שו"ת חתם סופר/ב/יט
שו"ת חתם סופר 
ב יט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום וכ"ט לידידי כנפשי תלמידי צמידי הרבני המופלג החרוץ בעל פיפיות תל תלפיות כבוד מו"ה אשר זעליג נ"י:
והנה מה שהרעשת העולם על שמוכרי' לבני נח בני מעים של נבלות וטרפות וכבר הלכו בזה נמושות ומצאת תקנה להנהיג שבכל פעם טרם שחיטת הבהמה ימכרנה לנכרי עבד הישראלי - הרה תקנתך קרוב להפסיד כי כמה טריפיות מקלינן בבהמת ישראל טפי מבהמת נכרי כידוע ובכל זאת לא תקנת הדבר לאישורו דמאן לימא לן דמכירה כזו לית בי' משום לפני עור דהרי פשוט אי הי' חשודים ב"נ לאכול אמה"ח הי' אסור למכור להם בהמה מחשש שיתלש אבר ממנו ויאכל כשם שבמקום שחשודים על הרביעה אסור למכור להם בהמה היכא דלא שייך חס שלא תיעקר כגון אחר ג' שנים כמבואר כל זה ר"פ אין מעמידי' א"כ ה"ה אי הי' נחשדו אאמה"ח הי' אסור למכור להם שום בהמה אף ע"ג דהשתא הבהמה דילי' הוא מ"מ המכירה בעצמו הוי לפני עור:
ואי הי' הדבר נוגע לדינא ממש לא הייתי מחליט עדיין לאסור גם את זה דאין ראי' גמורה מהתם דברביעה הוי כמו תרי עברא דנהרא דלא שכיחא ליה כ"א בהמה אחרת ובפרט בהמה שקונה מישראל דחביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אפילו לאחר שקנאה מישראל ויש בזה מקום עיון בפ' אין מעמידין שם ואין כאן מקומו מה שא"כ באמה"ח אי הי' נחשדים על אמה"ח שכיחא ליה טובא וליכא לפני עור במכירת בהמה להם ומ"מ השתא דלא חשידי אאמה"ח ורק נכשלי' באכילת בני מעים וזה לא יבוא לידם לעולם זולת ע"י שחיטת ישראל דב"נ אינו שוחט ולא חותך סימנים ברוחב הצואר לעולם מפני ההפסד העור כ"א נוחר באורך הצואר או הורגה במהלמות בכשיל וכלפות ובזה אין חשש בבני מעיים רק ע"י שחיטה וא"כ המכירה בעצמה ה"ל לפני עור אע"ג די"ל דאכתי לפני עור ליכא דלמא לא יארע פסול בשחיטה ולא בבדיקה דאפי' לרמב"ם דלית ליה מי איכא מידי זה הוה כמונח בדיקולא אין מזמני' גוי אפי' על כשירה מ"מ הכא ליכא לפני עור דאם תהי' כשרה ימכור בני מעים לישראל ולא לב"נ בכל זאת אין הדבר מתוקן כל צרכו והפסידו יותר מתיקונו מטעם שכתבתי לעיל:
ויען וביען כי קשה מאוד לשבור מנהג ישראל אפי' להקיל וראה כמה הטריח הרא"ש ליישב מנהג קולא בעשיית פרוזבל בזה"ז ועי' טור ח"מ סי' ס"ז והשנה הזאת היא שנת שמיטה ואני נוהג לעצמי לעשות פרוזבל ער"ה ברצות ה' וכן ראיתי רבותי נוחי נפש נוהגים ומ"מ לא רפרף א' על מנהג וכן כמה טרחו ליישב מנהג היתר בחדש לפני עומר והכל ליישב המנהג ומ"מ בעל נפש יחוש לעצמו וכן מילי טובא אין למהר לחדש איסור ומכ"ש היתר כי מנהג ישראל תורה היא והכלל החדש אסור מן התורה בכל מקום והישן ומיושן משובח ממנו:
ואמרתי כי רובא דרובא נבלות בשחיטה וטריפות לא ימצא אחד לו מני אלף איסור ודאי כי אפילו שוחט בסכין פגום כ' ר"ן איכא ספיקא טובא שמא לא פגע בפגימה ושמא לא קרע ע"ש ועיין בפירוש הפייטין בקדושת שחרית של פ' החודש דמייתי מדרש שהקב"ה ישחוט שור הבר בסנפירו של לויתן ויתמהו הצדיקים הא תנן אין שוחטין במגירה והקב"ה ישוב להם תורה חדשה מאתי תצא ע"ש ואין הכוונה שיחדש תורה חדשה ודין חדש ח"ו אלא שאפי' אנן נמי נשחוט במגירה אם הי' אפשר לומר ברי לי שלא פגעתי ולא קרעתי אלא שאין אדם יכול לומר כן ואפי' יאמר לא מהימנינן ליה כי מי יכול לשער זה אבל הקב"ה ששוחט בעצמו יכול לומר ברי לי וא"כ היינו תורה חדשה מאתי דוקא תצא. נחזור להנ"ל שרוב האסורים אית בהם ספיקא ומ"מ אסורי' כודאי מן התורה ולוקי' נמי עליהן משום נבלה ואפשר הרבה פעמים משום טרפה והטעם בזה כי הבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והעלו תוס' בכמה דוכתי ועי' פ"ג דשבועות דהיינו איסור שאינו זבוח ולא איסור אמה"ח דבחיי' לאו לאיברים עומדת אבל משום אי' שאינה זבוח ומשו"ה ה"ל איקבע איסורא וכל ספק שיולד ה"ל ודאי אסור מה"ת ואפי' קמי שמי' גלי' שנשחט בהיתר מ"מ לדידן אסור מן התורה וכן רובי ספק טרפות ה"ל כודאי מטעם שיצאה מחזקתה מחיים ומחזקינן מאיסור לאיסור כמ"ש תוס' פ"ב דיבמות ודברי ש"ך י"ד סי' נ' צ"ע בזה כמ"ש תוס' ביבמות ל"ז ע"א נחזור להנ"ל מש"ה אסרי' לבהמות דילן כמה פעמים ורובא דדהו אך כל זה לדידן משא"כ לב"נ כל בהמה בחזקת היתר עומדת לו וכל מה שיארע לו לבהמה תהי' מותרת לו לאכילה לבד אם יתלוש ממנה אבר בחיי' ולזה אינה עומדת וא"כ כל ספק אמה"ח שיארע בה מותר לו ובחזקת היתר עומדת ע"כ כל ספק בשחיטה ובטריפה אסור לנו ומותר לדדהו דתלינן דהוה שחיטה מעלי' אנן לא ניכל מספיקא דלמא לא הוה שחיטה מעלי' ואינהו אכלו דתלינן דלמא הוה שחיטה מעלי' וקמי שמיא גלי' דשרי' לישראל וממילא שרי לב"נ וקרוב לי לומר דלא מצינו ודאי נבלה אלא בהני אוזות פטומות שלפעמים מסתכנות ע"י הלעטה והנערות המשרתת תוחבים סכין בסימנים להמיתם וזו נבילה ודאית שראוי' לאסור מכירת בני מעים לנכרים למאי דקי"ל אמה"ח דעוף נמי אסור לב"נ עיי' רמב"ם הלכות מלכים ומ"מ אפשר לומר כיון דגם האומות נוהגים לשחוט העופות ברוחב הצואר ואינם נוחרי' א"כ גם כל העופות שלהם בלא"ה ה"ל אבר מה"ח א"כ לא קיימא בתרי עברי דנהרא וליכא משום לפני עור ולא דמי לבהמה שהם אינם שוחטים כמ"ש לעיל ואי לא ימכור הישראל להם לא שכיחי להו אמה"ח ושייך לפני עור משא"כ בעופות:
ועוד נראה לי לא לחנם אמרו חז"ל אין מזמני' ולא אמרו אין מושיטין בני מעים לבני נח משום דאמה"ח בשר אינו עומד אלא לאכילה לאדם וליכא למתלי בדבר אחר אבל בני מעים אדרבא אחז"ל אוכליהן לאו בר איניש ואחז"ל טוי בר אוזא ושדי בני מעיים לשונרא ושומן למשוח עורות ואמרי' סוף עוקצין מעיו לנבל בני מעיו לכינורות וכיון דאיכא למתלי בשום היתר תו ליכא לפני עור כמבואר ס"פ הנזקין ובתוס' פ"ק דע"ז שאביא לקמן אי"ה בהעתקת חידושי וא"כ תו ליכא להרעיש העולם כ"כ:
וראיתי בחי' דברי תורה שכתבת בקונטרסך דבר נאה ומתקבל דקרא כתיב לא תאכלו כל נבלה ומיירי סתמא נמי בנתנבלה בשחיט' וכשהותרה למכור לנכרי הוא וכל מה דמגבה הותרה א"כ גם בני מעים הותרו למכור לב"נ ודפח"ח. אבל מאן לימא שנמכרים לנכרי לאכילה ומיני ומינך תסתיים שמעתתא דלכאורה יל"ד מ"ט כתיב גבי גר בשעריך תתננה ואכלה ובמכיר' לנכרי לא הזכיר אכילה והיינו טעמא משום דגר תושב קבל עליו ז' מצות ולא יאכל אמה"ח א"כ נוכל ליתן לו הנבלה כמות שהיא לאכילה והוא יחוש לנפשו ולא יאכל בני מעים דהרי נזהר ונשמר שלא לבא לאיסור אמה"ח משא"כ לגוי שאינו מקיים מצות ב"נ אסור למכור לו להדי' לאכילה שיאכל בני מעים אלא מוכרים סתם ותלינן בהיתרא ואיהו מה דבעי למיעבד יעבוד:
פה צויתי להעתיק לך מ"ש בימי חורפי
חולין דף ל"ג ע"א תני דלא כרב אחא בר יעקב משמע דקי"ל דליכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי וכ"כ תוס' וע"כ צריכים לחלק בין הא דשאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו ובין הך דשמעתי' דלאו בני שחיטה נינהו וא"ש טפי לשיטות הרמב"ם דמפיק לי' מוקרא לך ואכלת מזבחו מכלל דזבחו אסור משום לתא דע"ז אבל גוי שאינו עע"ז אפשר דהוי בר זביחה מה"ת רק גדר גדול גדרו בי' כמבואר בדברינו לעיל י"ג ע"א שחיטות נכרי נבלה ואם כן א"ש דלא שייך הכא לומר גוי לאו בר זבוח הוא כמו לאו בר כבוש:
אמנם מהתימה על הרמב"ם דפסק כרב אחא בר יעקב ולא חייש לברייתא דתני' דלא כרב אחא בר יעקב וכבר עמדו בזה האחרונים ועיי' מ"ש בזה מהר"ם שיף ז"ל בשמעתי' באריכות וכן נלע"ד דלכאורה יש לתמוה אש"ס דסנהדרין דף נ"ט דפריך אהך סברא דמי איכא מידי והרי יפת תואר ומשני שאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו ופירש"י לאו ניתנה ארץ לכבוש אלא לישראל שאף לישראל לא הותרה יפת תואר אלא במלחמה ע"י כיבוש ע"ש והנה רש"י פ' תצא מפרש דהכתוב מדבר במלחמות הרשות ע"ש ברא"ם והוא מספרי וא"כ ע"כ צ"ל דאפי' בח"ל דלאו א"י נמי אין כיבוש לגוי והוא נגד תלמוד ערוך גיטין ל"ח ע"א ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא וכ' תוספות סד"ה אבל וכו' בחזקה של כיבוש מלחמה איירי וכן פי' ר' חננאל עכ"ל ומסיק אמר ר"פ עמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג וע"ש פירש"י באריכות ומייתי שם עוד וישב מני שבי וכ' תוס' ד"ה עמון ומואב כי היכי דקנו ארצם בחזקה ה"נ קנה גופם ומשמע שם בודאי דהלכתא כהך סוגי' למעיי' שם בפוסקים וא"כ תיהדר קו' הש"ס סנהדרין לדוכתא והרי יפת תואר ואין לומר שאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו דהא הוה שפיר בני כיבוש וצלע"ג:
ועיין שם בחי' רשב"א גבי מניין לנכרי שקונה את הנכרי למעשה ידו ובריש סוגי' דשם ומ"ש בשם הראב"ד ע"ש היטב י"ל באמת תנאי פליגי בהכי והש"ס דסנהדרין דמשני הברייתא דנאמרה ולא נישני' לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דליכא מידי מוקי הברייתא כמ"ד נכרי לאו בני כיבוש נינהו ועמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג וכסתמא דתלמודא בגיטין וא"כ הלכתא כרב אחא בר"י דאיכא מידי דאסור לנכרים ושרי לישראל ונן הוא להדי' ברבה פ' בראשית דחד מ"ד ס"ל כן וע"ש ביפ"ת ופסק כן הרמב"ם ומ"מ לא נפקא מיני' בכל התורה דהרי מסיק הש"ס אנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר' יהודה ועמ"ש רש"י שם ד"ה אליבא דר"י וכו' ולר"י גופי' לישראל נאמר וכו' ולא נפ"מ מידי אלא שלא להאכיל מפרכסת לגוי אבל להזמינם על בני מעים שרי דהרי לא קי"ל כר"ל שיהי' כמונח בדיקולא ועיי' היטב בכל זה כי יש לדחות דנהי דלא ניתנה הארץ לגוים לכבוש מ"מ אם עבר וכבשה קנה בכבוש כמו גזלן שקונה הגזילה ובודאי אין היתר לגזול מ"מ קונה ביאוש:
ויצאתי לדון בדבר חדש יעויין בחולין ס"ד ע"א בתוס' ד"ה שאם רקמה וכו' מבואר דביצים חדוש הוא דאין לך דבר היוצא מה"ח ושרי ע"ש היטב וא"כ נראה לכאורה לאסור ביצים לב"נ דגבי ישראל גלי התורה ולא לב"נ כמו מפרכסת דשרי לישראל דגלי רחמנא דבשחיטה תלי' מלתא ולא לבני נח וס"ל להרמב"ם דאפי' בהמה טהורה וכשרה לישראל אסורה מפרכסת לב"נ ולית ליה מי איכא מידי כמבואר פ"ט מהל' מלכים הל' י"ב ואפי' להחולקים וס"ל מי איכא מידי מ"מ בטריפה וטמאה דאסורה בלא"ה לישראל אסורה לב"נ אמה"ח כמבואר בחולין ל"ג ע"א תוס' ד"ה א' נכרי וכו' ועיי' בש"ך י"ד סי' ס"ב וא"כ ה"נ בביצים אסורים לב"נ לכל הפחות בביצים טריפות שהתחילו אפרוח להתרקם שאסורה לישראל בלא"ה ולהרמב"ם דלית ליה מי א"מ כל הביצים אסורין אעפ"י שכ' הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים ה' י"א שאמה"ח דעוף אין ב"נ נהרג עליו וא"כ ביצה אמה"ח דעוף הוה מ"מ הא כבר דחאו הראב"ד וכ' שט"ס הוא וצ"ל אמה"ח דשרץ ובכ"מ נמי דמקיים הגי' מ"מ ס"ל דאינו נהרג עליו אבל איסורא מיהא איכא וא"כ הי' נראה לאסור ביצים לב"נ למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' כנ"ל:
ואל תשיבני כיון דגלי רחמנא היתר בחלב אפי' לב"נ דכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר גבי אברהם אבינו וכערביי' נדמו לו והאכילם חמאה והשקם חלב ש"מ דשרי' לב"נ אע"ג דהוה נמי דבר היוצא מהחי כמבואר במס' בכורות ו' ע"ב וא"כ כיון דגלי היתרא בחלב ה"ה לביצים ז"א דא"כ מאי דחיק הש"ס לאשכוחי היתרא דחלב מדברי קבלה עשרה חריצי החלב ודמייתי נמי מקרא דזבת חלב ודבש דחיק ליה עלמא טובא דילמא לסחורה כמבואר ואמאי לא משני מדגלי רחמנא היתר בביצים ה"ה לחלב וכן קשה בהיפך אהתוס' דחולין מאי דוחקי' לחדש דרשא להתיר ביצים ולא כ' בקיצור מדהתיר חלב ה"ה ביצים וכן קשה עוד בבכורות ז' ע"א אמר יאלי דיחמורתא שרי' וכ' הראשונים הטעם משום שהוא פירשא בעלמא ועיי' בי"ד סי' פ"א ס"ג וע"ש בב"י וט"ז סק"ו והנה מבואר שם בפירש"י דס"ד לאסור משום אמה"ח וא"כ נימא דשרי' כמו חלב וביצים דגלי בהו רחמנא ולמה חדשו טעם משום פירשא בעלמא אע"כ היכי דגלי גלי א"כ ה"נ בב"נ דלא גלי אלא חלב גבי אאע"ה ויקח חמאה וחלב וא"כ מנ"ל שריותא דביצים ולומר כיון דגלי בישראל שאין חילוק בין חלב לביצים ה"ה בב"נ אין לחלק ביניהם וכיון דחלב שרי' ה"ה ביצים זה נ"ל דוחק ועקוש ומן התורה להתיר איסורא בסברא קלה כזו:
ואין להשיב נמי דביצים משקה הוא ומיחוי וגמיעא בעלמא וממילא שריא דאכילת אמה"ח אסור להו רחמנא ולא שתיי' דוקא בישראל דכתיב ריבוי לאסור צירן ורוטבן אצטריך שריותא בחלב וביצים ולא בב"נ ושוב מצאתי סברא זו בפלתי סי' פ"א לו נניח כן מ"מ תינח ביצה חי' אבל צלוי' ונתבשלה שהיא אוכל אסורה לב"נ כמבואר בתוס' בכורות שם ד"ה רוטב וכו' דציר שהקפה ה"ל אוכל וכ"כ בעלי תשובות כולם בענין משקים היוצאים שאינם כמותן היינו קודם שהוקפו אבל משהוקפו ה"ל אוכל וא"כ הה"נ ביצה קפוי אסורה ועוד דחי' נמי נ"ל דאוכל הוא ולא משקה ולא שרי רחמנא אלא לגומעה חי' ולאפוקי מאיסור צירן שחדוש הוא האי איסור משא"כ ביצה קפוי בשלמא בחלב דמפיק היתרא מעשרה חריצי חלב הרי התיר האוכל להדיא ולהך שינוי' דמפיק לי' מזבת חלב ודבש אפשר דאהאי שינוי סמיך ומשו"ה מאחר להאי שינוי' עד בתר דמייתי שינוי' דעשרה חריצי החלב ומקדים דברי קבלה לד"ת עיי' מזה בפלתי הנ"ל אבל אביצים קשה אע"כ דגמיעת הביצה אוכל מקרי ולא משקה וא"כ תבנא לדינא לאסור ביצים לנכרים:
ומעתה תמוה תתמה עיוני מאין אנו רגילים למכור ביצים לנכרים והתירה מפורש בש"ס ופוסקים עיין בשולחן ערוך י"ד סוף סימן פ"ו הלא אסור להושיט להו אבר מן החי משום לפני עור ואי נימא משום דמצוי להוא בלאו הכי ביצים שרי למכור להו דדוקא בתרי עברי נהרא אסור להושיט כמבואר במס' ע"ז ו' ע"א[1] ומבואר שם דאפי' איסור דרבנן ליכא ודלא כמשמע מתוס' שבת ג' ע"א ד"ה בבא דרישא וכו' וצריכים לחלק דוקא לישראל מצוה להפרישו מאיסורא דכל ישראל ערבי' זה בזה משא"כ לנכרי' אפי' מאי דאסור נמי לדדהו מ"מ אין כאן ערבו' והיכי דלא שייך לפני עור אין מצוה להפרישם[2] וא"ש היתרא דמכירת ביצים המבואר בש"ס ופוסקים משום דשכיח להו טובא מ"מ יש לתמוה על מנהג ישראל שנותנים ביצים טריפה בפס דמים לנכרים וזה אסור אפי' היכא דשכיח להו כמוכח ממ"ש תוס' פסחים צ"ב ע"ב ד"ה ואבר מן החי לב"נ ומהרש"א לא עמד על כוונתם ופני יהושע ביאר בפשיטות דע"כ בשל נכרים איירי אבל בשל ישראל אין חילוק בין תרי עברא דנהרא או שניהם במקום א' וא"כ צ"ע על מנהגינו ואין לומר ולדחוק דכיון דאסור לתת מתנת חנם לנכרים מלא תחנם ומה שאנו נותנים מתנת חנם לנכרים היינו במכירו ושכנו דהוה כמוכרו לו וכמבואר בע"ז כ' ע"א תוס' ד"ה ר' יהודה אומר וכו' והדר ה"ל מתנה כזבינא וכיון דמצוי להם בלא"ה שרי אפי' בשל ישראל דא"כ לא הוה מקשי התוס' מידי דלמא לעולם בשל ישראל איירי ואפ"ה דוקא בתרי עברא נהרא דמתנה ה"ל כזבינא כנ"ל אע"כ זה ליתא דנהי דלא עבר בלא תחנם דלאו מתנת חנם יהיב לי' מכל מקום מסייע לעוברי עבירה בנתינתו לו והדרה קו' לדוכתא:
מיהו ביצים שלימות פשיטא לי דשרי לתת אותם במתנה כיון דאיכא למתלי דלהושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים קבעי לה שרי דבכל שהוא דאיכא למתלי תלינן כמבואר במשנה מס' שביעית פרק ה' משנה ח' ומבואר מאוד במס' ע"ז ט"ו ע"א ובסוף פרק ה' דגיטין ס"א ע"א תוס' ד"ה משאלת אבל לתת להם ביצים טרופות וכן בדין דאסור לתת להם שלימות כשיש בהם חשש טריפות משום שמא יחזור וימכרנה כמבואר בשולחן ערוך יו"ד סימן פ"ו הנ"ל מן התורה להתיר - אך מדלא שמעתי מי שנתעורר בזה מעולם עמדתי מרעיד ואמרתי למצוא היתר מפורש להתיר ביצים לבני נח ואולי נימא כשהותרה נבלה ביצתה נמי הותרה למכור לנכרי דאין לומר דלמא קרא בנבלת בהמה קאי ולא בעוף ז"א דא"כ איך אמרינן בפסחים כ"ג כשהותרה נבלה חלבה וגידה נמי הותרה מנ"ל להתיר חלב דלמא בנבלות חי' מיירי דחלב חי' שרי בשלמא הא לא קשי' דלמא בעוף מיירי קרא דאין לו כף וגיד הנשה לא שייך בי' כמבואר ריש פרק ג"ה ולא נדע אפילו היתר גיד ז"א אולי ס"ל למתני' דשולח אדם ירך וכו' כרבי אלעזר בחולין קט"ו ע"ב דמפיק איסו' בשר בחלב מהיקשא דנבלה וה"ק רחמנא כשתמכרנו לא תבשלנה בחלב ותמכרנה וס"ל נמי לתנא דמתני' דבשר עוף בחלב שרי' מן התורה ומיעוטו דחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם א"כ ע"כ קרא דנבלה לא בעוף איירי אבל מחלב קשי' דלמא בחי' איירי קרא ודוחק לומר בהא נמי דמתני' אתי' כר' עקיבא דמתיר בשר חי' בחלב זהו דלא כהלכתא והלא כל הפוסקים פסקו הך כשהותרה ועיין לקמן כ"ג ע"ב פלוגתת ריה"ג ורבי עקיבא י"ל בזה פרפרת נאה ריה"ג לשיטתו ורבי עקיבא לשיטתו וק"ל:
מ"מ קשי' מנ"ל לדינא להתיר חלב מדהותרה נבלה אע"כ צ"ל דקרא מסתמא בכל גווני איירי בין בבהמה בין חיה ועוף וכשהותרה ביצתה נמי הותרה אע"ג דלמאי דקי"ל דבשר עוף בחלב מותר ע"כ לדבי ר"א הנ"ל לא איירי קרא בנבלות עוף דא"כ איך מזהר לא תמכרנה מבושל בחלב מ"מ אנן לא פסקינן איסורא דבב"ח מהך היקשא אלא מלא תבשל ג"פ כמבואר ברמב"ם ודבי ר"א אפשר דס"ל בשר עוף בחלב אסור אבל א"ל דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ואינו נקרא נבלה כלל כמו שלא נכלל דגים וחגבים בכלל זה ז"א עמ"ש תוס' חולין ק' ע"א ד"ה לא אמרן וכו' אלא מחוורתא דס"ל בשר עוף בחלב אסור ואנן דס"ל בשר עוף בחלב מותר לית לן הך היקשא ולכ"ע מיהת קרא בכל גוונא איירי וא"כ כשהותרה נבלה ביצתה נמי הותרה לב"נ וא"ש:
שבתי וראיתי תינח להרמב"ם הנ"ל דלית ליה מי איכא מידי וא"כ ס"ד למיסר אפילו ביצים דשרי לישראל ומדגלי רחמנא היתרא בנבלה וביצתה ה"ה בכל ביצים שבעולם אמנם להפוסקים דאית להו מי איכא מידי וא"כ תינח בביצת נבלה דמן התורה לישראל נמי שרי' עיין שם רפ"ה דעדיות ובחולין נ"ח ע"א בתוס' שם באריכות אבל ביצי טריפות דאסורי' לישראל מנ"ל היתרא לבני נח דאין לומר מכל מקום מוכח מביצים נבלה המעורת בה ונמכר' עמה לנכרי דאסור מן התורה ז"א דהתם היינו טעמא משום דכגופה חשיבה ומתה עמה ואין כאן אבר מן החי משא"כ אותן הנגמרות כבר שאין מתה עמה אפ"ה שרי רחמנא לנכרי ע"ז אנו דנין ואינהו שרי' לישראל מה"ת ואין כאן ראי' כלל להתיר ביצה לנכרי:
ותו דלהרמב"ם נמי מאן לימא לן דהיא וביצתה הותרה דלמא ע"כ לא אמרינן הכי אלא בגידה וחלבה דאסורה לישראל ושרי לנכרי א"כ כשהותר לישראל למוכרם לנכרי הכל בכלל כל מה שאינו ראוי' לישראל אך ביצת נבלה דמותר לישראל באכילה ולנכרי אסור לפי הנחתינו א"כ אינה בכלל היתר נבלה דלא שרי רחמנא אלא מאי דלא חזי לישראל אבל מאי דחזי לישראל לא ואיסורא נמי איכא למוכרים לנכרי בזול בדמי נבלה כמבואר בתוס' ע"ז כ' ע"א בסוגי' דלא תחנם:
אמנם יגעתי ומצאתי דלכאורה דבר זה במחלו' שנוי' דבילקוט מייתי בשם ספרי לא תאכלו כל נבלה לרבות הטריפה פי' שיהי' מותר למכור לעכו"ם ולא נימא לכלבים דוקא וא"כ נימא כשהותרה טרפה היא וביצתה הותרה וזה אסור לישראל משום ביצים טריפה מן התורה כמבואר ושרי לנכרי א"כ התירה מפורש אך במכילתא פרשת משפטים בפסוק ובשר בשדה טרפה לא תאכלו יליף היתר מכירת טריפה לנכרי מק"ו דנבלה שאינו מטמא במגע ומשא כ"ש טרפה א"כ משמע דלא דריש כל נבלות לרבות טריפה ואין לומר כשהותרה טריפה דלא הותרה מק"ו אלא המותר לנכרי בלא"ה לא זולת בנבלה והנה בתוס' פסחים כ"ב ע"ב ד"ה אותו וכו' משמע דס"ל דרשא דספרי דאי מפיק להו היתר טריפה מק"ו א"כ זה הק"ו בעצמו שייך נמי להושיט העובר את ידו ומהאי טעמא ניטעה למילף מהיקשא מבשר קדשים דאפילו למאן דאמ' היקשא עדיף מק"ו מכל מקום הכא אתי הק"ו לגלות לן דנילף היקשא מטריפה ובשר מן החי דקרא דשרי' בהנאה ולא מבשר קדשים דה"א אותו הק"ו בעצמו שייך נמי אהוציא עובר ידו שאינו מטמא במגע ומשא וע"כ לית לי' להתוספות הך ק"ו אלא מרבה טריפה מכל נבלה ואם כן נטעה להקיש עובר שהוציא ידו מהיקשא לבשר קדשים לחומרא וכבר כתבנו דאי נפקא מכל נבלה מוכח שריותא דביצים אמנם רש"י אינו מפרש כפירוש התוס' משמע דס"ל הק"ו הנ"ל לכן דחק בדברי אגדה שאין הקדוש ב"ה מקפח שכר וא"כ אין לנו היתר לביצים לתתם לנכרים כשהם טרופות והדבר צריך תלמוד:
ועדיין אני אומר דגם אי ביצים אסורות לנכרים מכל מקום מותר לתת להם ביצים טרופות חיות אפילו אי אסורות לגומעה לבני נח וכדמשמע ריש ביצה דאמר ביצה אוכלא ע"ש מכל מקום מותר לתת להם משום דאולי לא לאכילה קבעי להו כ"א למלאכה כדרך לעשות הרבה מלאכות בביצים טרופות כמלאכת הדבוק וכדומה אמנם להזמינם על המאכלים שנילושו בביצים או שנתבשלו עמהם ביצים כדרכינו בי"ט ופורים אסור לפי הנ"ל ואין לומר דטעם כעיקור לא נאסר אלא לישראל ולא לבני נח ז"א אדרבא מבואר בלשון רש"י בחולין בסוגי' דזרוע בשלה דלכן איצטריך ילפותא לטע"כ משום דמסברא חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות וא"כ בב"נ דלא כתיב אחרי רבים להטות אפי' באלף לא בטיל:
ולא עוד אלא אפילו תבשיל שנתבשל בקדירה שהי' בה ביצים פ"א יש לאסור ולא שייך בהו שריותא דנותן טעם לפגם לא מבעי' להפוסקים דכל היכא דלא בטיל נותן טעם לפגם נמי אסיר א"כ ה"נ הא הנחנו דאפילו באלף לא בטיל לדדהו אלא אפי' להחולקים נמי דע"כ לא שרי ר"ש נותן טעם לפגם במס' ע"ז ס"ח אלא משום דגלי לגר אשר בשערך תתנה ואכלה נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה ולישראל גלי רחמנא ולא לב"נ ויש לעיי' לדינא בכל מ"ש וצ"ע. פ"ב עש"ק בהעלותך קע"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ עי' שדי חמד (כללים מערכת ו כלל כו ס"ק ג ד"ה ומה) שכתב על דברי החתם סופר כאן שכן כתב הרב מגן אברהם (סימן שמז ס"ק ד), ועי"ש עוד.
- ↑ עי' שדי חמד (שם ד"ה המורם) שתמה על החתם סופר כאן שכתב כן בפשיטות ולא זכר שר דבדבר זה עמדו אבות העולם קמאי ובתראי ולכל הפחות היה לו להזכיר דברי הרמ"א (יורה דעה סימן קנא ס"א) והרב ש"ך (שם ס"ק ו), ונשאר בצ"ע.