שיח יצחק/מכות/ד/ב
גמרא. אלא ר"מ מ"ט הא כתיב כדי רשעתו. והנה כבר הקשו בתוס' כאן הרי ר"מ מוקי לה למיתה ומלקות וכ' דהקושיא הוא אמאי לא מוקי נמי למלקות וממון ע"ש. והנה בכתובות דף ל"ב אמרינן לר"י דס"ל דבמלקות וממון לקי ולא משלם יהיו כל זוממין לוקין ולא משלמין ומשני בפי' ריבתה תורה זוממין לתשלומין יד ביד דבר הניתן מיד ליד ע"ש והנה לר"מ דס"ל בכה"ת לוקה ומשלם ע"כ לא דריש יד ביד לממון דבלא"ה ידעי' דמשלם משום כאשר זמם וא"כ לר"מ דלא דריש יד ביד לממון ע"כ הא דמקשי' כאן אלא ר"מ מ"ט לוקה ומשלם הא כתיב כדי רשעתו היינו שיהיו ע"ז רק לוקין ולא משלמין דדרשה יד ביד לממון ר"מ לא דריש וא"כ לפ"מ שכתבו התוס' במכילתין (דף ב') גבי עדי בן גרושה כיון דלא עבדינן כאשר זמם ממילא א"צ לעדות שאתה יכול להזימה א"כ לפי"ז אם יהי' כל הזוממין לוקין ולא משלמין שוב כל ד"מ לא נקיים בהו ועשיתם כאשר זמם ממילא שוב ל"צ בכל ד"מ לעדות שילה"ז:
והנה בש"ך (חו"מ סי' ל"ג) הביא באמת הרבה פוסקים דבד"מ א"צ לעדות שילה"ז ועמש"כ לעיל במשנה אמנם בש"ך גופי' לא מסיק כן ואולי י"ל כיון דאמרי' בב"מ (דף צ"א) אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דבמיתה וממון נהי דפטור מממון מ"מ לצי"ש חייב ובפרט לפמ"ש הרש"ל ובש"ך (חו"מ סי' כ"ח) דבבא לצי"ש אם תפס לא מפקי' מיני' א"כ עכ"פ חייבין הזוממין ממון לצי"ש ואם תפס הנידון מינייהו לא מפקי' מיני' שוב הוי ועשיתם כאשר זמם וכאשר זמם קאי עלייהו וממילא שוב צ"ל גם בד"מ עדות שילה"ז משא"כ בבן גרושה כאשר זמם לא קאי כלל עלייהו ודוק היטב:
אמנם לפ"ז ק"ל טובא מה מקשי' לר"מ אמאי לוקין ומשלמין הא כתיב כדי רשעתו ואמאי לא מוקי ר"מ קרא אף למלקות וממון והרי כדי רשעתו גבי זוממין כתיב וכי היכי דקאי גבי זוממין האי נמי אזוממי זוממין וכבר כתבו בתוס' כתובות (דף ל"ב) דהיכא שחייבו מלקות וממון ודאי משום כאשר זמם לוקין ומשלמין וא"כ כמעידים שחייב ר' זוז והוזמו נאמר שלוקין משום ל"ת ולא משלמין משום דהוי ב' רשעיות מ"מ לצי"ש חייבין ואם תפס הנידון אין מוציאין ומעתה לפמש"כ הרמב"ם בפכ"א מה' עדות ה"ד במעידין שסימא עין עבדו והפיל שינו והוזמו שחייבין לשלם דמי עין לעבד וכתבו הראב"ד והכסף משנה שם דאף שאין חייב לשלם לעבד רק אם תפס אין מוציאין מידו מ"מ כיון דהפסידוהו זה שיכול לתפוס וכשהוזמו חייבין לשלם ממון א"כ בזוממי זוממין של ר' זוז ע"כ יהיו לוקין ומשלמין משום כאשר זמם שהרי חייבו לעדים הראשונים מלקות וממון בתפיסה וא"כ ע"כ כדי רשעתו לא קאי בזוממין אמלקות וממון דבזוממי זוממין ע"כ לוקין ומשלמין מש"ה לא מוקי ר"מ כדי רשעתו רק אמיתה ומלקות ולא אמלקות וממון ומה מקשי' אלא ר"מ מ"ט וזה קושיא גדולה לע"ד:
איברא לפ"מ דמסקי' הכא דר"מ ס"ל עדים זוממין קנסא וא"כ בקנס כ"ז שהב"ד אין מחייבין להדיא לשלם אפי' אם תפס מפקי' מיני' וכמ"ש הה"מ בפ"ט מנזקי ממון וא"כ לא הפסידו לזוממין ממון כלל אבל לפי הס"ד עכשיו ס"ל דעדים זוממין לאו קנסא רק ממונא קשה. והנכון בזה דעולא ס"ל התם בכתובות דכ"מ במלקות וממון ממונא משלם ומילקא לא לקי וא"כ הא דמקשי' אלא ר"מ מ"ט לוקה ומשלם היינו שיהיו משלמין ולא לוקין וא"כ בזוממי זוממין ג"כ יהי' הדין כן שמשלמין ולא לוקין ומקשי' אליבא דעולא אמאי לא מוקי ר"מ כדי רשעתו גם למלקות וממון שיהיו משלמין ולא לוקין ומש"ה אמר עולא גמר ממש"ר ודוק בכ"ז היטב מאד:
שם. מה למש"ר שכן קנס סבר לה כרבי עקיבא דעדים זוממין קנסא. יש לעיין לדידן דס"ל כר' עקיבא (לעיל דף ב' ע"ב) אמר רבה תדע שלא עשו מעשה ונהרגין וכן א"ר נחמן תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה' עדות דעדים זוממין קנסא וכיון שכן אמאי פסקי' דאינו לוקה ומשלם ויליף ממש"ר.
והנכון בזה דאנן ילפי' מכדי רשעתו לכל דבר אף למלקות וממון דהכי פשטא דקרא אף בזוממין אינו לוקה ומשלם. אך ר"מ מפיק לי' מפשטי' ומוקי לי' לקרא דוקא למיתה ולמלקות אבל מלקות וממון חייבין שניהם ואהא מקשי' מ"ט דר"מ דלא ממעט אף מלקות וממון מכדי רשעתו וע"ז משני דיליף ממש"ר דלוקה ומשלם וע"כ קרא קאי רק למיתה ומלקות אבל אנן קיי"ל כפשטא דקרא כדי רשעתו דממעט כל מידי דב' רשעיות וא"כ א"א למילף ממש"ר ועיין תוס' כתובות דף ל"ב ודוק:
שם. לא תותירו ממנו וגו' בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודא. יש לי בזה מקום עיון רב דמשמע הא אי לא"ה הוי לוקה המותיר והרי רבי יהודא גופיה ס"ל בשבת (דף צ"ב) דשנים שעשו מלאכה בשבת פטורים דדריש בעשותה אחת יחיד שעשאה ולא שנים וגם ס"ל לרבי יודא בפסחים (דף צ"א) דאין שוחטין את הפסח על היחיד דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד ע"ש וא"כ ע"כ שחטו שנים הפסח ושניהם עברו על לאו דלא תותירו וא"כ בלא"ה אינן לוקין דשנים שעשאוה פטורים ומזה ראי' למ"ש הרשב"א בתשובה ומובא בשו"ת ח"ץ (סי' פ"ב) דדוקא בשבת איתמר דין זה דשנים שעשאוה פטורים אבל בשאר איסורים לא וא"כ אי לאו דהוי ניתק לעשה שפיר היו לוקין ודוק היטב:
שם. לא מן השם הוא זה אלא דהוי לאו שאב"מ. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' קרבן פסח כ' דמש"ה המותיר אינו לוקה דהוי ניתק לעשה ע"ש ותמה במל"מ בפח"י מפסהמ"ק אמאי לא כ' הטעם דהוי לאו שאב"מ כמו דאמרי' הכא ועוד יותר קשה דבפ"א מה' ק"פ המניח אימורי פסח עובר על לא ילין חלב חגי ואינו לוקה דהו"ל לאו שאב"מ ע"ש ועי' בחיבורינו שיח יצחק על שבועות (דף ג') מה שאמרנו בזה בעזה"י. והנלע"ד עוד בזה דקשה טובא אהא דאמרינן לא מן השם הוא זה אלא משום דהו"ל לאו שאב"מ וגם הא דאמרינן מכלל דר' יודא ס"ל לאו שאב"מ לוקין והרי הרמב"ם פ"א מה' חו"מ כ' דעל לאו שאב"מ לוקין מכת מרדות וכן מרן בבית יוסף על חו"מ סי' א' הביא ד' המרדכי דהמאנה חבירו בדברים לוקה משום לא תונו ותמה בב"י הרי הו"ל לאו שאב"מ וכתב דלוקה היינו מכות מרדות ע"ש א"כ מוכח דעל לאו שאב"מ נהי דאינו לוקה מלקות ממש מכות מרדות עכ"פ לוקה והנה בלאו הניתק לעשה נראה פשוט וברור אם קיים העשה אח"כ ודאי אינו לוקה אף מכות מרדות כמ"ש רש"י ז"ל בכאן שהעשה האמור אחריו תקנתו וכפרתו על עבירת הלאו וא"כ לפ"ז מה מקשה לו ריע"ק הא הוי לאו שאב"מ וגם מכלל דר' יודא ס"ל לאו שאב"מ לוקין מנלן הא דלמא גם ר' יודא מודה דאין לוקין על לאו שאב"מ והא דאמר הטעם דהוי ניתק לעשה היינו שלא יתחייב עכ"פ מכות מרדות דבלאו שאב"מ הי' חייב מכת מרדות להכי אמר הטעם דהוי ניתק לעשה שפטור מכלום וזה קושיא גדולה לכאורה:
אמנם הדבר נכון דהרי ר' יודא אומר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לזמר שאין לוקין עליו א"כ משמע דהקרא אתי לזה שלא ילקה והרי מכת מרדות אינו אלא מדרבנן וא"כ קרא גופי' לא נאמר לזה שאינו לוקה דהרי הו"ל לאו שאב"מ ובלא"ה אינו לוקה מה"ת ואי דנ"מ שלא ילקה מכות מרדות לזה לא בא הקרא דמרדות אינו אלא מדרבנן ודוק:
ומיושב בזה היטב מה שתמה הריטב"א בשבועות הא דאמר לא מן השם הוא זה הרי באמת הוי לאו הניתק לעשה ג"כ דריע"ק מקשה אהא דאמר דבא הכתוב לזה שלא ילקה דז"א דקרא אתי לעשה דשריפת נותר והא דאינו לוקה משום דהוי לאו שאב"מ ודוק:
אבל הרמב"ם ז"ל שפיר כ' הטעם דהמותיר אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה כדי שלא ילקה כלל שאם הי' אומר הטעם דהוי לאו שאב"מ עכ"פ הוי לוקה מכת מרדות לכן אמר הטעם דהוי ניתק לעשה ופטור מכלום והנה זה שייך במותיר בבשר דאיכא ניתק לעשה והנותר באש תשרופו אבל בלא ילין חלב חגי דליכא אחריו ניתק לעשה כ' הרמב"ם באמת הטעם דהוי לאו שאב"מ ובאמת ילקה בזה מכת מרדות כמ"ש הב"י בשם המרדכי הנ"ל ודוק בכ"ז היטב מאד:
שם. אלא משום דהו"ל לאו שא"ב מעשה. יש לי בזה מקום עיון רב דלקמן (דף כ"א) אי' הי' לבוש כלאים כל היום אינו חייב אלא אחת א"ל אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב עכאו"א ואמר רב אשי ע"ז אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב וכ"פ הרמב"ם ז"ל סוף ה' כלאים והקשו בתוס' בשבועות (דף י"ז) אמאי מחייב רב אשי בשהה הא אין בו מעשה ואין לוקין ע"ז ותי' כיון דבתחלה הי' בעשיית איסור הוי כלאו שיש בו מעשה וכן בטמא ששהה במקדש כיון שטימא עצמו במקדש והי' כאן מעשה חייב ע"ש. ועיין במלמ"ל סוף פ"ג מה' ביאת מקדש בארוכה. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' קרבן פסח כ' יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהי' ראוי לאוכלו כולו ע"ש ומעתה א"כ ביחיד ששחט את הפסח לעצמו שא"י לאכלו כולו א"כ תחילת עשייתו היתה שיביא ממנו לידי נותר ואז הי' מעשה השחיטה וא"כ אף דאח"כ לא עשה מעשה כלל כשהותיר ממנו מ"מ מיקרי יש בו מעשה דכששחט ידע שיביא בשר לידי נותר וכמש"כ בתוס' נזיר (דף י"ז) בנזיר בבית הקברות שנדר אז בנזיר וא"ל אל תשהה דלוקה אף דהו"ל לאו שאב"מ כיון שנכנס לביה"ק ואח"כ נדר הו"ל יש בו מעשה וא"כ כאן ה"נ כששחט שחט ע"מ להותיר ואם הותיר אח"כ הו"ל כיש בו מעשה וחייב וא"כ מוטב לו לר' יודא לומר ניתק לעשה שיהיה לעולם פטור וגם מה דאמרי' מכלל דר' יודא ס"ל לאו שא"ב מעשה לוקין מנ"ל הא והא דאמר ניתק לעשה ולא דהוי א"ב מעשה דלפעמים משכחת מעשה וזה קושיא גדולה לענ"ד:
והנראה בזה דהמל"מ כ' בפ"ג מביאת מקדש דדוקא שהי' תחילת עשייה באיסור אבל בלא"ה לא מ"ש בשם התוס' והנה ביחיד שאין ראוי לאכלו כולו הוי תחילת עשייתו באיסור שאסור לו לשחוט אמנם נראה דדוקא ביחיד שא"י לאכול כולו הוי איסור אבל בב' ויותר אף שא"י לאכלו כולו ליכא איסור בדבר בעת השחיטה וכ"מ לשון הרמב"ם ז"ל וכן משמע מרש"י ז"ל (פסחים דף צ"א) עשרה ואין יכולין לאכלו אין שוחטין עליהן כ' רש"י ואין יכולין לאכלו כזית ממנו ע"ש משמע דאם יכולין לאכול כ"א כזית ממנו אף שא"י לאכלו כולו שוחטין לכתחלה דאל"כ הו"ל לפרש שא"י לאכלו כולו ע"ש ותראה כדברינו וא"כ הרי ר' יודא ס"ל דלעולם אין שוחטין את הפסח על היחיד (בפסחים דף צ"א) דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד ע"ש א"כ ע"כ איירי בב' ששחטו הפסח וא"כ בכה"ג אף שא"י לאכול כולו לא נעשה בתחלה באיסור ואח"כ כשהותירו הוי שפיר א"ב מעשה ושפיר א"ר יעקב לדידך לאו שא"ב מעשה הוא דע"כ איירי בב' ששחטו ולא נעשה בתחלה באיסור ומש"ה אמרי' מכלל דר' יודא ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין ודוק היטב:
והנה זה שייך לר' יודא אבל לדידן דס"ל יחיד ששחט הפסח כשר אם שחט וא"י לאכלו כולו נעשה בתחילה באיסור שיבא לידי נותר ואם אח"כ הותיר הוי יש בו מעשה וא"כ ג"כ מיושב דברי הרמב"ם ז"ל שכ' הטעם דהוי ניתק לעשה מש"ה אינו לוקה ולא כ' דהוי א"ב מעשה דלפעמים משכחת י"ב מעשה מש"ה ע"כ הטעם דהוי ניתק לעשה משא"כ באימורים לא שייך בעת ששחט שחט ע"מ להותיר דמה שייך גבי אימורים דאכילת מזבח שלא יוכל להקטיר כ' שפיר דאינו לוקה דהוי לאו שאב"מ ודוק בכ"ז היטב מאד:
שם. אלא אמר ר"ל גמר מעדים זוממין וכו' מה לעדים זוממין שא"צ התראה מש"ר יוכיח וכו'. וא"כ שפיר למידין זה גם ממש"ר. ויש לדקדק טובא אמאי אמרי' בש"ס אלא אמר ר"ל הרי כ"מ דאמרי' אלא נסתר התירוץ הראשון וכאן באמת דברי עולא אין נסתרין דגמרי' ע"כ גם ממש"ר והל"ל אמר ר"ל עדים זוממין יוכיחו שאין לוקין ומשלמין ולוקין על לאו שאב"מ וזה לע"ד דקדוק גדול:
לכן נלע"ד דמאן דמתני להא דעולא אהא סגי לי' במש"ר לחוד דהא דמקשי' מה למש"ר שלוקה ומשלם לק"מ לעולא דעולא במאמרו לעיל דגמר ממש"ר מקשי' מה למש"ר שכן קנס מסיק דסבר כר' עקיבא דזוממין קנסא וכיון שכן ילפי' ממש"ר דבזוממין לוקין ומשלמין והנה כדי רשעתו בזוממין כתיב ואם בזוממין לוקין ומשלמין ע"כ כדי רשעתו אמיתה ומלקות קאי אבל בממון ומלקות לא וא"כ ממילא בכה"ת כולה לוקין ומשלמין וכמ"ש התוס' כאן בד"ה סבר לה כרע"ק וא"כ ממילא שפיר ילפי' דלאו שאב"מ לוקין ממש"ר ואי דפרכי' דמה למש"ר שלוקה ומשלם זה אינו פירכא דבכה"ת לוקה ומשלם לכן שפיר מתני לה להא דעולא כל המאמר שאמר למעלה דגמר ממש"ר וגם דסבר כרע"ק דזוממין קנסא הוא ושפיר ילפי' אבל המקשה דמקשה מה למש"ר שלוקה ומשלם לא ס"ל דבכה"ת לוקה ומשלם לכן מקשה שפיר והוצרך ר"ל לומר דגמר מזוממין ומש"ר ומקשי' מה להנך שכן קנס ומסיק דלא ס"ל כרע"ק דזוממין קנסא א"כ ע"כ אינו כעולא דלעיל, דלעיל מסיק עולא במאמרו דס"ל כרע"ק וכאן מסקי' לא ס"ל כרע"ק ולכך הוצרך הש"ס לומר אלא אמר ר"ל ודוק:
ומיושבין בזה דברי רש"י ז"ל שכתב איכא דמתני לה להא דעולא שאין לזה הבנה כלל הרי כתוב כן בגמרא אם לא שנאמר של"ה לגי' רש"י בגמרא כן אבל לפי הנ"ל ניחא דהי' קשה לרש"י אמאי מסיק אלא אמר ר"ל ונסתר דאיכא דמתני לעולא דהא הרי ר"ל ג"כ גמר ממש"ר ומאן דמתני לעולא אהא שפיר מתני אמנם עולא מתני דס"ל כרע"ק ור"ל מסיק דלא ס"ל כרע"ק וא"כ ע"כ נסתר מאן דמתני לעולא אהא ולכן כ' רש"י להא דעולא שמסיק בסופו ס"ל כר' עקיבא ג"כ אהא דלאו שאב"מ וזה נסתר אח"כ ע"י ר"ל ומש"ה אמרי' אלא אר"ל ודוק היטב:
שם. מה לזוממין שכן א"צ התראה. יש לעיין לפ"מ דאמרי' (כתובות דף ל"ג) הטעם במסקנא דמש"ה א"צ התראה דאינהו בעי קטול בלא התראה ומש"ה גם הם א"צ התראה דעבדי' כאשר זמם א"כ אין זה חומרא שיהי' חשיב פירכא אמנם הילפותא בכאן מזוממין היא מעדי בן גרושה וכמ"ש רש"י ז"ל ובעדי בן גרושה מקשינן התם באמת בגמ' הא אינהו לא בעי להלקות לזה בלא התראה דלא באו כלל להלקותו ומסקי' משפט אחד יהי' לכם כל העדים זוממין שוין וא"כ ליכא בזה טעמא רק חומרא ושפיר הוי פירכא ודוק בזה:
שם. מה להצד השוה שבהן שכן קנס. יש לעיין הא אנן ילפי' עכשיו דלאו שאב"מ לוקה ממש"ר ועדים זוממין וקנס בדידהו הוי הא דמשלמין ממון אבל הלאוין דידהו אינו קנס וא"כ מה לי לממון של קנס לענין הילפותא דלאוין. ואמנם הפשוט בזה דהיכא דילפי' במה הצד פרכי' פירכא כל דהו ומש"ה פרכי' שכן קנס. ומיושב בזה הא דלא מקשי' לעיל אחר דאמרי' גמר ממש"ר מה למש"ר שכן קנס משום דמעיקרא לא יליף מן מה הצד רק ממה מצינו ול"ש ליפרוך מה למש"ר שכן קנס דמה לי לקנס הרי אנן בעי' למילף הלאו ולא הממון ומש"ה מקשה שכן לוקה ומשלם דיש חומרא בלאו גופי' ודוק:
רש"י בד"ה איכא דמתני לה להא דעולא. עמש"כ ב"ה בגמרא ליישב דברי רש"י ז"ל המיותרים ע"ש:
תוס' בד"ה לאזהרה לעדים זוממין. וא"ת לטיל גבי מעידים וכו'. עיין במש"כ בעזה"י במשנה ליישב קושיא זו ע"ש:
שם. בד"ה הא לא קשיא. באמצעו. וקשה דהא רע"ק אמר המקיים כלאים לוקה ופי' בערוך שמניח בסוף שדהו והרי א"ב מעשה וכו'. והנה י"ל דהערוך יסבור כשי' הה"מ בפי"ג מה' שכירות דחסמה בקול לוקה אף שאב"מ משום שמשכחת חסימה בידים ממש שיב"מ מש"ה לעולם מיקרי יב"מ וא"כ כיון שמשכחת מקיים בכלאים ע"י גדר כמ"ש בתוס' מש"ה שוב לעולם אף בלא מעשה ג"כ חייב ודוק:
שם. בד"ה אלא מה להצד וכו'. עיין בכתובות דף ל"ב בתוס' שפירשו דמשכחת בעדים זוממין של מש"ר שלוקין ומשלמין משום כאשר זמם ע"ש:
שם. בד"ה ורבנן האי ל"ת מה עבדי' בי' וכו'. וא"ת לא לילקי דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כמו במחמר וכו'. ולולא דמסתפינא הו"א דל"ש כאן אזהרת מיתת ב"ד בשלמא מחלל שבת ענשו התורה במיתת ב"ד ואמרי' דלאו לאזהרת מיתה ולא למלקות משא"כ בזוממים ענשו התורה כאשר זמם בכל דבר שבעולם אם באו למיתה נענשין במיתה ואם באו למלקות נענשין במלקות אבל לא משום חומר האיסור רק דצריך לעשות להם מה שזממו וראי' לזה דבכל חייבי מיתה אין חייבין רק בא' מד' מיתות או סקילה בשבת וכדומה משא"כ בזוממין נידונין בכל ד' מיתות כמו שזממו לעשות לנידון ע"כ לא משום שענשו מיתה רק כאשר זמם ודוק בזה היטב מאד: