אור שמח/אישות/ז

אור שמח ‏ אישות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ע"מ שירצה אבי וכו' על מנת שלא ימחה אבי וכו' מת הבן ואח"כ שמע האב וכו':

בהלכה זו נחלקו אבות העולם ורבו השיטות מהיפך אל היפך והר"ן ורשב"א בחדא שיטה קיימי ומהם הובאו בשו"ע, ומהם אשר לא הובאו כמו שיטת ריטב"א. ואבאר שיטת רבינו, שכתב אם אומר ע"מ שלא ימחה מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין את האב לומר איני רוצה כדי שלא יהיה שם קדושין ולא תפול לפני יבם. וע"ז השיגו הראב"ד ורבינו נסים, כיון דקיי"ל בע"מ שלא ימחה, דאם מחה אף לאחר ששתק [או אמר הן לרוב השיטות לבד הטור וספיקת רא"ש] מהני, א"כ אף כי שמע קודם מיתת הבן מלמדין אותו לומר איני רוצה (ועיין מש"כ מרן בכסף משנה), וכן מוכח מגמרא דפריך אלא כו' ע"מ שישתוק כו' אמאי והא שתיק כו'. ולענ"ד מתפלא אנכי, דהאומר הרי את מקודשת ע"מ שאם מתי בלא בנים בחייך לא תהיה זקוקה ליבום, הוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל כמפורש בירושלמי פ' השוכר את הפועלים, ואם יאמר האב שהבן סמך על דעתו אני רוצה בקדושיו מחיים ולאחר מיתתו בלא בנים איני רוצה, הרי דבריו בטלים ומקודשת וצריכה חליצה, דהא אמר ע"מ שירצה אבא והוא רוצה, ומה שרוצה להתנות האב אם ימות בלא בנים יהיו בטלים הקדושין לא מעלה ולא מוריד, דאטו מי עדיפא כחו מכח המקדש בעצמו שאין בידו להתנות תנאי כזה, ואיך סלקא אדעתין דהאב ששמע קודם מיתתו יאמר בחייו אני רוצה, או ישתוק כפי האמת אשר בלבו שיהיו חלים הקדושין ולאחר מותו יאמר איני רוצה על פי למוד הבית דין כדי שלא תהיה צריכה חליצה ועוקר דבר תורה ופוטרה מחליצה [ועיין בשו"ת מעיל צדקה סימן א' לר"א ברודא ותלמידו דוק], הגם דאם אמר לה ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייך, דאם מת בלא בנים, שותה ופטורה מחליצה, תמן כיון ששתה פקע הקדושין למפרע, אבל הכא ראינו בחייו ששתק ולאחר מיתתו מלמדין אותו למחות, וכי תתיר אותה לעלמא, אנן סהדי דרוצה ובשתיקתו קאי וא"כ נמצאת מתיר זקוקה ליבום לעלמא, ועיין גיטין פ"ג גורם לעקור דבר מן התורה ובירושלמי שמה, דוגמא לזה ריש פרק ב"ש סבר ר' אושעיא דאינה ממאנת לזיקתו, וטעמו דחזינא דרצתה בקדושיו כ"ז שהוא חי, רק כעת רצונה להפקיע זיקה בלא קדושין לא מהני והראב"ד סוף פ"ה מהלכות יבום חשש לזה:

לכן לולא דברי רבוותא קדמאי היה נראה, דבכה"ג ששמע קודם מיתתו ושתק, ודאי אין מלמדין אותו למחות, והוא כמוחה על הזיקה וכשלא תהיה זקוקה ליבום ניחא ליה בקדושין ונמצאת מתיר זקוקה ליבום לעלמא רק בשלא שמע קודם מיתתו וא"כ לא גלי על דעתיה דניחא ליה, ופירוש הגמרא דבאומר על מנת שלא ימחה, אם שמע אחר מיתתו ושתק, אין בשתיקתו שום גילוי דעת דניחא ליה בקדושין ואף אם אמר דרוצה, דזה שאינו מוחה, משום דבנו מת ומאי איכפת בקדושין לאביו, ואין ה"נ אילו חי היה מוחה, וכיון שאין כאן גלוי דעתא דמוכחא, דבחייו היה ניחא ליה בקדושין לכן שפיר אמרינן דמלמדין אותו למחות לומר איני רוצה, אבל בע"מ שישתוק, אם שתק אחר מות הבן כששמע, שוב לא מהני אף אם ימחה אחרי כן, דהא שתק, ובזה הוי כתנאי דקום ועשה, דכיון שקיימו מקוים, ולכן פריך הגמרא אלא דאמר ע"מ שישתוק אבא אימא סיפא כו' אמאי והא שתיק, פירוש דמשמע לשון המשנה דמשמע לאחר מיתתו שתק טרם למדוהו ב"ד לומר איני רוצה, ומה מועיל הלימוד, אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה אבא, ובכה"ג מלמדין אף אם שתק טרם שלמדוהו ודוק:

ודע כי לשיטת הר"ן דע"מ שישתוק אם שמע ושתק בשעת שמיעה אף כי מחה אחר כך מקודשת, ואם מחה בשעת שמיעה אף כי שתק לבתר כן אינה מקודשת דאל"ה למאי אתני עיי"ש, ובאומר ע"מ שירצה היינו שיאמר הן אף שמחה בשעת שמיעה, אם יאמר לאחר זה הן מקודשת, א"כ קשה בכתובות (ע"ג:) לוקי פלוגתייהו להיפוך, דתנא קמא סבר דע"מ שיאמר אבא הן ולכך אף אם לא רצה האב היינו שמחה בשעת שמיעה מקודשת שמא יתרצה אחר כך, וכמו דתניא בתוספתא שהביאה הר"ן, ורשב"א סבר דע"מ שישתוק קאמר וכיון שמחה האב תו אינה מקודשת אף אם ירצה אחר זה, וזה הוה מרווח טפי, דלאוקימתא דגמרא מוכרח לומר דאינה מקודשת דקתני רשב"א היינו דקדושי ספק מקודשת וזה דחוק. עוד קשה דכיון דת"ק סבר ע"מ שירצה ע"מ שישתוק ובתר הכי אמר אע"פ שלא רצה וכוונתו ששתק א"כ הא רצה, לכן קשה דלוקמי איפכא ויהיה מרווח טפי וצ"ב:

עוד דייק הר"ן ז"ל מדברי רבינו שכתב לא רצה או ששתק או שמת קודם ששמע הדבר אינה מקודשת, משמע דמותרת להנשא, ואמאי הא צריך לחוש שמא יאמר אחר כך הן וזה נגד התוספתא, ובאמת הריטב"א ז"ל כתב באורך גדול, והוכיח מדקתני במשנה ואם לאו אינה מקודשת, דמותרת להנשא, אלמא אף דאמר לבתר כן הן, אינה מקודשת ולא פירש הך דתוספתא, לכן אמינא טעמא, דכל דמתנה בקום ועשה, אם עשה לאח"ז שפיר מהני, וה"נ היה צריך להיות דאם מחה או שתק קודם ואמר הן לאח"ז דמקודשת, רק טעמו דמתנה ע"מ שיאמר אבא הן על תחלת הקדושין, מה שנתן לה קדושין, וכי אמר מעיקרא איני רוצה ומחה, ואחר זמן אמר רוצה אני, אין ראיה דחפץ על תחלת הקדושין הלא בן אדם הוא ויתנחם, ומאן לימא לן, דחרטתו הוא חרטה דמעיקרא, דלמא כעת חפץ הוא שתהיה אשתו מכאן ולהבא, אבל לא ניחא ליה מעיקרא על מעשה הקידושין ומי יכנס אל עומק לבבו, אפשר שהיום נתעשרה או הוא העני או מטעם אחר, עכשיו חפץ שתהיה כלתו, אבל על מה שקדשה מקודם לבו נוקפו ולא ניחא ליה, לכן כיון שאפילו אמר הן לא יבורר דעתו אם חפץ ומסכים על תחלת מעשה הקדושין אמרינן דבנו אינו מתנה רק על הסכמתו באמירת הן תיכף בשעת שמיעתו, שאם יאמר תיכף הן כוונה דעתו לדעת אביו ועל אופן זה הוא מקדש, הא אם לא יאמר הן תיכף רק לאחר זמן, אף שישתנה דעתו מסיבות ורצונות המתחדשות, אין זה רק כמו הסכמה להבא, לכן על אופן זה אינו רוצה שיחולו הקדושין, וזה סברא ישרה למבין:

וכ"ז רק למאן דאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואינו מבורר במה שיאמר הן שרצה בקדושיו החלים למפרע, אבל להך מ"ד דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי, ואימתי חלין הקדושין לכשיתרצה האב ויאמר הן, א"כ תו הוה תנאי ככל תנאין דעלמא דכוונתו דכשיאמר האב הן אז יהיו חלין הקדושין ואז מבורר שהוא רוצה ומסכים, ומאז יתחילו אותן קדושין ואף שמחה קודם מהני אם יאמר הן, וא"כ הך תוספתא דהביאה הר"ן אתיא כהך מ"ד דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי ולכך חוששין שמא יתרצה, ואפילו אם מחה קודם וכמו בכל תנאין דקום ועשה ודוק. ולפי זה ניחא הך דכתובות דהריני בועליך אמר דלא שייך אם נימא דלאו כמעכשיו דמי דמהני אם נתרצה לאחר שמחה, דהא במה תתקדש אז, דביאה כבר היה ואין על מי לחול הקדושין, ומוקים הגמרא דר"ש סבר ע"מ שיאמר אבא הן ולכך אינה מקודשת ומותרת להנשא לעלמא, וכאשר תעיין היטב דברי רשב"א וריטב"א ור"ן אז תראה כי דברי בשמועה זו נכונים בס"ד:

יא

כשיבואו קידושי ראשון ימצאו אותה אשת איש כו':

יעוין בהרב המגיד מה שהביא בשם הרמב"ן, ולהבין דבריו שרבינו אזיל בשיטתו כפי מה שהוכיח ההמ"ג מלשונו הזהב נבאר דברי הירושלמי וז"ל בהלכה א'. ר' אבוה בשם ר' יוחנן, הר"ז עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך שלשים יום הר"ז מכורה והקדישה הקדש, חזר ולקחה בתוך שלשים יום חל עליה הקדש עולה, לאחר שלשים לא חל עליה הקדש עולה, לא דמיא עולה לאשה מה דמיא אשה לעולה, א"ר חייא בר אבא תיפתר שמת השני והוה ליה אח מכיון שזקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון, מה דמיא עולה לאשה, אמר ר' מתנה תיפתר שהקדישה לבעלת מום קבוע עכ"ל. והנה הולך בסיגנון ישר רומיא ותירוצא באופן נכון, אשר מזה יבין כל רואה כי לא נשתבש בהעתקה, ובכ"ז קיצורו יכסה זהרו עד כי לא נבין שורש דבר. ולדעתי נראה לבארו, שורש דבר, דאשה מקנה עצמה לבעל הראשון אחר שלשים יום, ובתוך שלשים הקנתה עצמה לאחר, ואם חזרה אחר כך לרשותה מקודשת ממילא והוא שתחזור עצמה קודם שלשים, הא לאחר שלשים לא וקאמר דכן בהקדש אם אמר שתהא עולה אחר שלשים ובתוך שלשים מכרה לאחר, אם חזרה אחר כך לרשותו, חלין ההקדש והוה עולה, ודוקא שתחזור לרשותו קודם שלשים, אבל לאחר שלשים אינה קדושה ואמר דלא כן לא דמיא עולה לאשה. ופירושו לענ"ד, דאם אמר שתהא עולה אחר שלשים בזה נכלל שתהא תולה כ"ז שתהיה בחיים ראויה להקריבה, וגם אחר ארבעים תהיה עולה. וכוונתו היה שמשלשים תצא מרשותו, אבל כי לא מצי ההקדש לחול רק אחר ארבעים, שלאחר ארבעים חזרה לרשותו, חל ההקדש לאחר ארבעים, שגם זה נכלל בתוך הקדשו, אבל באשה, דאשה המתקדשת יוצאה לאחר זה בגט, אם כן כשקדשה לאחר שלשים אינו נכלל בזה שתהיה אשתו לאחר ארבעים, דאפשר לגרשה קודם ארבעים, וא"כ דוקא שיהיו חלין אחר שלשים אמר לה, אבל שיהיו חלין אותן הקדושין אחר ארבעים מי שמעת ליה כיון שאינו בכלל הקדושין שלאחר השלשים דמצית היה להתגרש מאתו קודם ושפיר לא חלו הקדושין אם חזרה לרשות עצמה אחר שלשים יום, אבל בהקדש אף כי חזרה לרשותו אחר שלשים ג"כ חלה ההקדש ונעשית עולה וזה סברא בהירה בס"ד. וע"ז מסיק מה דמיא עולה לאשה, פירוש, באיזה אופן תמצא דעולה תדמה לאשה, דבעינן שתחזור לרשותו קודם שלשים יום, אמר ר' מתניא תיפתר שהקדישה לבעלת מום קבוע דאז ההקדש הוה הקדש דמים ויש לה פדיון, א"כ בזה שאמר שתהיה לדמי עולה לאחר שלשים בזה אינו נכלל שתהיה עומדת לדמי עולה אחר ארבעים דאפשר בפדיה קודם ארבעים, וכיון שלא חלה אחר שלשים מחמת שלא היתה ברשותו, שוב לא חל לאחר ארבעים ג"כ ולא קדשה כלל וכמו באשה ודוק:

והא דאמר מה דמיא אשה לעולה, פירושו לפ"ז, דתהא אף שלא חזרה לרשות עצמה רק אחרי ארבעים יום בכ"ז יהיו חלין הקדושין. אמר ר"ח בר אדא תיפתר שמת השני והוה ליה אח מכיון שהיא זקוקה ליבם לא חלו עליה קדושי הראשון, זה ענין נפלא, עפ"י מה דמבואר בירושלמי לקמן הלכה ה' דשקיל וטרי אם קדושין תופסין בשומרת יבם, ופריך מלאחר שיחלוץ לך יבמך דחזינא דכ"ז שהיא שומרת יבם אין הקדושין תופסין. ומשני ריב"ב מתניתא לאחר שיחלוץ לך יבמך אבל כו' לאחר שימות יבמך הרי זו מקודשת, ופירושו פשוט עפ"י המתבאר אצלי בקונטרס זיקה, דהירושלמי סבר דבזקוקה ליבום לאו בת קדושין היא, רק סבר כי מת היבם, או מתה היבמה, או חלץ לחברתה היינו צרתה פרחה זיקה ממנה למפרע ותפסו בה קדושין ולכך אם קדשה לאחר שימות יבמך לא הוי דבר שלב"ל, דמעיקרא נמי בת קדושין היא, אבל אם חלץ היבם או בא עליה, הזיקה נשארה במקומה דהא נתקיים תכליתה [דתכלית הזיקה או יבום או חליצה], ופרחו הקדושין ולכך המקדש לאחר שיחלוץ יבמך הוה כמקדש דבר שלא ב"ל דמעיקרא לאו בת קדושין היא ע"כ, ומתבארים הדברים במפורש ביבמות פ"ק הלכה א' קידש אחד מן השוק את אחת מהן ובא היבם וחלץ לה או בא עליה נפקעו ממנה קדושין חלץ לחברתה כו' למפרע חלו עליה קדושין ע"כ. ועוד כמה מקומות מפורשין כן, ע"ז קאמר הירושלמי כאן דאיך משכחת שלא תחזור לרשותה עד אחר שלשים יום ובכ"ז תהא מקודשת כמו בעולה, ע"ז אמר, דאם נתקדשה לשני ומת השני קודם שלשים יום, ובכ"ז אינה חוזרת לרשותה דהוה ליה אח וזקוקה ליבום, ובידו לחלוץ או ליבם ולא יהיו חלין הקדושין, ואחר כך מת לאחר ארבעים יום, כיון דמת וחוזרת לרשותה, שוב פרחה לה זיקה מעיקרא, וחלין הקדושין למפרע משלשים ואילך, דוגמא אילו קדשה בתוך הימים שהיא שומרת יבם דחלין הקדושין ה"נ חלין הקדושין למפרע. הרי דמשכחת גם באשה אף שחזרה לרשות עצמה אחר ארבעים בכ"ז חלין הקדושין וזה נכון:

ולפי פירושי זה האמיתי, יתחוורו דברי רבינו משה בן נחמן, דכתב דלדידן דקיי"ל דקדושין תופסין שפיר ביבמה לשוק, א"כ אף אם מת והניח אחיו בכ"ז חלין הקדושין, דכן קאמר גם הירושלמי. וטרם באתי אל העיון בירושלמי, אמרתי, דאין ראיה לדחות דברי ירושלמי, דהמקדש אותה לאחר שלשים, לא כוונו רק אם תהיה ראויה לביאה בשעת חלות הקדושין, כמו דהוי השתא, אבל כיון שאינה ראויה לביאה לאחר שלשים, אדעתא דא לא כוונו שיחולו הקדושין. אולם כפי פירושי בירושלמי דברי רבינו מפורשין בירושלמי היטב. ומה שיש לפלפל בזה בדברי הירושלמי אבאר במקום אחר:

יד

הנותן שתי פרוטות לאשה כו':

יעוין ההמ"ג שהביא טעם רבינו שפסק כאיבעיא דר' אושעיא דהוו קדושין בשם הרשב"א. ולבאר דבר זה הנני להציג פה מש"כ מכבר בחידושי לגמרא בסוגיא זו. וז"ל, נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וכו'. זה יש לפרש בשני פנים. א) כפירוש הריטב"א דתמן אינו מחוסר מעשה גמור דבשעת תלישה מצי לקרוא שם, משא"כ תמן דהקדושין מתנגד אל הגירושין ומתחלה יחול הגירושין ואח"כ יחול הקידושין עיי"ש, ולכך הוא חשוב מחוסר מעשה גמור. ב) נראה לדעתי לפרש, דבשלמא בתרומה וכי"ב דרק מצדו אנו שקלינן וטרינן בודאי לא הוי מחוסר מעשה, אבל הכא אטו מצדו בלבד אנו שקלינן וטרינן הלא בלא רצונה לא מצי מקדש לה, וא"כ כמו דאנו דנין בתריה ניזול בתר דעתה דילה, דהיא לא מצי להקנות למה שלב"ל. ואף לפירוש הר"ן דמצדה לא בעי הקנאה [כאשר ביאר דבריו בדף למ"ד בנדרים] רק הפקר בלבד, ובאמת גם הפקר לא מצי להפקיר דבר שלב"ל, עיין ב"ק (סט ע"א) דדבר שאינו ברשותו אינו יכול להפקיר ומכש"כ דבר שלב"ל דגרע טפי, עיין כתובות (דף נט) דמשוי לה לדבר שאינו שלו [דלא מצי לאסור דבר שלב"ל על חבירו כמו פירות חבירו על חבירו] ובדידה אין בידה להתגרש כמבואר גיטין פ"ד בדידה קיימא לאגרושי. וא"כ מצדה בטלו הקדושין, והנפ"מ בין הטעמים האלו יבואר לפנינו בס"ד:

שם בסוגיא הנותן פרוטה כו' הנותן שתי פרוטות לאשה. באחת אמר לה התקדשי לי היום, ובאחת לכשאגרשך כו', הנה בנדרים בעי למיפשט בעיא דיליה מהא דאמר פדאן חוזרות וקדושות, ומשני דפדאן אחר אינם קדושין והכא כפדאן אחר דמי, והעלה הרשב"א דנפשטו בעיא דר"א מהך דאמר ר' אילא בכתובות האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקנה ממך תיקדש דקדשה, אלמא אילו בידו לקדשה עכשיו מצי להקדיש אחר זמן שתהא ברשותו שנית לקדשה, וה"ה אם הקדיש בפירוש לאחר שיפדה אחר ויקחנה מידו ג"כ קדשה, רק טעמו משום דלא פריש יעו"ש, והר"ן כתב, ז"ל, דהתם היינו טעמא שכיון שבידו להקדישה עכשיו כו' לפי שאותו הקדש שמקדישה לאחר זמן מצי חייל השתא, משא"כ בקדושי אשה שאותן קדושין שניים אי אפשר להם שתחול עכשיו, שהרי היא מתקדשת קדושי ראשונים דבבת אחת נותן לה שתי פרוטות הללו ואומר כן עכ"ל, ומרהיטת לשונו מוכחא דאם קדשה בפרוטה אחת לאחר שיקחנה ויגרשנה, ואחר זמן נתן לה קדושין לחול תיכף בכה"ג חיילי קדושין ראשונים ולא בא רבינו לאפוקי רק באומר בבת אחת, דלא אמרינן הואיל ובידו לקדשה עכשיו דבר הנעשה עכשיו, מצי לקדשה אחר זמן, ע"ז קאמר דלאותן קדושין השניים לא מהני, דהא קדושין השניים אינם בידו עכשיו, שכבר מקדשה בקדושין החלין עכשיו, אבל בקדשה הקדושין העתידים טרם שבא כלל אל רעיונו לקדשה בקדושין שיחולו עכשיו ודאי הוי קדושין, כן למדתי מלשון רבינו ברי"ף קדושין ע"ש ודוק, וכן מצאתי להאחרונים שכתבו כן:

אולם לענ"ד נראה, דפשיטות רבינו הרשב"א אינו ענין כלל, דנראה לשון הגמרא דהוי כפדאן ביד אחר, והסברא עצומה מאד, דכיון דהוי ברשות אחר, ובינתים יצאו מרשותו, איך מצי לחול הקדושין, דאע"ג דמצי לקדש עכשיו לא מצי שיקדש אותה אחר שיבא זמן שהיא תהיה ראויה לקדושין ותהיה ברשות עצמה, היינו שתכנס מרשות עצמה לרשותו של מקדש ודוק אבל תמן שמקדיש שדה זו לשתכנס לרשותו בקנין חזקה וכי"ב, ואז אח"כ כשתהיה ברשותו יחול הקדש עליו מעיקרא, וע"ז פשיט שפיר רשב"א היכי שהקדיש בהדיא לכשיפדה אחר ויקחנה מידו ותהיה ברשותו שפיר דומה לכתובות, אבל לקדושין שבעת חלות הקדושין היא אינה ברשותו לא שמענו ודוק:

אך לפ"ז במקדש אשה לאחר שיקדש אותה פלוני ויגרשנה לא הוי קדושין וכמו"ש בס"ד, וזה נסתר מהך ירושלמי, במקדש אשה לאחר שלשים ובא אחר וקדשה בינתים ומת, חלו קדושי ראשון, ואם נימא דכה"ג לא חשיבא דבר שבא לעולם, אם כן איך חל הקדושין של ראשון דנעשה כמקדש אותה אחר שיגרש פלוני או ימות, וע"כ דטעמו דכיון דהשתא בת תפיסת קדושין היא, לבתר כן נמי תפסי בה קדושין וכמו בהך דכתובות ומוכח דלא כסברתי הנ"ל:

אכן נחזי דאפשר לדחות, דשאני כאן דקדשה לאחר זמן שלשים אף אם לא תתקדש לאחר, וכיון דחלין לאחר שלשים וכסברת הרשב"א אליבא דירושלמי דשיטתו משום דסבר דאינה מציא לחזור, ואפילו מעשה לא מצי לבטל מעשה מעיקרא, ולכך אף שאחר כך יצאת מרשותו נמי חלין הקדושין כשנעשית ראויה לקדושין ראשונים, אבל המקדש לאחר שתתקדש ותתגרש לפלוני זה הוי כמקדיש דבר שלב"ל, ודוגמא לדבר עיין נדרים פ"ט מתניתין תליא נפשה ביומי שלמו יומי ולא מתגרשה, כיון שהיה ראוי חלות הנדר להיות ברשותו יעו"ש בר"ן. אולם לדברי נועם מרש"י שם הוא ענין אחר, אמנם למה שפירש הר"ן טעמא דילן דקיי"ל כירושלמי, אע"ג דקיי"ל דדבור ג"כ מבטל הקדושין ומציא לחזור, משום דמזה לא חזרה באופן שיהיו ראוין לחול שנית, א"כ קשה טובא, דהא הקדושין לא חלו כלל טרם שלשים, וא"כ הוי מקדש אשה לאחר שיגרשנה פלוני ומ"מ מקודשת, חזינא דלא כסברתי הנזכרת ובכה"ג הוי קדושין וכן כתבו הח"מ והב"ש סימן מ' ע"ש ותבין שורש דבר דבכה"ג לכולי עלמא מקודשת לרשב"א, גם בהך דר' אושעיא וכש"כ בהך לר"ן מוכח מירושלמי דהוי קדושין ודוק:

אולם יש סברא אחרת לדחות הך דפשיט הרשב"א להך דר' הושעיא, דזה פשיטא לן, דמקדש שדה לאחר שתמכר ותחזור לרשותו, כיון דבידו לקדשה השתא מצי להקדישה לאחר זמן שתצא ותכנס לרשותו שנית, כיון דאילו קידשה השתא, הרי היתה מקודשת, והקדש ראשון חל עליו כמו הקדש שני כ"ז שלא פדאה, דהמכירה אינה פעולה להפקיע מידי הקדש, וכן מקדש אשה לאחר שיגרשנה פלוני שיקדשה, ג"כ אילו קידשה הראשון בעודה פנויה, טרם שנשאת לאחר, הלא היתה מקודשת עד עתה, כ"ז שלא נתהווה פעולת הגט דגט אחר אינו מפקיע קדושין לכן חלו הקדושין עכשיו ודוק, אבל בהך דר"א, אף לפי ציורי, דקדשה מקודם כדי שיחול לאחר זמן שיקדשה ויגרשה, אילו קדשה קודם וגירשה, אותה פעולה שנתהווה ממנו אחרי קדושיו, הלא היתה מגורשת, וכן מקדיש נטיעותיו אחר שיפדם אחר ויקח אותם לרשותו מיד הפודה, מה נאמר הואיל ובידו לקדש עכשיו מצי להקדיש לאח"ז, הלא אותו ההקדש שחלה אחר זמן, אילו הקדיש תיכף מי לא נפיק בפדיונו שפדה האחר, א"כ מה מהני מה דבידו השתא לקדש לאח"ז שנית לאחרי דבר אשר ביטל מה שהיה בידו לעשות עכשיו אילו עשה תיכף וזה סברא ברורה, וע"ז אין שום דחיה מהך דירושלמי, ובראשית השקפה בדברי רבינו נסים בנדרים יש להסב גם כונתו לזה, אך מדבריו ברי"ף קדושין ראיתי כי צירי כונתו יסבו על האופן שכתבתי לעיל ודוק:

אמנם אכתי לדידי נפשטה הך בעיא דר' הושעיא, דנחזי מאי מקדש דבר שלב"ל, אם מצד הבעל המקדיש אותה ועושה אותה אסורה לעלמא [דחזינא אפילו גבי נדרים אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו, וזה מספיק לנו יתר מכל דברי הר"ן בנדרים (דף ל') גבי פדאוהו אחר דמפני מה שקיל וטרי עליה דבעל, הלא האשה מקנה לו עצמה והבעל כלוקח, וא"כ הוי כמו רשות גבוה הקונה מן המקדיש, וע"ז ביאר הר"ן שם דהאשה אינה מקנה עצמה, ולדידי אין צורך לזה, דגבי הקדש המקדיש הוא האוסר החפץ, לא כן גבי אשה דהיא החפץ הנאסר והבעל האוסר אותה לעלמא, ומש"ה צריך הוא לומר הרי את מקודשת ונתן הוא ואמרה היא אינן קדושין, רק דשתיקתו מספקא לן דהוי כאמירה עיין ר"ן ריש קדושין בזה ודוק] הא מצדו לא הוי דבר שלא ב"ל דבידו לגרשה, וכמו גבי תרומה במחובר לר' יוחנן רק דהחסרון הוא מצדה, דבידה אינו להתגרש, והיא לא מצי להקנות לדבר שלא ב"ל, היינו דכ"ז שהיא אשתו לא מציא להתקדש לו מחדש, ולכך הוי דבר שלב"ל, אם מצדה תפשוט שפיר מהך דתנן גבי מקדיש נטיעות, דפדאן הוא חוזרות וקדושות, אלמא דמצי אדם להקדיש דבר אחר זמן שיקדישו ויפדנו מידו של הקדש ויחזור לרשותו, כן היא מציא להקנות עצמה לראובן אחר זמן שיקדשה ויגרשנה ותחזור לרשות עצמה והוה ממש מלתא חדא, וא"כ מהנך תרי טעמי נפשט בעיא דר' הושעיא, ובנדרים דחי דלפדאוהו אחרים דמי, משום שיוצאת לרשות עצמה, ורוצה להכניס אותה מרשות שלה לרשותו, א"כ הוא מצד הבעל, ע"ז אמר הכא דבידו לגרשה, ואם נימא מצד האשה, הא הוה כפדאוהו עצמו דחוזרות וקדושות, וא"כ שפיר נפשט הך בעיא דר' הושעיא ומקודשת ודאי ודוק. אבל לשיטת הריטב"א דפירש הך בידו לקדשה, הכל מצד הבעל ומטעמא שהואיל שהקדושין אינו יכול להיות בעת הגרושין הוה מחוסר מעשה גמור וכמו שהבאתי דבריו לעיל באורך, א"כ תרי דחויי הכל מצד הבעל דהוא מחוסר מעשה גמור והוא לגבי דידיה צריך להוציא אותה מרשות שלה וכפדאוהו אחר א"כ קמה האיבעיא לדוכתה ודוק:

ולכאורה יש לומר דאין לפשוט כלל מהך דמקדיש נטיעותיו לקדושי אשה דשאני גבי הקדש, דבידו לפדות אותם מיד ההקדש, ושנינו בירושלמי (מעשרות פ"א הלכה א') הקדיש קמה וחזר ופדה חייבת, הפקיר קמה וזכה בה פטורה מ"ט תמן לא יצאת מידי גזבר, א"ר אבין אף ידי בעלים לא יצאו מתוך שאומרים לו פדה ראשון, וכן בב"ק פרק מרובה אמר בירושלמי ריב"מ שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבל למעשרות [פירוש אם הוה כמקח דקובעת במעשר] מתיב ריש לקיש והתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאית אמר תמן המקדיש אינו כמוכר [ומש"ה לא חייב אהקדש בלבד דו"ה] ודכוותיה הפודה אינו כלוקח, פירוש משום דאומרים לו פדה ראשון וכהנ"ל, משא"כ גבי קדושי אשה מצדה אין בידה כלל להתגרש ודוק. אך זה בודאי ברור דאם אמר אדם על הקדשו שהקדיש שיוקדש לכשיפדה מיד הגזבר, בודאי לא קדשה, ולחלק דקצת הוא בידו הואיל ואומרים לו פדה ראשון, ומצטרף להיכי דבידו לקדש עכשיו, בסברות כאלה אין נוח לי לחלק, ובפרט דהגמ' בנדרים פשיט לה ומדמה להדדי הקדש לקדושין, ולא מדחה רק משום דהוי כפדאוהו אחרים עיי"ש ודו"ק:

אולם אחר עיוני אמינא, דמה שפירשתי הך בידו לקדשה, דאין החסרון רק מצד האשה, אבל ביה לא שייך, דאנן שקלינן וטרינן על מה שנתרצו שניהן בקדושין והוא מקדשה אחר שיגרשנה, וכיון דגירושין בידו, מצדו הוה כמקדשה לאחר שלשים, אבל בנותן לאשה פרוטה שתתקדש בה אחרי שיקדשה אחר זמן ויגרשנה, מצד מה דבידו לקדשה עכשיו לא מהני, דהגט מפקיע הקדושין הקודמים וכמש"כ לעיל, רק אכתי עלינו לחקור משום דבידו לגרשה שיכול למהר סיבת הדבר שתהא ראויה לקדושין שניים. ע"ז אשיב, הלא קדושין שיקדשה אחר כך אינם בידו דבדעתה תלוי, וא"כ להקדושין העתידים, הלא לחלותם מחוסר מעשה, היינו הקדושין שצריך לחול מעכשיו, וכיון דאינו בידו, הלא הוי פדאוהו אחרים דיוצאת לרשות אחרים רשות שלה וא"כ אינה מקודשת, אבל בהך דר' הושעיא דבשעת שאומר התקדשי לי בפרוטה לאחר שאגרשך כבר קדשה ושניהן חלין בבת אחת, א"כ הקדושין השניים חלים בשעת מעשה, ושוב בידו לגרשה ולמהר הדבר שתהא ראויה לקדושין שניים, ומצדה הא הוי כפדאוהו עצמו דקדוש שנית, שפיר נשמע דמקודשת כמוש"כ לעיל עלה בידינו דמקדשה בבת אחת בפרוטה מיד, ובפרוטה לאחר שיגרשנה חלים הקדושין, והיכי שמקדשה מקודם לאחר שיקדשנה לאח"ז ויגרשנה, הוה מקדש דבר שלב"ל ולהיפוך ממה שהעליתי בשיטת הר"ן בראש דברינו:

ובירושלמי הלכה ה' מבואר כל פלפול הבבלי, התיב ר' אסי הגע עצמך שהיה שפחתו אמר ר' אבא בר ממל לכשתשתחרר נתלית בדעת אחרת כו' האומר לאשתו הי לך פרוטה זו שתתקדשי בו לכשאגרשך כו' והכא לכשתתגרש נתלית בדעת אחרים, לשון נתלית נראה לי דמוכח כפירושי בהך דבידו לקדשה בתלמודין, דהכא נמי קאמר דמצדה דהיא אינה יכולה להקנות ובידה אין להתגרש, וא"כ מקנית דבר שלב"ל, דזה אמר דתלויה בדעת אחרים להשתחרר או להתגרש ונכון מאד. ולשונו משמע כך, דאם ישחרר או יגרש לאו בדעתה תלוי, א"כ כי קא אמרת דמהשתא חייל קדושין בעי לראות מצדה דהוי דבר שלב"ל ודוק. אין את בעי מקשי הכין קשי חד בר נש אזיל מקדשא חדא איתא קדמיה חבריה ואמר לה הוי ידעה דההן גברא דהוא אזיל מקדשתך וכו' עתיד הוא משבק ליך אלא הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשך מהו וכו' תמן הוא אמר פדיין אחר פקעה מהן קדושתן וכא אמר נשאת לאחר לא פקעי ממנו קדושין, ל"צ דלא, כשנתן לה שתי פרוטות אחת מכבר ואחת לכיגרשנה, פירוש, דאז לעולם אינה יוצאת או מרשותה או מרשות בעל, ופירושו, דמצד הבעל הא בידו לגרשה, ומצדה הוה כפדאן עצמו וכמו שפרשתי לעיל, אבל דא קשה, דמוכח מן הירושלמי במקדש פנויה לאחר שיקדשנה פלוני ויגרשנה, דכיון דנכנסה לרשות אחר הוה כמקדש דבר שלא ב"ל, ובריש פרקא אמר דמת השני תוך שלשים חלו קדושי ראשון לאחר שלשים וצריך לומר כמו שפרשתי לשיטת הרשב"א לעיל וצ"ע טובא ודוק, וזה מה שרצינו לבאר בס"ד ועוד יבואר אצלנו במק"א ואכ"מ:

כ

העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה על תנאי וכו':

המשנה למלך נסתפק באומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה בספק מי הוה קדושין או לא יעו"ש.

ונראה לכאורה לפשוט מהך שכתבו בתוס' גיטין פרק התקבל (דף ס"ה) ד"ה כותבין נראה לר"י היכא דלא נאבד הגט אלא שמסופקין בו אם נעשה כתקון חכמים דאין לעשות אחר שהרי עשו שליחותן אם כשר כו', ולכאורה כיון דעשאן שלוחים הרי לא עשאן רק שיגרשו אשתו מודאי לא מספק א"כ לא עשו שליחותן כיון שלדידהו מספקא ואינה מגורשת אלא מספק, ועל כרחין דזה לא מיקרי קפידא ושינוי כלל א"כ ה"נ בקדושין. אמנם מזה אין ראיה דבגט אם שינה בזה לא הוי שינוי רק בקדושין דאיהו כוון באופן שלא תהא ביכלתה לחזור, משא"כ בקדושי ספק דתוכל לקבל קדושין מאיש אחר ותהא אסורה עליו אף לאחר שיגרשה השני [משום שמא יאמרו גירש זה ונשא גרושתו] בזה קפיד והוי שינוי, והוי כמו שקידש אותה השליח על תנאי ואין מזה ראיה כלל, ולפ"ז אשה ששלחה לקבל קדושין והוא קיבל קדושין באופן דלא הוי רק קדושי ספק לא הוי שינוי דמה איכפת לה, הא הבעל יכול לעולם להפקע ממנה ולגרשה בעל כרחה, וא"כ נדחה מה שהביא הישועות יעקב למיפשט מהא דפריך על שמואל דחיישינן שמא שו"פ במדי דהא תנן בפרוטה ובש"פ והא משנתנו מצי מיירי דקדשה ע"י שליח וכדמוקי לה ר"ז לעיל א"נ דשויה שליח דבזה אמרי ב"ש בדינר, ולפ"ז שם בשליח לקבלה א"כ צריך להיות קדושי ספק בפחות מפרוטה דלגבי דידה לא הוי שינוי ודוק:

אך דא בעי עיונא, הא דאתמר שם בפרק התקבל, התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה אר"א כו' נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת אם מת הבעל קודם שהגיע גט לידה חולצת ולא מתייבמת, ומסיק הגמרא דמספקא לן אם הולך כזכי. ולפ"ז אמאי חולצת הא נאמר דאשה זו לא נתכוונה לעשותו שליח לקבלה רק באופן שע"פ קבלתו תהא מגורשת ודאי ותהא מותרת לעלמא שזה רצונה בעשותה שליח לקבלה, אבל באון שיהא ספק בקבלתו את הגט לא כוונה לעשותו שליח, והבעל אינו יכול לעשותו שליח לקבלה, דכיון שתהא צריכה גט להתירה לעלמא תו לא הועיל לה הגט וקפדה ע"ז, וכיון דחזינא דבגירושין באשה לא הוי קפידא בין ודאי לספק הוא הדין בקדושין לגבי האיש לא הוי קפידא בין ודאי לספק, דודאי רצונה של אשה טפי להיות מותרת על ידי הגט לעלמא מרצון המקדש שלא יתפסו קדושי אחר בה:

אולם יש לדחות, כיון דעושה אותו שליח לקבלה חזינא דניחא לה בגטה ורצונה להיות מותרת לעלמא, א"כ אם תאמר דלא תקפיד על מה דנעשה שליח לקבלה מספק, תו כי יבא הגט לידה תהא מגורשת מתורת ודאי, ממה נפשך אם הולך כזכי נתגרשה בקבלתו של שליח ואם הוא לאו כזכי תהא מגורשת בנתינת גט לידה דהוי שליח להולכה מן הבעל, ואם תאמר דהיא מקפדת רק שתהא מגורשת ודאי בקבלת השליח מידו של בעל, תו נפל פיתא בבירא, דאפילו אם יבוא הגט ליד האשה לא תהא מגורשת משום דמספקא לן דלמא הולך כזכי והבעל כוון שיהא שליח לקבלה, כיון שהאשה אמרה אליו שיהא שליח לקבלה והוא מסר דברים בשמה כהוייתן ולא נתכוין שיהא שליח להולכה, ותו כי מטא גיטה לידה לא נתגרשה בקבלת השליח הואיל והיה ספק דלמא הולך לאו כזכי, לכן אף לפום דקמי שמיא גליא דהולך כזכי לא ניחא לה בגרושי ספק, ולא בקבלתה מידו של שליח דהא הבעל כוון הולך כזכי ולא עשאו שליח להולכה, ועיין בב"ש סימן ק"מ ס"ק י"א וא"כ לא תתגרש אף כשיגיע הגט לידה לכן ניחא לה בגירושין מספק ותהא מגורשת בנתינת הגט מן השליח לידה ממנ"פ, ויש להאריך בזה הרבה, דאפילו אם נאמר הולך כזכי אינו מוכרח דלא נתכוין באופן שאינו שליח לקבלה, שלא יהא שליח להולכה, דלשון הולך לא דמי להתקבל רק לזכי, וכתבו שם, דמה דהוי זכות לה זה רצונו, ולכן כיון דאינה מתגרשת בקבלתו של שליח אמרינן דעשה אותו שליח להולכה וכמ"ש הב"ש בשם הפרישה. ולפ"ז יש לומר הא דהמגרש (דף פ"ט) עיינו רבנן בקדושין ולא הוי שוה פרוטה דמיירי כשנתקדשה ע"י שליח כן יצא הקול ולא הוי קדושי ספק ודוק:

ובעיקר ספיקו של המשל"מ נראה, דהוא מטעם שכיון שיכולה להפקיע את עצמה ממנו תו לא ניחא להך גברא למיתסר בקרובותיה, ולפ"ז גם הראיה מגיטין הנ"ל נכונה, דכיון דתהא צריכה גט לא ניחא לה לאיתסורה לאחי בעלה ליבומי, דזימנין דרחמא ליה, א"כ ניחא לומר דזה דוקא באשה חשובה רוצה לבטל הקדושין דלא ניחא ליה לאיתסורי בקרובותיה, אבל באשה שאינה חשובה אין זה קפידא דיאסר בקרובותיה וכמו דאמר רבא בפרק המדיר (דף ע"ה), דאם תאמר דמיירי שקדשה בכסף וחס על כספו, זה אינו, דבקדושי ספק הדרא כסף קדושין היכי דהדרא בה איהי יעוין בש"ע סימן נ', ויש לדבר בזה במש"כ רבינו בהלך השליח וקדשה על תנאי ואכ"מ:

והנה בטור וש"ע הגירסא העושה שליח לקדש לו אשה סתם והלך וקדשה על תנאי דמורה שפירשו שיקדשנה סתם, אבל בלא פירש הוי קדושין אף אם קידש על תנאי, ואין זה שינוי דאי לא מקיימא תנאו יתבטלו הקדושין ולא יאסר בקרובותיה, ובספרי הרמב"ם שלפני חסר מלת סתם, ועיין בשו"ת ריב"ש (סימן רמ"ז) בעשתה שליח לקבלה וראובן נתן הגט ע"מ שתעשה אשתו כך, ולא פקפק הריב"ש רק חקר מאימתי מונה ג' חדשי הבחנה כו' יעו"ש, ובאמת בסימן קמ"א סעיף כ"ט כתבו הב"ח והט"ז דתוכל האשה לומר לא עשיתי אותך שליח רק לקבל גט בלא תנאי ולא על תנאי יעו"ש ולא הביאו דברי הריב"ש. אמנם כאן אפשר דקדושין דלא מצי להיות אלא מרצונו והוי קפידא אף בעשה שליח ולא פירש שיהא סתם, ולא דמי לשליח קבלה דגט שעיקר נתינת הגט יכול להיות בע"כ, לכן לא תלינן דקפדה שלא יתנה תנאין עם השליח, וסברא כזו מבואר בגיטין (דף ס"ה) לר"א איהי דבע"כ מתגרשת מראה מקום היא לו יעו"ש, ואין להאריך ועוד צ"ב אי"ה:

כג

לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם ה"ז צריכה גט:

רבינו נסים ביאר טעמא באורך, דטעמא דלא אמרינן בכך הא אין אדם עושה בעילתו ב"ז דאתנאה סמיך, רק טעמא דאימור אחולי אחיל וזה לא הוי רק ספיקא לא ודאי דאחיל לתנאיה, ולרב מתניתין מיירי אף בקדשה ע"ת וכנסה סתם דאין לה כתובה, וטעמא משום דאימור אחולי אחליה לתנאיה, דאם הוי אמרינן משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז שפיר הוי ניחא לה דאין לה כתובה דתנאי לא מחיל, רק לענין קדושין הוי ודאי דצריכה גט, אבל כיון דלאו משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ובין כנס ובין בעל הוה טעמא משום דאימור אחולי אחיל לתנאיה הוי רק ספיקא. אמנם בסוגיא שם דמוכח מהא דחולץ ע"מ שתתן מאתים זוז דהוי חליצה מוטעת וכשרה משום דאחולי אחיל לתנאיה הרי דסמכינן אהא לקולא ובודאי אחליה לתנאיה כ"ז שלא התנה בשעת גמר מעשה:

אמנם אם נתבונן מדברי רבינו נסים נראה דלפי מה שהוכיח שם דלמסקנא אף לרב בקדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה ומשנתנו מיירי סיפא אף בקדשה סתם וכנסה סתם, ואינה מקודשת רק מספק ביש בה מומין אלו ונדרים אלו דקפדי אינשי ולכן אין לה כתובה, ומשום זה מביא האלפסי בהלכות שנויי דמשני בגמרא אמאי אין לה כתובה בקדשה סתם וכנסה סתם, וכן אמר הגמרא משום סימפון כמוש"כ ר"ן ותוספות, א"כ בזה אמרו דאף אם קדשה ע"ת וכנסה סתם ונמצאו בה מומין לא אמרינן דמדלא חשש להזכיר התנאי בעת הכניסה דאחליה לתנאיה בודאי, רק דנשאר הדבר כאילו לא התנה כלל והוי ספק אם קפדי אינשי בהא או לאו והתנאי אינו מועיל כיון דלא התנה בשעת כניסה אמרינן דאחולי אחיל לתנאיה והוי ספק כאילו לא התנה כלל, אבל אם היה התנאי מפורש משאר דברים שסתמא אמרינן דיש לה כתובה דלא קפדי אינשי בהכי, א"כ בלא הזכירו בעת כניסה אחולי אחליה לתנאיה דמדלא חש להזכיר אמרינן דהוי כאילו לא התנה כלל ואף אם היה בלבבו אדעתא דתנאי הוי דברים שבלב ולא הוי דברים דהענין מוכיח, דכנסה סתם ולא הזכיר תנאי כלל והוי כאילו לא התנה כלל ומקודשת מודאי, ולכן בחליצה למאי דס"ד דכל דלא התנה בשעת גמר מעשה אמרינן דאחליה לתנאי והוי כאילו לא התנה כלל ושפיר הוי חליצה כשרה אף אם לא תתן מאתים זוז, וזה נראה נכון בכוונת הר"ן:

אבל דעת רבינו דכתב בכל התנאים דמקודשת מספק מוכח דאף בתנאים דלא קפדי אינשי כיון שהתנה בעת הקדושין הוי ספיקא אם אחולי אחיל לתנאיה. ונראה לנו בזה כך, דהנה בשו"ע הלכות גיטין (סימן קנ"ד) כתב מי שגירש אשתו בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט מותר לכופו לתת גט אחר, ויש מקור לזה מדברי ירושלמי (פ"ק דגיטין הלכה א') נתן לה גיטא אשכחינה בפסול כפוניה ויהב לה חורין כו' וזה מורה דכופין לתת גט אחר, ועיין במפרש שם שפירש שיש לומר דכהן היה והיה אסור לישא אותה יעו"ש. אולם גם בשו"ע לא נזכר רק בשהגט כשר אך קצת לעז איכא, אבל בספק גט צ"ע אם רשאין לכוף אותו לתת גט אחר ואולי הוי גט מעושה. אולם כ"ז בגט ספק דהוי רשאי לישא אותה שנית, אבל בחליצה שיש בה ספק דאינו רשאי ליבמה דהוי ספק חליצה וקאי עלה בלאו דלא יבנה ודאי דמסתברא דכופין אותו לחלוץ שנית עד שיאמר רוצה אני ואין זה חליצה מעושה שלא כדין כיון דמספק אסור בה ותהא עגונה ודאי דכופין אותו לחלוץ, וכזה מצאנו בירושלמי פרק מצות חליצה אתא עובדא קומי רב הונא ועבד כרשב"ל כד שמע ר' יוחנן פליג חזר וכפה וחלץ לה תניינות, הרי דכיון דבחליצה הראשונה יש בה ספק תו כופין אותו לחלוץ שנית דכיון דהוא אסור בה תו אין מעגנין לבת ישראל, ועי' שו"ע סימן קס"ט ס"ק נ"א, ועיין ההמ"ג בשם הרשב"א שכתב כך יעו"ש וז"ב. א"כ נתבונן כיון דהוי סבר דכל דלא התנה בשעת המעשה אימור אחליה לתנאיה והוי ספיקא אם אחיל או לא. א"כ כי יחלוץ לה והיא לא תתן לו המאתים זוז, אינו רשאי לחזור ליבמה דכבר אסורה עליו, וא"כ מפסיד ההיתר ליבמה, ואז יכופו אותו הב"ד לחזור ולחלוץ לה בלא תנאי ולא ירויח כלום בתנאו, לכן אמרינן שפיר מדלא חש להזכיר התנאי בעת גמר המעשה שפיר אחיל לגמרי כיון דלא חש לספק דתהא אסורה עליו והב"ד יכופו אותו לחלוץ שנית בע"כ ולא הזכיר התנאי שפיר אחיל לתנאיה בודאי, אבל גבי קידשה על תנאי וכנסה סתם אף אם הוי ספק שמא אחיל לתנאיה ותהא אסורה להנשא בלא גט מ"מ אין ודאי דאחיל מדלא חש שתהא צריכה להנשא בגט. דאף אם הב"ד יכופו אותו לגרשה ויאמרו לו כנוס או פטור הלא לא יתחייב ליתן לה כתובה, ועוד דאפשר דאין הב"ד רשאין לכופו כיון דהיא גרמה שהיא ידעה שיש עליה נדרים ויש בה מומין ונתקדשה אליו ע"י תנאי זה אפשר דבזה רק מבקשין ואין כופין וכמו שאמרו באמרה קדשתני והוא אומר לא קדשתיך, כיון דהיא פשעה והטעתו בתנאי זה, ועוד דיהיה ספק אם אחליה לתנאיה לא יחייבוהו ב"ד בשאר כסות ועונה, ולכן אף דיאסר בקרובותיה אף אם אינו מוחל תנאו מספיקא דמספקא לכו"ע אם אחיל אינש לתנאו במה שכנסה אחר זה בסתם, בכ"ז לא אמרינן דאחולי אחיל לתנאיה ודאי, משא"כ בחליצה כיון דתהא אסורה עליו גם מספיקא ועוד דהב"ד יכופו אותו לחזור ולחלוץ, ולכן כיון דלא חשש להזכיר והכניס עצמו לספק הזה בחליצה אמרינן דודאי אחולי אחיל לתנאיה ולא חשש ליה כל עיקר, ולכן שפיר לרב דמשנתנו בקדשה ע"ת וכנסה בסתם אין לה כתובה דאינה רק מקודשת מספיקא שמא אחיל לתנאיה וכמו"ש רבינו, ועיין ירושלמי משם מתבאר פסק רבינו כר"י יעו"ש:

ודע דמסתפקא לי בהא שכתב רבינו לקמן (פ"ט הלכה ט"ו) קדשתני והוא אומר לא קדשתיך מבקשים ממנו שיכתוב לה גט כו' והוא כפי מה דמסיק בתלמודין דאין כופין אותו ליתן גט, איך הדין באמר האב על בתו נערה קדשתיה לפלוני, ופלוני אמר לא קדשתיה מי כופין אותו ליתן גט כדי שלא תעגן ותאסר להנשא, דהיא לא פשעה מידי, בשלמא גבי אמרה נתקדשתי לפלוני מצי אמר לא היה לה לשקר, אבל כאן אביה שיקר ומה היה לה לעשות. לכן יכופו אותו אם כנוס או פטור, וכיו"ב מצאנו לרבינו שפסק לקמן (פרק כ"ג הלכה א') כתנא דמשנתנו דאם פסק האב נדוניא כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא, אבל אם פסקה היא על עצמה כו' יושבת עד שתלבין ראשה והכא נמי אם אביה משקר תו כופין אותו או כנוס או פטור, או דילמא שאני כאן דלא ניחא ליה לאיתסורי בקרובותיה וצ"ע להלכה:

---

---

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.