משו"ה הוצרכו לומר דאיכ' בינייהו בשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דהשת' אתיא אליבא דכ"ע דהיינו בשעמד זה אח"כ וקיים תנאו שקבלתן מרצונה הטוב האמנם ראיתי להרב מח"א ה' זכיה ומתנה סימן כ"א שכתב דע"כ לא אמרינן דנתינה בע"כ לא שמה נתינה אלא דוקא גבי גט משום דלצעורה קא מכוין אבל גבי קדושין באומר על מנת שאתן לך ק"ק זוז כיון דלהרווחא קא מכוין לכ"ע שמה נתינה והביא ראיה לזה מדאמרינן בפ"ק דקדושין ד"ח האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקוד' וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ופריך עלה מבריית' דקתני התקדשי לי במנה והיה מונה והולך אם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו ואם אית' מאי קו' נהי דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קבלם דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מכל מקום כל שנתרצית היא וקבלן ה"ז מקודשת למפרע וע"פ זה תמה על הר"ן שכתב דאף גבי קדושין נתינה בע"כ לא שמה נתינה יע"ש והנה לדעת יש מחמירים שכתב הר"ן בפרק מי שאחזו דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי דחיישינן שמא תעבור התנאי בידים נראה דלא ק"מ דתלמוד' הכי פריך דאם אית' דנעשה כאומר ע"מ א"כ היכי קתני בריית' דאם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו דמשמע דמותרת לינשא לאחר בלא גט ואמאי ניחוש שמא היום או למחר תקבלם מרצונה הטוב דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים אך הדבר הקשה הוא לדעת הר"ן שהסכימה דעתו דבתנאי דשב וא"ת לא חיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים דה"נ לא חיישינן ומותרת לינשא בלא גט ואף גם זאת לדעת מהר"י בי רב שכ' מרן הב"י סי' קמ"ג דאף למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה אם נתן בע"כ בידה או בחצרה לכולי עלמא שמה נתינה נראה דלק"מ דהכא חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא למחר יתנם בידה או ברשותה בע"כ וכמ"ש התוס' בריש פרק המגרש ד"ה שר"א מתיר דע"מ שלא תבעלי לפלוני חשוב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבא עליה באונס יע"ש וא"כ היכי קתני בבריית' אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' דמשמע דמותרת לינשא לאחר ניחוש שמא למחר יתנם באונס ואף לדעת החולקים על מוהר"י בי רב נראה דתלמוד' הכי פריך דמדקתני סתמא אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' משמע דאפילו לא חזרה בה אלא לקדושין גריד' שאמרה אי אפשי להתקדש לך אע"ג דקבלתן אח"כ אפ"ה אינה מקודשת דאל"כ הו"ל למתני בהדי' אי חזרה בה ואינה רוצה לקבלם הרשות בידה כנ"ל ומ"מ לדאתאן עלה נר' דאכתי ק' שהרי דעת רש"י כדעת יש מחמירים שכתב הר"ן דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי וכמבואר מדבריו ממ"ש בפרק הישן דכ"ד ובפ"ק דיומא די"ב ע"א ד"ה כל ימי חיי פ' יע"ש ואף שהרשב"א בפרק המגרש אההיא דפריך התם אי הכי כל תנאי דעלמא לא תנסיב כו' כתב שמדברי רש"י בפ"ק דקדושין נראה דס"ל דכל שהוא בשב וא"ת מותרת לינשא הרואה ירא' שאין הכרח מדבריו כלל וכבר תהי עלה הרב מכתב מאליהו שער ח' סי' ד' והוכיח במישור שדעת רש"י דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא וא"כ ה"נ נר' דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים ואף למאן דס"ל דלא שמה נתינה אפ"ה אסורה לינשא לר"ה ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שכ' שדעת רש"י כדעת התוס' דלר"י נמי מספ"ל אי תנאה הוי או לא וא"כ קו' מעיקר' ליתא וכמובן אלא שמדברי רש"י שלפנינו ד"ה לר"י לא משמע כן ודו"ק:
מעשה חושב

(רנז) ובודאי שכונתם לומר דאפי' אם היורשים רוצים ליתן לה. אפ"ה אינה מקודשת כו'. תמהני דמאי שייכות יש להיורשים בתנאי זה לקיימו יותר מאינש בעלמא. ומה ענין זה לפלוגתא דת"ק ורשב"ג בהא דהמקדש על מנת שתתן לי דס"ל לרשב"ג שם ואפי' ליורשי משום דהתם הרי זכות ממון שהיה להמקדש בתנאי שהתנה עמה נתרוקן ליורשיו כשאר נכסיו ואם האשה מקיימת התנאי ונותנת הממון ליורשיו הוי כאילו נתנה להמקדש עצמו משום דיורשים כמורישים נינהו ומשום הכי מקודשת לרשב"ג משא"כ הכא במקדש אשה על מנת שיתן לה כו' ומת קודם שנתן איך יהיה ביד היורשים לקיים תנאי' של המקדש כיון שלא נתחייב המקדש לקיים התנאי דוקא דנימא שחל השעבוד על הנכסים והיורשים באים לקיים מצות פריעת בעל חוב (כדאמרינן בעלמא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם) דהא לא נתחייב המקדש כלל ליתן המאתים זוז שהתנה עמה משום דהברירה בידו שלא לקיים התנאי וגם לא שייך ירושה בזכות שהיה להמקדש באשה זו ובנכסיה אם היה חי והיה מקיים התנאי והיתה נישאת לו שהרי לא שייך להוריש זכות זה להיורשים וא"כ איך אפשר לומר דיש ביד היורשים לקיים התנאי ולהזקיקה ליבום טפי ממה שיש ביד אינש דעלמא דכמו דפשיטא לן שאם בא איש שאינו מיורשי המקדש וקיים התנאי בשביל המקדש ונתן לה מאתים זוז דאינה מקודשת להמת ואינה זקוקה ליבום כך אין ביד היורשים נמי לקיים התנאי של המקדש: ואפי' אי יהיבנא לי' דכמו דס"ל לרשב"ג דהאי לי אפי' ליורשי קאמר כן ס"ל נמי דהאי אתה ואפי' יורשים קאמרה היינו רק בנותן מתנה לחבירו על מנת שיתן לו המקבל מאתים זוז ומת המקבל קודם שנתן די"ל כיון דמתנה זו כשיתקיים התנאי תבוא ליורשי המקבל בתורת ירושה א"כ הם זכו בהמתנה ובידם לקיים התנאי לרשב"ג משום דבאומר על מנת שיתן המקבל הרי יורשי המקבל נמי במשמע וזה הרי לא שייך הכא בקדושי אשה על תנאי וכאמור: אבל מה אעשה והדבר הזה מבואר בהירושלמי שמביא הרשב"א ז"ל והמחבר מביאו להלן דלרשב"ג גם בכה"ג אביו או אחיו נותנין לה המאתים זוז והיא זקוקה לחליצה וליבום וע"ש: ולולא דנקט הירושלמי חליצה היה אפשר לדחוק בזה ולומר דאפשר דיש כאן זכות להאחים ליבם האשה בלא כסף קדושין ולזכות בכל השעבוד שיש לבעל על האשה דזכות זה נתרוקן להאחים וא"כ הרי בידם לקיים התנאי די"ל דהשעבוד של האשה שוה להאחים יותר מן המאתים זוז ממון התנאי שנותנים לה אבל כיון דנקט הירושלמי חליצה ג"כ בהדי יבום א"כ הרי עכ"ר דלאו מטעמא דידן אתא עלה: ובר מן דין לא ידעתי דאטו בשופטני עסקינן שיתן לה מאתים זוז חנם דכיון שאין רצונו ליבמה אלא לחלוץ לה להתירה לשוק א"כ לא יקיים התנאי וממילא תהיה מותרת לשוק: ואפשר לומר דבעי לקיים התנאי כדי לכופה שתתן לו תרקבי דדינרי עד שיחלוץ לה ובמאתים זוז שיתן לה עכשיו בקיום התנאי ירויח אח"כ הרבה וכיון דבידו ליבמה ולרשת בה זכות שהיה בה לאחיו המת לא נחשב הוא כאינש אחר דעלמא ויכול לקיים התנאי: אולם עכ"פ באין כאן אחים ודאי דהאב או שאר יורשים אינם יכולים לקיים התנאי אחר מיתת המקדש ולשווי' אלמנה דכיון דאין זכות להאב בזה הרי הוא כאחר דמי ואינו יכול לקיים התנאי וא"כ נתבטלו הקדושין והיא מותרת אפי' לכהן גדול: וניהו דאפי' כסף הקדושין עצמן יכול איש אחר ליתן להאשה כדאמרינן ברפ"ק דקדושין באומר לאשה הא לך מנה ותתקדש לפלוני דמקודשת וא"כ כש"כ הכא בממון התנאי מ"מ היינו דוקא ברצון המקדש והמתקדשת אבל הכא כשמת המקדש הרי בפשיטות דמי שאין לו שייכות באותן הקדושין שנעשו על תנאי אינו יכול לקיים התנאי בעל כרחה דאשה בשביל המקדש שמת דהו"ל כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וגרע ממנו עוד: ולא עוד אלא דאפי' ברצון האשה נמי י"ל דלא מהני קיום התנאי ואפי' אם מחלה ממון התנאי להמקדש אחר מיתתו נמי אינה מתקדשת למפרע כל שאין אחים כאן שי"ל בהו דזכו בזכות שהיה להמת בהאשה כמ"ש למעלה. ונ"מ בזה באם בא אחר וקדשה קודם שמת המקדש הראשון דמקודשת לשני ואפי' אם מחלה הממון של התנאי אחר מיתת הראשון לא אמרינן דמקודשת למפרע להראשון וקדושי השני בטלים ודו"ק:

ואם

חזר בו או חזרה היא אינה מקודשת. פ' האומר דנ"ט פלוגתא דר"י ור"ל ואפסיק' הלכת' כר"י ויש להסתפק אם נאמנת היא לומר אחר שלשים שחזרה בתוך שלשים יום וכן הוא נמי אם הוא נאמן לומר שחזר בו ואף למ"ש הריטב"א דבעי' חזרה בפני ב' אכתי איכא לספוקי אם אמרו שחזרו בפני ב' והלכו למדינת הים או מתו אם הם נאמנים הא ודאי ליכא לדמויי להוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהיא מותרת בקרוביו ונאמנת דשאני התם שאומרת שלא נתקדשה מעולם הלכך אוקי אתת' בחזקת פנויה אמנם הכא שנתקדשה בעדים איכא לספוקי ולומר שאינם נאמנים לבטל הקדושין כל שאין עדים בדבר ולכאורה היה נראה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ביני רבוות' והוא שמוהרשד"ם בתשובה סכ"ז ד"ל ע"ד כתב על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים ואמרה בפניו שקודם לכן נתקדשה לאחר שהיא נאמנת במיגו דאי בעי' אמרה גרשתני גם מוהר"י אדרבי סימן רכ"ו כתב בשם חכם אחד כדעת מוהרשד"ם והביא ראיה ממ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סוף סמ"ד על אחד שהוציא שטר חתום בעדים שקדש לאשה א' והאשה טוענת שהוא שטר מזוייף דנאמנת היא במגו דאי בעיא אמרה גרשתני דמותרת להנשא על פיה ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן היינו אי אתו עדים גופייהו אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא אמנם מוהר"י אדרבי חלק עליו וכתב דשאני ההיא דהרשב"א דבשני הטענות איכא העזה אבל בנדון זה דהוי מגו דהעזה דבטענה שטוענת עכשיו ליכא העזה שאין הבעל מכיר בשיקר' ובטענת המגו איכא העזה לא אמרינן מגו דהעזה יע"ש גם מוהריב"ל ח"ג סק"ב כתב כדעת מוהר"י אדרבי דאינה נאמנת והביא ראיה מתשובת הרא"ש שהביא מרן ס"ס מ"ו בא' שערער על אשה א' שהיתה מקודשת לו מקדמת דנא והאשה מכחישתו והשיב הרא"ש שאפילו אם היתה האשה מודה בפירוש שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' יע"ש ובסוף דבריו כתב דה"ט דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהוי מיגו דהעזה כמ"ש מוהרי"א ואם כן היה נראה שבנדון דידן נמי לפי דעת מוהרשד"ם ואותו גדול אח' שהביא מוהרי"א היא נאמנת לומר שחזרה בה במיגו דגרשתני אמנם לדעת מוהרי"א ומוהריב"ל ומוהרימ"ט ח"א שצ"ב אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהו"ל מיגו דהעזה ואם הוא באופן שהבעל מכחישת' במה שאומרת שחזרה בה וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ"ע היא נאמנת כיון דהוי ממעיז למעיז וכההיא דרשב"א וראיתי למוהר"ם ן' חביב בס' עזרת נשים דף ה' ע"א שתמה על הנהו רבוותא איך החליטו המאמר לומר דמיגו דהעזה לא אמרינן והלא הלכה רווחת היא דמיגו דהעזה אמרי' כדמוכח בהדיא מההיא דהנהו עיזי דאכלו חושלא דפ' חזקת וכ"כ התו' באותו פרק דנ"ב ע"ב דאמרינן מיגו דהעזה והביאו ראיה לזה מההיא דנאמן לומר של אבותי היא שלקחוה מאבותיך יע"ש:
גם הרא"ש ז"ל בתשובה ריש כלל ק"ה כתב כן בהדיא והביא ראיה מהנהו עיזי יע"ש ומ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ כל הנשבעין דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו דוקא לענין לפוטרה משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו וכן מבואר חי' זה בהריב"ש סשצ"ב יע"ש (ועיין בהרב מש"ל פכ"א מה' מו"ל דע"א ע"ד ע"ש) וא"כ בנדון דידן נמי נראה דאשה זו שטוענת שנתקדשה לאחר קודם לכן נאמנת היא במיגו לאוקומי אשה ברשותה שרוצה להיות ברשות בעל הא' כי היכי דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא ומכח זה (הלכה זו) העלה הרב ז"ל שהדבר הוא ס' אי שייך להאמינ' במגו יע"ש ועל פי דבריו יש ליישב דברי התוס' בפרק האשה שלום דף קט"ז ע"ב ד"ה באותה שעה שהק' דתהא נאמנת לומר מת בעלי במיגו דגרשני למ"ד דאפי' שלא בפניו נאמנת כו' ותמה הרב ח"ה ז"ל שם דכיון דאינה מעיזה לומר גרשתני אפי' שלא בפניו אין כאן מיגו כיון דאינה מעיזה דמיגו דהעזה לא אמרי' מההיא דמודה במקצת הטענה כו' יע"ש ולפי דבריו ז"ל הנה נכון דס"ל דההיא דמודה במקצת הטענה דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו משום דהוי לפוטרו משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו ואם כן ה"נ לאוקמי אשה ברשותה במ"ש מת בעלי אמרינן מיגו ודברי התוס' ז"ל הללו הם ממש כדברי מוהרשד"ם ולא ידעתי איך אשתמיט מהרבנים הנזכרים דברי התוס' הללו ואנכי הרואה כי לא על הרבנים הנז' ז"ל תלונותיו כי אם על הרא"ש ז"ל שכ' דאפילו אם האשה מודה שנתקדשה לאחר אינה נאמנת דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהרא"ש ז"ל ס"ל דאמרי' מיגו דהעזה וי"ל דס"ל להרא"ש דהך העזה דהכא אלימא טובא דודאי אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר שגרשה ותדע שהרי היא נאמנת לומר גרשתני בלי שום מיגו אלא ודאי דה"ט דהך חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלימא טובא וחשבינן לה כעדים משא"כ בין אדם לחבירו דעביד איניש דמעיז פניו בפני חבירו אע"פ שחבירו מכיר בשקרו וגדולה מזו כתבו התוס' ז"ל ר"פ הגוזל עצים דק"ז ע"א דאינו נאמן לומר נאנסו במיגו דלהד"מ וכן מודה במקצת במיגו דכופר בכל משום דהוי מעיז דאף ע"ג דאמרינן מיגו דהעזה לכפור ודאי אינו מעיז ופירש הרב ש"ך ז"ל ח"מ סי' פ"ב בכללי מיגו סק"ה וכונתם דכל שחבירו מפקיד אצלו או הלוה לו שהאמינו מתחילה ושוב אין לו עסק עמו לא אמרי' מיגו דהעזה דודאי אינו רוצה להעיז פניו בזה שהאמינו תחילה יע"ש וא"כ כ"ש באשה עם בעלה דאמרי' ודאי דאינה רוצה להעיז פניה ועוד נראה לי דהיינו טעמא דהרא"ש ז"ל דס"ל דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דלא חשיב מיגו דמיפסלא נפשה לכהונה וכ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דכתובות דף ט' ע"ב ד"ה לא דקא טעין שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי ותי' לחד תי' דאין זה מיגו דמפסלה נפשה לכהונה יע"ש גם הרא"ש ז"ל תי' כן יע"ש וכן מוכח ג"כ מדאמרינן בריש פ' האשה שנתארמלה דלר"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מיפסלה נפשה לכהונה וקא אמרה משארסתני דמיפסלה לכהונה חשיב טענה יותר טובה לאחשביה מיגו ואם כן מינה נמי דכל היכא דבטענה שטוענת השתא לא מיפסלה לכהונה ובטענת המיגו מיפסלה דלא חשיבא מיגו ולהרשב"א ז"ל שכתב דנאמנת היא לומר מזוייף משום מיגו דגרשתני צריך לומר דסבי' לי' דמשום דמיפסלה לכהונה לא איכפת לה כיון שיכולה לינשא לישראל ולא חשבינן ליה טענה גרועה והוא ז"ל יתרץ לקושיית התוס' שהק' בההיא דכתובות כתי' האחר שתי' שם וההיא דפ' האשה שנתארמלה ס"ל דודאי כל היכא דבטענה שטוענת השתא מיפסלה נפשה לכהונה חשבינן לי' שפיר מיגו דאי בעיא אמרה טענה אחר' טובה הימנה דלא מיפסלה לכהונה שהרי הן לו יהי ששתיהן שוות אמרינן שפיר מיגו כמ"ש הפוסקים ז"ל דאף בטענות שוו' אמרי' מיגו אמנם לענין לומר דלא חשיב מיגו משום טעמא דמיפסלה נפשה לכהונה הא לא אמרינן דמסתמא ודאי לא איכפת לה כנ"ל וההיא דאמרינן פ' יש נוחלין דקל"ד ע"ב דהאומר זה בני נאמן מטעמא דהואיל ובידו לגרשה וכתבו התוס' וז"ל אע"ג דהאי מגו לא חשיבא דאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה כו' מ"מ חשיב מיגו לפוטרה מיבם ע"כ נראה שלא כתבו כן אלא דוקא גבי בעל משום דבעל ודאי לא איכפת ליה אי מיפסלה נפש' לכהונה אבל כל שבדידה ודאי ס"ל דלא חשיב מיגו מטעמא דמיפסלה נפשה כמ"ש בכתובות וא"נ דהתם הוי מיגו דבידו דאלים טפי כמ"ש הר"ן ז"ל פ' האומר לענין מיגו במקום חזקה יע"ש משו"ה חשבינן ליה מיגו אע"ג דפוסלה לכהונה דאמרינן ודאי מה לו לשקר כיון שבידו לעשותו בהיתר חזקה לא שביק התיר' ועביד איסור' משום דמפסלה לכהונה אבל במיגו דתנא הכי נמי דלא חשיב מיגו ועיין במוהר"א ששון סי' כ"ד מיהו מדברי התוס' בפרק האשה שלום שכתבנו לעיל מבואר שחולקים על מ"ש פ"ק דכתובות דס"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסל' לכהונה וכדעת הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' דאי לא כן לא תיקשי להו מידי דתהא נאמנת לו' מת בעלי במיגו דגרשתני כיון דמיפסלה נפשה לכהונה ושוב מצאתי למוהר"ם די בוטין ז"ל בתשובה סי' יו"ד שכתב שאף הרשב"א לא כתב טעם זה דמיגו דגרשתני רק לסניף בעלמ' דקושט' דמילת' דלא חשיב מיגו כיון דמיפסלה נפשה לכהונה והביא ראיה מההיא דפ"ב דכתובות שכתבנו כנראה שחשב הרב דהא מילתא פסיקתא היא ונשתמיט מיניה דברי התוס' דבפ' האש' שלום שכתבנו ואיך שיהיה לדאתן עלה נראה דאפי' במכחישתו נמי מידי פלוגתא לא נפקא דלפי דעת הרשב"א ז"ל והתו' פ' האשה שלום היא נאמנת לומר שחזרה במיגו דגרשתני ולדעת הרא"ש והתוס' לחד תי' אינה נאמנ' במיגו דגרשתני משום דמיפסל' נפשה לכהונה ועיין בהר"ן ז"ל פ"ב דכתובות גבי ההיא דהאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלה לדבריה נאמנת כתב משם הרא"ה דאם אמרה נתקדשתי לפ' אינה נאמנת אפי' נתנה אמתלה ותמה עליו הרב בעל חלקת מחוקק ס"ס מ"ז דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני ועיין בס' בית שמואל מה שנדחק בזה ולפי מה שכתבתי י"ל שדעת הרא"ה כדעת התו' והרא"ש דלא חשיב מיגו משום דמיפסל' לכהונה ודו"ק ומ"מ גבי בעל היה נראה לכאורה דלכ"ע נאמן לומר שחזר בו ואפילו במכחישתו במיגו דאי בעי מגרש לה וכההיא דיש נוחלין ואף גם זאת נראה דמידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב המרדכי ז"ל בריש פ' האומר דאינו נאמן השליח לומר שטעה וקדשה לעצמו במיגו דאי בעי מגרש לה משום דאין המיגו שקול דניחא ליה למימר לא קדשתי מלומר גרשתי דא"כ יצטרך ליתן כתובה לדעת ר"י דס"ל דארוסה יש לה כתובה יע"ש וא"כ נראה שלדעת רבינו ז"ל והנמשכים אחריו דס"ל דארוסה לית לה כתובה הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה ולדעת הרא"ש ז"ל ודעימיה דס"ל דיש לה כתובה כמ"ש הטור ז"ל סי' נ"ה אינו נאמן במיגו וכ"כ מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל הובאו דבריו בתשובת מרן ז"ל דיני קידושין סי' א' יע"ש שכתב עוד שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה לכ"ע הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה וראיתי להרב כנה"ג ז"ל חא"ה סימן ל"ה בהגהת ב"י אות ל"ד שהקשה עליו וז"ל ולע"ד אין זה מיגו טוב שהרי הוא ר"ל טעיתי ולהיות מותר בקרובותיה מלגרשה שאוסר עצמו בקרובותיה יע"ש ולי לק"מ דדוקא באשה חשובה הוא דאמרינן דלא ניחא ליה למיסר בקרובותיה כדאי' בפ' המדיר דע"ד ע"א אבל בסתם נשים לא קפדי אינשי ולא איכפת להו דמיתסר בקרובותיה שהרבה נשים מצויות וכ"כ מוהרי"מט ז"ל בתשובה חא"ה סי' כ"ח שנאמן לומר גבי סבלונות שלא שלחם לשם קידושין במיגו דאי בעי מגרש לה אע"ג דאוסר עצמו בקרובותיה משו' דבסתם נשים לא קפדי אינשי ועוד דאפי' באשה חשובה לא אמרו אלא דוקא התם משום דבהיתר רוצה לישא אבל שיחפה על הקדושין כדי לישא קרובותיה לא נחשדו ישראל על כך יע"ש ובהכי ניחא נמי תשובות הרשב"א שכתב דנאמנ' לומר מזוייף היא במיגו דגרשתני אע"ג דנאסרת בקרוביו משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ולא איכפת לה כדאמרי' התם ומהתימה על הרב איך אישתמיט מיניה דברי מוהרימ"ט ז"ל שהוא עצמו הביאם בסי' ל"ט בהגהת ב"י אות ב' יע"ש:
האמנם אכתי נרא' שאף לדעת הסוברי' דארוסה ליה לה כתובה אינו נאמן לומר שחזר בו במיגו דאי בעי מגרש לה לפי מ"ש הר"ן ז"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקידושין וא"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו"ה לא מגרש לה משום פסידא דמעות הקידושין ובנדון המרדכי ז"ל נמי נראה דאינו נאמן לומר השליח שטעה במיגו דאי בעי מגרש לה מה"ט נמי ומ"ש המרדכי משום טעמא דכתובה עדיפא מינה קאמר לפי סברתו ז"ל דס"ל דארוסה יש לה כתובה אמנם אה"נ דבלאו ה"ט נמי לא חשיב מיגו מטעמא דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה על מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל שכתב שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה שהשליח נאמן לומר שטעה לכולי עלמא מיגו דאי בעי מגרש לה ואולי נאמר דמיגו שבידו אלים טפי כיון שבידו לעשותו בהיתר משום דבר מועט לא נחשדו ישראל על כך להתיר אשת איש לעלמא ודוק' משום כתובה דמנה או מאתים הוא דכתב המרדכי ז"ל דלא חשיב מיגו אבל משום קדושין לא נחשדו ישראל על כך ותדע שאל"כ תיקשי הא דאמרינן ביש נוחלין דנאמן לו' זה בני או גרשתי את אשתי במיגו דאי בעי מגרש לה ואמאי הא לא חשיב מיגו שהרי כיון דהבעל נותן שכר הסופר ניחא ליה לומר גרשתי משום פשיטי דספרא אלא ודאי משמע דמשום דבר מועט כזה לא נחשדו ישראל על כך אלא שכפי זה זכינו לדין שאם קדשה במנה או מאתים דלכולי עלמא אינו נאמן לומר טעיתי או שחזר בו דליכא מיגו וכדכתיבנא: ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנ"ד לכ"ע היא נאמנת לומר שחזרה בה תוך ל' יום ואף לדעת מוהרי"א ומהריב"ל ומוהרימ"ט משום דאיכא למימר דע"כ לא קאמרי הני רבוותא שאינה נאמנת לומר נתקדשתי קודם לכן לאחר כל דליכא מיגו אלא דוקא היכא שנתקדשה קדושין גמורים בעדים בהא הוא דס"ל דאינה נאמנת להפקיע הקדושין כל דליכא מיגו. אמנם בנ"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים שהקדושין תלוין ועומדים הם עד לאחר שלשים יום איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך שלשים יום לכולי עלמא ומצאתי להר"ן בפרק האומר דף תרמ"ח ע"ב שכתב משם הרמב"ן לענין המקדש על תנאי שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע"מ שאדבר עליך לשלטון וכיוצא אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן וא"צ עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכן בתנאי שלה היא נאמנת כל זמן שאינה מכחישתו וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע"מ שאתן לך ק"ק זוז כלל גדול המוציא מחבירו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן עכ"ל הנה מבואר דס"ל ז"ל דכל שאין מכחישין זה את זה בין הוא בין היא נאמנין לומר שלא קיימו התנאי ולבטל הקדושין וכל שמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת לבטל הקידושין מטעמא דהמוציא מחבירו דהיינו הבעל שבא לאסור אותה על כל העולם עליו הראיה ואף למה שנחלקו עליו האחרונים לא נחלקו אלא באומר שקיים התנאי ובא לקיים הקדושין ומטעמא דהמע"ה אבל בבא לבטל הקדושין כגון שאומר שלא קיים התנאי לכ"ע נאמן וא"כ דכוותא נמי בנ"ד נרא' שדינו כדין המקדש על תנאי ממש ולאומר שיאמר דאכתי לא דמי לנ"ד דשאני במקדש על תנאי דכיון שהוא בקום עשה אין הקדושין חלים עד שיקיים התנאי וכל שאין אנו רואים שקיים התנאי בעדים הרי הוא בחזקת שלא קיימו ובחזקת פנויה קיימא אמנים בנ"ד כיון שאינו מחוסר מעשה כלל אלא זמן וזמן ממילא אתיא איכא למימר דכל שאין אנו רואים שבטל הקדושין בפי' הרי היא בחזקת א"א ואינ' מקודשת אף אתה אמור לו דהא ליתא שהרי כתב הר"ן סמוך ונראה וז"ל (על פי מה שהגיה הרב תומת ישרי' בהגהות הרי"ף דנ"ד ע"א) ומיהו בתנאי שהוא בשב וא"ת משמע דבין בקדושין בין בגירושין כל א' נאמן בשאין חבירו מכחישו אבל במכחישו כגון האומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שלא אשתה יין עד יום פ' והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה ע"מ שלא תשתי יין עד יום פ' כתב הרמב"ן נראים הדברי' שאע"פ שאמר לה עברתי על תנאך מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה עכ"ל הנה מבואר שאפי' בתנאי דשב וא"ת דהקדושין חלים ממילא אפי"ה היא נאמנת לומר שבטל אותו בידים וא"כ דון מינה לנ"ד נמי שאף שהקדושין חלים ממילא אפי"ה היא נאמנת לומר שחזרה בה הן אמת שלכאורה יש לדקדק על דברי הר"ן דמ"ש בקדושין היא נאמנת לומר שבטל התנאי בידים אי משום טעמא דהמוציא מחבירו ע"ה והילכך כיון שהוא בא לאסור אותה על כל העולם היא נאמנת א"כ מה"ט יהא הוא נאמן בגרושין לומר שבטל אותו בידים מטעמא דהמע"ה כיון שהיא באה להוציא עצמה מרשות הבעל ואפשר לומר דבקדושין אע"ג דהוא בשב וא"ת דאיכא רגלים לדבר שלא ביטלו בידים אפ"ה היא נאמנת מטעם מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל בגרושין אינו נאמן הבעל לומר שבטלו כיון שהוא בשב וא"ת אנן סהדי דודאי לא ביטלו בידים והילכך כיון שאין לו מיגו היא נאמנת. ועוד מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו לקמן דס"א דה"ט דגירושין שאינו נאמן הבעל אע"ג דהיא הוי מוציא מחבירו משום דאיכא חזקה שאינ' עשויה לקלקל את עצמה כדאמרינן בעלמא אשה דייקא ומינסבא יע"ש מה שא"כ בקדושין דליכא ה"ט גם מדברי הרשב"א שם מבואר דאפי' בתנאי דשב וא"ת בקדושין היא נאמנת לו' שבטלו שכתב וז"ל עוד כתב הרמב"ן דבמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ובגרושין הוא נאמן שהמע"ה אלא דבגירושין כל תנאי שהוא בבטול מעשה כגון ע"מ שלא תשתי יין כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בגירושין הוא דמחלקינן בין תנאי דקום עשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה אבל בקדושין אין כאן חילוק אלא אפי' בתנאי דשב ואל תעשה היא נאמנת לומר שבטלו בידים דאל"כ הכי הול"ל אלא דבתנאי דשב וא"ת בין בקדושין בין בגרושין אינן נאמנין לבטל הקדושין והגרושין והארכתי בזה לפי שראיתי להרב ב"ש ס"ס ל"ח ס"ק ס"ו שכתב דבתנאי שהיא בשב וא"ת אם ב' אומרים נתקיים פשיטא דנאמנים ואם ב' אומרים שלא נתקיים אלא עברו התנאי ועשו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונרא' דא"נ דל"ח דעברו התנאי בקום עשה וראיה לזה מדקי"ל בגרושין דאם נתגרש' ע"ת בשב וא"ת דמותרת לינשא ולא חיישינן שמא עברה א"ד יע"ש והיא תימא שהרי מדברי הר"ן והרשב"א ז"ל שכתבנו מבואר שהיא נאמנת לומר שביטלו בידים ואפי' במכחישתו ומכ"ש בב' מודים וזה פשוט וכן מבואר ג"כ דעת מור"ם ז"ל שכתב שם וז"ל אבל תנאי שהיא בשב וא"ת כל אחד מהן נאמן אם אין שכנגדו מכחישו משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה אפי' בתנאי דשב וא"ת יכול להכחישו והרב בית שמואל ז"ל שם בס"ק ס"ז תמה עליו שמדברי הר"ן ז"ל שם משמע דכל כה"ג אינה יכולה להכחישו דלא חיישינן שעבר בפועל ע"ש ומתוך מ"ש נתבאר שלא כ"כ הר"ן ז"ל אלא דוקא בגירושין אבל בקדושין היא נאמנת וכמו שהגיה הרב תומת ישרים וכמבואר מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הרשב"א הן אמת דקשה לפי זה מ"ש הר"ן ז"ל בפ' מי שאחזו דתק"ץ ע"א וז"ל ולפי זה האומר לחבירו אני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אם אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו עכ"ל ופסקו מרן ז"ל ח"מ סי' רמ"א והשתא ק' דמ"ש מקדושין שהיא נאמנת לומר שביטל תנאו מטעמא דהמע"ה וא"כ מה"ט נמי יהא נאמן הנותן לומר שבטלו דהמע"ה וכבר הוק' לו כן להרב בית שמואל ז"ל ומתוך מ"ש לעיל יתבאר תי' לזה דדוקא בקדושין היא נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל במתנה כיון דליכא מיגו אינו נאמן ועל הנותן להביא ראיה כנ"ל נכון:
ומ"מ בתנאי דשב וא"ת אם הבעל אומר שלא קיים התנאי נרא' מדברי הר"ן והרמב"ן ז"ל שאין הבעל נאמן כל זמן שמכחישין זה את זה וזה ממ"ש אבל במכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק משמע דדוקא היא נאמנת לבטל הקדושין אבל הוא אינו נאמן דאל"כ הכי הול"ל אבל במכחישין זה את זה כל א' מהן נאמן לבטל הקדושין ונרא' דה"ט דס"ל דלגבי בעל ליכא מיגו דאי בעי מגרש לה אי משום דצריך ליתן לה כתובה למ"ד דארוסה יש לה כתובה או משום פסידא דקדושין כמ"ש לעיל ויש לי מן הדקדוק על מוהר"ם ז"ל שכתב אבל בתנאי דשב וא"ת כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישתו אשר משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה כל אחד מהן נאמן בין הוא בין היא ומתוך דברי הר"ן והרמב"ן ז"ל משמע דדוקא היא נאמנת וכמ"ש והריטב"א בחי' ד"ס ע"ב נראה שחולק לדעת הר"ן והרמב"ן וס"ל דבתנאי דשב ואל תעשה בין הוא בין היא אין נאמנין לומר שבטלו התנאי שכ' בד"ה ולאחר לא תנשא וז"ל אבל בתנאי דשב וא"ת הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים עכ"ל (בתנאי דקום עשה נראה שחולק לדעת הרמב"ן ז"ל כמו שירא' המעיין) הנה מבואר מדבריו דבכל ענין בין במכחישין זא"ז בין בשאין מכחישין ס"ל דאינו נאמן לומר שביטל תנאו בידים ולדעת הר"ן ז"ל והרמב"ן אפי' במכחישתו היא נאמנת כמ"ש ואין להק' לדעת הריטב"א ז"ל אמאי אינה נאמנת לומר שביטל התנאי במגו דגרשתני דבשלמא הוא איכא למימר דס"ל דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה מטעמא דכתיבנא לעיל אלא היא אמאי אינה נאמנת די"ל דס"ל דהא לא חשיב מיגו משום דמיפסלה לכהונה כמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל ואיך שיהיה זאת תורת העולה מכל מ"ש דבנ"ד לפי דעת הר"ן והרמב"ן ז"ל שכתבנו היא נאמנ' לומר שחזרה בה ואפי' כשהיא מכחישתו ולדעת הריטב"א ז"ל אינה נאמנת ואם חזר הוא והיא מכחישתו לפי הנראה מדברי הר"ן והרמב"ן ז"ל שאף הם ז"ל מודו שאינו נאמן וכמ"ש ואם כן פשיטא ודאי דיש לחוש למעשה לס' הריטב"א ז"ל ולהצריכה גט ומה גם לסברת הרא"ש ז"ל שכתב לקמן אמתני' דע"מ שאתן לך ק"ק זוז דאפי' בתנאי דקום עשה כגון ע"מ שאדבר עליך לשילטון אינו נאמן הבעל לומר שלא קיים התנאי דשמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין כל זה כתבתי דרך שקלא וטרייא להלכה ולא למעשה:
ובהיותי בזה דרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל בתשובה שכתבנו לעיל שמדברי הרא"ש ז"ל בחידושיו בפרק הא"מ ד"ן שכתב אהא דפרכינן התם ואמאי הא קאמר כסבור הייתי וז"ל תימה מאי מייתי ראיה הא לא גילה דעתו ודילמא משקר הוא וי"ל דמשמע מקודשת ושרייא ליה אפי' פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר עכ"ל משמע דסבירא ליה להרא"ש כסברת מוהר"ם שכתב המרדכי שאין הבעל נאמן אמנם דעת הר"ן נראה שאינו כן ממ"ש בפרק האומר על הא דפרכינן לקמן בגמ' וניחוש שמא יש לו וז"ל דכיון דקדש מתחילה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו והשתא הוא דבעי למיהדר ע"כ משמע דדוקא משום דאדעתא דהכי קדש ואיכא רגלים לדבר שיש לו הוא דאינו נאמן אבל היכא דליכא רגלים לדבר שאינו כדבריו נאמן ולא חיישינן כלל שאל"כ לא היה צריך לתת טעם למה חיישינן וא"כ לפי זה באומר כסבור הייתי דליכא רגלים לדבר שאינו כן משמע דסבירא ליה שהוא נאמן ואינה מקודשת אי דברים שבלב הויין דברים וא"כ לדעת הר"ן צריך לפרש תי' שאני התם דלחומרא דהקש' דאע"ג דדברים שבלב הויין דברים אפי"ה משום חומרא דא"א החמירו ואמרו דאינן דברים את"ד יע"ש ויש לי מן התימא עליו שהרי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' האיש מקדש כתב כדברי הרא"ש ז"ל וז"ל ק"ל דהתם אפי' דברים שבלב ליכא דהא מעיקרא לא אמר ולא מידי ופשיט' דלא מהימן וי"ל דמקו' משמע מקודשת ודאית כו' ע"ש ואלו בההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב ממש כדברי הר"ן ז"ל שכתב וז"ל וניחוש שמא יש לו דכיון דקאמר דיש לו איכא למיחש דילמא מעות טמונין יש לו ואע"ג כו' ניחוש דילמא מיהדר קא מיהדר ביה כו' וא"כ לפי דברי מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל נמצאו דבריו סותרים גם הריטב"א ז"ל בחידושיו כתב בההיא דהאיש מקדש כדברי הרא"ש ובההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב כלשון הר"ן ממש ולכן נראה דהתם נמי ס"ל להרשב"א ז"ל דרגלים לדבר שלא ע"מ כן קדשה מדלא גילה דעתו מעיקר' וא"כ מעתה אין ראיה מדברי הרא"ש ז"ל שסובר כדעת מוהר"ם ז"ל אלא שמדברי הרא"ש ז"ל שכתב לקמן ההיא דפריך וניחוש שמא יש לו מבואר מדבריו דס"ל דאפי' היכא דליכא רגלים לדבר דמשקר אינו נאמן ממ"ש דאומר ע"מ שאדבר עליך לשלטון אינו נאמן לומר לא דברתי אע"ג דליכא רגלים לדבר דמשקר ומהתימה על הרב ז"ל אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק ממ"ש בחידושיו ולא הביא מלשון זה שמפורש בהדיא כנ"ל ותו לא מידי ועיין בספר מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סי' ד' ודוק:
מעשה חושב

(רנח) פלוגתא דר"י ור"ל ואפסיקא הלכתא כר"י כו'. גם לר"ל יש להסתפק כן באומרת אחר ל' יום שנתקדשה בתוך ל' בפני עדים והלכו להם למדינת הים ואיני יודע למה נקט המחבר לר"י דוקא וי"ל דנקט הכי משום הספק אם הוא נאמן לומר שחזר בתוך ל' דספק הזה לא שייך אלא לר"י אולם למ"ש לעיל דף ל"ד ע"א י"ל דמשו"ה לא מספקא לי' בכה"ג דכיון דהשני רשע הוא אינו נאמן לומר דעבר עבירה כיון דליכא עדים אמנם מ"מ הא משכחת לה היכא דלא ידע השני:
(רנט) על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים כו' שהיא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני כו'. לכאורה תמוה דאיך אפשר להאמין לה במיגו זו כדי שתאסור על המקדש הזה הא באומרת גרשתני גופא אינה נאמנת אלא משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זו הא לא שייך באשה הזאת שהרי אפי' אי נימא דקושטא קאמרה דקודם לכן נתקדשה לאחר א"כ איך פשטה ידה וקבלה קדושין אח"כ מן המקדש הזה אי לא שהראשון גרשה דהא קיי"ל דא"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה דמקודשת לשני משום חזקה זו ולהר"ן אפי' אם קבלה הקדושין מאחר שלא בפני בעלה חוששין לקדושי שני מספיקא דדלמא אפי' שלא בפני בעלה איתא נמי לחזקה זו וא"כ איך תוכל להפקיע א"ע מן זה שנתקדשה לו בפנינו קדושין גמורים מכח חזקה זו דאין אשה מעיזה כו' הא אדרבה נימא ניהו דקושטא קאמרה שנתקדשה קודם לכן לאחר מ"מ הא עכ"ר לומר דגרשה הראשון תחלה דאל"כ לא היתה מעיזה לקבל קדושין מן השני ואי משום דהשתא נמי חשובה כמעיזה במה שרוצה להפקיע עצמה מבעלה זה ונאמנת מכח מיגו דגרשתני א"כ הא חזינן דאשה זו אינה חוששת להעיז ולא שייך בה חזקה זו וניהו דעכ"ר שהרשד"ם לא ס"ל כהר"ן הנ"ל שמחמיר אפי' בפשטה ידה שלא בפני בעלה מ"מ קשה איך אפשר לומר דלפשוט ידה ולקבל קדושין מאחר שלא בפני בעלה לא חשיב העזה כ"כ אע"פ שעכ"ר יתודע לו אח"כ שקבלה קדושין מאחר ולומר לבעלה שנתקדשה לאחר קודם שנתקדשה לו הוי העזה טפי אע"פ שאינו יודע אי משקרת אי לא ולא יודע לו זה לעולם ושנאמין לה בזה במיגו דהעזה גמורה דאי בעיא אמרה גרשתני:
(רס) וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ"ע היא נאמנת כו'. לענ"ד דה"ה אם אמרה חזרת אתה נמי נאמנת אע"פ שהוא מכחישה ואומר לא חזרתי בי ואפי' בלא מיגו אי נימא דגם היכא דיש ספק בעיקר הקדושין אם היו אם לא נמי שייך חזקה זו דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מבעיא לפי תשובת הרשב"א דמה שקבלה קדושין אח"כ בפנינו הוי בקטטה דודאי אינה נאמנת לומר גרשתני אלא אפי' בעובדא דהרא"ש ז"ל י"ל נמי דחזקה זו לא שייך הכא כיון דבא אחר ואמר שקדשה קודם (ובתשובתי לביאלעסטאק הארכתי בזה) ואכ"מ להאריך:
(רסא) שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי כו' דמפסלה נפשה לכהונה. לפום ריהטא לא עמדתי על דבריהם הקדושים בתירוצם זה דהא אם אומרת בתולה הייתי או שהוא בא עלי' באירוסין הרי הוא יודע דמשקרת ועכ"ר יתן לה גט כיון דאסורה לו וא"כ תו ממילא [מפסלה] לכהונה וממה דמסיק דלתירוץ התוס' הנ"ל אפי' ממעיז למעיז לא אמרינן מיגו משום דמיגו גרוע הוא מפני שאין ברצונה למפסל לכהונה וא"כ אפי' באומרת שחזרה בפני בעלה והוא מכחישה אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דמיגו גרוע היא כיון דנפסלה לכהונה. ולע"ד בכהאי גונא א"צ מיגו כמו שכתבתי לעיל דבהיא אומרת בפניו שהוא חזר בו בתוך ל' דנאמנת ולא מטעם מיגו אלא בשביל טענה זו עצמה שאומרת בפניו שחזר בו תוך ל' דהוי העזה כמו שאומרת גרשתני והוא הדין באומרת בפניו דחזרה בה תוך ל' בפניו וכנ"ל:
(רסב) ולהרשב"א ז"ל שכ' דנאמנת היא לומר מזויף משום מיגו דגרשתני כו'. ולא חשבינן לה טענה גרועה כו'. תמהני דאמאי צריך לדוחק הזה הא י"ל דעובדא דתשובת הרשב"א היה באשה גרושה שיצא שטר עליה שנתקדשה וא"כ הא נאמנת לטעון מזויף הוא במיגו דגרשתני ולפ"ז אין זה מיגו גרוע דהא בלא"ה נמי פסולה לכהונה אבל בכתובות דמיירי בבתולה דכשירה לכהונה שפיר כתבו שם התוס' דאינה נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי משום דאין זה מיגו כיון דמיפסלא לכהונה: אבל החמ"ח שפיר תמה על הרא"ה דסתים וכתב דבאומרת נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא ומדלא חילק בזה משמע דאפי' באשה שכבר פסולה לכהונה נמי לא מהני אמתלא ואמאי הא יש לה מיגו דגרשתני: גם צ"ל דמיירי הרשב"א בשאין קרובים לזה שאומר שקדשה משום דאל"כ הא אכתי מיגו גרוע היא משום דניחא לה למימר מזויף הוא מלומר גרשתני שעי"ז נאסרה בקרוביו ודוק:
(רסג) מיהו מדברי התוס' כו' מבואר שחולקים על מ"ש בפ' קמא דכתובות וס"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסלא לכהונה כו'. גם מדברי התוס' יבמות אלו אין ראיה שחולקים על מ"ש בפ"ק דכתובות משום דמשמע להדיא התם דעד אותה מעשה לא היתה שום אשה נאמנת לומר מת בעלי אפי' מי שכבר נפסלה מן הכהונה ועוד י"ל דלא איכפת לה במה דנפסלה לכהונה דאי משקרת יותר ניחא לה לומר דנתגרשה מלומר מת בעלי משום דחוששת שמא יבוא בעלה אבל בעלמא י"ל דמיגו גרוע היא משום דלא בעיא למיפסל נפשה מכהונה: ועוד תמהני דאיך אפשר לומר דמשום דכדי שתהא כשרה לכהונה אינה יכולה לומר גרשני בעלי וא"כ הא תהא אסורה לכ"ע כיון דלומר מת בעלי אינה נאמנת בלא מיגו ותשאר עגונה והרי המחבר עצמו כתב בטעמא דהרשב"א דלא שייך סברת התוס' כתובות הנ"ל משום דיכולה להנשא לישראל וזה לא שייך בעגונה וא"כ הרי ניחא לה טפי למיפסל לכהונה מלמיפסל לכ"ע ודוק. ויש ליישב:
(רסד) לפי מ"ש הר"ן ז"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקדושין כו'. זה תמוה דהא אדרבה הר"ן כתב בסוגיין בהדיא להיפך דאם הוא חזר בו אינה חייבת היא להחזיר לו כסף קדושין ואולם לדעת הר"י מטראני בחידושיו אינו כן וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ח' דפליג על הר"ן הנ"ל וע"ש:
(רסה) וא"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו"ה לא מגרש לה כו'. תמהני דאיך ס"ד לומר דאפי' בתובע לה שתחזיר לו מעות הקדושין אחר ל' משום דחזר בו בתוך ל' דיהיה נאמן במיגו דגרשתיך או דאי בעי מגרש לה הא אפי' אי הוה מיגו מעליא נמי מיגו להוציא לא אמרינן וכיון דאינו נאמן בהטענה עצמה שחזר בו ותתחייב בהחזרת כסף הקדושין א"כ הא גם במיגו אינו נאמן אפי' אם היה הדין דגבי גרושה מחזרת לו כסף הקדושין וא"כ הרי על כסף הקדושין אין ספק כלל דאינו נאמן אע"כ דאי איכא למיבעי אי נאמן היינו היכא דאינו תובע החזרת הקדושין או דאומר דכבר החזירה לו כסף הקדושין או דמחל לה וא"כ ממילא אית לי' מיגו. אבל לא ידעתי כלל איך ס"ד כשקדשה במנה או במאתים כדמסיק דאינו נאמן משום דליכא מיגו הא לענין תביעת הממון א"א בלא"ה שנאמין לו כיון דהיא טוענת ברי שלא חזר בו והיא ארוסתו מיום שנשלמו הל' יום וא"כ דקארי לי' מאי קארי ליה ואפילו להפוסקים ז"ל דס"ל דאמרינן מיגו להוציא מ"מ הא הכא לפי המיגו אין לו טענת ממון כלל משום דממנ"פ מי הוא התובע דאם היא תובעת ממנו שישאנה ויתן לה שאר כסות ועונה והוא משיב לה חזרתי תוך ל' ונתבטלו הקדושין א"כ בזה ודאי הוא נאמן להפטר מתביעתה משום דבידו לגרשה ואם הוא התובע ממנה שתחזיר לו כסף הקדושין והיא משיבה לו לא חזרת בך ואני ארוסתך וכסף הקדושין שלי הוא א"כ בזה פשיטא דהיא נאמנת כיון דלהמקדש אין כאן מיגו כלל וא"כ מה זה שכתב המחבר דלא חשיב מיגו והיינו דמיגו גרוע היא והלא אין כאן התחלה למיגו כלל אם התביעה היא מצד המקדש על החזרת כסף הקדושין ודוק:
(רסו) אמנם בנ"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים כו' איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך ל' יום לכ"ע. גם אני בהשקפה ראשונה רציתי לומר כן ועיין מ"ש לעיל על הגליון (באות ר"ס) בד"ה לענ"ד אלא דמ"מ לא החלטתי כן משום דאכתי א"א למיפשט דנאמנת לומר דחזרה בה שלא מדעת בעלה ושלא בפניו מטעמא דלא דמי לתנאי דעלמא משום דזמן ממילא קאתי וכיון דהזמן כבר עבר לפנינו הקדושין חלו מסתמא ואמרינן דמעשה דהחזרה לא נעשה והיכן מצינו בהר"ן דמי שמקדש אשה על מנת שלא תשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת שעברה על התנאי ושתתה דנאמנת דמזה שכתב הר"ן במקדש אשה על מנת שלא אשתה יין והיא אומרת שלא נתקיים התנאי דנאמנת אין ראי' דהתם היינו משום דטענתה שטוענת שלא נתקיים התנאי היא טענה דהעזה נאמנת במיגו דגרשתני ומ"ש הר"ן דבתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקדושין ובין בגירושין כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישו היינו לקיים הקדושין דאם אמר ע"מ שלא אשתה יין ואומר לא שתיתי והיא אינה מכחישתו היא מקודשת וכן באומר ע"מ שלא תשתי יין והיא אומרת לא שתיתי והוא אינו מכחישה נתקיימו הקדושין וכן בגירושין משום דאמרינן דמסתמא לא נעשה מעשה להיפך לבטל הקדושין או הגירושין אבל בשיש כאן הכחשה היא נאמנת שעבר על התנאי משום מיגו דגרשתני דהא גם בטענתה שעבר על התנאי יש בה העזה משא"כ באומרת שהיא עצמה עברה על התנאי שלא בפני בעלה וכן בנ"ד שאומרת דחזרה תוך ל' שלא בפניו דליכא בזה מיגו דגרשתני משום שהוא מיגו דהעזה א"כ מנ"ל דנאמנת ודוק:

יב

האומר

לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו כו' לפיכך ב' נותנים גט בין בתוך ל' בין לאחר ל' יום כו'. הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לענין שאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ושלא כדעת רש"י שכתב בפ' האומר דע"ז ע"ב ד"ה מספ"ל וז"ל האי לאחר ל' יום אי תנאה הוי אם לא אחזור בי כו' יע"ש ויש לדקדק דלעיל סמוך ונראה ד"ה ושמואל כתב וז"ל ושמואל אמר אינה בספיקא אלא עד ל' יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקידושין כו' יע"ש וקשה דאמאי לא כתב רש"י ז"ל משום חששא דשמא יחזור בו כמ"ש לקמן ואפשר לומר דהוצרך רש"י כאן לחששא דשמא ימות משום דקאי אמאי דכתב לעיל מיניה דמקודשת ואינה מקודשת ואסורה לב' בלא גט מאחד דמשמע ודאי דאם בא בעלה הראשון לקחתה צריך גט מב' ובהא פליגי דלרב אף לאחר ל' יום אם בא אחד מב' לקחתה צריך גט מב' משום דמספ"ל אי תנאי או חזרה ולשמואל דוקא בתוך ל' יום צריך גט מב' אבל לאחר ל' יום אינה צריך גט מב' והא ק"ל דלשמואל אמאי אינה מותרת לראשון בתוך ל' יום בלא גט מב' דהא כיון דכל החששא הוא משום שמא יחזור בו ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע פשיטא ודאי דאינו חוזר בו דאין אדם עשוי לקלקל את עצמו דנמצא בא על אשת איש ובניו ממזרים והרי זה דומה למקדש ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים שמותרת להנשא בלא גט לדעת רובא דרבוותא כמבואר בב"י סי' ל"ט יע"ש ולא חיישינן שמא תלך אצל חכם ויתיר את נדרה משום דאינה עשויה לקלקל את עצמה וה"נ דכוותא משום הכי הוצרך ז"ל לומר דה"ט דצריכה גט מב' בתוך ל' יום משום דחיישינן שמא ימות כנ"ל נכון ודע שמ"ש רש"י ז"ל בפה"מ וז"ל מקודשת ואינה מקודשת אלא א"כ נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו ב' נרא' שלא כתב כן אלא אליבא דרב דס"ל דמקודשת ואינה מקודשת לעולם ומש"ה כתב אם באה להנשא לאדם אחר אחר ל' יום צריך שיתנו ב' גט אבל לשמואל דס"ל דמקודשת ואינה מקודשת דמתני' היינו עד ל' יום אם באה להנשא לאדם אחר בתוך ל' יום פשיטא ודאי דאינה צריכה גט אלא מב' דמן הראשון בחזרה בעלמא סגי וכן נמי אם באה להנשא לב' בחזרה מן הראשון סגי לפי פירוש רש"י ז"ל שכתב דהתנאי היינו אם לא יחזור בו תוך ל' יום וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תש"ז לדעת רש"י הא דאמר אביי לקמן ולטעמיה דרב בא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרה ימים צריכה גט מן הראשון ומן האחרון היינו בבא לגרש לאחר ל' יום דאלו בתוך ל' בחזרה בעלמא סגי ואף לדעת החולקים על רש"י ז"ל דס"ל דאינו רשאי לחזור בו תוך ל' ותנאי דמעכשיו אינו אלא לשאם ימות בתוך ל' כתב הרב מ"ל ז"ל בפ"ו מה' גירושין הלכה ג' דע"כ הא דקאמר אביי צריכ' גט מן האחרון היינו דוקא בבא לגרש אחר ל' דבתוך ל' יום אינו צריך גט מן האחרון ממ"נ דאי תנאי הוי א"כ לא חלו קדושי ב' כלל ואי חזרה הוי א"כ הב' אינו צריך לגרש דבחזרה בעלמא מהני וע"פ זה כתב דמ"ש הרשב"א בתשובה הנז' דאם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם מיירי כשהב' קדשה סתם וכדינ' דמתני' דאלו קדשה הב' לאחר עשרים יום אינה צריכה גט מהב' בתוך הזמן דבחזרה בעלמא סגי (ולפי זה תוך זמנם שכתב הרשב"א ט"ס הוא וצ"ל תוך זמנו) גם מ"ש ואלא מיהו יכולים לגרש תוך הזמן ט"ס הוא וצ"ל מיהו יכול לגרש כו' וקאי לראשון דלב' לא צריך לאשמועינן דהא פשיטא דהב' יכול לגרש תוך הזמן דאי דקמא תנאה הוי אין כאן קדושין ואי דקאמא חזרה הוי הרי מיד חלו קדושי ב' את"ד יע"ש והנה מ"ש דבתוך ל' יום אינה צריכה גט מן האחרון ממ"נ נרא' דט"ס הוא וצ"ל בתוך עשרה ימים דלאחר עשרה ימים פשיטא ודאי דצריכה גט מן האחרון דשמא חזרה הוי וקדושי האחרון חלו ושוב אינו יכול לחזור בו מכיון שעברו עשרה ימים האמנם בעיקר דינא נרא' דאיכא למישדי נרגא דאדרבא משמע דאם רוצה להנשא בתוך ל' יום לאחר ואפי' בתוך עשרה ימים צריכה גט מכולם משום דאיכ' למיחש דשמא תנאה הוי ואלו קדושי ראשון ואיכא למיחש שמא ימות ראשון בתוך ל' יום וחלו קדושי ב' למפרע וכן נמי בג' חיישינן שמא ימותו ב' ובחזרה נמי לא סגי אפי' בתוך עשרה ימים דשמא תנאה הוי ואפי' תימא דלמיתה דבי תרי לא חיישי' וכדאית' בר"פ ד' אחין ועיין בתו' שם והלכך בתוך י' ימים אינה צריכה גט מן האחרון ממ"נ דאי תנאי הוי דקמא הוו קדושין ואי מיית ראשון דאמצעי הוו קידושין דבתר' לא הוו קידושין ואי חזרה הוי בחזרה בעלמא סגי מ"מ נקוט מיהא דבבא לגרש בתוך זמנה צריך גט מן הראשון ומן האמצעי ואלו מדברי הרב ז"ל משמע דמן הראשון לבד הוא דצריך גט ותו דלפי זה אין צורך למה שהגיה בדברי הרשב"א ז"ל גם למה שדחק עצמו וכ' דמ"ש הרשב"א ואם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם דמיירי בשקדשה הב' סתם אלא אפי' בשקדשה לאחר ך' יום צריך גט מב' דשמא תנאה הוי וחיישינן שמא ימות הראשון בתוך ל' יום ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע וכמ"ש רש"י ז"ל ואפשר דס"ל להרב ז"ל דמן האמצעי אינה צריכה גט ואפי' במגרש בתוך זמנם משום דהו"ל ס"ס ס' אי חזרה הוי וחלו קדושי אחרון ואת"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון ודקמא הוו קדושין דבתרא לא הוו קידושין וכן נמי בשקדשו ב' אינו צריך גט מן הב' בבא לגרש תוך זמנם מטעם ס"ס ס' אי חזרה הוי אז בחזרה מן הב' סגי ואת"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון בתוך ל' יום ובהכי ניחא מה שהביא ראיה הרשב"א ז"ל בחי' דהמקדש את האשה לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה דאם מת או גירש בתוך ל' יום לא חיילי קדושי ראשון הפך דעת הרמב"ן ז"ל מהא דאמר אביי אי חזרה הוי דבתראה הוו קדושין דקמאי לא הוו קדושין אלמא דמדקאמר דקדושי א' לא הוו קידושין ש"מ דנתבטלו קידושי א' לגמרי ולאו מיתל' תלו יע"ש והדבר ק' דכיון דע"כ הא דקאמר אביי צריכה גט מן הראשון ומן האחרון איירי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל"י צריכה גט מכולם דשמא תנאה הוי ומיית ראשון בתוך ל' וחלו קדושי האמצעי א"כ מאי ראיה מייתי הרשב"א הא כיון דמיירי אחר ל' שפיר קאמר דקדושי קמאי לא הוו קדושין כלל ומהיותר תימא על הר"ן ז"ל שדחה ראיית הרשב"א וכתב וגם בזה איני רואה סמוך דכיון דאמר אביי צריכה גט מן האחרון אלמא דבשלא מת עסקינן ומסתמא אף כששלמו ל' יום לא מת יע"ש ואמאי לא כתב בפשיטות דע"כ מיירי בשלא מת תוך ל' מטעמא דכתיבנא אכן כפי מ"ש ניחא:
ואולם עדיין צריכים אנו להתלמד בזה ממקום אחר דאפשר דכל כי האי גוונא לא חשיב ספק ספקא כיון שעתיד להתברר על כל פנים אם ימות או לא ימות א"כ אם אנו מתירים אותה להנשא אפשר שימות בתוך ל' יום ונמצא ס' מקודשת לאמצעי למפרע ולא דמי לשאר ס"ס דעלמא דלעולם נשאר הדבר בס"ס ואף למה שהסכים הפ"ח בכללי ס"ס ס"ק דאפי' בס"ס דסמי בידן לברורי אזלינן לקולא אכתי לא דמי דשניא היא התם דכל שאין אנו מבררין הדבר נשאר בס"ס לעולם משא"כ הכא דעתיד להתברר עכ"פ וכעת לא מצאתי גילוי לזה ועיין בס' פני משה ח"א סי' י"ח דמ"ה ע"ד ובספר אליהו רבה דף ע"ש ועיין מה שהארכתי בזה פ"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן ובר מן דין נרא' דאכתי דברי הרשב"א יש מן הקושי שהרי לפי פירש"י ע"כ הא דאביי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל' יום בחזרה מן הא' סגי וא"כ מאי ראיה מייתי ולפי מה שנרא' ממ"ש בחי' לקמן שהוא מסכי' לפרש"י ומה גם למה שעלתה הסכמתו בתשוב' הנז' ואפי' לדעת הרמב"ן וסיעתיה דאינו יכול לחזור בו בתוך ל' יום אינו יכול לגרש בתוך ל' יום וא"כ ע"כ הא דאביי מיירי בבא לגרש אחר ל"י דבתוך ל' אינו יכול לגרש וצ"ע כעת:
וראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחיד' על הרי"ף שהקשה לדברי הר"ן וז"ל ואנכי לא ידעתי איך מדייק דבשלא מת עסקינן דהא אפשר שיאמר צריכה גט מהאחרון אם היה רוצה להנשא לאלתר דשמא חזרה הוי אבל עדיין אפשר שימות קודם ל' וחיילי קדושי ראשון ועוד אפי' תימא שאין דרך להזקק לגט עד שיבואו עשרה ימים כו' עדיין אפשר שימות קודם ל' יום עכ"ל והן דברים תמוהים איך עלה בדעתו לומר דמיירי בבא לגרש לאלתר דא"כ אמאי צריכה גט מן האחרון בחזרה בעלמא סגי ממ"נ וזה פשוט: ואיך שיהיה נראה שדעת רבינו כדעת הרמב"ן דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לשאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ולענין גט נמי נרא' דאם גרשה מעכשיו ולאחר ל"י שלדעת רש"י ז"ל יכול לחזור בו בתוך ל' יום וכן אם מת בתוך ל' יום אינו גט שלדעת רש"י ז"ל תנאי דמעכשיו תרוייהו איתנהו ביה שיהא רשאי לחזור בו ושאם ימות לא יחולו הקדושין וכמבואר מדברי רש"י ז"ל שכתב תרוייהו וכ"כ מוהרימ"ט בחידושיו ולדעת הרמב"ן ז"ל אינו יכול לחזור בו ותנאי דמעכשיו היינו לשאם ימות שלא יחולו הקדושין וכיון שכן יש לדקדק על מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מה' גירושין הלכה ה' וז"ל וכבר כתבתי בפ"ח דיש מי שסובר שאפי' בגיטין זמנו של שטר מוכיח עליו ולדבריהם ז"ל אפי' באומר לאחר ל' יום ומת תוך הזמן חולצת ולא מתיבמת דהו"ל כמעכשיו ולאחר ל' יום כו' יע"ש ויש לדקדק דכיון דמת תוך הזמן אמאי צריכה חליצה הא אפי' נימא דתנאה הוי התנאי היינו שאם ימות בתוך ל' יום שלא יהא גיטו גט דומיא דקדושין ואפי' תימא דס"ל לה"ה ז"ל שלפרש"י ז"ל תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה אבל לא לענין מיתה דאם מת בתוך ל' יום מקודשת ושלא כנראה מדברי רש"י ז"ל מ"מ כיון שמדברי רבינו ז"ל מבואר דס"ל כדעת הרמב"ן דתנאי דמעכשיו היינו לענין מיתה ולא לענין חזרה לא הי"ל לכתוב כן בפשיטות שלא כדעת רבינו ז"ל ואולי דס"ל לה"ה ז"ל דלענין גט תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה דכיון דלרחוקה קא אתי וקשה בעיניו לגרשה מסתמא התנאי שלו הוא שיהא רשאי לחזור בו אבל מיתה דמסתמ' ודאי אם ימות בתוך ל' יום אינה רוצה שתשאר זקוקה ליבם אבל בקידושין אמדינן דעתיה דהתנאי הוא שאם ימות בתוך ל' שלא יהיו קידושין ושלא תהא זקוקה ליבם אבל לא לענין חזרה כיון דלקרבה קא אתי כנ"ל וכן נראה דעת הריטב"א ז"ל דבפ' האומר הסכימה דעתו לדעת הרמב"ן ז"ל דתנאי דמיתה קאמר ואלו בפרק הכותב אההיא דבעי רמב"ח ה"ז גיטך ולא תתגרשי עד לאחר ל' יום כתב בתוך דבריו פירש רש"י וז"ל דהא אי אמרי' תנאה הוי לסוף ל' יום היא מגורשת למפרע דה"ק לה תתגרש מעכשיו אם לא אחזור בתוך ל' יום ע"ש ודוק: ודע שמדברי רבינו ז"ל הללו מבואר דס"ל דיכול לגרש תוך הזמן אע"ג דאכתי לא חלו הקדושין וה"ט משום דכיון דלכשיבא הזמן איגלאי מילתא למפרע דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת חלו הגירושין וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' סי' הנז' דלמ"ד תנאה הוי יכול לגרש תוך הזמן ולא דמי לההיא דאמרי' ולאשה דעלמא אינו גט דשאני הכא דאיגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה מקודשת אלא שלבסוף הסכימה דעתו לומר דאינו יכול לגרש תוך הזמן והביא ראיה מדקאמר שמואל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון ומאי גמרי אין כאן גמר אלא גילוי מילתא והכי הול"ל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' ומקודשת לראשון אלא משמע דאם יגיעו זמן הל' קאמר דמקודשת מעכשיו ויגמרו הל"י ולפיכך א"א לכתוב לה גט עד ל' יום דאין גט אלא לאחר גמר הקידושין את"ד: וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ו מה' הנז' שנסתפק בשאר תנאים דעלמא היכי לידיינו דייני כגון באומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שתעשה דבר פ' מי אמרינן דיכול לגרש תוך הזמן דומיא דמקדש מעכשיו ולאחר ל' יום א"ד ע"כ לא כתבו רבינו והרשב"א ז"ל דיכולין לגרש אלא דוקא בתנאי דממילא דהיינו מעכשיו ולאחר ל' יום וכן נמי שאר תנאים שהן בשב וא"ת דכותייהו אבל בתנאים שהם בקום עשה אפשר דלא מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי משום דבשעת כתיבה הוי מחוסר מעשה וכן יש להסתפק כפי הסכמת הרשב"א ז"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן בשאר תנאי' דעלמא היכי לידיינו דייני משום דלפי מ"ש הרשב"א דה"ט דלא נגמרו הקדושין עד ל"י ואפי' אי תנאה הוי בשאר תנאים דעלמא אפשר דלא אמרינן הכי אלא כל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משעת נתינת הקדושין והעמיק הרחיב בענין זה וזו הלכה העלה בסוף דבריו דאי מדמינן גט לחליצה ס' זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת התוס' שכתבו פ' החולץ גבי החולץ למעוברת דכל דבר שאינו ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע א"כ בכל מקדש ע"ת אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ולפי' הנמוקי בכל מקדש ע"ת יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דבהתקיים התנאי איגלאי מלתא למפרע את"ד יע"ש ולע"ד ק"ל עליו מהא דגרסי' בפרק המגרש דף פ"ד ע"א ת"ר ה"ז גיטך ע"מ שתנשאי לפלו' ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואמר ר"ן דה"ק ה"ז לא תנשא לו שמא יאמרו נשיהן נותנים במתנה זה לזה ואם נשאת לו לא תצא א"ל רבא לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא והא בעייא קיומי תנאה וכ"ת אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר ומקיימ' תנאה כו' אטו בדידה קיימת לאיגרושי אלא אמר רבא כו' והשתא לפי מ"ש דלדעת התו' דפ' החולץ אינו יכול לגרש קודם קיום תנאי משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע א"כ קשה טובא דהיכי קאמר אפשר דמינסבא היום ומגרשה למחר הא כיון דאין קדושי ראשון חלין עד שיבואו קדושי ב' היכא יכול לגרשה קודם חלות הקדושין הא אע"ג דכי קא מקיים תנאה נמצא דחלו קדושי ראשון למפרע ואיגלאי מילתא דבאותה שעה היתה ראוי' לגרש אפי"ה לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע רבא גופיה קאמר התם בפרק החולץ דהלכה כר"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואף למאי דמסיק רבא התם דקאמר דלאחר לא תנשא מ"מ היינו דוק' לכתחילה אבל אם כבר עברה ונשאת מודה מיהא דאית לי' תקנתא דיגרש אותה וישא אותה בעל התנאי וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בחידושיו ועיין בפ"ח מה' גירושין הל' י"ג בהשגת הראב"ד ועיין בתו' שם ד"ה הכא בדידה ואולי נאמר שאף הרב לא כ"כ שלדעת התוס' אינו יכול לגרשה קודם חלות הקדושין אלא דוקא בבא לגרשה מיד שיחולו הקידושין מאותה שעה ומש"ה אמרינן דכיון דבאותה שעה אינו ראוי להתברר אי יחולו הקדושין או לא שא"א לידע עתידו' משום הכי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שתהא מגורשת מאותה שעה דומיא דחליצה דהתם נמי אי אמרי' דחליצת מעוברת שמה חליצה ע"כ חיילא חליצה משעה שנחלצה דלאחר זמן ודאי א"א דכבר כלתה חליצה דומיא דמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה משום דכבר כלתה משיכה ומש"ה אמרינן דאינה חליצה משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה בת חליצה ושיהיה חליצה מאותה שעה כיון דבאותה שעה א"א להתברר אבל במגרש אותה שיחולו הקידושין לכשיתברר הדבר ויקיים התנאי שיהא מגורשת מאותה שעה ואילך ה"נ דמהני כיון דבשעת חלות הגירושין הרי הוברר הדבר שהיתה מקודשת ונ"מ דבעינן דבאותה שעה יהיה הגט בידה קיים וא"כ איכא למימר דמאי דאמרינן בפרק המגרש אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר בכה"ג הוא דקאמר דמגרש לה שיחולו הגירושין לכשתנשאי לפלוני מאותה שעה ואילך ובהכי ניחא נמי דלא תיקשי להרשב"א ז"ל למאי שהסכימה דעתו דאינו יכול לגרש בתוך הזמן קודם חלות הקדושין מהא דפרק המגרש ובר מן דין נראה שלהרשב"א ז"ל ל"ק כלל דע"כ לא כ' הרשב"א אלא דוקא במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום וא"נ במקדש ע"ת לפי מה שנסתפק הרב משום דהכי מפרשינן ליה לתנאיה דיתחילו מעכשיו ויגמרו לאחר ל' יום משא"כ הכא דקדשה בסתם אלא דמצד הדין אינה מקודשת עד שתנשא לב' וא"כ כשתנשא לב' מקודשת למפרע וקרינן ביה בת גירושין כנ"ל:
ודע שלדעת התוס' דבפרק החולץ דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע כפי מ"ש הרב נראה דמי שגירש על תנאי דאינו יכול לחזור ולגרשה בגט אחר בלי שום תנאי דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי א"כ לא אגידא ביה ואע"ג דכשמבטלת התנאי נתבטל הגט הראשון ואיגלאי מילת' למפרע דבשעת כתיבת הגט הב' היתה ראויה להתגרש מ"מ הא מיהא בשעת כתיבת הגט לא היתה בת גירושין ואגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דומייא דמקדש ע"ת דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין ועיין בתשו' הרא"ש כלל מ"ה שנשאל בזה והשיב דאין תקנה אלא שיקדשנה ויגרשנה לגמרי וראיתי למוהרימ"ט ח"א סי' מ"ט דאקהי אקהתא בדברי הרא"ש סללו דלמה הוצרך לקדשה לכתוב לה גט אחר בלי שום תנאי ודיו בכך ואין לומר דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי אין גט אחר גט כיון דלא אגידא ביה כלל דמ"מ בשעה שתנשא לאותו ראובן נתבטל הגט הראשון והרי היא אשת איש למפרע ויכול לחול שפיר הגט האחרון יע"ש ולפי דברי הרב הנז' י"ל דס"ל להרא"ש כדעת התו' דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרינן ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סי' י"א שתמה על דברי מוהרימ"ט הללו מההיא דלאשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרש יע"ש ואישתמיט מיניה תשו' הרשב"א שכתבנו ועיין עוד במ"ש וז"ל הא למה זה דומה למי שגרש ע"ת שאם בא אחר וקדשה קודם קיום התנאי ואח"כ נתקיים התנאי ה"ז מקו' הגע עצמך שאותה שקדשה גירשה ג"כ קודם קיום התנאי היעלה על הדעת שאותן גירושין הוו גרושין כיון שעדיין לא היה בעלה יע"ש והוא תימה שהרי מדברי ה"ה בסוף פ"ח מה' גירושין הלכה כ"ד נראה דיכול לגרש קודם חלות הקדושין שכתב שם על השגת הראב"ד וז"ל ואם עיין הראב"ד עיון שלם כו' עד וכ"ש שהוא ז"ל סבור דכל שבידה עדיין לקיימה ואפשר שיתקיים שאין הגט בטל ולא יאמר בזה רבינו שאינה צריכה גט ממי שנתקדשה לו כו' יע"ש הרי בהדי' דס"ל דכל תנאי שבידה לקיימו מודה רבי' להראב"ד דאין הגט בטל ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מב' ואסורה לראשון ובודאי דצריכה גט קודם שיתקיים התנאי קאמר דאי לאחר שנתקיים פשיטא דאסורה לראשון ואי אסורה לראשון קודם שיתקיים התנאי ויתן לה גט קאמר מאי איריא לראשון אפי' אכולי עלמא נמי אסורה ועיין עוד במוהרימ"ט בחדושיו על הרי"ף בפרק האומר גבי ההיא דהנותן ב' פרוטות לאשה כו' ובאחד א"ל לאחר שאגרשה כו' דפשיט' ליה מילתא טוב' דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין משום דקרא כתיב כי יקח איש אשה והדר וכתב לה ספר כריתות ועוד הביא סמוכות לדבר יע"ש ותמיהני עליו שדבריו סותרים למ"ש בתשו' דיש גט אחר גט גם מה שהביא ראיה מההיא דהקמ' אין ראיה כלל דשאני התם דבשעת הקמה ליתא לנדרא כלל אבל הכא כשמגרשה הרי היא אשת איש למפרע ודוק: ולעיקר ספיקו שנסתפק הרב בדעת רבי' והרשב"א אי בתנאי דמחוסר מעשה יכול לגרש קודם קיום התנאי נראה לע"ד שיש להוכיח דאפי' במחוסר מעשה יכול לגרש ממה שהוצרך הרשב"א לדחות ההיא דאמרינן ולאשה דעלמא אינה גט משום דשאני הכא דמקודשת היא למפרע ואם איתא הו"ל לדחויי ולומר דשאני התם דמחוסר מעשה אלא משמע ודאי דס"ל דאפי' במחוסר מעשה כל שחלו הקדושין למפרע יכול לגרש גם למה שנסתפק הרב בדעת הרשב"א כפי הסכמתו דבשאר תנאים דעלמא ס"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן נראה שיש להוכיח דבשאר תנאים מודה הרשב"א דיכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקידושין למפרע ממ"ש בחי' פרק הא"מ דמ"ה אההיא דאמרינן התם קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט וצריכה מיאון וז"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו קאמר דחוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קדושין אלא אם כן נתרצה אביה וע"ד שתפייס האב הוא מקדש והו"ל כאומר ע"מ שירצה אביך ובמתנה בפי' כך אפי' צווח ולבסוף נתרצה מקודש' דהא לא שיתרצה בשמיעה ראשונה קאמר אלא שיתרצה בקדושין ומתפייס לבסוף ואע"פ שמת האב חוששין שמא נתרצה האב סמוך למיתתו עכ"ד הרי בהדיא דכתב דהא דרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון אפי' בצווח מעיקרא קאמר ומשום דחיישינן שמא יתרצה האב והו"ל כאומר ע"מ שירצה אביך ואפי"ה קאמר רב דצריכה גט אע"ג דאכתי כל זמן שצווח לא חלו עדיין הקדושין אלא לכשיתרצה אח"כ דע"כ הא דרב דאמר צריכה גט בעודו צווח קאמר ואם בא לגרשה צריכה גט דאי בשנתרצו אח"כ היכי קאמר צריכה מיאון הרי נתרצה והו"ל קדושין ודאין לדעת הרשב"א וליכא למיחש דשמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה אלא משמע ודאי דס"ל דבשאר תנאים דעלמא יכול לגרש קודם חלות הקדושין אלא שאפשר לדחות דהא דאמר רב צריכה גט וצריכה מיאון במת האב מיירי ומשום דחיישינן שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו וכמ"ש הרשב"א אלא שזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש ועוד יש ליישב באופן אחר ודוק ועוד נראה לי להוכיח דס"ל להרשב"א דבשאר תנאים יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משום דאם נאמר דס"ל להרשב"א בשאר תנאים נמי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע"כ דהיינו מטעמא שכתב הרשב"א במעכשיו ולאחר ל' יום דאין גמר קדושין אלא על ל' יום ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר הקדושין ואם כן נראה דלפי דעת הרשב"א אם קדשה בשטר ונקרע או נאבד השטר בתוך ל' יום אינה מקודשת כיון דבשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא בעיניה וכן כתב בחדושיו דלר"י דאמר שיורא הוא אי ס"ל שלא נגמרו עד לאחר ל' יום אם נקרע השטר קודם ל' יום אינה מקודשת יע"ש ואם כן אם נאמר דבשאר תנאים נמי ס"ל דאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע"כ צ"ל דס"ל דלכשיתקיים התנאי נגמרו הקדושין באותה שעה ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר קדושין וכיון שכן נר' דאם קדשה בשטר ונאבד השטר קודם קיום התנאי אינה מקודשת ואלו מדברי הרשב"א שכתב בחי' פרק מי שאחזו דע"ד אההיא דר"ה דאמר והיא תתן ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כתב וז"ל ולגבי קדושין דבסמוך נמי דנקט כגון שפשטה ידה ולא נקט כגון שנקרע או שנאבד שטר קדושין ה"ט משום דה"ט לא סגי אלא בשקדשה בשטר כו' יע"ש אם כן מבואר מדבריו דס"ל דלמאן דס"ל דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם נקרע שטר קדושין קודם שיתקיים התנאי מקודשת ואם כן ע"כ דהיינו משום דס"ל דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע וא"כ מה"ט נמי נר' דיכול לגרש קודם קיום התנאי כנ"ל ועיין בירושלמי הביאו הר"ן פרק המדיר ומרן הב"י סי' ל"ט על ההיא מתני' דתנן נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת אית תנויי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנויי תני אסורה לינשא בלא גט כו' ומ"ד אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל חכם ותתיר נדרה וקדושיה חלין עליה למפרע ונמצאו בניה ממזרים לפיכך אסורה לינשא בלא גט הנה מבואר דיכול לגרש לכשיחולו הקדושין דאל"כ הכי הו"ל להירושלמי למימר אסורה לינשא עד שתתיר את נדרה ויגרשנה ועיין במ"ש הריטב"א בחי' פ"ק דקדושין ד"ה אההיא דאמרינן התם התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים וז"ל ומסתברא שכופין אותו להשלים או לפטור אותה ושלא יעגן אותה ואמרינן ליה או כנוס או פטור עכ"ל עיין במ"ש בפ"ק האומר ד"ס ד"ה ולאחר לא תנשא ובתוס' רי"ד שם והמתבאר מדבריהם דס"ל דיכול לגרש קודם חלות הקדושין ודוק וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס"ק ח' שהק' על דברי רבינו שכתב דב' נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' דאם כן אתה מצריכה כרוז לכהונה דשמא לא נתקיים התנאי והגט בטל ואזלא ומנסבא לכהן ויאמרו גרושה מותרת לכהן וכן הק' הרב ב"ח ז"ל סי' ל"ח על מ"ש הטור ז"ל משם הרמ"ה דאם אמר ע"מ שיאמר הין מתי שיאמר היא מקודשת ואפי' אמר תחילה לא הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת כו' דאמאי חולצת ניחוש שמא ימות האב קודם שיאמר הין דהשתא לא הויא חלוצה ושריא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן והביא ראיה ממה שאמרו ריש פרק האשה רבה גבי הלך בעלה וצרתה למ"ה ונתבאר בטור סי' קנו יע"ש והנה מ"ש הרב בית שמואל לק"מ דהכא כיון דב' נותנים גט ליכא למיחש למידי דהן לו יהי שלא נתקיים התנאי דהיינו שחזר בו או שמת קודם ל' יום אפי' הכי אסורה לינשא לכהן מכח גרושין שנתן לה הב' ואפשר שמפני כן כתב רבינו ששניהם נותנים גט בתוך ל' יום ולא כתב דינא דאם רוצה לינשא לאחד מהם אסורה עד שיתן לה אחד מהם גט משום דס"ל דאין הב' רשאי לישא אותה בתוך ל' יום בגט שנותן לה הא' דשמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה אלא דוקא אם רוצה לינשא לשוק קאמר דב' נותנים גט בתוך למ"ד יום דאז ליכא למיחש למידי דממ"נ אסורה לינשא לכהן כמ"ש ואפשר נמי לומר דהב' יכול לישא אותה בתוך ל' יום ולא חיישי' שמא לא יתקיים התנאי ונמצא מצריכה כרוז לכהונה וכיון שכבר נשאת לב' הא אסורא וקיימא ואי מגרשה לה בתר הכי הא אסורא לכהן מכח גירושין הללו ולמיחש שמא ימות הב' גם כן כולי האי לא חיישינן ודוקא בההיא דהאשה שהלך בעלה למ"ה הוא דחיישינן שמא היום או למחר קודם שתנשא לשום אדם יודע הדבר ואזלה ומינסבא לכהן כנ"ל ולקו' הב"ח נ"ל לומר דדוקא התם חששו ואמרו שלא תחלוץ משום טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה משום דסמי בידן לברר הדבר ולהביא עדים ממ"ה מה שא"כ הכא דאם ניחוש לזה צריכה להתעגן כל ימיה עד שימות האב ומשום עיגונא הקילו כנ"ל:
מעשה חושב

(רסז) דכל כה"ג לא חשיב ס"ס כו'. ונמצא ספק מקודשת לאמצעי למפרע כו'. לכאורה דבריו תמוהים שהרי אמרינן ביבמות דף ל"ד בסוגיא דהוחלפו בנשותיהן דמפרישין אותן דילמא מעוברות הן ופרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע"ש. ולפ"ז מאי קושיא היא שהרי הא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה היא רק מכח רוב כדמוכח בש"ס ועיין ר"ן בפ"ק דקדושין בסוגיא דהאבעיא אי תחלת ביאה קונה וא"כ הא י"ל דמשום הכי מפרישין אותן משום דעתיד הדבר להתברר ולא אזלינן בזה בתר רובא אע"כ צריך אתה לומר דכיון דאם נאמר שתמתין ימי הבחנה היא תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו ג' חדשים ובכה"ג לא משגחינן במה שעתיד הדבר להתברר וא"כ מכש"כ דלא משגחינן בזה לענין ס"ס דעדיף מרוב שהרי הכא נמי אם תאמר שאסורה להנשא לאיש אחר תוך ל' יום עד שיתברר הדבר הרי תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו הל' יום: ועיין במ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א וז"ל ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים יותר מרוב דהא ר"י לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס"ס וא"כ כיון דאזלינן בתר רובא בכל האיסורין להתיר אף דאתחזק איסורא ה"ה בתרי ספיקי דשריא אפי' באתחזיק איסורא ע"ש ומביאו הרב המחבר עצמו לקמן בהלכות מקוואות כלל ג' ולא ידעתי מ"ש כאן שלא מצא גילוי לדין זה. הא כפי מ"ש המחבר עצמו שם הרי הרשב"א חזר בו בת"ה ובתשובותיו וס"ל דאזלינן בתר ס"ס לקולא אפי' במקום שיכול הדבר להתברר ויש ליישב. ובתשובה הארכתי בהאי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה והוכחתי נגד הנב"י שכתב ג"כ מסברא דילי' דעפ"י הרוב לבד הוא כן ולא הרגיש דכבר קדמו הר"ן וכנ"ל והיא תשובה ארוכה מאד ופלפול רב בסוגיא דיבמות הנ"ל שהעליתי אחר שכתבתי הג"ה זו:

אפי'

מאה על הסדר הזה קדושי כולם תופסים. מימרא דר"י פרק האומר ד"ס ע"א ואמרינן התם א"ל ר' משרשיא אסברא לך טעמא דר"י שוי נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שביק כו' וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה דא"כ אימא טעמא דרב נמי דאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם מה"ט דר"י הוא דקאמר כולן תופסין בה וכי שרגא דליבני ומנ"ל לתלמודא למימר דמספ"ל לרב אי תנאה אי חזרה יע"ש מה שתי' בדוחק ולע"ד נראה לומר דלישנא דמקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין הן ולר"י כולן תופסין בה מתורת ודאי וכ"ת א"כ תיקשי ליה מתני' לר"י דקתני מקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין י"ל דס"ל לר"י דמתני' רבי היא דס"ל דתנאה הוי מדקאמר כזה גט ומקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום קאמר וכדשמואל ור"י דאמר כרבנן וכ"ת אי סתם מתניתין דהכא כרבי אתיא אם כן הא ס"ל לר"י בעלמא דהלכה כסתם משנה והי"ל לפסוק כר' י"ל דהאיכא סתם משנה בפרק מי שאחזו כרבנן דקתני מהיום ולאחר מיתה גט ואינה גט האמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו שהקשה קושיא זו ותי' דלר"י לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר אלא מקודשת לשני ואינה מקודשת לשני לבדו קאמר ולפי דבריו הד"ק הרב ח"ה לדוכתא ואפשר ליישב על פי מ"ש הריטב"א בחידושיו וז"ל ואומר מורי נר"ו דכי אמרינן דכל חד מינייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקדושין אבל לזכות לא שבק רווחא כו' ואפי' לאותן שקדשו אותה אפשר דאסורה בביאה שאין אשה אחת לכמה אנשים כו' ואתיא כאביי דאמר קדושין שאינם מסורים לביאה הוו קדושין דהלכתא כותיה יע"ש דא"כ איכא למימר דמשום הכי ל"ק בגמ' דטעמיה דרב משום דס"ל כר"י משום דאם כן ע"כ צ"ל דס"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קדושין כאביי ואלו בפרק הא"מ דף נ"ב ע"א אמרי' דרב מספ"ל אי כאביי או כרבא ואי ס"ל כר"י ע"כ תיפשוט ממתני' דהוו קדושין כנ"ל נכון: כתב הר"ן דלר"י ל"ש קדשה שני קודם לזמן הראשון ל"ש אמר מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי קדושי ב' דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום אבל לרב דמספ"ל אי תנאה אי חזרה אלו קדשה ב' לאחר מ' אין לחוש לקדושיו שכבר חלו קדושי ראשון בין דהוי תנאה בין דהוי חזרה עכ"ל והן הן דברי הרשב"א בחידושיו יע"ש ויש לדקדק דלרב נמי אמאי אין חוששין לקדושי ב' הא אי מעכשיו ולאחר ל' יום חזרה הוי א"כ יכולה לחזור בתוך ל' יום ואם כן כיון שקבלה קדושין מאחר לאחר מ' יום אין לך חזרה גדולה מזו ומ"ש הרשב"א והביאו הר"ן לעיל מיניה דקבלת קדושין אין לך חזרה גדולה מזו ואם מת או גירשה הב' בתוך ל' יום אינה מקודשת לראשון ול"מ לדעת הרשב"א אלא אפי' לדעת הר"ן שם שחלק עליו היינו מטעמא שכתב שם דאפשר שלא חזרה בה חזרה גמורה מקדושי ראשון אלא עדיין דעתה שאם אפשר להם לחול דהיינו כשמת או גירש בתוך ל' שיחולו וכמבואר שם אמנם הכא ודאי מדקבלה קדושין מאחר לאחר זמנו של ראשון הרי ודאי דחזרה בה דאי לא הרי קדושי ראשון חלים הן קודם ואפשר לו' דס"ל דדוקא כשקדשה הב' בסתם או קודם זמנו של ראשון הוא דס"ל דקדושיה הן הן מיאוניה משום דאם איתא דלא חזרה בה איך מקבלת קדושין מאחר שיחולו מעכשיו הא אפשר שלא יחזור בו הראשון מקדושיו ונמצאו קדושי ראשון קדו' אמנם במקדשה הב' אחר זמנו של ראשון לא מוכחא מילתא שחזרה בה דאיכא למימר דמשום הכי קבלה לאחר זמנו של ראשון כדי שבאותו זמן מתברר הדבר אי חלו קדושי ראשון או לא והו"ל כאלו קבלה אדעתא דהכי שאם באותו זמן יתברר הדבר שלא חלו קדושי ראשון שיחולו קדושי ב' כנ"ל ליישב בדוחק ודע שמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל דלרב אין לחוש לקדושי ב' ואם באה להנשא לשוק אינה צריך גט אלא מן הראשון או אם בא בעלה הראשון לקחתה אינה צריך גט מהב' נראה דהיינו דוקא כשבאה להנשא אחר ל"י אבל בתוך למ"ד יום פשיט' ודאי דצריכה גט מב' דשמא יחזור או ימות הראשון בתוך ל"י ונמצאו קדושי ב' חלים למפרע וכדסביר' ליה לשמואל דאית ליה תנאה הוי וזה פשוט. עוד כתב הר"ן וז"ל והרמב"ם בפ"ז מה' אישות כתב אמר לה כו' ובבא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום כו' צריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן בס' ע"כ ודבריו תמוהים שכיון שהוא פוסק כר"י שאפי' מאה תופסים בה למה כתב שהיא מקודשת לכולן בס' והרי לר"י קדושי ודאי נינהו ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קי"ל כרב או כר"י כתב שאפי' מאה תופסין בה מס' אבל עדיין אינו מס' מפני שכתב שאפי' הן מאה על הסדר הזה כו' וכבר כתבתי דלר"י אפי' אמר לה ב' מעכשיו ולאחר מ' יום קדושין תופסין עכ"ל ויש לדקדק דאמאי לא ק"ל עדיפא מינה ממ"ש רבינו ושניהם נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' והשתא אי מספ"ל אי הלכה כרב או כר"י היכי מצי לגרש בתוך ל' יום הא כיון דס"ל לר"י דשיורא הוי והקידושין מתחילין מעכשיו ונגמרים לאחר ל' יום ומה"ט כתב הר"ן לקמן דהמקדש בשטר צריך שיהא השטר קיים עד ל"י ואם נקרע או נאבד בתוך ל' אינה מקודשת משום דבשעת גמר קדושין ליתיה לשטרא בעיניה א"כ מה"ט נמי איך יכול לגרש קודם גמר קדו' והרי הרשב"א בתשובה מפני מה שהכריח מן הירושלמי ומההיא דשמואל דקאמר גמרי קדו' ראשון דלדידהו אפי' אי תנאה הוי אין גמר קדושין אלא עד ל' יום כתב בפשיטות דאינו יכול לגרש קודם ל' משום דאין גט אלא לאחר גמר קדושין ואם כן מינה דלר"י דס"ל דאין גמר קדושין עד ל' יום אינו יכול לגרש תוך ל' וא"כ ממ"ש רבינו דשניהם נותנים גט בתוך ל' ע"כ שדעתו לפסוק כרב וס"ל דאי תנאה הוי חיילי קדושין למפרע לגמרי ושלא כדעת הרשב"א וגמרי קדושיו דקאמר שמואל לאו דוקא ואף שהרשב"א כתב בתשוב' הנז' דלר"י יכול לגרש תוך ל' היינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בחי' דלר"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא ששייר מקום לתפוס קדושין ממי שמקדש בתוך ל' ומה"ט כתב שם בחידושיו דלר"י אפי' נקרע השטר קודם ל"י מקודשת אמנם לדעת הר"ן דס"ל דלר"י אין גמר קדושין אלא לאחר ל"י נראה דאינו יכול לגרש בתוך ל' ואפשר דס"ל להר"ן דאע"ג דעדיין לא נגמרו הקדושין אפי' הכי כיון שאינו מחוסר אלא זמן וכבר התחילו הקדושין מעכשיו יכול לגרש ולא דמי לההי' דאמרינן ולאשה דעלמא אינו גט דהתם שאני דמחוסר מעשה ועדיין לא חלו הקדושין כלל וכמו שצדד הרב מש"ל ודו"ק וה"ה כתב שדעת רבינו לפסוק כרב ודלא כאביי דכיון דפליגי אמוראי נקטי' לכולהו חומרא ומספקינן ליה בתנאה לחוד ובתנאה וחזרה כי הדדי ע"ש וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס"ק ח' שכתב שלפי דעת ה"ה אפי' אם הב' אמר לה מעכשיו ולאחר מ' יום מקודשת לב' מס' דאיכא למיחש שמא זה שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אמר בלשון חזרה וכן כולם וזה שאמר מעכשיו ולאחר מ' יום אמר בלשון תנאה יע"ש ויש לדקדק דא"כ תיקשי לי' דאמאי כ' רבי' דאפי' הן מאה בס' הזה דמשמע דוקא בס' הזה כמ"ש הר"ן והיותר תימ' על מרן הכ"מ שתמה על ה"ה דכיון דנקט רבינו לכולהו חומרי היל"ל דאפילו לאחר מ' יום מקודשת מס' כיון דלר"י אפי' בלאחר מ' יום קדושי כולן תופסין והי"ל להקשות בפשי' דלפי' דעתו דמספ"ל בתנאה וחזרה כי הדדי א"כ מה"ט אפי' בלאחר מ' יום מקודשת מספק ותו דאכתי תיקשי ליה לפי דרכו שכתב דר"ח דאותביה ס"ל דטעמא דר"י משום דהאי לישנא משמע תנאה וחזרה כי הדדי ונקטינן כותיה דאם כן תיקשי ליה בפשיטות טפי דאמאי נקט רבינו בסדר הזה דמה"ט אפי' לאחר מ' יום מקודשת מס' כמ"ש הרב בית שמואל ולכן נראה דס"ל לה"ה ומרן כ"מ שדעת רבי' כדעת הרשב"א שכתב בתשו' דאף לרב ושמואל דס"ל תנאה הוי אין הקדושין נגמרין אלא לאחר ל' יום והילכך אפי' נימא דב' דקאמר מעכשיו ולאחר מ' יום לתנאה איכוון אפי"ה כיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר מ' יום ולאחר ל' יום כבר נגמרו קדושי ראשון לא חיילי תו בתר הכי קדושי ב' ואף דלר"י אפילו בא ב' וקדשה לאחר מ' יום חיילי קדושי שני ואע"ג דקדושי ראשון גמרי לאחר ל"י וקדושי ב' לא גמרי עד לאחר מ' יום שאני לר"י דרווחא שביק לכל מאן דמקדש בתוך ל"י שיחולו קדושיו אפילו אי מקדשה לה לאחר זמנו של ראשון ולפי מ"ש לעיל בדעת הר"ן יש ליישב שפיר וכדברי הר"ן נראה ממ"ש אביי בא אחר וקדשה לאחר עשרה ימים ואם איתא לישמועינן רבות' אפילו בא אחר וקדשה אחר זמנו של ראשון דהיינו אחר מ' יום כנ"ל:
עוד כתב הר"ן וז"ל והרשב"א סובר דהלכת' כר"י דקי"ל כותיה לגבי רב ושמואל כו' והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואליבא דר"י משכחת לה בדאוריית' ה"ט משום דאפילו לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליב' דר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי"ל כותיה כו' ונראה דלפי דברי הרשב"א הא דאמרינן בריש פרק המגרש אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה כגון שקדש' ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם כו' אליבא דר"י הגלילי דוקא היא וכן כתב הרשב"א שם ועפ"ז יש לומר מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל בפרקין ה' י"ג על מה שפסק רבינו דאם א"ל הרי את מקודשת חוץ מפ' הרי זו מקודשת מספק וז"ל לפי מ"ש ה"ה שרבינו מפרש מאי דקאמר בגמרא אם איתא לדרב אבא היינו בס' דרב אבא א"כ ההוא דינ' דבא אחר וקדשה כו' הוי לפי האמת וכשבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם נקרא' אשת שני מתים מס' ויש להחמיר כיון שהוא ס' וא"כ קשה למה לא כתב דין זה בה' יבום וחליצה פ"ו גבי דין אשת ב' מתים וכן נמי קשה דהי"ל לרבינו לאשמועינן ההיא דאמרינן התם דאם בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן דמותרת להתיבם ולא מיקרי אשת ב' מתים משום דקדושי שמעון לא אהני אכן לפי דברי הרשב"א ניחא שפיר דההוא סוגי' דהתם אליב' דר"י הגלילי אזלא ולא קי"ל כותיה הלכך לא משכחת אשת ב' מתים כלל ואם בא שמעון וקדשה חוץ מראובן אינה מתייבמת משום דלא קרינן ביה משעת נפילה יבמה יבא עליה כמ"ש הרשב"א שם ודו"ק ומ"ש עוד הר"ן ולדעת הפוסקים כר"י דשיור' הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום צריך שיהא השטר קיים כו' נראה שכונתו לומר שלדברי הפוסקים כר"י צריך שיהא השטר קיים ואם נקרע בתוך ל' יום אינה מקודשת דכיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר למ"ד יום ובשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא ולדעת הפוסקים כרב לכתחילה ודאי צריך שיהא השטר קיים משום דמספ"ל שמא חזרה הוא אלא שאם נקרע בתוך ל"י הוי ס' מקודשת ונראה שלא כתב כן אלא לפי דעתו ז"ל דס"ל דלר"י אין גמר קדושין אלא עד לאחר ל' יום אמנם דעת הרשב"א ז"ל בחי' דלר"י אפי' נקרע השטר בתוך ל' יום מקודשת משום דלר"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא דשייר זמן שיחולו אף קדושי אחרי' בה וכתב בסוף דבריו דלפי זה צ"ל דס"ל לר"י בבעיא דר' אבא הכא דבין לרבנן בין לר"א בקנין כל דהוא סגי ולא מקשי' הויה ליציאה יע"ש וכן הסכים הוא ז"ל בתשובה סי' תש"ז ולפי זה נראה שלדעת הרשב"א ז"ל לענין גיטין אם אמ"ל מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת ואפי' אם הגט קיים עד לאחר ל' יום משום דהו"ל גט שיש בו שיור וזה מבואר שהרי לענין קדושין כתב הרשב"א ז"ל דה"ט דמקודשת משום דלא מקשינן הוי' ליציא' ואם כן מינה דבגיטין כה"ג אינה מגורשת (ולפי מה שר"ל בתחילת דבריו דלר"י לא גמרי קדושין עד ל' יום אם נקרע הגט אינה מגורשת כלל) ומעתה יש לתמוה על מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מה' גירושין הלכה א' וז"ל וראיתי להרשב"א ז"ל שכ' דלענין הלכה גט ופרה שוים כו' ואם אמר מעכשיו בפרה קנה ובגט הו"ל מגורשת ואינה מגורשת דמספ"ל אי חזרה אי תנאה כו' וכ"כ הר"ן ז"ל משמו בפרק הכותב ויש לתמוה שדבריו סותרים למ"ש בה' אלו שהרשב"א ז"ל פסק כר"י וכיון שכן נראה דבנקרע הגט או בעומד בר"ה אינה מגורשת כלל ממ"נ דאי ס"ל כדעת הר"ן והרמב"ן דלר"י לא גמרי עד לאחר ל"י וכמו שרצה לומר בתחילת דבריו הרשב"א ז"ל בחידושיו אם כן נראה דכל שנקרע הגט בתוך ל' יום אינה מגורשת כלל ואי לפי מה שהסכימה דעתו שם ובתשו' הנז' דלר"י גמרי קדושיו מעכשיו אלא דשיורא שייר נראה דבגט אפי' הגט קיים אינה מגורשת דהו"ל גט שיש בו שיור וצ"ע:

יד

הנותן

ב' פרוטות כו'. כתב ה"ה וכן דעת הרשב"א ז"ל ואמר שיצא לו לרבינו מההיא דאמרינן פ' אע"פ דאותיב ר' אילא התם אלו אמר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תיקדוש מי לא קדשה ודחי ליה רב ירמיה מי דמי התם בידו להתקדש כו' אי לימא כל שבידו להקדיש עכשיו אף ע"פ שמתנה עליו לאחר זמן שאינו בידו אפילו הכי חייל ועיין בהר"ן והרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף רי"ב כתב דיש לדחות דאכתי לא איפשיט' בעיין מדר' איל' דההיא דרב אילא שאני דבידו להקדיש עכשיו לעולם וא"צ דעת אחרים אבל גבי קדושין לאו בידו לגמרן שהרי צריך שיהא בדעת האשה להתקדש לו ואף על פי שהאשה מתרצה עכשיו בכך ודעת שניהם שוה מ"מ כיון שאין ביד האחד לגמור הקנין מעכשיו בלא דעת חבירו כמחוסר מעשה חשבינן ליה א"ד ז"ל וק"ל לפי חילוק זה מהא דאמרינן בנדרים דף ל' לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדשות תפשוט הא דבעי ר' הושעי' כו' איתער בהו ר"י מאי מדמיתון פדאן הוא לפדאום אחרים כו' ואשה כפדאום אחרים דמייא כו' והשתא לדעת הרשב"א ק' טובא דמאי קאמר תיפשוט כו' שאני ההיא דבר פדא דבידו להקדיש עכשיו לעולם בלא דעת חבירו אבל גבי קדושין אין בידו לגמור הקנין בלא דעת חבירו ור"י גופיה אמאי איצטריך ליה לדחויי מטעמא דאשה כפדאום אחרים דמיי' ואמאי לא דחי לה מה"ט וצ"ע ועיין עוד בהר"ן שם שכ' דברי הרשב"א וכתב עוד וכ"ת אמאי לא פשטינן לי' מהתם ותי' דההיא רב איל' הוא דקאמר לה מסברא דנפשיה ורבי ירמיה לא ידע לה ומשום הכי מבעי' ליה כו' וצ"ע במאי דקאמר ור"י לא ידע ליה שהרי רבי ירמיה הוא דקאמר פרק אף ע"פ מי דמי התם בידו כו' ועיין בתשו' הרשב"א סתס"ז ואולי שכונתו לומר דרבי ירמיה כי קאמר התם בנדרים מאי קא מדמיתון כו' אכתי לא הוה שמיע ליה ההיא דר' איל' ומש"ה מבעיא ליה ולבתר הכי שמעה בפ' אף על פי ודו"ק:

יז

האומר

לאשה הרי את מקודשת בק' דינרים כו'. כתב ה"ה אבל הרמב"ן פסק כי"א כו' כ"כ הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל כתב הרמב"ן דמסתברא דהלכתא כיש אומרים דמקו' מדתני' בפ"ק התקדשי ל' בק' זו ונמצא חסר דינר אינה מקו' דאלמ' בק' סתם מקו' אע"פ שלא נשתייר אלא דינר ולא אמרי' כסיפ' לה מילת' ע"ש וראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם בחי' שהק' על ראיה זו דמאי מייתי דהתקדשי לי במנה ונתן חסר דינר ה"ז מקודשת וישלים כלומר על מנת שישלים קאמר ואין הקידושין נגמרים אלא א"כ ישלים ובהא ודאי לא אמרי' דכסיפא לה מילתא דבלא תביעתה איהו מוזהר זהיר כדי שיתקיימו מעשיו וקדושיו וסמכה דעתה שפיר כמו האומר ה"א מקודשת ע"מ שאתן לך ק"ק זוז דמקודשת והוא יתן אבל הכא שעשאו מלוה הדינר הנשאר ורוצה שיהיו הקדושין נגמרים מעכשיו והדינר נעשה עליו כמלוה בהא ודאי אמרי' דכסיפא לה מילתא ולא סמכא דעתה מאחר שכבר היא מקודשת ושחק בה א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע. וכפי דבריו מיושבים דברי רש"י ז"ל בשמעתין שכתב בד"ה במילי אוחרי וז"ל שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וא"ל הרי הוא עלי מלוה והקשה מוהר"ש יונה ז"ל סימן נ"ז דלמה הוצרך לזה והרי במנה סתם ונמצא חסר דינר ממילא נשאר הדינר מלוה והו"ל כאומר ע"מ שאשלים יע"ש מה שנדחק בזה אכן כפי דברי הרב ז"ל הנה נכון דס"ל לרש"י ז"ל דאי לא אמר הרי עלי מלוה אין הקדושין נגמרים עד שישלים ובהא אליבא דכ"ע לא אמרי' כסיפא לה מילתא אכן דברי הרב ז"ל תמוהים לע"ד שכפי דבריו ק' דמאי פריך בגמ' ואלא הא דאמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומאי קושיא שאני הא דר"א דאין הקידושין נגמרים אלא עד שישלים וכדאמרי' התם בפ"ק בהדיא כיון דא"ל מנה ונתן לה דינר נעשה כאומר לה ע"מ ומש"ה אמרינן דלא כסיפא לה מילתא כמ"ש הרב ז"ל אלא ודאי דל"ש ומה שהוצרך רש"י לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה נראה לי שהכריחו לפרש כן משום דק"ל לישנא דברייתא דקאמר וי"א מקודשת דהול"ל מקו' וישלים כדקאמר ר"א משו"ה הוכרח לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה דמהשתא אפי' בשלא השלים הרי נגמרו הקדושין ואין עליו אלא חוב בעלמא כנ"ל. ומה שהביא הרב ראיה מההיא דהרי את מקודשת ע"מ שאתן לך ק"ק זוז דמקודשת והוא יתן ולא אמרינן כסיפא מילתא אין ראיה דהרי אמרינן דחסר דינר כיון דדבר מועט הוא כסיפא מילתא אבל מנה חסר צ"ט לא כסיפא מילתא אלא דאכתי קשה למאי דס"ד בגמ' דפריך מדר"א ולא אסיק אדעתיה לחלק בין חסר דינר לחסר צ"ט אדפריך מדר"א אמאי לא פריך מדר"א גופי' דקאמר בפרק האומר דספק מקודשת והוא יתן לימא כתנאי אמר' לשמעתיה וי"ל דהוה ס"ד לחלק דדוקא באומר התקדשי במנה ונתן לה חסר דינר כסיפא לה מילתה כיון שכבר נתן לה אלא שנשאר עליו קצת חוב אבל בע"מ שאתן לך ק"ק זוז כיון שלא נתן לה כלום עדיין לא כסיפא לה מילתא ולפי המסקנא ניחא שפיר בלא"ה כנ"ל: והרב ב"ח ז"ל סי' כ"ט כתב דמ"ש רש"י ז"ל ואמר הרי עלי מלוה הוא משום דסבירא ליה דע"כ ל"פ אלא בדא"ל דינר החסר יהא עלי כמלוה דהשתא לא כסיפא לה מילתא למתבעיה אבל בדלא אמר הכי לכ"ע אינה מקודשת דבהא ודאי כסיפא לה מילתא למיתבעיה כיון דלא קבלו עליו במלוה וע"פ זה יישב דברי הטור שפסק שם דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ומסתמיות דבריו שם משמע דאפי' במנה סתם קאמר ואלו הרא"ש ז"ל פסק בשמעתין כמ"ד לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה וא"כ ק' איך סתם הפך דעת אביו הרא"ש ז"ל אלא מוכרח לומר דס"ל דבדלא אמר הרי עלי מלוה לכ"ע כסיפא לה מילתא למיתבעיה א"ד יע"ש ויש לדקדק עליו דא"כ למאי דס"ד בגמ' דאין לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ"ט א"כ היכי פריך ואלא הא דקאמר ר"א מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה הו"ל למפרך דאתיא דלא כמאן שהרי הא דר"א בשנתן לה דינר סתם מיירי מדאמרינן התם מ"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה חסר דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ואלו באומר הרי עלי מלוה לא אצטרכינן לטעמא דע"מ כלל שהרי בפירוש קא א"ל בהדיא שיחולו הקדושין מעכשיו והמעות אינו אלא חוב בעלמא ותו מדקאמר מקודשת וישלים ואלו באומר הרי עלי מלוה הרי נגמרו הקדושין מעכשיו וכמו שכתב מוהרימ"ט ז"ל וכן מדוקדק מלשון הטור ז"ל שכתב ואם אמר לה הדינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ולא כתב מקודשת וישלים כמ"ש בדין מנה ונתן לה דינר וכן נראה ממ"ש הרב החי' שהק' לס' בה"ג שכתב אברייתא דהתקדשי לי בפקדון אם נשתייר שו"פ מקודשת דפקדון בעי למלויי ניהליה ואם כן הו"ל לברייתא למימר מקודשת וישלים יע"ש ואם איתא לדידיה נמי תיקשי בברייתא דידן היכי קתני מקודשת סתם אלא ודאי מוכח דכל שאמר הרי עלי מלוה מקודשת מיד וא"כ קשה הא דר"א דלא כמאן אתיא כיון דלא א"ל הרי עלי מלוה לכ"ע כסיפא לה מילתא לדעת הרב ב"ח אלא ודאי משמע דל"ש ואפשר ליישב דבריו דלס"ד דמקש' נמי הוה סבירא ליה לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ"ט אלא דהוה ס"ל דכיון דבמנה חסר דינר אפי' באומר הרי עלי מלוה ס"ל לתנא קמא דאינה מקודשת הה"נ במנה חסר צ"ט כל שלא אמר הרי עלי מלוה דבהדרגו' תרוייהו שוים ומש"ה פריך לימ' כתנאי כו' למימרא דכמ"ד במנה חסר דינר ואמר הרי עלי מלוה מקודשת מצי אתי שפיר דבחסר צ"ט אע"ג דלא אמר הרי עלי מלוה הו"ל כמנה חסר דינר בשאמר הרי עלי מלוה ועוד נ"ל לומר שדעת הטור ז"ל כמ"ש הרב החי' בפ"ק וז"ל וק"ל למורי נר"ו לתירוץ דרב אשי מאי שנא דנקט בסיפא מנה זו אפי' במנה סתם אם נמצא חסר דינר אינה מקודשת וכסיפא לה מילתא ואפי' למ"ד דלא כסיפא הכא כיון דיהיב לה כוליה מנה כחדא אם חסר דינר אינה מקודשת דסברה כוליה מנה קא יהיב לה וכמנה זה דמי ויש לדחות דלהכי קרי ליה מנה זו דכמנה זה דמי כו' יע"ש ומתבאר שם מדבריו דס"ל דהא דפליגי בשמעתין אי כסיפא לה מילתא או לא בשהודיע לה דמנה חסר דינר קא יהיב לה כמו שיראה המעיין ונמצא חסר דינר דקאמר בשמעתין בנמצא חסר דינר בעוד שהיה מונה והולך וא"ל הרי עלי מלוה בשעת גמר הנתינה מיירי וא"כ מעתה נתבארו דברי הטור ז"ל שסתם דבריו וכתב דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואפילו במנה סתם דכיון דיהיב כוליה מנה כחדא דעתה אכוליה מנה וכמנה זה דמי וכן במנה סתם והיה מונה והולך כיון דקי"ל כתירוץ דרב אשי הו"ל כמנה זו ולא סמכא דעתה אלא אמנה זה שהיה מזומן בידו כנ"ל ועיין בפרישה ובהרב מח"א הלכות קנין מעות די"ח והר"ן ז"ל דחה לראיית הרמב"ן ז"ל וז"ל ולי נראה מהא לא אריי' דבמנה זה ודאי לא שייך למתני ביה חסר צ"ט דאי הכי הא ידעה דמנה אין כאן דאיהו אסיק שמיה מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה כו' ורבותא קמ"ל דסד"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים דינר וכיון דא"ל במנה זו כמו שהוא קאמר קמ"ל עכ"ל והנה כל האחרונים אחזו צער בדברי הר"ן הללו דנדרש ללא שאלו דמנה חסר צ"ט מאן דכר שמיה ואנן על מנה חסר דינר קיימי' ומסתייה להר"ן לומר ורבותא קמ"ל והרב בעל שי למורא כתב בזה ב' דרכים האחד דכונת הר"ן לומר דליכא למידק הך דיוקא דקאמר הרמב"ן דאי כדברי הרמב"ן ז"ל דדייק מדקאמר במנה זו אינה מקודשת מכלל דבמנה סתם מקודשת דא"כ במנה זו ונתן לה דינר אחד אינה מקודשת מדנקט ר"א דמקודשת במנה סתם מכלל דבמנה זו אינה מקודשת וזה אינו דודאי סברה וקבלה אלא ע"כ לומר דאע"ג דבמנה זו מקודשת אצטריך ר"א לאשמו' משום דבמנה זו טעמא משום דסברה וקבלה במנה סתם משום תנאה ה"נ אע"ג דבמנה חסר דינר אינה מקודשת משום כסופא כיון דלאו מחד טעמא הוא אין לעשות דיוק א"ד יעיין שם והן דברים תמוהים דבמנה זו ונתן לה דינר כיון דלדעת הר"ן ז"ל מקודשת מטעמא דסברה וקבלה אין מקום כלל לדייק ממאי דלא קאמר ר"א האי דינא במנה זו דס"ל דבמנה זו אינה מקודשת אלא דנקט מנה סתם משום דבעי למימר מקודשת וישלים דאלו במנה זו מקודשת מיד אפי' בלתי השלמה משום דסברה וקבלה אבל בברייתא דייק שפיר הרמב"ן כיון דמנה סתם ומנה זו תרוייהו חד דינא אית להו אמאי קתני בברייתא מנה זו וזה פשוט גם מה שתירץ עוד שהר"ן הבין בכונת הרמב"ן ז"ל שכונתו לדייק דע"כ הא דנקט בברייתא מנה זו חסר דינר אינה מקודשת משום דבמנה סתם מקודשת ואי גם במנה סתם אינה מקודשת שפיר טפי הו"ל לתנא לאשמועינן גבי מנה זו בחסר צ"ט דאינה מקודשת אע"ג דלגבי מנה סתם מקודשת ואמאי נקט דינא דאינה מקודשת במנה זו לגוונא דגם במנה סתם אינה מקודשת לנקוט בגוונא דבמנה סתם מקודשת ולזה דחה הר"ן ואמר דבמנה זו חסר צ"ט ודאי דמקודשת משום דסברה וקבלה א"ד יע"ש הנה כפי מה שהעלה הרב ז"ל שם בסמוך לדעת הר"ן שאם האשה לא ידעה דאין כאן מנה אלא אחר שבא הדינר לידה אמנם בשעת קדושין לא ידעה בזו ודאי דלא אמרינן סברה וקבלה אלא הו"ל כשתיקה דלאחר מתן מעות ומ"ש הר"ן סברה וקבלה היינו בשידעה קודם שפשטה ידה והסכים לזה דעת הרשב"א ז"ל עם דעת הר"ן יע"ש א"כ קשה דמה תיקן הר"ן בזה הא אכתי קשה אמאי לא נקט הברייתא בגוונא דבמנה סתם מקודשת בחסר צ"ט ובדלא ידעה קודם שפשטה ידה דומיא דדינר של נחושת דקתני בברייתא דמוקמינן לה בגמ' בשלא ידעה וכגון דקדשה בלילה ולכן נראה לי לומר דהר"ן ז"ל הבין בכונת הרמב"ן ז"ל שכוונתו לדייק מדקתני בברייתא ונמצא חסר דינר ולא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא דקתני אם רצה לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו דמהשתא כי הוה קתני הכי לא הוה דייקינן מינה אלא דאף במנה סתם משכחת לה דמקודשת וכגון בשנמצא חסר ב' או ג' דינרים דלא כסיפא לה מילתא משא"כ במנה זו דאינה מקודשת לעול' אמנם השתא דקתני בברייתא ונמצא חסר דינר לאורויי אתא ולדיוקא אצטריך לומר דאף במנה סתם דומיא דמנה זו מקודשת אפי' בחסר דינר דלא כסיפא לה מילתא דמגופא דברייתא ודאי דלא דייק לה הרמב"ן ז"ל משום דאיכא למימר דברייתא לאו לדיוקא אצטריך אלא עיקרא אתא לאשמעינן דכל דחסר ממנו לא שנא חסר דינר או יותר אינה מקודשת וחסר דינר אורחא דמילתא נקט וכמו שכן דחה הרשב"א ז"ל בחידושיו ראיית הרמב"ן בפשיטות אלא דס"ל להר"ן דעיקר ראיית הרמב"ן ז"ל הוא מדלא קאמר אפילו חסר דינר דומיא דרישא כמ"ש ואהא תירץ הר"ן ז"ל דבמנה זו לא שייך למתני חסר צ"ט כו' כלומר דאם כן אי הוה נקט בברייתא אפילו חסר דינר הוה טעינן למימר דחסר צ"ט נמי אינה מקודשת דומיא דרישא דחסר צ"ט נמי בכלל אפי' דקתני להכי הוצרך לומר חסר דינר ומשום דאכתי ק' ליה אמאי לא קתני ונמצא חסר ב' או ג' דינרים דמהשתא הוה אשמועי' דאע"ג דבמנה סתם מקודשת במנה זו אינה מקוד' ואמאי נקט ברייתא חסר דינר דאפי' במנה סתם אינה מקודשת ואהא כתב ורבותא אשמועי' ושוב ראיתי למוהרימ"ט ז"ל שכתב מעין דרך זו שכתבנו אלא שהמעיין יראה שמה שהקשה שם לפי דרכו לא יקשה לפי דרכנו גם מה שהקשה עוד שם דלענין צ"ט אדקאמר דכיון דידעה דמנה אין כאן סברה וקבלה נימא דכיון דידעה דאין כאן מנה סבורה היא שישלים אחר כך וקידושין מיהא הוו ובלבד שיתן יע"ש נראה דלק"מ דהר"ן ז"ל הכי קים ליה מסברא דנפשיה דודאי מקודשת מיד דכיון דמנה זו קאמר א"כ מוכחא מילתא דאיהו דאסיק ליה שמי' מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא דמי למנה סתם כלל ותו דהוכרח הר"ן לומר דבמנה זו מקודשת מיד משום דאי מקודשת וישלים א"כ ק' לר"א דנקט מילתי' במנה סתם דמקודשת וישלים אמאי לא אשמועי' רבותא במנה זו וכמ"ש הוא ז"ל בדרך הב' יע"ש ואדרבא לדרך הב' שכתב הרב ז"ל שם ק' דאי משום דק"ל להר"ן לפי תי' אמאי לא נקט ר"א במנה זו אמאי הוצרך הר"ן ז"ל לומר דבמנה זו מקודשת מיד נימא דבמנה זו אינה מקודשת כלל אלא ע"כ לומר דהכי קים ליה להר"ן ז"ל מסברא דנפשיה דודאי מקודשת אם כן אף אנו נאמר כן לדרך הא' דהכי קים ליה מסברא דודאי מקוד' ודאי מיד וזה פשוט ועל פי האמור נראה שיש לישב ג"כ מה שהקשה עוד הרב הנזכר על ראיית הרמב"ן וז"ל ועוד קשה מנין לנו לדקדק הא בסתם מקודשת אע"פ שישלים אחר כך לימא דודאי אין האשה מתרצית לתבוע אח"כ וכסיפא לה מילתא וה"ק דוקא במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת אף על פי שישלים מביתו לאלתר אבל במנה סתם ונמצא חסר דינר ישלים לאלתר אבל אחר זמן לא דכסיפא לה מילתא יע"ש אכן כפי מ"ש לעיקר ראיית הרמב"ן ז"ל מדלא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא ניחא דסבירא ליה להרמב"ן דע"כ ברייתא לדיוקא אתא לאשמועינן דמנה סתם מקודשת וישלים אפילו לאחר זמן משום דלא כסיפא לה מילתא דאי דיוקא דברייתא במשלים מיד מביתו אם כן קשה אמאי לא קתני אפילו חסר דינר ודוק:
מיהו ק"ק לדעת הרמב"ן ז"ל דא"כ כי קאמר בגמ' ה"נ מסתברא דאס"ד רישא במנה סתם השתא במנה סתם לא הוו קדוש' במנה זו מבעיא אמאי לא משני דאי משום הא לא אירייא דסיפא לדיוקא אצטריך לאשמועינן דבמנה סתם מקודשת כדמשני הכי בכמה דוכתי ויש ליישב וכמ"ש עוד הר"ן וז"ל אבל מה שהשמיטוהו הרי"ף והרמב"ם ז"ל משום דס"ל דמלוה קונה במנה כו' והם סומכין בזה על סוגיא שבפרק הזהב כו' ומעתה כיון דאמאי דאוקמוה הך פלוגתא במנה חסר דינר היינו משום קושיין דאי מלוה להוצאה ניתנה במכר אמאי קנה ואנן קי"ל דבמכר קנה כו' ע"ש יש לדקדק שהרי בסוגיא דהזהב מתרצינן לה בהכי אליבא דר"ן דס"ל פירות לא עבדי חליפין דס"ל דמלוה קונה במכר ואלו ר"ן גופיה קאמר בשמעתין הונא חברי מוקי לה במילי אוחרי משמע דאיהו נמי הכי ס"ל וי"ל ודוק: עוד ראיתי למוהר"ש יונה שהקשה על מ"ש הרשב"א בתשו' סי' תקס"ה והביאה מרן הב"י סי' הנז' שהשיב על אדם שלקח טורניס ונתן לאשה ואמ"ל התקדשי לי במנה זו דאינה מקודשת וראי' מדאקשינן בגמ' השתא במנה סתם כו' והוא תימא דאפילו נימא דהרשב"א ז"ל משוה דינא דחסר דינר לחסר צ"ט מ"מ מה לו אצל קושית הגמרא ופרש"י והלא ברייתא ערוכה היא דנמצא חסר דינר אינה מקודשת יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נרא' לומר שהוצרך הרשב"א ז"ל להביא ראיה מקו' הגמרא משום דאי מבריית' הוה טעינן למימר דברייתא דוקא נמצא חסר דינר קתני דאינה מקודשת דאיכא תרתי כסיפא לה מילתא ומנה זו דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו משום דכסיפה לה מילתא למיתבעיה אבל חסר רובו כנדון שלו דלא כסיפא לה מילתא למיתבעיה מקודשת דאע"ג דמנה זו קאמר מ"מ כיון שהרי הוא משלים לה אח"כ לא איכפת לה ובמנה סתם אע"ג דחסר דינר מקודשת משום דכיון דמנה סתם קאמר הו"ל כאלו א"ל בהדיא ע"מ שאשלים לך מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא כסיפא לה מילתא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' בשמעתין שדחה ראית הרמב"ן ז"ל וכתב דע"כ ונמצא חסר דינר דנקט ברייתא לאו דוקא ולדיוקא דמנה סתם אלא אורחא דמילתא נקט ותדע דאי בריית' דוקא קתני אף אנו נאמר דדוקא חסר דינר דאיכ' תרתי מנה זו וכסיפ' לה מילתא הא חסר רובא מקודשת א"ד יע"ש וא"כ מש"ה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמר' השתא במנה סתם כו' דמהא מוכח דס"ל לתלמוד' דבריית' לאו דוקא וה"ה חסר רובו דאי ס"ל דבחסר רובו מקודשת וישלים היכי פריך השתא במנה סתם כו' כפי פירוש התוספות והרשב"א ז"ל שכתבו דהכי פריך וכיון דבמנה סתם יכולים לחזור עד שישלים משום דבכוליה מנה הוא דקא מקדש לה שמעי' דבמנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת כלל ואפי' לכשישלים דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן ואם איתא דבחסר רובו מקודשת לכשישלים אם כן טובא אצטריך בריית' לאשמועינן במנה זו דאע"ג דבחסר רובו מקודשת לכשישלים ולא אמרינן לא סמכה דעתה אלא אמנה זו אפילו הכי בחסר דינר אינה מקודשת משום דאיכא נמי טעמא דכסיפא והיכי תלי לה תלמודא דינא דמנה זו לענין דאינה מקודשת כלל לדינא דחזרה דמנה סתם הא חסר רובו יוכיח דאע"ג דבמנה סתם איתיה בחזרה במנה זו מקודשת וישלים אלא ודאי דס"ל לתלמודא דחסר דינר לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט וכולה מילתא תליא משום דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן והיינו שהוצרך הרשב"א ז"ל בתשו' להביא פירש"י ולכתוב עליו שאינו מחוור משום דכל ראייתו היא לפי פירושו שנראה לו עיקר כנ"ל נכון ודוק:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.