מגן אברהם/אורח חיים/תנ
|
< הקודם · הבא >
פרי מגדים ♦ מחצית השקל טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) צריך לפורעו. ואף על גב דלכתחלה אסור לקבל חליפי חמץ הכא כיון שבשעה שנותן לו ככר זה אין הראשון בעין לאו חליפי חמץ נינהו עמ"ש ססי' תמ"ג וכתו' בכ"ה שיש מקומות שנהגו איסור לכתחלה ללות לפני פסח ולפרוע אחר פסח:
(ב) יאמר לו כו'. ובדיעבד אפי' לא אמר לו והביא לו אחר פסח שרי שהרי לא זכה בו הישראל בפסח (ב"ח) וישראל שקנה חוק הגלחים שנותנים להם לחם מותר ליקח לאחר הפסח מה שחס' להם בפסח דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטע' קנס והכ' ליכ' למקנסי' (הג"מ ומרדכי):
(ג) אומר לעכו"ם וכו'. כ' ב"י בשם הג"מ שמותר להתנות קודם פסח וליטול דמים כו' ול"ד לישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות שאסור לומר טול אתה של שבת ואני של חול כמ"ש סי' רמ"ה דהתם כל הטורח לאמצע ונראה כטורח בשביל ישראל אבל הכא שנוטל הדמים מתחלה מותר עכ"ל הג"מ אבל המרדכי כתב כמ"ש כאן שא"צ ליטול הדמים: ונ"ל דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש בי"ד סי' רצ"ד סי"ג לענין ערלה ע"ש וא"כ צ"ע על הרב"י מאחר שפסק שם דאסור לומר לעכו"ם טול אתה חלקך בשני ערלה ואני אח"כ דה"ל חליפי ערלה וא"כ ה"נ ליתסר וי"ל דהכא לא זכה הישראל מעולם בחמץ רק שמוכר להעכו"ם התנור בפסח והעכו"ם יכול לאפות בו מצה משא"כ התם דזכה באילנות ומ"מ יש לנהוג שימכור להעכו"ם התנור בפסח ויטול הדמים מתחלה כמ"ש הג"מ וכ"פ הב"ח ובד' ימים שהם י"ט עכ"פ אסור לו' טול אתה וכו' כמ"ש סימן רמ"ה:
(ד) מותר ליהנות. דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש ססי' תמ"ג אבל אם קבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכן לעולם לתת ככרות וא"כ ה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:
(ה) אין זקוק לו. ואף ע"ג דאם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת ואח"כ עשה עמו יין נסך שכרו אסור התם אם לא היה עושה עמו כלום לא היה משלם לו שכר ונמצא שנוטל שכר יי"נ אבל הכא כיון שהשכיר לו תנורו לשבוע א' אפי' העכו"ם לא יאפה בו כלל היה צריך לשלם לו א"כ לא שקיל שכר חמץ ולכן שרי ומ"מ לכתחלה צריך שיאמר שיאפו בו מצה כנ"ל ברור והב"י נדחק בזה ע"ש:
(ו) לדור בו. משמע דאסור להשכירו לשום בו חמץ דמשתכר באיסורי הנאה (ועס"ז) ודוקא כשהמשכירו תוך הפסח או בע"פ (אגור):
(ז) שיקנה חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא (אגודה):
(ח) צא ואכול. ודוקא שא"ל צא ואכול חמץ או שיודע בודאי שיאכל חמץ:
(ט) אא"כ הקדי' וכו'. וכן עיקר ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל וכמ"ש בי"ד סי' קל"ב ס"ד ואם לא הקדים לו דינר מותר לו' תן לפועלים חמץ ואני פורע: וא"כ מי שיש לו תינוק וצריך לשתו' חמץ מותר לו' לעכו"ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע (וע' סי' שמ"ג) ואין זה הנא' במה שבנו שותה חמץ כמ"ש בי"ד סי' רכ"א ס"ד ע"ש ועוד דפועלי' נמי מזונתן עליו ואפ"ה שרי כמ"ש המרדכי ע"ש אבל הוא לא יקח החמץ בידו (ועסי' תרי"ו ס"א בהג"ה) כמ"ש סימן תמ"ו ס"ג ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי:
(י) ואסור לקנות. דהא אין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אות' ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו (ריב"ש ב"י) ועוד נ"ל דאסור משום רוצה בקיומו עבי"ד סי' קל"ג ס"ד ה"ו וכ"כ התו' בפסחי' דף ק"ב ע"ב דמה שמחזיק לו העכו"ם טובה חשוב כשכר אם לא שהוא שלא בפני העכו"ם ע"ש ומשמע מדבריה' דאם היתה בהמת עכו"ם טעונה חמץ אסור לפרוק אלא שלא בפני העכו"ם אבל לתי' קמא שרי כיון דצע' ב"ח דאוריי' ואינו מתכוין שיחזיק לו טוב' הוי לא אפשר ולא מכוין דשרי וכ"מ בח"מ סי' רע"ב בטור ע"ש:
(יא) אסור להשכיר וכו'. שרוצה בקיומו ע"י ד"א שלא יבקע הכלי (טור) ונ"ל דה"פ שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה כנ"ל דלא כב"י ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירה לכתחלה (טור) פי' שהקדירה בלועה מחמץ אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ קשה דליתסר משום משתכר באיסורי הנאה כמ"ש ס"ד וצ"ל דדוקא התם שנותנין חמץ עצמו בדמי התנור שכך היה מנהגם וא"כ מעות אלו נמי הוי דמי חמץ אבל בכלי עיקר השכר הוא מעו' אלא שהחמץ גרם לו הנאה לא החמירו לאסרו וה"ה בחמור ומיהו נ"ל לאסור אף בחמור (ב"ח) ודבריו צ"ע דהא הרשב"א מייתי ראיה מי"נ דשכרו אסור והתם עיקר השכירות הוא המעות וע"ק דהא בית ג"כ עיקר השכירו' הוא המעות ואפ"ה אסור כמ"ש ס"ה בהג"ה וא"כ למה התיר גבי חמור לכן נ"ל דכל הנך מיירי שמשכיר לו סתם רק שיודע שהעכו"ם ישתמש בו (חמץ) לכן בתנור אסור דכיון שמשכירו לאפות וסתם אפייה היינו חמץ א"כ משתכר באיסורי הנאה לכן צריך שיאמר לאפות בו מצה אבל בכלי וחמור לאו מסתמא לחמץ קיימו לכן שרי סתם להשכיר לבשל ואסור בכלי מטעם אחר כנ"ל ובחמור שרי ומ"ש רמ"א גבי בית שמשכירו לדור בו היינו שמשכירו סתמא כנ"ל ובב"י סי' ת"מ בשם הרשב"א משמע דבבי' דוקא יושב ומשמר אסור:
(יב) ויש מתירין וכו'. לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן אבל בד"מ כ' דלדעת הטור דאסור להשכירו מפני שהכלי עצמו בלוע מחמץ א"כ כ"ש שאסור להחם בו חמין ליהנות בו בעצמו אמנם המנהג דשרי וכ"כ התו' עכ"ל וצ"ע דהא המרדכי התיר בתרנגולת שנמצא בו חטה למכור לעכו"ם כיון שאין לו הנאה מן החמץ וע"ז מביא המרדכי ראיה שמותר להחם חמין בכלי חמץ שאין נהנה מן הבלועה כו' ע"ש ואנן קי"ל דתבשיל שנמצא בו חמץ הכל אסור בהנאה כמ"ש בסימן תמ"ז (והטעם ע' סימן תמ"ב ס"ב) ואסור למוכרו לעכו"ם כ"ש דאסור בעצמו לרחוץ בו וגם בתוספת לא התיר אלא לתת לתוכו דבר יבש ובזה לא פליג הטור דהרי פסק בי"ד סימן צ"ד דקדרה הבלועה מבשר בחלב מותר לתת לתוכו פירות או צונן וגם האו"ה כלל כ"א כתב דבכל מקום דמותרין המים בהנאה מותרים למכרן לעכו"ם אם כן כיון דכאן מותרים לרחוץ בהם א"כ נימא גם כן דתבשיל שנתבשל בכלי חמץ מותר למוכרו לעכו"ם: ובמעגלי צדק כתוב והני כלים לאו כלים דאכילה נינהו אלא כלים המיוחדים לרחיצה ולכיבוס דאע"פ שעכ"פ בלעי חמץ מ"מ מדינ' א"צ להטמינם מן העין כשאר כלים (ערסי' תנ"א) מ"מ צ"ל שעכשיו אין משתמשין בהן שום שמוש בפסח עכ"ל ומ"מ אף לדברי המ"צ משמע כיון דבלעי חמץ משהו ואינן ב"י אין אסורים בהנאה ואם כן אם נתבשל בהם תבשיל מותר למוכרו לעכו"ם ועיי' בת"ח כלל פ"ה דפסק בקדירה הבלועה מבשר בחלב דמותר לעשות בו חמין לחוף הראש ואף על פי כן אסור למוכרו לעכו"ם וצ"ל דדבר העומד לאכילה כשהעכו"ם אוכל ונהנה ממנו ה"ל כאלו ישראל נהנה ממנו דמהנ' הוא לעכו"ם כמ"ש ססי' תמ"ח אבל לחוף בו הראש שרי שאין נהנה מחמץ שבתוכו ועוד דה"ל שלא כדרך הנאתן עמ"ש סי' תס"ו: וביש"ש בחולין כתב דדוקא חמין לחוף בו הראש נוהגין היתר אבל הראוים למאכל ומשתה אסור ע"ש וא"כ ה"ה כאן אסור למוכרו לעכו"ם: כתב הב"ח ואותן השוכרים מהמושל יורות וריחיים ליקח מכל שכר שמבשלין מדה חמץ אם הישראל מחויב לתקן היורות והריחיים כשמתקלקלים אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפי' מעות בשכרו כיון דמנהגם לתת חמץ דמי לנהנה בדמי חמץ ואם יש לו כח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור קודם פסח לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואף על פי שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי כמ"ש סימן תמ"ח ס"ג (ונ"ל דימכור ג"כ היורות לעכו"ם) ואם אין ישראל צריך לתקן היורות והריחיים דומה למי שקנה חוק הכומרים כמ"ש ס"ב ודי שיתנה קודם פסח ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל ול"נ דל"ד דחק הגלחים אינו שכירות רק מס בעלמא הוא דיהבי להו ואי לא יהבי להו היום יהבי להו למחר אבל הכא נותן לו בשכר הריחיי' והיורות והעכו"ם מפרישו וא"כ דמי ממש לתנור דאפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה ואף על פי שא"צ לתקן מ"מ הם שלו לפי שעה דשכירות ליומיה ממכר הוא ומאי איכפת לו לשר אם הישראל מניחן ריקנים או מניח לבשלו לטחון בהם לכן נ"ל דאין לו היתר אלא שימכור קודם פסח הריחיים והיורות לעכו"ם וע"ס סימן רמ"ג בהגה וצ"ל דמיירי שאין הישראל שוכר הריחיים עצמו רק שוכר חק המגיע להשר מהריחיים דהיינו המדות ומ"מ נ"ל דל"ד לחוק הכומרים דמיד כשטוחנין החמץ ומפרישין המדה ומניחו בריחיים זכה הישראל במידה שלו המגיע לו לכן יש למכרו לעכו"ם או יצוה להטוחנים שלא יפרישו המידות בפסח רק יכתבו העכו"ם שטחנו בפסח ויגבו מהם לאחר פסח כנ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |