שדי חמד/כללים/ו/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים כו

כלל כו ולפני עור לא תתן מכשול בדין זה כתבתי בס"ד מזה זמן רב כמה חילוקי דינים אשר בדברי הפוסקים נזכרים והביאותים במערכת הלמ"ד במקומות מפוזרים אחת הנה ואחת הנה שלא כסדרים וכן אתה מוצא לרבני האחרונים בעלי הכללים אשר בכלל זה הם המדברים ובמערכת הלמ"ד קבעו אלה הדברים וגם אנכי ההדיוט נמשכתי אחריהם מאריות גברו הללו בעלי אסופות המצויינים בשערים ועתה מפני סבה נכון בעיני להביאם במערכה זו על הסדר זו אחר זו בדבור אחד אמורים ולחלקם לסעיפים קטנים הד"ר הד"ר לבדו ואתנם להמעתיק הי"ו להעתיק פה באות זו ככתבן וכלשונן ככתוב בקונטריסי והנני מקדים לציין פה ראשי פרקים מכל הדברים הכלולים באות זו להיות כמפתח להקל על הקורא למצוא דברי חפץ בס"ד והילך:

ס"ק א') המושיט דבר איסור לחבירו וחזר בו חבירו ולא עשה האיסור אם עובר הלה משום ולפני עור:

ס"ק ב') במאי דמסקינן בש"ם דאינו עובר בלפני עור וכו' אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא קושיא על זה ממ"ש נדרים ד' ס"א:

ס"ק ג') היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא דליכא משום לפני עור אסור מיהא מדרבנן ושיש חולקים בזה. ואם איסור זה הוא גם במושיט דבר האסור לנכרי בדלא קאי בתרי עברי וכן למומר ואם אסרו בדלא קאי בתרי עברי באיסורין דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה או חשיב גזרה לגזרה:

ס"ק ד') בדלא קאי בתרי עברי דנהרא דאינו עובר בל"ע לא תתן מכשול אם הוא דוקא כשיודע הנישט שדבר זה אסור לו:

ס"ק ה') בדלא קאי בתרי עברי דנהרא דאינו עובר בלפני עור אם הוא דוקא כשאינו מאכילו בידים:

ס"ק ו') בדלא קאי בתרי עברי דנהרא והאיסור הוא של המושיט אם עובר בלפני עור:

ס"ק ז') בדלא קאי בתרי עברי דנהרא והעובר לא בקש דבר זה ממנו אלא הוא מעצמו מושיטו לו אם עובר בלפ"ע:

ס"ק ח') בדלא קאי בתרי עברי דנהרא והמושיט הוא אדם חשוב אם עובר בלפ"ע:

ס"ק ט') המוכר דבר שיכול הקונה לקנות מאחרים אי חשיב בלא קאי בתרי עברי. ואם יש לחלק בין יכול לקנות מאחרים נכרים לבין יכול לקנות מאחרים אבל הם ישראלים. במחלוקת הרבנים פני משה ומשנה למלך בלוה שראה שהמלוה היה רוצה להלות מעות אלו לישראל אחר וקדם הוא ולוה ממנו אם עובר לוה זה בלפני עור או חשיב כלא קאי בתרי עברי דנהרא:

ס"ק יוד) ספק לפני עור אם הולכין בו להקל:

ס"ק י"א) לאו דלפני עור אם הוא דוקא באנשים או נוהג גם בנשים:

ס"ק י"ב) אם המושיט שוגג אם עובר בלפני עור והיו מנדין אותו במקומות שיש רשות על זה מצד השררה יר"ה:

ס"ק י"ג) המושיט לחברו דבר איסור והנישט לו הוא שוגג אם עובר המושיט בלפני עור ואם יש חילוק בזה בין ישראל לנכרי:

ס"ק י"ד) מכה לבנו גדול או מקללו וכן רב לתלמידו חילוקי דינים בזה:

ס"ק ט"ו) בסברת הרב אמונת שמואל שדבר המותר לישראל ואסור לבן נח אין הישראל המושיט לו עובר אלפני עור חילוקים בזה ואי נקיטינין הכי:

ס"ק ט"ז) צריכותא בדברי ר' נתן שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי ודקדוק לשון כוס יין ולא אמר יין וכן אבר מה"ח ולא אמר בשר מן החי:

ס"ק י"ז) אם השמיט הרמב"ם דין דלפני עור. ומדוע השמיט מה שאמרו בש"ס לחלק בזה בין היכא דקאי בתרי עברי דנהרא להיכא דלא קאי בתרי עברי:

ס"ק ח"י) מאיזה טעם אין לוקין על לאו דלפני עור:

ס"ק י"ט) במאכיל למי שלא נטל ידיו אם עובר בלפני עור:

ס"ק כ') דבר שאסור מדרבנן אם מותר להושיטו לבן נח. וכן דבר שאסור מן התורה אלא שאין בו מלקות:

ס"ק כ"א) אם באיסורין דרבנן איכא לפני עור מדרבנן אליבא דכולי עלמא או יש בזה חולקים ואם יש חילוק בין מושיט בעלמא למאכיל. ואם עובר מדאורייתא בלפני עור על איסורין דרבנן דגם איסור דרבנן נקרא מכשול דלא גרע ממשיא לחבירו עצה שאינה הוגנת:

ס"ק כ"ב) אם בזמן הזה אחר מתן תורה נוהג מן התורה לפני עור לת"מ במושיט אבר מן החי לבן נח. או אינו בזמן הזה אלא מדרבנן:

ס"ק כ"ג) אם הנכרי מצווה שלא ליתן מכשול לפני העור:

ס"ק כ"ד) בדין אלפני דלפני לא מפקדינן:

ס"ק כ"ה) מי שיש בידו לסלק האיסור מלפני העור ואינו מסלקו אם עובר אלפני עור:

ס"ק כ"ו) בחקירת הרב למודי ה' אם המונע חבירו ממצות עשה עובר בלפני עור:

ס"ק ז"ך) הרואה חבירו שעושה איסור מחסרון ידיעה שחייב להפרישו גם באיסורין דרבנן אם הוא משום לתא דתוכחה או משום לתא דלפני עור. ואם יש חילוק בין איסור גמור דרבנן לאיסור דרבנן שהוא רק משום גזרה וקנס. וברואה חבירו שעובר בדבר שאיסורו רק לכתחילה:

ס"ק כ"ח) דבר שמותר לכ"ע ולאדם אחד אסור משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא אם יש בו לפני עור וכו'. וכן אם שני חכמים חלוקים בדבר אחד זה אוסר וזה מתיר אם יכול המתיר להאכיל אותו דבר להאוסר או איכא משום לפני עור. ומי שאסור באיזה דבר משום דשויא חתיכה דאיסורא אם מותר הוא למכרו לאחרים שמותרים בו או אסור משום לפני עור כיון שלדידיה אסור:

ס"ק כ"ט) במה שחייב רק בדיני שמים אי איכא לפני עור:

ס"ק ל') המשביע למי שיודע בו שישבע לשקר אם יש לו עונש ולמה יהיה מותר להשביעו ולא נחוש משום ולפני עור לא תתן מכשול:

ס"ק ל"א) אם מותר ליתן שחד לשופט עכומ"ז בן נח או איכא משום לפני עור לא תתן מכשול:

ס"ק ל"ב) אם אינו עושה שום מעשה רק דבור בעלמא אם יש בזה משום ולפני עור:

ס"ק ל"ג) מה שנוהגים איזה אנשים בעיר קדשנו ירושלים תוב"ב שמצווים להנכרים שואבי מים להביא להם מים מן הבור שבעזרת בית המקדש אם יש למחות בידם שגורמים לו ליכנס במקדש והוא טמא ואיכא משום לפני עור:

ס"ק ל"ד) אם התיר לאו דלפני עור משום איבה:

ס"ק ל"ה) אם בקטן איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול:

א

א) נסתפק הרב יד מלאכי באות שס"ז בלימוד הישיבה במושיט כוס יין לנזיר והנזיר לא שתה אותו הכוס וכן באבר מן החי לבן נח עכומ"ז אם עובר המושיט משום ולפני עור וכו' מי נימא כיון דלא נכשל באיסור ע"י ההושטה ההיא לא מקרי תו מכשיל או דלמא אהושטה גופא עבר אלפני עור וכתב דהכי מסתברא דאנתינה קפיד רחמנא והרי עבר אמימרא דרחמנא וגם הוכיח כן ממ"ש בפרק ואלו מגלחין ד' י"ז ע"א דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרה ליהוי בש"מ דקעבר משום ולפ"ע לא תתן מכשול ופירש"י כיון דגדול הוא שמא יבעט באביו והוי איהו מכשילו הרי דמיד שהכהו ונתן המכשול לפניו עובר משום לפ"ע לת"מ והוכיח כסברתו מדברי הרב זקן אהרן בתשו' (ויש לי לפקפק בראייתו אך לפי שאין ס' זק"א מצוי אצלי לראות סגנון דב"ק לא אוכל לדבר הגות לבי) ומתשו' הר"ן ומדברי הרבנים כנה"ג ומוהר"א ששון יעי"ש ומזה י"ל על הרב קרבן אליצור ד' ק"מ ע"ג (ע"ז סג.) שכתב עפ"י דברי הריטב"א דאפילו אם ספק יעשה איסור עבר אלפני עור אם נכשל ועשה האיסור עי"ש דמשמע דדוקא אם עשה איסור הוא דעבר אלפני עור ואינו כן לדברי הרבנים הנז"ל אלא שיש לו תנא דמסייע ליה שכן נראה מדקדוק דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ו דמס' תרומות מ"ג שכתב המתעה אותו וכו' אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפני עור ל"ת מכשול אם היה הוא סבה לעבור עבירה עכ"ל דמשמע דאם לא נעשתה התועבה אין המתעה אותו עובר על לפ"ע לת"מ וכמו שהוכיח הרב שנות ימין בח"ב ד' ו' מדברי הרמב"ם הללו עיי"ש והיינו כדמשמע מדברי הרב קרבן אליצור עפ"י דברי הריטב"א וצ"ע מה יענו הרמב"ם והריטב"א למאי דמוכח מסוגיא דמו"ק הנ"ל דגם בלא העברת העבירה עובר משום ולפ"ע שהרי כשראתה שהכהו אמרה ליהוי ההוא גברא וכו' דקעבר אלפני עור ואם המעשה היה שראתה שהבן בעט באביו לא היו רבותינו בעלי הש"ס משמיטים הדבר כיון שבו תלוי עיקר הדין אלא ודאי מוכח דגם אם לא יעבור זה העבירה עובר הלה משום ולפ"ע לא תתן מכשול וכמ"ש הרב יד מלאכי אף דמשמעות דברי הרב יד מלאכי הוא שהוכחתו היא רק עפ"י דברי רש"י ואילו כן אין מזה סתירה למאי דמשמע מדברי הרמב"ם והריטב"א דלא רמינן גברא אגברא מ"מ האמת יורה דרכו דמגוף דברי הש"ס יש להוכיח כן מדקפצה ושמתתו אף שלא ראתה שבעט באביו וכמו שכתבתי:

והנה הרב יד מלאכי הוקשה לו לפי דרכו הא דאמרינן בפ"ק דקידושין ד' ל"ב ע"א דרב הונא קרע שיראי באפיה רבה בריה דפריך הש"ס ודילמא רתח וקעבר אלפני עור לת"מ דמשמע דדוקא אי רתח הוא דעבר רב הונא ונדחק ליישב דהכי קאמר ודילמא רתח ומשום האי חששא שמא יבא לידי מכשול עבר אביו השתא בעת קריעה אלפני עור כיון שנותן המכשול לפניו עי"ש ולפי מאי דמשמע מדברי הרמב"ם והריטב"א הנז"ל הדברים כפשטן דדוקא אי רתח הוא דעבר אלפני עור ואפשר שמשם למדו כן הרמב"ם והריטב"א ולא ניחא להו במ"ש הרב יד מלאכי שבאמת הוא דוחק בפשט דברי הש"ס והרב יד דוד בחי' למס' מו"ק הביא מה שהוכיח הרב יד מלאכי מסוגיא הנ"ל ומה שהוקשה לו מההיא דקידושין וכתב שמה שיישב לזה ביד מלאכי הוא דוחק וכתב הוא ליישב דאף דבוודאי הא דתניא ולפ"ע לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר היינו אף אם אין הבן בועט באביו דאם בועט פשיטא דמאי שנא משאר גורם לחברו לעבור עבירה ומיהו אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא אבל מדאוריתא אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה אבל מדרבנן חייב לאלתר ולכן בההיא דקידושין דקעביד דרך תוכחה לראות אם ירתח בכה"ג ליכא איסורא דרבנן ולכן קאמר ודילמא רתח וקעבר וכו' דאי לא רתח ליכא איסורא וכו' עי"ש דב"ק שנראה שלא בא לסתור הוכחת הרב יד מלאכי רק ליישב מה שהוקשה לו לפי דרכו (לפי שלא נתקררה דעתו במה שיישב זה הי"מ גדול) אבל באמת נראה דלפי דבריו אזדא לה הוכחת הרב יד מלאכי שהרב יד מלאכי בא להוכיח מסוגיא זו דאף אם הנכשל לא עבר שום עבירה עובר המכשיל מדאוריתא משום ולפ"ע ומשמע ליה דמאי דשמתה אמתיה דר' לההוא גברא הוא משום דעבר אדאורייתא וכדתניא דבמכה לבנו גדול הכתוב מדבר דמשמע דעיקר אזהרת הכתוב ולפ"ע וכו' אהכי הוא דאתא והוא מדאוריתא ממש ואילו לדברי הרב יד דוד דמאי דתני בבריתא הוא אסמכתא מדרבנן צריך לומר דמאי דשמתי' לההוא גברא הוא משום דקעבר אדרבנן אבל מדאוריתא ודאי לא עבר כל דלא עביד אידך איסורא ואם כנים אנו בזה תנוח דעתינו דלא תקשי לן מדברי הש"ס הללו למה שנראה מדברי הרמב"ם הנז"ל דהכא מדרבנן הוא דאיכא ומ"ש הרמב"ם אם היה הוא סבה לעבור עבירה דמוכח דאם לא עבר עבירה ליכא משום ול"ע היינו מדאוריתא ומדברי הרב פרי חדש בסי' תצ"ו סעיף א' ובסוף ד"ה ולכן מתבאר דההיא דמכה לבנו גדול היא מדאוריתא שאחר שהאריך שבאיסורין דרבנן מנדין או מכין מכת מרדות סיים דכ"ש לעובר על איסור תורה שמכין או מנדין והביא קצת מקומות שמצינו שמנדין על איסורי תורה ובכללם הביא הא דמכה לבנו גדול עי"ש:

והרב ארעא דישראל במערכת הלמד אות ה' הביא דבריו הרב שנות ימין בח"ב ד' ו' ע"ב החזיק בסברת הרב יד מלאכי והביא עוד ראיה לזה מדאמרינן בסוף פרק איזהו נשך ד' ע"ה ע"ב אמר רב יהודא אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום לפני עור ופירש"י שעולה על רוחו לכפור ומשמע אע"ג דאינו ברור בודאי שיכפור כדאיתא התם דרב אשי בעי מרבינא יו"ד זוזי ובעי מניה סהדי ושטרא עליה וא"ל אפילו אנא א"ל כ"ש מר וכו' עי"ש והנה מאי דמתבאר מדבריו דבעובדא דרבינא ורב אשי איכא משום ולפני עור ומזה הכריח דאף אם אינו ברור שיכפור עובר משום ולפני עור וכו' לפי הנראה לא ראה הרב מ"ש הרב ב"ח בח"מ ריש סי' ע' במ"ש הריב"ה אסור לאדם להלוות מעות לחברו בלא עדים אפילו לתלמיד חכם שרוצה לומר לא מבעיא לעם הארץ דאיכא נמי משום ולפני עור אלא אפילו לת"ח דאע"ג דליכא למיחש שמא יעלה על רוחו לכפור מ"מ איכא למיחש דכיון דטריד בגירסה ישכח וגורם קללה לעצמו עכ"ל דמשמע מפשט דבריו דבעובדא דרב אשי ורבינא ליכא משום לפני עור רק משום קללה לעצמו וא"כ כיון דכל הוכחתו תליא במאי דמוכח מעובדא דרב אשי דאע"ג דאינו ברור שיכפור עובר הרי לדברי הרב ב"ח בת"ח ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול אלא שדברי הרב ב"ח לפי פשוטן קשים לי הדל דלמא לא יהיה בת"ח משום ולפ"ע דאף אם אין לחוש שיכחיש בדרך כפירה הרי יש לחוש שיכחיש מחמת שכחה והרי הוא עושה איסור בשוגג והגורם לו למה לא יעבור אלפני עור. והרב ב"ח סיים שכן כתב הרמב"ם בסוף פרק ב' מהלכות מלוה. ולי ההדיוט נלע"ד מדברי הרמב"ם בהיפך שהרי כתב אסור לאדם להלות מעותיו בלא עדים ואפילו לת"ח וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו עכ"ל הלשון הזה מורה באצבע דגם במלוה לת"ח איכא משום ולפני עור שאחר שכלל גם לת"ח בכלל האיסור כתב וכל המלוה וכו' (ועיין לקמן בס"ק י"ג בדין לפני עור לעובר בשוגג) ומ"מ למאי דאתאן עלה נלע"ד דאין להכריח מסוגיא זו סברת הרב יד מלאכי דאם באנו להוכיח מגוף דברי רב המלוה מעותיו בלא עדים עובר וכו' הרי שפיר נוכל לומר דעובר דקאמר היינו אם כפר וכמו שנפרש כן בכל מקום שאמרו עובר בלפני עור לפי צד האחד שצדד הרב יד מלאכי ומ"מ אף אם לא יכפור הא ודאי אסור לכתחילה להלות לו בלא עדים מחשש שמא יכפור וזהו שכתב רש"י שעולה על רוחו וכו' וכלומר דמטעם זה אסור וכדרך שפירש הרב יד מלאכי בכונת דברי הש"ס דקידושין הנ"ל וא"כ גם מעובדא דרב אשי אין הכרח דעובר בלפני עור דאף אם אינו עובר בלאו מ"מ איסורא איכא לכתחילה. והרב מקנה אברהם במהדורא ב' סי' רל"ד הביא מסקנת הרב יד מלאכי וכתב ונ"ל כדמות ראיה מההיא דמלוה בלא עדים וכו' עי"ש כתב כדמות ראיה לפי שאינה ראיה ברורה שי"ל כמו שכתבתי והיה נראה לענ"ד לדחות עוד עפ"י מ"ש מרן חיד"א בס' יעיר אזן במערכת האלף אות ק"ג שכתב הריטב"א בחי' למגלה בשם מר רבו דמ"ש אסור להלות מעותיו בלא עדים אינו אלא מדת חסידות. שכן כתב וז"ל והנכון דההוא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מדת חסידות בעלמא כענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים עכ"ל אלא דמשמעות דברי הפוסקים בח"מ רסי' ע' הוא דאסור מן הדין ומשמע נמי דמפרשים כפשט הלשון דעובר מדאוריתא בלפני עור לת"מ ועיין מה שרשמתי בזה בשדי חמד ח"א במערכת הה"א אות פ"ח אלא דאהנו לן דברי הריטב"א ליישב שיטתו לפי מ"ש בשמו הרב קרבן אליצור הנז"ל דמשמע דס"ל דאם לא עבר העבירה לא עבר אידך אלפני עור דאין להקשות עליו מההיא דמלוה בלא עדים אף אם נאמר דגם כשידוע שלא יכפור אמר רב דעובר משום ולפני עור דרב לא אמר דעובר ממש אלא מדת חסידות ומאי דמשמע מדקדוק דברי הריטב"א היינו לעבור עליו מדאורייתא כמובן:

ועל פי מה שכתבתי למעלה נלע"ד דיש להשיב עמ"ש הרב שנות ימין מדנפשיה וז"ל ונ"ל ג"כ להביא ראיה לדבריהם (יד מלאכי וארעא דישראל) מהסוגיא בעצמה דהושיט כוס יין לנזיר דקעבר על לפני עור שפירש"י שם לא יושיט כוס יין לנזיר שמא יבא לשתותו ומשמע דאף דאינו ברור בודאי שיבא לשתותו אעפי"כ עובר אלפני עור דאנתינה קפיד רחמנא והרי נתן ותמיהני על הרבנים הללו איך לא הביאו ראיה מסוגיא זאת והוא פלא עכ"ל והנה בהא דמושיט כוס יין וכו' לא נאמר בש"ס לשון עובר בלפני עור אלא הכי תני ר' נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול וכלומר שאסור להושיט לו מחשש שמא יבא לשתותו אבל אם באמת לא שתה הנזיר ולא אכל הבן נח לא שמענו מדר' נתן שעובר משום לפני עור וגם הרב יד מלאכי מודה דלכל השני צדדים שצדד בזה איסורא מיהא איכא להושיט לו דאין סברא שיהא מותר להושיט לו שהרי יש לחוש שיעבור והרי הוא מכשילו רק שכונתו לצדד ולומר דאפשר דאף דאיסורא עבד במה שהושיט לו מ"מ אם לא עבר הלה את העבירה לא עבר זה אלפני עור דלעבור על הלאו תלוי ועומד בעבירת הנכשל אם יכשל בה יעבור ואם לאו לא יעבור זהו מה שצדד הרב יד מלאכי ופשיט ליה מסברא דעובר משום דאנתינה קפיד קרא והרב ארעא דישראל לפי מאי דמשמע ליה דרב דאמר במלוה בלא עדים עובר משום לפני עור היינו אפילו היכא דברור לו שלא יכפור הלוה חשב להוכיח סברת הרב יד מלאכי מזה והיא ראיה נכונה לפי דרכו אבל מגוף הסוגיא דע"ז הנ"ל אין מקום להוכיח כן כיון שלא נאמר שם לשון זה (עובר אלפני עור) ולא כתב רש"י פירושו הנ"ל אלא אאיסור ההושטה כאמור. וכן יש להשיב על מה שהוכיח הרב מקנה אברהם במהדורא ב' אות רל"ו כסברת הרב יד מלאכי מדברי התו"ס בפ"ק דע"ז ד' ו' ע"א ד"ה או דילמא במאי דבעי הש"ס בדין אסור לשאת ולתת לפני אידיהן אי טעמא משום הרוחה או משום ולפני עור דלפירש"י דלשאת ולתת היינו למכור ולקנות יש מקשים דתינח מכר דאיכא משום לפ"ע דמזבין ליה בהמה ומקריבה לע"ז אבל לקנות מהם מאי לפ"ע איכא. ותירצו שממציא לו מעות לקנות בהם צרכי ע"ז הרי דאע"ג דאינו ברור שיקנה צרכי ע"ז דאפשר שיקנה בהמעות דברים המותרים אפילו הכי עובר משום לפני עור עי"ש ולפי מה שכתבתי למעלה אין מזה הכרח משום דאף דאם לא יקנה צרכי ע"ז לא יעבור הישראל אלפני עור מ"מ לכתחלה אסור למכור לו משום חשש שיקנה בהם צרכי ע"ז ובזה יש לדחות מה שהיה נראה להכריח כסברת הרב יד מלאכי מההוא אבא (יער) דרב אשי בנדרים ד' ס"ב ע"ב דזבניה לבי נורא וא"ל רבינא לר"א האיכא לפני עור לא ת"מ וא"ל רוב עצים להסקה נינהו והרי התם נמי אינו ברור שיתנם לצרכי ע"ז וכן פירש הרא"ש והאיכא לפני עור דשמא יעשו מהם צלמים ונויי ע"ז ומוכח דאף שאינו ברור שיעבור הנכרי עבירה איכא לפ"ע והיא כדרך הוכחת הרבנים הנז"ל אבל לפי מה שכתבתי למעלה אין מזה הכרח וק"ל ומצאתי אחר זמן רב שהרב תפארת אדם בחיו"ד סי' כ"ה (בסוף ד"ה עמדתי) הביא סברת הרב יד מלאכי וכתב שאין ראיותיו מכריעות לעיקר ספקו שהוא בהיכא דנודע הדבר שלא עבר העור ואין ראיה מהש"ס ורש"י וכו' דאה"ן דבשעת נתינה הוא בלאו זה מספק שמא יכשל אבל הוא תלוי ועומד ואם לא נכשל אין כאן לאו וכו' מיהו מעובדא דאמתיה דרבי משמע הכי דהא לא המתינה עד שבעט הבן באביו וכו' עי"ש דב"ק ושמחתי שכיונתי לדעתו (עם שיש קצת הפרש המובן) בס"ד:

ומכל מקום אף שיש לדחות הראיות כנז"ל הני מילי דמר זה הי"מ גדול מילי דסברא נינהו דלשנא דקרא לא תתן משמע דאנתינה קפיד רחמנא ורואה אני ההדיוט דרבנן בתראי נקטי בשפולי גלימיה דרב יד מלאכי ומלבד הרבנים הנז"ל הן עוד נביא רבנן דקיימי בשיטתיה הלא המה הרב תפארת אדם שם אף שכתב שיש לדחות ראיות הרב יד מלאכי בכל זאת כתב שהדין אמת כדבריו ויש ללמוד כן מדין מסית את חבירו דאף אם לא הועילו מעשיו לגבי הניסת לא אבה לו ולא שמע בקולו חייב והה"ד נמי בלאו דלפני עור אף אם לא עבר העור מ"מ המושיט עובר אלפני עור דאנתינה קפיד רחמנא והרי נתן. גם הרב פתח הדביר בח"ג סי' ש"ז אות ג' הביא סברת הרב יד מלאכי הנ"ל לענין לפני עור וכתב עוד בשם הרב מוהר"א ששון סי' קס"ב דאיסור הרבית הוא בתחלת ההלואה אעפ"י שהלוה לא יתן הרבית דאשעת נתינה קפיד רחמנא והיינו שעת ההלואה ועל שניהם הוא אומר שיש ראיה לסברתם מש"ס סנהדרין ד' ס"ד ע"ב יכול מסר ולא העביר יהיה חייב ת"ל להעביר דמתבאר דאי לאו דכתיב להעביר אלא לא תתן למולך הוה אמינא דחייב אנתינה לחוד ומינה לל"ת מכשול והביא דברי הרב חקרי לב דנראה דמסכים לסברת הרב יד מלאכי דאף לא עשה הלה את האיסור עובר זה אלפ"ע ושכיוצא לזה כתב הרב דברי יוסף בסי' ל"ו בדין לא תתגודדו דהמשנה ממנהג המדינה אף שלא נתקוטטו בו נקרא עבריין וכיוצא לזה הביא שם בשם הרב שם חדש לענין אמירה לעכומ"ז ולא עשה העכומ"ז וצדד בזה עי"ש הא למדת דשלמים וכן רבים נקטי כדעת הרב יד מלאכי דאף שלא עשה הלה את האיסור עובר הגורם משום ולפנ"ע ל"ת מכשול וכן דעת מרן החבי"ף בס' חיים ומלך ד' ט' ע"ג עי"ש גם הרב חתן סופר בד' חל"ק אות ב' הביא ספקו של הרב יד מלאכי הנ"ל ולמר פשיטא ליה ממשמעות המשך הכתוב דעובר אלפני עור מדאורייתא עי"ש:

אך כעת נדפס קונטריס ח' מקובץ יגדיל תורה וראיתי בסי' ק"א ד' קס"ט ע"ד שכתב רב גדול בדורנו יצ"ו ויש להסתפק במי שהושיט כוס יין לנזיר ונמנע הנזיר ולא שתה אי פקע איסור דלפני עור וכתב דכן נ"ל דפקע דהוי כמתכוין לבשר חזיר ועלה בידו טלה וכו' וסיים דצל"ע עוד ובמחכ"ת דבריו תמוהים לקוע"ד דמשמע דר"ל דנתכוון לחזיר ועלה בידו טלה לא יחשוב ה' לו עון הא בהדיא אמרי' בקידושין (פ"א ע"ב) דבעי' סליחה וכפרה בזה וכן באשה שנדרה בנזיר וכו' מאישה הפרם ואף אם היה כדבריו אין דומה לו לאו דל"ע דשם בבשר חזיר לא נאסר אלא אכילת איסור וזה שעלה בידו טלה הרי לא אכל איסור כלל משא"כ בלאו דלפ"ע דהנתינה עצמה היא גוף האיסור דאנתינה קפיד רחמנא ולפי הנראה לא נמצא ביד הרב יצ"ו ס' יד מלאכי וכבר כתבתי דרבנן קדישי הנז"ל מסכמים לסברתו ודבריהם נראים נכונים לקוע"ד איברא דמדברי הרמב"ם בפיה"מ בפ"ו דתרומות מ"ג הנ"ל שכתב אבל עובר על הכתוב ולפני עור לת"מ אם היה הוא סבה לעבור עבירה ע"כ משמע דדוקא אם נעשתה התועבה הוא דעובר וכמו שהקשה הרב שנות ימין שם והניח בצע"ג. ונראה ליישב בדוחק דאין כונת הרמב"ם לומר דדוקא אם עשה עבירה הוא דעובר אלא כונתו להטיל תנאי שאינו עובר אלא באופן שאם לא היה המכשיל לא היה אפשר לו לעשות העבירה וכדאמרי' בש"ס דדוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא לאפוקי באם בלא המושיט יכול לעשות העבירה דאז אינו עובר שוב נדפס קובץ שמעתתא דרבנן ובקונטריס א' סי' ט"ו אות ד' (ד"ה ובזה) פלפל רב גדול בדורנו יצ"ו בענין זה והראה פנים לכאן ולכאן ומסיק דמ"מ נראה ברור דאינו עובר אלא מדרבנן ולא יכלתי לעיין בדב"ק לך נא ראה והרב הגדול שבקובץ יגדיל תורה הנ"ל מר ניהו ידידי הגאון מרדכי ראבינאוויץ אבד"ק שיקלאוו יצ"ו ונדפס עתה ספרו נר למאור ועי"ש בסי' מ"ב שהאריך בעניינים אלו בחריפות ובקיאות:

ומצאתי שהגאון שואל ומשיב במהדורא ב' ח"ב סי' ס"ז (בד"ה אחר שנים) שדבר בקדשו בספקו של הרב יד מלאכי אך לא ראה בגוף דבריו כי אם מה שהגידו לו בשמו ולפי הנראה טעה המגיד ההוא בדברי זה הי"ם גדול שכתב בשו"מ שהגידו לו שהרב י"מ הביא ראיה לספקו מההיא דקידושין ד' ל"ב בעובדא דקרע שיראי באפיה בריה דפריך הש"ס ודילמא רתח ועבר אלפ"ע והרי שם אינו דבר ברור ודילמא לא יאמר לאבוה מידי וא"כ לא עבר אלפ"ע אבל אינו ראיה דעכ"פ חיישינן שמא תכף בשעה שיקרע רתח ונמצא שיעבור על לפ"ע עכ"ל המובן מדבריו הוא דהוגד לו שהרב יד מלאכי הוכיח מסוגיא זו דאף אם לא יעשה הלה האיסור עובר ועל זה דחה דלעולם אימא לך דאם לא עשה הלה את האיסור אינו עובר זה משום ולפ"ע אלא דמכל מקום אסור לעשות כן מחשש שמא יבא לידי מכשול ואם עשה כן ולא עשה הלה שום איסור אימא דלא עבר זה אלפני עור כן נראה מדבריו ובאמת אינו כן אלא אדרבא כונתו היתה להוכיח מזה דדוקא אם עושה הלה את האיסור הוא דעובר זה אלפ"ע שכן משמע מדאמרינן ודילמא רתח ועבר אלפ"ע דמשמע דדוקא אם רתח הבן הוא שעובר האב ולזה דחה הרב יד מלאכי כמו שכתבתי בשמו למעלה (בד"ה והנה הרב יד) וראיתי שם עוד שכתב להוכיח מהתוס' דחגיגה ד' י"ג ומדברי התוספתא דדמאי פ"ב לעיקר ספק הרב יד מלאכי ועוד מאיזה בקיאות בש"ס ופוסקים ובחפזי לא יכלתי להבין דב"ק כי נראה שהבין שספקו של הרב יד מלאכי הוא אם דוקא כשברור הוא שיעשה הלה את האיסור הוא דעובר המושיט או אף אם אינו ברור איכא לפ"ע ולזה הביא ראיות לכאן ולכאן כיעי"ש. ולענ"ד ענין זה הוא מקצוע אחר ויתבאר להלן איה"ש (עיין לקמן בס"ק יו"ד) ולקמן בס"ק ח"י כתבתי דמדברי המפרשים דטעם שאין לוקין אלפני עור הוא משום שאין בו מעשה משמע כדעת הסוברים דאינו עובר על לפ"ע אם לא עשה הלה את האיסור עי"ש ולכן הדבר הזה צ"ע כאיזו סברא אית לן למינקט:

והנה עתה השגתי ס' יקר לידידי הרב הגדול מוהר"ר חיים הכהן אבד"ק טראבלוס המערב יצ"ו הכי קרא שמו לב שומע והוא ס' נחמד בכללי הש"ס וראיתי במערכת הלמ"ד הפליא עצה הגדיל תושיה בדיני לפני עור בחריפות ובקיאות בדברי הראשונים ואחרונים ואין בכחי עתה לעיין בדב"ק אשר בא לו בארוכה בכל פרט וכלל ולא אוכל ללקט מהם פנינים וחידושי דינים כאשר אהבתי אך לזכות את הרבים אציין דב"ק בעניינים אשר כתוב בקונטריסי והרב יצ"ו דבר בהם וראיתי שם באות ע"ד שהביא ספקו של הרב יד מלאכי וכתב שבספרו מצות המלך בלאו זה ל"ת צ"א כלל א"י הוכיח שאינו עובר עד שיכשל ולא פניתי כעת לעיין שם אם הביא מדברי הרבנים שהבאתי למעלה:

ב

ב) מסקינן בפ"ק דע"ג ד' ז' דדוקא בדקאי בתרי עבר דנהרא הוא דאיכא משום ולפני עור לא תת מכשול ומזה הקשה הרב יד מלאכי באות שס"א אמ"ש בנדרים ד' ס"ב ע"ב דרב אשי הוה ליה ההוא אבא (יער של עצים) דזבני מניה לבי נורא ואמר ליה רבינא והאיכא לפני עור לא ת"מ ומאי פריך הרי שכיחי עצים לקנות. ותירץ דמדרבנן קאמר דאסור וכו' עי"ש ותמיה לי דהנה הרב שלטי הגבורים מספקא ליה בפ"ק דמס' ע"ג בהיכא דשכיח לקנות מאחרים אי חשיב לא קאי בתרי עברי דנהרא והניחו בצ"ע והא ודאי מאי דמספק"ל להשה"ג הוא אי עובר מדאוריתא דאילו איסור דרבנן פשיטא דאיכא אף בדלא קאי בתרי עברי וכמ"ש הראשונים בסוגיא דריש מס' שבת ובפ"ק דע"ג וכמ"ש זה הי"מ גדול שם אלא ודאי מספקא ליה דאפשר חשיב קאי בתרי עברי כיון דתלוי בדעת אחרים ושמא לא ימכרו לו וא"כ איך פשיטא ליה להרב דמן התורה חשיב לא קאי בתרי עברי ורק מדרבנן הוא דאסור ולמאי דמסתפק השה"ג בהכרח לומר דלא הוו יער ועצים אחרים שכיחי לקנות בר מההוא אבא דר"א והרב קרבן אליצור ד' קמ"א ע"ב (ע"ז סג.) והלאה עמד בחקירה זו והביא שם שנחלקו בזה הראשונים לרש"י כי שכיח לקנות נמי חשיב כקאי בתרי עברי (כיון שאינו מצוי בידו) ולהתוס' בקידושין ד' נ"ו בד"ה אבל ובחגיגה ד' י"ג ד"ה אין מוסרין ולהמרדכי בפ"ק דע"ז חשיב לא קאי בתרי עברי דנהרא ונמצא דמאי דלרב יד מלאכי פשיטא ליה דכל דשכיחי לקנות מאחרים הוי כלא קאי בתרי עברי ואינו אסור אלא מדרבנן נחלקו בה אבות העולם והיותר תימה בעיני דראיתי להרב יד מלאכי בסי' שס"ג שכתב וז"ל לפני עור דלא אמרינן רק בדקאי בתרי עברי לאו דוקא כשאינו יכול ליטלו מעצמו בשום אופן כלל אלא כל שאין האיסור מזומן לפניו והוא מביאו לביתו ומזמין לפניו האיסור כקאי בתרי עברי חשבינן ליה כ"כ הפר"ח בא"ח סי' תצ"ו בכללי מנהגי איסור כלל כ"ג והרב משפטי שמואל (סי' קל"ג) וכן מצאתי בס' דרך הקודש ד' יו"ד ע"א וע"ע חות יאיר (סי' קפ"ה) עכ"ל הרי הרב עצמו מביא דעת הרבנים הנ"ל דאף דאפשר לו למצוא האיסור כל שאין האיסור מזומן לפני העובר וזה מזמינו לפניו הוי כקאי בתרי עברי ועובר אלפני עור מדאוריתא (דאילו מדרבנן כי לא קאי בתרי עברי נמי אסור כמש"ל) ובודאי אין סברא לומר דלא אמרו הרבנים הנ"ל דחשיב כקאי בתרי עברי אלא דוקא כשהוא מזמינו לביתו ונותן לפניו את האיסור אבל אם הוא לא הזמינו אלא העובר בא מעצמו לביתו והוא מזמין לו האיסור לפניו לא חשיב כקאי בתרי עברי דלא מסתבר כלל לחלק בהכי אלא כונתם דכל שאין האיסור עתה מוכן ביד העובר והוא מזמינו לו חשיב כקאי בתרי עברי ועובר משום ולפני עור וא"כ מאי קשיא ליה מההיא דנדרים דאפילו נאמר דהוו שכיחי עצים לקנות מכל מקום כיון שאינם בידם מה שהוא מזמינם להם חשיב כקאי בתרי עברי ושפיר קאמר ליה רבינא והא איכא לפני עור. ועיין לקמן בסק"ט:

גם מה שכתב הרב יד מלאכי ליישב קושיתו דאף דלא קאי בתרי עברי מכל מקום אסור מדרבנן אין דבר זה פשוט דלהמרדכי בפ"ק דע"ג והרמב"ן שהביא הר"ן שם גבי איסור שותפות עם העכומ"ז היכא דלא קאי בתרי עברי ליכא איסור דרבנן בישראל ועכומ"ז עיין בזה לקמן סק"ג ואם כן לדידהו ודאי לא מצינן למימר אלא דלא הוה יער אחד והרב ארעא דרבנן באות של"ט הביא מ"ש הראשונים דבדלא קאי בתרי עברי דליכא משום לפני עור מכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא וכתב דהכי מוכח ממ"ש בנדרים דף ס"ב ע"ב וסיים ועיין ש"ך סי' קנ"א מחשבתו ניכרת שכונתו להוכיח כן מפני קושיית הרב יד מלאכי וניחא ליה דאיכא מיהא איסור דרבנן ומה שציין להש"ך לפי הנראה כונתו לומר דלהש"ך קשה מהא דנדרים והוא שהרב ש"ך שם בסק"ו עמ"ש הרמ"א דיש סוברים דהא דאסור למכור להם דברים האסורים היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא להם או שלא יוכלו לקנות במקום אחר ושיש מחמירים וכו' חולק ע"ז ואמר דהמחמירים הם הראשונים שכתבו דאף דלא קאי בתרי עברי איכא איסורא מדרבנן אבל באמת אינם חולקים עם סברא קמייתא שהם לא אמרו להחמיר אלא לגבי ישראל שהוא מחוייב להפרישו מאיסור אבל לעכומ"ז וישראל עוזב דת שאינו חייב להפרישו מודו דמותר זע"ז רומז להקשות עליו מסוגייא דנדרים דמתבאר דאף בישראל לעכומ"ז איכא איסורא מדרבנן דהא התם חשיב לא קאי בתרי עברי דנהרא ואמרינן דאיכא משום לפני עור לולא דרוב עצים להסקה נתנו. ולפי מה שכתבתי ניחא או דנימא כדעת הסוברים דמאי דשכיח לקנות מאחרים לא מהני למיחשביה כדלא קאי בתרי עברי דנהרא. או דנימא דבעובדא דרב אשי קים להו דלא הוו יער ולא הוו עצים שכיחי לקנות ממקום אחר. גם ראיתי להרב טל אורות בד' ט"ו ע"א שהקשה על הרב ש"ך מסוגיא דנדרים דאיירי בישראל לעכומ"ז ולא קאי בתרי עברי ואסור. ולי ההדיוט לק"מ כאמור שוב ראיתי שמרן חיד"א בס' יעיר אזן במערכת הלמ"ד אות י"א אף הוא היה מתכוין להוכיח מסוגיא דנדרים דלא כדעת הרב ש"ך אך הטיב אשר דבר שנראה לו קצת ראיה מסוגיא דנדרים וכו' וכן כתב בשיורי ברכה יו"ד סי' קנ"א עי"ש:

עוד ראיתי להרב טל אורות שכתב דיש להכריח כסברת הרב ש"ך דישראל לעכומ"ז בדלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר מההיא דפ"ק דחולין ד' ז' ע"ב בעובדא דר' פנחס בן יאיר כשבא לסעוד אצל רבי ואתרמי דעל בפתחא דהוו קיימין כודנייתא חוורתא ולא רצה ליכנס ואמר מלאך המות בביתו של זה ואמר לו רבי מזבנינא להו אמר ליה ולפני עור לא תתן מכשול ופירש"י דכי היכי דאסירי לך אסור לאחריני והא ליכא למימר דמזבין להו לעכומ"ז דהא תנן אין מוכרין בהמה גסה לעכומ"ז דמוכח דאי לאו משום דאין מוכרין להם בהמה גסה הוה שרו למזבן לעכומ"ז ולא הוה חיישינן משום ולפני עור והיינו כדעת הש"ך דישראל לעכומ"ז שפיר דמי אלא דקשו הסוגיאות אהדדי הך דנדרים בהא דחולין וכו' והצ"ע והנה לפי מה שהוכיח הרב קרבן אליצור דדעת רש"י דאף דמצי לקנות מאחרים כל שאינו מצוי ביד העובר העבירה חשיב קאי בתרי עברי ועובר על לפני עור תגדל התימה למאי דמוכח מדברי רש"י דחולין הנ"ל דאי לאו דאסרו למכור להם בהמה גסה הוה שרי למזבן להו כודנייתא חוורתא כמו שהוכיח הרב טל אורות ואמאי הא לדידיה אף דשכיח לקנות מאחרים חשיב כקאי בתרי עברי דנהרא וכן קשה למה שהביא הרב קרבן אליצור שם ע"ג בשם הרב חות יאיר (סי' קע"ה) שאחר שהזכיר סברת האומרים דכל שיכול לקנות מאחרים מותר כתב היינו דוקא כשיכול להשיגו לרוב ומבלי טורח אבל כשצריך לטרוח ולחפש אחר הדבר חשיב קאי בתרי עברי דנהרא א"כ בההיא דכודנייתא חוורתא דהסכנה הוא בדחוורן ריש כרעייהו כדמסקינן התם משמע ודאי דפרדות לבנות כאלו לא שכיחי לקנות לרוב ובלא טורח וחשיב קאי בתרי עברי ואיכא לפ"ע היפך מאי דמוכח מדברי רש"י דרק משום איסור מכירת בהמה גסה להם הוא דאיכא איברא דלזה י"ל דאותם הפוסקים מצו למימר דזו היא כוונת ר"פ בן יאיר דאיכא לפני עור אף אי בעי למזבן להו לעכומ"ז ולא משום איסור מכירת בהמה גסה בלבד אלא מדין לפ"ע אסור. אמנם לרש"י וודאי קשה לפי שיטתו כנז"ל:

ונראה לענ"ד ליישב דאף דקי"ל אסור למכור להם כל דבר המזיק לרבים כדתניא בפ"ק דע"ג ד' ט"ו ע"ב אין מוכרין להם לא זיין ולא כלי זיין וכו' וטעמא משום דחשודים על הרציחה ואיכא לפני עור היינו דוקא בדבר שיש לחוש שהם בעצמם יבואו להרוג ע"י כלים הללו ועוברים אלא תרצח והם מצווים אשפיכות דמים אבל דבר שאין לחוש שמא יהרוג בו בעצמו רק שהוא דבר שע"י קיום הדבר ההוא יוכלו רבים לבא לידי היזק ישראל הוא דמוזהר עליו משום לא תשים דמים בביתיך אבל העכומ"ז לא נצטוה אלא שלא להרוג בעצמו אבל היכן מצינו שנצטוה העכומ"ז שלא להעמיד ברשותו שיש דבר לחוש שיבואו רבים לידי סכנה כל שהוא בעצמו אינו עושה מעשה רציחה ולכן בהני כודנייתא חוורתא שלא יבא העכומ"ז להרוג בהם שאינם לא זיין ולא כלי זיין ולא דמו לדובין ואריות שעומדים רק להזיק ואלו עומדות למלאכתן רק שיש לחוש שיתקלקלו אחרים בהם ועוברין אלא תשים דמים וזה שייך דוקא בישראל ולא בעכומ"ז ולכן אי לאו דאסרו למכור להם בהמה גסה היה מותר למכרם לעכומ"ז ובפרט לפי מאי דמסקינן בש"ס התם דאין במכת פרדה לבנה סכנת מיתה רק סכנת מכה בעלמא שאינה מתרפאת א"כ ליכא אף גרמא דרציחה נראה ודאי דאין העכומ"ז מוזהר שלא לקיים דבר כזה בביתו ולכן מותר למכרו לו ואפשר דגם לישראל מותר לקיים פרדה כזאת שאין היזקה בריא ור"פ בן יאיר ממשנת חסידים הוא דאמר דעבר אלפני עור דלא חשיד רבינו הקדוש במאי דהוה בעי למיזבנינהו לישראל) למיעבר אלפני עור וכ"ש שהוא בעצמו לא היה מקיימן וכיון דמדת חסידות הוא ליכא למיחש גבי עכומ"ז וראיתי להרב הגדול ידידי רב כהנא בס' הבהיר לב שומע יצ"ו במערכה זו אות ל"ה שיישב קושיית הרב יד מלאכי עפ"י מ"ש הוא עצמו בסי' שס"ג כמו שכתבתי למעלה וגם במה שכתבתי ע"ד הרב טל אורות ראיתי שם באות ל"ו ד' ל"ו ע"ג שכתב כמ"ש בעניותין אההיא דפ"ק דחולין עי"ש גם מצאתי בס' יקר שו"ת פרי יצחק לגדול בדורנו הגאון מוהרי"ץ בלאזער יצ"ו בסי' כ"ד דשקו"ט בעובדא דרבינו הקדוש ור"פ בן יאיר בחולין הנ"ל והכריח דהנהו כודנייתא מן הדין מותר להחזיקן בביתו ורק משום משנת חסידים הוא דאמר דאיכא לפני עור וכמעט שעברתי בדב"ק ראיתי שכיונתי באיזה דברים לדעתו העליונה עי"ש דב"ק בנועם שיח:

ג

ג) כתבו התוס' בריש מס' שבת (ד' ג' ד"ה בבא) דכי לא קאי בתרי עברי דנהרא איכא מיהא איסורא דרבנן וכ"כ הרא"ש ויתר מגדולי המפרשים כידוע והרב מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו למס' שבת המציא מחלוקת בין כל גדולי המפרשים והרמב"ם שכתב וז"ל (ע"ד התו"ס והרא"ש הנ"ל) ואולם ברמב"ם פ' המצות מצות עשה ר"ה מצאתי שכתב דבטל מ"ע דהוכח תוכיח הוא שאנחנו מצווין שלא נחטא ולא נעזוב זולתינו מאומתינו שיחטא הרי דאיסור ג"כ יש בזה עכ"ל ונלע"ד דיתכן לומר דלא פליגי דודאי גם המפרשים הנ"ל מודו בחיוב תוכחה מן התורה אלא דאינהו דאמרי דאסור מדרבנן מיירו באין בידו למחות ומשום הכי כתבו דאסור מדרבנן וחייב להפרישו דקאמרי ר"ל כיון דכי יש בידו למחות חייב להפרישו כשאין בידו למחות אסור מיהא מדרבנן לסייעו וק"ל ונלע"ד דלדברי הראשונים הנז"ל אף אם הוא מחזיר אחר האיסור לעשותו וגם לא קאי בתרי עברי איסורא דרבנן מיהא איכא דלא כמו שנראה מדברי הרב משפטי שמואל (סי' קי"ד) שהביא הרב מקנה אברהם במ"ב אות רל"ב דמותר גמור הוא שכתב וז"ל לפני עור דכל דלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר כשהאדם מבקש האיסור ובא אדם אחר ונותן לו האיסור כל דלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר מאחר דאין אדם מעורר אותו לעשות האיסור אמנם כשהוא מעוררו ונותן לו האיסור בלתי שאלה אף דלא קאי בתרי עברי אסור עכ"ל וכיוצא לזה ראיתי להרב יד מלאכי בסי' שס"ה שכתב בשם הרב משפטי שמואל (סי' קל"ד) וז"ל ע"כ לא שרינן בדלא קאי בתרי עברי אלא דוקא כשבאותה עשיה אינו עושה גוף האיסור כהושטת כוס יין לנזיר ואבר מן החי ב"נ לעכומ"ז דאין ההושטה גופא היא האיסור רק מה שימשוך ממנה וכו' עי"ש ממרוצת דבריו נראה דכל דלא קאי בתרי עברי והעובר מבקש האיסור מותר גמור ואין נלע"ד כן בדעת הראשונים הנז"ל אלא בכל גוונא אסרי מדרבנן ואולי מה שכתוב בדבריהם אסור ומותר לאו דוקא ור"ל עובר או אינו עובר וצריך לעיין בגוף הספרים ואינם אצלי לראות דב"ק ובעיקר כלליו מצאתי בשו"ת די השיב ד' ח"י ע"א שהביאו הרבנים שם תש"ו הרדב"ז דפוס פיורדא סי' תקל"ה דכי לא קאי בתרי עברי מותר אפילו מדרבנן והמה ראו כן תמהו שהוא היפך דברי הראשונים והוא עצמו כתב בדבריהם בתשו' אחרת ונדחקו ליישב דדוקא בההיא דסי' תקל"ה דלהמושיט הוא היתר הוא דכתב כן עי"ש:

אחר זמן רב השגתי ס' ערך השלחן חיו"ד וראיתי בסי' קנ"א אות ה' שאחר שהביא דעת הראשונים הנז"ל דסברי דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא אף דלא עבר אלפני עור מ"מ אסור מדרבנן כתב אבל רבינו ירוחם נתיב י"ד ריש חלק ז' כתב דאם יכול ליטלן בלא הוא מותר משמע דס"ל דאף מדרבנן מותר וכן משמע ממ"ש הסמ"ג לאוין קס"ח וז"ל ומעמידה דקאי בתרי עברי דנהרא וה"ה שאסור להושיט למשומדים בענין זה משמע דבלאו הכי לא אסור אף מדרבנן למשומדים והה"ד לישראל וכן מוכח מדברי הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' רט"ו ובח"ג סי' תקל"ה דאפילו לישראל ליכא איסורא אי מצי שקיל היפך ממ"ש התוס' והרא"ש וכו' והיפך ממ"ש הוא עצמו בספר יקר תפארת בפרק ה' מהלכות נזירות דאיכא משום מסייע ידי עוברי עבירה וכן כתב הרשב"ץ בח"א סי' קל"ה דמצווים להפרישו וכל שכן שלא לסייעו והביא לשון הריטב"א בחי' לפ"ק דע"ז והוכיח מדבריו דס"ל דאפילו ישראל אין חייבים להפרישו וכל שכן שלא לסייעו אלא באיסור ודאי אבל בסתם אפילו כעין יין לנזיר דמסתמא לשתיה בעי ליה אינו אסור אלא אם אי אפשר לו לעשות בלא סיוע וכתב שמדברי הרמב"ן שהביא הר"ן בסופ"ק דע"ג נראה דאף במושיט כוס יין לנזיר אי לא קאי בתרי עברי דנהרא מותר אף מדרבנן וכדעת הסמ"ג ורבינו ירוחם אבל באיסור ודאי כגון דתבע ליה בפירוש לאיסור אף היכא דליכא משום לפני עור צריך להפריש את ישראל וכ"ש שלא לסייעו אלו תוד"ק. וציין לעיין בס' בית שלמה סי' י"ז ודרך הקודש ד' י"ד ולפי הנראה רבני האחרונים תופסים כדעת התוס' והרא"ש ודעמייהו דאף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור מדרבנן להושיט לחברו דבר איסור וכנראה שכן עיקר לדינא:

ובעיקר דין זה (דאסור מדרבנן גם בדלא קאי בתרי עברי דנהרא) נחלקו הפוסקים אם הוא דוקא במושיט דבר איסור לישראל או אף במושיט לעכומ"ז דבר האסור לו ולא קאי בתרי עברי אסרו מדרבנן עיין במה שרשמתי לעיל בסק"ב דברי הרמ"א והרב ש"ך ביו"ד (סי' קנ"א סק"ו). והבאתי דברי הרב טל אורות בזה והשבתי על דבריו עי"ש והרב בית יהודה ביו"ד סי' י"ז תופס כדעת הרב ש"ך דלגבי עכומ"ז ליכא איסורא מדרבנן דדוקא בישראל שמחוייב הוא להפרישו מאיסור אסרו להושיט לו בדלא קאי בתרי עברי אבל לעכומ"ז דאי חזייה דעביד איסורא לא מחייב לאפרושי שרי נמי להושיט לו בדמצי שקיל ליה אמנם מיחלפא שיטתיה דשם בחיו"ד סי' ה' שקיל וטרי בדברי התוס' בסנהדרין ד' ס"ג ע"א בדין שותפות עם עכומ"ז דאיכא משום לא ישמע על פיך והוקשה לו מה שכתבו ומשום לפני עור ליכא דב"נ עכומ"ז לא הוזהרו על כך דמשמע דאם הוזהרו היה בזה משום לפני עור ואמאי הא הוי כלא קאי בתרי עברי וכו' וניחא ליה ליישב דבריהם עפ"י מ"ש התוס' והרא"ש ריש שבת דמדרבנן אסור אפילו לא קאי בתרי עברי עי"ש וצ"ל דבסי' טו"ב חזר בו ונקיט כסברת הרב ש"ך והרב תפארת אדם בחיו"ד סי' ס"ה כתב דהרב מהרימ"ט בח"א סי' צ"ז וסי' צ"ט שהתיר לרופא ישראל ליתן סמים למצרית להפיל עוברה אם יש רופאים אחרים משום דאע"ג דב"נ עכומ"ז מוזהר על הנפלים ואיכא לפני עור מ"מ כיון שיש רופא אחר הוי לא קאי בתרי עברי ושרי צ"ל שסובר כדעת הרב ש"ך דבישראל לעכומ"ז ליכא איסורא דרבנן בדלא קאי בתרי עברי (שם בד' ק"פ ע"א אות א' ציין לעיין בענין זה בשו"ת בית יהודה חיו"ד סי' מ"א וזרע אמת סי' י"ד וסי' י"ט ידי אליהו סי' מ"ח פי שנים ד' ע"ה נר מצוה ד' נ"ה תשב"ץ ח"ג סי' קל"ג ועיינתי בבית יהודה וזר"א במקומות הנ"ל ולא ראיתי שדברו בזה ושאר הספרים אין מצויים אצלי) והגאון מהר"ם בנעט בשו"ת הר המר בסוסי' ח' כתב (על מה שכתב הרמ"א דיש מחמירים אף כשיש לעכומ"ז לקנות במקום אחר) כבר פקפק הש"ך שם בסק"ו דליתא עכ"ל גם בתפארת ישראל (פי' המשניות) בחידושים שאחר פרק א' דמס' שבת סי' א' נראה דמודה לסברת הרב ש"ך דבישראל לעכומ"ז ליכא איסורא דרבנן בדלא קאי בתרי עברי דרק על מה שהפריז הרב ש"ך דגם בישראל למומר ליכא איסורא קשיא ליה שהרי מומר דינו כישראל גמור וחייב להפרישו וכתב לחלק בין מומר להכעיס וכו' (ועיין בזה בדגול מרבבה על דברי הש"ך הנ"ל ובחתן סופר ד' קמ"א ובמה שכתבתי במערכת המ"ם אות מ"א בס"ד) וכן דעת הרב חת"ס ביו"ד (סי' י"ט) שאביא דבריו בסמוך והרב מג"א (בסי' שמ"ז סק"ד) כתב כן דישראל לעכומ"ז אין איסור מדרבנן ויש לפקפק על דבריו עיין לקמן וגם הרב שמן המשחה המובא לקמן סק"ט נמשך אחר דברי הרב ש"ך:

ודעת מרן חיד"א בשיורי ברכה סי' קנ"א נוטה לדעת הרמ"א דגם בישראל לעכומ"ז אסור מדרבנן ושיש קצת ראיה מדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה פרק ח' דין ח' מחזיקין ידי עכומ"ז בשביעית בדברים בלבד מפני שאין מצווין על שביתת הארץ דמשמע דאם היו מצווין היה אסור להחזיקם אפילו בדברים וא"כ להפוסקים דסברי דאף דלא קאי בתרי עברי אסור לסייע ידי עוברי עבירה ה"ה נמי לעכומ"ז כיון דאשכחן דלעכומ"ז נמי כשהוא מצווה אסור להחזיקו אף בדברים וגם מלשון הר"ן בפ"ק דע"ג משמע קצת כדעת הרמ"א דהרי הר"ן קאי עמ"ש כוס לנזיר ואבר מן החי לב"נ עכומ"ז ואמר דאף דלא קאי בתרי עברי אסור מדרבנן ומסתמיות דבריו משמע דעל שניהם קאמר עי"ש ובחידושי הריטב"א פ"ק דע"ג ולשון פסקי תוס' בפ"ק דשבת שכתבו צריך להפריש חברו מעבירה וכו' משמע קצת כדברי הש"ך והרב בית יהודה בסי' ה' פירש דברי התוס' סנהדרין כדעת הרמ"א ואין דבריו מוכרחים וכו' אלו תוד"ק ודברים אלו נאמרו ונשנו בסה"ב יעיר אזן מערכת הלמ"ד אות י"א עי"ש וחי' הריטב"א לע"ג אין אצלי. ומה שדקדק מלשון חברו שבפסקי תוס' עיין במה שכתבתי במערכת החי"ת אות ס"ו ומ"ש בשם הרב בית יהודה לא ראה דבריו שבסי' טו"ב הנ"ל ומה שהוכיח קצת מדברי הר"ן דקאי אכוס יין לנזיר ואאבר מן החי לבן נח ומשמע דעל שניהם הוא אומר דבדלא קאי בתרי עברי אסור מיהא מדרבנן בהורמנותיה דמרן אמינא לולא דמסתפינא דלא יתכן להבין כן בדברי הר"ן שזה לשונו ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאוריתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחוייב הוא להפרישו והיאך יסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל הרי דקאמר מילתא בטעמא דאסור מדרבנן מאחר שחייב להפרישו אינו בדין שיהיה מסייעו וזה לא שייך אלא בישראל ולא בעכומ"ז שהרי אינו מחוייב להפרישו ועפ"י זה הוא מה שכתב הרב ש"ך לחלק בין ישראל לעכומ"ז דלישראל מחוייב להפרישו ולא לעכומ"ז עי"ש ולכן אם באנו להוכיח מדברי הר"ן אלו להיכן דעתו נוטה אדרבא איפכא מסתברא דמוכח מדבריו אלו כדעת הרב ש"ך וכן נראה שהבין הרב מג"א (בסי' שמ"ז סק"ד) בדברי הר"ן ולכן כשכתב דישראל לעכומ"ז אין איסור מדרבנן סיים וכתב וכ"כ הר"ן ברפ"ק דע"ג וכו' עי"ש:

אמנם במחכתה"ר נעלם ממנו דברי הר"ן בפרק ד' דע"ג אמתני' (בד' נ"ה סוף ע"א) דורכין עם העכומ"ז בגת שכתב ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא דהעכומ"ז לא נצטוה על כך עכ"ל דמוכח דבדבר שנצטוה העכומ"ז אסור לסייעו כמו בישראל שאסור לסייע ידי עוברי עבירה דאע"ג דאינו מחוייב להפרישו מ"מ לסייעו אסור וכן ראיתי להרב קרבן אליצור בחי' למס' ע"ג ד' ס"ג ע"א (בדפי הספר ד' קמ"א ע"ד) שכתב להוכיח כדעת הרמ"א דגם בישראל לעכומ"ז איכא איסור מדרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה מדברי הר"ן הללו ושכן דעת רש"י שם שכתב כמ"ש הר"ן והוקשה לו מ"ש הר"ן בפ"ק דע"ג (שהרי מחוייב להפרישו) וכתב דמשום דבבריתא איתא נמי כוס יין לנזיר ולגבי נזיר קאמר דחייב להפרישו (ובאמת הוא דוחק ואם לא היה כותבו בדרך טעם להאיסור החרשתי אבל לעשותו טעם להאיסור אינו מן הראוי כיון שבעכומ"ז נמי אסור לפי דעתו) וכן יש לדייק דאכולא מילתא קאי שהרי בתחילה כתב ודוקא דקאי בתרי עברי עכומ"ז מצד זה וישראל מצד זה וכו' ועלה קאמר והני מילי לענין איסורא דאוריתא וכו' ע"כ תוד"ק ואף אם נאמר דאין הכרח מדברי הר"ן שבפ"ק כדמשמע להרב קרבן אליצור על כל פנים מדבריו שבפרק ד' הנ"ל מתבאר דגם לב"ן עכומ"ז אסור מדרבנן לסייעו בדבר שאסור בו וגם מהרב מג"א (סי' שמ"ז סק"ד) נעלמו דברי הר"ן הללו שהוא מייחס שדעת הר"ן בפ"ק דע"א דישראל לעכומ"ז אינו אסור מדרבנן בדלא קאי בתרי עברי ושוב כתב דמדברי רש"י בד' ה"ן משמע דאסור לסייע לעכומ"ז בדבר שנצטוה בו ואילו ראה דברי הר"ן לא היה מחליט בדעתו דאין איסור מדרבנן כמובן איברא שכתב הרב מג"א שכ"כ הר"ן בסופ"ק דע"ג והאמת שכן מתבאר ממ"ש שם בשם הרמב"ן גבי שותפות עם העכומ"ז דלא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא ע"י ישראל כמושיט כוס לנזיר בדקאי בתרי עברי ועוד דאפשר שאין ב"ן עכומ"ז מוזהרים וכו' דמשמע דאפילו אם היו מוזהרים ליכא איסורא אף מדרבנן אם אפשר לו לעשות בלא ישראל וכ"כ הרב ערך השלחן בסי' קנ"א אות ה' עי"ש ודוחק לומר שהביא דברי הרמב"ן בשתיקה ואיהו לא סבירא ליה הכי:

ולפי דרכנו למדנו שדעת הרב קרבן אליצור מסכמת לסברת הרמ"א דבלא קאי בתע"ד יש אוסרים גם בישראל עם עכומ"ז ואף שכתב שם ליישב לדעת הרב ש"ך דדוקא לסייעו בגופו הוא דסברי רש"י והר"ן דאסור בישראל עם עכומ"ז אבל ליתן לפניו דבר איסור בדלא קאי בתרי עברי דנהרא זה אינו אסור אלא לישראל ולא לעכומ"ז (והרב מג"א ודאי לא סבירא ליה הכי דא"כ גם מדברי רש"י לא היה לו להביא) מכל מקום כתב שזה דוחק א"כ דעתו כמו שכתב בתחילה דמוכח מדברי הר"ן ורש"י בד' ה"ן הנ"ל דגם בישראל לעכומ"ז איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה וכבר כתבתי בסק"ב דהרב יד מלאכי בסי' שס"א נקיט נמי דגם בישראל לעכומ"ז איכא איסור מדרבנן וכתבתי שכך נראה דעת הרב ארעא דרבנן עי"ש גם הרב פר"ח בנימוקיו על הש"ס (בס' מים חיים) על דברי התוס' בריש מס' שבת ד"ה בבא דרישא (שכתבו דאיכא איסורא מדרבנן) שכתב עיין נדרים ד' ס"ב דמוכח הכי עכ"ל מתבאר דס"ל דגם בישראל לעכומ"ז אסור מדרבנן והרב יד דוד על דברי התוס' הנ"ל כתב איסורא דרבנן מיהא איכא עיין נדרים ד' ס"ב דמוכח הכי פרי חדש לימודי ה' ב' ע"ד נראה שגם הרב לימודי ה' כתב כדברי הרב פר"ח וא"כ גם דעתו היא כהפוסקים הנ"ל ואין ספר זה מצוי אצלי ושם בחידושיו לחגיגה על דברי התוס' בד' י"ג ד"ה אין מוסרין הביא מחלוקת זו וכתב שמדברי התוס' שם מוכח דליכא איסורא ושרבים מהאחרונים סוברים כהרמ"א עי"ש ואני ההדיוט מצאתי בס' שו"ת מנחת שי לרב גאון בדורינו יצ"ו (שנדפס בשנת תרנ"א) שבסי' כ"א ד' י"ז ע"ג כתב בשם שו"ת יהודה יעלה בחא"ח סי' ד' שכתב שדברי התוס' דחגיגה סותרים דבריהם שבריש מס' שבת והרב המחבר יצ"ו כתב דלא קשיא מידי דהתוס' בחגיגה הקשו דלמה ליה לש"ס למילף איסורא מדברי קבלה והלא אסור מן התורה משום לפני עור ותירצו דליכא איסור תורה דאפשר ללמוד מעכומ"ז אחר ואף דאכתי איכא איסור דרבנן מכל מקום ניחא ליה לש"ס ללמוד מדברי קבלה עכ"ד יצ"ו ודבריו נכונים:

המורם מכל הרשום דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא דאסור מדרבנן אם הוא דוקא בישראל לישראל או אף בישראל לעכומ"ז במחלוקת הוא שנוי ומה מאד תמיה לי על הגאון חת"ם בחיו"ד סי' י"ט (ד"ה ומעתה) שכתב דבמידי דשכיח להו לקנות שרי למכור להם דדוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא אסור להושיט להם כמבואר במס' ע"א ד' וי"ו ע"ב ומבואר שם דאף איסור דרבנן ליכא דלא כדמשמע מתוס' שבת ד' ג' ד"ה בבא דרישא וצריכים לחלק דדוקא לישראל מצווה להפרישו מאיסורא דכל ישראל ערבים זה לזה מה שאין כן לעכומ"ז אף מה דאסור נמי לדידהו מ"מ אין כאן ערבות והיכי דלא שייך לפני עור אין מצווה להפרישם עכ"ל והוא פלא שכותב כן בפשיטות ולא זכר שר דבדבר זה עמדו אבות העולם קמאי ובתראי ולכל הפחות היה לו להזכיר דברי הרמ"א והרב ש"ך הנז"ל וצ"ע וכן י"ל על הרב פרמ"ג בספרו גנת ורדים המובא לקמן בס"ק ט' אם לא הזכיר מחלוקת זו (וחפשתי הס' גו"ר לעיין בו והוא אבוד כעת מבית מדרשי):

ומה שכתב הרב חת"ס שכן מבואר בע"א ד' ו' כן כתב הרב מג"א (בסי' שמ"ז) וכתב הרב ערך השולחן ביו"ד סי' קנ"א אות ה' דיש לומר כיון דאיסור יום אידם מדרבנן לא חששו לסיוע והאריך קצת בענין זה עי"ש ועיין לקמן ס"ק כ"ב:

ודע דבעיקר כללין האריך ידידי הרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות ל"ו לפלפל בדברי רבני האחרונים בזה וכתב דהרשב"ץ בסי' תל"ג הובא בלימודי ה' סי' נ"ב וכנה"ג יו"ד סי' ס"ב אות ט' והרבנים תפארת שמואל בריש ע"א ופר"ח בס' מ"ח הובא באהל ישרים אות יו"ד וארעא דרבנן אות של"ט ויד מלאכי אות שס"א ובית יהודה סי' ה' סברי דגם בישראל לעכומ"ז אסור מדרבנן עי"ש וספרים אלו (הרשב"ץ ולמודי ה' וכנה"ג לטרפיות) אין מצויים אצלי אמנם ראיתי בס' מנחת שי הנז"ל בסי' כ' שכתב בשם שו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' קל"ג לענין הפסח שעושים הישמעאלים שנשאל אם רשאי הישראל לשחוט להם והשיב וז"ל נראה שאסור לישראל לשחוט להם לפי ששבע מצות קבוע להם ואין מניחים לב"נ לעכומ"ז להוסיף על ז' מצות שהרי אמרו ב"נ עכומ"ז ששבת חייב מיתה והוא הדין לשאר מצות וא"כ איך בן ישראל רשאי לשחוט להם והוא חייב למנעם והרי אמרו אסור להושיט אבר מן החי לב"נ לעכומ"ז ואף שאינו עובר בלפני עור אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא מכל מקום אסור לסייעם שהרי חייב להפרישם וכן כתבו התוס' בריש מס' שבת עכ"ד הרשב"ץ (וקרוב לשמוע שיש ט"ס או בס' לב שומע וצריך להיות הרשב"ץ סי' קל"ג או במנחת שי וצ"ל סי' תל"ג וטובים השנים יחיו כונתם לתשובת הרשב"ץ הלזו) ומזה עמד מתמיה הרב מנחת שי יצ"ו על הרב ש"ך הנז"ל עי"ש מה שפלפל עוד בדברי הרב מגן אברהם (בסי' קס"ג וסי' שמ"ז) ולא יכלתי כעת להתבשם בדב"ק ולפי דרכנו למדנו דמה שכתבתי למעלה (בד"ה ודעת מרן חיד"א) דממה שתלה הר"ן איסור הסיוע ידי עוברי עבירה במה שחייב להפרישו מוכח דקאי בישראל עובר עבירה שהרי אינו מחוייב להפריש את העכומ"ז עי"ש אינו פשוט לומר כן ויוכל להיות דעת הר"ן כסברת הרשב"ץ הנ"ל דגם לישמעאל מחוייב להפריש:

והא דאסור מדרבנן בדלא קאי בתרי עברי דנהרא היינו דוקא במידי דגוף האיסור אי הוה קאי בתרי עברי דנהרא היה עובר אלפני עור ן התורה גזרו רבנן ואסרו בדלא קאי נמי אבל באיסור דרבנן לא אסרו כי לא קאי בתרי עברי דהוי כעין גזרה לגזרה כן דעת הרב בית יהודה בחלק יו"ד סי' טו"ב והוכיח כן עי"ש והרב ערך השלחן בא"ח סי' קס"ג הביא מה שכתב הרב מג"א דמה שכתב הרמ"א דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום ולפני עור לת"מ היינו דוקא כשנותן לו משלו אבל אם הפרוסה של האוכל רק שמושיטו לו שרי דאם לא היה מושיט לו נוטלו ממילא אלא א"כ קאי בתרי עברי דנהרא כדאיתא בפ"ק דע"א ועיין מ"ש סי' שמ"ז ואפשר דמ"מ איכא מסייע ידי עוברי עבירה והוקשה לו דהרי בסי' שמ"ז שכתב כן בפשיטות בשם הרא"ש דאפילו לא קאי בתרי עברי דנהרא איכא איסורא דרבנן לסייע ישראל וניחא ליה דמה שכתב כאן בלשון ואפשר הוא משום די"ל דוקא באיסורי תורה החמירו אבל באיסור דרבנן לא אסרו לסייע אלא אם קאי בתרי עברי וכ"כ הרב בית יהודה בסי' טו"ב לזה כתב ואפשר מסייע ידי עוברי עבירה ואף באיסורא דרבנן אסור לסייע כמו גבי דמאי דלא כמ"ש עליו הרב אליהו רבה וכן מבואר בש"ך יו"ד (סי' קנ"א) עכ"ל נמצינו למדין דבמחלוקת הוא שנוי דהרב בית יהודה ס"ל דלא אסרו באיסורין דרבנן בדלא קאי בתרי עברי והרב מג"א מספקא ליה ומדברי הרב ערך השלחן נראה קצת דדעתו נוטה לסברת הרב מג"א. ולי ההדיוט דברי הרב בית יהודה נכונים בטעמם דמיסתיין דאסרינן בדלא קאי בתרי עברי באיסורי תורה ולא לוסיף גם באיסורין דרבנן וכן דעת הרב פרי מגדים באשל אברהם סי' קס"ג דהיכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא דליכא אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה דאסור מדרבנן לא אסרו באיסורין דרבנן דהוי גזרה לגזרה עי"ש וכן ראיתי בס' שו"ת מנחת שי לגאון בדורנו יצ"ו (שנדפס בשנת תרנ"א) בסי' כ"א ד' י"ז ע"ג שכתב היתר בנדונו עפ"י הסכמת הרב פרמ"ג דבאיסורין דרבנן לא גזרו משום מסייע י"ע עבירה וכתב שגם בס' יהודה יעלה בחלק א"ח סי' ד' כתב דבדרבנן לא גזרו דהוי תרי דרבנן (ושקיל וטרי בדבריו עי"ש ואין ס' זה מצוי אצלי) והוקשה לו מתשו' הרשב"א סי' תתקל"ח באחד שנשבע ליתן לחבירו אבק רבית שכתב שאין זה כמבטל אף מצוה דרבנן שאין הלוה עובר אף שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה. ובתשו' מוהרי"ט בשניות חיו"ד סי' מ' פירש דברי הרשב"א דאין בו לאו דלפ"ע אפילו מדרבנן רק איסורא זוטא היינו משום מסייע ידי עוברי עבירה הרי דגם בדרבנן גזרו משום מסייע וכתב לחלק דאף דבאיסור דרבנן לא גזרו משום מסייע יע"ע מכל מקום להאכילו בידים אסור וכיון שנותן בידו הרבית הוי כנותן לתוך פיו וזה אסור לכ"ע וכל אפיא שוין דכל שאינו מאכילו בידים ליכא משום מסייע בדרבנן אלו תוד"ק יצ"ו:

גם אשור לידידי הרב הכהן הגדול בספרו היקר לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות ט"ל שכתב בשם הרב ערך השלחן בחלק חו"מ (אינו מצוי אצלי) סי' ל"ד אות י"ב דבאיסורין דרבנן דאיכא לפני עור היינו דוקא בקאי בתרי עברי אבל היכא דלא קאי בתרי עברי גם איסור דרבנן ליכא והביא גם דברי הרב בית יהודה הנ"ל שכתב כדברי הרב ערך השלחן והוסיף הרב יצ"ו להוכיח שכן דעת הרדב"ז בתשו' ללשונות הרמב"ם סי' רט"ו שהוקשה לו בההיא דרב עיליש הא איכא לפני עור וניחא ליה דלא הוי קאי בתרי עברי (כל דברי הרדב"ז בתשו' זו הלא הם כתובים לפנינו בס"ק כ"א עי"ש) ואכתי תקשי דבדלא קאי בתרי עברי נמי האיכא איסורא דרבנן כמ"ש הראשונים והרדב"ז עצמו כתב כן בתשו' החדשות סי' תשצ"ו אלא ודאי מוכח דס"ל דבאבק רבית היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא גם איסור דרבנן ליכא אלו דבריו יצ"ו והיא הוכחה נכונה אפריון נמטייה:

והנה לעיל (בד"ה ובעיקר דין זה) הבאתי דעת הרב ש"ך דלגבי מומר דאין מצווין להפרישו מותר להושיט לו אם הוא ענין דלא קאי בתרי עברי דנהרא דמה שאסרו מדרבנן גם בדלא קאי בתרי עברי דנהרא הוא דוקא לישראל ולא לעכומ"ז ולמומר. וציינתי דברי הרבנים אשר היו תמהים על מה שהפריז הרב ש"ך לומר כן גם במומר וציינתי לעיין לקמן במערכת המ"ם אות מ"א ולפי שראיתי בס' משיב דבר להגאון נצי"ב שנדפס עתה שדבר בקדשו בענין זה אמרתי להקדים מה שכתוב שם ואחר זה אכתוב תורף דב"ק איה"ש וזהו אשר כתבתי שם (אחר שכתבתי בדין מסייע ידי עוברי עבירה דאסור אם הוא דוקא לישראל או גם לעכומ"ז אסור לסייע) בזה הלשון ואם מומר חשיב כעכומ"ז לענין זה ולמאן דאמר דבעכומ"ז אין בו משום מסייע יהא מותר גם במומר או חשיב כישראל ואסור לסייעו הנה מדברי הרב ש"ך בסי' קנ"א סק"ו נראה דמומר דינו כעכומ"ז לענין זה אך הרב דגול מרבבה שם פירש בכונתו דלא אסרו מסייע אלא בבא לעבור בשוגג אבל אם בא לעבור במזיד אין איסור לפי דעת הרב ש"ך ואין חילוק בזה בין ישראל למומר. ולי הדל אין נראה לחלק בזה בין שוגג למזיד כלל דאף אם הוא מזיד פשיטא דאסור לסייעו ופשטות משמעות עוברי עבירה בשאט בנפש משמע ואיסור מסייע ידי עוברי עבירה עיקרו מדאוריתא משום ולפני עור לא תתן מכשול וכי, היכי דאיסור לפני עור איתיה בין כשהעובר שוגג ובין אם הוא מזיד (עיין לקמן באות זו בס"ק י"ג שיש סוברים דאם העובר שוגג ליכא משום לפני עור אמנם לא קיימא לן הכי על כל פנים במזיד כולי עלמא מודו דאיכא לפני עור ומה שמרן מוהרד"ף בס' משכיל לדוד כתב דאם הוא רוצה לעבור בשאט בנפש אין זה נקרא עור כבר תמהו עליו בזה) הכי נמי מה שאסרו מדרבנן בדלא קאי בתרי עברי דנהרא משום מסייע ידי עוברי עבירה כעין דאוריתא תקון בין בשוגג בין במזיד וראיתי להרב חתן סופר ד' קמ"א אות ל"ד שכתב על דברי הדגול מרבבה הנ"ל שיש להעיר הרבה אלא שאין להאריך גם הביא שהרב חוות יאיר בסי' קפ"ה ובהשמטות ד' ע"ח וד' רס"ז הרבה להשיב על מה שכתב בש"ך דבמומר ליכא משום מסייע יעי"ש:

גם מצאתי בשו"ת כתב סופר חלק יו"ד סי' פ"ג (בד"ה והנה הש"ך) שתמה הרב על מה שכתב בדגול מרבבה לחלק בזה בין שוגג דצריך להפרישו ובין מזיד מלבד כי מעייל פילי וכו' בדברי הש"ך (עיין עוד בכתב סופר חלק אהע"ז סי' מ"ז מה שכתב על דברי הרא"ש ועל דברי הדגול מרבבה) וגם בכונת הרא"ש אי אפשר לומר דבשוגג קאי כמו שכתבתי לעיל וגם סברא לא ידענא למה באמת אין צריך להפרישו אדרבא מצוה לענשו ולעכבו כל האפשר במזיד יותר הרבה מבשוגג וגם בגוף דברי הש"ך שכתב דלמומר אין מצווה להפרישו תמה דהרי הוא כישראל לכל דבר ושכבר תמה בזה החוות יאיר וכו' ומה שהביאו להש"ך לחלק כן הוא סתירת דברי התוס' והרא"ש דבריש מס' שבת כתבו דאפילו בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור מדרבנן ובפרק קמא דעבודת אלילים משמע מדבריהם דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר והיא קושיא עצומה וכתב ליישב דיש לחלק דבפ"ק דשבת העני המוציא או מניח לידו של בעל הבית אז הוא אתחלתא דעבירה כשמוציא מידו או גמר העבירה כשמניח בידו והוא מסייע קצת בשעת עבירה אף שאין בסיוע צורך שאפשר בלאו הכי מכל מקום אסור מדרבנן ודן ולמד זה מדמצווים לקטן להפרישו כשרואים שעושה איסור כל שכן שאין לסייע בסוף קצת כשמתחיל או גומר האיסור על ידו אבל בנותן איסור שלו למומר הגם שידוע שיאכל מכל מקום בשעת נתינה עדיין ליכא שום אתחלתא דאיסור ואינו מסייע כלום בשעה שעושה איסור והוא חילוק נכון וסיוע לחילוק זה דגרע סיוע בשעה שעושה איסור ממסייע שלא בשעה שעובר ממתני' גיטין ס"א משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית וכו' והאריך קצת בחילוק זה דיש לחלק דהא דסיוע שלא בשעת עבירה מותר היינו דוקא בסיוע כל דהו אבל בסיוע שיש בו ממש כהשאלת כלים נפה וכברה שצריכות לאכילה ואי אפשר בלעדו היכא שאפשר לשאול ממקום אחר (דאי לאו הכי הוי לפני עור) אסור משום סיוע לולא משום דרכי שלום אבל סיוע בשעת איסור דחמיר לא התירו אבל בנותן למומר את שלו ולוקחו בלאו הכי אין בסיוע זה צורך תיקון ותועלת לאכילה עצמה סיוע כזה מותר ובשעה שעושה האיסור סברי הרא"ש והתוס' דגם סיוע כזה אסור מקל וחומר דחייב להפרישו כשרואה שעושה איסור כל שכן שאסור לסייע בשעת עבירה אפי' סיוע כל דהו וכל זה לישראל דאיכא מצוה להפרישו כל שכן דאסור לסייע סיוע כזו הגם שאין בו צורך ותועלת אבל בעכומ"ז שרי לתת לידו שלו דליכא מצות פרישה לגבי עכומ"ז ואפשר לתת אבר מן החי שלו לתוך פיו מותר ועיין רש"י בע"א ד' נ"ה דנראה דאפי' בעכומ"ז איסור לסייע ויש לומר דוקא התם שמסייעו בשעה שדורך כשעובר עבירה וסיוע שיש בו ממש הוא בזה סובר רש"י אם היה העכומ"ז עושה איסור אסור לסייע לו אבל היכא דליכא בסיוע תועלת הניכר וכל שכן בשעה שאינו עושה עבירה גם רש"י סובר דליכא משום מסייע אפי' בישראל כל שכן בעכומ"ז. ובחילוק זה יישב מה שקשה על דברי הרא"ש בפ"ק דשבת שלמד ודן קל וחומר מעצמו והלא כן מפורש במתניתין דגיטין דאסור לסייע ידי עוברי עבירה וכו' ומסיק. א') דשיטת התוס' והרא"ש והגמ"י דסיוע בשעה שעושה עבירה בהתחלתה או בסופה אפי' בשוא"ת אסור לסייע לישראל דאיכא מצוה להפרישו ובעכומ"ז דליכא מצוה להפרישו מותר אפי' לסייעו אפי' בשעה שעושה עבירה ולרש"י בע"א ד' ה"ן כשמושיט לעכומ"ז בשעה שעושה עבירה ובסיוע שיש בה תועלת בגוף הדבר אסור גם לעכומ"ז ואפשר כולי עלמא מודים לרש"י בזה. ב') סיוע שלא בשעת עבירה ואין בה תועלת אפי' לישראל ומומר שרי כמו לתת לידו דבר איסור ובידוע שיאכל וכדומה וכיוצא בו אבל סיוע שיש בה עיקר לגוף הדבר אפילו שלא בשעת עבירה אסור אם לא היכא דאיכא מפני דרכי שלום כבמתניתין דגיטין. ג') שיטת הר"ן דאסור לתת איסור לישראל וה"ה למומר משום דמצוה להפרישו אבל לעכומ"ז ודאי שרי וכן נראה שהיא דעת המרדכי בע"א שם דמותר להלות או למכור לעכומ"ז כל מה שיש לו בלאו הכי ורמ"א (ביו"ד סי' קנ"א) מוסיף אפילו אין לו רק שיוכל לקנות במקום אחר עיין תשובת חות יאיר (סי' פ"ה) חילוקי דינים דוקא כשמצויין לו ואם קונה בהקפה דוקא כשאחר יתן לו גם כן בהקפה עי"ש באורך פרטי דינים אלו תורף דברי הגאון כתב סופר שם ועוד ביאר דמה שכתב הרמ"א בסי' קנ"א הנ"ל דנוהגים להקל ובעל נפש יחמיר לעצמו היינו משום דלדעתו פליגי בה רבוותא ורבו האוסרין אלא שנהגו להקל לכן כתב דבעל נפש יחמיר אבל לדעת הש"ך דכ"ע מודו בעכומ"ז דליכא משום מסייע וכן למה שכתבנו דבמסייע כי האי דהיינו ביש לו משלו כ"ע שוים דליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה נראה דאפילו בעל נפש א"צ להחמיר דאין טעם להחמיר במקום שכל הדעות שוות אבל באין לו משלו רק שיוכל לקנות ממקום אחר ויש בו טורח לקנות ממקום אחר או שרגיל כבר לקנות אצל זה יקשה כעת לקנות ממקום אחר ודאי בעל נפש יחמיר לעצמו ואם יש לחוש לאיבה שקונה מזה תדיר ויש לחוש לאיבה ומצערו לאחרים עיין בחות יאיר הנ"ל דיש להקל דהרבה היקלו משום איבה ושאפשר דמשום הכי נהגו להקל. והשגתי עתה ספר שו"ת מנחת שי לגאון בדורנו יצ"ו (שנדפס בשנת תרנ"א) וראיתי בסי' כ' שהביא דברי הרבנים ש"ך ודגול מרבבה ותמה עליהם דבדברי הרשב"ץ בח"ג סי' קל"ג ובהרדב"ז (ח"ב סי' תשצ"ו) בתשובת הקראים מבואר דגם בעכומ"ז ובמזיד איכא איסור מסייע וכל שכן למומר עי"ש. אלה הדברים שבקונטריסי במערכת המ"ם:

ודברי הגאון נצי"ב הם בספרו משיב דבר בח"ב סי' ל"א שנשאל על דבר טבח שזה דרכו למכור בשר טריפה לבתי השרים ואחד מהשרים הוא ישראל פושע אם רשאי להביא לביתו גם כן בשר טריפה והוא בענין שאינו בתרי עברי דנהרא שאם לא יביא הוא יביא לו טבח עכומ"ז אם אפשר לסמוך אמה שכתבו התוס' והרא"ש בפרק קמא דע"א ד' ו' ע"ב דלמומר אינו אסור להושיט לו דבר איסור אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא שנראה שדבריהם סותרים למה שכתבו בריש מסכת שבת דמדרבנן אסור אף בדלא קאי בתרי עברי משום שחייב להפרישו מאיסור וכל שכן שלא יסייע לו וכתב שהגאון טורי אבן באבני מילואים לחגיגה ד' י"ג הכריח מסוגיא ההיא ומסוגיא דע"א ד' ו' כסברת התוס' והרא"ש בפרק קמא דע"א דבלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר ודחה דבריו דהסוגייאות ההן מיירו בעכומ"ז דאין אדם מצווה להפרישם ואין מזה ראיה להתיר לישראל וכן למומר ושוב כתב דבביאורי הגר"א יו"ד סי' קנ"א סק"ח לא כתב כן אלא גם בעכומ"ז אסור מדרבנן ורק בדאית ליה לעכומ"ז שאני וכן לענין סיוע לעכומ"ז במקום דליכא לפני עור ודאי שרי מה שאין כן לישראל. וליישב סתירת דברי התוס' והרא"ש כתב בשם הרב השואל לחלק בין מסייע בשעת עבירה למסייע לפני מעשה העבירה וכתב שחילוק זה אמת וברור לדעת התוס' והרא"ש וכן כתב בשו"ת בנין ציון סי' ט"ו אמנם אין דבר זה מוסכם והביא סוגיא דגטין ד' ס"א (משאלת אשה לחברתה וכו') ודברי רש"י ומה שכתבו התוס' בשם הירושלמי ושקיל וטרי אם הש"ם דילן פליג אירושלמי ומסיק דאם נאמר דתלמודין אינו חולק על הירושלמי וכל היתר דדרכי שלום הוא ע"י תליה אף בדבר שהוא רחוק כמו נפה לספור בה מעות וכו' מוכרח דלפני שעת עבירה אין שום איסור במקום דליכא לפני עור ממש ואם נאמר דתלמודין חולק ומפרש אפילו בפירש פירות שביעית שרי וע"כ משום שהוא לפני שעת עבירה ובלי דרכי שלום אסור ואם כן במכירה שכתבו התוספות בגיטין דלא שייך דרכי שלום אסור והתוס' בע"א דסברי דשרי להושיט למומר בלא קאי בתרי עברי אזלי לשיטתייהו בגיטין ולרש"י אסור מיהו י"ל דאפי' לשיטת רש"י לא אסור במסייע לפני שעת עבירה אלא באופן דהמסייע גורם הקדמה כל שהו כמו להושיט מאכל איסור להמומר וזה מיקרי מסייע שאין בו ממש בשבת ד' צ"ג דיכול בעצמו אבל מ"מ עוזרו וממהר לעשות בעזרו משא"כ בנ"ד שהמשרת של השר קונה בשר ואם לא ימכור לו ישיג ממוכר עכומ"ז ולא יהיה עיכוב כ"ש במומר האדון עצמו דהמשרת יתאמץ בודאי להשיג בשעתו א"כ לא מיקרי סיוע כלל ושרי לכ"ע זאת סברה פשוטה דלא מיקרי מסייע כלל:

ובשיטה זו אזיל גם בסי' ל"ב במה שנשאל אם מותר לזווג אשה לאיש אשר ידועים המה לעוברי עבירה ויעברו על איסור נדה והוא בענין דלא קאי בתרי עברי דנהרא דליכא משום לפני עור רק דמכל מקום אסור מיהא מדרבנן כמו שכתבו הראשונים ועמד בסתירת דברי התוס' והרא"ש בריש מס' שבת למה שכתבו בפרק קמא דע"א דמתבאר מדבריהם דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא מותר אפילו מדרבנן וכתב ליישב על פי חילוקו דבין מסייע בשעת העבירה למסייע שלא בשעת העבירה ונדון זה מיקרי מסייע לפני שעת העבירה וביאר שדעת הרמב"ם כדעת רש"י שגם לפני שעת העבירה אסור לסייע כשאין לחוש מפני דרכי שלום ועוד ביאר דמי שדרכו ופרנסתו בכך לזווג זיווגים דינו כמפני דרכי שלום ולכן בנדון הנ"ל אם אין פרנסתו בזה אסור לזווגם אף שהוא סיוע לפני העבירה מכל מקום אסור לדעת רש"י והרמב"ם אבל מי שפרנסתו בכך מותר לכולי עלמא אלו תורף דב"ק. ואין דעתי העניה נוחה בהיתר זה אלא דמלבד שאיני כדאי לחלוק על רב גדול וצדיק שבמותו אף אין לי פנאי עתה לעיין היטב בזה וכתבתי דב"ק לזכרון ומי שדעתו רחבה יבא ויכריע:

ד

ד) בדלא קאי בתרי עברי דנהרא דליכא ולפני עור כתב הרב יד מלאכי בסי' שס"ו בשם הרדב"ז שבתשו' רבינו בצלאל סי' ג' דהיינו דוקא כשהנישט לו הוא יודע שאותו דבר אסור לו ככוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ עכומ"ז דכיון שיודע שאסור לו דילמא לא עביד איסורא אבל אם מושיט לו דבר שהוא סבור שהיתר גמור הוא ודאי אכיל ליה ואית ביה משום ולפני עור. וציין לעיין שו"ת משפטי שמואל (סי' קל"ד) גם הרב ערך השלחן בחלק א"ח סי' שמ"ז כתב בשם הרדב"ז בתשובה סי' תשצ"ו דאם חברו אינו יודע האיסור והוא מושיט לו בכל גוונא איכא משום ולפני עור. ולי ההדיוט קשה דמדברי התוספות במס' חגיגה ד' י"ג ע"א ד"ה אין מוסרין מוכח בהיפך שעל מ"ש ר' אמי אין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז שנאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' הקשו תפוק ליה דעכומ"ז העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול ותירצו דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עכומ"ז אחר שרוצה ללמדו דליכא משום לפני עור כיון דלא הוי כקאי בתרי עברי דנהרא ומכל מקום אסור משום מגיד דבריו ליעקב והרי העכומ"ז אינו יודע שאסור לו ללמוד וכן כתב הרב טל אורות בד' י"ד ע"ג ואפילו הכי כתבו התוס' דאי שכיח מלמד אחר עכומ"ז חשיב כלא קאי בתרי עברי דנהרא וליכא משום ולפני עור. ואולי יש לומר דכשם שהעכומ"ז יודע שאסור באבר מן החי כן מסתמא יודע שאסור לו לעסוק בתורה גם ממה שכתב הרב מוהרלנ"ח ברסי' קכ"א דאורח המתאכסן אסור ליתן לו דבר האסור לו בין ניכר בין שאינו ניכר דאע"ג דלא קאי בתרי עברי דנהרא איסורא דרבנן מיהא איכא מתבאר דבדלא קאי בתרי עברי אף דאין חברו יודע מהאיסור (שהרי אינו ניכר) ליכא לאו דלפני עור רק דאסור מדרבנן. וכן מתבאר מדברי הרב זרע אמת בח"ב ריש סי' י"ט שנשאל בדין גיסטרא להולך ממקום שנוהגים בו איסור למקום שנוהגים בו היתר אם מותר להתאכסן בבית בעל הבית או יש לחוש שמא יניחנו לאכול הגיסטרא והשיב דאין לחוש לכך דודאי לא חשיד סתם ישראל להניח לחברו לאכול דבר דלחברו הוא אסור דאם כן עובר אלפני עור לא תתן מכשול וסתם ישראל אינו חשוד לזה ואע"ג דלא עבר אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא כדמסקינן בפ"ק דע"א הרי הכא נמי ודאי חשוב כקאי בתרי עברי דנהרא כיון דהאורח אוכל משל בעל הבית שאם לא יתן לו אינו יכול לאכול ועוד אף דלא קאי בתרי עברי איסורא דרבנן מיהא איכא וכו' ושוב שקו"ט בדבר שאינו אסור אלא מדרבנן וכו' עי"ש דב"ק דמוכח דאם הוא באפשרות שיכול האורח לאכול בעצמו אף אם לא יתן לו הבעל הבית כגון שהוא קרובו ולבו גס בו אין הבעל הבית עובר אלפני עור דהוי לא קאי בתרי עברי דנהרא אע"ג דאין האורח יודע שזה הוא גיסטרא האסורה לו ורק דאסור מדרבנן אבל משום לפני עור לא עבר ומרן החבי"ף בס' נשמת כל חי ח"א ד' ל"ו ע"א (בד"ה איברא) כתב להוכיח מהתוספתא סוף פרק שני דדמאי היה נדור מן הככר ואמר לו תן לי ואוכלנו לא יתן לו שאין מאכילים לאדם דבר האסור לו ומדלא תנא לא יושיט לו מוכח דלא קאי בתרי עברי דנהרא ואפילו הכי אסור והיינו משום לפני עור וכמו בסיפא גבי מושיט כוס לנזיר וכו' ואילו בסיפא דתני לא יושיט מיירי בקאי בתרי עברי כדדייקינן בש"ס מדקתני לא יושיט ולא תני לא יתן וא"כ צ"ל דטעמא דרישא כיון שהוא תובע לאכול דבר האסור ובודאי יאכלנו לכן עובר והיינו כסברת הרדב"ז דכיון שהוא ודאי שיאכלנו עובר הלה אלפני עור וכו' (כן נ"ל כונתו עיין בדב"ק) ושוב דחה דאולי רישא דתוספתא לא מיירי אלא לאיסור בעלמא מדרבנן ולא לעבור אלפני עור עי"ש שלא הזכיר שום חולק על סברת הרדב"ז ולקוענ"ד זין הכל מודים בזה כאמור ועיין להרב לב שומע יצ"ו מה שפלפל בחכמתו במערכה זו סוף אות ל"ה עפ"י סברת הרדב"ז הלזו שהביאה הרב כנה"ג יו"ד סי' ס"ב אות יו"ד:

ה

ה) הא דאמרינן דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא אינו עובר היינו דוקא במושיט כוס יין לנזיר וכיוצא דלא ספי ליה בידים דהוי גרמא בעלמא אבל היכא דספי ליה בידים לא מפלגינן בין קאי בתרי עברי ללא קאי אלא בכל גוונא עובר כן כתב הרב מכתם לדוד חאסאן בחידושיו על הרמב"ם הלכות נזירות ליישב מה שהוקשה לו על הרמב"ם בפרק ה' הלכה ב' למה לא כתב דיש חילוק בין קאי בתרי עברי וכו' וכן בסוף הלכות כלאים עי"ש ועיין לקמן בס"ק ט"ו:

ו

ו) עוד כתב הרב מכתם לדוד (הנ"ל בסק"ה) דדוקא אם מה שמושיט הוא דבר של הנישט שמבקש מהמושיט שיושיט לו כוס של יין שלו וכיוצא הוא דאינו עובר אלא בקאי בתרי עברי אבל היכא דהמושיט יהיב ליה מדיליה להנישט לא בעינן דקאי בתרי עברי והוכיח כן מהש"ס ומהתוספות ויישב בזה דברי הרמב"ם שבהלכות נזירות והלכות כלאים הנז"ל עי"ש והרב זרע אמת בח"ב סי' י"ט נראה דלא סבירא ליה הכי שכתב דבני עיר אחת הנוהגים איסור בגיסטרא והולכים לעיר אחרת שנוהגים שם היתר מותרים להתאכסן בבית הבעל הבית ולא חיישינן שמא יאכילנו גיסטרא להדיא דסתם ישראל אינו חשוד להכשיל חברו ולעבור בלפני עור ואף דאינו עובר אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא דאי אפשר לו לקחת אם לא יושיט לו הרי הכא נמי חשיב כמו קאי בתרי עברי כיון דהאורח אוכל משל בעה"ב דאם לא יתן לו אינו יכול לאכול ועוד אף בדלא קאי בתרי עברי מ"מ אסור מדרבנן וכו' אלו תוד"ק ומשמע דלטעם הראשון עובר מדאוריתא מפני שאין האורח יכול לאכול בלתי שיתן לו הבעה"ב ומשמע דאם האורח גייס בבעה"ב ויוצא ונכנס תמיד בבית הבעה"ב עד שאם ירצה לאכול איזה דבר מבית הבעה"ב אוכל והולך כבן בית בלתי רשות הבעה"ב אם הבעה"ב נותן לו גיסטרא אינו עובר בלפני עור ואילו לפי טעמו של הרב מכתם לדוד נראה דגם בזה עובר אלפני עור משום דבמושיט משלו לחברו לא בעינן דקאי בתרי עברי כלל והביא שם בשם רבינו מוהרלנ"ח סי' קכ"א בענין דומה לזה דאם הבעה"ב מאכיל לחברו מידי דלאורח אסור עבר אלפני עור ואפילו אם יהיה באופן שהאורח יכול ליקח מעצמו עכ"ז היה אסור מדרבנן מהטעמים הנ"ל עי"ש עכ"ל הרי דכשהאורח יכול ליקח מעצמו אינו עובר הבעה"ב המושיט לפניו אלא איסור דרבנן ולדברי הרב מכתם לדוד נראה דעובר אלפני עור מדאוריתא כיון דמושיט משלו לחברו:

ורבינו מוהרימ"ט בח"א סי' צ"ז וסי' צ"ט ברופא ישראל שבקשתו עכומ"ז אחת שיתן לה רפואה להפיל עוברה כתב דאם אין רופא אחר אסור ליתן לה לפי שב"נ עכומ"ז מוזהר על הנפלים וכשאין רופא אחר הוי כקאי בתרי עברי דנהרא ועובר אלפני עור ואם יש רופאים אחרים לא עבר משום דלא קאי בתרי עברי עי"ש והביאו דבריו מרן החבי"ב בכנה"ג יו"ד סי' קנ"ד אות ו' והרב תפארת אדם ביו"ד סי' ס"ה ולפי דברי הרב מכתם לדוד הרי כיון שהרופא נותן לה סם משלו אפילו אם יש רופאים אחרים עובר זה אלפני עור דבנותן משלו לא בעינן דקאי בתרי עברי וכבר ידוע מחלוקת הקדמונים והובא ביו"ד סי' קנ"א בדברי הרמ"א אם מותר למכור דבר שאפשר לו לקנות מאחרים דיש מתירים דהוי כלא קאי בתרי עברי דנהרא ויש מחמירין מדרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה אלמא אף בדבר של המושיט אי לא קאי בתרי עברי לא עבר אלפני עור וצ"ע:

ז

ז) עוד חלק הרב מכתם לדוד (הנ"ל בסק"ה) דדוקא כשהנזיר שואל מהמושיט שיושיט לו כוס של יין וכן בשאר איסורין הוא דבדלא קאי בתרי עברי לא עבר אלפני עור מה שאין כן בההיא דהלכות נזירות והלכות כלאים דהוא מעצמו טימא אותו והלבישו כלאים לא בעינן תרי עברי וחייב בכל אופן ע"כ תוד"ק עי"ש ותיבת וחייב אינה בדקדוק אלא כונתו שעובר בכל אופן וגם בזה נראה דהרב זרע אמת בח"ב סי' י"ט שהבאתי בסק"ו אינו סובר כן שהרי בנדונו אין האורח מבקש מהבעה"ב שיושיט לו גיסטרא וא"כ אף אי לא הוה חשיב כקאי בתרי עברי היה עובר הבעה"ב:

ח

ח) הא דמחלקינן בין היכא דקאי בתרי עברי דנהרא ללא קאי בתרי עברי לענין לעבור על ולפני עור וכו' היינו לאדם דעלמא אבל לגבי אדם חשוב אין חילוק בין קאי בתרי עברי ללא קאי בתרי עברי כן כתב הרב יד מלאכי בסי' שס"א בשם אחד קדוש מדבר ליישב קושייתו אההיא דנדרים ד' ס"ב גבי ההוא אבא דרב אשי שהבאתי לעיל בסק"ב והרב יד מלאכי לא נתקררה דעתו בישוב זה דא"כ מאי מהדר ליה רוב עצים להסקה נינהו דבאדם חשוב גם בזה יש לאסור והוצרך לתרץ קושיתו דמדרבנן הוא דקאמר והא איכא לפני עור כמ"ש הראשונים דבדלא קאי בתרי עברי נמי אסור מדרבנן עי"ש מכלל הדברים נראה דהאחד קדוש דאמר מר דבאדם חשוב אין חילוק וכו' כונתו דמדאוריתא נמי עובר אדם חשוב בלפני עור אף בדלא קאי בתרי עברי (דאי מדרבנן הא לכולי עלמא נמי אסור בדלא קאי בתרי עברי נמי) והדבר תמוה בעיני שיהא חילוק דין מדאוריתא בין איניש דעלמא לאדם חשוב. ובמיעוט ידיעתי אני בער ולא אדע דוגמא לזה וכמו זר נחשב בעיני לומר דנותן התורה כביכול בחלקות ישית למו בין איניש דעלמא לאדם חשוב וראיתי למרן חיד"א בס' יעיר אזן במערכת הלמ"ד סוף אות י"א שהביא מה שתירץ הרב יד מלאכי דמדרבנן הוא דאמר רבינא ותהי עליה דהתינח לדעת הסוברים דאסור מדרבנן אבל מה נענה לדעת הסוברים שכל שיכול ליטלו בעצמו אין בו איסור דרבנן לכן בחר בתירוץ האחד קדוש דבאדם חשוב אין חילוק בין קאי בתרי עברי וכו' ומאי דמהדר ליה רוב עצים להסקה נינהו וכו' כלומר דבכי האי גוונא דאיכא תרתי לטיבותא חדא דשכיחי עצים ועוד דרוב עצים להסקה נינהו גם באדם חשוב שרי עי"ש ולפי זה מצינן למימר שפיר דבאדם חשוב דאסור ר"ל מדרבנן בעלמא דאע"ג דלגבי שאר אינשי לא אסור אפילו מדרבנן בדקאי בתרי עברי באדם חשוב אסור אבל הרב יד מלאכי לפי הנראה מדבריו לא הבין כן אלא דעובר מדאוריתא קאמר האחד קדוש והוא תמוה לענ"ד ומרן החבי"ף בס' חיים ביד סי' י"ט ד' ז"ך ע"ג כתב בנדונו דאף דלא קאי בתרי עברי מ"מ איכא איסור דרבנן כמ"ש הראשונים וכו' ועוד יש חילוק אחר דאדם חשוב יש ליזהר כמ"ש ביד מלאכי וכו' יעי"ש נראה שהבין בדעת האחד קדוש דאינו מן הדין אלא סילסול בעלמא לגבי אדם חשוב ולכן כתב יש ליזהר וכו' והכי מסתברא אלא שהרב יד מלאכי נראה שלא הבין כן בדעתו כאמור ויש להעיר עמ"ש בחיים ביד הנ"ל עפ"י דברי האחד קדוש והרי הרב יד מלאכי חולק עליו והיה לו להביא דמרן חיד"א קיים סברתו ומשמע שסובר כמותו:

ט

ט) נסתפק הרב פרשת הכסף הביא דבריו הרב טל אורות בד' י"ד ע"א אם מותר למכור לבונה וכיוצא מדברים השייכים לע"א במקום שאין עכומ"ז מוכרים דברים אלו כלל כי לא נמצא רק אצל ישראלים ויש ישראל אחד פרוץ מרובה ונעשה לו כהיתר ומוכר דברים אלו לעכומ"ז אם הותרה הרצועה לכל הישראלים שיוכלו למכור דהוי כדלא קאי בתרי עברי דנהרא דליכא משום לפני עור או לא וכתב שלא מצא ראיה ברורה ודעתו נוטה דשרי עי"ש והרב טל אורות הביא תשו' הרב פ"מ בח"ב סי' ק"ה דאם ראה הלוה דהמלוה היה מלוה אלו הדמים לאיש אחר ברבית וקדם הוא ולוה ממנו ברבית אינו עובר אלפני עור ותמה ע"ד דלא דמי לנזיר דבשעת הושטה ליכא איסורא דאפשר שלא ישתה משא"כ ברבית דבשעת הלואה איכא איסורא כמ"ש הרב כנה"ג בסי' ק"ס הגהט"ו אות ז' וכו' וכ"כ מוהר"א ששון איסור הרבית הוא בתחילת הלואה אפילו לא יתן הרבית ודייק ליה מדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך בשעת נתינה הוי איסור וכ"כ הר"ן בתשו' סי' ע"ג ומשו"ה סברא היא דאפילו לא קאי בתרי עברי כגון שיש אחר יהיה עובר אלפני עור והצ"ע והנה תמיה זו אינה כ"כ על הרב פ"מ דנוכל לומר דס"ל שלא כדעת הרבנים הנ"ל אלא כשם שעשיית האיסור בנזיר הוא שתייתו כן ברבית נתינתו הרבית הוא האיסור וא"כ שוים הם וכשם שאין בנזיר לפ"ע בדלא קאי בתרי עברי הכי נמי ברבית אך לפי הנראה לא ראה הרב טל אורות דהרב כנה"ג בסי' קט"ן ס"ל ג"כ כמו שנראה מדברי הרב פ"מ דהיכא דבלאו הכי הוא מלוה לאחר ליכא משום לפני עור ומדמי ליה לנזיר בדלא קאי בתרי עברי וכן דעת הרב מוהר"א ששון בתשו' כ"י שהביא הרב כנה"ג בח"מ סי' ל"ד הגהט"ו אות ל"ו וכמ"ש מר"ן חיד"א בברכי יוסף שם (בד"ה ומ"מ למדנו) ועל שניהם היה לו לתמוה דלא דמי רבית לנזיר אחרי שהם סוברים דבשעת הלואה עביד איסורא אף אם לא יתן הרבית ואיך שיהיה נראה מדברי הרב טל אורות דבספקו של הרב פרשת הכסף דעתו נוטה לאיסור כיון שלא נתקררה דעתו בסברת הרב פ"מ. ולי הצעיר פשוט דאסור דמלבד דהרב משל"מ בפ"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ב כתב דגם הרב פ"מ מודה דעובר אלפני עור ולא קאמר אלא דלא מפסיל לעדות מן התורה לפי שעבר אלפני עור די"ל דטעי דבכה"ג ליכא לפ"ע ולעולם דקושטא דמלתא הוא דעובר וכן דעת גדולי האחרונים דאסור מן התורה בכה"ג וכמ"ש מרן חיד"א בברכי יוסף ח"מ סי' ט' אות ג' וכן הוא דעתו דעת עליון וכן כתב בספרו יעיר אזן במערכת הלמ"ד אות י"ג אחר שהזכיר מ"ש הרבנים פני משה ומשל"מ בזה ושגם הרבנים מוהר"א רוזאניס ובני חיי סברי כדעת הרב משל"מ סיים ואמר והגם שמורינו הרב זרע אברהם בחיו"ד סי' א' מסיק כדברי הרבנים כנה"ג ופ"מ העיקר כדברי הרבנים הנז' וגם דברי הרב פ"מ ביארם הרב משל"מ כמו שכתבתי בברכי יוסף ח"מ סי' ט' עיש"ב עכ"ל, וכן הוא הסכמת הרב הגדול קרבן אליצור בד' קמ"ב עי"ש וא"כ פשיטא דאיכא בנדון זה איסור תורה. ולפי ריהטא לדידי חזי דהרמב"ן והרשב"א והרב המאירי והריטב"א בחי' ליבמות על ד' פ"ד ע"ב עכ"ל דסברי דגם בכה"ג עובר אלפני עור לא ת"מ והוא ממה שהקשו אמאי איצטריך לא יקחו לנשים ת"ל דאיכא לפ"ע ותירצו משום דהוי לאו שאינו שוה בכל ועוד דאיצטריך למלקות עיין ביעיר אזן מערכה זו אות י"ג ובס' ראה חיים ח"א ד' ד' ע"ג ובס' פרי העץ (שבסוף ספר תורת נזיר) ד' ע"ב ואם איתא דכל כה"ג לא עבר אלפני עור מאי קושיא הא איצטריך לא יקחו דנפ"מ, היכא דאשה אחרת באה לינשא לכהן זה דמשום לפ"ע ליכא ואפי"ה אסורה משום לא יקחו (דהא ודאי אין סברא לומר דבכה"ג גם משום לא יקחו ליכא) אלא ודאי דבכל גוונא איכא משום לפני עור לא תתן מכשול והרב ערך השלחן בחלק ח"מ סי' ל"ד אות י"ב הובאו דבריו בשו"ת די השיב חיו"ד סי' י"ג על עיר אחת שיש בה שתי קהלות והחרימו בני קהלה אחת שלא יוכלו לקנות בשר מבני הקהלה השנית (מפני סבות שהיו לתקן זאת) ובני אדם מקהלה זו מזלזלין וקונים בשר מקהלה השנית כתב דהמוכר להם עובר אלפני עור מדאוריתא דחרם (בזמן שהיה מותר להחרים) הוא מן התורה ואל תטעה לומר דאין המוכר עובר אלפני עור משום דבלאו הכי יכול זה הקונה לקנות הבשר ע"י אחר מבני קהלה השנית והוי כלא קאי בתרי עברי וכמ"ש הכנה"ג גבי לוה ברבית דלא עבר אלפני עור אם ימצא המלוה להלות לישראל אחר דכבר דחו האחרונים סברא זו והביאו ראיה לדבר וכו עכ"ד והרבנים בשו"ת די השיב הנ"ל השיבו על זה די"ל דאין המוכר עובר מדאוריתא שהרי יכול הקונה לקנות ע"י קטן מבני קהלה השנית או ע"י עכומ"ז (בשמירה שלא תהיה בשר שנעלם מן העין) והוי כלא קאי בתרי עברי וכו' עי"ש הנך רואה דכל הרבנים הנז"ל סוברים דגם בענין כזה איכא משום ולפני עור מדאוריתא וא"כ אי אפשר לומר דהמוכר להם דבר איסור אינו עובר אלפני עור מפני שיש ישראלים אחרים שמוכרים להם דאין זו דרך מוציאתו מידי עבירה. (עוד כתב הרב ערך השלחן דאף למה שנראה מדברי הרב פני משה בההיא דרבית היינו דוקא אם יש לזה אחר שרוצה ללוות אבל כל דלא חזינן מן הסתם עובר זה אלפני עור אליבא דכ"ע דכל ישראל בחזקת כשרים ולא ימצא אחר שמכשילו):

ועוד דאף למה שנראה מפשט דברי הרב פ"מ וכן נראה דעת מרן החבי"ב בכנה"ג יו"ד סי' קט"ן דלא לענין פיסול לעדות אמרו אלא להיתר הרבית כמ"ש בברכי יוסף שם. מ"מ היינו לענין איסור תורה אבל איסור דרבנן מיהא איכא אליבא דכ"ע וכמ"ש בברכי יוסף שם עפ"י מ"ש הראשונים בסוגיא דרפ"ק דשבת ופ"ק דע"א דגם בדלא קאי בתרי עברי דנהרא איכא איסור דרבנן וגם מדברי הרב תפארת שמואל מתבאר דאסור מיהא מדרבנן אף שנראה מדבריו דקאי בשיטת הרבנים הנ"ל דאם האיסור היה נעשה בלא זה ע"י אחר אין זה עובר אלפני עור מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא והוא שע"ד הרא"ש בפ' איזהו נשך סי' מ"ב (שכתב דברבית דרבנן אין על הלוה איסור מדרבנן אלא משום לפ"ע לת"מ הוא דאיכא) כתב ומ"מ היכא שידוע שבלאו הכי מלוה ברבית ויש בני אדם שמוכנים ללות הימנו ברבית שרי ליקח ממנו למחצית שכר שהרי יכול ליתן כוס יין לנזיר היכא שיכול ליקח בעצמו ואף שאסור לסייע ידי עוברי עבירה מדרבנן כמ"ש בפ"ק דע"א אפשר יש להתיר הכא דאדרבא מצילו מרבית דאוריתא ומביאו לרבית דרבנן ומציל אף הלוה דאולי לא יכול ללות במקום אחר ברבית ע"י ישראל עכ"ל. ומדמדמי לה לכוס יין לנזיר בדלא קאי בתרי עברי דנהרא מוכח דס"ל דליכא בכה"ג משום לפ"ע (ולא שמיעא ליה מה שדחה רבינו המשל"מ דשאני התם דלא היה נעשה איסור דלפ"ע כלל אבל בכה"ג לא מפני שישראל אחר היה עובר אלפני עור נפטר זה וכו' עי"ש) בכל זאת ס"ל דהיה אסור מדרבנן לולא הטעמים שכתב להצילו מרבית דאוריתא וכו' וא"כ היכא דלא שייכי הני טעמי פשיטא דלדעתו אסור מיהא מדרבנן וכ"כ בשו"ת די השיב בחיו"ד סי' י"ג ד' י"ז ע"ד ודף ח"י בשם הרב ערך השלחן בח"מ סי' ל"ד אות י"ב שאין לחלק כמ"ש הכנה"ג ופ"מ גבי רבית אם ימצא המלוה להלוות ברבית וכו' דכבר דחו האחרונים סברא זו דשאני נזיר דלא היה נעשה איסור כלל כשיכול ליטלו בעצמו היה נוטלו בלא עבירת לפני עור אבל כאן מה לי אם ישראל זה עובר או ישראל אחר ועוד אע"ג דלא עבר מדאוריתא איסור דרבנן מיהא איכא וכו' וכתבו שגם הרדב"ז (דפוס ווינצייא) סי' תשמ"ו כתב בדלא קאי בתרי עברי דנהרא דאסור מדרבנן מיהא. ואף דהרב ש"ך יו"ד (סי' קנ"א) כ' דלכ"ע גבי עכומ"ז לא אסרינן בדלא קאי בתרי עברי דנהרא מדרבנן מ"מ הרב אמונת שמואל (סי' י"ד) הובא בפתחי תשובה מסיק דהעיקר כדעת הסוברים דגם בדאיכא מוכרים עכומ"ז עובר משום לפני עור והרבה פוסקים סוברים דהעיקר כדעת הרמ"א דגם בעכומ"ז איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה כמו שרשמתי בסק"ג כי ע"כ הדבר פשוט בספקו של הרב פרשת הכסף דאסור לישראל למכור ולא הותר בעבור שישראל חשוד הוא מוכר גם הרב פ"ת ברסי' ק"ס כתב דאסור מדרבנן כמ"ש הראשונים הנ"ל והוסיף לומר דגם ברבית דרבנן אסור ולא אמרינן דהוי כגלג"ז כיון דתלו הטעם משום שחייב להפרישו וכו' עי"ש (ולפי הנראה לא ראה הרב דברי הרב תפארת שמואל הנז"ל) וס' פרשת הכסף אין אצלי ובס' זכרנו לחיים ד' כ"ה אות ג' כתב בשמו דלא מצא ראיה לספקו טהור והניחו בספק ולא כתב שנוטה דעתו להיתר (כמ"ש בטל אורות בשמו) ומהול"ח נעלמו דברי הרב טל אורות וכל מ"ש הרבנים הנז"ל בכיוצא לזה ואין להאריך:

ואף במה שהתיר הרב בית המלך בשו"ת יו"ד סי' ג' לתקן ספרים פסולים של עכומ"ז שבלו אף אם ידוע שהם ספרים שמזמרים מתוכם לע"א מטעם דאיכא אומנים אחרים עכומ"ז עיי"ש וכן התיר הרב יד ימין בשו"ת יו"ד סי' א' למכור מסמרים לבנות בית ע"א שלהם מהאי טעמא עי"ש. אין דעתי העניה נוחה בזה מאחר שכמה פוסקים סוברים דמ"ש הראשונים דאף דלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור מדרבנן לאו דוקא לישראל אלא הה"ד לב"נ עכומ"ז אסור למכור מדרבנן וכן נוטה דעת מרן חיד"א בשיורי ברכה סי' קנ"א וכתב שכן פסק הרב באר שבע בעצים שנותנים העכומ"ז ביום חגם ונוטלים גם מישראל שאסר ליתן להם בידים עי"ש. ואף שכתב שהרב משאת בנימן התיר ליתן להם בידים אפשר דהיינו לפי מ"ש הרמ"א בסי' קנ"א דנהגו להקל כסברא ראשונה להתיר למכור להם דבר שיוכלו לקנות מאחרים ומנהג זה לא נתפשט אצלינו ומרן לא הזכיר היתר זה לכן נלע"ד דאין ראוי להתיר ומצאתי הוכחה למה שכתבתי (דלא נתפשט מנהג זה בינינו) מדברי הרב שמן המשחה בד' ו' "ג שעל מה שנשאל אם מותר למכור להם דבר שהוא תקרובת ע"א (עי"ש נדון השאלה) כתב שנראה להתיר כיון דיכולים לקנות מאחרים וכמ"ש המרדכי סופ"ק דע"א ואף שכ' הרמ"א בסי' קנ"א ויש מחמירין כבר כתב הש"ך בסק"ו דלא פליגי וכ"ע מודו דמותר ע"כ לעניינינו ואם מנהג זה שהזכיר הרמ"א נתפשט גם בינינו היה ראוי לו לכתוב ואף שכתב הרמ"א דיש מחמירין כבר פשט המנהג להקל כסברא הראשונה אלא ודאי מוכח דלא כיון הרמ"א להעיד על כל העולם שנתפשט המנהג להקל אלא על מדינותיו ולכן לא מצא הרב שמן המשחה ידיו להקל אלא עפ"י מה שכתב הרב ש"ך דליכא מחמירין וכ"ע מודו להתיר בשיבולים לקנות מאחרים ובאמת כבר כתבתי למעלה (בסק"ג) דהרבה פוסקים סוברים כמ"ש הרמ"א דיש מחמירין והרמ"א כתב דבעל נפש יחוש ולכן ודאי אין לנו להתיר וחידוש הוא שהרב שמן המשחה נקיט בפשיטות כדברי הרב ש"ך ולא זכר כמה דיות נשתפכו בזה:

ויש עוד צד להחמיר ולאסור למכור לעכומ"ז דבר האסור לו ולא נוכל לסמוך על מה שעכומ"ז אחרים מוכרים דבר זה והוא עפ"י מה שראיתי להרב פרי מגדים בספרו גנת ורדים כלל מ"ג שהביא מ"ש הרב המשנה למלך בפרק ד' מהלכות מלוה הנז"ל (לחלוק על מ"ש הרב פני משה דאם רואה הלוה שמלוה היה רוצה להלוות מעות אלו לאחר ליכא משום לפני עור דמדמי לה למושיט כוס לנזיר בדלא קאי בתרי עברי דנהרא) דדוקא בכוס לנזיר וכיוצא כשיכול הוא בעצמו ליטלו אין המושיט לו עובר בלפני עור כיון שהיה יכול ליטלו בעצמו בלא העברת הלאו דלפני עור כלל אבל כאן מה לי אם ישראל זה עובר בלפני עור או אם ישראל אחר וכו' וכתב שיפה אמר וסיים ויש נפקא מינה גם לדידן כשיש לישראל אבר מן החי ויש גם אצל עכומ"ז ובא עכומ"ז לקנות מהישראל מותר למכור לו שהרי אם ימכור לו העכומ"ז לא יהיה עבירת לפני עור שהרי אינו מוזהר על זה ושוב כתב ויש לעיין בזה דכפי הנראה עכומ"ז נמי מצווה אלפני עור ועיין ביו"ד ושם אבאר עכ"ד. וכעת לא ידעתי איה מקום כבוד דב"ק בזה וא"כ אם נאמר כפי מה שנראה נטיית דעתו דגם עכומ"ז עובר בלפני עור הרי זה דומה לדין לוה ברבית כשהיה המלוה רוצה ליתן מעות אלו ברבית ללוה אחר שדברו בזה הרבנים פ"מ ומשל"מ הנז"ל וכבר נתבאר למעלה דנקיטינן דגם בכי האי גוונא עובר אלפני עור מדאוריתא וא"כ אסור למכור להם אלא שאין דברי הרב גו"ר מוכרחים וכבר כתבתי בשדי חמד מערכת הגימ"ל אות ה"ן ס"ק מ"ב שהושג בזה עי"ש ועתה ראיתי שגם מדברי הרב חת"ס בחיו"ד סי' י"ט מתבאר דסובר דעכומ"ז אינו מצווה אלפני עור והוא שיצא לידון בדבר חדש דבצים חשיבי אבר מן החי והתפלא איך מוכרים בצים לעכומ"ז שהם אסורים באבר מן החי וישראל המוכר לו עובר אלפני עור וניחא ליה דכיון דשכיחי בצים טובא בעלמא ויכולים לקנות מעכומ"ז הוי כדלא קאי בתרי עברי דנהרא דמותר גם מדרבנן בישראל לעכומ"ז (עיין לעיל סק"ג מה שכתבתי ע"ד בזה) אלו תוד"ק עי"ש. ואם היה סובר כהרב פרמ"ג דגם העכומ"ז מצווה אלפני עור א"כ הרי זה דומה לנדון שבמשל"מ וכיון שגם אם יקנו מעכומ"ז איכא עבירת הלפני עור הרי לא הותר לישראל לעבור עליו ואסור מן התורה אלא ודאי מוכרח דס"ל דליכא לאו דלפ"ע גבי עכומ"ז (ויש לדחות דאולי סובר כשיטת הרב פ"מ וק"ל) וכן כתב בפשיטות הגאון מנחת חינוך במצוה רל"ב אות ב' דאין העכומ"ז מוזהר אלפני עור וכן כתב הרב קרבן אליצור ד' ק"מ ע"ד דאין העכומ"ז מוזהר אלפני עור כמ"ש התוס' בע"א ד' ט"ו ע"ב ד"ה לעכומ"ז עי"ש ולקמן בס"ק כ"ג וראיתי שבשו"ת ירך אברהם בחיו"ד ד' כ"ד ע"ב נסתפק הרב השואל בנדונו דאף אי נימא דשרי לישראל ליהנות מאותם הנרות אפשר דאינו אלא להתיך אותם אבל לא למכרם לעכומ"ז כמות שהם או דלמא כיון דאיכא אומנים אחרים העושים אותם ש"ד והרב המחבר ז"ל בתשו' כתב דפשוט דאסור עי"ש ועם שקיצר מאד ולא עמד בענין זה כלל נקוט מיהא דעת הרב ג"כ לאסור:

אחר שנים רבות נדפס שו"ת כתב סופר חיו"ד ומצאתי בסי' פ"ג שנסתפק הרב השואל במ"ש הרמ"א בסי' קנ"א בכשיכול לקנות ממקום אחר אם מותר למכור לו שנחלקו הפוסקים ושנוהגים להקל וכו' דאפשר דוקא כשאפשר לקנות מעכומ"ז אחר אבל היכא דליכא אלא מוכרים ישראלים הגם שהם מוכרים ביודעים ובלא יודעים דיש חשש איסור בזה אפשר כה"ג אסור והרב המחבר (בד"ה ונשובה נא ונחקורה) הביא ע"ז דברי הרב פ"מ ומה שהשיגו הרב משל"מ כנז"ל וכתב ליישב דעת הרב פ"מ ומסיק כוותיה דליכא בכה"ג משום לפני עור מדאוריתא וכתב עוד צד היתר בשם הרב השואל משום שיש עוד זמן ליום חגם ויוכל העכומ"ז להביא ולקנות מעכומ"ז שבעיר אחרת ובאנו למ"ש הרמ"א דהיכא שמוצא לקנות מעכומ"ז מותר (שהמנהג כסברא ראשונה להקל בזה) והרב המחבר השיבו דלא אמר הרמ"א להקל כשמוצא לקנות בעירו שדר בה אבל כשצריך לטרוח לילך לעיר אחרת לא וא"כ בנדון זה שיש ישראלים בעירו שהם מוכרים ביודעים ובלא יודעים לדעת הרב משל"מ איכא לפ"ע מדאוריתא אך העיקר כדעת הרב פ"מ וליכא לפ"ע מדאוריתא. ושוב נשא ונתן אם יש לאסור מדרבנן מיהא (כמ"ש הראשונים גבי בדלא קאי בתרי עברי דעכ"פ אסור מדרבנן) ומסקנתו דמצד הדין מותר אלא שיש לבעל נפש להחמיר מ"ש לחלק בעניינים אלו:

ודע דכל הכתוב בענין זה היה טרם שראיתי תשובת הגאון כתב סופר הנז"ל ששם מפקפק על דברי הרב משל"מ במה שחולק על הרב פני משה בהיכא דהמלוה היה מלוה מעות אלו ללוה אחר ונקיט כדעת הרב פ"מ דאינו עובר הלוה הזה בלפני עור ולא ראה הרב כתב סופר דברי מרן חיד"א בברכ"י שכתב שגדולי האחרונים סוברים כהרב משל"מ דעובר גם בזה בלפ"ע ופשיטא דכוותייהו אית לן למינקט ומה שדחה ראיית הרב משל"מ מדברי התוס' דחגיגה ד' י"ג ד"ה אין מוסרין (שכתבו דהתם ליכא משום לפני עור דמיירי דאיכא עכומ"ז אחר שרוצה ללמדו תורה ומדלא כתבו דאיכא ישראל אחר שרוצה ללמדו מוכיח דאין זה מוציאו מידי לפ"ע כיון שגם האחר היה עובר אלפני עור) ואמר שבקל יש לדחות ראיה זו דהתוס' נקטי דרך קרוב שעכומ"ז אחר מלמדו מלומר דישראל אחר מלמדו באיסור ועובר אלפני עור וזה לא שכיח לענ"ד אין זו דחיה דאכתי קשה דלא היה להם להזכיר עכומ"ז כלל רק היה להם לומר דמיירי שיש אחר שרוצה ללמדו והוה מישתמע שפיר כל שיש מי שרוצה ללמדו בין עכומ"ז בין ישראל אינו עובר זה בלפני עור וממה שדקדקו לכתוב שיש עכומ"ז שרוצה ללמדו מוכח שאם היה ישראל שרוצה ללמדו לא היה מציל את זה מלפני עור והוא דקדוק נכון לענ"ד. ועתה ראיתי להרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות מ"ג שהאריך במחלוקת הרבנים פ"מ ומשל"מ וכתב דהתוספות והרמב"ן והרשב"א והמרדכי וריא"ז סברי כדעת הרב משל"מ שעובר בכי האי גוונא בלפני עור מדאוריתא ורק מדברי הריטב"א בחידושיו לבבא מציעא ד' יו"ד אההיא דאמרינן איכא בנייהו כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה הוכיח דקאי כסברת הרב פ"מ ומ"מ נקיטינן כהרב משל"מ וכו' עי"ש דב"ק. גם ראיתי להרב מנחת חינוך במצוה רל"ב אות ג' שהביא דברי הרב משל"מ וכתב שהדברים ברורים וכו' עי"ש. גם הרב יד אליעזר בסי' ח' (בד"ה ואשר) כתב שעיקר דינו של הרב פני משה ליתא וכמ"ש המשל"מ בפרק ד' דלא דמי למושיט כוס לנזיר וכו' ודברי המשל"מ ברורים עכ"ל והעתקתי תורף דבריו בס"ק י"א (בד"ה ולפי הנראה) וגם בסי' ט' הביא שרב אחד הוכיח דברי התוס' כסברת הרב משל"מ ודחה ראיתו. ומ"מ מודה דהעיקר כהמשל"מ עי"ש:

י

יו"ד) כתב הריטב"א בחידושיו למס' ע"א על מ"ש בד' ס"ג ע"א אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה לכו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר וכו' וז"ל וא"ת למה אינו חושש בעה"ב משום ולפני עור לא תתן מכשול וי"ל דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנים לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח האיסור אם לאו אין בו משום ולפ"ע לא ת"מ אפילו לגבי ישראל עכ"ל הביא דבריו הרב קרבן אליצור בד' ק"מ ע"ג ודקדק מדבריו וז"ל הנה למדנו מדבריו דאם אנו נותנים לו האיסור עצמו אפילו שיהיה ספק אם יעשה האיסור בשעה שנותנים לו עבר בלפני עור אם עשה הלה האיסור ושמעינן מדבריו נמי דאפילו אם אין נותנים לו האיסור עצמו אם אינו ספק לנו שיעשה האיסור דאסור ועובר אלפני עור וכו' עכ"ל נמצא דדעת הריטב"א דאפילו אם הוא ספק אם יעבור העבירה כל שנותן לו גוף האיסור עובר אלפני עור. וקצת נראה כן מדברי רש"י בד' ו' בההיא דתני ר' נתן שלא יושיט כוס של יין לנזיר וכו' שמא יבא לשתותו אלמא דגם בספק אם ישתה איכא לפ"ע אלא שאינו מוכרח שהרי לא אמר ר"ן שהמושיט כוס יין עובר בלפ"ע רק אמר שלא יושיט ונוכל לומר דאף דלעבור בלפני עור בעינן שיהיה ודאי שישתה מכל מקום בספק אם ישתה איכא מיהא איסורא ולכן פירש שמא ישתה אבל לעבור אלאו אימא לך דאינו עובר אלא בודאי ישתה ובשו"ת די השיב חיו"ד סוף סי' י"ג הובא מ"ש הרב כנסת הגדולה בחלק א"ח בהגהות כ"מ פרק י"ב מהלכות רוצח בשם תשו' הרדב"ז דאספק דלפני עור לא מפקידנן וכתבו הרבנים בס' די השיב שם שכן נראה מדברי התוס' במס' ע"א ד' ו' ע"ב ד"ה מנין שכתבו דנקט כוס יין לנזיר דמסתמא למישתי בעי ליה ושמא ישכח נזירותו אבל ישראל האומר הושיט לי נבלה או שום איסור אין לחשדו מלהושיט לו אבל אם ידוע לו שרוצה לאכלו אסור להושיט לו אפילו הוא שלו וכו' עי"ש דמשמע דוקא כשידוע לו שרוצה לאכלו אבל לא בספק ונמצא לפי זה דפליגי רבוואתא בהא דספק אם יעשה איסור דלהתוס' והרדב"ז אף בנותן איסור עצמו אינו אסור אלא ביודע שיעשה האיסור (שהרי התוס' במושיט האיסור עצמו מיירי) ולהריטב"א בנותן איסור עצמו אפילו אם ספק יעשה האיסור עובר בלפני עור כן משמע לי מתוך מה שהביאו הרבנים הנז"ל בשם הריטב"א והרדב"ז שהביא הרב כנה"ג (כי גוף הספרים אינם בידי) וממה שכתב הרב תרומת הדשן בסי' רצ"ט וגם ממה שהביא בשם תשובת ריצב"א מתבאר דס"ל כהרדב"ז דבספק ליכא לפני עור שכתב בלשון זה כדאיתא בכמה דוכתי דאסור למכור לעכומ"ז דבר שהעכומ"ז קונה אותו כדי לעשות בו דבר שהישראל מוזהר על כך ואף על גב דאינו אומר בפירוש שקונה לשם כך אלא שאנו יודעים דלהכי הוא מכוין וכן כתב להדיא בתשו' ריצב"א דלמ"ד ב"נ עכומ"ז מצווה על הסירוס אסור למכור לו בהמה אם ידוע בודאי שיסרסנו עכ"ל הרי שכתבו דדוקא אם ידוע בודאי שיעשה הלה את האיסור הוא דעובר אלפני עור והוא היפך סברת הריטב"א הנז"ל דכשנותן גוף האיסור אף אם ספק יעבור איכא לפ"ע:

אך ראיתי להרב פתח הדביר בח"ג סי' ש"ו אות ג' שהבין שהריטב"א והתוס' והרדב"ז כלם אמרו דבר אחד דדוקא ביודע שבודאי יעשה איסור הוא דעובר אלפני עור והוא ששם הביא שהרב חקרי לב בחלק ח"מ ח"א ד' י"ט ע"ד הקשה על מה שהסכים הרב יד מלאכי דאף אם לא עשה הנישט האיסור עובר המושיט בלפני עור (עיין בזה לעיל בס"ק א') ממה שמוכח מדברי הרשב"א והר"ן בריש נדרים דמי שאכל ספק איסור ושוב נתברר שהוא היתר גמור אינו נענש מן השמים ומאי שנא מדין לפני עור דאף אם לא נכשל עובר עליו משום שנכנס בספק ויישב בשני אופנים א) דהתם קרוב לודאי שנכשל מה שאין כן בספק שקול. ב) דשאני התם דכתיב ולפ"ע לא ת"מ דמשמע דאסר גם הנתינה אעפ"י שלא נכשל וכתב ע"ז הרב פתח הדביר דתירוצו הראשון יש לו סמוכות ממ"ש הריטב"א בחי' לע"א בפרק השוכר דאפילו באיסור פ"ע כל דהוי בספק שאפשר שלא יכשל מותר עי"ש הרי שיש חילוק בין ודאי נכשל דאסור לכשהדבר בספק וכ"כ הרדב"ז הביאו מרן החבי"ב בכנה"ג פי"ב מהלכות רוצח דאספק לפ"ע לא מפקידנן וכתב הרב המגיה בס' אהל ישרים במערכת הלמ"ד אות ט"ו שכן נראה מדברי התוס' בע"א ד' ו' (הביא דברי התוס' שהביאו בשו"ת די השיב הנ"ל וסיים בפתח הדביר) ולהכי מאי דמחייב אנתינה (אין הלשון מדוקדק וכוונתו מה שעובר) היינו היכא דהוי קרוב לודאי שהוא נכשל וכדברי הרב חק"ל בתירוץ א' עכ"ד הרב פתח הדביר ומי שנמצא אצלו סה"ק הנ"ל ישכיל וידע איזה יכשר:

והגאון חתם סופר בחיו"ד סי' י"ט בתמיהתו על היתר מכירת בצים לעכומ"ז דהאיכא משום לפ"ע לת"מ אבר מן החי ועיין בגוף דב"ק) כתב בזה הלשון מיהו בצים שלמות פשיטא לי דשרי לתת אותם במתנה כיון דאיכא למיתלי דלהושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים קבעי לה שרי דבכל שהו דאיכא למיתלי תלינן כמבואר במשנה במס' שביעית פרק ה' משנה ח' ומבואר מאד במס' ע"א ט"ו ע"א ובסוף פרק ה' דגטין ס"א ע"א תוס' ד"ה משאלת ע"כ לעניינינו (עי"ש בד"ה ומיהו בצים) מתבאר דכל שהוא ספק אם יעשה איסור אינו עובר אלפני עור ורבינו ט"ז ביו"ד ריש סימן קנ"א דקדק מדכתב מרן הדברים המיוחדים לע"א אסור למכור לעכומ"ז משמע דוקא המיוחדים לע"א אבל אם הוא ספק דשמא לדבר המותר הוא קונה אזלינן לקולא והכי אמרינן במכירת בהמה גסה בטור עכ"ל ובחידושי ס' מקור מים חיים שהעתיקו באשלי רברבי החדשים (דפוס ראם) תמה על הרב ט"ז דבנדרים ד' ס"ב גבי ההוא אבא (יער של עצים) דרב אשי דזבני מניה עצים לבי נורא ואמר ליה רבינא והאיכא לפני עור ושאני ליה רוב עצים להסקה נתנו מוכח דדוקא בדאיכא רובא להיתרא הוא דשרי ובלא רובא לא תלינן להקל ואין ראיה ממכירת בהמה גסה דתלינן דלשחיטה בעי דהתם הוא איסור דרבנן ולכן תולין להקל אף בלא רובא אבל במידי דאיסורו מדאוריתא אין לתלות להקל אלא בדאיכא רובא. שוב הביא דברי הרא"ש בנדרים שמתבאר כדברי הרב ט"ז וכתב דצ"ל דמ"ש בש"ס רוב עצים להסקה נינהו לאו דוקא משום דאיכא רובא והצ"ע:

והרב שמן המשחה בד' ו' ע"ג (בד"ה וראיתי) עמד בחקירה זו אי בעינן רובא להיתרא ולא ראה דברי הרב ט"ז הנ"ל והביא מ"ש בפסקים וכתבים סי' ז"ך באיסור מכירת ספרים לכומרים דאם אין ידוע מה הוא יש להתיר דתלינן ברוב שהם ספרי רפואות וכו' דמשמע דבעינן רובא וכדמשמע ג"כ מההיא דנדרים דאמרינן רוב עצים להסקה נינהו ושוב כתב די"ל דרוב עצים לאו דוקא וכו' ושכ"כ הרא"ש ושכן נראה מדברי הר"ן והתוס' וכו' והביא מ"ש שם הרב הנמק"י עי"ש גם הגאון פני יהושע בק"א בחיו"ד סי' ג' האריך בזה ודעתו דלאו דלפני עור קל משאר לאווין ואזלינן בספקו לקולא עי"ש גם הגאון מוהר"ם בנעט בשו"ת הר המור סוף סי' ח' (בד"ה ועל ארבעה) כתב ובלאו הכי ע"כ לא פליגי רבוואתא אם מותר למכור לעכומ"ז דבר שיוכל לקנות מאחר אלא בלפני אידיהן דאיכא ודאי הקרבה לע"א אבל כאן בספק אם יאכלנו בעצמו י"ל דלכ"ע לא חיישינן אלפני עור וכ"כ המג"א (בסי' ת"ן) גבי אומר אדם לפועליו צא ואכול ואני פורע דמיירי דוקא בידוע בודאי שיאכל חמץ משמע דבספק ליכא לפני עור עכ"ל והרב תבואת שור בנימוקיו לפסחים ד' כ"ב עביד צריכותא למאי דנקיט ר' נתן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"ן עכומ"ז ואמר דאי תנא כוס הוה אמינא דוקא בישראל איכא משום לפ"ע אבל לא בב"ן עכומ"ז ואי תנא אבר מן החי הוה אמינא דוקא כשידוע שיעשה איסור אסור אהכי תני כוס לנזיר שאעפ"י שהוא ספק אם ישתה כמ"ש רש"י ותוס' עי"ש עכ"ל מתבאר דס"ל דגם אספק איסור יש לפ"ע אלא דלפום ריהטא נראה שזה סותר למ"ש בפנים (בתבואת שור) בסי' ט"ז ס"ק כ"ג וז"ל וי"ל דמתני' לא איירי כי אם בהודעת המוכר שלא יעבור אלפני עור ובהא אמרינן להדיא בע"א ד' ט"ו דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן משמע דאין אזהרא דלפ"ע כי אם דאיכא מכשול ודאי וכו' עכ"ל וקצ"ע:

ובספר היקר ונחמד חתן סופר להרב הג' נכד הגאון חת"ס (בשער המקנה והקנין) בד' חל"ק עמד לבאר הלכות מרובות בדין לפני עור ובאות ד' נסתפק אי בעינן מכשול ודאי או רוב או עובר גם בספק אם יכשל ובביאורו כתב להסביר מנא להו לרז"ל לכלול בלאו זה המכשיל את חברו בעבירה וכתב דמלבד דשם מכשול אחד ומה לי אבן לפני העור שנסמה העין גשמי שלו ומה לי מכשול עבירה שהוא אבן נגף לנשמה למי שנסמה עין שכלו ועוד דרישיה דקרא לא תקלל חרש הכונה לא מבעיא שומע אלא אפילו חרש וסיפיה דומיה דרישיה נדרש בלא מבעיא ואי כפשטיה דוקא שלא ליתן אבן לפני העור לא יתכן לפרשו אפילו לפני עור אבל אם הוא עור בעבירה הוי שפיר דומיא דרישיה והכי קאמר לא מבעיא לפני מי שעובר בזדון שהוא עון גדול אלא אפילו לפני עור כלומר שהוא שוגג דליכא עבירה כל כך אסור ליתן לו דבר האסור לו והיינו מכשול כלומר שוגג כדרשת רז"ל ע"פ כי כשלת בעונך (עיין יומא ד' פ"ו ע"ב) וכתב להמשיך שני לאווין אלו דשייכי אהדדי עפ"י מ"ש הפוסקים דאסור להכות לבנו גדול שמא יבעט בו ועובר אלפני עור וא"כ בתרתי הזהירה תורה שלא יקלל לשום אדם כי יכעוס חברו עליו ויקללנו או יכנו ויעבור אלאו דלא תקלל או על פן יוסיף להכותו ועובר על לפני עור מלבד הלאו דלא תקלל ושני הלאוין שייכי אהדדי (אלו תו"ד בקיצור). ועפ"י הדברים האלה פשיטא ליה שם בע"א באות ד' דגם כשיש ספק אם יעבור העבירה עובר אלפני עור שהרי המתקלל נהי שעל פי הרוב חוזר ומשיבו דברים קשים אבל אין זה הכרח או עכ"פ רוב דגם יקללנו ומה גם בשם או יכנו באופן שיעבור על לאו דשמא יחרפנו או יאמר לו דברים קשים בלי קללה באופן שלא יכשל ועם כל זה אמרה תורה שעובר בלפני עור הרי דגם בספק עובר בלפ"ע וכן נראה דעת רש"י שכתב שמא יבא לשתותו אבל ראיתי בתוס' בע"א ד' ט"ו ובגטין ס"א דכל דאיכא למיתלי בהיתר תלינן ומה"ט כתב רש"י בע"א ט"ו ע"א דהא דאין מוכרין בהמה לעכומ"ז הוא דוקא בטמאה דליכא למיתלי בשחיטה וכ"כ הריטב"א בחי' לע"א ד' ט"ו ע"ב (אמ"ש בש"ס מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית) אע"ג דהכא איכא עבירה בגופו שעובר אלפני עור משא"כ שביתת בהמתו יש לומר דבכי האי גוונא ליכא לפ"ע גמור דלא ידעינן דלעבירה בעי לה רק במקום רגלים לדבר אסור מדרבנן ואי איכא למיתלי דלהיתר בעי לה אוקמא אדין תורה וכ"כ התבואת שור בסי' ט"ז דבספק ליכא לפ"ע וכ"כ השה"ג בפ"ק דע"א ולפי זה צ"ל דעל פי רוב יבא לדבר עבירה או לקללה או להכאה או להלבנת פנים שנאה נקימה ונטירה כי בני עליה הנעלבים ואינם עולבים מעטים אלו תורף דבריו עי"ש בנועם שיח ויש להעיר עליו איזה הערות כאשר יבין הקורא בכל מה שכתבתי למעלה והרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות ה"ן הביא מ"ש הגאון פנ"י בחיו"ד סי' ג' הנ"ל דספק לפני עור מותר ושכן כתב הרב פתח הדביר הנ"ל בשם הריטב"א והרדב"ז והצ"ע דמהש"ס בע"א ד' י"ד ע"א גבי מאי דתנא ומכולן מוכרין להם חבילה דפרכינן וליחוש דילמא מזבין לאחריני ומקטרי ומשני אביי אלפני דלפני לא מפקידנן מוכח דגם בספק איכא לפ"ע וכן ממ"ש שם בד' ט"ו ע"ב דישראל החשוד למכור לישראל אסור למכור לו אף דאינו ודאי שימכור לישראל וכתב שכן מתבאר מדברי הרא"ש שם אות י"ד ומדברי הסמ"ג לאוין קס"ח ובכנה"ג הביא בשם הרדב"ז דלגבי ישראל איכא לפני דלפני וראיתו מההיא ארבא דטבעא וכו' שהביא הרא"ש שם. אלו תוד"ק ולפום ריהטא נראה דיש ליישב הערותיו ואין לי פנאי כעת להתיישב בזה:

אחר זמן רב ראיתי בשו"ת עין יצחק להגאון מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו בחלק א"ח סי' י"ג שעמד בעיקר כללין ותורף דב"ק הוא הביא דברי הרב ט"ז דהיכא דהוי ספק אם לאיסור או שקנאו לדבר היתר אזלינן לקולא וכו' דיש להעיר דהא קימא לן שם בסי' קנ"א ס"ד דדוקא בידוע שקונה לשחיטה מותר למכור לו אבל מספק אם לשחיטה או לא אסור למכור לו ויישב דכוונת הט"ז דכיון דחזינן דכמה פוסקים סברי להתיר אף בספק לשחיטה אף דאנן קימא לן לאסור יש לומר דשאני בספק לשחיטה דיש שם רוב דרובא לרדיא זבני כדאיתא בבבא בתרא ד' צ"ב לכן החמירו שם אבל היכא דליכא רובא אין לנו להחמיר מספק דאפושי פלוגתא לא מפישינן וזהו שכתב הט"ז והכי אמרינן לקמן במכירת בהמה גסה בטור כונתו דהטור הביא שם שיטת רש"י דבטהורין תולין דקנאו לשחיטה לכן אין לנו להרבות במחלוקת ויש לומר דכולי עלמא סברי בנדון דידן להקל והא דאמרינן בקידושין ד' ל"ב ע"א דילמא רתח ועבר על לפני עור דמשמע דאף על ספק לפני עור מוזהר יש לומר דהתם הוי קרוב לודאי דרתח והך ודילמא הוא כעין המבואר בגטין ד' מ' בתוס' ד"ה חיישינן (אמר המחבר במחילת כתה"ר נעלם ממנו לפי שעה דברי כמה ראשונים שהבאתי בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת הדל"ת אות מ"ז שכתבו לפרש מה שאמרו בש"ס בלשון דילמא דאינו לשון ספק אלא ודאי עי"ש ואם כן לא היה צריך ללמוד מלשון חיישינן ללשון דילמא ובלשון חיישינן עיין מה שרשמתי בס"ד במערכת החי"ת אות ס"ה ובהאי עובדא דרב הונא עיין בברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ אות י"ד והבאתי דב"ק לקמן בס"ק י"ד ודו"ק):

אך בראיית הט"ז יש להעיר דשאני מכירת בהמה גסה דעיקרו אינו אלא איסור דרבנן ומנא לן לדון כן בדאוריתא אכן יש ראיה מרווחת דאף בדאוריתא תלינן כל היכא דמצינן למיתלי מפרק ה' דשביעית משנה ח' דבית הלל מתירין למכור פרה חורשת בשביעית דתלינן שקנאה לשחיטה ומבואר בירושלמי שהביא הרא"ש בע"א פרק קמא סי' ט"ז דבמוכרה לטבח אף בית שמאי מודו ובמוכרה לאריס דברי הכל לחרישה כי פליגי במוכרה לסרסור הרי דגם בחשש לפני עור דאוריתא ג"כ תלינן בהיתרא ואף דיש שם רובא לרדיא המנגדתו עם כל זה תלינן בהיתרא (ולא זכר שר שכבר קדמו בראיה זו הגאון חתם סופר שהבאתי למעלה) והקשה לו מההיא דנדרים ס"ב רוב עצים להסקה נינהו ויישב דכיון דזבניה לבי נורא יש הוכחה להיפך דקנו לאיסורא משום הכי הוצרך לומר רוב עצים להסקה וכן נראה מלשון הרא"ש והתוס' ושיטה מקובצת שם דאף היכא דליכא רובא תלינן מספקא להיתירא:

וכתב שם בשם הריטב"א בחידושיו למסכת ע"א על דף ט"ו (בד"ה לעכומ"ז מזבין) גבי רבה דזבין חמרא לישראל החשוד למכור לעכומ"ז ואמר ליה אביי מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה אנא לישראל זביני. והא אזיל ומזבין לעכומ"ז לעכומ"ז מזבין לישראל לא מזבין הקשה הריטב"א דהא אמרינן התם דרב הונא זבין פרה לעכומ"ז משום דאימור לשחיטה זבנה ותירץ דלהכי תלינן דקנאו לשחיטה דכיון דאפשר דאית ליה הנאה בשחיטה טפי לכן תלינן בזה אבל הכא דלא שני ליה בין ישראל לעכומ"ז אמאי מזבין לה לישראל טפי מעכומ"ז כיון דלית הנאה במילתא וגם התוס' שם בד"ה רהיט שכתבו אף על גב דלעיל תלינן אימור לשחיטה זבנה הכא לא תלינן דלישראל מזבין לה שכך ימכור לזה כמו לזה כוונתם לחילוקו של הריטב"א ועל פי זה פלפל בתשובתו על מה שנשאל באיש אחד ירא שמים שרוצה להשתתף עם ישראל אחר החשוד לעסוק במסחרו גם בשבת ויתנה עמו שלא יעשה העסק בשבת אם יוכל לסמוך בזה או יש לו לחוש משום לפני עור כיון שחשוד בדבר וצדד כמה צדדים ובמסקנתו כתב דאם מתנה עמו שלא יעשה בשבת ושאם יעשה בשבת לא יטול שכר ממה שיעשה בשבת וכיון שאין לו מזה הנאה סמכינן שלא יעשה בשבת דאין לנו לחוש שיעשה ויטול שכרו היפך ממה שהתנה הבעל הבית עמו דאם כן הוי גזלן וזה לא נחשד על הגזל שהרי כתב הגאון חתם סופר בחלק ששי סי' פ"ג דאף דמי שהוא מומר לחלל שבת הוא מומר לכל התורה מכל מקום אינו חשוד לכל התורה אלו תורף דב"ק:

יא

י"א) נשים נמי הוזהרו בלאו דלפ"ע כמו שכתב מפורש הרב החינוך בפרשת קדושים סי' רל"ב וכן מתבאר מדברי הרב הדרישה ביו"ד סי' א' במה שהביא מרן הב"י בריש הסי' בשם הכל בו דרבינו יצחק כתב דנשים שוחטות לעצמן אבל לא לאחרים ותמה מרן מה טעם לחלק בין לעצמן לאחרים וכתב הרב הדרישה דלעצמן מותרות דאינן חשודות לאכול נבלה אבל לאחרים דאינו אלא לאו דלפני עור קל בעיניהן וחשודות להכשיל אחרים עי"ש שמעת מינה דמזהרות הן אלא שחשודות להקל בלאו זה:

וכתב הרמב"ן בחידושיו ליבמות ד' פ"ד ע"ב דבלאו שאינו שוה בכל נשים ליתנהו בכלל זה והביא דבריו מרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' ס"ב ומוכח מדבריו דאפילו איסור דרבנן ליכא שהרי כתב ליישב בזה דברי רבינו הטור שם שכתב דאבר מן החי אינו נוהג בטמאים ועמדו המפרשים להבין מאי נפקא אם אסור משום אבר מן החי הלא בלאו הכי אסור משום בחר טמא וניחא ליה דנפקא מינה לאשה דיכולה להושיט אבר מן החי טמא לעכומ"ז דאיהי לא מיפקדה אלפני עור בכי האי גוונא דאבר מן החי טמא אינו שוה בכל דלישראל שרי עיי"ש ואי איכא איסורא דרבנן אכתי קשו דברי רבינו הטור כמובן וכן הוא משמעות דב"ק דנפ"מ דאשה יכולה להושיט וכו' ואע"ג דבלא קאי בתרי עברי אף דליכא לפ"ע איכא איסורא דרבנן מיהא. צ"ל דבמידי דשייך לפ"ע היכא דקאי בתרי עברי דנהרא הוא דאסרו היכא דלא קאי משא"כ במידי דלית בי' לפ"ע איסורא נמי לא גזור. ולפי מ"ש מרן החבי"ף בס' ראה חיים ד' ה' ע"א דמסייע ידי עוברי עבירה הוא מטעם ערבות ניחא בלאו הכי אך לקמן במערכת המ"ם אות מ"ב כתבתי על דבריו דקשה לומר כן שהרי כמה פוסקים סוברים דבדלא קאי בתרי עברי אסור להושיט גם לעכומ"ז (כמו שרשמתי למעלה בס"ק ג'):

ולפי הנראה דבר זה נעלם מרבינו עקיבא איגר בנימוקיו ליו"ד סי' קפ"א במה שנחלקו הפוסקים באשה שאינה מצווה אהקפת הראש (דכל שאינו בלא תשחית אינו בבל תקיף) אם מותרת להקיף ראש האיש דיש סוברים שכשם שמותרת בהקפת ראשה כן מותרת להקיף ראש האיש ויש סוברים דאף שמותרת בעצמה אסורה להקיף ראש האיש דהוי כמאכילתו איסור בידים וע"ז הקשה הרעק"א על המתירים דאמאי לא תהא אסורה משום לפני עור דאף דהוא עצמו יכול להקיף ראשו והוי כלא קאי בתרי עברי דנהרא מכל מקום אים מיהא איסור דרבנן כמ"ש התוס' בריש שבת (עיין מה שרשמתי בזה לעיל ס"ק ג) וכתב ליישב דאולי בזה אין איסור מדין מצוה להפרישו דאדרבא בזה שהיא מגלחת אותו בזה מפרישתו דאם לא היתה מגלחת אותו היה מגלח בעצמו והיה עובר שני לאוין דניקף ומקיף ועל ידי שהיא מגלחתו מפרישתו מלאו דמקיף עכ"ל והתירוץ דחוק בעיני דאיך נתיר לה לעשות איסור דרבנן מפני זה דמלבד דיש לומר אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך (אלא שיש לדחות דלא דמי לבעלמא שהחטא שחוטא זה הוא איסור בעצמו ורק כדי שיזכה חברו אתה רוצה להתירו בזה שייך לומר אין אומרים וכו' אבל הכא בדלא קאי בתרי עברי אין שום איסור אלא משום להפרישו והרי בזה מפרישתו יותר וצריך להתיישב בזה והוא מקצוע גדול) והאמת שאם היינו יודעים בבירור שאם היא לא תגלחנו יגלח בעצמו אפשר היה לומר דמוטב שתעשה היא איסור דרבנן ולא יעשה הוא איסור תורה וצריך לעיין בזה בגוף הכלל אך מי יימר דאם לא תגלח אותו הוא יגלח בעצמו דילמא יתגלח ע"י עכומ"ז ולא יסייע בעצמו ואף דמכל מקום איכא איסורא דרבנן הא ודאי אין להתיר לה לעשות איסור דרבנן כדי שלא יעשה הוא איסור דרבנן ואף לעשות איסור דרבנן כדי שלא יעבור חבירו אאיסור תורה נראה מדברי הרב תפארת שמואל על דברי הרא"ש בפרק איזהו נשך סי' מ"ב דלא ברירא ליה דשרי שכתב בלשון זה ונפ"מ היכא שיודע שבלאו הכי מלוה ברבית ויש בני אדם מוכנים ללות ממנו ברבית דשרי ליקח ממנו למחצית שכר שהרי יכול ליתן יין לנזיר היכא שיכול ליקח בעצמו ואף שאסור מדרבנן אפשר יש להתיר להבא דאדרבא מצילו מרבית דאוריתא ומביאו לרבית דרבנן ומציל אף הלוה דאולי לא יוכל ללות במקום אחר ברבית ע"י ישראל עכ"ל הרי שלא כתב דמותר בענין זה בפשיטות רק כתב בלשון אפשר שמשמעותו על הרוב הוא לשון ספק ואף אם נאמר דפשיטא ליה בכי האי גוונא דשרי ואין הכרח מלשון אפשר (עיין מה שרשמתי בזה בקונטריס כללי הפוסקים ריש סי' ט"ז) וכן מצאתי שנשתמש בסברא זו בשו"ת יד אלעזר בסי' ח' (בד"ה ואשר) ליישב מה שנראה סתירה בדברי הרב משנה למלך בפרק ה' מהלכות מלוה דין ב' (בד"ה עוד כתב הטור) דנקיט כסברת הרב פני משה דהיכא דהמלוה הוה מוזיף הני זוזי ברבית לאיניש אחרינא ואתא האי ולוה הימנו אינו עובר בלפ"ע. ואילו בפרק ד' דין ב' נחלק על הרב פ"מ וכתב הרב יד אלעזר ליישב דיש לומר דמיירי באופן זה דישראל רוצה ללוות ממומר ברבית דרבנן דעובר רק משום לפני עור וחזי דהמלוה המומר הוי מוזיף ברבית דאוריתא הני דמים גופייהו לישראל אחרינא וא"כ יעבור אותו הישראל אלאו דלפ"ע ואלאו דלא תשיך כיון דנותן לו רבית דאוריתא ולכן מוטב שילוה הישראל הראשון ממנו ברבית דרבנן ויעבור על איסור דרבנן קלילא כדי שלא יעבור חבירו ישראל על איסור דאוריתא החמור וכמ"ש התוס' בשבת ד' ע"א ד"ה וכי דהיכא דלא פשע לא אמרינן וכי אומרים לאדם חטא וכו' והכא נמי כאן אותו ישראל אחר משום דלא ידע האיסור ללות ממומר ברבית או דלא ידע שהוא מומר או דאומר מותר ולביה אנסיה ולא פשע כלל שפיר ניחא ליה לחבר ישראל זה למיעבד איסור קלילא ולא ליעביד ע"ה חבירו איסורא רבה וכו' אבל עיקר דינא דהפ"מ ליתא וכמ"ש המשל"מ בפ"ד דלא דמי כלל למושיט לנזיר ע"כ תוד"ק הרי שכתב דמוטב יעבור זה איסור דרבנן קלילא כדי שלא יעבור חבירו איסורא רבה אלא דגם זה לא התיר אלא שאין חבירו פושע וכו' ובנדון דידן נקרא פושע דהכל יודעים איסור זה ואף אם אינו פושע מכל מקום להתיר שיעשה זה איסור דרבנן כדי שלא יעשה חבירו איסור דרבנן זו לא שמענו ומהיכא תיתי להתיר לזה איסור קל כדי שלא יעשה הלה איסור קל כמוהו ואנכי הרואה למרן חיד"א בס' ברכי יוסף חלק ח"מ סי' ט' אות ג' שנשאל בראובן ושמעון שהלכו לדין לפני דיין הממונה בכח אלי הארץ והדיין הלין דינם למחרתו וראובן ידע בבירור ששמעון ישחדנו בממון להטות הדין ושאל אם מותר הוא להקדים לשחדו כדי שידון משפט צדק כיון שאם לא יתן לו יקבל שחד משמעון ויעות משפט ואחר שהאריך לישא וליתן אם יש בכגון זה משום ולפ"ע לא ת"מ כתב בסוף האות (בד"ה ואין) דאין להתיר לראובן ליתן שחד לדיין לזכות את הזכאי מטעם דבזה יציל את שמעון מגזל ולדיין מלהטות משפט ומוטב דליעבד ראובן איסורא זוטא ולא ליעבדו הנך כמה איסורי דחמירי דהרואה יראה דלפי חילוקי התוס' בפרק קמא דשבת ד' ד' ובעירובין ד' ל"ב אין מקום פטור לראובן ובכי הא דנדון דידן אין אומרים לראובן חטא בשביל שיזכו שמעון והדיין כאשר עיני הרואה תחזנה מישרים ואין להאריך עכ"ל ומדבריו לענין איסור תורה נלמוד למאי דקמן באיסור דרבנן כמובן:

וכן יש ללמוד מדברי הרב אבני מילואים בתשובה סי' ח"י שעל מה שהקשה הרב פרשת דרכים בדרוש י"ט אההיא דאמרינן ביומא ד' פ"ג מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל קל תחלה ופליגי תנאי בטבל ותרומה דבמאי פליגי הא יכול להפריש תרומה מהטבל ויחזור ויערבנו ומוטב שנעבור אנחנו על איסור קל דעירוב איסור לכתחלה ממה שיעבור החולה איסור חמור דבמיתה ולזה תירץ הרב אבני מילואים דאין אומרים מוטב שנעבור איסור קל אלא באיסור דרבנן כדי שלא יעבור חבירו איסור דאוריתא אבל באיסורי תורה עצמן אף באופן דליכא לאו ועשה רק איסור דאוריתא בעלמא כהא דאין מבטלין איסור לכתחלה למאן דאמר דאוריתא בזה אמרינן אין אומרים לאדם חטוא באיסור דאוריתא הקל בשביל שיזכה חבירך באיסור דאוריתא החמור דבמיתה כיון דשני האיסורים דאוריתא עי"ש ואם כן הוא הדין כששני האיסורים דרבנן יש לומר דאין אומרים לזה חטא באיסור דרבנן אף אם הוא קל כדי שיזכה חבירך באיסור דרבנן החמור והן אמת שזכרני שראיתי מקשים על דברי הרב דמבואר בדברי הראשונים דבאיסורי תורה נמי אמרינן מוטב שיעשה איהו איסורא זוטא וכו' כל שאין חבירו פושע כמו בחולה שאחזו בולמוס וכיוצא וכן יש לומר באיסורין דרבנן מוטב שיעשה איהו איסורא דרבנן זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא דרבנן רבא ואם כן אם האיסור שתעשה היא היה קל מהאיסור דרבנן שיעשה הוא עצמו יש לומר כסברת רבינו עקיב"א דמוטב שתגלחנו היא ולא יתגלח הוא על ידי עכומ"ז אמנם לפי הנראה איסורא דידיה קיל דאינו אלא אמירה לעכומ"ז ואינו עושה מעשה איסור בגופו אבל היא עושה מעשה איסור דרבנן בידים והא ודאי חמיר טפי כמו שכתבתי בשדי חמד בחלק הכללים מערכת האל"ף אות עק"ב (וכן כתבתי בקונטריס פאת השדי בחלק הכללים מערכת האל"ף אות ט"ז) באופן דלדעתי העניה יש לפקפק בישובו של רבינו עקיבא איגר הנ"ל:

אמנם לפי מה שהשריש לנו הרמב"ן דאשה בכל אלה הלאוין שאין שוים בכל אינה עוברת עליהן משום ולפ"ע אתי שפיר דמשום הכי מותרת להקיף ראש האיש משום דהוי איסור שאינו שוה בכל שנשים לא הוזהרו על זה ולכן אין לה איסור לפ"ע וגם האוסרים מודים לכלל זה אלא שאוסרים מדרבנן משום דהוי כמאכילתו בידים כמ"ש הרב הלבוש ועיין לקמן בס"ק ט"ו (בד"ה ואנכי חזון) שהבאתי דברי רב בדורנו יצ"ו שנעלם ממנו דנשים בלאו שאינו שוה בכל אינן בלפ"ע ובמה שכתבתי בס"ק כ"ו (בד"ה שוב נדפס) ובס"ק כ"ח (בד"ה ובעיקר):

ודע דמה שכתבתי בשם חידושי הרמב"ן ליבמות דנשים ליתנהו בלפני עור באיסור שאינו שוה בכל דמשמע דדוקא בנשים הוא דיש לחלק בין שוה בכל לאינו שוה בכל לא שכתוב מפורש כן בדברי הרמב"ן ואדרבא מרוצת דב"ק מורה קצת דכונתו לומר דבלאו שאינו שוה בכל לא נאמר הלאו דלפני עור כלל אלא שמרן חיד"א במחזיק ברכה סי' ס"ב הנ"ל כתב דהא ודאי בורכא היא דכל לגבי אנשים אין חילוק בין שוה בכל ולא כתב הרמב"ן לחלק בזה אלא לגבי נשים דלולא היקשה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין היו נשים פטורות ולא היה לאו דלפני עור נוהג בהן והשתא נמי דאתרבו מהיקשא לא אתרבו בלאו דלפני עור אלא בלאו השוה בכל אבל בלאו שאינו שוה סובר הרמב"ן דנשי ליתנהו ביה אבל באנשים בין בשוה בכל בין באינו שוה בכל איכא לפני עור עי"ש ומצאתי שרב אחד הובא בשו"ת חתם סופר בחלק ח"מ סי' ר"ב הבין מדברי הרמב"ן הנ"ל שכונתו לומר דלפני עור אינו נוהג אף באנשים אלא בלאו השוה בכל והגאון המחבר כתב דהסברא תמוהה מאד ועוד הא קרא לא נאמר אלא מי שהוא עור בשום דבר לא יתן מכשול לפניו לייעצו בעצה רעה ובכלל זה יועצו לעבירה וא"כ וכי היועץ לכהן לטמא למתים ומכשילו בדבר לא (מי) גרע מעצה רעה במילי דעלמא ואין מקום בראש לסבול זה אבל המעיין ברמב"ן וביותר ביאור בחידושי הריטב"א שם יראה דהכי קאמר שהרי כל לאוין שבתורה ומכללם לפני עור לא היה נוהג בנשים לולא היקשא דהשוה הכתוב אשה לאיש ומכל מקום בלפני עור לא מיפקדא אתתא אלא במצוה שגם היא מיפקדא אבל מצוה שאינה אלא באנשים לא הטילה התורה עליה שום עונש (כונתו איסור) על זה אבל אנשים ישראל פשיטא שמחוייבים לקדש כהנים בע"כ וקדשתו דפנו אפילו קטניהם וכ"ש שלא יתן מכשול לפניהם וברש"י פרשת אמור פי' להדיא דאב"ד ישראל קאי שיכריחו לכהנים להתקדש בכל קדושתם עכ"ל הרב חת"ס ולפי דרכנו למדנו דגם הריטב"א סובר כדעת הרמב"ן דאשה לחלק יצאתה בלאו זה בין איסור השוה בכל לאיסור שאינו שוה בכל ובעיקר כללין אם נשים איתנהו בלאו דלפני עור ראיתי להרב חתן סופר בד' לק"ט אות כ"ד שעמד בחקירה זו והביא דברי הרמב"ן ומ"ש בחת"ס הנ"ל בכונתו וצדד קצת וחידוש הוא שלא ראה דברי הרב החינוך בפרשת קדושים שכתב מפורש דנוהג גם בנקבות. ובמה שכתבתי בשם מרן חיד"א דנשים אינן מצוות אלפני עור באבר מן החי מבהמה טמאה השגתי עתה ס' ערך השלחן יו"ד וראיתי בסי' ס"ב אות ב' שחולק עליו דאפשר דחשיב שוה בכל כיון דלישראל אסור ולא דמי לאיסורי כהונה שאינם בישראל כלל וכתב שכן עיקר דגם אשה אסורה להושיט לב"ן עכומ"ז אבר מן החי מטמאה וכן דעת מרן החבי"ף בס' נשמת כל חי ח"א סי' ל"ד (ועי"ש בסי' ל"ג מה שכתב לענין מסייע ידי עוברי עבירה אם הוא משום ערבות) ועיין להרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות נ"א:

ובמה שכתבתי בראש ס"ק זה בשם הרב הדרישה דנשים חשודות לעבור אלפני עור ראיתי לידידי הגאון מוהר"ר יצחק שמעליקש יצ"ו בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' ו' שכתב (על דברי הרב הדרישה הנ"ל) וז"ל וכבר הביאו האחרונים דברי הר"ן ביומא פרק יום הכיפורים גבי אין עושין דבר זה ע"י נשים שכתב שהנשים סוברות שמכשילין אותן דעכומ"ז לית להו לפני עור וכן הנשים מתוך שדעתן קלה טועות בכך ומשמע דחשידי אלפני עור עכ"ל ואינו מבין בעניותי היכי מוכח מדברי הר"ן דנשים חשודות אלפני עור דלא אמר הר"ן אלא דלפי קלות דעתן סוברות שהאנשים מכשילים אותן כי האנשים עצמן חשודים לעבור על לפני עור בכי האי גוונא כדי שלא יצטרכו לחלל בעצמם דניחא להו לעבור איסור קל דלפני עור מלעבור איסור חמור בעצמם אבל בלא זה אחד האנשים ואחד הנשים יש לומר שאין חשודים אלפני עור ואין מדברי הר"ן הוכחה בהיפך:

ושם במפתחות הספר (בית יצחק הנ"ל) כתב לצדד דנשים ליתנהו בלאו דלפני עור לפי מה שכתב הרב מוהרימ"ט בחידושיו לקידושין על דברי התוס' בד' ל"ד בד"ה מעקה דבלאו שאין בו מלקות אין נשים מוזהרות ושוב דחה זה שבמקום אחר הוכיח דלא כהרב מוהרימ"ט וגם י"ל דבלאו שבכללות כמו לפ"ע גם מוהרימ"ט מודה אלו תוד"ק ותמיה לי שלא זכר שר דברי הרב החינוך בסי' רל"ב שהבאתי למעלה שכתב מפורש דנשים מוזהרות אלפני עור:

יב

יב) הרב שנות ימין בח"ב ד' ה' ע"ד נסתפק במושיט כוס יין לנזיר בשוגג דלא ידע דיין אסור לנזיר אם עובר אלפני עור דשמא דוקא במושיט במזיד שיודע שדבר זה אסור לחברו ומושיטו הוא דעובר ונפקא מינה למ"ש הפוסקים ביו"ד סי' של"ד דהמכשיל את העור היה חייב נידוי במקום שיש רשות לזה מהשררה אם מנדין למי שהכשיל בשוגג או לא ורצה להוכיח מעובדא דאמתיה דרבי בפרק ואלו מגלחין ד' יז' בההוא גברא דהוה מכה לבנו גדול ושמתתו משום דעבר אלפני עור ומדלא אמרו בש"ס דידעה דההוא גברא מזיד הוה שידע שאסור להכות בנו גדול מוכח דגם בשוגג מנדין ושוב הביא דברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות שבועות דהשומע שחברו נשבע לשקר או הזכיר ה' לבטלה אם היה מזיד מנדה אותו ואם שוגג אסור לנדותו ומזה למד בק"ו למכשיל עור דאם הוא בשוגג לאו בר נידוי הוא וציין לעיין בברכי יוסף ח"מ סי' ל"ד אות י"ד (ושם אתה מוצא שהאריך מרן חיד"א בזה והביא מדברי הפוסקים בדרך כלל על כל כ"ד דברים שהיו מנדין עליהם שבכללם הוא מכשיל העור שאינו אלא למי שעובר במזיד) ובעובדא דאמתיה דרבי צ"ל דידעה שהיה במזיד ועל פי הצעה זו עמד מתמיה על מרן מוהריט"א בס' הלכות יו"ט ד' קנ"ג ע"ד שכתב דמתני' דפרק ו' דתרומות מ"ג המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה וכו' וחכ"א הם משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתן מיירי כשהאכילם בשוגג שטעה ונתן להם תרומה במקום חולין וכו' וע"ז תמה הרב הנ"ל דמדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם מוכח שהאכילם במזיד שהרי כתב העיקר אצלנו וכו' העושה עבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצוה עליו או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפילו בדבורו הקל הוא נענש מהשי"ת כפי מה שעשה באותו הסיוע או הכנה וכו' אבל עובר על הכתוב ולפני עור לא תתן מכשול וכו' ומדכתב הרמב"ם דעובר על ולפני עור מוכרח דמפרש מתני' דהאכילם מזיד דאי בשוגג אינו בסוג לפ"ע ודלא כהרב מוהריט"א והצ"ע אלו תוד"ק. והנה מה שכתב דהמכשיל בשוגג אין מנדין אותו הנה אמת נכון ומכל מקום נראה לענ"ד דלא מפני זה נאמר לא יחשוב ה' לא עון כלל דהא מהיכא תיתי ומה נשתנה לאו זה מכל לאוין שבתורה שהעובר עליהם בין במזיד בין בשוגג נקרא עובר על הלאו אלא דלענין העונש יש חילוק בין עובר מזיד לעובר בשוגג וכן נמי בעובר בלאו דלפני עור יש בו חילוק לענין העונש דבידי שמים בין עושה במזיד יודע את רבונו ומכוין למרוד לעושה שוגג ובידי אדם אין לו עונש מיתה או מלקות רק מנדין אותו כשהוא מזיד ואם הוא שוגג אין ב"ד מנדין אותו אבל בידי שמים ודאי יש לו עונש כפי המעשה וא"כ שפיר מצינן לפרש מתניתין שהאכילם בשוגג ושפיר כתב הרמב"ם דעובר על לפני עור דגם אם הוא שוגג נקרא עובר על לפני עור בשוגג:

ונראה דיש להוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ה' דין כ' דגם המכשיל בשוגג עובר אלפני עור שהרי כתב וז"ל המטמא את הנזיר אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה המטמא על הנזיר לפי שנאמר וטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו עכ"ל ובהלכות כלאים פרק עשירי דין ל"א כתב וז"ל המלביש את חברו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור עכ"ל מדקדוק לשונו הטהור שלגבי נזיר ללקות אמר אם היה מזיד ולגבי המטמאו לא הזכיר שהיה מזיד ואמר סתם וזה שטמאו עובר בלפני עור נראה דרצונו לומר דלגבי המטמאו אין חילוק בין אם הוא מזיד או אם שוגג שבכל ענין עובר בלפני עור וכן הוא דקדוק לשונו שבהלכות כלאים הנ"ל ומדברי מרן כ"מ שם נראה קצת דמפרש דברי הרמב"ם דבמלביש במזיד קאמר דעובר אלפני עור אך אינו מוכרח דאף אם מפרש דברי הרמב"ם כמו שכתבתי דלגבי מלביש דקאמר דעובר אלפני עור היינו בין אם הוא שוגג או מזיד שפי קשיא ליה דברישא כתב עובר (והיינו בין שוגג בין מזיד) ובסיפא כתב דבמזיד לוקה וא"כ שפיר מוכח מלשון הרמב"ם דגם במושיט בשוגג עובר בלפני עור:

יג

יג) המושיט דבר לחברו ואין חבירו יודע שהדבר הזה אסור לו אם עובר אלפני עור הנה ראיתי להרב הפרישה בח"מ ריש סי' ע' שדקדק מדברי רש"י בב"מ סוף פרק איזהו נשך ד' ע"ה ע"ב (בההיא דמלוה מעות בלא עדים שעובר אלפני עור) שאינו עובר אלא אם יכפור במזיד והרבנים בית חדש וסמ"ע שם סק"ב כתבו דגבי ת"ח אף דמסתמא לא יכפור מדעתו ולית ביה משום ולפני עור מכל מקום יש לחוש שישכח ויגרום המלוה קללה לעצמו מוכח דסברי דכל שהעובר יעבור בשוגג ליכא משום לפני עור ובאמת מצד הסברא נראה דגם אם יעבור חברו בשוגג עובר המושיט אלפני עור שהרי גם עבירה בשוגג עבירה היא והגורם לו הרי הוא נותן לפניו מכשול ועובר אמימרא דרחמנא מיקרי וכן כתבתי למעלה בפשיטות בס"ק א' (בד"ה והרב ארעא דישראל) ועתה רואה אני ההדיוט שכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ו דמס' תרומות משנה ג' המאכיל את פועליו תרומה הם משלמים קרן וחומש וכו' שכתב שהמתעה את חברו עובר על הכתוב לפני עור לא תתן מכשול ולעיל בס"ק י"ב הבאתי מחלוקת בפירוש משנה זו לגבי המאכיל אם הוא שוגג או מזיד עי"ש אבל לגבי הפועלים ליכא מאן דפליג דמיירי כשהם שוגגים מדמשלמין חומש אלמא דגם בעבירה דשוגג איכא להמושיט לאו דלפני עור וקצת יש להוכיח כן מדברי הרמב"ם בחבורו בפרק ה' מהלכות נזירות דין כ' שהבאתי בס"ק י"ב שכתב ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה דמשמע דמלקות הוא דליכא אבל איסור לאו דלפני עור איכא (וזה אינו כל כך הכרח עיין מה שכתבתי בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת האל"ף אות ל"ת בלשון אין לוקין) וז"ל הסמ"ג לאוין קס"ח כתוב בפרשת קדושים ולפני עור לא תתן מכשול בכלל אזהרה זו כל דבר שאדם מוזהר והוא עור באותו דבר שאינו יודע או אפילו יודע ואינו יכול לעשות איסור זה ובא חברו והמציא לו וכו' ע"כ לענייננו הרי דכשהוא שוגג פשוט יותר שנכלל בלפני עור וכו':

ועל מה שנראה מדברי הרב ב"ח שהבאתי בסק"ט א' שסובר דאם הנישט שוגג אין המושיט עובר משום ולפני עור תמיה לי דממה שכתב בחלק יו"ד סי' ש"ג מתבאר בהיפך שכתב דמה שכתבו הפוסקים דהרואה חברו שהוא לבוש כלאים בשוגג שלא ידע שהוא כלאים שצריך להודיעו להפרישו מאיסור הוא מדרבנן דאסמכוהו אלפני עור לא תתן מכשול עי"ש ומה שאין בזה לפני עור ממש היינו מפני שהוא אינו עושה שום דבר רק שחברו עושה מעצמו בשוגג ובזה אינו עובר לפני עור כיון שאינו נותן מכשול לפניו רק משום אפרושי מאיסורא הוא דאיכא ועל כל פנים מוכח דלאו דלפני עור איתיה גם כשהנישט שוגג שאם לא כן לא היה שייך להסמיך הא דאפרושי מאיסורא כשהעובר שוגג אלפני עור כיון שבנותן מכשול ממש אינו עובר אלפני עור כשהנישט שוגג אלא ודאי דגם כשהנישט שוגג איכא לפני עיר וצ"ע:

גם ראיתי להרב יד שלמה בד' פ"ב ע"א (בד"ה ונקדים) שהביא דברי הרב מוהר"ש הלוי בסי' ז"ך שכתב בזה הלשין אח"כ דנתי לעצמי דלא הוי זה לפני עור כיון דכשאינו יודע ליכא מכשול (מר קעסיק באשה שמת לה מת ואינה יודעת מזה אם מותר בעלה לשמש עמה) לא כן בעלמא אם אינו יודע איכא איסור שוגג ואיכא נמי לפני עור עכ"ל הרי מפורש דבשאר איסורין דאיכא איסור שוגג איכא נמי לפני עור ושם הביא תשו' הרב מוהר"ם מרוטרונבורק הארוכות סי' קכ"ט כתוב בהלכות פסוקות דמי שמת לו מת והוא לא ידע מותר להזמינו בסעודה דהא קי"ל דלא חל עליו האבלות עד שידע אבל רבינו ברוך אסר ליתן לו דבר האסור עכ"ל מדבריהם למדנו דאם היה הדין נותן דהאבלות חל עליו אף אם לא ידע כולי עלמא היו מודים דאסור ליתן לו דבר האסור לו אף שהוא לא ידע וכן כתב הרב בית יהודה בחיו"ד סי' י"ז דאחר שהוכיח דגם באיסורין דרבנן איכא משום לפני עור מדרבנן הוקשה לו מ"ש הפוסקים ביו"ד סי' ת"ב דמי שמת לו מת ולא נודע לו אין חובה להודיעו ומותר להזמינו לכל שמחה וכן הוקשה לו על מ"ש הרב בני חיי בשם הרב מוהר"ש הלוי דמותר לשמש עם אשתו כל זמן שלא נודע לה מאבלותה ואמאי הא איכא לפ"ע ובפרט אם הוא יום מיתה וקבורה דהוי מדאוריתא וכיון שעל ידו נגמר האיסור עדיף ממושיט כוס לנזיר וליישב קושיתו כתב בטעם השני דבעלמא בין אם היה העובר יודע או שוגג שלא ידע מהאיסור מ"מ אם לא מפרשינן ליה עביד איסורא ואיכא עונש עילויה דאפילו שוגג צריך כפרה דאיבעי ליה לעיוני אבל מי שמת לו מת מהיכן היה עולה על דעתו שמת לו מת שיזהר מהאיסור הא ודאי אנוס הוא ואנוס אין צריך כפרה כדמוכח בשבועות ד' י"ז וד' י"ח במשמש שלא בשעת וסתה ופירשה נדה וכו' ואין לו שום איסור בזה וליכא משום אפרושי מאיסורא וכו' אלו תוד"ק הרי דס"ל דדוקא אם העובר אנוס דליכא משום לפ"ע אבל בשוגג שייך ביה לאו דלפני עור כמו במזיד. וכתב הרב מקנה אברהם במהדורא בתרא אות רל"ח שאם הרב בית יהודה היה רואה גוף תשובת הרב מוהר"ש הלוי לא היה מקשה עליו ששם כתב כדבריו אין חסר. וכבר כתבתי למעלה בסק"ד דיש סוברים דכשהעובר הוא שוגג יש חומר להמושיט דאף דלא קאי בתרי עברי דנהרא והיה יכול בעצמו ליקח את האיסור המושיט לו עובר אלפני עור ועל כל פנים לומר דאם העובר הוא שוגג אין על המושיט לאו דלפ"ע לפי הנראה לא יתכן לומר כן:

וכן מתבאר מדברי הרב לחם משנה בפרק ב' מהלכות מלוה לוה שהקשה בעיקר הדין דהמלוה שלא בעדים משום לפ"ע וכתב רש"י שעולה על רוחו לכפור וא"כ מאי מהני לזה שמלוה בעדים אכתי יוכל לכפור ולטעון פרעתי דהמלוה בעדים אין צריך לפורעו בעדים ותירץ דמה שכתוב רש"י שעולה על רוחו לכפור אינו ר"ל דברשע יעשה כן דאטו ברשיעי עסיקינן אלא יש לומר דחיישינן שאם לא ילוהו בעדים ישכח שהלוהו וישבע אבל כשיש עדים אעפ"י שלא יזכור על כרחו ישלם עי"ש הנך רואה שהרב לח"מ נותן טעם כנגד היסוד שייסדו הרבנים הנז"ל דמשמע להו מדברי רש"י שהחשש הוא שמא יכפור במזיד ועל יסוד זה בנו בניינם לחלק בדין זה בין עם הארץ לת"ח ולהרב לח"מ פשיטא ליה בכונת רש"י שמא יעלה על רוחו לכפור מחמת שכחה (איברא שאין כן משמעות לשון רש"י) ונמצא דגם אם יעבור בשוגג איכא לפ"ע וממילא דגם בת"ח איתיה להאי דינא וכבר כתבתי למעלה בסק"א דהרב ב"ח סיים שכן כתב הרמב"ם ואני ההדיוט כתבתי דאדרבא מדברי הרמב"ם מתבאר בהיפך עי"ש ועוד כתבתי למעלה בס"ק יו"ד (בד"ה ובספר) דברי הרב חתן סופר דפשיטא ליה דאיכא לפני עור לא תתן מכשול אם מושיט לפני מי שהוא שוגג ושכן הוא משמעות לשון מכשול היינו שוגג כמ"ש רז"ל על פסוק כי כשלת בעונך גם מרן מוהרד"ף בס' משכיל לדוד בפרשת קדושים הובאו דבריו בס' נשמת כל חי ח"ב סי' ט' (בד"ה וזה) כתב דמכשיל את חברו בדבר שהוא שוגג עובר בלפני עור:

ומצאתי לרב גאון בדורנו מוהר"ר יצחק בלאזער יצ"ו הובאו דב"ק בשו"ת בן יהודה להרב הגאון מוהר"ר אברהם ראזענבוים יצ"ו בסי' קנ"ג שהביא דברי הרבנים ב"ח ופרישה וסמ"ע הנז"ל ועוד רבנים אחרים שכתבו כדבריהם דבת"ח לא חיישינן משום אלפני עור לפי פירש"י דהחשש הוא שמא יכפור והיינו במזיד וכו' וכתב דצע"ג למה לא יעבור בלפ"ע אם ישכח הת"ח ולגבי לפני עור אין חילוק אם יעבור חברו על ידו במזיד או בשוגג והביא ראיה ברורה מדברי התוס' בע"א ד' ו' ע"ב ד"ה מנין שכתבו וז"ל נראה דה"ה בכל האיסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר דמסתמא למישתי בעי ליה ושמא ישכח נזירותו אלמא דלפ"ע שייך אפילו היכא שיעשה חברו על ידו איסור בשוגג וא"כ גם בת"ח למה לא נחוש שמא ישכח ההלואה ויכפור בשוגג והמלוה עובר בלפ"ע (כדברי התוס' כתב גם הרא"ש שם עי"ש) וכתב חילוק נכון דודאי להכשיל לחברו בדבר איסור היכא שידוע שחברו שוגג בדבר כי נעלם ממנו ויעבור על זה בשגגה עובר משום לפני עור לא ת"מ ומה נפ"מ אם חברו יעשה בזדון אן בשגגה אך במלוה מעות לת"ח שבודאי לא יכפור ברצונו רק דחיישינן דישכח ההלואה ויכפור בשוגג זה אינו ענין להמלוה שיהיה מחוייב לעשות טצדקי שלא ישכח הלוה ולא יבא לידי עבירה בשוגג ואך הדבר מוטל על הלוה בעצמו שיזהר בזה שלא יבא לידי שכחה ואם הלוה לא נזהר ובא לידי שכחה זה אינו ענין כלל להמלוה. אך דיש לחוש שהלוה יכפור בשאט נפשו על זה בודאי עובר המלוה בלפ"ע כיון דהלוה חשוד לכפור ממון חברו במזיד חייב המלוה שלא להיות גורם בדבר וזהו הענין דלפ"ע לת"מ שעל ידו לא יעבור חברו על מצות ה' ולכן המלוה לחברו שאינו ת"ח שלא בעדים דחיישינן שיכפור הלוה במזיד עובר משום לפ"ע אלה דברי פח"ח יצ"ו ושם ראיתי שהביא דברי הרב לח"מ הנ"ל ואין רוח חכמתו נוחה במה שפירש בכונת רש"י שרצונו שיבא לכפור בשוגג וגם על מה שחלקו הרבנים הנז"ל בדין הלואה שלא בעדים בין עם הארץ לת"ח שדי נרגא דהוה ליה לרב יהודה לפרש דבריו המלוה מעותיו לע"ה וגם מדלא חלקו הרי"ף והרא"ש בין ע"ה לת"ח מוכח דגם בת"ח עובר והאריך עוד בעניינים אלו וגם הגאון המחבר האריך ג"כ בעניינים עי"ש דברי המאורות הגדולים טובים השנים נפלאות תורתם חריפותם ובקיאותם הי"ו וכמדומה לי שגם מה שכתבתי אני הדל לדקדק מדברי הרמב"ם דסובר דגם בת"ח איכא לפ"ע הוא אמת ונכון:

ודאתאן עלה (במושיט איסור לפני מי שיעבור בשוגג אם יש בו לפני עור) הנה השגתי עתה ס' מנחת חינוך וראיתי שם בהשמטות למצוה רל"ב שכתב שאם ישראל שוגג אסור ליתן לו דבר איסור משום לא תאכילום אף שהוא שוגג ואיני מבין למה לא אמר הגאון שאסור ליתן לו משום לפני עור וכתב שם דהא דאסור ליתן לו משום לפני עור וכתב שם דהא דאסור ליתן אבר מן החי לב"ן עכומ"ז היינו דוקא אם יודע הב"ן עכומ"ז שהוא דבר האסור לו אבל אם אינו יודע שהוא אבר מן החי והוא שוגג גמור א"כ אין הב"ן עכומ"ז עושה שום איסור בזה כמבואר ברמב"ם בהלכות מלכים ולכן אין על הישראל לפני עור בזה עי"ש:

והנה בחדוש זה שחדש בעכומ"ז נראה דאין הכל מודים דממה שכתב הרב ערך השלחן ביו"ד סי' ס"ב אות ו' לענין ספק אבר מן החי דלמ"ד דחומר הספקות דרבנן מותר להושיטו לב"ן עכומ"ז וכו' נראה קצת דלא ס"ל כדעת הרב מנחת חינוך שהרי אף למ"ד דחומר הספקות מן התורה מסתמא העכומ"ז אינו יודע שזה אסור לו ולמה אסור להושיט לו וכן נראה מלשון הרדב"ז שבתשו' רבינו בצלאל סי' ג' שהביא דבריו הרב ארעא דרבנן בסי' של"ט (במ"ש התוס' והרא"ש דהיכא דלא קאי בתרי עברי אסור מדרבנן) וז"ל וכתב שם בשם הרדב"ז דהא דלא אסור אלא מדרבנן היינו דוקא שהנזיר או העכומ"ז יודע שהדבר אסור דליכא אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה וכיון שיודע שהוא אסור דילמא הדר ביה ולא עביד אבל היכא דסבור שהוא מותר גמור ודאי לא הדר ביה ואכיל ולדידן הוא אסור ודאי וכיון שכן אסור מדאוריתא משום ולפני עור לת"מ עכ"ל מדנקט בתחלה נזיר או עכומ"ז מוכח דעל שניהם הוא אומר דכשאין ידוע להעכומ"ז או לנזיר שהדבר אסור לו אז אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור מן התורה שלא כדברי הרב מנחת חינוך דאפילו בדקאי בתרי עברי דנהרא אין שייך לגבי עכומ"ז בכי האי גוונא לפני עור כלל ומדברי הרדב"ז מוכח מן הקצה אל הקצה. והרב אבני מילואים באה"ע סוף סי' ה' כתב גבי סירוס דלדעת התוס' והמרדכי בפרק מרובה דהיכא דהשליח לא ידע מהעבירה לא שייך אי בעי עביד ויש שליח לדבר עבירה א"כ העכומ"ז דלא ידעי כלל מעבירה זו (סירוס) איתיה בתורת שליחות ויש שליח לד"ע עי"ש ושם כתב הרמ"א שתי דעות אם מותר למכור תרנגול זכר לעכומ"ז משום לפני עור לת"מ שהעכומ"ז יסרס אותו הרי דאף שאין העכומ"ז יודע שדבר זה אסור לו עובר הישראל אלפ"ע לא ת"מ לדעת הרב אבני מילואים שלא כדעת הרב מנחת חינוך. ומכל מקום מדבריו למדנו דגם בעובר בשוגג איכא לפ"ע לגבי ישראל וכדעת הרבנים הנז"ל:

גם אשו"ר לידידי הרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות מ"ט שהביא מ"ש הרבנים הנז"ל בדין מלוה מעות בלא עדים שכתבו עפ"י דברי רש"י דאם לא יכפור במזיד אינו עובר המלוה בלפ"ע דמוכח דסברי דאין איסור לפ"ע אלא אם יעבור במזיד וגם הביא מה שכתבו לחלק בין עם הארץ לת"ח והביא שגם הרבנים מוהר"ש יונה ושרשי הים סוף הלכות מלכים בהשמטות סוברים לחלק בדין לפני עור בין אם יעבור במזיד לאם יעבור בשוגג והרבה להשיב עליהם דמבריתא שבתורת כהנים בא ואמר לך בת פ' מה היא לכהונה אל תאמר לו בשדה והיא פסולה (ודריש הכי ע"פ ולפני עור) מתבאר דגם אם עובר בשוגג איכא לפ"ע ושכן מוכח מהש"ס בסוף פרק דם הנדה גבי מה ששנינו נאמנים לומר קברנו את הנפלים וכו' ושכ"כ הסמ"ג בלאוין קס"ח וכ"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דע"א שמא ישכח נזירותו וכו' וגם תמה על מ"ש לחלק בין עם הארץ לת"ח עיש"ב נפלאות מתורתו בחריפות ובקיאות:

יד

יד) כתבו הפוסקים ביו"ד סי' ר"מ ובסי' של"ד סמ"ג דמכה בנו גדול עובר אלפ"ע והיו מנדין אותו ומצאתי כתוב דלכאורה קשה מעובדא דשאול ויהונתן ויטל עליו חנית וכו' (שמואל א' סי' ב) ואיך יתכן ששאול בחיר ה' יכשל בזה והנה אף אם נניח דשאול הטיל עליו החנית להכותו כדרך אב המכה את בנו שעשה שלא כרצונו יש ליישב על פי מה שכתב הריטב"א בחי' למס' מועד קטן בעיקר דין זה דנקטו בש"ס מכה בנו גדול דלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו וכו' (הרב פלא יועץ לא ראה דברי הריטבא הללו עיין לקמן בד"ה ונראה) וכתב מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ אות י"ד בעובדא דר"ה קרע שיראי באפיה בריה וכו' דלא חש משום לפ"ע דהוה קי"ל ברבה בריה דלא אתי לבזוייה וי"ל כמו כן גבי שאול וכן לדעת הסוברים דלא נחשב גדול לענין זה עד שיהיה בן כ"ב או כ"ד שנה עיין ביו"ד סי' ר"מ סעיף כ' יש לומר שיהונתן לא היה עדין בן כ"ב שנה וכל זה עפ"י הנחה הנ"ל אך אולי י"ל עוד דלא הטיל עליו חנית להכותו אלא להמיתו משום דנחשב בעיניו כמורד במלכות דחייב מיתה ואם נאמר דהא דמכה לבנו גדול עובר בלפ"ע הוא רק מדרבנן ניחא בלאו הכי ועיין במה שכתבתי לעיל בס"ק א' (בד"ה והנה הרב יד מלאכי):

ואי מהני שימחול האב מקודם הרב נחמד למראה ח"א ד' קכ"ב ע"ד כתב דלא מהני מחילה ובשם הרב מר אביו כתב שהביא ראיה מאמתה דרבי מ"ק י"ז דשמתי' לההוא גברא דהכה בנו הגדול ואם איתא דמהני מחילה אימור מחל ליה ואמאי שמתי' ולענ"ד הגם דהדין אמת דלא מהני מחילה וכמ"ש מרן חיד"א בס' ברכי יוסף שם מיהו ראייתו י"ל דכשם דמוכרחים אנו לומר דכבר חקרה וידעה שהיה אותו האיש מזיד וכמ"ש הרב שנות ימין ח"ב ד' ו' ע"א דהא קי"ל דאין מנדין למי שעובר בשוגג עי"ש הכי נמי נימא דכבר חקרה וידעה דלא מחל ואמטו להכי שמתיה וק"ל:

ונראה דאף דנקטו הפוס' בדין זה הכאה לאו דוקא הכאה דה"ה קללה ונזיפה כל שיש לחוש שיתריס כנגדו הרי הוא בכלל איסור זה אלא משום דעובדא דבש"ס הוה בהכאה נקטי אינהו נמי הכי וסמכו על המובן לפי טעמו של דבר דה"ה בקללה כן נראה פשוט מסברא וידידי הרב הגדול מוהרי"ף יצ"ו בספרו יפה ללב ח"ב בקונטריס יפה תלמוד בחי' למ"ק ד' י"ז נסתפק בזה ולא פשיט לה ולענ"ד נראה פשוט כמו שכתבתי ואין לומר דליכא לפני עור אלא בעושה מעשה במושיט כוס יין לנזיר וכיוצא אבל אם אינו עושה מעשה בהכשילו לא עבר אלפני עור שהרי בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק ו' דמס' תרומות מ"ג שהבאתי למעלה בס"ק י"ב כתב מפורש דאפילו בדבור הקל עובר אלפני עור ונפקא ליה הכי דהא בכלל לפ"ע הוא המשיא לחבירו עצה שאינה הוגנת ולכן נראה ודאי דלאו דוקא מכה בנו אלא הה"ד מקללו ועיין בתשו' הרדב"ז המובא לקמן (בד"ה וכתב) שוב נדפס ס' יפה ללב ח"ג וראיתי שבסי' ר"מ אות ל"ה פשיט כן מדברי סה"ח סי' תקס"ו וכתב בשם הרב צפיחת בדבש סי' ג"ן שכ"כ גבי מנדה בנו. וכ"ז פשוט דודאי כל מה שיש לחוש שמא יבא לבעוט באביו אסור ולאו דוקא מכה ועיין במרן כ"מ פ"ו מהל' ת"ת הי"ד (ד"ה המכשיל) וק"ל ודבר זה היה פשוט מאד בעיני הרב חתן סופר דהכאה וקללה שוים מזה עד שפירש המשך הכתוב לא תקלל חרש ולפני עור וכו' עפ"י זה כמו שכתבתי בשמו לעיל בסק"י (בד"ה ובספר עי"ש) גם הרב פלא יועץ במערכת הכאה כתב וז"ל אמרו רז"ל המכה בנו גדול חייב ולפוס טעמא אף אנו נלמוד דלאו דוקא מכה בנו גדול שהרי הטעם הוא לפי שגורם לבנו שיהיה בועט בו ויהיה מקלה אביו ונמצא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול הנה כי כן לא גדול גדול ממש אלא אפילו קטן כל שיודע בו שאינו מקבל מרות כגון בדורות הללו דחוצפא יסגא וכן בועט באביו לא על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה וכו' עי"ש ומתבאר דגם בגערה כל שיש לחוש שהבן יבעוט בו אסור ומה שכתב מסברא דנפשיה דלא גדול גדול ממש וכו' כיונה דעתו לדעת הריטב"א שהבאתי בריש ס"ק זה:

עוד כתב הרב יפה ללב נר"ו בשם הרב עיון יעקב דלאו דוקא בנו אלא ה"ה בתו והוא פשוט. וכתב עוד בשמו דאפילו ללמדו תורה ואומנות אינו רשאי להכותו ותמה הרב מחבר ע"ז דבס' נוה צדק ד' קי"ז ע"ד ובשלחן המלך בחי' על הרמב"ם ד' ב' ע"ב כתבו בשם הרמב"ם והסמ"ג והיראים והריטב"א דמותר להכותו כדי ללמדו תורה ואומנות ואין בידי ספרים הנ"ל לעיין בבקיאות הנ"ל (וביפה ללב לא ציין איה מקום כבוד דב"ק) כי אפשר לא כ"כ אלא כשאין לחוש שיבעט באביו ובדברי הרמב"ם בפ"א ופ"ו מהלכות ת"ת ופ"ו מהלכות ממרים לא ראיתי שכתב דמותר להכותו והסברא נותנת דאם יש לחוש שיבעט באביו אינו רשאי להכותו אף ללמדו תורה ואומנות. שוב ראיתי דמ"ש בשם הריטב"א כונתו לפי הנראה למ"ש בקידושין ד' ל"ב ע"א אעובדא דרב הונא דקרע שיראי באפיה רבה בריה דלאו דלפ"ע שהוא לאו שבכללות לא חמיר ושרי כדי לנסותו ולהדריכו בדרך ישרה וא"כ צ"ל דמ"ש בש"ס דמכה בנו גדול עובר אינו אלא במכה למילי דעלמא. וההיא אמתא דשמתיה לההוא גברא היינו אחר חקירה ודרישה שידעה שהיה למילי דעלמא. ומאמת מסתמיות הפוס' בס' ר"מ ושל"ד לא משמע כן ועיין במ"ש לקמן בשם הרב שני אליהו שוב ראיתי שמרן החבי"ף בס' חקקי לב א"ח סי' י"ט ד' כ"ג ע"ב כתב דאם מכה אותו כדי להוכיחו ליכא משום מכה בנו הגדול דמשום תוכחה ליכא איסורא עי"ש והביא דבריו מר בריה הרב יפה ללב בד' קמ"ז ע"ד והנה בחקקי לב לא כתב שום ראיה לזה רק כתב שנראה לו ברור ופשוט דמשום תוכחה ליכא איסורא ודברי הרב שני אליהו שציין שם בזה לא ראיתי ולפום ריהטא נראה שכן מתבאר מדתניא בתורת כהנים ובתלמודין בערכין ד' ט"ז ע"ב יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו (פירש"י על דבר תוכחה) תלמוד לומר לא תשנא את אחיך בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר ומדלא תני יכול אם הכהו או סטרו או קללו עובר בל"ת ת"ל ל"ת את אחיך בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר (דאז הוה משתמע דנהי דהכאה לאו שנאה שבלב היא ולא עבר על לא תשנא מכל מקום איכא איסורא) מוכח דמותר להכות חברו משום מצות תוכחה. ואף שהרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות דין ה' כתב בזה הלשון כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חברו והמחרפו אעפ"י שאינו רשאי אינו עובר בלא תעשה עכ"ל הרי כתב מפורש שאינו רשאי להכותו נראה דהרמב"ם לא מיירי במכה את חברו דרך תוכחה ומפני זה כתב שאינו רשאי אבל במכה דרך תוכחה מודה דרשאי ולא חיישינן שמא יבעט בו חברו ויכנו או יקללנו (ואם יעשה כן שכנגדו הוא עובר עבירה וזה המכה עובר אלפני עור ועיין לעיל בס"ק יו"ד מה שהבאתי בשם הרב חתן סופר [בד"ה ובספר היקר] שהסכים שאיסור מכה משום חשש לפני עור לאו דוקא בבנו אלא גם לכל אדם) אמנם זה הוא אם נאמר דמה שאסור להכות לבנו משום ולפני עור אבל אם נאמר שהוא רק מדרבנן (כמו שהבאתי בסק"א בד"ה והנה הרב ועוד במקומות אחרים בענין זה שיש סוברים כן) אין ראיה מהא דלא יכנו וכו' כמובן:

וידידי הרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות נ"ו הביא דברי הרב שלחן המלך דהא דמכה לבנו גדול עובר אלפני עור אינו אלא כשמכה אותו במילי דברי שרואה שעושה איזה דברים שלא כרצונו אבל אם מכהו על קיום התורה והמצות ליכא לפ"ע והרבה להשיב ע"ד ודחה ראיתו וכתב דבס' האגודה בפ"ק דקידושין ד' ל' עמ"ש בש"ס אדידך על צוארי דברך וכו' כתב דלייסרו ללמוד צריך ליזהר שלא להכות לבנו הגדול וס' האגודה אין מצוי אצלי לראות דב"ק למה כתב צריך ליזהר ולא כתב אסור כמ"ש בפוסקים בדין זה ולפי הנראה הספרים שרשמתי בזה אין נמצאים ביד הרב הנ"ל יצ"ו ולא ראה שיש לו עזר כנגדו בזה:

וכתב הרב נחמד למראה שם בד' קכ"ג ע"ד בשם הרב שני אליהו בדרוש י"ז לשבת תשובה דדוקא באב המכה את בנו גדול הוא דאיכא משום ולפ"ע לא ת"מ אבל רב לתלמיד שרי דאם לא כן איך ב"ד מכין ועונשין לכל העובר על ד"ת ניחוש שמא יבעוט ויקלל הדיין ועובר על אלקים לא תקלל ועוברים ב"ד על לפ"ע ואת"ל דשאני הני דכן גזרת הכתוב קשה איך מכין מכת מרדות אמידי דרבנן. ועוד קי"ל דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין אלא ודאי לא אמרו אלא באב את בנו (דגייס באביו וקרוב הדבר) והרב נחמד למראה כתב על דבריו דלא קשיא מעובר על דרבנן דמכין מ"מ דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הם בכלל ד"ת כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' ממרים ועיין רמב"ן בשרש ראשון ומגא"ס שם עכ"ד הנה מה שתפס דברי הרמב"ם כפשטן ועפי"ז דחה ראיית הרב ש"א מדמכין מ"מ לעובר אדרבנן עיין במה שרשמתי בשדי חמד ח"א במערכת האל"ף אות שצ"ט ועכ"פ הרי איכא רבוותא דלא סברי כהרמב"ם והשיגו עליו (כפי מה שהבינו בפשט דבריו) ולשיטתם אתי שפיר הוכחת הרב שני אליהו וגם הרב נח"ל לפי מרוצת דבריו נראה דבעיקר הדין מורה לו דלא נאמר הדין כי אם בבנו גדול ולא בתלמיד אך לענ"ד הגם דהפוסקים לא כתבו דין זה ברב לתלמיד מסתברא דדא ודא אמת ואדרבא יש צד לומר דבתלמיד יש לחוש יותר מבנו ואחר החיפוש ראיתי בס' זכר דבר די"ג ע"ב שהביא ספקו של הש"א וציין לעיין בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שע"ח) ושם כתב על הרב שנדה לתלמידו (על אשר התלמיד עשה דבר שנראה לרבו שמזלזל בכבודו) שלא כדין עשה במה שהכריז הנידוי בב"כ ובשווקים והיה לו לחוש לכבוד תלמידו וכו' ולנדותו בינו לבין עצמו ולא לבזותו וכו' ועבר אלפני עור לא ת"מ כההיא דמכה בנו גדול דלאו כלהו אינשי יכולים לסבול בזיון כזה וכו' עי"ש הנה מתבאר דלא שאני ליה בין אב לבין רב ואידי ואידי כל היכא דאיכא למיחש שיתריס כנגדו אסור הכל לפי האדם והענין ותורף דברי הרדב"ז הביא בקיצור מאד הרב ישרי לב בד' י"ט ע"ד וראיתי מה שפטפט בזה הרב המגיה נר"ו ע"ד הרב זכר דבר לדחות ראייתו מתשו' הרדב"ז ולא נראו דבריו לענ"ד וס' נוה צדק ושלחן המלך שציינו שם אין אתי לעיין בדב"ק. שוב השגתי שו"ת צפיחת בדבש וראיתי להרב בסי' ג"ן שנשאל אם ברב לתלמיד איכא משום לפ"ע והביא מה שהעלה הרב ש"א להתיר ברב לתלמיד והשיגו מתשו' הרדב"ז דמתבאר בהיפך ומסיק לדינא דגם ברב לתלמיד איכא משום לפ"ע עי"ש:

טו

טו) דבר שמותר לישראל ואסור לב"נ עכומ"ז אם יש בזה לפני עור להושיטו לב"נ עכומ"ז הנה כתבו הפוסקים ביו"ד סי' ס"ב בשם הרב אמונת שמואל דכיון דלישראל שרי אין בזה משום לפני עור אם מושיטו לב"נ עכומ"ז וכתב כן ליישב מה שמקשים על מה שכתב רבינו הטור שם דאבר מן החי אינו נוהג בטמאה דמאי נפקא מינה הרי לישראל בלאו הכי אסור משום טמאה ולגבי ב"נ עכומ"ז אין חילוק בין טמאה לטהורה ומיישב דנפ"מ שיכול להושיטו לב"נ עכומ"ז שכיון שמותר לישראל אף דאסור לב"נ עכומ"ז אין בו משום ולפני עור והרב פר"ח נחלק עליו דהא בישראל נמי איכא איסור הושטה משום טמא וכו' ועוד כיון דב"נ עכומ"ז מוזהר עליו מה טעם יש בזה לומר דליכא איסור הושטה הרי התורה אמרה ולפ"ע לא תתן מכשול וזה נותן מכשול שמושיט לו מה שמוזהר עליו ומה שהביא ראיה מההיא דחס ליה לזרעיה דאבא וכו' שפלפלו הפוסקים אי צריך להגיד לו מה שהוא היתר לדידיה ולחברו אסור אינו ענין לזה דהתם לפי דעת המושיט אף לחברו מותר אלא שנוהג בו איסור מחמת טעות עכ"ל ולפום ריהטא נראה מדקדוק דברי רבינו התה"ד בסי' רצ"ט דקאי בסברת הרב אמונת שמואל שכתב וז"ל כדאיתא בפ"ק דע"א בכמה דוכתי דאסור למכור לעכומ"ז כל דבר שהעכומ"ז קונה אותו כדי לעשות בו דבר שהישראל מוזהר עליו עכ"ד מדכתב דבר שהישראל מוזהר עליו משמע דאם אין הישראל מוזהר עליו אף שלעכומ"ז אסור מותר למכור לו ואין בזה משום ולפ"ע אלא דבאמת דברי הרב פר"ח נכונים בטעמן ועל כרחין למשכוני אנפשין דמשום דרוב ככל הדברים האסורים לעכומ"ז אסורים נמי לישראל אהכי קאמר שהישראל מוזהר וכו' והוא דוחק וצ"ע:

ומרן חיד"א במחזיק ברכה סי' ס"ב כתב דיש ראיה לסברת הרב פר"ח ממ"ש מוהר"ם בתשו' הארוכות סי' ע"ו במי שעושה שני ימים יום הכיפורים וחל יום שני בערב שבת דמותר לאכול בשבת מה שבשלו אחרים לצורך עצמן אפילו מכירו דהא דאסרינן במכירו הני מילי בעכומ"ז דלא קפיד אלפני עור אבל בישראל המבשל ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ויאכילנו דאלפני עור לא עבר עכ"ד עין רואה שכתב דבישראל דקפיד אלפני עור לא חיישינן שירבה בשבילו והלא לישראל אחר מותר גמור ככל המון ישראל דלא עבדי יוה"כ אלא חד יומא ויום שני שהוא ע"ש חול גמור הוא וזה שעושה שני ימים חומרא גדולה ובטל במיעוטו ואפילו הכי שרי במכירו ישראל דאינו מרבה בשבילו דעבר אלפני עור וזה כדברי הרב פרי חדש דכל דלאחר אסור אף דלהמושיט שרי יש בו לפני עור וכן יש לדקדק ממ"ש מוהר"ם דמה שאסרו בעכומ"ז המכירו היינו משום דלא קפיד אלפני עור ומוכח דאי העכומ"ז הוה קפיד אף דעכומ"ז ליתיה באיסור שבת ולא עוד אלא דעכומ"ז ששבת חייב מיתה אפילו הכי להרבות בשביל ישראל יש בו משום ולפ"ע אלא דעכומ"ז לא קפיד עכ"ל ולענ"ד במה שדקדק מדברי מוהר"ם במ"ש דעכומ"ז לא קפיד אלפני עור דרוצה לומר דאינו מדקדק לקיים מצות ולפ"ע המוטלת עליו יש לפקפק שנראה פשוט שאין העכומ"ז מצווה אלפני עור כלל כמו שהבאתי בשדי חמד ח"א במערכת הגימ"ל אות א' ס"ק מ"ב עי"ש וא"כ צריך לומר דמה שכתב מוהר"ם דעכומ"ז לא קפיד כונתו כאילו אמר דעכומ"ז לא מיפקד אלפני עור ועיין בזה לקמן בס"ק כ"ג ועל כל פנים מה שהכריח שלא כדעת הרב אמונת שמואל הוא נכון דאף למי מה שפירשתי דכונת רבינו מוהר"ם לומר דעכומ"ז אינו מצווה אלפני עור מכל מקום מוכח שאם היה מצווה בלאו דלפ"ע אף דבשמירת שבת אינו מוזהר אם היה מכשיל את ישראל היה בו משום ולפ"ע ועיין לקמן בסמוך:

עוד כתב במחזיק ברכה להוכיח כסברת הרב פר"ח מדברי הרמב"ן והרשב"א ביבמות במה שאמרו בש"ס בדף פ"ד דלא יקחו תרי זמני כתיב להזהיר לנשים פסולות שלא ישאו לכהנים דאי מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין היינו דוקא בלאו השוה בכל והקשו הרמב"ן והרשב"א אכתי למה לי לא יקחו הרי אף דאינן מוזהרות אסורות לינשא להם משום ולפ"ע לא תתן מכשול ותירצו דאיצטריך לא יקחו דלילקו נשים דאי מלפני עור הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ואם איתא לסברת הרב אמונת שמואל מאי קשיא ליה הא כיון דלדידהו שרי אף דלגבי בעליהן אסור ליכא משום ולפ"ע אלא ודאי מוכח כסברת הרב פר"ח ולזה נראה לענ"ד דאפשר ליישב לדעת הרב אמונת שמואל על פי מה שהבאתי למעלה בס"ק ה' בשם הרב מכתם לדוד דהא דמחלקינן בדין לפ"ע בין קאי בתרי עברי דנהרא ללא קאי אינו אלא במושיט לפניו דהוי גרמא בעלמא אבל היכא דספי ליה בידים לא מפלגינן בהכי ובכל גוונא עובר אלפני עור עי"ש וכמו כן יש לומר דמה שכתב הרב אמ"ש לחלק בזה אינו אלא במושיט אבל למיספי ליה בידים מודה דגם מידי דשרי להמושיט אסור להאכילו למי שאסור לו וגבי נשים הפסולות נמי הוי כספו לגברייהו בידים ועברי אלפני עור. שוב ראיתי שם (בד"ה וחזיתיה) שהרב עץ החיים הקשה לסברת הרב אמ"ש ממה שכתבו התוס' בחגיגה ד' י"ג דהמלמד תורה לעכומ"ז עובר בלפני עור אע"ג דלישראל שרי וחי בהם כיון דלעכומ"ז אסור וח"מ עובר בלפני עור ותירץ הרב בני חיי דתרי גוונא לפ"ע איכא מושיט לפניו ומאכילו בידים וגבי מאכילו בידים מודה הרב אמ"ש וכו' עי"ש ואם כן גם הראיה מדברי הרמב"ן והרשב"א ביבמות יש לדחות כמו שכתבתי אלא דמרן חיד"א כתב דחילוק זה צריך סעד לתמכו דהא כיון דמושיט לפניו הוי כמאכילו וכו' עי"ש וגם הקשה דממה שכתבו התוס' בפרק קמא דבבא מציעא ד' יו"ד דאם ישראל מקדש גרושה לכהן עובר משום ולפני עור וכן כתבו מהראשונים הובא בשיטה מקובצת שם מתבאר דלא כהרב אמ"ש עי"ש והרב פרי מגדים בספרו גנת ורדים כלל מ"ג רצה לחדש כי כלליה דרב אמונת שמואל (ובסוף דבריו ציין לעיין בס' אמונת שמואל) וסיים ומיהו התוס' בב"מ ד' יו"ד וכו' הרי אף שהישראל אי אפשר בשום אופן לבא לידי איסור גרושה אפילו הכי עובר אלפני עור עכ"ל:

שוב השגתי ס' ערך השלחן חיו"ד וראיתי בסי' ס"ב אות ב' שדחה הראיה מדברי הרמב"ן והרשב"א על פי דברי הרב בני חיי דיש חילוק בין מושיט למספי בידים ועל הראיה מדברי מוהר"ם בעושה ב' ימים יום הכפורים כתב לדחות כיון דכל ישראל שייכים בחומרא זו הוי כמושיט כוס יין לנזיר דאף שהוא אינו נזיר עובר משום דשייך ביה נזירות כמו שכתבו האחרונים ובלאו הכי התם ליכא לפ"ע מן התורה דאין התבשיל אסור במכירו אלא משום קנס וכו' עי"ש ובאמת תמיה לי על מרן חיד"א דאיהו גופיה מייתי מאי דמקשי הרב עץ החיים אסברת האמ"ש ממושיט כוס יין לנזיר דמשמע דאף אם המושיט אינו נזיר עובר וכתב שכבר תרגמה הרב אמונת שמואל כמ"ש הרב בית יהודה בסי' י"ז דשאני נזירות דישראל המושיט נמי בר איסור נזירות הוא וכו' ולא אמר הרב אמ"ש אלא בדבר שאין איסור לישראל בשום זמן וא"כ היכי מייתי ראיה מדברי רבינו מוהר"ם הלא גם חומרת יוה"כ דומה לנזיר ואין דעתי העניה נוחה לומר דחומרא דיו"כ לא שכיחא ולא חשיבא שייך בגוה:

ועל מה שמקשים על סברת הרב אמ"ש מההיא דמלמד תורה לעכומ"ז שכתבו התוס' דאיכא משום לפ"ע כתב הרב בית יהודה שם די"ל דלא אמר הרב אמ"ש כן אלא בדבר דלב"ן עכומ"ז אסור ולישראל שרי דשייך לומר סברא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"ן עכומ"ז אסור ולכן מיגרע גרע ולא חשיב זה מכשול אבל בדבר דלישראל מצוה ולעכומ"ז אסור דבזה לא שייך הסברא דמי איכא מידי וכו' כמ"ש התוספות בסנהדרין ד' ט"ן גבי שבת דלישראל מצוה ועכומ"ז ששבת ח"מ והוא הדין בת"ת ג"כ דכותא א"כ לאו משום קולא אתינן עלה בישראל לכך איכא לפ"ע במלמד תורה לעכומ"ז עכ"ד והוא ישוב נכון והרב טל אורות בד' י"ד ע"ג הביא מ"ש הרב פר"ח בשם הרב אמ"ש ומה שהקשו ע"ז מההיא דמלמד תורה לעכומ"ז וממושיט כוס לנזיר אעפ"י שהוא אינו נזיר ולא ראה דברי האמ"ש בגופן שלהן וגם לא ראה דברי הרב בית יהודה ותירץ מדנפשיה דשאני נזירות דשייך ביה אף מי שאינו נזיר (כמו שתירצו האמ"ש והב"י כעדותו של מרן חיד"א) ואההיא דללמד תורה לעכומ"ז כתב לישב עפ"י מ"ש הרשב"א (צ"ל הריטב"א) בפ"ק דסוכה ד' יו"ד אמ"ש בש"ס רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא אגנינהו רב אלא בסוכה שנויה מופלגין ממנה ד' טפחים וכו' והקשה הריטב"א דכיון דרב נחמן לא ידע דהדרו משמעתייהו היכי אגנינהו ולא חש דהוי חתיכה דאיסורא לדידהו דיתבי בסוכה פסולה ומברכי ברכה שאינה צריכה והוי כנותן מכשול לפני עור ותירץ דמהכא שמעינן דהמאכיל את חברו דבר שמותר לו לפי דעתו ליכא משום לפ"ע ואף שיודע שחברו אסור לו דבר זה וחברו הוא בעל ההוראה ונ"ל דזה דוקא כשהאיסור ניכר דאי לא ס"ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר לחבירו לא כדאמרינן בחולין ד' קי"א חס ליה לזרעיה דאבא דליספי לי מידי דלא ס"ל וכן הורה לי מורי הרב עכ"ל וא"כ י"ל דלא כתב הרב אמ"ש אלא באבר מן החי לב"נ עכומ"ז דהוא איסור ניכר ולדידיה שרי אם לא ירצה לא יאכל משום הכי ליכא משום לפ"ע אמנם במלמד תורה לעכומ"ז דאין האיסור ניכר שאין העכומ"ז יודע שאסור לו ללמוד תורה אף דלישראל שרי איכא לפ"ע עכ"ד הרב והנה מ"ש דאבר מן החי חשיב איסור ניכר כונתו דהרב אמונת שמואל רצונו לומר דכיון דמותר לישראל מותר לו להושיטו לב"ן עכומ"ז ולהודיעו שהוא אבר מן החי דבאיסור ניכר כלומר שמודיעו מן האיסור שרי (דאם לא כן היכי קאמר דאבר מן החי איסור ניכר הוא דמי דמי לנויי סוכה המופלגין התם נראה לעין כל ושייך לומר דאי לא סברי להכשיר לא ליתבו בה אבל אבר מה"ח אטו סימנא אית בגויה דמן החי הוא) אלא דלפי זה איני מבין מה שכתב דלימוד תורה הוי איסור שאינו ניכר שאין העכומ"ז יוד שאסור לו ללמוד הרי גם בלמוד אפשר שיודיענו שאסור לו ללמוד והוי בזה איסור ניכר ואז מותר ללמדו וליכא לפני עור וא"כ נימא דלהכי איצטריך הא דמגיד דבריו דאע"ג דליכא משום ולפני עור אסור משום מגיד דבריו ליעקב ומאי מקשו התוס' (ועיין לעיל בסק"ד שצדדתי די"ל דכמו שיודע העכומ"ז שאסור באבר מן החי כן מסתמא יודע שאסור לו ללמוד תורה) ועוד תמיה לי שאחר שראה דברי הרב פר"ח אין נחה דעתו בזה שהרי כתב דלא דמי למה שפלפלו הפוסקים אם צריך להגיד לחברו מה שלדידיה שרי ולחברו אסור דהתם לדעת המושיט גם לחברו מותר והוא טועה ואוסר וא"כ באבר מן החי דטמאה דגם המושיט מודה דלב"ן עכומ"ז אסור שייך ודאי לפ"ע:

וממה שכתב מרן חיד"א בשם הרב בני חיי שתירץ קושיית הרב עץ החיים הוה משמע לי דהרב ב"ח נקיט כדעת הרב אמונת שמואל דמידי דשרי לישראל שרי להושיט לעכומ"ז אך ראיתי להרב יד דוד שכתב מה שחילק הרב אמ"ש וכתב והובאו דבריו בס' בני חיי ובס' עה"ח בפרשת וישב ושני נביאים מחו לה על האי חילוקא והרב מוהר"י ן' גוי"א הובאו דבריו בס' פי שנים ד' ס"ג ע"א תירץ תירוץ נחמד עכ"ד מובן דהרב ב"ח עם שכתב ליישב מה שקשה על סברת הרב אמ"ש מכל מקום אינו מסכים לסברתו וכן נראה דעת הרב אורח מישור שהביא במחזיק ברכה וכן נראה הסכמת מרן חיד"א במחזיק ברכה שם שלא לחלק בזה וקצת נראה כן גם דעת הרב בית יהודה וכן דעת הרב זרע אמת בח"ב סי' י"ט וקצת נראה כן דעת הרב פרמ"ג במשבצות רסי' ס"ב. ובקונטריסי כתוב בשם הרב פרמ"ג בס' גנת ורדים כלל מ"ג שבתחילה רצה לומר שדבר שמותר לאחר לעולם ואי אפשר כלל שיהיה אסור לו ולחברו אסור אין בזה משום ולפ"ע ושאני נזירות וכו' ושוב הביא דברי התוס' בב"מ ד' יו"ד ד"ה כהן דאף שאי אפשר לישראל לבא לידי איסור גרושה עובר בלפ"ע וציין שו"ת אמונת שמואל כן מצאתי בקונטריסי. ועתה ס' גו"ר אין אתי לראות דב"ק גם ס' פי שנים שציין הרב יד דוד אין מצוי אצלי לראות אם מה שכתב בשם הרב מוהר"י ן' גוי"א (מר ניהו המח"ס טל אורות) הוא מ"ש בס' טל אורות או תירוץ אחר:

ומרן החבי"ף בספר ראה חיים פרשת בראשית ד' ד' הביא סברת הרב אמ"ש וכתב שהרב לימודי ה' לימוד ל"ד הקשה ממ"ש התוס' דב"מ ד' יו"ד דישראל המקדש גרושה לכהן עובר בלפ"ע וכתב דהרב דת ודין בפרשת שלח לך קאי כסברת הרב אמ"ש ופירש בכונתם דמאי דקרי לכהן בר חיובא הוא משום לפ"ע אבל ישראל אע"ג דעבר אלפני עור כיון דאי מקדשה לעצמו אינו חייב לא מקרי בר חיובא ולהתחייב אלפני עור כיון שאינו שייך באותו (איסור) כשמקדשה לעצמו גם אלפני עור לא עבר דהא בהא תלי דכל המחוייב בדבר עובר אלפני עור וכל שאינו מחוייב אינו עובר וכתב שדבריו דחוקים בכונת התוס' ושעמד ע"ד הרב המגיה לס' עין יהוסף בחי' לב"מ. שוב עמד מתמיה על כל הרבנים המיימינים ומשמאלים בסברת הרב אמ"ש שלא זכרו בריתא דתורת כהנים בפרשת קדושים שדרשו ול"ע לא תתן מכשול לפני סומא בדבר בא ואמר לך בת איש פ' מה היא לכהונה אל תאמר לו כשדה והיא פסולה הרי דעיקר איסור זה נקטו רז"ל בפסולי כהונה ופסוק זה נאמר לכל ישראל ומדלא נקטו דמיון אחר מבואר דאף דאין הישראל מוזהר אפסולי כהונה עובר אלפני עור והצע"ג ועוד האריך לשאת ולתת בראיותיו של הרב אמ"ש ומסיק דבריו בצ"ע והאמת שהוא תימה רבתי שנעלם מכל הרבנים דברי הבריתא דת"כ הנ"ל ואדמקפי אדדי להקשות מדברי התוס' וכיוצא היה להם להקשות מהבריתא:

אמנם עיקר הקושיא מתיישבת שפיר על פי דברי הרב חתן סופר בד' לק"ט אות י"ד שהביא מ"ש הרב גנת ורדים להוכיח שלא כסברת הרב אמונת שמואל מדברי התוס' בפ"ק דב"מ דישראל המקדש גרושה לכהן עובר בלפני עור וכתב דאין משם ראיה משום דכהן שאני דצותה התורה לישראל וקדשתו דפנו בעל כרחו להפרישו מאיסור וכ"ש שלא יכשילנו בעבירה אבל ישראל מישראל אכתי אין ראיה דאיכא לפ"ע במה שאינו מצווה המושיט ומישראל הלומד תורה עם עכומ"ז שנראה מדברי התוס' בחגיגה דאיכא לפ"ע לא קשיא משום דכיון דאיסור הלימוד יש בו או משום גזל או משום נערה המאורסה ושם גזל או נערה המאורסה איכא בישראל מקרי שייך באותו דבר אלו דברי הרב הנ"ל ולפי דבריו גם מהבריתא דת"כ הנ"ל אין סתירה לסברת הרב אמונת שמואל כמובן וקצת נראה מדבריו שמסכים לסברתו וגם כתב בשם הרב אור חדש בפתיחתו לקידושין שהביא ראיה לדעת הרב אמ"ש דעפ"י סברתו מתיישבות שתי קושיות וכו' עי"ש אלא דבמה שכתב ליישב ההיא דמלמד תורה לעכומ"ז יש לפקפק לענ"ד דאי שמא גרים הרי שם אבר מן החי ישנו בישראל ובכל זאת אמר מר שמואל כיון דאבר מן החי הטמאה מותר לישראל שרי להושיטו לב"ן עכומ"ז כיון דלגבי המושיט אין זה אבר מה"ח שאסרה תורה הכי נמי נימא במלמד תורה לעכומ"ז דאע"ג דישראל ישנו באיסור גזל ונערה המאורסה מ"מ מותר ללמדו כיון דלגבי הישראל אין זה גזל ולא נערה המאורסה שאסרה תורה:

ונראה דאפשר ליישב דלא תקשי לסברת הרב אמ"ש מבריתא דתורת כהנים על פי מה שכתבתי בס"ק ז' בשם הרב מכתם לדוד דהא דמחלקינן בין קאי בתרי עברי דנהרא להיכא דלא קאי היינו דוקא כשהנזיר או הב"ן עכומ"ז שואל מהמושיט שיושיט לו אבל אם מושיט לו מעצמו גם בדלא קאי בתרי עברי דנהרא עובר המושיט בלפ"ע וא"כ יש לומר גם לסברת הרב אמונת שמואל דלא אמר אלא כשהב"ן עכומ"ז מבקש מהישראל שיתן לו אבר מן החי דבשר טמאה דהרי לפי מה שכתבתי למעלה בס"ק י"ג בשם הגאון מנחת חינוך דדוקא אם הב"ן עכומ"ז יודע שהדבר אסור לו הוא דהישראל עובר אלפני עור אבל אם הוא שוגג גמור אין על הב"ן עכומ"ז שום איסור וגם הישראל אינו עובר בלפ"ע עי"ש (בד"ה ודאתאן עלה) א"כ מוכרח דדברי הרב אמונת הם בכשהב"ן עכומ"ז יודע שאסור לו ושואל מהישראל שיושיט לו (שאם לא כן גם בטהורה אין כאן משום ולפ"ע) ומשום הכי קאמר כיון דלישראל שרי מותר להושיט לו מה שאין כן בההיא דהת"כ שהכהן מלבד שאינו מחזר אחר דבר האסור לו אלא אדרבא הוא שואל וחוזר לקחת אשה הראויה לו וא"כ זה שמטעהו ואומר להם על אשה הפסולה שהיא כשרה לו הוי מכשילו מעצמו ובזה מודה הרב אמונת שמואל דעובר בלפ"ע כן נראה ליישב בזה וגם אפשר דחשיב ענין כזה כספי ליה בידים שכתב הרב בני חיי דמודה הרב אמ"ש דעובר בלפני עור:

ומכל מקום דעת רבנן בתראי לפי הנראה היא כסברת הרב פר"ח כמו שרשמתי למעלה וכן ראיתי למרן החבי"ף בס' נשמת כל חי ח"א סי' ל"ג ד' ל"ד ע"ד (בד"ה כי) שכתב שהגאון חקרי לב בחא"ח סי' ס"ה ד' קי"ד ע"ג הכריע שלא כדעת הרב אמ"ש וגם הוא האריך בסגנון דבריו שבס' ראה חיים להוכיח שלא כדעת הרב אמ"ש וכתב דרובא דרבוואתא חולקים על סברתו ושגם מדברי הסמ"ק סי' ק"ט ובס' מאה שערים שאר ס"ט נראה שלא כדעתו והכל תלוי במקבל אם אסור לו אסור להושיט לו אף אם להמושיט מותר וכן ראיתי להרב מנחת חינוך במצוה רל"ב סק"ג שכתב דמדברי התוס' בחגיגה מפורש שלא כסברת הרב אמ"ש דאף שלדידיה מותר מכל מקום עובר על מה שלומד עם העכומ"ז וזוגא דרבנן קדישי בס' די השיב חיו"ד סי' י"ג נקטי ואזלי בשיפולי גלומא דהרב אמונת שמואל להתיר בנדונם בשתי קהלות שהחרימו בני קהלה אחת שלא יורשה שום אדם מקהלתם לקנות בשר מבני הקהלה השנית ובני הקהלה ההיא פורצים גדר החרם ובאים לקנות מבני הקהלה השנית דמותרים למכור להם ואין עוברים על לפני עור כיון דלדידהו שרי אף דלבני הקהלה האחת אסור מותר להושיט להם כמ"ש הרב אמונת שמואל ואף שבמושיט כוס לנזיר איכא לפ"ע גם לדעתו ומשום דכל ישראל שייכי בנזירות כמ"ש הרב אמ"ש עצמו וא"כ כמו כן יש לומר גם בחרם הזה דאיתיה באיסור זה מקרי אם המוכר עצמו יקבל בחרם שלא יאכל בשר זה הא ודאי ליתא דשאני נזירות דהויא מ"מ (אולי צ"ל מ"ע והוא ר"ת מצות עשה) דאוריתא שפיר יש לומר כן דאיתיה נמי בנזיר אבל הכא מהי תיתי להחרים שלא יאכל בשר זה דמה הנאה יש לו בזה אטו בשופטני עסיקינן לצער עצמו שלא יאכל בשר זה בריוח וידחיק עצמו לאכול בשר ממקום אחר בדוחק ובצער וכו' ושוב כתבו לדחות ראיות מרן חיד"א לסברת הרב פר"ח מההיא דמוהר"ם ומהרמב"ן והרשבא בחי' ליבמות (כמו שדחה הרב ערך השלחן) עי"ש מכל מקום נראה דהעיקר כדעת הרב פר"ח לפי מ"ש מרן החבי"ף דרובא דרבוותא סברי הכי וגם הרבנים בדי השיב לא סמכו על סברת הרב אמ"ש בלבד כי בנדונם יש עוד כמה טעמים להתיר כיעי"ש:

הן אמת שראיתי להגאון שואל ומשיב במהדורא ב' ח"ב סי' ס"ז שהאריך מאד בענין זה וכתב להסביר סברת הרב אמונת שמואל והביא מה שרבני האחרונים מקשים עליו ומני"ר קשות מיישב בחריפות ופלפול עצום על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות כדרכו בקודש ומתאמץ בכל כחו להחזיק בסברת הרב אמונת שמואל ועם שבכל זה אין הכף מכריע נגד דעת רובא דרבוותא דנקטי שלא כדעת הרב אמונת שמואל אמנם ראיתי שם בסוף הסי' דבר המכריע לקיים סברת הרב אמ"ש והוא שהביא שם (בד"ה אחר שנים רבות) דהרמ"ך הובא בשיטה מקובצת לב"מ ד' ס"א כתב כסברת הרב אמונת שמואל וזה נעלם מכל רבני האחרונים דשקלו וטרו בזה וא"כ כיון שלא ראו האחרונים דברי הרמ"ך נראה דלדינא מכריע הוא את כולם וכמו שכן נראה באמת דעת הגאון שואל ומשיב עי"ש בדב"ק:

אלא דלי ההדיוט במחכתה"ר אין ראיה מדברי הרמ"ך לסברת הרב אמונת שמואל ומוכרחני להעתיק דברי הגאון שו"מ בזה וז"ל מצאתי בשטמ"ק ב"מ ד' ס"א גבי תולה מעותיו בעכומ"ז שכתב בשם הרמ"ך ז"ל אסור לישראל להפקיד מעותיו לעכומ"ז כדי שילוה לישראל ברבית נראה לומר שאין איסור זה אלא משום ולפני עור לת"מ כיון שלא העמידו העכומ"ז הנפקד אצל ישראל המפקיד וצ"ע כיון דאינהו לא מפקדי דהא כתיב לעכומ"ז תשיך משום לפני עור נמי ליכא דהא שרי ליה לאוזפי לישראל ברבית ומשום שליחות נמי ליכא דאין שליחות לעכומ"ז וצ"ע הנה מבואר דלא שייך לפני עור כל דלא מוזהר על הרבית שיתן לישראל גם לפני עור לא שייך בזה וכסברת האמונת שמואל ומ"ש דלא מפקדי דכתיב לעכומ"ז תשיך צריך ביאור דמה ראיה (מדמותר להלות לו ברבית) שמותר העכומ"ז להלות לישראל ברבית וצ"ל כמו שלא הוזהר הישראל על העכומ"ז משום דלאו אחיך כמו כן להיפך וכו' ועל כל פנים מבואר כהא"ש וצ"ע עכ"ל ובעניותי איני מבין שום הוכחה מדברי הרמ"ך לזה דסברת הרב אמונת שמואל היא דדבר שמותר להמושיט ואסור לחברו אין בזה לפ"ע כיון שלהמושיט מותר ובזה נחלקו עליו רבני האחרונים כיון דלחברו הוא אסור וזה גורם לו עובר אלפני עור אבל מושיט לחברו דבר שאין בו שום איסור על ידי הושטה זו לא להמושיט ולא להמקבל גם החולקים מודים דליכא לפ"ע שהרי אין כאן מכשול ולכן שפיר קשיא ליה להרמ"ך דכיון דהעכומ"ז מותר לו להלות לישראל ברבית וגם הישראל מותר לו ליקח מעות ברבית מן התורה א"כ אין כאן שום מכשול במה שמפקיד הישראל מעותיו לעכומ"ז שילוום לישראל דהנותן והמקבל מותרים בזה ואין כאן איסור אלא משום שהנפקד הוא שלוחו של ישראל ולזה אין לחוש משום דאין שליחות לעכומ"ז וא"כ אין כאן שום עבירה ומה שייך לפ"ע לת"מ במקום שאין מכשול ואינו דומה לסברת הרב אמונת שמואל להתיר להושיט לעכומ"ז דבר האסור לו ודברי הגאון הנ"ל צ"ע:

והנה נדפס עתה קונטריס עשירי מקובץ יגדיל תורה וראיתי להרב המופלא חו"ב יצ"ו בסי' קט"ן אות ט' ד' רצ"ד שכתב שבשו"ת מנחת עני שהקשה לסברת ר"ת בכתובות ד' ט"ל ע"א דאשה אינה מוזהרת בהשחתת זרע לפי שאינה מצווה אפריה ורביה ולכן מותרת לשמש במוך (היינו ליתן מוך אחר התשמיש) דנהי דהיא לא מיפקדא אפו"ר מכל מקום היא עוברת אלפני עור במה שמונעת את בעלה מפו"ר וניחא ליה דס"ל לר"ת כסברת הרב אמונת שמואל דכל שלהמושיט מותר אף דלהנישט אסור אינו עובר אלפני עור ושהביא (בשו"ת מ"ע הנ"ל) שהרמב"ן סובר ג"כ כהרב אמ"ש וס' מנחת עני אין מצוי אצלי לראות דב"ק ולפי מה שכתבתי למעלה בשם הרבנים בני חיי וערך השלחן דלמיספי בידים גם הרב אמונת שמואל מודה דאסור נראה דאין מתיישבת בזה קושיתו על ר"ת דהא נמי כמספי בידים דמי ואף אם ישוב זה נכון לא חשחין אנחנא להכריח מזה כדעת הרב אמונת שמואל מאחר שלא מצינו מפורש יוצא מפה קדוש ר"ת שסובר כן ורק מפני קושיא אנו מייחסים לו כן ושערי דחיות לא ננעלה אך מה שכתב שכן מצא להרמב"ן שסובר כן זה ודאי מכריע למינקט כהרב אמ"ש אחרי שרבני האחרונים לא ראו דבריו יש לנו לומר שאם ראו דבריו בטלו דעתם וחזרו מסברתם שכן ראוי להיות חוזר לפני מי שגדול חד מן קאמיא רבינו הרמב"ן רק אם מפורש כן בדברי הרמב"ן אמנם לבי אומר לי דאולי כונתו לדברי הרמב"ן בחידושיו ליבמות ד' פ"ד שהביא מרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' ס"ב דעל מה שאמרו בש"ס דאשה פסולה מוזהרת לינשא לכהן מדכתיב לא יקחו תרי זמני הקשה הרמב"ן דתיפוק לי משום לאו דלפני עור ותירץ דאיצטריך למלקות ובתירוץ שני כתב דלפני עור היינו בלאו השוה בכל וכתב מרן חיד"א דמשמעות תירוץ זה הוא דקרובים דבריו לסברת הרב אמונת שמואל אך מני"ר כתב דהא בורכא היא דכונת שינויא בתרא דהרמב"ן היא על הני נשי דבדידהו לא שייך ולפ"ע בלאו שאינו שוה בכל ועיין לעיל בס"ק י"א (בד"ה ודע) שהבאתי דברי הגאון חת"ס בח"מ סי' ר"ב שפירש דברי הרמב"ן כדמתרגם להו מרן חיד"א שלא כמו שהבין הרב השואל שם ואם הרב מנחת עני נתכוון לדברי הרמב"ן הללו הרי אין מדבריו הכרח והרב הכותב (בקובץ יגדיל תורה הנ"ל) יצ"ו כתב שעפי"ד הרב מ"ע נראה לו להבין דברי התו"י שבגליון התו"ס בנדה ד' י"ג ד"ה נשים שהקשו דהא השוה לאיש לכל, עונשין ותמה בס' ערוך לנר הא כיון דלר"ת העונש לא בא אלא מכח מ"ע דפו"ר א"כ כיון דליכא אצלה עשה עונש מנין ובזה נכונים דברי התו"י דכונתם היא מכח לפ"ע כיון דאשה שוה לאיש לכל עונשין א"כ עכ"פ איכא העונש דל"ע לת"מ הגם דליכא אצלה המ"ע דפו"ר ועל זה תירצו החילוק בין אשה לאיש וא"כ כיון דאצלה לא שייך המ"ע ליכא נמי לפ"ע וכיוונו לסברת הרמב"ן ואמונת שמואל הנ"ל עכ"ד יצ"ו. ולי ההדיוט רחוק מאד להעמיס כוונה זו בדברי התו"י הנ"ל וגם לפי הנראה לא יתכן לפרש כן שהרי התוס' ביבמות כתבו בשם ר"ת דליתן מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש וכו' וא"כ מאי מקשו על ר"ת דהאיכא משום לפ"ע וכלומר שהבעל עובר משום השחתת זרע הרי לדברי ר"ת אין הבעל עובר משום השחתת זרע דכי אורחיה הוא משמש ואף אם נניח שכונת קושייתם כמ"ש הרב הנ"ל יצ"ו ותירצו דכיון דאצלה לא שייך המ"ע ליכא לפ"ע מ"מ אין מזה הכרח לסברת הרב אמונת שמואל דבנשים כולי עלמא מודו דליתנהו בלפני עור בלאו שאינו שוה בכל כמ"ש מרן חיד"א במחזיק ברכה שם בשם הרמב"ן וכן כתב הגאון חת"ס בחלק ח"מ סי' ר"ב בשמו וכתב במחב"ר שם דאשה מותרת להושיט אבר מן החי דטמאה לב"ן עכומ"ז משום דהוי איסור שאינו שוה בכל דאין הישראל מוזהר על זה ואם כן גם בהשחתת זרע דאינו שוה בכל דאשה מותרת משום הכי ליכא בה משום לפ"ע אבל באנשים אין חילוק בין שוה בכל לאינו שוה בכל ואף שמותר בדבר זה אסור לו להושיטו למי שאסור בו ואין מזה הכרח לסברת הרב אמ"ש. אחר זמן נדפס קובץ שמעתתא דרבנן וראיתי באגרת בקורת שבקונטריס א' בד' כ"ד ע"ב (בד"ה ומה שהביא) שכתב שבתשו' הראה שסברת האמונת שמואל הרמב"ן אמרה בחידושיו ליבמות ד' פ"ה וציין תשו' חת"ס חלק ח"מ סי' ר"ב ולפי האמור הוא קול ושוברו עמו כי שם מבואר דכונת הרמב"ן לומר דאין על אשה לאו דלפני עור בלאו שאינו שוה בכל כאמור:

ואנכי חזון הרביתי בשמעתתא דרבנן הנז"ל בקונטריס דבי רבנן ד' כ' אות י"ב שכתב וז"ל אך בעיקר דברי האמונת שמואל דכל היכא דהוא אינו מצווה על האיסור מותר ליתן האיסור למי שמצווה עליו נלע"ד דתלי באשלי רברבי במחלוקת רבותינו הראשונים הובא בטוי"ד סי' קפ"א אם אשה דאינה במצות הקפה מותרת להקיף פאת ראש האיש ובשו"ע שם הוקבע לאיסור ועיין בחי' רעק"א שם עכ"ב יצ"ו כונתו דהמתירים לאשה להקיף ראש האיש סוברים כהרב אמ"ש ולכן כיון שהיא אינה מוזהרת על זה מותרת להקיף ראש האיש ואין לה איסור משום ולפ"ע והאוסרים סוברים כדעת הרב פר"ח ודעמיה דגם בזה יש משום לפ"ע כיון שהניקף מוזהר בזה וכיון שבשו"ע הוקבע לאיסור אם כן להלכה נקיטינן דלא כדעת הרב אמ"ש ומה שציין לחידושי רעק"א נראה שכונתו לבטל דבריו הראשונים (דתלי בפלוגתם) מפני דברי הגאון רעק"א שמתבאר מדבריו דהמתירים להקיף פאת הראש היינו משום דחשיב לא קאי בתרי עברי דנהרא שיכול להקיף בעצמו ובדלא קאי בתרי עברי ליכא לפ"ע וא"כ בעלמא גם הם סוברים דלא כהאמ"ש והיה נכון לו לכתוב בלשון היה נראה לי דתלי באשלי רברבי וכו' שלא ליתן מקום לטעות למי שאין בידו חי' רעק"א ובגוף דברי הג' רעק"א הנ"ל כתבתי בס"ק י"א (בד"ה ולפי הנראה) עי"ש:

וראיתי להרב יד שלמה בד' פ"ב ע"א שכתב שבמחלוקת זו נחלקו בתשו' הרב מוהר"ם מרוטנבורק הארוכות סי' קכ"ט שכתב וז"ל כתוב בהלכות פסוקות דמי שמת לו מת מותר להזמינו בסעודה דהא קי"ל דלא חל עליו אבלות עד שידע אבל רבינו ברוך אסר ליתן לו דבר האסור לאבל עכ"ל וטעם מחלוקותם נלע"ד דפליגי בדעת הרבנים אמונת שמואל ופר"ח שלדעת האמ"ש כל שלנותן שרי ליכא לפ"ע ולדעת הפר"ח שתמה עליו מההיא דמושיט כוס יין לנזיר דאע"ג דלנותן שרי איכא לפ"ע אלא דהתם איכא למימר כיון דנזירות שייך ביה דאי בעי אסר נפשיה בנזירות אבל הכא אין בידו לאסור עצמו באבלות אם לא יהיה לו מת וא"כ יכולים להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין עכ"ל והנה מ"ש דהרב פר"ח תמה עליו מההיא דנזיר במחכתה"ר הוא שלא בהשגחה דהרואה יראה שלא הזכיר הרב פר"ח מההיא דנזיר ואסהדותיה דמרן חיד"א סמיכנא שהרב אמונת שמואל עצמו הוקשה לעצמו ההיא דמושיט כוס לנזיר ותירץ דשאני נזירות דכל ישראל שייכי ביה כמו שכתבתי למעלה בשמו וגם בעיקר המצאתו קשה לענ"ד דמשמע שכונתו לומר דההלכות פסוקות סברי כהרב אמ"ש ורבינו ברוך סבר כהרב פר"ח והוא תמוה שהרי בהלכות פסוקות כתבו הטעם משום דחלות האבלות תלוי בידיעתו וכל שלא ידע אין כאן אבלות כלל ומשום הכי שרי ומה ענין זה לדבר שאסור להנישט דאע"ג דלהמושיט שרי אפשר דמודו להרב פר"ח דאסור להושיט לו ואדרבא לפי שיטתו דאבלות לא דמי לנזיר משום שאין בידו להביא עצמו בחיוב אבלות יש להוכיח ממ"ש בהלכות פסוקות הנ"ל כדעת הרב פר"ח שהרי משמע דאם היה הדין נותן דחל עליו אבלות אף דלא ידע היה אסור להזמינו אע"ג דלמזמין שרי ואין בידו לחייב את עצמו באבלות אלא דלענ"ד נראה דאין הדבר תלוי במה שבידו להביא עצמו לידי חיוב או לא אלא כל שגם הוא נצטוה בזה אסור הוא להושיט לחברו אף שלדידיה שרי עתה ואין בידו להביא עצמו לידי חיוב מכל מקום בר חיובא מיקרי ולא דמי לאבר מן החי דטמאה ואסור להושיט לחברו האסור לו עתה גם לדעת הרב אמ"ש גם מה שנראה שכונתו לומר דרבינו ברוך קאי כסברת הרב פר"ח דלא כהרב אמ"ש הנה לפי מה שכתבתי למעלה משם הרב בני חיי דגם הרב אמונת שמואל מודה דלספותו בידים אסור יש לומר דלהזמינו לסעודה והוא אינו יודע מאבלותו הוי כמו מספי בידים דגם להרב אמ"ש אסור:

והרב מקנה אברהם במהדורא בתרא סי' רל"ז הביא מ"ש הרב אמ"ש וכתב דמוכח מתשו' מוהרימ"ט סי' מ' דסובר כן והביא שהרב פר"ח חלק עליו וכן הרב מוהרח"א וכתב שהרב בית יהודה החזיק דברי הרב אמ"ש בטוב טעם ושמדברי הרא"ש בפרק איזהו נשך גבי רב עיליש מוכח דסובר כהרב פר"ח והרשב"א בסי' תקל"ח ס"ל כהרא"ש ושהרב טל אורות ד' י"ד ע"ג הביא דברי הרב אמונת שמואל וכתב שכן כתב הרשב"א בחידושיו לסוכה והארחות חיים שבתשו' מוהרלנ"ח סי' קכ"א ושהרב פר"ח במנהגי איסור סי' כ"ג העלה בשני ת"ח אחד אוסר ואחד מתיר אם המתיר מאכיל לאוסר אף באיסור שאינו ניכר לא קאי בלפני עור הפך סברת הרא"ה דבאיסור שאינו ניכר קאי בלפ"ע וציין חק"ל יו"ד סי' ז' ד' ט' ע"ב משנה למלך בפ"ד מהלכות מלוה דין ד' ודין ב' אתוד"ק בזה והנה מה שכתב בשם הרב מוהרימ"ט (ולא ציין באיזה חלק) לפי הנראה כונתו למ"ש בח"ב חיו"ד סי' מ' ואם לכך נתכוון עמו הסליחה דלפי הנראה אינו ענין לסברת הרב אמ"ש דהתם מר קעסיק בספק רבית דרבנן וקאמר כיון דהמלוה מותר לו לקבל ספק רבית דרבנן משום דספק דרבנן לקולא ממילא הלוה חייב ליתן לו ולא עבר אלפני עור כיון דלגבי מלוה ליכא איסורא כלל אבל אם היה בסוג שהמלוה עובר אלאו דרבית אף אם הלוה לא היה אסור בו מ"מ היה אסור לו ליתן להמלוה שלא לעבור בלפ"ע ובלאו הכי בלאו דרבית לא יתכן סברת הרב אמונת שמואל משום דאף אם יהיה איזה מציאות שלמלוה אסור משום רבית ולא להלוה מכל מקום עובר בלפ"ע משום איסור המלוה כיון שגם הלוה מוזהר ברבית והרי זה כמי שאינו נזיר ומושיט כוס יין לנזיר דעובר בלפני עור וזה פשוט לפי ענ"ד:

ומה שהביא מדברי הרא"ש בפרק איזהו נשך סי' מ"ב (שכתב כל זה רב עיליש גב"ר ואיסורא לאינשי לא הוה ספי מדלא קאמר ולא עביד איסורא יש לדקדק דאבק רבית כי האי אין איסור ללוה מדלא יהיב מדידיה טפי לא קרינא ביה לא תשיך ואפילו איסורא דרבנן ליכא אלא דוקא גבי מלוה איכא איסורא הילכך ליכא איסורא ללוה אלא משום ולפ"ע לא תתן מכשול) וכתב דסובר כהרב פר"ח במחכתה"ר אין הדבר כן דבזה גם הרב אמונת שמואל מודה דאסור משום לפ"ע שהרי אם הלוה ירצה להלות לאחר בענין שלוה הוא עצמו הרי הוא אסור לקבל הרבית דרבנן וכיון שהוא אסור הרי א"כ מצווה בלאו זה מדרבנן ושפיר עובר בלפ"ע אם יתן להמלוה ולפי מה שכתב דהרשב"א סובר כהרא"ש והרא"ש סובר כהרב פר"ח יהיו דברי הרשב"א סותרים מ"ש בתשו' עם מ"ש בחידושיו לסוכה אבל האמת הוא דחדושי סוכה הם להריטב"א כמו שכתבתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' יו"ד אות ו' גם מה שכתב דהרשב"א בסי' תקל"ח סובר כהרא"ש עיינתי בתשו' הרשב"א הנ"ל וליתנהו להני מילי כמו שיראה הרואה ונראה דט"ס הוא במקנה אברהם וצ"ל סי' תתקל"ח, דשם בסוף הסימן כתב דאם נשבע ליתן לו האבק רבית צריך ליתן לו ואינו כנשבע לבטל מצוה דרבנן (לפי שהוכיח מדאמר רבא איסורא לאינשי לא הוה ספי ולא אמר לא הוה עביד דאין איסור על הלוה ליתן אבק רבית) וסיים ואעפ"י שזה המקבל עובר והנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה עכ"ל דמוכח דסובר דגם הלוה עביד איסורא מחמת הושטתו למלוה אלא דחשיב זוטא נגד ביטול שבועתו ומכל מקום אין מזה סתירה לסברת הרב אמונת שמואל כמו שכתבתי וגם יש לתמוה דלפי דעתו דהרא"ש סובר כסברת הרב פר"ח א"כ בואו ונצווח על הרב אמונת שמואל שמייחס לרבנו הטור דכל שלהמושיט מותר אף דלחברו אסור מותר להושיט לו היפך סברת הרא"ש שסובר כדעת הרב פר"ח (לפי דעתו) ולא זו דרך הריב"ה דמסתמא נמשך אחר סברת אביו הרא"ש אבל האמת לדעתי העניה דבההיא דהרא"ש גם לדעת הרב אמ"ש שייך לפ"ע כאמור:

וראיתי להרב קובץ על יד בפרק א' מהלכות תלמוד תורה דין י"א שייחס להרמב"ם שסובר כהרב אמונת שמואל והוזקק לזה ליישב קושית הרב יד אליאו סי' מ"ח למה השמיט הרמב"ם דאסור ללמד תורה לעכומ"ז משום שנאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' ולא נחה דעתו במה שתירץ שסמך על מה שפסק דהמלמד לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס וכל שכן לעכומ"ז משום דסוף סוף כיון דבמלמד לעכומ"ז איכא לפני עור היה לו להביא דין זה מפורש ולכן בחר לו ליישב שסובר הרמב"ם כהרב אמ"ש דכיון דלהמלמד מותר ליכא לפ"ע עי"ש ובודאי דאין מזה הכרח לעשות עיקר כסברת הרב אמ"ש כיון שלא נמצא מפורש כן בדברי הרמב"ם כי אם ע"י הכרח מחמת קושיא שערי תירוצים ודחיות לא ננעלו וכבר כתבתי למעלה בשם כמה מחברים דגם להרב אמונת שמואל לא שרי בכי האי גוונא אלא להושיט לפניו אבל לספותו בידים אסור וללמדו תורה בודאי חשיב ספי ליה בידים ואסור גם לדעת הרב אמ"ש ואם כן לדעתם אין מקום לישובו ועיין במה שכתבתי אני הדל בקונטריס פאת השדי בחלק הכללים במערכת האל"ף אות ק"ב בישוב מה שהרמב"ם השמיט דין הנ"ל ובעיקר כללין האריך ידידי הרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות נו"ן ואות נ"א ולא יכלתי כעת להתבשם בדב"ק ובשו"ת יד אלעזר סי' ע"ו נמשך אחר סברת הרב אמונת שמואל דדבר המותר להמושיט אין בו לפני עור והבאתי דב"ק בקונטריס פאת השדי בחלק דברי חכמים בסי' ח"י (בד"ה שוב הביא) גם בשו"ת מנחת שי לגאון בדורנו יצ"ו ראיתי בסי' פ"ב שקלא וטריא באריכות במה שחידש הרב אמונת שמואל הנז"ל ולא עמדתי על דבריו מאפס פנאי בהיותי עסוק בעניינים אחרים עי"ש (מד"ה ואשר הקשה עוד):

טז

ט"ז) במאי דנקיט ר' נתן בבריתא (בפ"ק דע"א ד' ו' ע"ב) שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ עכומ"ז הוקשה להרב שמלה חדשה בנימוקיו לפסחים ד' כ"ב למה ליה למינקט תרויהו וניחא ליה דאי תנא נזיר הוה אמינא דוקא בישראל הוא דאיכא משום ולפני עור אבל לא בב"נ עכומ"ז. ואי תנא אבר מן החי לב"נ עכומ"ז ולא תנא נזיר הוה אמינא דדוקא אם יודע שבודאי יעשה האיסור קמ"ל כוס יין לנזיר דבנזיר אפילו בספק אסור שמא יבא לשתותו כמ"ש רש"י ותוס' וכו' עי"ש וחידוש הוא שנעלם מעיני דמר דהר"ן בהלכות בפ"ק דע"א נרגש מזה ועביד צריכותא דביין לנזיר רבותא קמ"ל דאף דלדידן לא אסור איכא משום ולפני עור ולא מבעיא כוס יין לנזיר דבר ישראל היא אלא אפילו אבר מן החי לב"נ עכומ"ז דלאו ישראל הוא איכא משום ולפני עור ומה שקשה דמנא ליה לר' נתן דקרא קאי נמי לב"נ עכומ"ז עיין להרב שמ"ח שם ישוב נכון בדרך פלפול אבל הפשט לענ"ד הוא דר' נתן הכי שמיע ליה מרביה ורביה מרביה עד הלכה למשה מסיני שגם לב"נ עכומ"ז אסור להושיט כמו שצריכים אנו לומר שעפ"י הקבלה הוא שידענו שזהו בכלל פירוש הכתוב ולפ"ע לא תתן מכשול ולא כפשטיה דקרא בלבד ומאי דנקיט כוס יין ולא אמר סתם יין לנזיר וכן מ"ש אבר מן החי ולא אמר בשר מן החי והוא דקדוק נכון מצאתי להרב חתן סופר בד' ק"מ אות כ"ה שרצה ליישב זה עפ"י מה שחקר במושיט חצי שיעור איסור אליבא דר"ל דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה וכן לר' יוחנן לדעת הסוברים דבגיד הנשה ושרצים דחידוש הוא גם לר' יוחנן חצי שיעור מותר מן התורה והנכשל יש לו כבר חצי שיעור וזה מושיט לו חצי שיעור השני אם עובר המושיט בלפני עור או לא כיון דאין במה שמושיט שם איסור ואם נאמר כן אתי שפיר דנקט כוס דמסתמא יש בו שיעור וכן באבר וכו' ולא מצא פשיטות לספקו טהור והדקדוק קם וניצב ומאי דלא תני אין מושיטין בני מעיים עיין להרב חתם סופר בחיו"ד סי' י"ט (בד"ה ועוד):

יז

י"ז) הגאון שואל ומשיב במהדורא ב' ח"ב סי' ס"ב (בד"ה אחר שנים) כתב דהרמב"ם השמיט הדין דלא יושיט וציין לעיין בחינוך סי' רל"ב עי"ש פשט דבריו מורים דהרמב"ם השמיט כל עיקר דין זה דאסור להושיט דבר איסור לחברו משום ולפ"ע לא תתן מכשול ולא יתכן לומר כן שהרי בהלכות רוצח פרק י"ב דין י"ד כתב כל שאסור למכור לעכומ"ז אסור למכור לישראל ליסטים מפני שנמצא מחזיק ידי עוברי עבירה ומכשילו וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שהחזיק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור וכו' הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו עכ"ל ושם בשואל ומשיב הזכיר מ"ש בש"ס בע"א ד' ט"ז שאסור למכור כלי מלחמה וכל דבר שיש בו נזק לרבים משום לפ"ע שהוא מקור הדין שבהרמב"ם הנ"ל וגם בפרק ה' מהלכות נזירות דין כ' כתב המטמא את הנזיר עובר משום ולפ"ע לא תתן מכשול וכן בהלכות כלאים פרק עשירי דין ל"א כתב המלביש את חברו כלאים עובר משום ולפ"ע לא ת"מ ועיין עוד בפרק ד' מהלכות מלוה דין ב' גבי לוה ומלוה וסרסור שביניהם גם בפרק ו' מהלכות ממרים דין ט' כתב המכה בנו גדול מנדין אותו שהרי עובר אלפני עור לא ת"מ ואין לומר דכונת הרב שו"מ שהשמיט הרמב"ם הדין הזה לגבי עכומ"ז דבכל המקומות הנ"ל הוא במכשיל את ישראל אבל במושיט לעכומ"ז דבר האסור לו כאבר מן החי לב"נ עכומ"ז זה השמיט הרמב"ם שהרי גם זה מבואר בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"ב דין ו' ואין מוסרים בהמה לעכומ"ז וכו' וכבר ביארנו שהם אסורים בזכור ובבהמה ונאמר ולפני עור לא תתן מכשול ואם כונתו שהשמיט מאי דנקיט ר' נתן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ עכומ"ז נראה שאין זה קרוי השמטה כיון שעיקר הדין הזכירו בכל המקומות הנ"ל:

ומצאתי שהרב כרם שלמה (חאאס) על יו"ד בסי' של"ד נשאל למה השמיט הרמב"ם הך דלא יושיט כוס יין לנזיר וכו' והביא שכבר כתב הרמב"ם דין זה בהלכות רוצח הנז"ל ותמה על מסורת הש"ס שציין רק סמ"ג ולא ידע כי גם הרמב"ם מביא דין זה והביא דברי הר"ן בפ"ק דע"א דעביד צריכותא לכוס יין ואבר מן החי וכתב שנעלמו דברי הר"ן מהכרו"ף סי' נ"ז (בד"ה והנה נדפס) והן מהרב בעל ת"מ בח"ג סי' ס"ב אלו תוד"ק והנה גם רבינו החינוך בסי' רל"ב השמיט הא דאסור להושיט אבר ו החי לב"ן עכומ"ז וכתב הגאון מנחת חינוך שם בסק"ב דסמך על מה שכתב קודם לכן דמתבאר דגם לעכומ"ז אסור להכשיל וכן הרמב"ם השמיט כל דברי הבריתא משום דסמך על מה שכתב בהלכות רוצח הנ"ל ולפי הנראה נעלם ממנו לשעתו דלא במקום אחד (בהלכות רוצח הנ"ל) בלבד כתב דין זה הרמב"ם כי בכמה מקומות כתבו כנז"ל ומה גם שהיה צריך להביא שכתב הרמב"ם דין זה גם בעכומ"ז בהלכות איסורי ביאה הנז"ל:

ומה שיש לדעת ולהבין הוא מה שהשמיטו הרמב"ם והרב החינוך מ"ש בש"ס בפ"ק דע"א לחלק בדין זה בין היכא דקאי בתרי עברי דנהרא דאז הוא דעובר אלפני עור להיכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא וכבר עמד בזה הרב מנחת חינוך שם והצ"ע עי"ש ומזה זמן רב כתבתי ליישב דכיון דבלאו זה אין בו מלקות למר משום שאין בו מעשה ולמר מפני שהוא לאו שבכללות (עיין לקמן בס"ק ח"י) ואין נפקא מינה אלא לענין איסור וא"כ לפי מה שכתבו הראשונים דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא דאינו עובר אלפני עור מכל מקום אסור מדרבנן ונמצא לפי זה דבכל ענין אסור לכן לא כתבו לחלק בזה דסוף סוף אסור מדרבנן ועתה לא הונח לי ישוב זה מכמה טעמים ובפרט לדעת הסוברים דאף דמדרבנן אסור בדלא קאי בתרי עברי אינו אלא להושיט לישראל אבל להושיט לב"נ עכומ"ז דבר האסור לו בדלא קאי בתרי עברי לא אסרו רבנן עיין במה שכתבתי בזה לעיל בסק"ג ושם הבאתי דיש סוברים דבדלא קאי בתרי עברי גם בישראל ליכא איסורא אף מדרבנן עי"ש ולכן הדבר צ"ע ומצאתי להרב פרי העץ (שבסוף ספר תורת נזיר) בדף ע"ב שנשאל מרב אחד ומצא שכן הקשה הרב ריח שדה על הרמב"ם בהלכות נזירות ובהלכות כלאים במטמא את הנזיר ובמלביש את חברו כלאים הנז"ל אמאי לא חלק הרמב"ם בין היכא דקאי בתרי עברי להיכא דלא קאי בתרי עברי והרב המחבר כתב ליישב דבנדונים הנ"ל אין שייך לחלק בין קאי ללא קאי בתרי עפ"י החילוקים שחלק הרב משפטי שמואל עי"ש ודבריו דחוקים ויש לפקפק בהם כמו שיראה הרואה וע"כ פנים אין זה מן הישוב אלא למה שלא חלק כן בנזירות ובכלאים אבל מה נענה למה שלא חלק כן גם בשאר ההלכות הנז"ל וצ"ע. עתה השגתי ס' יקר ברית יעקב להגאון ברוך מרדכי ליבשיץ וראיתי בחלק א"ח סי' כ' ד' ל"ב סוף ע"ב שכתב שרב אחד מקראקא תמה על מה שהשמיט הרמב"ם האי דינא דלא יושיט כוס יין לנזיר וכו' והרב המחבר השיבו שכבר פסק הרמב"ם דין זה דולפני עור בכמה מקומות והם. א) בהלכות רוצח פרק י"ב הלכה י"ד. ב) בהלכות גזלה פרק ה' הלכה א'. ג) בפרק ד' מהלכות מלוה הלכה ב'. ד) בהלכות נזירות פרק ה' דין כ'. ה) בפרק ו' מהלכות כלאים הלכה ל"א. וי"ו) בפרק ג' מהלכות אבל הלכה ה'. זיי"ן) בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה וי"ו ושוב חקר למה לא הזכיר הרמב"ם דאינו עובר בלפני עור היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא והאריך בזה עי"ש גם ידידי הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' ד' כלל ג' דף כ"ו ע"ד שכתב שהיד המלך בפ"ט מהלכות ע"א תמה על הרמב"ם שהשמיט הא דלפני עור והשיב על דבריו שכבר הביא הרמב"ם דין זה בכמה מקומות עי"ש:

יח

ח"י) אם היו מלקין בזמן שבית המקדש קיים על לאו דלפני עור הנה הרב משנה למלך בפרק ד' מהלכות מלוה הלכה ו' (בד"ה כתב הרב כנסת) כתב דלכ"ע אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה כמו שכתב הרב החינוך (דבריו הם בפרשת קדושים מצוה רל"ב) וכן כתבו הרבנים ארעא דרבנן בסי' שמ"א ומכתם לדוד (למרן מוהרד"ף) בחיו"ד סי' ל"ג (בד"ה ודע):

והנה מבואר בדברי הרב החינוך דבלאו זה שני דברים כלולים. א) שלא להשיא לחברו עצה רעה. ב) שלא להושיט כוס יין לנזיר ואחר שסיים פרטי לאו זה כתב שאין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה ומשמע ודאי דעל שניהם הוא אומר דאין לוקין וצריך להבין דתינח גבי משיא עצה שאינה הוגנת שאינו אלא בדבור בעלמא אבל מושיט כוס לנזיר הרי מעשה עביד דקאי בתרי עברי דנהרא וזה מושיטו אליו ולמה לא ילקה וסבור הייתי לומר דהרב החינוך אזיל לשיטתיה דס"ל דכל שאפשר לעבור על הלאו בלא מעשה אף אם עושה מעשה יש לו דין לאו שאין בו מעשה וא"כ כיון שאפשר עבירת הלאו ע"י השאת עצה אף אם עובר עליו ע"י מעשה כמושיט כוס יין לנזיר אינו לוקה אלא דלא נתקררה דעתי העניה בזה לפי מה שבאר הרב שרשי הים והביא דבריו הרב שער המלך בהלכות חמץ פרק א' הלכה ג' ד' ל"ב ע"ד (מדפוס לבוב) וד' ל"ג דדוקא כשיש מציאות בכל זמן לעבור בלא מעשה אז הוא דאמרינן דאף אם עושה מעשה אין לוקין עליו אבל אם הוא דבר שיש זמן שאין שום מציאות בעולם לעבור עליו בלא מעשה חשיב יש בו מעשה ולוקין עליו והכריח כן מדברי הרב החינוך שכתב דמי שקנה חמץ בפסח או חמצו לוקה ומדקי"ל דאם נשבע שלא לאכול ואכל לוקה ולא אמרינן כיון שאם שהה חמץ מערב פסח אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה וכן אם נשבע לאכול ולא אכל אינו לוקה כי חמצו או קנאו בפסח וכן בנשבע שלא לאכול ואכל לא לילקי עי"ש א"כ כמו כן במושיט כוס יין וכו' דלעולם אינו אלא על ידי מעשה הושטה מעבר אל עבר למה לא ילקה ובשלמא לדעת הסוברים דהמושיט דבר איסור לחברו ולא עשה הלה את האיסור אינו עובר בלפ"ע יש לומר דמעשה ההושטה לא חשיב מעשה של איסור כיון דהדבר תלוי בחברו דאם לא יעשה הוא האיסור מה שהושיט לו חברו מעשה קוף בעלמא הוא. אך לדעת הסוברים דאנתינה קפיד רחמנא והרי נתן ואף אם לא יעשה זה האיסור עובר המושיט וכמו שכתבתי בס"ק א' שבאות זו קשה דא"כ יש בו מעשה וצ"ע ועיין לקמן דיש טעם אחר משום דהוי לאו שבכללות וק"ל. אחר זמ"ר ראיתי בקונטריס אגרת בקורת שבקובץ שמעתתא דרבנן קונטריס א' ד' כ"ד סוף ע"א שכתב (בד"ה ובזה) ואיני רואה מקום כלל לחקירה השלישית (שבקובץ יגדיל תורה קונטריס ח' סי' ק"א ד' קס"ט ע"ד) אם יש לפ"ע גם אם חזר בו הנזיר ולא שתה כיון דלא אהני מעשיו וכן מורה לשון מזוקק של הרמב"ם דמונה (בהלכות תשובה) בכלל קכ"ד דברים שמנדין עליהם המכשיל את העור ולא אמר הנותן מכשול כלשון הכתוב דכ"ז שלא הועילו מעשיו אינו עובר כלל ובחינוך מצוה דל"ה כתב דאין לוקין אלפ"ע דאין בו מעשה וזה פלא דהא מושיט הכוס וע"כ דההושטה לאו כלום היא ועד שלא יועילו מעשיו הוי כנותן מכשול לפני מי שאינו עור דבודאי ל"ע אמימרא דרחמנא וז"ב ונכון עכ"ל ושוב הביא דהרב יד מלאכי נסתפק בזה והביא ראייתו ושקו"ט בדבריו והראה פנים לסברת הרב יד מלאכי דעכ"פ המושיט נתכוון להכשיל וכונה זו תועבה היא וכו' והביא ההיא דמלוה מעות בלא עדים וכו' ודברי רש"י בע"א ד' ו' שמא יבא לשתותו ומסיק ומכ"מ הדבר ברור דגם בזה לא הוי רק איסורא דרבנן עכ"ל וכבר כתבתי למעלה בס"ק א' באריכות בענין זה והבאתי דברי רבני האחרונים בזה והיתה דעתי העניה נוטה לסברת הרב יד מלאכי וכמדומה לי שכן כתבתי לעיקר במקום אחר וכעת נראה שיש לנטות לאידך גיסא וצריך ישוב ומכל מקום מה שדקדק הרב הנ"ל יצ"ו מדכתב הרמב"ם המכשיל את העור ולא כתב הנותן מכשול כלישנא דקרא שכונתו לומר דדוקא אם נכשל בעבירה איני יודע אם יתכן לפרש כן בדעתו שהרי דבר זה למדנו משפחתו של רבי גבי ההוא גברא דהוה מחי לבנו וכו' ושמתיה וכו' והרי שם לא ראינו שבעט הבן באביו וצריך לעיין בדברי הס' כל חיים על מו"ק שהביא הגאון בית יואל יצ"ו הוא הערות והארות על הס' פחד יצחק שנדפס מקרוב (בווארשא תרמ"ד) באות אב המכה בנו גדול ד' י"ג אות ס"א אם כונתו לומר שהרמב"ם והראב"ד חלוקים בדין זה (דלהרמב"ם דוקא אם הכשיל אותו ולהראב"ד אף אם לא נכשל) או שכונתו לומר דהראב"ד בא לפרש דברי הרמב"ם דלא תיסק אדעתין לפרש כפשט משמעות דבריו וס' זה אינו מצוי אצלי:

ומצאתי שהרב חשק שלמה בסי' ל"ד הגהט"ו אות כ"ח הביא מה שכתב הרב משל"מ הנז"ל דלמ"ד דאין העד פסול מן התורה עד שיעבור בלאו שיש בו מלקות העובר בלאו דלפני עור אינו פסול אלא מדרבנן דהא אין בו מלקות משום דהוי לאו שאין בו מעשה ותמה על זה דכיון דיש בלאו זה משיא עצה שאינה הוגנת ומושיט כוס לנזיר א"כ בשלמא לסברת הרב החינוך דכל שאפשר בלי מעשה אף כשעושה מעשה נקרא לאו שאין בו מעשה ניחא אבל לדעת הרב המגיד בפרק י"ג מהלכות שכירות דאזיל בתר איפכא מסברת הרב החינוך וסובר שכל שאפשר לעבור הלאו כמעשה אף כשעובר בלא מעשה חייב א"כ עובר אלפני עור לילקי ופסול מן התורה עי"ש ולענ"ד גם לדעת הרב החינוך קשה כמו שכתבתי למעלה וצ"ע:

והרב טל אורות בד' י"ד ע"א כתב ליישב קושיית הרב חש"ש דלאו דלפ"ע אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות והאמת שכן כתבו הרמב"ן והרשב"א בחדושיהם למס' יבמות על דף פ"ד והביא דבריהם מרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' ס"ב וכן כתב מרן כסף משנה בהלכות כלאים פרק יו"ד הלכה ל"א שציין בטל אורות (בטל אורות יש ט"ס שכתב בשם מרן כ"מ הטעם משום שאין בו מעשה וצ"ל משום דהוי לאו שבכללות כמו שכתב הוא עצמו אח"כ עי"ש) וכן נראה מדברי הריטב"א בחי' לקידושין ד' ל"ב שהביא הרב מקנה אברהם במהדורא ב' אות רל"ד (בד"ה כתב) וכן מצאתי לרבינו בספר המצות שרש ט' שכתב דאין לוקין משום דהוי לאו שבכללות וכן כתבו שני המאורות הרבנים השואל והמשיב שבשו"ת נודע ביהודה בחלק אה"ע במ"ק סי' פ"א אות ב' וסי' פ"ב אות א' עי"ש מכל מקום קושית הרב חשק שלמה היא על מה שכתב הרב משל"מ בטעם שאין מלקות אלפני עור משום דהוי לאו שאין בו מעשה ועתה השגתי ספר יקר מנחת חינוך וראיתי שכתב (על דברי הרב החינוך במצוה רל"ב) וז"ל והנה מדברי הרב המחבר וכן מדברי הרמב"ם נראה דפסוק זה יצא לגמרי מפשוטו דאם נתן מכשול ממש אבן לפני עור אינו עובר כנראה מתחילת דברי הרב וכן ממה שכתב שאין בו מעשה ואם זה ג"כ נכלל בלאו הרי יש בו מעשה ואי דהוא סובר דכיון דיכול לעבור בלא מעשה אין לוקין כבר כתבתי כמה פעמים בשם השער המלך דאם דבר זה אי אפשר לעבור בלי מעשה הוי מעשה ולוקין עכ"ל (לענינינו. ושוב שקו"ט דהא קי"ל בכל התורה אין מקרא יוצא מדי פשוטו וכו' עי"ש) הנה מתבאר מדברי הגאון דאם נאמר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו הנותן מכשול ממש אבן לפני עור לוקה משום שיש בו מעשה והוא פלא שלא זכר שיטת הראשונים הנז"ל דטעם פיטור ממלקות זה הוא משום דהוי לאו שבכללות ולפי טעם זה גם בנותן מכשול ממש יש לומר דאינו לוקה ואם שיש לומר דכל השקלא וטריא שלו לפי טעמו של הרב החינוך מ"מ היה לו להזכיר טעם זה שכתבוהו הראשונים כנז"ל וראיתי בשו"ת מנחת שי לגאון בדורנו יצ"ו (שנדפס בשנת תרנ"א) בסוף סי' כ' שכתב שהרב השואל הקשה על הרב החינוך (שכתב טעם פיטור ממלקות בלאו דלפני עור שאין בו מעשה) הרי משכחת גם על ידי מעשה והשיבו דלא קשיא שהרי כתב במשל"מ בשם הרב החינוך בסי' שמ"ז דכל שאפשר לעבור בלי מעשה אף דמשכחת ע"י מעשה הוי לאו שאין בו מעשה ולא ראה הגאון יצ"ו דברי הרב שער המלך דמתבאר מדבריו דאין זה מן הישוב במחכתה"ר וכתב עוד במנחת שי דבפרמ"ג סי' תמ"ג במשבצות כתב טעם שאין מלקות בלאו זה משום דהוי לאו שבכללות וחפשתי בפרמ"ג לראות אם הזכיר דברי הראשונים הנז"ל שכתבו טעם זה או אם נעלמו ממנו ומהרב מנחת שי יצ"ו ואצא לחפשי חנם כי לא מצאתי מזה בסי' תמ"ג ואיני יודע איזה ט"ס יש וראיתי עתה בס' עמודי אש ד' ד' אות יו"ד שגם הוא הקשה על טעם הרב החינוך שהרי הוא עושה מעשה שמושיט לו האיסור והזכיר שהוא לאו שבכללות עי"ש:

כיוצא לזה ראיתי בספר מנחת חינוך על דברי הרב החינוך (במלוה י"ג אות קטן ב' ד' כ"ה ע"ב) דהמאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודת אלילים עובר על לאו ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה הקשה אמאי לא הוי מעשה אם מאכילו בידים שתחב לו בבית הבליעה ובלא זה לא היה אוכל למה לא נחשב מעשה ואפילו רק אם נותן לו לאכול חשיב מעשה ואפשר בנותן כיון דעוד הברירה בידו שלא לאכול עדין לא הוי מעשה כשנתן לו כי אז לא עבר על הלאו ואחר זמן כשאוכל אוכל על דעת עצמו אבל אם תחב לו למה לא נחשב מעשה וכו' ואין לומר כיון דמשכחת בלא מעשה גם אם עשה מעשה אין לוקין וכו'. ועוד כתבתי כמה פעמים בשם השער המלך דאם עושה מעשה בענין שאי אפשר בענין אחר הוי מעשה והצ"ע:

יט

י"ט) כתב הרמ"א בסי' קס"ג אסור להאכיל לישראל למי שלא נטל ידיו משום ולפני עור לא תתן מכשול וכתב על זה הרב עטרת זקנים וז"ל אסור להאכיל פירוש בידים מ"ו ונ"ל אפילו להניח לפניו אסור עיין ביו"ד סי' קנ"א עכ"ל ובעניותי איני מבין דב"ק דודאי הדין אמת שכשאמרו שאסור להכשיל חברו בדבר איסור לאו דוקא להאכילו ולהשקותו בידים דאפילו ליתן לפניו אסור וכדתני ר' נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"ן עכומ"ז וכו' ולא תני שלא יאכיל ושלא ישקה אמנם זהו במושיט דבר האסור לחברו אבל להושיט לחברו אוכל המותר לו מהיכא תיתי לאסור משום שלא נטל ידיו שמא יאכל בלא נטילה ואפילו להושיט דבר האסור לו נבלה או חזיר וכיוצא כתבו הראשונים שאינו אסור אלא אם יודע שרוצה לאכלו עיין בתוס' בפרק קמא דע"א ד' ו' ד"ה מנין וכל שכן שאין לחוש מלהושיט לו אוכל המותר לו מפני שלא נטל ידיו ולכן לא כתב הרמ"א אלא דלהאכילו בידים אסור ונמשך מדין שפסק מרן שחיוב הנטילה היא על האוכל ולא על המאכיל שהאוכל אעפ"י שאינו נוגע באוכלין אסור לו לאכול וזה המאכילו עובר בלפ"ע לא תתן מכשול כן נלע"ד ברור ודברי, הרב עט"ז צ"ע והרב הלבוש בסי' קס"ג כתב בסיגנון דברי הרמ"א אך בסי' קס"ט סעיף ב' כתב אסור ליתן פרוסה לשמש או לכל אדם אלא א"כ יודע שהוא נטל ידיו ואם נתן עובר משום ולפ"ע לא תתן מכשול משמעות לשונו הוא דכל שאינו יודע שנטל ידיו אסור ליתן לו פרוסה ואין לו לסמוך שיטול אבל נראה שאין זו כונתו אלא כל שיודע שדרכו ליטול והיינו סתם אדם מותר ליתן לו ויגיד עליו רעו מה שסיים וכן לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך בה"מ שלא להכשיל ויתכן שמה שכתוב אלא א"כ יודע שהוא נטל צריך להיות שהוא נוטל וכן הוא דקדוק הלשון (שאם לא כן היה די לכתוב יודע שנטל) דפשיטא ודאי כשיודע שדרכו ליטול מותר ליתן לו אף שלא נטל עדין:

אחר זמן רב השגתי ס' תורת חסד חלק או"ח לגאון בדורנו יצ"ו וראיתי בסי' ה' שנשאל על הבתי משקאות שמוכרים מאכל ומשתה לכל הבא אליהם ובאים כמה שאוכלים בלי נטילת ידים ובלי ברכת המוציא אם יש על הבעל הבית חשש לפני עור לא תתן מכשול כשנותן להם ויודע שיאכלו בלא נטילה ובלא ברכה ובתשובתו האריך מאד בפרטים אלו ולא יכלתי להתבסם בדב"ק עתה רק את זה אגיד שדעתו שאין איסור בזה על המוכר ואעתיק דברי מסקנתו וז"ל ומעתה מבואר דמ"ש הרמ"א דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפ"ע היינו רק כשנותן לו משלו במתנה דאז הוי כמו תרי עברי דנהרא דאינו יכול ליטלו מעצמו ועיין בתוס' פסחים (ד' כ"ב רע"ב) ובמהרש"א שם אבל כשקונה ממנו במחיר כסף שבידו לקנות לו פת בכל מקום א"כ ליכא איסורא כלל דבאיסור דרבנן היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא י"ל דליכא איסורא כלל כנ"ל ואף את"ל דאפי' בכה"ג איכא איסורא בשאר איסור דרבנן מ"מ כבר כתבנו לעיל (אות ד') דיש לחלק בין איסור דרבנן שאסרו בהחלט ויש תורת איסור על אותו דבר ובין היכא שחכמים גזרו רק חיוב על האדם כמו נט"י לאכילה ואין על הפת שם איסור כלל ובכה"ג ודאי שרי וגם מחמת שלא יברך ברהמ"ז דהוי מדאורייתא מ"מ אין בזה איסור משום לפ"ע מטעם שכתבו הכא והמג"א (בסי' קס"ט) כיון דבשעה שאוכל עדיין אינו עובר כלום רק אח"כ אינו מקיים חובו ול"ד לאוכל בלא נט"י שעובר בשעת אכילה ועוד יש להאריך הרבה ולצרף טעמים להיתר וכבר מבואר שאין איסור בזה על בעה"ב המוכר להם וכנ"ל עכ"ל גם בס' בית יצחק לידידי הגאון מפרעמישלא יצ"ו בחלק א"ח סי' כ"ט נשאל בנדון בתי משקאות והאריך מאד בחריפות ובקיאות כדרכו בקודש גם בקונטריס מנחת אהרן שבסוף ספרו (בדף ו' סוף ע"ב) האריך במה שנשאל בכיוצא לזה במוכר משקאות אם יש איסור למכור בבית המרחץ בבתי גואי שאין מברכים שם ועובר משום לפ"ע עי"ש:

כ

כ) דבר שאסור לישראל רק מדרבנן אם אסור להושיטו לב"נ עכומ"ז הנה הרב ש"ך ביו"ד (סי' ה"ן ס"ק י"א) גבי נשבר עצם במקום שאינו נטרף וכו' דהאבר אסור מדרבנן משום אבר מן החי כתב בשם סמ"ק ורש"ל וב"ח דאסור להושיטו לב"נ עכומ"ז ושהרשב"א והר"ן בפרק אלו טריפות גבי נשתברו אגפיה כתבו דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד שרי לעכומ"ז אפילו לכתחלה ואין בו משום ולפני עור עי"ש ומשמע דאם הוא איסור גמור מדרבנן כולי עלמא מודו דאסור להושיטו לב"נ עכומ"ז משום ולפ"ע וכו' והרב פרי חדש שם בס"ק ט"ז על מ"ש הסמ"ק הנ"ל תמה דאטו רבנן מי גזרי גזרה לעכומ"ז ואינהו גופיהו מי צייתי להו ועם שכתב ליישב דכיון דכולי עלמא ידעי דאבר מן החי אסור להושיט לב"נ עכומ"ז אם נתיר להושיט את זה לב"נ עכומ"ז יכשל בו גם ישראל וכו' מכל מקום כתב דהעיקר כהרשב"א והר"ן ואין לנו לגזור אחר חתימת התלמוד עי"ש ולפי זה משמע דאף בדבר שאיסור גמור מדרבנן הוא לישראל אם לא נמצא מפורש בש"ס שאסור גם לעכומ"ז מותר להושיטו לו וכן כתבתי בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת הגימ"ל אות ז"ן בשם הרב ערך השלחן ביו"ד סי' ה"ן אות ח' בדין אבר אות ז"ן דאם איסורו מדרבנן מותר להושיטו לעכומ"ז כמ"ש הרשב"א והר"ן וכו' וגם בסי' ס"ב אות ו' כתב לענין ספק אבר מן החי דאם חומר הספקות הוא מדרבנן מותר להושיטו לעכומ"ז:

והיה נראה לי פשוט דלכולי עלמא בדבר שאסור מן התורה מיהא בין אם יש בו מלקות או אין בו מלקות אסור להושיטו לעכומ"ז אמנם ראיתי להרב זרע אמת בח"ב בקיצור הלכות טריפות ד' יו"ד ע"א אות רס"ה שהקשה דברי הרב פר"ח אהדדי דבס"ק י"ו הנ"ל פסק דמותר להושיטו לב"נ עכומ"ז ואילו בס"ק י"ז חש לדעת הרמב"ם דאבר ובשר המדולדלים אסורים מן התורה וכן בסי' ס"ב סק"ז וא"כ כיון דלדידיה אסור מן התורה משום אבר מן החי נראה דאסור להושיטו לב"ן עכומ"ז וכתב ליישב דמ"ש בס"ק ט"ז הוא לדעת הסוברים דאינו אסור אלא מדרבנן (והוא דוחק) שוב כתב דאפשר עוד לומר דס"ל להרב פר"ח דאף אם תמצא לחוש לסברת הרמב"ם דאסור מן התורה עם כל זה כיון דאין לוקין עליו אינו אסור לב"ן עכומ"ז עכ"ל נראה מדבריו דכל שאין לוקין עליו אף דאסור מן התורה אינו אסור לב"ן עכומ"ז ובעיני יפלא דכיון שאסור מן התורה וב"ן עכומ"ז מוזהר אאבר מן החי מן התורה מי גילה רז זה דכל שאין בו מלקות לא אסרתו תורה לב"ן לעכומ"ז ולכן נראה שכונתו דאף דודאי לדעת הרמב"ם שאסור מן התורה אסור גם לב"ן עכומ"ז אעפ"י שאין לוקין עליו מכל מקום אנן בדידן אף אם נחוש לסברת הרמב"ם לגבי ישראל מכל מקום לגבי ב"נ עכומ"ז אין לנו לחוש לסברתו כן נלע"ד בכונתו והרב מסגרת השלחן בד' נ"א ע"א הביא מ"ש הרב ש"ך בשם הרשב"א והר"ן ומ"ש הרב פר"ח בס"ק ט"ז וכתב וע"ע בפר"ח ס"ק י"ז דחייש לדעת הרמב"ם דאבר המדולדל אסור מן התורה וא"כ נראה דהיה לנו להחמיר לב"נ עכומ"ז ואפשר לומר דכיון דאין לוקין עליו אינו אסור לב"נ עכומ"ז ולכן אין להחמיר שלא ליתנו או למכרו לעכומ"ז עכ"ל וצריך לדחוק שכונתו כמו שכתבתי לפרש דברי הרב זרע אמת אף שאין כן משמעות לשונו ומ"ש שם (כשכתב ואפשר לומר) כמו שתירץ הש"ך לפי הנראה הוא ט"ס וצ"ל כמו שתירץ הרב זרע אמת (שהזכיר שם קודם לכן עי"ש) ובמה שכתבתי למעלה בשם הרב ערך השולחן דספק אבר מן החי מותר להושיטו לב"נ עכומ"ז למ"ד דחומר הספקות מדרבנן ראיתי עתה להרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות מ' שכתב בשם הרב ווי העמודים דאפילו למ"ד דחומר הספקות מדרבנן מכל מקום חמור מאיסור ודאי דרבנן וא"כ אפשר דאסור להושיטו לעכומ"ז והנה ס' זה אין אצלי ולא ידעתי אם אמר כן מסברא או הביא ראיה לדבריו ולפום ריהטא נראה דאף דהאמת הוא דספק דאורייתא חמור מודאי דרבנן כמו שהוכיח הרב ארעא דרבנן בסי' תח"ל מדאמרינן בסוף ראש השנה שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין ילך למקום שתוקעין ופרכינן פשיטא הא דאורייתא וברכות דרבנן ומשנינן לא צריכא אע"ג דהא ודאי והא ספק וכן פסקו הפוסקים מכל מקום לפי מה שהסביר הרב פר"ח דרבנן לא יגזרו גזרתם על העכומ"ז ואינהו נמי לא צייתי יש לומר דנהי דלגבי ישראל יש חילוק בין איסור דרבנן שהוא מחמת ספק איסור תורה לאיסור דרבנן בעלמא מכל מקום לגבי עכומ"ז מסתברא דלא פלוג רבנן ולא אסרו עליהם לא זה ולא זה כן נראה לי בדעת הרב ערך השלחן והכי מסתברא לענ"ד:

כא

כא) כתב הרב יד מלאכי בסי' שס"ד דלפני עור וכו' שייך לאומרו אף במידי דלית ביה איסורא אלא מדרבנן כמ"ש התוס' במס' ע"א ד' כ"ב ד"ה תיפוק ליה ובכנה"ג יו"ד סי' ה"ן הגבי' אות פ"ט לדעת הרשב"א והר"ן ומשפטי שמואל (סוף סי' קל"ד) ודרך הקודש (ד' יו"ד) ודין גרמא לי תמיה על הרדב"ז שכתב בח"ב קובץ ג' סי' רט"ו מלשונות הרמב"ם דלא אמרינן כן אלא באיסורי תורה אך באיסורי דרבנן דוקא רב עיליש דגברא רבה הוא מיזדהר בהכי דליתא עכ"ל. וראיתי להעתיק תשו' הרדב"ז שאין ספרו ביד כל אדם והוא שנשאל על מה שנראה מדברי הרמב"ם בפרק יו"ד מהלכות עדות דהלוה אסור ליתן אבק רבית ואילו ממה שאמר רבא במס' בבא מציעא ד' ס"ח ע"ב רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי מוכח דאין הלוה אסור ליתן אבק רבית מדלא אמר ואיסורא לא הוה עביד והשיב איברא דהכי משמע מההיא וכן כתבו כל האחרונים דאין הלוה אסור ליתן אבק רבית ולדבריהם כשר לעדות וז"ל הרשב"א מדאמרינן רב עיליש גברא רבה ולא ספי איסורא לאינשי ולא אמרינן ולא עביד איסורא ש"מ דאין איסור אבק רבית אצל הלוה לפי שאיסור הלוה חדוש הוא ודי במה שחדשה ואסרה עליו תורה ע"כ וכן העליתי בתשו' אחרת אלא דאכתי קשה מאי אריא משום דרב עיליש גברא רבה הוה אפילו אינשי דעלמא נמי איכא משום ולפני עור וכו' וי"ל דלא אמרינן הכי אלא באיסורי תורה אבל באיסורי דרבנן דוקא רב עיליש דגברא רבה הוא מזדהר בהכי אי נמי דלא עבר משום ולפני עור אלא בקאי בתרי עברי דאי לא מושיט ליה לא מוצי שקיל אבל הכא אי לא שקיל (המלוה) מרב עיליש הוה שקיל מאחריני והרא"ש כתב דעבר אלפני עור ולדידיה נמי קשה אמאי לא אמר רב עיליש לא עביד איסורא וליכא לתרוצי דרבא הוא דאמר הכי אבל אנן לא קי"ל הכי אלא המלוה והלוה שוין בין ברבית קצוצה בין באבק רבית דכיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה לית לן לחדותי פלוגתא מדעתין ונראה לתרץ דרבא הכי קאמר רב עיליש גב"ר הוה ופשיטא דלא עביד איסורא דבזמן דאתי לפלוגי פלגי בדינא או תלתא באגרא ופלגא בהפסד או תרי תלתי בהפסד ופלגא באגרא וזה פשיטא דודאי לא עביד איסורא אלא כיון דגברא רבה הוה לא כתב שטרא דאתי למטעי ביה וספי איסורא לאינשי אלא ודאי שטר בהכשר נכתב והכי פירושו אי פלגא באגרא תרי תלתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תלתי באגרא והשתא ניחא נמי דלא עבר אלפני עור וסומך הנותן על חסידותו של רב עיליש שכיון שבחר בלבו באחד מן הדרכים שוב לא יחזור בו דכתיב ודובר אמת בלבבו והשתא ניחא ממה שהקשו התוספות וכי שוטה היה הנותן לעשות כזה וכו' כי לא היה שוטה אלא מאמין בחסידותו של רב עיליש עכ"ל ויש לדקדק למה תלה קושיתו במאי איריא דרב עיליש גב"ר וכו' בפשיטות היה לו להקשות (על מה שהוכיח מלישנא דרבא דאין הלוה אסור ליתן אבק רבית מדלא אמר ואיסורא לא הוה עביד) דאמאי לא אמרינן דאיכא מיהא על הלוה איסור דלפ"ע וא"כ הוה ליה למימר ואיסורא לא הוה עביד וגם איני מבין מה שכתב בתירוצו הראשון דבאיסור דרבנן דווקא רב עיליש דגברא רבה הוא הוה מזדהר בהכי דמנא לן דרב עיליש הוה מזדהר בהכי דהא רבא לא אמר אלא דאיסורא לאינשי לא הוה ספי ואין במשמעות לשון זה שהיה חושש על עצמו שום נידנוד איסור רק המשמעות הוא כי היה חושש שלא לגרום איסור להמלוה ומה שהקשה על דברי הרא"ש אמאי לא אמרינן איסורא לא עביד הנה גם הרב פלפלא חריפא נרגש מזה וכתב דמ"ש הרא"ש דעובר הלוה משום ולפ"ע זהו מ"ש בש"ס איסורא לא הוה ספי עי"ש:

והנה מה שכתב בשמו הרב יד מלאכי דבאיסור דרבנן ליכא משום לפני עור וכתב על דבריו דליתא כנז"ל הנה לפי מה שהעתקתי דב"ק מתבאר דגם הרדב"ז סובר כן לקושטא דדינא דאף שבתירוצו הראשון לחלק יצא בין איסורי תורה לאיסורין דרבנן מכל מקום בתירוץ השני שכתב אי נמי וכו' ודאי כונתו לומר דאף דאיסור דלפ"ע איתיה באיסורין דרבנן נמי מ"מ רב עיליש לא עבר אלפני עור משום דהוי כלא קאי בתרי עברי דנהרא ומובן דאי לאו הכי הוה איהו עבר על לפני עור וגם הביא מה שכתב הרא"ש דעובר על לפ"ע ומשמע ליה שכונת הרא"ש שגם רב עיליש היה עובר על לפ"ע לולא שכונתו או תלתא באגרא וכו' (דלא כמו שתירץ דדרב עיליש הוי כדלא קאי בתרי עברי) והוקשה לו על סברתו ותריץ יתיב דהכי קאמר וכו' וכלומר דמ"ש הרא"ש דעובר על לפ"ע לאו אדרב עיליש קאמר אלא אלוה דעלמא הרי מתבאר יפה מדב"ק דגם הוא מודה דבאיסורין דרבנן נמי איכא לפ"ע והוא מסכים לדעת כל הפוסקים שהביא הרב יד מלאכי ואין מקום לכתוב על דבריו דליתא:

ומה שכתב הרב יד מלאכי בשם הרב כנה"ג שכתב לדעת הרשב"א והר"ן דאיכא לפ"ע באיסור דרבנן הנה ס' כנה"ג לטרפיות אין אצלי ולפי הנראה כונתו לדברי הרשב"א והר"ן שהביא הרב ש"ך בסימן ה"ן ס"ק י"א גבי נשתברו אגפיה דכיון דלישראל אין בו אלא מצות פרישה בלבד שרי להושיטו לעכומ"ז ואין בו משום ולפני עור דמתבאר דלישראל מיהא אסור להושיטו אף דאינו איסור גמור דרבנן בכל זאת איכא משום לפ"ע ואיני יודע אם הזכיר הרב כנה"ג דעת הסמ"ק ורש"ל וב"ח שהביא הרב ש"ך שם שכתבו דאסור להושיטו אף לעכומ"ז אף שאינו איסור גמור דרבנן דמתבאר דגם באיסור דרבנן סברי דאיכא לפני עור והנה בענין זה היה כתוב אצלי משנים קדמוניות ולא היה בידי אז שו"ת הרדב"ז הנ"ל (היא בדפוס ווארשא תרמ"ב בחלק ה' סי' אלף תקע"ט) ולכן תמהתי על מ"ש בשמו הרב יד מלאכי דבאיסור דרבנן ליכא משום ולפ"ע דמדברי הרשב"א בדין אבק רבית שכתב בסי' תתקל"ח (אחר שדקדק מדלא אמרו דרב עיליש איסורא לא עביד דאין איסור על הלוה ליתן אבק רבית כמ"ש בתשו' שהביא הרדב"ז בשמו) דאם נשבע ליתן לו צריך לקיים שבועתו כיון שאין עליו איסור אבק רבית אין זה כנשבע לבטל מצוה דרבנן ואעפ"י שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה עכ"ל דמוכח דגם על הלוה איכא מיהא איסורא משום לפ"ע אלא דאיסורא זוטא הוא נגד לעבור על השבועה ונדפסה הערה זו בשדי חמד ח"א בחלק דברי חכמים סי' ל"ו ושם לא הבאתי דברי הרשב"א רק כתבתי דמוכח מדברי הרשב"א דאיכא לפ"ע באיסור דרבנן (לפי שדברי הרשב"א היו כתובים בקונטריסי באות ב"ן וציינתי לעיין שם) ועתה אשר ראיתי שהרדב"ז עצמו הביא דברי הרשב"א שדקדק שאין איסור אבק רבית אצל הלוה מדלא אמרו איסורא לא הוה עביד איני יודע אם כונתו לדברי הרשב"א שבתשו' סי' תתקל"ח הנ"ל והיתה כתובה לפניו בסגנון אחר ממה שכתובה לפנינו (כי מה שסיים הרדב"ז בשמו שאיסור הלוה חדוש הוא וכו' ליתנהו להני מלי בתשובה שלפנינו) ועל כל פנים כבר כתבתי שגם דעת הרדב"ז כן היא דגם באיסורין דרבנן איכא לפ"ע:

הן אמת דראיתי עתה להרב מוהר"י באסאן בתשובתו שבשו"ת הרב מוהרימ"ט בח"ב ביו"ד סי' מ' שפירש מה שכתב הרשב"א דאיכא איסורא זוטא ללוה ליתן אבק רבית למלוה אלא דשרי ליה כי היכי דלא ליעביד איסורא רבה דהאי איסורא זוטא לאו איסור לפני עור מדרבנן קאמר אלא איסורא זוטא בעלמא מכל מקום שמעינן מיהא דלא שרי להושיט לחברו איסור דרבנן ועוד דמתבאר בדבריו דבשאר איסורין דרבנן גם הרשב"א ס"ל דהטילו חכמים לאו דלפני עור באיסורין של דבריהם אלא דבאבק רבית ס"ל דכשם שלא הטילו חכמים לאו דלא תשיך לגבי לוה הכי נמי לא הטילו עליו לאו דלפני עור עי"ש אבל בעלמא מודה. דגם באיסורין דרבנן איכא לפ"ע ומתוך השקלא וטריא שבין רבני האחרונים במושיט אבר מן החי דטמאה לב"נ עכומ"ז אי איכא לפ"ע כמו שרשמתי למעלה בס"ק ט"ו נראה לכאורה דצריך לומר דנקטי דגם באיסורין דרבנן יש לפני עור לפי מה שכתב הרב פני יאושע בח"א חיו"ד סי' ג' דאחר מתן תורה אין איסור מן התורה בלפני עור לעכומ"ז אלא מדרבנן אך באמת אין סברתו מוסכמת עיין לקמן בס"ק כ"ב וק"ל:

ושם (בהנדפס בדברי חכמים) הבאתי מ"ש הרב פי שנים דגם הרדב"ז מודה דאיכא באיסור דרבנן משום לפ"ע ולא קאמר אלא דשאר אינשי לא זהירי בזה זולת רב עיליש דגב"ר הוא ועתה אין בידי ס' פי שנים לראות דב"ק (וכמדומה לי שגם כשכתבתי כן בשמו לא שראיתי גוף דבריו בספרו רק שראיתי שהביאו כן בשמו ולא אזכור באיזה ס' כתב כן בשמו) ולפי הנראה הרב מפרש שכונת הרדב"ז להקשות דהא הלוה עביד איסורא שנותן מכשול למלוה וא"כ גם בשאר אינשי אי נפיק עלייהו שטרא כדנפיק על בני דרב עיליש דכתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד נימא נמי דהכי קאמר אי פלגא באגר תרי תלתא בהפסד כדמתרגמינן לשטרא דרב עיליש דהא מסתמא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ונימא דמסתמא לא היתה כונת הלוה לעבור אלפ"ע וכו' ואהא משני דכולי עלמא לא משמע להו דאיכא איסור לפ"ע אלא באיסורין דאוריתא זולת רב עיליש ולכן לא סמכינן לפרש שטרא דשאר אנשי כדמפרשינן לדרב עיליש דשאר אינשי לא זהירי בהכי משום דלא משמע להו דאיכא לפ"ע באיסורין דרבנן ואכתי לא נחית הרדב"ז להקשות דהוה ליה למימר דאיסורא לא הוה עביד עד לבתר דאייתי דברי הרא"ש ובזה מתיישב מה שדקדקתי למה תלה קושיתו במאי איריא וכו' וק"ל:

ואני ההדיוט הבאתי מה שמצאתי בתשובות הרדב"ז בחלק ד' סי' אלף שכ"ט שכתב דנער בן ארץ ישראל משרת אצל בעל הבית בחוצה לארץ אסור הבעה"ב לומר לו ביו"ט שני לעשות מלאכה ועובר משום ולפני עור לא ת"מ עי"ש דמתבאר דגם באיסור דרבנן ביו"ט שני ס"ל דאיכא לפ"ע ועיין במה שציין הרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות קס"ט ובארעא דרבנן אות ש"ם כתב דהתוס' בסוף פ"ק דמס' ע"א כתבו דלדעת ר"ת דלפני עור איתיה גם באיסור דרבנן וציין חות יאיר (סי' קפ"ה) הנה משמעות לשונו הוא דרק לדעת ר"ת הדין כן אבל יש סוברים דבאיסור דרבנן ליכא לפני עור ולדעתי העניה איני רואה בדברי התוס' שום רמז שיש מי שחולק על ר"ת בזה שדברי התוס' הם בד' כ"ב ע"א ד"ה תיפוק ליה עי"ש ומה שהביאו לחולק על ר"ת הוא במה שסובר דמלאכת חול המועד דרבנן ורבינו אלחנן סובר שהוא איסור תורה אבל במה שסובר ר"ת דגם באיסור דרבנן איכא לפ"ע אין רמז בדברי התוס' דיש מי שחולק כמו שיראה הרואה והיה נכון לכתוב שכתבו התוס' בשם ר"ת דאיתיה גם באיסור דרבנן וכעת לא ידעתי מי שיסבור דבאיסורין דרבנן ליכא לפ"ע זולת לתירוץ הראשון של הרדב"ז לפי הנראה מפשט דבריו ומלבד שפירש דבריו הרבי פי שנים באופן שמסכים לדעת כל הפוסקים הנ"ל אף גם לפי מה שנראה מפשט דבריו אינו מוכרח שתופס כן לדינא כמו שכתבתי למעלה ובפרט שכן מתבאר מתשו' שבחלק ד' סי' אלף שכ"ט כנז"ל:

ומלבד כל הרבנים הנז"ל דסוברים דגם באיסור דרבנן איכא לפני עור מצאתי שכן ייחס הרב משנה למלך לדעת הרמב"ם והוא שבהלכות מלוה פרק ד' הלכה ב' (בד"ה אך קשה) הביא מ"ש הרב מוהראנ"ח דהרמב"ם והרשב"א חלוקים בדין אבק רבית אם אסרו רבנן גם ללוה דהרשב"א ס"ל דלא אסרו אלא למלוה והרמב"ם מדכתב בפרק יו"ד מהלכות עדות דלוה ומלוה ברבית דרבנן פסולים מדרבנן מוכח דסובר דגם על הלוה אסרו ולכן פסול לעדות מדרבנן והרב משל"מ כתב דאינו מוכרח כן דיש לומר דאף דסובר הרמב"ם דאין איסור רבית על הלוה מכל מקום הוא פסול לעדות משום שעבר אלפני עור דגם משום לפ"ע מיפסיל עי"ש והמעיין בדברי הרב משל"מ יראה שהדבר פשוט בעיניו דאיכא לפני עור בדרבנן וכמו שכן דעת התוס' ור"ת והרשב"א והר"ן כנז"ל וייחס שכן דעת הרמב"ם ועיין בדברי הרמ"א בא"ח סי' קס"ג שכתב בדין אכילה בלא נטילת ידים דאיכא לפני עור והוא מדברי רבינו יונה ולא ראיתי מי שרפרף בזה אלא אם הוא בענין שאין שייך בו לפני עור כגון בדלא קאי בתרי עברי שאין האיסור משום לפ"ע אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה עי"ש בדברי הרב פרמ"ג על דברי הרב מגן אברהם אבל אם הוא בענין ששייך בו לפ"ע (דקאי בתרי עברי) הכל מודים דגם באיסור דרבנן הטילו לאו דלפ"ע וכן כתב מפורש בפרמ"ג באשל אברהם הנ"ל אך ראיתי להרב מקנה אברהם במהדורא ב' סי' רל"ב שנמשך אחר דברי הרב יד מלאכי שדעת הרדב"ז דליכא לפ"ע באיסור דרבנן וכתב שכן דעת הרמב"ן בחידושיו למס' ע"א ד' כ"ב שעל מה שאמרו בש"ס ותיפוק ליה משום לפני עור כתב דמלאכה בחוה"מ משמע דאסור מדאוריתא דאי מדרבנן מי איכא לת"מ עכ"ל ואין בידי חידושי הרמב"ן הנ"ל ונעלם מעיני כל הרבנים הנז"ל דב"ק שלא היו חידושים הנ"ל בדפוס ונדפסו חדשים מקרוב וכן כתבתי בדברי חכמים שם בשם ס' תורת חסד החדש בסי' ה' שכתב דבחידושי הרמב"ן סוף פרק קמא דע"א ובלקוטות הרמב"ן ריש מס' מועד קטן ובחידושי הריטב"א שם סברי דבאיסורין דרבנן ליכא משום לפני עור אם רק מזמן האיסור לפניו אבל כשמאכילו בידים כתב שם באות ג' דלכולי עלמא אסור עי"ש שכתב לדחות בזה דאין הכרח ממ"ש הרא"ש בפרק איזהו נשך סי' מ"ב (הנז"ל גבי אבק רבית שעובר הלוה אלפ"ע) שסובר כן בכל איסור דרבנן דנתינת הרבית הוי כמאכיל בידים וגם הרמב"ן והריטב"א מודו בזה והכריח כן מסתירת דברי הרא"ש הנ"ל למה שכתב בריש מועד קטן שהוקשה לפי דרכו דמלאכה בחוה"מ אינה אסורה אלא מדרבנן מאי מקשה הש"ס בע"א ד' כ"ב ותיפוק ליה משום לפני עור ונדחק לתרץ משום דדרשה פשוטה שהצדוקין מודים בה היא מקשי הכי ואי ס"ל להרא"ש דאיכא לפ"ע בכל איסור דרבנן מעיקרא לא קשיא כלל ובזה יש לדחות כמה ראיות שהביאו רבנן בתראי בענין זה אך פשוטן של דברים מורים דסברי מרנן דגם באיסור דרבנן איכא לפני עור ומה שהכריח מדברי הרא"ש כבר עמד בסתירת דברי הרא"ש הרב פתחי תשובה בסי' ק"ס בנחלת צבי ויישב דב"ק וגם אני ההדיוט כתבתי בדברי חכמים ישוב לזה אבל יותר נכון ומדוקדק תירוצו של הרב פ"ת ואיך שיהיה אין מזה הכרח והדבר תמוה בעיני למה לא יתקנו רבנן באיסורין של דבריהם לפני עור מדבריהם וכל דתקון רבנן מעין דאוריתא תקון ואם כן לכל הפחות באיסורין דרבנן שיש להם עיקר בתורה דאמרינן בהו בעלמא כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון יש לומר בפשיטות דעובר בהם בלפני עור מדרבנן:

והשגתי ס' שאילת שלום מהדורא תניינא וראיתי בסי' פ"ט שכתב הגאון המחבר בשם הרב מר בריה שדעת התוספות בעבודת אלילים ד' כ"ב הנז"ל בראש סעיף זה לחלק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מדאוריתא לאין לו עיקר מדאוריתא ושבזה דחה דברי הגאון המחבר שם בסי' פ"ח והוא ששם הביא מה שהקשה מר בריה על מה שכתבו התוספות בסוף פרק קמא דע"א ד' כ"ב ע"א בד"ה תיפוק ליה משום לפני עור דלר' שמעון בן אלעזר פריך דשמעינן ליה בפרק קמא דחולין ד' ו' גבי הא דרבי מאיר שדריה לר' שמעון למזבן חמרא מבי כותאי דסבירא ליה גרי אמת הם דמנא לן דר' שמעון סובר כר' מאיר דגרי אמת הם אימור דהלך להביא לר' מאיר והוא לא ישתה ואי משום לפני עור דילמא לא היה בתרי עברי ואין כאן איסור דלפני עור והשיבו הגאון אביו דכיון דר' מאיר רבו היה מדשדריה לאתויי ליה חמרא ולולא היה תלמידו לא היה מזלזל בו אם כן ודאי דגם רשב"א סובר כרבו דגרי אמת הם ומה שכתב דדילמא לא הוה בתרי עיברי אינו נכון דודאי ר' מאיר בעצמו לא היה מזלזל בכבוד לילך ואם כן הוי שפיר תרי עיברי ואיכא איסור ולפני עור ואף אי לא קאי בתרי עברי איכא מיהא איסור דרבנן אלא דבאמת אין לומר דהוכחת הש"ס (והתוספות) הוא משום דעבר אלפני עור שאם כן היה להתוספות להוכיח מזה דבאיסור דרבנן איכא לפני עור דהא סתם יינם אינו אלא מדרבנן ובפרט דכות' אף אם הם גרי אריות מכל מקום פרושים הם מעכומ"ז ובודאי אין ביינם יותר מאיסור דרבנן אלא ודאי הוכחת התוספות היא כיון דתלמיד ר' מאיר היה ודאי כר' מאיר סבירא ליה דגרי אמת הם:

ולזה כתב מר בריה שכונת התוספות לחלק בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה לאין לו עיקר וסתם יינם חשיב יש לו עיקר מן התורה ומר אביו השיבו בסי' פ"ט דמלבד דאין דברי התוספות מוכיחים כן וגם דאם כן לא הוה ליהו לסתום החילוק בזה שהרי אין החילוק פשוט ומוכרח דהרי לענין ספיקא דרבנן לקולא אין חילוק בזה ואף ביש לו עיקר אזלינן לקולא ובאמת לכאורה חשבתי ליתן טעם לחילוק זה על פי מה שכתבתי בספרי (לפי הנראה כונתו על המהדורא קמא שלו שאין נמצא אצלי) לחלק ובאין לו עיקר מן התורה לא גזרו על החפץ כי אם איסור גברא מה שאין כן ביש לו עיקר מן התורה כעין דאורייתא תקון וגזרו האיסור על החפץ כמו באיסור דאורייתא ואם כן שפיר יש מקום לחלק בזה דביש לו עיקר מן התורה דהאיסור על החפץ שייך לפני עור שלא להושיט לו החפץ האסור ולמכשול לפניו מה שאין כן באין לו עיקר מן התורה דאין על החפץ שום איסור כי אם אקרקפתא דגברא לא גזרו איסור כי אם על האיש העושה ולא על זולתו המושיט לו וחילוק זה היה נראה נכון אבל אכתי לא הועלנו בזה דאם כן במלאכת חול המועד דאף אם הוא דאורייתא אין בה כי אם איסור גברא ולא איסור חפצא דהמלאכה אין בה ממש ועל מה יחול האיסור ומה גם אם הוא דרבנן אף אי חשיב יש לו עיקר מכל מקום אינו אלא איסור גברא ואם באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה לא שייך לפני עור גם בזה לא שייך אף דיש לו עיקר ואם כן לא אתו שפיר דברי התוספות ועוד אף להרשב"א דסתם יינם חשיב יש לו עיקר היינו בעכומ"ז אבל לא בכות' וכו' ולכן פשוט שכונת התוספות לא משום לפני עור אלא משום דמסתמא סובר כר' מאיר רבו דגרי אמת הם אלו תורף דב"ק עיניך הרואות דפשיטא ליה שאין לחלק בזה בין יש לו עיקר לאין לו עיקר ובכל איסור דרבנן איכא משום לפני עור לדעת התוספות והראשונים דקיימי בשיטה זו:

עוד כתבתי בדין זה בדברי חכמים סי' ל"ו הנז"ל וציינתי ספרים רבים המדברים בזה עי"ש ועתה חזון הרבתי שהגאון מנחת חינוך בהשמטות למצוה רל"ב לא זו בלבד דפשיטא ליה מדברי הראשונים שהביא שם ובהשמטות לסי' רל"ח דגם באיסורין דרבנן איכא לפ"ע אלא שדעתו שמושיט איסור דרבנן לחברו עובר על לפני עור מדאורייתא דמי גרע מכשיל חברו באיסור דרבנן ממשיאו עצה שאינה הוגנת שעובר על לפני עור מדאורייתא והצ"ע שמדברי הפוסקים שהביא שם מוכח דסברי דעובר רק מדרבנן עי"ש ובמה שכתבתי בזה בדברי חכמים שם גם אשור לידידי הרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות ל"ח שאחר שכתב דהתוס' בע"א ד' כ"ב ד"ה תיפוק ליה סברי דגם באיסור דרבנן שייך לפ"ע ושכן מתבאר מדבריהם בפ"ק דחגיגה ד' י"ח ע"א (גבי מלאכה בחול המועד) ומדברי הרא"ש ריש פרק קמא דמועד קטן ובפרק איזהו נשך סי' מ"ב ומתשו' הרשב"א סי' תתקל"ח וכן כתב הרב בית יהודה יו"ד סי' טו"ב ושהרב כנסת הגדולה ביו"ד סי' ה"ן אות פ"ט וסי' ק"ס אות ו' כתב שכן דעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן וריב"ה וציין ערך השלחן ח"מ סי' ל"ב אות י"ב (אין מצוי אצל) הנה אחר כל זה כתב וז"ל אבל הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' רט"ו צדד לומר דדוקא באיסור דאורייתא אבל לא באיסור דרבנן והרב נוה שלום בחי' פוסקים אות ה' כתב שכן דעת הרמב"ן עכ"ל וציין יד מלאכי ומנחת חינוך הנז"ל ולא הראה לנו איה מקום כבוד דברי הרמב"ן בזה ולא ידעתי אם הן הן הדברים שבחידושיו לע"א שכתב הרב מקנה אברהם בשמו או במקום אחר כתב כן והדבר תמוה לדעתי וספר נוה שלום אין בידי ונראה דאף דבעלמא כשהאחרונים לא ראו דברי הראשונים נקיטינן כקמאי בזה יש לנו לתפוס שלא כסברת הרמב"ן והריטב"א משום דהדבר פשוט שאף אם היו רואים רבני האחרונים דבריהם היו תופסים עיקר סברת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן והרמב"ם הנז"ל שסוברים דגם באיסור דרבנן שייך לפ"ע וע' בס' תורת חסד לגאון בדורנו יצ"ו בחלק א"ח סי' ה' ובאר שם שגם לדעת הרמב"ן והריטב"א דבאיסורין דרבנן ליכא לפני עור מכל מקום היינו דוקא בנותן לפניו אבל במאכילו (שתוחב לתוך פיו) או שמניחו לפניו ואין המקבל יודע שהוא איסור ולוקחו בחזקת היתר גם הם מודים דאסור ועי"ש באם אינו מניחו לפניו אלא נותנו בידו ממש אי הוי כמאכילו:

ועל מה שכתב הרב מנחת חינוך דבאיסורין דרבנן איכא לפני עור מדאורייתא ראיתי עתה לידידי הגאון אבד"ק פרעמישלא יצ"ו בס' בית יצחק חלק א"ח סי' ס"ה כתב דיש ראיה נכונה לסברתו דהנה בתשו' ברית אברהם סי' י"ג הקשה להסוברים דבדרבנן אדם משים עצמו רשע מדברי הראב"ד שהקשה בכתובות ד' ע"ב דשאלו בגמרא גבי מאכילתו שאינו מעושר מנא ידע דילמא דהיא מודה ותירץ דאין אדם מע"ר והרי מעשר בזמן הזה דרבנן אלמא דגם בדרבנן אין אדם מע"ר אך לדברי המנחת חינוך אתי שפיר דנהי דמעשר בזמה"ז דרבנן מכל מקום היא עוברת מדאורייתא משום לפני עור עי"ש ואני ההדיוט אומר דאם היתה ההלכה דבדרבנן משים עצמו רשע והיה קשה עלינו מדברי הראב"ד הנ"ל והוא ראש הקדמונים והיינו צריכים לישוב זה ממילא היתה ראיה נכונה לסברת הרב מנחת חינוך הנ"ל אמנם המעיין במה שכתבתי בשדי חמד ח"א במער' האלף אות ל"ג ישר יחזה דדעת כל הראשונים ורובא דרובא מהאחרונים היא דגם בדרבנן אין אדם משים עצמו רשע ודעת רש"י בכתובות ד' ח"י דלא אמרינן בדרבנן אין אדם מע"ר יחידאה היא ואם כן דברי הראב"ד כפשטן דאף דאינו אלא איסור דרבנן אמרינן שפיר אין אדם מע"ר וממילא אין ראיה לסברת הרב מנחת חינוך כמובן ועיין בספר כנסת חכמי ישראל (הנדפס באודיסא) בקונטריס שלישי בסי' ס"ב ד' ט"ן ע"ב:

ובמה שנחלקו הפוסקים אם באבק רבית עובר הלוה אלפני עור האריך הרב כנסת הגדולה בסי' ק"ס אות ז' וכבר רשמתי למעלה דברי הרב משנה למלך בהלכות מלוה פרק ד' דין ב' ועיין להרבנים קהלת יעקב אית קס"ט מקנה אברהם במהדורא ב' אות רל"ג זרע אמת יו"ד סי' צ"ז ד' ק"ג ע"א ובשו"ת הרב מוהרלנ"ח סי' ל"ח (בד"ה אמנם) ולהרב מוהר"י באסאן בתשו' שבשו"ת הרב מוהרימ"ט חיו"ד סי' מ':

ומכל מקום אף למאי דנראה הסכמת הפוסקים דגם באיסורין דרבנן הטילו לאו דלפני עור דכל דתקון כעין דאוריתא תקון היינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא דבכי האי גוונא איכא לפני עור מדאוריתא באיסורין דאוריתא אבל בדלא קאי בתרי עברי ואין איסור אלא מדרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה באיסורין דרבנן לא גזרו דהוי גזרה לגזרה כן כתבו רבני האחרונים שהבאתי בס"ק ג' (בד"ה והא דאסור):

ודע דבעיקר כללין ראיתי עתה לידידי הגאון המופלא מוהריז"ש יצ"ו בספרו זכר יהוסף בד' ל"ג ע"ב (מהספר) על דברי רש"י בעירובין דף ל"ב ע"ב ד"ה מתחת ידו שכתב וז"ל נ"ל להביא ראיה מזה למ"ש התוס' בע"א כ"ב א' דבאיסור דרבנן לא חיישינן משום לפני עור ועי' תוס' חגיגה י"ח א' סוד"ה חש"מ ומדרש"י מוכח כן להדיא דהרי הכא במעשר פירות הוי מדרבנן ואף דעיקר שם מעשר מן התורה וכמ"ש התוס' דחשיב ליה כשל תורה מ"מ הא גם מלאכת חוה"מ יש לו עיקר מן התורה וכמבואר שם ועי' תשו' הרשב"א סי' תתקל"ח ובמל"מ (בפ"ד מהלכות מלוה) ועיין ברא"ש ב"מ ד' ס"ט בעובדא דרב עיליש וע' ש"ך יו"ד (סי' ה"ן סקי"א) וע' חו"י (סי' קפ"ה) ובשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' ג' אות ב' שהעיר ע"ד המל"מ יו"ד סי' ק"ף דגם בדרבנן שייך לפ"ע מהר"ן פא"ט ד' נ"ז ע"א באבר הפרוש וע' ט"ז סנ"ה סק"ז וש"ך סקי"א וסי' ס"ב ססק"ג ומהתוס' ב"מ יו"ד ע"ב אף דהוי רק אסד"ר בתוס' יבמות יו"ד ע"א וע' ב"א חיו"ד סכ"ד אות כ"ב וע' שו"ת פ"י ח"מ סי' י"ג בא"ר דאם יכשיל בזה עובר בלאו של תורה ועוד כיון דיעבור בלפני עור דרבנן וכו' יעש"ב ולא זכר מכל הנ"ל ועיין במל"מ דתרומות בענין תרומה טמאה מדרבנן ומיקרי לא חזיא מדאוריתא עכ"ד יצ"ו ועם כי לא פניתי עתה לעיין בבקיאותו הנפלא כתבתי דב"ק להועיל להאיר עיני העוסק במקצוע זה:

כב

כ"ב) הרב פני יהושע בח"א בחלק יו"ד סי' ג' חדש דהא דאסור להושיט אבר מן החי לב"ן לעכומ"ז וכן שאר דבר האסור לו משום לפני עור אינו מן התורה אלא לפני מת"ת אבל בזמן הזה אינו אלא מדרבנן והוכיח כן ממאי דאבעיא לן אי טעמא דאסור לשאת ולתת עמהם לפני אידיהן משום הרוחה הוא לא משום ולפני עור ולא איפשיטא וקשה דאי משום לפני עור א"כ הוי איסורא דאוריתא ואנן קי"ל דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש בד' י"ב לא חשו חכמים ליום אידם וכתב רש"י שהוא איסור דרבנן רבה בר שילה אמר לא חשו אלפ"ע וכתב רש"י דאיסור קל הוא ואפילו נימא דספיקא הוי מכל מקום הוי ספק דאוריתא והוי איסור דאוריתא אלא ודאי מוכח דאיסור לפ"ע בעכומ"ז בזה"ז אינו אלא מדרבנן והטעם לפי שעמד הקב"ה והתירן כמו שדרשו על פסוק ראה ויתר גוים וכו' ועל פי זה יצא לידון להקל במקום צורך קצת למכור תרנגולים לעכומ"ז שיודע שהוא מסרסן שכתב הרמ"א באה"ע סי' ה' שתי דעות בזה אלו תוד"ק והעתיק דבריו בקיצור הרב יד אפרים ביו"ד ריש סי' קנ"א עי"ש ולפי דבריו צריך לומר דמה שאמרו שלא יושיט אבר מן החי לב"ן לעכומ"ז משום ולפ"ע לת"מ הוא מדרבנן בעלמא וכמה מהדוחק דר' נתן כריך ותני שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"ן לעכומ"ז ולא שוו אהדדי דזה מן התורה וזה מדרבנן ועוד קשה שאם כונת הרב לומר דלאחר שהתירן אין עוד על הב"ן העכומ"ז איסור מדאורייתא בכל אשר נצטוו ולכן גם על הישראל אין לו איסור לפני עור מדאוריתא א"כ צריך לומר דכל דינים שנאמרו בתלמוד במקומות מפוזרים על ב"ן עכומ"ז כולם הם מדרבנן וקבצם רבינו הגדול בהלכות מלכים בפרק ט' וזה לא יתכן שהמעיין בהם בשרשן ובדברי הרמב"ם יתבאר לו לפי ענ"ד דמן התורה ממש הם ואם דעת הרב לומר דאף דהב"ן דהעכומ"ז עצמם אסורים (בכל אלה אשר נצטוו) גם עכשיו מן התורה מ"מ לא נצטוינו עליהם משום לפני עור מן התורה לאחר שראה ויתר וכן נראה באמת שזו היא כונתו תמוה בעיני דאחר שרצונו יתברך שלא נהיה גורמים לעבור על מצותיו מה לי אם העובר ישראל או ב"ן עכומ"ז ופלא בעיני על הרב יד אפרים שראה דברי הרב פנ"י ועבר עליהם בשתיקה ולא יעיד על דבריו כלל עם שבעיקר מה שהביא דבריו אין לפקפק שהרי כתב גם טעמים אחרים לענין הדין כיעי"ש מ"מ היה לו להעיר על דבריו בזה ומצאתי להרב חתם סופר בחלק ח"מ ריש סי' קפ"ה התפלא מאד על הרב פני יהושע דהא מסקינן בש"ס דהא דעמד והתירן היינו דלא מקבלי שכר עליהו אבל נענשים הם על מה שהוזהרו וא"כ הנותן מכשול לפניו עובר מדאוריתא וכתב דפשוט דאליבא דר' חדקא דב"ן עכומ"ז מצווה על הסירוס איכא לפני עור מדאוריתא גם הרב בית יהודה בחיו"ד סי' י"ז כתב דלא דק במה שכתב דלפני עור בעכומ"ז אינו אלא מדרבנן דליתא הנך רואה שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד שבמחכ"ת הגאון פני יאושע אין דבריו נכונים בזה:

וראיתי לידידי הרב יפה ללב נר"ו בח"ב בקונטריס יפה תלמוד בד' נו"ן ע"ד שכתב שהרב בירך משה (שיטה ואינו מצוי אצלי) הקשה במאי דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי (בסוכה ד' ל' ע"א) כי זבניתו אסא מעכומ"ז לא תגזזו אתון אלא ליגזזו אינהו וכו' דאף אם עכומ"ז יגזוז איכא איסורא משום שהוזהר על הגזל וכשאומר לו תגזוז ותתן לי וע"י זה עושה עבירת הגזל והוי כאלו בא הגזל ע"י ישראל והרב המחבר תירץ על פי דברי הרב פני יאושע דאיסור לפ"ע בעכומ"ז אחר מתן תורה אינו אלא מדרבנן ומפני זה כתב הרב פנ"י דבספקו אזלינן קולא כיעי"ש וכונתו לפי הנראה דכמו שכתב הרב פנ"י בשתי הדעות שהביא הרמ"א הנ"ל להקל במקום צורך הכא נמי לא חיישינן ללפ"ע משום צורך ההדס ומלבד שיש לפקפק על תירוץ זה דהרב פנ"י לא אמר להקל אלא בדבר שיש פוסקים שמותר בזה הוא דסמך על סברתם במקום צורך אבל הכא אם שייך לפ"ע אף אם הוא מדרבנן מי זה אמר להתיר במקום צורך ועוד נעלם ממנו דאין סברת הרב פנ"י מוסכמת ואדרבא העיקר נראה כדעת החולקים עליו וחדוש זה שחדש הרב פנ"י תורה דיליה לא שערוהו הפוסקים ראשונים ואחרונים וראיתי תמוהה דהתם בין לטעם הרוחה ובין לטעם לפני עור (גבי לשאת ולתת עמהם) אינו אלא מדרבנן כמו שהוכיח הרב בית יהודה דמן התורה לא הוה לן למיחש כולי האי והיכי נילף מינה למושיט אבר מן החי שהוא איסור תורה שיהא מותר לעכומ"ז מן התורה בזמן הזה וגם במה שתירץ עוד לקושית הרב ברך משה דכיון דהקרקע כבר הוא ביד העכומ"ז ובלאו הכי היה רגיל באיסור ובידו לעשות האיסור בלתי עזר וסיוע הישראל אעפ"י שהישראל מכריחו בדבר ומסייעו עתה בעשיית האיסור כל שבידו לעשותו בלתי אחר ליכא משום לפ"ע כמבואר בפוסקים עיין קרבן אליצור ד' קמ"ב ובס' פי שנים ובארעא דישראל ד' ע"ה ע"ד עכ"ל והני ספרי (פי שנים וארעא דישראל) לא שכיחי גבאי ודברי הרב קרבן אליצור שם הם שכתב שדעת רוב הפוסקים דלא עבר הישראל אלפני עור אלא דוקא אם אין האיסור הזה נעשה אם לא ע"י ישראל זה כהאי דקאי בתרי עברי דנהרא אבל אם האיסור נעשה בלא ישראל זה לא עבר משום לפני עור וכונתו ליישב בזה קושית הרב ברך משה דכיון שהאיסור יתכן להעשות בלא ישראל זה לא עבר אלפ"ע אבל במחכתה"ר אין זה מן הישוב שהרי הרב קרבן אליצור לא אמר אלא שכן דעת רוב הפוסקים אבל מודה למה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קנ"א דבדלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור מדרבנן אף בישראל לעכומ"ז בדבר האסור לו והסכים לדעתו שכן הוא האמת שיש פוסקים שאוסרים לישראל להושיט לעכומ"ז מדרבנן בדלא קאי בתרי עברי דנהרא (שלא כמו שכתב הרב ש"ך לחלוק על הרמ"א דכ"ע מודו דבדלא קאי בת"ע מותר לישראל להושיט לעכומ"ז ולא אסרו אלא בישראל לישראל) וכבר הארכתי בס"ד בדין זה לעיל בסק"ג והבאתי שכמה מרבנן בתראי סברי הכי עי"ש וא"כ לדידהו אינו מתיישב בזה כמובן ומה גם במה שהוסיף לומר דאעפ"י שהישראל מכריחו לעשות האיסור ומסייע לו אין כאן חשש יש לומר שבזה כ"ע מודו דאסור באופן שבשני התירוצים יש לפקפק ולא ליטול אחת מבינתיים ומה שנלע"ד ליישב הוא דמאי דאמר רב הונא לאוונכרי ליגזיזינהו אינהו וכו' לא שהאוונכרי יאמרו לעכומ"ז לגוזזם אלא הכוונה שימתינו האוונכרי עד שיראו שהעכומ"ז גזזום ואז יקחו מהם דאחר שגזזום כבר נגמר מעשה הגזלה בלתי גרמת הישראל כי מעצמו עשה וליכא משום לפ"ע:

והנה עתה מצאתי בענין זה בשני ספרים חדשים מקרוב באו לי משני רבנים גדולים ידידי נפשי יצ"ו ספר לב שומע וס' כלילת שאול וראיתי שדברו בעיקר כללין וארשום פה דב"ק בקיצור בס' לב שומע במערכת הלמ"ד אות ד"ן הביא תורף דברי הרב פני יאושע וכתב על דבריו דמדברי התוס' בחגיגה ד' י"ג (גבי מ"ש בש"ס דאסור ללמוד תורה עם העכומ"ז משום מגיד דבריו ליעקב) שהקשו תיפוק ליה משום לפני עור מוכח דסברי דלפני עור גם בעכומ"ז הוא מדאוריתא דאי מדרבנן מאי קושיא הא ניחא ליה לר' אמי למינקט איסוריה מקרא דדברי קבלה דחמיר וכן הוכיח ממה שהקשו בע"א ד' ט"ו בד"ה לעכומ"ז וא"ת מאי שנא מלפני דלפני וכו' ומאי קושיא והא התם מיירי בעכומ"ז דאלפני גופיה הוא מדרבנן להכי שרי מה שאין כן בישראל דהוי דאוריתא גם אלפני דלפני אסור אלא ודאי דסברי דגם לעכומ"ז הלפ"ע הוא מדאוריתא וציין לתשו' הרב בית יהודה הנז"ל עכ"ד יצ"ו ושתי ראיותיו טובות ונכוחות:

ובספר כלילת שאול בסוגיא ראשונה (אין איסור חל על איסור) אות ג' ראיתי שמה שצדדתי בדברי הרב פני יאושע שכונתו דלאחר שעמד והתיר להם אין על הב"ן עכומ"ז איסור מדאוריתא על כל אשר נצטוו לא נפלאת היא וזו דעת הרב בשו"ת מנחם עזריה שכתב גבי איסור גיד הנשה ואיסור אבר מן החי בטמאה דלא מיקרו איסור מוסיף משום דהשתא לא ניתוסף איסור לשום נברא דהא השתא אינו אסור לעכומ"ז משום דראה ויתר עכומ"ז התיר להם שבע מצות ולזה נפיק מגדר איסור מוסיף מחמת ב"ן עכומ"ז כיון דהשתא אינו נאסר להם והוי רק איסור חמור והתוס' כתבו דאיסור אבר מן החי הוי איסור מוסיף על טמאה דאתוסף איסור אבר מן החי על ב"ן עכומ"ז אבל גיד לא נאסר אלא לבני יעקב ולא הוי אלא איסור חמור ולפי מש"כ הוי אבר מן החי נמי איסור חמור ולא מוסיף מטעם דהותר להם כמבואר ע"כ לענייננו (עיי"ש בהשמטות הספר בד' ע"ג ע"א שדברים אלו הם דברי הרב מנחם עזריה בתשו') הרי מבואר בדבריו שנוי ומשולש שסובר באמת שאין איסור מן התורה על הב"ן עכומ"ז מאחר שראה והתיר להם שבע מצות ועליו אין להקשות מדברי איזה ראשונים (התוס' והרמב"ם וכיוצא) כי רב חיליה וגובריה וכבר ראה סברת התוס' וחלק עליהם ורק מסוגיות הש"ס יש לתמוה עליו וכמו שתמה עליו ידידי הרב המחבר יצ"ו מדתני ר' נתן שלא יושיט אבר מה"ח לב"ן עכומ"ז וכו' וממ"ש בחולין ד' ק"כ (צ"ל ק"ב) דב"ן עכומ"ז מוזהר על אבר מן החי דטמאה והביא עוד שכן פסקו הפוסקים הרמב"ם בפרק ח' מהלכות סנהדרין (עיינתי שם ואין מזה שום רמז ואולי טעות הוא בדפוס וכונתו לדברי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים שהבאתי למעלה וכבר כתבתי שהמעיין בשרשי הדינים שבאותו הפרק ישר יחזה שכולם הם מן התורה גם בזמן הזה אחר מתן תורה) ובס' היראים סי' קל"ו (משם הביא מ"ש בש"ס דחולין ד' ק"ב לענין אבר מה"ח דטמאה לב"ן עכומ"ז שפסקה הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים דין י"ג) והרשב"א בתורת הבית הארוך והרא"ה בס' החינוך (כונתו למה שכתב במצוה רל"ב ובמצוה תנ"ב בפרשת ראה עי"ש) ובים של שלמה פרק גיד הנשה סי' ס"ג (ששם הביא הסוגיא דפרק גיד הנשה ד' ק"ב הנ"ל) וכן פסק הטור ושו"ע ביו"ד סי' ס"ב ומש"כ הדרישה שם דב"ן עכומ"ז אינו עובר על אבר מן החי דטמאה כבר דחה הש"ך שם ועיין בט"ז ובפרמ"ג שם (מה שכתב שכן פסק בטור וש"ע במחכתה"ר היא שלא בדקדוק דהמעיין בדברי קדשם ישר יחזה דאין שום רמז בדבריהם לענין ב"ן עכומ"ז רק הרב הפרישה הוא שהזכיר ב"ן עכומ"ז כדין אבר מה"ח דטמאה עי"ש) וההיא דראה ויתר וכו' הא אמרינן וכי אתגורי אתגור אלא שאין מקבלים שכר כמצוה ועושה ומה שפירש"י שאין מצווין לקיימן כוונתו שאם יקיימו לא יקבלו שכר כמצווה אבל אם יעברו ענש יענשו כי ב"ן עכומ"ז מצווה אשבע מצות כמבואר בסנהדרין ד' נ"ו ולפי זה דברי הרב מנחם עזריה צע"ג עכ"ד יצ"ו והנה הבאתי דברי טובים השנים מרבני גדולי דורנו יצ"ו להעזר מדב"ק למה שכתבתי אנכי ההדיוט ומה שמוסגר בחצאי לבנה הן הן הדברים אשר הוספתי משלי ומנהון ומנאי תסתיים שמעתתא בס"ד ועתה השגתי ס' יקר אבן שתיה לידידי הגאון אבד"ק לוצין יצ"ו וראיתי שבסי' ל"ד האריך מאד בענין זה ולא יכלתי להתבשם בתורתו כעת לך נא ראה דב"ק בחריפות ובקיאות גדולה ובשו"ת מנחת שי לגאון בדורנו יצ"ו בסי' פ"ב (בד"ה אך דבלא"ה) ראיתי שכתב שנראה מדברי רש"י דבזמן הזה איסור דלפני עור בעכומ"ז היא מדרבנן דהא עמד והתירן וכן כתב הפני יהושע וכו' עי"ש דלא נזכר בדב"ק מכל הכתוב למעלה בענין זה כמו שיראה הרואה ועיין עוד במנחת שי הנ"ל בסי' פ"ה (בד"ה אמנם) ובשו"ת עין יצחק להגאון מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו בא"ח סי' י"ג סוף אות ב' הביא סברת הפני יהושע הנ"ל וכתב שעיקר דבריו אינם מוכרחים:

כג

כג) כתבו התוס' בפרק קמא דע"א ד' ט"ו ע"ב בד"ה לעכומ"ז אמאי דמסקינן דדבר האסור למכור לעכומ"ז אסור למכרו לישראל החשוד למכרו לעכומ"ז דקשה דהא הוי כלפני דלפני דלא מפקדינן ותירצו דהתם מיירי בעכומ"ז שאינו מוזהר אלפני עור לפיכך אין אנו חוששין אם העכומ"ז ימכור לחברו אבל הכא דמיירי בישראל החשוד אנו מוזהרין שלא יבא שום ישראל לידי תקלה על ידינו הר"ר אלחנן ועוד וכו' עי"ש מבואר בדבריהם שאין על העכומ"ז אזהרת לפני עור לת"מ וכן כתב הרב קרבן אליצור ד' ק"מ ע"ד שאין העכומ"ז מוזהר אלפני עור והביא דברי התוס' הנ"ל וכתב שכן דעת הריטב"א בחידושיו (והרב מנחת חינוך במצוה רל"ב סק"ב הביא דברי התוס' בחילוק זה וכתב שדבריהם מתוקים מדבש) וכן כתב בפשיטות הרב מלא הרועים במערכת שליח לדבר עבירה באות י"ג (בד"ה איברא) דאין ב"נ עכומ"ז מוזהר משום ולפני עור ובשדי חמד ח"א במערכת הגימ"ל אות ה"ן ס"ק מ"ב הבאתי דהרב פרמ"ג בספרו גינת וורדים כלל מ"ג נסתפק בזה ודעתו נוטה שגם העכומ"ז מוזהר אלפני עור ושהרב חתן סופר בד' ל"ט ע"ד חולק עליו מסברא דהיכן מצינו שהוזהר העכומ"ז על זה עי"ש והוא פלא שנעלם מהם דברי התוס' הללו דלמר הוי סיעתא ולמר תיובתא וכל זה נעלם מהרב כרם שלמה (חאאס) בחלק יו"ד סי' של"ד שכתב באות ה' דמה שכתבו הפוסקים ביו"ד סוף סי' ז"ן דאסור למכור דרוסה או ספק דרוסה לעכומ"ז שמא יחזור וימכרנו לישראל דהטעם הוא משום שיעבור אלפני עור וכו' וכן בכל הדברים האסורים למכור לעכומ"ז מגזרה זו שמא יחזור וימכרנו לישראל ומשמע שכונתו לומר שיעבור העכומ"ז אלפני עור וזה לא יתכן לפי דברי התוס' והריטב"א הנז"ל שאין על העכומ"ז אזהרת ולפני עור וטעם איסור המכירה הנ"ל כתב הרב תפארת אדם בחלק יו"ד סי' ס"ה בשם הריטב"א וז"ל הא דאמרי' שלא ימכור לעכומ"ז גזרה שמא יחזור וימכור לישראל היינו לגבי ישראל מפני שאנו מוזהרים שלא לגרום על ידינו שום תקלת עבירה ושלא יצא מתחת ידינו דבר שאפשר שיעבור ישראל עבירה אבל משום לפני עור לת"מ ממש ליכא אלא כשאנו נותנים אותו למי שיעבור בו עבירה עכ"ל הרי דאין בזה משום לפני עור כיון שאין אנחנו נותנים למי שיעבור בו עבירה אלא הרחקה מדרבנן שלא לגרום בסבתינו שיבא ישראל לידי עבירה אבל אין בזה לפני עור ממש כמו שנראה מדברי הרב כרם שלמה. שוב ראיתי שהרב ט"ז בסי' קנ"א סק"ג כתב (על מה שכתב מרן דדברים המיוחדים לע"א אסור למכור לעכומ"ז ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שקונה לסחורה מותר) ולא חיישינן שימכור לאחרים דלא קפדינן אלא אלפני עור ולא אלפני דלפני ואם יש חשש שישראל יהיה נכשל אמרינן לפני דלפני כדאשכחן בחטין שנפלו למים שאסור למכור לעכומ"ז בפסח שמא יחזור וימכור לישראל כן כתב הרא"ש עכ"ל וא"כ יש ליישב דברי הרב כרם שלמה ומה שכתב שעובר אלפני עור ר"ל שהמוכר לעכומ"ז עובר אלפני דלפני כשיש לחוש שימכור לישראל דלגבי ישראל לא שאני לן בין לפני ללפני דלפני כן נראה ליישב בכונתו. וכן מתבאר מדברי הר' חות יאיר שהביא הרב פתחי תשובה בסי' קנ"א סק"ג שצדד להקל למכור בשר טרפה לעכומ"ז שאשתו מומרת דאע"ג שהעכומ"ז מאכיל את אשתו המומרת הרי אלפני דלפני לא מפקדינן וכו' עי"ש ואם העכומ"ז מצווה אלפני עור א"כ היה לו לאסור למכור לו מפני שאשתו מומרת והוא עובר אלפני עור ויש לדחות דאולי ס"ל כדעת הסוברים דכל שאין הדבר הזה אסור להמושיט אינו עובר בלפני עור כשמושיטו למי שאסור בו עיין לעיל בס"ק ט"ו:

עתה ראיתי להרב מנחת חינוך בהשמטות למצוה רל"ב שכתב שמה שמבואר בכמה מקומות דלא ימכור לעכומ"ז שמא יחזור וימכור לישראל משום דמצוה להפריש ישראל מאיסור והוא מדרבנן משום לא תאכילום אבל לא משום לפני עור וראיתי בהרא"ש ע"א ד' י"ד שהביא דוקא בעכומ"ז שימכור לעכומ"ז לא חיישינן אבל בעכומ"ז שימכור לישראל חיישינן אלפני דלפני וצ"ע מנ"ל הא דהא קאמרי אלפני דלפני לא קפדינן והט"ז ביו"ד סי' קי"א (צ"ל קנ"א) סק"ג הביא דברי הרא"ש ולדעתי הוא תמוה וכן מדברי התוס' ד' כ"א ע"א ד"ה אלפני משמע נמי היפך דברי הרא"ש וצ"ע עכ"ל:

כד

כד) אלפני עור מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן הכי אמר אביי בע"א ד' י"ד ע"א אמאי דאמרינן דכל הדברים שאסור למכור לעכומ"ז שמא יקטיר לאליל מותר למכור ו חבילה ביחד דמוכח דלסחורה קא בעי לה ומקשינן וליחוש דלמא מזבין לאחריני ומקטרי ומשני אביי אלפני מפקדינן וכו' וכתב הרב ערך השלחן בחיו"ד סי' קנ"א אות ב' דמשמע מדברי רבינו האיי בס' המקח שער עשירי דלאו דוקא כשהוא ספק אם ימכור לעכומ"ז אחר אלא אפילו אם הוא ודאי שימכור לעכומ"ז מותר וכן כתב הריטב"א בחידושיו דליכא לפני עור אלא כשנותנים אותו למי שיעבור בו עבירה עכ"ל הרב עה"ש (וציין למ"ש בסי' לק"ט ולא ראיתי שדבר שם מזה) וחדוש הוא שנעלם ממנו דברי הרב תרומת הדשן בסי' רצ"ט דמפורש כן בדבריו דגם בודאי תעשה העבירה ע"י עכומ"ז אחר כל שאין הישראל נותנו למי שיעבור העבירה הוי לפני דלפני דלא מפקדינן שנשאל אם מותר למכור תרנגולים לעכומ"ז שיודע שקונה לסרסם והשיב ותלי בפלוגתא דרבוותא אם ב"ן עכומ"ז מוזהר על הסירוס דהסמ"ג פסק כר' חידקא דמוזהר ובתשו' הריצב"א והרא"ש בפרק הפועלים פסקו דלא כר' חידקא ולדידהו שרי למכור תרנגולים זכרים לעכומ"ז אף שידוע בודאי שיסרסם כיון שאינו מוזהר עליו ואפילו להסמ"ג יש לצדד קצת להתיר אם העכומ"ז הקונה אותו אינו מסרסו בעצמו אלא מוסרו לעבדו או לשפחתו לסרסן כדאיתא בע"א גבי לבונה זכה דאלפני דלפני לא מפקדינן ונדון דידן נמי לפני דלפני הוא דהעכומ"ז הקונה מישראל לא קעביד איהו מידי אעפ"י שמוסרו לשלוחו לסרס אין שליח לדבר עבירה אפשר גם כן לגבי עכומ"ז מעכומ"ז. ונוכל לומר דכל שכן הוא דהא קיימא לן בעלמא דאין שליחות לעכומ"ז אמנם יש לחלק דלא דמי לההיא דלבונה זכה עכ"ל הרי מפורש יוצא מדב"ק דכשאמרו דאלפני דלפני לא מפקדינן היינו אפילו ידוע בודאי שהעכומ"ז האחר יעשה האיסור ומה שכתב שיש לחלק דלא דמי ללבונה נראה שכונתו דבההיא דלבונה אין המוכר אומר לו בפירוש שיקטיר ממנה לע"א ולכן אף שידוע שהקונה יקטיר מותר אבל זה שנותן לעבדו או לשלוחו שלא היה בדעתם לסרס והוא אומר ומצוה להם לסרס אין ללמוד מזה היתר מההיא דלבונה וא"כ במוכר לעכומ"ז והעכומ"ז השני ודאי יקטיר מותר משום דאלפני דלפני לא מפקדינן וכן נראה מלשון הרמ"א באבן העזר סוף סי' ה' ומותר למכור לעכומ"ז בהמה ותרנגולים אף דבודאי העכומ"ז קונה אותם לסרסם ויש אוסרים ומיהו אם אין הקונה מסרסם רק נותנו לעכומ"ז אחר לסרס לכולי עלמא שרי עכ"ל וטעם ההיתר משום דאלפני דלפני לא מפקדינן אע"ג דהעכומ"ז האחר יסרס כל שאין הישראל נותן ביד מי שעובר העבירה לית לן בה (אלא דמה שכתב הרמ"א דבכי האי גוונא שרי לכ"ע צ"ע שהרי הרב תה"ד לא החליט לומר כן וכתב שיש לחלק דלא דמי לההיא דלבונה ואחר זמן מצאתי שהעיר בזה הרב כתב סופר בחלק יו"ד סי' פ"ג עי"ש):

וכן כתב בשו"ת הר המור (להרב מוהר"ם בנעט) בסוף סי' ח' דאם קונה העכומ"ז דבר האסור לו ולא יאכילנו הוא בעצמו רק יאכילנו לעכומ"ז אחר הוי לפני דלפני עי"ש וכן מתבאר מדברי הרב פתחי תשובה ביו"ד ריש סי' קנ"א שהביא מ"ש הרב חות יאיר שיש קלי הדעת כשיש לו משפט עם אחר לפני השופט עכומ"ז נותן לו מתנה ויש בזה איסור לפ"ע שבנ"ן עכומ"ז מוזהרין על הדינין ולמד מדבריו שאם אינו נותן המתנה ביד השופט ממש אלא ביד עבדו שיתן לאדוניו שרי (אם הוא באופן שאין בדבר משום גזל) דהוי לפני דלפני (אלא שכתב דיש משום שליחות לעכומ"ז לחומרא עי"ש) הרי דאף שהעבד יתן לאדוניו ויטה משפט מכל מקום חשיב לפני דלפני כיון שאינו נותן ביד העובר העבירה בעצמו אמנם בזה יש לפקפק דלא חשיב לפני דלפני כמו שבאר הרב חת"ס בחלק הששי סי' י"ד ועיין לקמן בס"ק ל"א:

ומצאתי שהרב תפארת אדם בחיו"ד סי' ס"ה נשאל בעכומ"ז שמבקש מרופא ליתן לו סם להפיל העובר מעכומ"ז שזנתה והשיב שהרב מוהרימ"ט בח"א סי' צ"ז וסי' צ"ט כתב דאסור משום לפני עור דב"ן עכומ"ז מוזהר על הנפלים ואם יש רופאים אחרים לא עבר משום דהוי כלא קאי בתרי עברי דנהרא וכתב ע"ז הרב ת"א די"ל דהרב מוהרימ"ט מיירי שהישראל עצמו נותן הסם ביד המעוברת עצמו ולכן אסר כשאין רופא אחר אבל בזה שהישראל נותן ביד עכומ"ז אחר והוא הנותן לה הוי לפני דלפני דלא מפקדינן אלא דיש לומר בספק אם עכומ"ז זה ימכור לעכומ"ז אחר הוא דהוי לפני דלפני אבל היכא דהוא ודאי כנדון דידן לא וכן נראה קצת מפירש"י שבהרי"ף וכן ראיתי להרב כנה"ג ביו"ד סי' קנ"א אות ח' שכתב שכן דעת הרבה מהראשונים אמנם לישנא משמע שאין אנו מצווים אלפני דלפני וכיון שאין אנו מצווים מה לי ספק מה לי ודאי ולמלשון רש"י אין ראיה דרש"י קושטא קאמר דבהכי מיירי ושו"ר להריטב"א שכתב עלה דהא דאמרינן בעלמא שלא ימכור שמא יחזור וימכרנו לישראל התם היינו לגבי ישר' מפני שאנו מוזהרים שלא לגרום ע"י שום תקלת עבירה ושלא יצא מתחת ידינו דבר שאפשר שיעבור ישראל עבירה אבל משום לפ"ע לא תתן מכשול ממש ליכא אלא כשאנו נותנים אותו למי שיעבור בו עבירה עכ"ל הרי דליכא לפ"ע מעיקרא ולאו משום דלא חיישי' וע"ש בהרא"ש ובתוס' והריטב"א דט"ו ע"ב גבי לעכומ"ז מזבין. ומ"ש הכנה"ג מדברי הראשונים י"ל דס"ל דכל עכומ"ז יודע לקרות והוי לפני עור ממש. ומיהו עדין י"ל בהיכא דהוי ודאי חד לפני חשיב ויש לכווין דברי הריטב"א ז"ל הנז' שלא יסתור לזה ועיין משפטי שמואל בתשו' הקראים ולא ע"ט האסף עכ"ל העתקתי כל דבריו לפי שאין ספר זה מצוי ביד הכל והספרים הנ"ל המובאים בדבריו (כנהו"ג וחי' הריטב"א ומשפטי שמו) אין מצוים בידי לראות אם הזכירו דברי הרמ"א והתה"ד הנ"ל ומי שנמצאים בידו יעיין בהם ולבבו יבין אם פליגי ובמאי קמפלגי ודברי רש"י שבהרי"ף הם אההיא דאלפני דלפני לא מפקדינן שכתב וז"ל אלפני דלפני כגון הכא דניחוש שמא ימכור לאחרים ומקטרי לא מפקדינן למיסר עכ"ל ומ"ש הרב דיש לדחות דקושטא קאמר כונתו דאביי קאי אמאי דמקשינן וליחוש דילמא וכו' אהכי פריש בשנויא דידיה דניחוש שמא ימכור וכו' והוא דוחק לענ"ד דאם סובר דגם בודאי מותר היה לו לכל הפחות לכתוב סתם בסיגנון דברי הר"ן שם:

ודע שהרב מוהרח"א הובאו דבריו בס' מעשה רוקח בפרק ט' מהלכות ע"א דין ד' (בסוף ד"ה דברים) סובר בדעת הרמב"ם דלא קי"ל כי האי שנויא דאלפני דלפני לא מפקדינן לפי שסובר שסוגיאות חלוקות בזה ודחה סוגיא זו מפני סוגיאות אחרות. והרב המחבר חולק עליו וכתב ליישב הסוגיאות שלא יסתרו כלל זה והכלל שריר וקיים:

ואם הישראל ממציא מעות לעכומ"ז והעכומ"ז קונה בהן צרכי אליל אי חשיב זה לפני דלפני הנה הריטב"א בחי' לע"א בריש פרק קמא הביא דבריו הרב קרבן אליצור בד' ק"מ ע"ג הוכיח דסיפא דמתניתין קמייתא הוי משום דאזיל ומודה ולא משום לפ"ע וז"ל וכן בדין דהא סתם הלואה במעות דלא חזו לתקרובת ולא שכיח שיעשו מהן נוי לע"א ואי משום דזבני מנייהו בהמה לע"א הא לפני דלפני הוא ולא מפקדינן וא"כ הוא הדין דלקנות מהם דיהבינן להו זוזי דחד טעמא הוא והכי נקיטינן עכ"ל. וכן כתב הרב החינוך בפרשת קדושים סי' ר"מ (רל"ב) וז"ל וזוזי לא חזו לתקרובת מאי אמרת דילמא אזיל ומזבין בהו בהמה לע"א הוה ליה לפני דלפני וכה"ג לא מפקדינן עכ"ל והרב המחבר תמה עליהם דלא דמי למ"ש בש"ס דמותר למכור לו חבילה משום דאלפני דלפני לא מפקדינן דהתם אין הקונה עושה שום איסור בזה דאיהו לאו לאקטורי זבין ובמאי דמזבין לחבריה דמקטיר לאליל לאו עביד איסורא דעכומ"ז אינו מצווה אלפני עור אבל בממציא לו מעות ובאלו המעות קונה בהמה ושאר צרכי אליל הרי הקונה עצמו עושה איסור במעות אלו וליכא למימר כהאי גוונא דאלפני דלפני לא מפקדינן והביא שכן כתבו התוס' בע"א ד' ו' ע"א בד"ה או דילמא משום ולפני עור יש מקשים מכאן לפירש"י במתניתין דלשאת ולתת היינו מקח וממכר תינח מכר אבל מקח מאי לפני עור איכא ושמא י"ל דממציא לו מעות לקנות צרכי אליל דמוכח דסברי דלא דמי זה למ"ש אביי דאלפני דלפני לא מפקדינן משום שיש לחלק כנז"ל:

ובהא דאמרינן דלא קפדינן אלפני דלפני אם הוא דוקא כשהעכומ"ז הקונה הזה יתן לעכומ"ז אחר או אף אם הקונה יתן לישראל ליכא משום לפ"ע הוא מחלוקת שמדברי התוס' בע"א ד' ט"ו ע"ב ד"ה לעכומ"ז מוכח דאף אם יתן לישראל ליכא משום לפ"ע וכמו שכתב הרב מנחת חינוך בהשמטה למצוה רל"ב וז"ל ולפי דברי התוס' אלו משמע דאם הישראל מוכר לעכומ"ז אעפ"י שהעכומ"ז ימכרנו לישראל הוי לפני דלפני ולא מוזהר ע"ז הישראל כיון דהעכומ"ז אינו מוזהר אלפני עור ולא יעשה העכומ"ז שום עבירה הוי לפני דלפני מה לי אם העכומ"ז מוכר לעכומ"ז אחר או לישראל בין כך ובין כך לא יעשה העכומ"ז הקונה מישראל שום עבירה וא"כ הוי לפני דלפני דלא מפקדינן ע"כ אמנם הרא"ש שם והביאו הרב ט"ז בסי' קנ"א סק"ב סובר דדוקא כשהעכומ"ז הקונה ימכור לעכומ"ז הוא דאלפני דלפני לא מפקדינן אבל אם העכומ"ז ימכור לישראל מפקדינן והרב מנחת חינוך שם תמה עליו והבאתי דב"ק לעיל בס"ק כ"ג ומכל מקום גם לדברי הרב מנ"ח בדעת התוס' אם העכומ"ז ימכור לישראל אסור למכור להעכומ"ז שלא ימכור לישראל כדקי"ל בעלמא דדברים האסורים אסור למכור לעכומ"ז שמא ימכור לישראל והוא מדרבנן כמ"ש הרב מנחת חינוך שם וגם להריטב"א שהבאתי בס"ק כ"ג אף שאין בענין זה לפני עור ממש על כל פנים אסור למכור לעכומ"ז מפני שאנו מוזהרים שלא יצא מתחת ידינו דבר שאפשר שיעבור הישראל עבירה:

וראיתי להרב פתחי תשובה בסי' קנ"א סק"ג בשם הרב חות יאיר (סי' קפ"ה) שכתב לצדד היתר למכור בשר טרפה לעכומ"ז הנשוי מומרת אעפ"י שהעכומ"ז הקונה מאכיל המומרת הרי אלפני דלפני לא מפקדינן ומצד זה אם היה הוא מומר לע"א אסור אפילו הוא ודאי שאינו אוכל ממנו רק מאכיל לאשתו המומרית גם כן אסור אחרי שהמומר ג"כ מצווה בלפני וזה שנותן לו עובר ג"כ בלפני עכ"ל והוא תימה איך נעלם מהם דברי הפוסקים הנ"ל דלא מבעיא לדעת הרא"ש דכשהעכומ"ז מוכר לישראל מפקדינן אלפני דלפני דודאי אסור ליתן ביד עכומ"ז הזה שיאכיל לאשתו מומרת אלא אף למה שמוכח מדברי התוס' דגם אם העכומ"ז ימכור לישראל ליכא לפני עור דחשיב לפני דלפני מ"מ איסורא מיהא איכא כדקי"ל בעלמא שאסור למכור לעכומ"ז שמא יחזור וימכרנו לישראל וכל שכן בזה שהוא ודאי שיאכיל את המומרית וכשם שכשהוא מומר אסור למכור לו כן נמי אסור למכור כשהוא עכומ"ז מצד אשתו והיותר תימה על הרב פתחי תשובה דמר קעסיק בסי' קנ"א ומסתמא ודאי ראה דברי הרב ט"ז באותו פרק בסק"ג שהביא דברי הרא"ש דלגבי ישראל לא אמרינן לפני דלפני לא מפקדינן ולא יעיר על דברי הרב חות יאיר הללו שיש להם סתירה מדברי הרא"ש וצ"ע:

עתה מצאתי ראיתי לידידי הרב לב שומע יצ"ו בסה"ב מצות המלך בד' צ"ד ע"ב שהביא דברי הרא"ש הנ"ל. ושכן כתב בכנסת הגדולה בלשונות הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות רוצח בשם הרדב"ז (ח"ב סי' קמ"ד) כדברי הרא"ש דלמכור להעכומ"ז כשיש לחוש שימכור לישראל עובר אלפני עור דדוקא מעכומ"ז לעכומ"ז הוא דלא מפקדינן ושכן כתב הסמ"ג לאווין קס"ח אהא דתנן שולח אדם ירך לעכומ"ז וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר הא אין מקומו ניכר אסור משום שמא ימכרנו לישראל ומשמע דהוא משום לפ"ע ומזה תמה על הרב חות יאיר הנ"ל שנעלם ממנו דברי הרא"ש וסמ"ג והרדב"ז וניחא ליה עפ"י מה שמצא להרב חידושי אנשי שם שסביב הרי"ף שכתב בהא דאמרינן דאלפני דלפני לא מפקדינן דהא דאסרינן למיזבן בגד שאבד בו כלאים וכן בההיא רבא דטבעא בחישתא היינו משום דכל ישראל ערבים זה לזה ומשום שלא תבא תקלה ע"י לישראל אחר ולא משום ולפ"ע ולגבי עכומ"ז לא החמירו דמבואר דס"ל דגם אם העכומ"ז יתן לישראל ליכא לתא דלפ"ע דגם בזה אמרינן דאלפני דלפני לא מפקדינן ורק משום ערבות הוא דאיכא ולכן במומרית דליכא משום ערבות יש להתיר ועל זה סמך הרב חו"י אלו תוד"ק יצ"ו אפריון נמטייה משיב דברים נכוחים ויתכן לפרש כן גם בדברי הריטב"א שהבאתי שכונתו מטעם ערבות ודברי הרדב"ז לא מצאתי כעת (שו"ת הרדב"ז שבידי הוא הנדפס שנת תרמ"ב בווארשא ומסדורות תשובותיו בסדר אחר) ומ"מ לגבי דידי לא נתקררה דעתי העניה בזה דמנא ליה להרב חות יאיר לעשות עיקר כסברת הרב חידושי אנשי שם נגד סברת הרא"ש והסמ"ג שהם פוסקים מפורסמים ובפרט לפי מה שנראה מדברי הרב יצ"ו דגם בדברי הרדב"ז מתבאר דמשום לפני עור הוא דקאמר ולכל הפחות היה לו לכתוב בפירוש שאף שלדברי הרא"ש וסמ"ג יש לאסור למכור להעכומ"ז הזה שיאכיל לאשתו מומרית מכל מקום אפשר לסמוך על סברת הרב חידושי אנשי שם וכו' ומה גם הרב פת"ש בתראה שלים ודרכו לפרש ולכן נראה דנעלם מהם כל זה ועדין צ"ע:

כה

כה) אף דמשמעות הכתוב לא תתן מכשול הוא דדוקא ליתן המכשול לכתחלה לפני העור הוא דאסור אבל אם המכשול כבר נתון לפני העור ויעבור עליו וחברו יש בידו לסלקו מלפניו ואז לא יעבור אין במשמע הכתוב שחייב לסלקו מלפניו מכל מקום מדאמרינן במועד קטן ד' ה' רמז לציון קברות מן התורה מנין אמר אביי ולפ"ע לא תתן מכשול ופירש"י כלומר עשו דבר על הטומאה שלא יהיו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות מתבאר דגם לסלק המכשול הוא בכלל לאו זה דכל שאפשר לסלקו ולא יעשה חבירו איסור אם אינו מסלקו עובר משום ולפ"ע לת"מ ואף דציון קברות מדרבנן וקרא אסמכתא מ"מ מדיליף מיניה אביי שמעינן דגם סלוק מכשול הוא בכלל זה ואולי שאר האמוראים דילפי לציון קברות מקראי אחריני חולקים על אביי בזה אלו תורף דברי ידידי הגאון יהונתן עליאסבורג יצ"ו בסה"ב דרכי הוראה בח"ב פרק ה"ן משמעות דבריו הוא דכונתו להוכיח מזה דבאיסורי תורה עובר על לאו זה מדאוריתא ולפום ריהטא נראה דלא יתכן לומר כן דהא פשיטא לן בפרק קמא דע"א דדוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא הוא דעובר המושיט אלפני עור אבל בדלא קאי בתרי עברי אף אם זה מושיט לפניו האיסור אינו עובר המושיט אלפני עור מדאוריתא אלא דמדרבנן אסור גם בדלא קאי בתרי עברי לדעת הרבה מהראשונים כמו שרשמתי למעלה בסק"ג אבל שיהיה עובר על לאו מן התורה בדלא קאי בתרי עברי זו לא שמענו ולא ראינו מי שסובר כן וא"כ כשהאיסור מזומן בידו וחברו אינו מסלקו מלפניו נראה ודאי דאינו עובר בזה על לאו דלפני עור רק שבטל מה שמוטל על כל ישראל להפריש חבירו מאיסור ואם יאמר הרב יצ"ו דלאביי ודאי גם כשאינו מסלק האיסור עובר אלפני עור אלא דלא קי"ל כוותיה ולכן כתב ואולי שאר האמוראים וכו' מלבד שאין לנו להמציא מחלוקת בין האמוראים מסתמא וזה כלל גדול בכל מקום וכבר כתבו כן התוס' בדין זה עצמו שם במו"ק בד"ה רב פפא אמר סלו סלו כל חד וחד נקיט מאי דהוה מסיק אדעתיה ולא פליגי אלא אורחא דמילתא דכל חד מסיק אדעתיה מאי דלא מסיק חבריה אדעתיה עכ"ל התוס' ופלא בעיני איך לא ראה הרב יצ"ו דברי התוס' באותו פרק באותו מקום ועוד דא"כ אין שום נפקא מינה לדינא בחקירתו ובפשיטותו והנכון דאביי גופיה רמז בעלמא קאמר וגם איהו מודה דאינו עובר במניעת סלוק האיסור משום לפני עור כלל ואף אם ציון קברות מדאוריתא כמו שנראה מדברי התוס' שם (אלא שבמס' בתרא ד' קמ"ו כתבו שהוא מדרבנן ועיין למרן חיד"א בס' יעיר אזן מערכת הצד"י אות י"א ובמכתב לחזקיאו בחלק השיטה ד' מ"ב ואכ"מ) מכל מקום הילפותא מהאי קרא רמז בעלמא הוא ואם כן אין להוכיח מזה דגם בכי האי גוונא איכא לפני עור מדאוריתא ועיין במה שכתבתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת הה' אות ב' (בד"ה ואם רואה חברו וכו' ומשם והלאה) ובקונטריס פאת השדי לשדי חמד חלק הכללים במערכת האל"ף אות פ"ד בס"ד:

וכן מתבאר מדברי הרב הדרישה ביו"ד סי' רצ"ז שעל מה שכתב רבינו הטור שם שאסור לישראל ליתן בהמתו לעכומ"ז שירביענה לו הביא דברי מרן הב"י שם שהוא מטעם אמירה לעכומ"ז ונחלק עליו וכתב דהטעם הוא משום דב"ן עכומ"ז מוזהר על הרבעת בהמה ועובר אלפני עור וסיים ודקדק רבינו לכתוב ואסור לישראל שיתן בהמתו לעכומ"ז וכו' הא אם העכומ"ז עושה מעצמו אין הישראל צריך למחות בידו וכו' עי"ש הרי מפורש דאף דבהרבעת בהמה מוזהר העכומ"ז ואיכא לפ"ע אם נותן לו להרביעה מכל מקום כשהוא עושה מעצמו אין בזה משום ולפני עור אף דהבהמה של ישראל היא וחשיב כקאי בתרי עברי דנהרא שהרי יכול לעכב בידו מלהרביע בכל זאת אין הישראל עובר בזה בלפ"ע לא ת"מ ואין סברא לחלק בזה בין עור עכומ"ז לישראל אלא כשם שאם העכומ"ז עושה מעצמו דבר האסור לו לעשותו אף שיש ביד הישראל לסלק האיסור מלפניו אינו עובר בלפ"ע הכי נמי בישראל חברו שעושה איסור מעצמו ויש בידו לסלק האיסור מלפניו ואינו מסלקו אינו עובר אלפני עור אלא שבישראל מצווה הוא להפרישו מאיסורא אך אם לא הפרישו אינו נקרא עובר אלפני עור ועיין בדברי מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ה אות א' (בד"ה וחזיתיה להרב) וק"ל:

הן אמת דמדברי הרב משנה למלך בפרק א' מהלכות כלאים הלכה ו' מוכח דמי שיש בידו לסלק האיסור מלפני העובר יש בו משום ולפני עור שעל מה שכתב הרמב"ם ואסור לישראל להניח לעכומ"ז שירכיב לו אילנות כלאים וכתב מרן בכ"מ דטעמו משום אמירה לעכומ"ז ולא ניחא ליה בהא דא"כ היה לו לכתוב אסור לומר לעכומ"ז וכו' לכן כתב דטעם הרמב"ם הוא משום שהעכומ"ז מוזהר אהרכבת אילנות כמו שכתב בפרק יו"ד מהלכות מלכים דין ו' א"כ אם יניחנו עובר משום ולפני עור עכ"ל והרב פרי מגדים באשל אברהם סי' תמ"ג סק"ה הביא דברי הרב משל"מ הנז"ל וסיים ומשמע אף בלא אמירה ומעשה כל שיש בידו למנוע אם אינו מונע משום לפני עור והוא הדין אם מומר לוקח משל ישראל בשבת ועושה מלאכה לעצמו אם יוכל הישראל למחות שלא יקח עובר משום לפ"ע לא תתן מכשול עכ"ל הרי דכשהוא בתרי עברי (כי הכא שהעכומ"ז יעשה בשדה של ישראל וביד הישראל שלא להניחו לעשות עבירה והוי כקאי בתרי עברי) אם אינו מסלק מלפניו האיסור עובר אלפני עור וגם מדברי מרן כ"מ מוכח קצת שסובר כן דלולא משמע ליה בדעת הרמב"ם שפוסק דב"ן עכומ"ז אינו מוזהר אהרכבת האילן היתה רוח חכמתו נוחה לפרש טעם הרמב"ם כמ"ש הרב משל"מ משום לפני עור ומרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ה אות א' עמד מתמיה על מרן כ"מ והרדב"ז שכתבו שטעם הרמב"ם משום אמירה לעכומ"ז ודעתו נוחה במה שכתב הרב משל"מ כיעי"ש ובעיני יפלא דהיכן מצינו דאיכא לפני עור בכי האי גוונא ואם אמנם הרב משל"מ קשיתיה מה שמרן כ"מ כתב דטעם הרמב"ם משום אמירה לעכומ"ז דא"כ היה לו לכתוב אסור לומר לעכומ"ז ומפני זה הוצרך לומר שטעמו משום לפני עור הנה לפי הנראה לא ראה תשו' הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' ק"ק שכתב דאם רומז או עושה איזה גילוי דעת לעכומ"ז אעפ"י שאינו אומר לו בפירוש הוי אמירה לעכומ"ז וכתב דאם העכומ"ז יעשה בשדה ישראל ואינו מוחה בו הרי זה גילוי דעת והוי כאמירה והביא כן גם מתשו' הריצב"א דרמז או גילוי דעת הוי כאמירה עי"ש וא"כ שפיר נוכל לפרש דטעם הרמב"ם משום אמירה ולא לחדש דבר זה דגם כשאינו מושיט האיסור רק שיש בידו לסלקו ואינו מסלקו עובר בלפני עור וצ"ע:

ומכל מקום אף לדברי הרבנים הנז"ל דטעם הרמב"ם הוא משום ולפני עור נראה דהיינו דוקא בכי האי גוונא שהעכומ"ז עושה בשדהו של ישראל דבר האסור לו לעשות והישראל רואה ושותק דמוכח דמסכים למעשיו ולכן חשיב כמושיט לו האיסור אבל אם רואה חברו שרוצה לעשות איזה איסור בדבר שהוא שלו ויש בידו לסלק האיסור מלפניו שלא יעבור עליו והוא לא סילקו נהי דאיסורא קעביד שהרי מחוייב להפריש חברו מאיסור מיהו לא עבר בלפני עור עד שיושיט לו בדקאי בתרי עברי כן נראה לענ"ד שלא להרחיק הדעות שהרי להרב הדרישה אף אם העכומ"ז עושה בשדה של ישראל מעצמו אינו עובר בעל השדה בלפני עור והיינו לומר שבזה דוקא חלוקים עליו הרבנים הנ"ל אבל כשעושה מעצמו בדבר שהוא שלו וזה אינו מסלקו מודו דאינו עובר אלפני עור (עיין במה שכתבתי בקונטריס פאת השדי בחלק הכללים במערכת האל"ף סוף אות ז"ן):

וממה שכתב בשיטה קידושין לא נודע למי הובאו דבריו בנשמת כל חי ח"א סי' ל"ו נראה דיש להוכיח דאין במניעת סילוק המכשול משום ולפני עור שכתב (אמ"ש בש"ס ד' י"ח גר ועכומ"ז שירשו את אביהם עכומ"ז וכו') דחבר ועם הארץ שירשו את אביהם ע"ה דיכול החבר לומר לעם הארץ טול אתה וכו' דאע"ג דהע"ה לא ירצה לעשר חלקו ליכא לפ"ע לא ת"מ כיון דלא אתא לידיה דחבר ע"כ ואם איתא דאף שהמכשול לפני העור כל שיש ביד חברו לסלקו אם אינו מסלקו עובר בלפני עור א"כ אף דאכתי לא אתא לידיה דחבר לו יהי אלא שהוא של הע"ה וזה יש בידו לתקנו וליתן לו היה לנו לאסור לומר לו טול אתה לסלק ממנו המכשול ואף שיצטרך להפסיד מכיסו לעשר וליתן לו הא קי"ל דחייב לבזבז ממון שלא לעבור אלא תעשה אף בל"ת שאין בו מעשה כמו שרשמתי (במערכת הלמ"ד) באות ק"ז (ונדפס בחלק דברי חכמים סי' ט"ל עי"ש) אלא ודאי מוכח מדברי הרב דכל שאינו נותן המכשול לפני העור אף שיכול לסלקו אינו עובר בלפ"ע ולכן כל שלא בא לרשותו יכול לומר לו טול אתה וכו' ואין בזה משום ולפ"ע אלא שש לפקפק בזה דאכתי תיקשי נהי דאין עובר בזה משום ולפ"ע מכל מקום הרי חייב להפריש חבירו מאיסור משום מצות תוכחה עיין מה שכתבתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת הה' אות ב' ובקונטריס פאת השדי הנ"ל וצ"ע:

וראיתי בס' חדש לב שומע לידידי הרב מוהרח"ך יצ"ו במער' הלמ"ד אות מ"ו שכתב בשם הרב מכתם לדוד (חאסאן) ד' מ"ו כדברי הרב דרכי הוראה יצ"ו דאף אם אינו נותן מכשול רק שאינו מסלק המכשול עובר משום ולפני עור והרבה להשיב על דבריו (ולא פניתי לעיין בדב"ק) ובאות מ"ז כתב דלפי המבואר באות הקודמת שכל שחברו עושה מעצמו אף שחייב להפרישו מכל מקום אינו בלפני עור קשה מההיא דציון קברות (היינו הסוגיא שהביא הרב דרכי הוראה יצ"ו) דמשמע דכל היכא שאפשר שיכשלו באיזו תקלה מחוייבים לסלקו משום ולפני עור וא"כ כ"ש ברואה חברו שרוצה לעשות איסור אף בשל עצמו שצריך לסלקו משום ולפ"ע וכן מוכח בזהר הק' בפרשת בשלח ד' מ"ט אמר ר' יוסי וכו' ולא אתחייבנא בכו ולא אעבר על מ"ד ולפ"ע וכו' וכן נראה מלשון רבינו בס' המצות הזהירנו וכו' אבל תיישרהו על הדבר שהוא טוב וישר וכ"כ הסמ"ג דמשמע דאפי' שתק הוא עובר אלפ"ע. ותירץ דהנהו דציון קברות ודזה"ק מדרבנן בעלמא הוא אבל מדאוריתא ליכא לפ"ע אלא בנתינה או באמירה ורמז וההיא דספר המצות י"ל כיון שבא ליטול ממנו עצה אם אין נותן לו עצה הוגנת הוי כנותן מכשול באמירה ורמז וציין הריטב"א קידושין ל"ד מ"ו ע"ב (בד"ה ואי בעית אימא) שוב ראה להרב בית יהודה בסי' טו"ב שכתב ג"כ דלפ"ע ליתא אלא במושיט או מסייע ולא ברואה חברו שעושה איסור ושותק וליכא אלא משום אפרושי מטעם ערבות וכן מוכח להדיא מדברי הרדב"ז שהביא הרב פרי חדש סוף סי' תצ"ו עכ"ד יצ"ו משיב דברים נכוחים:

כו

כ"ו) חקר הרב לימודי ה' בלימוד ז"ן הובא בראה חיים ד' ד' ע"ב במונע חברו ממצות עשה כסוכה ולולב וכיוצא אם עובר אלפני עור ואין הספר מצוי אצלי לראות מאי נפקא מינה אי למלקות הא קי"ל דאין לוקין אלפ"ע אי משום שאין בו מעשה ואי משום דהוי לאו שבכללות עיין לעיל בס"ק ח"י ואי לענין נדוי הרי מדכתב הרמב"ם ומרן בש"ע יו"ד סי' של"ד סמ"ג דהמונע רבים מלקיים מצוה היו מנדין אותו מכלל דהמונע יחיד אין מנדין אותו ונראה דנפקא מינה לפוסלו לעדות מדרבנן כמ"ש הרמ"א בח"מ סי' ל"ד ס"א דהעובר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן וא"כ אם המונע חבירו מלקיים מצות עשה הוא עובר בלפ"ע נפסל לעדות מדרבנן ואם אינו עובר בלאו אף שעשה איסור אולי דינו כעובר על איסור דרבנן בשב ואל תעשה שאינו נפסל מדרבנן עי"ש למרן חיד"א בס' ברכי יוסף בשם הרב חוט השני ועיין להרב פתחי תשובה שם בסק"ז בשם הרב פרמ"ג דבעינן עבירה שיש בה מכת מרדות וכו' ומצד הסברא היה נראה לענ"ד דאף דודאי איסורא עביד במה שמונע חברו מלעשות מצוה מכל מקום אינו עובר בלפני עור אלא במכשילו לחטוא בקום עשה וגם מדמנו הפוסקים (בכלל העשרים וארבעה דברים שהיו ב"ד שבארץ ישראל מנדין עליהם) לשתים המכשיל את העור המעכב את הרבים מלעשות מצוה אינו נכלל במכשיל את העור:

ומרן החבי"ף בס' ראה חיים שם הביא ראיה ממה שכתב הרר"י בפרק ח' דברכות ופסקו בא"ח סו"סי קס"ג דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו ולי ההדיוט אין זו ראיה דנטילת ידים משום סרך תרומה נגעו בה והיא בכלל כל האיסורין וכן כתבו הפוסקים לענין אונן דפטור ממצות עשה ואסור במצות לא תעשה דנטילת ידים דומה לכל האיסורין עיין למרן חיד"א בס' ברכי יוסף יו"ד סי' שמ"א אות ה' ולהרב בית עובד ד' רכ"ג אות יו"ד גם מה שהביא ראיה ממ"ש בש"ע סי' קס"ט ס"ב וכתב הרב הלבוש שהוא משום לפני עור אינו ראיה דהתם איכא איסורא דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה והריטב"א בחידושיו לסוכה על ד' יו"ד בעובדא דאגנינו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ארבעה טפחים הקשה דהוי כלפני עור דיתבי בסוכה פסולה ומברכי ברכה שאינה צריכא נראה קצת דעל דיתבי בסוכה לחוד לא קשיא ליה ולכן צירף איסור ברכה שא"ץ ואחר זמן ראיתי שבספרו נשמת כל חי ח"א סי' ל"ו נרגש בזה די"ל דלא קשיא ליה להריטב"א ממניעת מצות סוכה לולא דאיכא איסור ברכה שאינה צריכה והצ"ע וראיתי שם שהוכיח דגם במניעה ממצות עשה איכא לפ"ע ממה שכתב בשיטה חידושי קידושין לא נודע למי בסוגיא דדף י"ח (אההיא דגר ועכומ"ז שירשו את אביהם עכומ"ז וכו) דחבר וע"ה שירשו את אביהם עם הארץ שיכול החבר לומר לע"ה טול אתה וכו' דאע"ג דהע"ה לא ירצה לעשר חלקו ליכא משום ולפ"ע לא תתן מכשול כיון דלא אתא לידיה דחבר ע"כ והרי הכא בענין איסור מעשר ליכא כי אם משום מצות עשה גרידא כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות מעשר ועם כ"ז איכא משום לפ"ע אם לא שעדין אינו ברשותו עכ"ד ואיני מבין בעניותי היכא קרי להא ביטול מצות עשה בעלמא והרי אם העם הארץ לא יתקן חלקו הרי הוא אוכל טבל טבול לתרומת מעשר ואף עפ"י שמעשר ראשון מותר לזרים מכל מקום כל שלא הורם ממנו תרומת מעשר הרי הוא טבל וחייבים עליהם מיתה וכן אם לא יפריש מעשר שני הרי הוא טבל ואוכל חתיכה דאיסורא כשאר איסורין ולכן שייך שפיר ולפ"ע אבל משום מניעת מצות עשה אין ללמוד מזה דעובר אלפני עור וצ"ע:

שוב נדפס קונטריס עשירי מקובץ יגדיל תורה וראיתי שם בסוף סי' קט"ן שרב מופלא יצ"ו הביא חקירת הרב לימודי ה' אם במניעה ממצות עשה איכא לפ"ע ובתחילה רצה להוכיח דליכא לפ"ע ממה שכתבו התוס' במס' כתובות ד' ט"ל בשם ר"ת דאשה מותרת לשמש במוך (שתתן מוך אתר התשמיש) משום דלא מיפקדא אפו"ר וקשה דנהי דהיא לא מיפקדא הרי עוברת אלפני עור שמונעת את בעלה מלקיים מצות עשה דפו"ר אלא ודאי דבמניעת ממצות עשה ליכא לפ"ע ודחה זה משום שיש ליישב כמ"ש הרב מנחת עני עפ"י סברת הרב אמונת שמואל וכו' (עיין לעיל בס"ק ט"ו בד"ה והנה נדפס) שוב כתב דמבואר בא"ח סי' קס"ג וקס"ט דגם בביטול מ"ע דנטילת ידים איכא לפ"ע (על דרך שכתב הרב החבי"ף הנ"ל) וסיים ואפשר דכאן איכא הלאו דלא תסור ועיין ט"ז ומ"א ופמ"ג וקצרתי עכ"ד יצ"ו והנה אהנהו דסי' קס"ג וקס"ט כבר כתבתי הנראה לדעתי העניה בזה ואההיא דעפ"י סברת ר"ת נראה דיש לדחות דאשה שאני דאינה עוברת אלפני עור אלא בלאו השוה בכל כמו שכתבתי למעלה בס"ק י"א (בד"ה ודע) שכתבו כן הגאונים מחזיק ברכה וחתם סופר בשם הרמב"ן ולכן במ"ע דפו"ר שהיא אינה מצווה אינה עוברת אלפני עור משום מניעת הבעל מפו"ר אבל לגבי אנשים דאיתנהו בלפ"ע בין בשוה בכל ובין באינו שוה בכל אפשר דגם משום מניעת מצוה עובר ועוד אפשר לדחות דלא חשיב זה כקאי בתרי עברי דנהרא דלאו עלה רמי קיום מצותו והרי היא אינה נועלת דלת בפניו וישא אחרת ויקיים מצותו וחקירת הרב לימודי ה' היא במי שאין בידו לקיים המצוה על ידי מניעתו של זה דוגמא לעובר אלפני עור באיסורין דאינו עובר אלא בקאי בתרי עברי ויש לצדד בזה ועכ"פ מה שכתבתי עפ"י דברי הרמב"ן נראה נכון ועיין בקובץ שמעתתא דרבנן קונטריס א' סי' י"ב אות י"ב שהשיג רב מופלא יצ"ו עמ"ש ביגדיל תורה הנ"ל להוכיח מדסי' קס"ג וקס"ט דאין משם ראיה דשם הוא בקום עשה:

והרב חתן סופר בד' קמ"א אות כ"ח חקר מדעתו חקירת הרב לימודי ה' אם במ"ע עובר אלפני עור וכתב דבמ"ע דמברך עליה פשיטא דעובר משום הברכה דעובר אלא תשא מדאוריתא או מדרבנן לכל מר כדאית ליה וכי מבעיא ליה הוא במצוה שאין מברך עליה ואף דפשוט הוא דמטעם ערבות חייב שלא להסיע חברו ממצותו מ"מ מספקא ליה אם עובר בלאו דלפני עור ונפקא מינה באם אונסין אותו להטעות חברו במצוה אם חייב לבזבז כל ממונו כבכל לא תעשה או הוי כמצות עשה שאין צריך לבזבז אלא שליש עי"ש שלא מצא לפשוט ספקו טהור כשום אחד מהצדדים:

וראיתי לידידי הרב הגדול מוהרח"ך יצ"ו בספרו הבהיר לב שומע במערכת הלמ"ד אות ע"ה שכתב שבספרו מצות המלך בד' צ"ב כלל ב' הוכיח בראיה ברורה שגם בביטול מצות עשה איכא לפ"ע ועיינתי שם וראיתי שצדד בכמה ראיות ובסוף דבריו כתב שמצא ראיה שאין עליה תשובה שגם במניעה ממצות עשה איכא לפ"ע מדברי התוס' בחולין ד' ד' ד"ה מצת שהקשו דאיך יוצא י"ח מצוה במצה דעכומ"ז דשמא לא שמרה לשם מצה והם חשודים אלפני עור ואכילת מצה המשומרת לשם מצה ליכא אלא עשה דבערב תאכלו מצות ואם העכומ"ז לא שמרה לשם מצה אינו אלא מניעת מצוה בשב ואל תעשה ואי לא חשידי אלפ"ע הוו מהימני וע"ע להתוס' בקידושין ד' ע"ו וגטין ד' יו"ד ד"ה מצת עכ"ד יצ"ו והיא הוכחה נכונה ראוים הדברים למי שאמרם ועם שיש לדחות על פי מה שכתבתי בשם הרב חתן סופר דבמצוה שיש בה ברכה אין מקום להסתפק דודאי שייך לפ"ע משום ברכה שאינה צריכה ומקום הספק הוא רק במצות עשה שאין בה ברכה ואם כן במצות מצה שמברך עליה יש לומר שמפני זה הוא שכתבו התוס' דאיכא משום ולפ"ע מכל מקום פשט דברי התוס' מורים שעל בטול מצות עשה דאכילת מצה הוא שכתבו דיש בזה משום ולפ"ע לא תתן מכשול:

כז

ז"ך) הרואה חברו שעושה איסור בשוגג שחייב להפרישו בין באיסורין דאוריתא בין באיסורין דרבנן אם יש לחלק באיסורין דרבנן בין איסור גמור לאיסור שאינו אלא משום קנס או גזרה ועיקר חיוב ההפרשה אם הוא משום לתא דתוכחא או משום לתא דלפ"ע לא תתן מכשול עיין במה שהבאתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת ה' אות ב' בעניינים אלו וגם בקונטרוס פאת השדי לשדי חמד ח"א חלק הכללים במערכת האל"ף אות פ"ד בס"ד:

וכתב הרב זרע אמת בחיו"ד סי' י"ט ד' טו"ב ע"ד בשם הרבנים מוצל מאש ובית יהודה דאפילו רואה שחברו נכשל מחסרון ידיעה בדבר שאיסורו רק לכתחלה ובדיעבד מותר כגון שרואה שחברו מבשל בקדרה שאינה בת יומא חייב להודיעו ולהפרישו וכן כתב הרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות ע' בשם הרב שפתי רננות ד' ס"ד:

כח

כח) מצאתי (בקונטריס זכרונותי מילדותי) כתוב בשם הרב חקרי לב חלק יו"ד ח"א סי' ז' שדבר המותר לכולי עלמא ולאדם אחד אסור משום דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול ועתה אין ס' חק"ל מצוי אצלי לעיין בדב"ק שמשמעות דברים אלו הוא שמותר להושיט לו אותו הדבר וצ"ע דלקמן במערכת השי"ן אות י"א כתבתי דהרב תבואת שור ביו"ד סי' ב' סעיף כ"א אות ל"ח פשיטא ליה שכופין ב"ד להפרישו מדבר דשוייה אנפשיה חתיכא דאיסורא והבאתי דהרב חתם סופר בחלק אהע"ז סי' כ"ח מחלק בין שאר איסורין דכופין אמידי דשוייה חד"א לבין רואה אשתו שזנתה עי"ש הטעם ולהרב פתחי תשובה אהע"ז סי' קט"ו ס"ק ל"ז ואיך יהיה מותר להושיט לו דבר שאסור עליו משום דשווייה חתיכה דאיסורא ואולי לא אמר הרב חק"ל אלא שאינו עובר עליו בלאו אבל מודה דאיכא איסורא להושיט לפניו דאפילו להפרישו הוא חייב אבל אין לומר שכונתו שמותר להושיט לו משום שסובר כדעת הרב אמונת שמואל שכתבו רבני האחרונים בשמו דמידי דשרי לישראל ואסור לב"ן עכומ"ז (כגון אבר מן החי דטמאה) מותר להושיט לב"ן עכומ"ז דכיון דלהמושיט שרי אינו מוזהר בזה אלפני עור והכא נמי כיון שדבר זה מותר לכל ישראל רק שלזה הוא דאסור משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא יכול כל אדם להושיט לו ואין כאן משום לפ"ע חדא דלא אמר הרב אמונת שמואל אלא בדבר שאין המושיט שייך בגויה כלל (באבר מה"ח דטמאה וכיוצא) אבל דבר ששייך בו גם המושיט מודה דאיכא לפ"ע שהרי המושיט כוס יין לנזיר אף אם המושיט אינו נזיר עובר אלפני עור מטעם ששייך בו שאם ירצה והא גם הוא נזיר וכמו כן במי שאוסר עצמו באיזה דבר דשוייה חתיכה דאיסורא כולי עלמא נמי שייכי בי מקרו והמושיט לו עובר אלפני עור ועוד דלדעת הרב אמונת שמואל אם יזדמן מציאות כזה בישראל עם ישראל אינו מוכרח שסובר שמותר שלא אמר אלא בישראל לעכומ"ז דבכי האי גוונא ליכא לפני עור ומותר להושיט לו אבל בישראל עם ישראל אם יזדמן כיוצא לזה אפשר דמודי דאסור להושיט לו דאף דליכא לפני עור כיון שחייב הוא להפרישו מאיסורא כל שכן שלא יושיט לפניו ועוד דכבר כתבתי למעלה בס"ק ט"ו דרבני האחרונים חולקים על הרב אמונת שמואל בסברא זו והקיפוהו בהלכות ומחו אקודקוד סברא זו ואף שיש לה מליצי יושר ונקטי כוותיה כמו שמתבאר ממה שרשמתי בס"ק הנ"ל הנה שם (בד"ה ומכל מקום) הבאתי מה שכתב הרב נשמת כל חי שהגאון חקרי לב בחלק א"ח סי' ס"ה הכריע שלא כדעת הרב אמונת שמואל עי"ש ולכן אי אפשר לפרש דבריו שבחלק יו"ד הנ"ל דמותר להושיט לו קאמר ולא עוד אלא דגם לומר שאינו עובר אלפני עור קשה הדבר בעיני דאם ישראל המושיט אבר מן החי דטמאה לעכומ"ז אעפ"י שאינו שייך בו עובר בלפני עור כל שכן בזה שגם הוא שייך בדבר וצ"ע:

והנה בשני חכמים החלוקים בדין זה אוסר וזה מתיר אם המתיר מאכיל אותו דבר להאוסר אם יש בזה לפני עור לא תתן מכשול נחלקו בזה הפוסקים דהרב מוהרלנ"ח בסי' קכ"א כתב בשם הרא"ה לחלק בזה דאם האיסור ניכר יכול להאכילו שכיון שהוא רואה ומכיר הדבר שאוסר ואוכלו שמעת מינה דהדר ביה משמועתיה אבל דבר שאינו ניכר אסור ליתן לו והרב פרי קדש במנהגי איסור והיתר בסי' כ"ג חולק וסובר דאף באיסור שאינו ניכר אין איסור על המתיר משום ולפני עור לא ת"מ כיון שלפי דעתו מותר הדבר ההוא להאוסר אלא שהאוסר טועה בדין וכו' עי"ש. וכתבו רבני האחרונים דבחידושי הריטב"א לסוכה ד' י"א כתב כדברי הרא"ה לחלק בין איסור ניכר לשאינו ניכר ועיין בזה להרבנים בן פדה צור ד' ה' ע"ב טל אורות ד' ט"ו ע"ד זרע אמת ח"ב סי' י"ט ד' טו"ב ע"ב ישרי לב ד' י"ב ע"ד אות ז' ומה שציין שם לתשובת הרב מוהרשד"ם חיו"ד סי' רב"י הנה שם לא ראיתי שהדבר בזה אמנם שם בסי' רכ"ז נשאל הרב בעיר אחת שהיה שם איזה ספק איסור ורבים הסכימו לאסור ואח"כ בא רב אחד והורה להם היתר ורבים מאנשי העיר וטובי העיר מחזיקים ביד המתיר ורבים חוששין לנפשם ואוסרים והמנהיגים הסכימו שלא להכניס ראשם בזה ואיש הישר בעיניו יעשה ואח"כ באו צד המחזיקים היתר להחלץ חושים להחזיק ההיתר וגזרו בח' שלא לפצות פה כהוראת האוסר וכל מי שירצה לעמוד ע"ד לאסור הוציאו ס"ת להחרימו עד שהוכרח לחתום גם הוא ועיי"ש שהאריכו בזה השואל וגם הרב הרשד"ם כי לא טוב עשו שלא הותר להם להכשיל למי שדעתו לאסור אף כי לדעתם היתר גמור הוא שהרי בפ"ק דיבמות נחלקו אם עשו ב"ש כדבריהם ומסיק דעשו ואפ"ה לא נמנעו ב"ש וב"ה מלישא נשים זמ"ז ולעשות טהרות אלו ע"ג אלו משום דהא מודעי להו לפרוש מהם הרי דאע"פ שלדעתם היתר גמור הוא וחבירו טועה אפ"ה אסור להכשילו ולא עוד אלא שראוי לנהוג חיבה וריעות להודיעו בעצמו מבלי שישאל האוסר ממנו. וגם מפכ"ה גבי דגים שעלו בקערה דאמר רב חס לי' לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא ס"ל אף דלשמואל היה פשוט להיתר עיי"ש ונראה דעד כאן לא נחלקו אלא בדבר שלדעת המתיר גם להאוסר מותר הוא לולא שטועה בדין אבל בדבר שאף שמותר מן הדין לכולי עלמא לאיש זה אסור משום דשוייה חתיכה דאיסורא ויש אומרים דאיסור זה (מידי דשוייה חתיכה דאיסורא) הוא מן התורה ויש סוברים שהוא מדרבנן כמו שרשמתי בזה לקמן במערכת השי"ן בס"ד נראה ודאי דכולי עלמא מודו דאיכא לפני עור מדאוריתא או מדרבנן ואסור להושיט לו אותו הדבר דשוייה עליה חתיכה דאיסורא ובעיקר מחלוקת זו (בשני חכמים אחד אוסר ואחד מתיר) עיין בספר לב שומע מערכת הלמ"ד אות ב"ן:

שוב התבוננתי ואחשבה לדעת דמה שכתוב בקונטריסי בשם הגאון חקרי לב אולי הוא מה שנסתפק הגאון שער המלך בפרק ט' מהלכות אישות דין ט"ז וז"ל ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אם מותר הטבח להאכילו לאחר או נימא דקעבר על לפני עור כיון דלגבי דידיה איסורא קיהיב ליה והיה נ"ל להוכיח מתוס' סוף נדרים שכתבו ואם תאמר טמאה אני לך אמאי לא מהימנא דהא שויתיה אנפשא חתיכה דאיסורא ותירץ הר"א דלא מצינו זונה שאסורה לכהן לינשא רק הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו ע"כ ואכתי קשה כיון שהיא יודעת האמת שנטמאה היא קעברה אלפני עור דספי ליה איסורא בידים אלא על כרחין כיון דלדידיה היתר הוא ליכא לפ"ע שוב כתב שמצא בשטמ"ק בשם שיטה לא נודע למי שתירץ לקושית התוס' דכיון דבע"כ נבעלת לו ליכא משום לפ"ע דמשמע דאי לאו טעמא דבע"כ היתה עוברת אלפני עור עי"ש עוד וא"כ יוכל להיות דבענין זה הוא דמיירי בחק"ל ומסיק דמי שהוא אסור באיזה דבר משום דשוייה חתיכה דאיסורא יכול הוא ליתנו לאחרים שמותרים בו כיון דלגבי דידהו היתר גמור הוא וכמו שהוכיח הרב שער המלך מדברי התוס' כנז"ל וצריך לעיין בענין זה בשו"ת מאמר מרדכי ד' צ"ג ע"א שכתב בשמו הרב המגיה לס' ישרי לב יצ"ו בד' ט' ע"ג שנסתפק במי שנוהג חומרא שלא לאכול סוקאר בפסח אם מותר לתת להנוהגים היתר או אסור כיון דלדידיה אסור והוא מעין ספקו טהור של הרב שער המלך וס' מאמר מרדכי הזה אין מצוי אצלי לעיין בדב"ק:

ובעיקר דברי הרב שער המלך שלמד מדברי הר"א שהביאו התוס' דבכי האי גוונא ליכא משום ולפ"ע כנז"ל תמיה לי שנראה שנעלם מהרב דברי הרמב"ן בחידושיו ליבמות ד' פ"ד שהקשה אההיא דאמרינן דלא יקחו כתיב תרי זימני להזהיר לנשים פסולות שלא תנשאו לכהנים דלמה לי לא יקחו הא אפילו תימא דאינן מוזהרות מכל מקום אסורות לינשא משום ולפ"ע לת"מ ותירץ בתירוץ שני דאין נשים מוזהרות אלפני עור אלא בלאו השוה בכל והביא דברי הרמב"ן הללו מרן חיד"א בס' מחזיק ברכה יו"ד סי' ס"ב ולמד מדבריו דאשה מותרת להושיט לב"ן עכומ"ז אבר מן החי דטמאה דלישראל אין בטמאה איסור אבר מה"ח ואף דלגבי ב"ן עכומ"ז אין חילוק בין טהורה לטמאה מכל מקום כיון שהוא איסור שאינו שוה בכל אין האשה מוזהרת בלפ"ע עי"ש וא"כ גבי אומרת טמאה אני לך לפי דברי הר"א שהביאו התוס' דהיא אינה מוזהרת עליו (אלא שהתוס' דחו דבריו מההיא דיבמות ד' פ"ד דגם נשים פסולות הוזהרו שלא לינשא לכהנים) אם כן הוי לאו שאינו שוה בכל ואין הנשים מוזהרות בלפני עור בלאו שאינו שוה בכל ולא קשיא קושיתו על הר"א וממילא אין דינו מוכרח מזה וצ"ע והשגתי עתה ס' יקר שו"ת מנחת שי לרב גאון בדורנו יצ"ו וראיתי בסי' כ"א שהוקשה לו דברי הרמ"א באהע"ז סי' קט"ו ס"ו ויישבם עפ"י דברי הרב שער המלך הללו עי"ש ולענ"ד במחכתה"ר דברי הרב שעה"מ אינם מוכרחים לפי דברי הרמב"ן כאמור גם השגתי ס' דבר אליהו לגאון בדורנו יצ"ו וראיתי בסי' ג' שהביא דברי השיטה (שהביא הרב שער המלך) דהאיכא משום לפ"ע ולא נתקררה דעתו במה שתירץ ולדעתו דבע"כ היא נבעלת לו איכא לפ"ע במה שממצית עצמה אליו ומכשילתו בידים עי"ש שלא זכר דעת הרמב"ן בזה וצ"ע:

כט

כ"ט) כתב מרן חיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ אות י"ג דלפני עור ליכא אלא כשמתחייב בדיני אדם אז בסוג זה איכא לפני עור אבל כשאינו מתחייב רק בסוג דיני שמים ליכא לפני עור וכתב כן ליישב מה שהוקשה לו אההיא דאמרינן בקידושין ד' ל"ב רב הונא קרע שיראי באפיה רבה בריה אמר איחזי אי רתח ופרכינן ודילמא רתח וקעבר אלפני עור ומשני דמחיל ליה דלפי דברי ס' החסידים דאף שכבודו מחול חייב בדיני שמים מאי משני דמחיל ליה והא אכתי איכא לפ"ע דקעבר אמידי דחייב בדיני שמים ולזה תירץ דליכא לפ"ע בדבר שהוא רק בסוג חיוב בדיני שמים אמנם עוד תירץ דמחילה דמעיקרא ובפרטות כשהוא נותן אצבע ומביאו לידי זה כי הא דרב כהנא ליכא משום דיני שמים עי"ש ונראה שתירוצו השני עיקר דלתירוץ ראשון קשה מי גרע דבר שהוא בסוג חייב בדיני שמים מדבר שאינו אסור אלא מדרבנן שכתבו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים דעובר אלפני עור מדרבנן ורבני גאוני דורנו יצ"ו מהנדחים לומר דגם באיסורין דרבנן איכא לפני עור מדאוריתא משום דלא גרע ממשיא לחבירו עצה שאינה הוגנת שנכלל בולפני עור ועל כל פנים בדרבנן נמי איכא לפ"ע וכבר כתבתי בזה בס"ד בס"ק כ"א עי"ש וא"כ מסתברא ודאי דגם במידי דאינו אלא בסוג חייב בדיני שמים איכא לפ"ע ומלבד זה ראיתי לגאון בדורנו יצ"ו בקונטריס אגרת בקורת שבקובץ שמעתתא דרבנן סי' ט"ו ד' פ"ד (בד"ה ובהנוגע) שכתב במאי דעסיק ביה וז"ל ועוד י"ל כיון דעכ"פ בדיני שמים חייב תו עובר בלפ"ע וראה בפירוש המשנה להרמב"ם בפ"ה מתרומות שבאר כן מפורש והברכ"י יו"ד סי' ר"מ מחלק דרק אם חייב בדיני אדם איכא לפני עור ולא בדיני שמים ולא זכר יוסף את דברי הרמב"ם ומהך דכבוד גופא דג"כ אינו חייב רק ביד"ש דהיא מצות עשה שמתן שכרה בצדה חולין ק"י והש"ס פריך בקידושין שם דעבר אלפ"ע וערש"י שבת קנ"א במשנה שם עכ"ד יצ"ו ועיינתי בפירוש המשנה שציין ולא מצאתי רק בפרק ששי מ"ג ראיתי שכתב וז"ל העיקר אצלנו אין שליח לדבר עבירה והעושה עבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצוה עליו או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפילו בדבורו הקל הוא נענש מהשי"ת כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפני עור לא תתן מכשול אם היה הוא סבה לעבור העבירה או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם סייע לאותו עובר עכ"ל ואם לדברים אלו היתה כונתו איני מבין בעניותי שום סתירה מזה לדברי מרן חיד"א וכן מה שציין דברי רש"י בשבת מסתמא יש איזה ט"ס כי בדברי רש"י שם אין שייכות לזה כמו שיראה הרואה אמנם מה שהכריח ממה שבש"ס הקשו אההיא דרב כהנא והא קעבר אלפני עור אעפ"י שמצות כבוד אביו היא שכרה בצדה שאין ב"ד מוזהרין עליה אלא בדיני שמים היא ראיה נכונה דהא בההיא דרב הונא לא היה לחוש שמא יבזה את אביו שלזה ב"ד מוזהרין כמו שכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות ממרים בסופו כל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה שנאמר ארור מקלה אביו ואמו ויש לב"ד להכות ע"ז מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו עכ"ל רק החשש ברב הונא היה שיאמר איזה דברים לאביו שיהא בסוג העדר מוראו ולא בזיון כמו שבאר מרן חיד"א עצמו ועל זה נראה דאין ב"ד מוזהרין דאין זה בכלל בזיון ובכל זאת אמרינן דאיכא משום ולפני עור ולכן נראה דתירוצו השני הוא העיקר:

ל

ל') מי שנתחייב שבועה לחבירו ויודע ודאי שישבע לשקר אם יש שום עונש על המשביע עיין הרדב"ז בחדשות סי' קנ"ב שאין לחוש כן כתב הרב מוהרדה"ק בזכרונותיו שבס' תפארת אדם ד' קפ"ד אות כ"ה הנה תשובת הרדב"ז הלזו היא בתשו' שנדפסו בווארשא תרמ"ב בח"ד סי' אל"ף רכ"ג ושם אתה מוצא דאף שבאמת כתב כן דמן הדין אין לחוש ויכול להשביעו שאינו מחוייב להפסיד ממונו כדי שלא ישבע זה לשקר והלעיטהו לרשע וימות והעושה כן נקרא חסיד שוטה מכל מקום סיים ולצאת מידי ספק עונש שבועה ראוי לכל ירא שמים להביאו לידי שבועה ולהודיע לו ענשו אולי יפרוש ויודה ואם רואה שרוצה לישבע לא ישביעהו אלא יטילו חרם סתם על כל מי שלא יודה לחבירו וכתב כן גם בתשו' החדשות סוף סי' שד"ן עי"ש ונראה שכך יש לדקדק מדברי תשובת רבינו מוהר"י ן' מיגאש סי' ז"ך שהביא מרן חיד"א בשיורי ברכה חלק ח"מ סי' צ"ב אירע מעשה בימי רבינו יצחק שבאו לפניו שני בעלי דינים ונתחייב אחד מהם שבועת היסת ובעודו כותב נוסח ה בועה אמר תובע לנתבע אני יודע בבירור שתשבע לשקר שכבר נשבעת לפלוני ולפלוני לשקר וחטף הרב הפתקא מידו ואמר לו לך אין לך אצלו כלום כיון שהודית שהוא חשוד לא נשאר לך עליו שבועה ולא שום דבר עד כאן לשונו דמשמע דמשום שהודה שכבר הוא חשוד שכבר נשבע לאחרים לשקר הוא שאינו יכול להשביעו אבל אם לא נחשד מכבר אף אם יודע שאם ישבע בנדון זה הוא לשקר יכול מן הדין להשביעו ומר"ן חיד"א כתב על זה שבגליון הרב עיר וקדיש מוהר"ם הלוי נזיר כתוב שמתשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י מחודש ה' לא משמע הכי אלא כל שלא נפסל בעדים אינו נפסל לחצאין שיהא כשר לגבי עלמא ופסול לגביה עכ"ל וגם מדבריו מתבאר דאף שהתובע יודע שישבע לשקר אחרי שכבר הוא חשוד לזה לפי דבריו בכל זאת יכול להשביעו:

וחקר הרב מוצל מאש בסי' מ"ה הביא דבריו הרב החבי"ף בס' נשמת כל חי ח"ב סי' ט' למה לא יהא אסור להשביעו משום ולפני עור לת"מ דאף אם יפסיד ממון ע"י זה הא קי"ל דשלא לעבור על מצות לא תעשה חייב לבזבז כל ממונו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבת התורה והרב המחבר כתב ליישב חקירה זו בכמה פנים וכתב וז"ל ועוד י"ל דכי קפדינן אלפני עור היינו כשעתה בא לעשות האיסור על ידו בלי שום תועלת אבל כשזה משביעו הרי איכא צד להוציא מידו הגזלה ולהצילו מאיסור גזל וכו' וא"כ באופן זה שעל ידי שבא לעבור לפ"ע בספק אפשר שיתברר וימלט מאיסור חמור היינו גזל בכי האי גוונא שרי לעבור אלפ"ע וראיה לזה ממה שכתב הרב בית יהודה ביו"ד סי' י"ז דמותר לעבור אלפ"ע כדי לקיים מצוה דאין משיבין על הקלקלה עכ"ל ובמחכתה"ר אין דעתי העניה נוחה בישוב זה דכיון שיודע בבירור שישבע לשקר איך הותר לזה להכשילו ואפילו אם היה זה חוטא וזה זוכה בדבר אחר אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו ורק שיעבור זה איסור דרבנן כדי שלא יעבור הלה איסור תורה מצינו שכתבו הפוסקים להתיר אבל אם שניהם איסורי תורה או שניהם דרבנן לא יתכן להתיר לזה כדי שיזכה חבירו עיין מה שכתבתי למעלה בס"ק י"א (מד"ה ולפי הנראה והלאה) ולא דמי למה שהביא שם בשם הריטב"א על מה שאמרו בש"ס בפ"ק דמציעא ד' ה' ע"ב ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומשנינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרינן וכתב הריטב"א והיינו דפרכינן ונימא מיגו דחשיד וכו' לא נרמי עליה שבועה דהא איכא משום ולפני עור ופרקינן דלא אמרינן האי מיגו דאפשר דבעי למיגזל ולא בעי למיגזל ולאשתבועי בשיקרא ומשום שבועה מודה דבית דין ודאי יכולים לחייבו שבועה כיון שאין מוחזקים בו שישבע לשקר ולכן מסתמא אמרינן דלא מפני שחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא אבל חקירת הרב מוצל מאש היא לגבי התובע אשר לו ידוע וברור שישבע לשקר איך הותר לו לתת מכשול לפני הנשבע ומה שכתב ועוד י"ל דאעיקרא לא קשיא מידי דהתורה אשר צותה ולפ"ע לא ת"מ היא צותה לתת שבועה והיינו טעמא משום שעל ידי שבועה ימנעו העולם מלגזול ויש בזה תקון העולם שאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה וכו' וזה ברור עכ"ל תירוץ זה נראה נכון לענ"ד:

לא

ל"א) אם מותר ליתן שחד לדיין ב"ן עכומ"ז או עובר בלפני עור לא ת"מ אחרי שב"ן עכומ"ז מצווה על הדינים אם כן אף לא תקח שחד בכלל הדינים כתב הרב בתומים ריש סי' ט' שנסתפק בזה הרב חות יאיר ולא העלה דבר ברור והרב המחבר כתב דהעולם נוהגים היתר משנים קדמוניות ואין איש שם על לב וצריך לומר שסוברים שכל טעם השחד הוא דהוא חד דמקרבא דעתיה גביה וזהו בישראל דקרובים אסור לדון אבל ב"ן עכומ"ז שכל הקרובים מותרים לדון א"כ אף ליתן שחד להצדיק אתי הצדיק וכו' מותר דמאי שנא מחרובים אלו תוד"ק ואני ההדיוט לקמן במערכת השי"ן אות ן' (וציינתיו בשדי חמד ח"א במערכת הגימ"ל אות ה"ן סק"ה) ציינתי דברי הרב פתחי תשובה ביו"ד רסי' קנ"א שהביא דברי הרב חות יאיר וכתב על דבריו דנראה לו להתיר ע"י שליח דהוי לפני דלפני וכו' תמהתי עליו שלא הזכיר דברי הרבנים בתומים וחת"ס בחלק הששי סי' י"ד ושם מבואר דאף ליתן שחד ע"י עכומ"ז אחר עובר בלפ"ע ולא שייך בזה לפני דלפני דלא מפקדינן כמ"ש בע"א ד' י"ד דהתם ישראל מוכר לעכומ"ז שאינו מקריב לע"א רק שהעכומ"ז מוכרו לאחר שהוא מקריבו והלוקח הוא המכשיל את הלוקח השני והישראל המוכר אינו משלחו למכור ואינו נותן מכשול אלא גורם שהראשון יתן מכשול להשני ואהא לא מפקדינן וכו' אבל אם הישראל מצוה לעכומ"ז שיתן עבורו שחד נמצא מגיע השחד להשפט בחריקאוו אף דאין שליחות לעכומ"ז ולא לדבר עבירה מכל מקום הוי חד לפני ואסור כיון שהישראל שולחו להשופט ליתן עבורו וכו' אך לפעמים יודע הישראל שהדין עמו ומבורר שחייב לו העכומ"ז אלא שמחוסר גוביינא והשופט העכומ"ז במקומות שלא היו העכומ"ז דנים בצדק ומשפט מתרשל וגם מרחם על הנתבע עכומ"ז וחושב שעושה מצוה בזה שלא לנגוש את העכומ"ז בזה מותר ליתן שחד להשופט ההוא לעשות משפט צדק ולא זו בלבד שאין כאן לפני עור אלא מצוה קעביד שע"י השחד שלו לא יטה השופט את הדין וכו' וכו' עי"ש דב"ק אחר זמן רב השגתי ס' פ"ת חלק ח"מ וראיתי שבסי' ט' סק"ג כבר הביא דברי התומים וחת"ס הנ"ל והוסיף להביא דבס' דברי משפט פקפק על דברי התומים ושהביא דברי הרמב"ן בפרשת וישלח בשם הירושלמי דאף ב"ן עכומ"ז מוזהר בלא תקח שחד וא"כ אין היתר עכ"ל וס' דברי משפט אין מצוי אצלי ולכאורה נראה דאין מדברי הירושלמי סתירה לסברת הרב התומים שלא כתב דמותר ליתן שחד לדיין ב"ן עכומ"ז אלא להצדיק הצדיק שא שבישראל אסור בב"ן עכומ"ז מותר כיון שמותר לדון קרובו וא"כ אין סתירה מדברי הירושלמי דאפשר דהירושלמי קאמר דב"ן עכומ"ז מוזהר בלא תקח שחד להטות הדין אבל להצדיק הצדיק וכו' אפשר דמותר אך באמת לשון הירושלמי שהביא הרמב"ן (במעשה שכם על פסוק ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה) בדינין של נח הטה דינו נהרג לקח שחד נהרג מוכח דלקח שחד היינו אף בלא הטיית דין שלקח שחד לדון דין אמת להצדיק את הצדיק וכו' ובכל זאת נהרג וא"כ ממילא נפל ההיתר בזה דהא איכא לפני עור כן נראה כונת הרב דברי משפט ולפי זה גם על הרב חת"ם קשה מהירושלמי דכיון שגם על מנת להצדיק הצדיק אסור לו לקבל שחד א"כ ישראל הנותן לו עובר בלפ"ע ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

והרב מלא הרועים במערכת ב"ן עכומ"ז אות ח' שקיל וטרי בזה וכתב דנ"ל דאף שהעכומ"ז מצווה לדון ב"ן עכומ"ז חבירו מכל מקום לא נצטוה לדון ישראל וא"כ כשהישראל הולך אליו בשביל שחבירו מסרב לדון והוצרך לילך עמו בערכאות מותר ליתן שחד אבל כשהולך עמו לדון ב"ן עכומ"ז חבירו אסור ליתן דבזה מצווה לדון ובראיית התומים מדמותר לדון קרובו כתב לחלק בין דבר התלוי בשודא דדיינא וכו' עי"ש ולדבריו צריך לומר דמה שאמרו בירושלמי דב"ן עכומ"ז מוזהר בלא תקח שחד היינו כשבא לדון ב"ן עכומ"ז דכיון שמצווה הוא לדונו הרי הוא באזהרא דלא תקח שחד אבל בדין שבין שני ישראלים שהולכים להתדיין לפני השופט ב"ן עכומ"ז מותר לאחד ליתן לו שחד להצדיק את הדין:

והנה בספרי ריש פרשת דברים (פיסקא ט') על פסוק לא אוכל לבדי שאת אתכם אמרו על מה שאמר שלמה הע"ה כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה אפשר שלמה שנאמר עליו ויחכם מכל האדם לא יכול לדון את ישראל אלא כך אמר איני כשאר דיינים מלך ב"ו יושב על בימה שלו דן להריגה ולחנק ושרפה וסקילה ואין בכך כלום ואם חייב ליטול סלע נוטל שתים ואם חייב דינר נוטל מנה אני אינו כך אלא חייבתי ממון נפשות אתה תובע שנאמר וקבע את קובעיהם נפש ע"כ. והביאו רש"י בחומש על פסוק לא אוכל לבדי ויש קצת שינוי ממה שהוא בספרי עי"ש וכתב הרב זרע אברהם וז"ל ואם חייב ליתן סלע נותן שתים כלומר דייני אוה"ע כשחייב הבעל דין ליתן סלע נוטל ממנו שתים שאעפ"י שהוא מטה את הדין אין בכך כלום וכמ"ש רש"י בחומש. וא"ת והרי ב"ן עכומ"ז נצטוו על הדינין כדאיתא בפרק ד' מיתות. וי"ל דמכל מקום אם הטה דין אינו נתבע נפשות כמו דייני ישראל עכ"ל ובעניותי איני מבין דב"ק דאם מוזהר על הטיית דין שהוא מכלל מצות דינין שנצטוו בכלל השבע מצות הרי נענשים עליהם שאזהרתן זוהי מיתתם והיכי קאמר שאינו נתבע נפשות ועוד קשה דלפי הנראה לא ראה הרב מה שכתב הרמב"ן בשם הירושלמי גבי דיני ב"ן עכומ"ז הטה את הדין נהרג וכו' כנז"ל. ולפי הנראה כונתו לומר שאין מענישין אותו בידי שמים בדיני נפש שאף שמן הדין חייב מיתה בידי בית דין על זה אם אין ב"ד ממיתין אותו נענש בדיני שמים אך לא בדיני נפשות וכל דברי שלמה הם כלפי דיני שמים שדיין ישראל נתבע בדיני שמים על הטיית דין בדיני נפש כדכתיב וקבע את קובעיהם נפש דבדיני אדם אינו נתבע נפשות ובדיני שמים נתבע כאילו נפש הוא חובל וזהו שאמר נפשות אתה תובע אתה דייקא דהיינו בדיני שמים כן נראה כונתו אלא שלשון רש"י שאם דן והטה את דינו וגזל אין בכך כלום עכ"ל משמעותו שאין לו שום עונש לא בדיני אדם ולא בדיני שמים ומותר לעשות כן והדבר תמוה שאף אם נאמר שאין הטיית דין בכלל דינין שנצטוו בהן כמו שאמרו בירושלמי הרי גזל ודאי הוא משבע מצות והיכי קאמר שאם גזל אין בכך כלום ועוד דעיקר הדבר לומר שאף שבדיני אדם חייב מיתה אם לא נענש בדיני אדם יהיה ענשו בידי שמים קל ממנו תמוה בעיני דבכל מקום דין שמים חמור כמו שאמרו בכמה מקומות פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכן הוא בדין זה בישראל שאם דיין ישראל הטה הדין אינו נידון נפשות בדיני אדם ונידון נפשות בדיני שמים כדכתיב וקבע את קובעיהם נפש ואיך יתכן שבב"ן עכומ"ז אף שחייב מיתה בדיני אדם אם לא נהרג יהיה דינו שבדיני שמים קל מאילו נידון בדיני אדם וצ"ע:

ומצאתי בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק בח"א סי' ר"ל שהרב השואל הביא מ"ש הרמב"ן בשם הירושלמי דב"ן עכומ"ז שהטה את הדין נהרג לקח שחד נהרג והקשה שרש"י בפרשת דברים הנ"ל כתב שאם דן והרג והטה את הדין אין בכך כלום והוא היפך הירושלמי וגם תמה על החות יאיר והתומים שהעלו שאין שייך איסור שחד לב"ן עכומ"ז שהרי בירושלמי אמרו לקח שחד נהרג עליו (דמשמע ליה כמו שכתבתי למעלה דמדפלגינהו לתרי הטה דינו נהרג לקח שחד נהרג משמע דאף אם לקח שחד לדון דין אמת קאמרי דנהרג) והרב המחבר השיב לקושיא ראשונה דנהי דב"ן עכומ"ז נהרג על שחד והטיית דין אם לא נהרג בדיני אדם אין נענש בדיני שמים שכל חיוב ב"ן עכומ"ז אינו אלא משום ישוב העולם אבל לא בדיני שמים עי"ש ולפי זה מה שכתב רש"י שאם הטה את הדין אין בכך כלום כונתו שאין לו שום עונש בידי שמים שלא כדמשמע מדברי הרב זרע אברהם דנענש הוא בדיני שמים אלא שאינו נענש בדין נפש דלהרב שו"מ אינו נענש כלל בדיני שמים ואסברה לן דאין שייך עונש בידי שמים בב"ן עכומ"ז שכל דיניהם הוא משום ישוב העולם בלבד ובזה תנוח דעתינו ממה שתמהתי אני הדל דבכל מקום מחמירים בדיני שמים (דאף על מה שפטור בדיני אדם חייב בדיל שמים) דזהו רק לגבי ישראל אמנם תמיה לי דלפי הנראה לא זכר שם דמרן כ"מ בהלכות מלכים פרק ט' דין ו' ודין ט' כתב לדעת הרמב"ם דמה שאמרו בש"ס גבי ב"ן עכומ"ז חייב מיתה (ולא אמרו נהרג) רוצה לומר חייב מיתה בידי שמים ועי"ש להרב לחם משנה הרי אם כן מצינו לב"ן עכומ"ז עונש בידי שמים דלא כמאי דפשיטא ליה להרב שואל ומשיב דאין לב"ן עכומ"ז עונש בידי שמים כלל וצ"ע:

ועל מה שהקשה הרב השואל על החות יאיר והתומים מהירושלמי שהביא הרמב"ן השיב הרב המחבר דבלקיחת שחד יש חילוק בין ישראל לב"ן עכומ"ז דישראל אסור ליקח שחד אף לדון אמת מגזרת הכתוב אבל ב"ן עכומ"ז אינו אסור אלא ליקח שחד כדי להטות הדין והוקשה לו דמדברי ה רושלמי משמע דלקיחת שחד אף בלא הטיית דין קאמר דנהרג שאם לא כן מאי קמ"ל לקח שחד נהרג אם אינו אלא במטה את הדין הא קאמר הטה דין נהרג והשיב דהכונה דנהרג על המחשבה להטות הדין אף שעדין לא הטה משום דבב"ן עכומ"ז מחשבה רעה מצטרפת למעשה א"כ נענש גם על מה שלוקח וחשב להטות דין וזה שנותן השחד אינו עובר אלפני עור כיון שאינו עובר רק במחשבה לבד והוי כעין מה שאמרו זה מחשב וזה עובר לא אמרינן ובלאו הכי יש לומר דלא שייך לפ"ע דכל שאפשר לפסוק ולא יטה הוי דומיא בדלא קאי בתרי עברי דנהרא ע"כ תורף דב"ק עי"ש וא"כ לדבריו מותר ליתן שחד לב"ן עכומ"ז אף להטות הדין והרבה רעיונות יש לי לפלפל בדבריו שצ"ע לענ"ד וכבר כתבתי דברי הרבנים הנז"ל דנקטי דאסור משום לפ"ע ותו לא מידי:

לב

ל"ב) מרן מוהרד"ף בס' מכתם לדוד בחלק יו"ד סי' ל"ג (בד"ה ודע) הביא מה שכתבו הראשונים בהא דאמרינן אם אמר לו אביו הטמא או אל תחזיר אבידה וכיוצא דלא ישמע לו דהיינו שאביו אומר לו כן כדי שיעסוק בכבודו והביא שהרב משנה למלך בפי"א מהלכות אבידה הכריח כן שאם לא כן פשיטא שלא יקבל ממנו כיון שאומר לו לעבור על דבר תורה איקרי כאן ונשיא בעמך וכו' בעושה מעשה עמך וכתב על דבריו וז"ל ולענ"ד אחר המחילה אי מהא לא אירייא דנראה דלא יצא אב זה מכלל עושה מעשה עמך בדבור גרירא דא"ל אך הפעם אל תחזיר דלא מפני זה נקרא רשע דלא מיקרי רשע אלא מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות מ' וכן מבואר בח"מ סי' ל"ד והכא אפי' תימא שזה האב עובר על לפני עור לת"מ הוי לאו שאין בו מעשה ואין בו מלקות. וקרוב הדבר דאפי' משום לפני עור ליכא דמלתא בעלמא הוא דקאמר ליה ויכול לומר ג"כ דלנסותו איכוון ועכ"פ יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ואין זה מסית ואי הבן קביל מניה איהו הוא דאפסיד אנפשיה אלא נראה דטעמו של ה"ה נמי כמפורש בדברי הריטב"א דכתיבנא דאל"כ אין כאן מצות כבוד כלל דהויא מלתא דלא שייך האב בגווה ולא נפקא ליה ולא מידי במה שלא יחזיר ופשיטא מהיכא תיתי דליציית ליה עכ"ל מתבאר מדבריו דהאומר לחברו לעשות איזה דבר האסור וכן עשה אין האומר עובר בלפני עור ולפי הנראה במחכתה"ר נעלמו מעיני קדשו דברי רבינו הגדול בפירוש המשנה במס' תרומות פרק ו' משנה ג' וז"ל המתעה את חבירו או מכשילו או מצוה עליו או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפילו בדיבור הקל נענש מהשי"ת כפי מה שעושה באותו הסיוע ועובר אלפני עור לא תתן מכשול אם היה הוא סבה לעבור עבירה עכ"ל הרי מפורש דגם על דבור הקל עובר משום לפ"ע:

ומה שכתב דלא נקרא רשע ואפי' תימא דעובר בלפני עור וכו' אין בו מלקות לפי הנראה מדאין בו מלקות אין הכרח דלא נקרא רשע דלענין לפוסלו לעדות מחלקינן בין עבירה שיש בה לקות לאין בה מלקות אבל רשע ודאי מקרי וכן הוא לשון הרמב"ם בפרק ה' מהלכות חובל ומזיק דין אבל אמר לו הרי כלי על פלוני שברו אפילו אמר לו ע"מ שתפטר הרי זה חייב ואעפ"י דהמשברו חייב האומר לו שישברו שותפו הוא בעון ורשע שהכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה עכ"ל והובא בטור וש"ע ח"מ סי' ש"פ ס"ב הרי דמיקרי רשע בדבורו בעלמא לפי שחיזק ידי עוברי עבירה וכל שכן כשהאב אומר לבנו שיש לחוש שיטעה בנו שמצוה עליו לשמוע דברי אביו בכל אשר יגזור עליו דודאי הוי אביו רשע בזה ועם שלא כתבו הרמב"ם והטוש"ע בפירוש שעובר בלפני עור מכל מקום משמע שכונתם כן שעובר בלפ"ע ושמעינן מינה דגם על דבור בעלמא איכא לפני עור:

הן אמת דנמצא חבר בסברתו מר ניהו הרב בית יהודה בחיו"ד סי' ה' שתמה על הפוסקים שכתבו דמותר להשביע שותפו עכומ"ז ואין לחוש משום לפני עור שגורם להזכיר יראתו ונאמר לא ישמע על פיך משום דב"ן עכומ"ז לא הוזהרו על השיתוף דתיפוק ליה דאף אם הוזהרו הא מסקינן דליכא לפני עור אלא בקאי בתרי עברי ואין לומר דכיון שכופהו לישבע הוי כקאי בתרי עברי דפשטא דסוגיא משמע דכל מידי דלית ביה מעשה אכילה או הקרבה לית ביה ולפני עור וניחא ליה דמ"מ אסור מדרבנן וכו' עי"ש הרי מתבאר ג"כ דבדבור בעלמא שאומר לו לישבע אף אם מכריחו לישבע ליכא משום לפני עור אך כבר תמה עליו מרן החבי"ף בס' נשמת כל חי ח"ב סי' ט' הן מסברא והן מדברי הרמב"ם הנז"ל ומדברי התוס' בחגיגה ד' י"ג שכתבו שהמלמד תורה לעכומ"ז עובר בלפ"ע וכו' עי"ש ועיין במה שכתבתי לעיל בס"ק י"ד (בד"ה ונראה) והרב לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות מ"ן כתב בשם ס' גנזי חיים במערכת הלמ"ד אות מ"ב דבדבור להורות לו ליכא לפ"ע כמ"ש בזבחים ד' קי"ו וס' זה אין מצוי אצלי וכבר השיב על דבריו הרב המחבר יצ"ו מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל שהביא הוא עצמו בס' נשמת כל חי הנ"ל ושכן מתבאר עמ"ש בח"מ סי' ש"פ ס"ב ומדתניא בת"כ דבכלל הלאו דלפ"ע הוא המשיא עצה שאינה הוגנת וההיא דזבחים שאני שההוראה היא לאחרים בדבר שמותר להם לעשות ובאות ט"ן הביא שגם הרב שפתי רננות ד' ס"ה השיג על הרב בית יהודה הנ"ל עי"ש:

לג

ל"ג) שמעתי שיש ישראלים שקונים מים בירושלים תוב"ב מן העכומ"ז שממלאים מבור שבעזרת בהמ"ק ומצוים את השואבי מים שיביאו להם מבור זה שמימיו זכים ונקיים ולכאורה לאו שפיר עבדי דאף אם לא נחוש לאיסור מעילה וכו' מכל מקום איכא ביטול מצות עשה דשילוח טמאים דבמקום שאנו מוזהרים לשלוח טמאים כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה אנו נותנים לו שכר ליכנס למקדש ולאו מדין שליחות הוא אלא שהישראל עצמו מבטל מצות עשה המוטלת עליו בקו"ע ואף מדין שליחות בנותן לו שכר יש לצדד יד פועל כיד בעה"ב ועוד יש לצדד מדין אמירה לעכומ"ז בשאר איסורין וכו' ועוד דאפשר גם העכומ"ז מוזהר שלא ליכנס למקדש והגורם לו ליכנס עובר אלפני עור ואף דבלא זה היה נכנס עם כל זה המשדלו ונותן לו שכר עובר ולפחות מדרבנן ועיין להרב ברכי יוסף ח"מ סי' ט' אות ג' שהאריך בענין זה והעלה לאסור ועל כל פנים לכולי עלמא לא פליט מאיסור דרבנן וצריך לבטל המנהג וכו' כן כתב הרב שמש ומגן יצ"ו (הנדפס בשנת תרנ"א) בד' מ"ו ע"ב והנה מה שכתב לפקפק משום לפני עור וכו' בעניותי איני יודע באיזו משבע מצות שלהם (ע"א ברכת השם שפיכות דמים גילוי עריות גזל דינים אבר מן החי) יוכלל איסור לב"ן עכומ"ז ליכנס טמא למקדש וכיון שגם הרב נר"ו לא ברירא ליה דהב"ן עכומ"ז מוזהר על זה אם כן אף אם יהיה ספק בדבק דשמא הוזהר אפשר דיש להליץ קצת בעד המנהג שסומכים על דעת הפוסקים דבספק לפני עור לא מפקדינן עיין במה שרשמתי בענין זה לעיל בס"ק יו"ד ובאמת איני מבין בעניותי איך יתכן שיהיה העכומ"ז מוזהר שלא ליכנס למקדש ויהיה לנו איסור לפני עור שהרי אין לעכומ"ז שום טומאה בעולם בעודנו חי כמו שבאר הרמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת דין י"ג העכומ"ז אינו נעשה טמא מת אלא עכומ"ז שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה או האהילה על המת ולא בטומאת מת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכומ"ז ולא הבהמה מתטמאין בהן עכ"ל ורק מדברי סופרים שיהיו העכומ"ז כזבים כמו שכתב הרמב"ם שם בדין י"ד ואם כן נראה פשוט שאין העכומ"ז מוזהר שלא ליכנס למקום שטמאים אסורים ליכנס ואף דקי"ל דאף בחיל שקדושתו קלה מקדושת עזרה אין עכומ"ז נכנסים לשם כמו שכתב בפרק ז' מהלכות בית הבחירה דין ט"ז היינו מדרבנן מעלה עשו ולא אסרו רבנן להעכומ"ז עצמו שכל גזרות שגזרו חז"ל הם לישראל אבל לא לעכומ"ז כמו שכתב הרב משנה למלך בהלכות מלכים פרק יו"ד דין ז' וכן כתב הרב פרי חדש כמתמיה אטו רבנן מי גזרו גזרות לעכומ"ז ואינהו גופיהו מי צייתי לרבנן ובשדי חמד חלק הכללים במערכת הגימ"ל אות ז"ן הבאתי כן בשם כמה רבנים עי"ש וא"כ דל מהכא איסור לפני עור מאחר שאין העכומ"ז מוזהר על זה:

ולפי מה שחדש הרב מנחת חינוך בהשמטות למצוה רל"ב דהא דמושיט אבר מן החי לב"ן עכומ"ז עובר בלפ"ע היינו דוקא כשהעכומ"ז יודע שהוא דבר האסור לו אבל אם אינו יודע שהוא אבר מן החי א"כ אין הב"ן עכומ"ז עושה שום איסור בזה כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים לכן אין על הישראל לפני עור בזה עי"ש נראה דבנדון זה דמסתמא אין העכומ"ז יודעים שמוזהרים בזה (שהרי גם לנו בני ישראל אינו ברור שהעכומ"ז מוזהר על זה) אינו עושה שום איסור ואין לנו איסור לפני עור אלא שאני ההדיוט כתבתי לעיל בס"ק י"ג דנראה שאין הפוסקים מודים לחידוש זה עי"ש:

לד

ל"ד) דבר שאסור משום ולפני עור וכו' אם מותר משום איבה כתבתי בשדי חמד ח"א במערכת האל"ף אות קמ"ז ועיין עוד בקונטריס פאת השדי בחלק הכללים במערכת האל"ף אות קי"ג שכתבתי שמדברי הרבנים בית יאודה ויד אליאו מתבאר דאין חילוק לענין זה בין שאר לאוין ללאו דלפני עור:

לה

ל"ה) קטן דקימא לן דאם אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו אלא דלהאכילו בידים אסור נראה לכאורה דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא אבל אי ידעינן דאם לא יתן לו יקח מעצמו אפשר דמותר ליתן לו בידים וקל וחומר מגדול דמצווה להפרישו ובדלא קאי בתרי עברי אין בו לפני עור כל שכן קטן דאין מצווים להפרישו אם כן בדלא קאי בתרי עברי אין בו משום לא תאכילום ואף דבגדול אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה קטן לפי הנראה לא מקרי עובר עבירה ומשום ערבות ליכא דהא אין בית דין מצווים להפרישו כן כתב ידידי הרה"ג דוד אורטינבארג יצ"ו בספרו הבהיר תהלה לדוד ח"ב בסי' שמ"ג אות ו' ויש לפלפל הרבה בדב"ק לעת הפנאי בל"ן ואתה תחזה בספר הבהיר לב שומע לידידי הרה"ג אבד"ק טראבלוס יצ"ו במערכת הלמ"ד אות מ"ח דנסתפק אי איכא לפני עור בנותן איסור לקטן דאף דלאו בר עונשין איסורא מיהא עביד כמו שהוכיח הרב מצות כהונה סי' ס"ו או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא לא בדיני אדם ולא בדיני שמים ליכא לפני עור והאריך לפלפל בזה ובסוף הסימן הוכיח ממה שכתב הריטב"א דמכה לבנו גדול שאמרו שעובר משום ולפני עור לאו גדול ממש אלא אפילו אינו בר מצוה וכו' דאיתיה ללאו דלפני עור גם לגבי קטן דאף שיש לומר דמדרבנן קאמר מכל מקום אם נאמר דאיכא בקטן לפני עור באיסור דאוריתא סברא הוא דגם אם הא דמכה לבנו הוא מדרבנן אסרו גם בקטן אבל אי לא שייך לפני עור בדאוריתא כלל אין סברא לומר דהוא הדין קטן כיון דגדול גופיה אינו אלא מדרבנן הוי כעין גזרה לגזרה עיין כיוצא בזה לה"ה במשל"מ הלכות מלכים פרק ו' הלכה ח':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף