פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/א

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אפילו נשים. הקשה הט"ז הא דכתבו התוס' מדלא אמר איידי דנשים ש"מ לכתחלה שוחטות אכתי אמאי לא אמר איידי דעבדים דלכתחלה לא כמ"ש התוס' בקדושין ותירץ דשוחטין מן הדין לכתחלה אלא מעצמן נמנעין או משום חומרא בעלמא אין מניחין ומדינא שרי ומשו"ה הוצרך לומר איידי דטמא. והנה רמ"א כתב שאין להניח לנשים לשחוט ויש ב' טעמים. א' דחשידי אלפני עור או דרגילין להתעלף ויש לעיין אי מן הטעם שחשידי אלפני עור הא לקמן סי' קכ"ז ס"ג פסק דאשה נאמנת בניקור בשר אם לא דהתם בניקור הפנים שאין טורח. ואם הטעם שדרכן להתעלף ולכתחלה אין לשחוט אלא המוחזק כמ"ש הר"ב כאן בהג"ה א"ש טפי. ואם שחטו נשים דיעבד כתב השמלה חדשה סי' א' סי"ג במקום שאין נשים שוחטות איתרע רוב דידהו ובמקום שנשים שוחטות יש להניחם על מנהגם יע"ש. ואני אומר אם לא בדקו להם סכין כיון דבדיקת סכין טורח רב הוא דמיא לבדיקת חמץ דאי הוה ד"ת לא היו נאמנים ועיין ר"פ ובת"ח כלל מ"ו ד"ט ולקמן סי' קכ"ז סעיף ג' דאתחזק איסורא אסור וה"ה שחיטה דאיתחזק איסורא וכן ברגילה להתעלף ושחטה ואמרה לא נתעלפה אין נאמנת כיון דיש ספק בדבר מקילה בספק אף בלא טורח אינה נאמנת עיין קכ"ז ואליהו רבא בדף האחרון ואין להתיר שחיטתה דיעבד אם לא בהוחזקה שלא נתעלפה גם בדקו לה סכין כנ"ל ואם תרצה להקל בלא הוחזקה מ"מ ברגילה להתעלפה אין להאמין:

עיין יש"ש פ"ק דחולין (סי' א') כתב דמתו' ר"פ ד"ד ד"ה המנוה דנאמנות על השחיטה היינו שאומרים שחטו וגם למאן דמפרש בירושלמי נשים עצלניות אין נאמנת לומר שהם בדקוה אלא שמעידות שבדקו אחרים יע"ש. לא הבינותי דבריו דהמעיין בתו' יראה דהם נאמנות על השחיטה שכתבו כל דבר שבידם וכן משמע מתו' גיטין כ"ב ד"ה ע"א דאשה יכולה ללמוד והא אין להם נאמנות. וראיתי להתב"ש אות י"ד כתב כיון דדיעבד שחיטתה כשרה הוה בידה ואיני יודע דאם נאמר בדאורייתא לא מהימנא אף דיעבד פסולה גם מ"ש בדיקת חמץ שאמרו אחרים בדקו לא ידעתי פירושו דבגמ' אמרו שהם בדקוהו וטעמא דהוה דרבנן וע"ש:

קשיא לי חש"ו ששחטו ואחד רואה מהימן ליבעי תרי דאין ע"א נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא אם לא שבידו ושוחט הוה בידו לשחוט כהוגן וכ"ת שמא אירע לו באונס קלקול אין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת עפ"י הרוב כדמוכח גבי מומר לתיאבון עיין פוסקים ומרדכי ריש פ"ק דחולין וא"כ בהמה של חש"ו ואחר רואה דאין בידו איך נאמן וכ"ת אין ה"נ דבעינן ב' והרי הר"מ ז"ל בפ"ד מה"ש ה"ד כתב חש"ו ששחטו בפני יודע משמע חד מהני עיין חולין י"ג וכ"ת כתי' הב' של המרדכי דמוחזק בכשרות אחד מהימן אפי' היכא דאיתחזוק וכי לא מהימן בריק ופוחז והר"מ ז"ל סובר בלא"ה דבעינן שיהא השוחט מוחזק כמ"ש הש"ך באות ב' מ"מ אהמחבר קשה דאיהו בסי' קכ"ז ס"ג כתב ע"א נאמן להתיר ולא לאסור וכמ"ש הש"ך אות כ"ג דלא תמצא להחמיר דאין נאמן נגד חזקה והא במוחזק מהימן ש"מ דלא ס"ל תי' הב' א"כ קשה ועוד נהי דנאמן במוחזק בכשרות היינו טעמא דאיכא חזקה דכשרות נגד חזקת איסור ותו מהימן ככל ע"א דיליף מוספרה לה לעצמה כתובות ע"ב א' בלא אתחזק איסורא משא"כ נגד הרוב וודאי אין מהימן דרוב מעשיהן מקולקלים ומנא לן דע"א כה"ג נאמן וצ"ע. ומזה נראה לי אף דבידו לא מהימן כל שהוא הפך הרוב דהא דבידו מהימן יליף לה מושחט בן הבקר דכתיב ל' יחיד או מכהן המקריב כמ"ש רש"י בחולין יו"ד ב' ד"ה ע"א יע"ש זה דווקא בחזקה מהימן ולא נגד הרוב אף שבידו דמנלן הא ואולי גילוי מלתא הוא כיון דבחזקה מהימן כל שבידו ה"ה נגד הרוב ועדיין צריך עיון:

ב

ועבדים. כ' הט"ז דב"י תמה דמשוחרר פשיטא ותירץ הוא ז"ל דמצינו כמה פעמים דצריך ריבויא אף משוחרר. ועיין בנה"ך שהקשה עליו ומ"מ אפשר לדינא מודה הט"ז דאף עבדים שאין משוחררים וכסתימת המחבר אלא שרצה ליישב קושית הב"י על הטור ומ"מ מ"ש דהב"י תמה על הטור דמשוחרר פשיטא המעיין בב"י יראה שלא תמה על זה וז"ל משוחררים זה פשוט דמשוחרר כישראל אלא מה אירי' משוחרר אינו משוחרר נמי הא שוה לנשים הרי דתמה על אינו משוחרר אבל לא דקשיא ליה על משוחרר פשיטא. שוב ראיתי שאליהו רבא בדף האחרון שתפס על הט"ז בזו ולי נראה דא"כ ל"ל להב"י לומר זה פשוט הא במשנה דכל הפסולים תנן עבדים אלא להכניס כל זה בקושיא כלומר זה פשוט ולא הוה למתני כלל וע"כ באין משוחררים מיירי וע"ז תירץ הט"ז דמשוחררים אצטריך ליה ואין משוחררים אפשר דריקים הם כמ"ש הש"ך אות ב'. ולענין דינא אף שהרמ"א כתב אין לנשים לשחוט וכן המנהג היינו מפני עילוף ובעבדים לא שייך זה ואפשר דלא שייך וכן המנהג בעבדים דאין מצויין כלל בינינו עבדים:

ג

עיין ט"ז והקשה לבעל העיטור נוקי מתניתין בהכי הכל שוחטין מומחין אף שאין מוחזקין דכ"כ הב"ע דבעילוף לא חיישינן לא בתחלה ולא בסוף ואם אין יודעים שהוא מומחה שחיטה כשירה דעבד ואי דקשיא וכולן הא לאינך נמי קשה וכן הקשה מהרש"א ותירץ דשחיטתן משמע ע"י שום תיקון והמעיין ברא"ש מה שהקשה לפי' הגאונים אינו סובר תירוץ הט"ז יע"ש. ומ"ש הט"ז והכי קי"ל היינו דלכתחלה או ליתן ע"ם שישאלנו בלא נטל כ' קבלה ואם איתא לפנינו ודאי דצריך לשואלו ואם ליתא לפנינו יש לאסור דריע חזקתיה כיון שלא נטל קבלה. שוב ראיתי שכן הוא דאם ליתא דאף דיעבד אסור אמנם בשמ"ח סעיף כ"ד ותב"ש אות מ"ד כתב דאפילו בעומד ע"ג יש לאסור דתקנה זו באיסור היה מתשובת הר"ם ב"ב והוה כחשוד לאותו דבר והביא שו"ת חות יאיר דמתיר בדוחק בגדול עע"ג יע"ש וכן הביא בית לחם יהודא אות ב' בשם חו"י שו"ת קע"ח ועיין באורח מישור מזה ואם קבלה כתב מאביו מהני פקפק בזה הבית לחם יהודה בשו"ת שלו סי' א' והש"י התיר בשם הלכות קטנות ועיין מ"ש בהא דשוחט שבדקו ולא הוה יודע ע"ש היטב:

ד

חכם ומומחה. בטור כתב חכם והרב הוסיף מומחה וכפי משמעות דמשו"ה הוסיף מומחה לומר אף דמומחה מ"מ בעינן חכם ג"כ ומיהו חכם לחוד סגי כמ"ש הר"ב אח"כ אא"כ נטל קבלה מחכם ויותר י"ל דתרתי בעינן דוקא חכם ומומחה ג"כ שידע אם יש לשוחט אומן ידים. וראשון נראה יותר ומ"מ ישר הוא שלא ליתן קבלה עד שיהא שוחט בפני שוחטים דמתא והרב ינסהו ואז יוצאין לכ"ע. ועיין ט"ז ויש לעיין דהא הר"מ ז"ל איירי ביודע ה"ש אפ"ה לא ישחוט אא"כ בפני חכם ודאי דמומחה לחוד סגי ואולי הרב כוון למ"ש אח"כ לענין קבלה ואין להאריך:

ה

בשחיטה החמירו שמסורה לקלי הדעת ובעו"ה עכשיו נפרץ ביותר ואם אאריך בענין שוחטי זמנינו תכלה היריעה מהכיל עיין שמ"ח מה שהאריך שם:

ו

עיין ט"ז והנה היה להקשות בקיצור דבסי' ח"י פסקינן אם לא שיבר בו עצמות לא מהני אף דאיכא ס"ס אלמא דס"ס במקום חזקה לא מהני כמ"ש הוא עצמו בסי' ק"י באות ט"ו כיון שהוא תופס במושלם בדין סכין הוה ס"ס גמור דלא כמ"ש הש"ך בסי' ק"י ובנה"ך כאן דלא הוה ס"ס שדרך להוליך הסכין על כולה וכעין ס"ס הוא ע"ש. א"כ תקשי ליה אמאי בשוחט שרי גם מה שהביא ראיה מהא דגבינות צ"ע הא לקמן סי' פ"א ס"ב פסקינן דהגבינות מותרין המה והוא לא ערער שם כלום. שוב ראיתי להתב"ש אות כ' העיר קצת בזה ע"ש. והנה נראה דודאי חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא כמאן דליתא דמי ועיין ריש נידה בתוס' שם ד"ה אלא ב"ב דהא דמטמאין אדם שנכנס לבית אף דחסר הנגע בסוף השבוע ואיכא חזקה דאדם וחזקה דהשתא אם לא דמקוה שאני דחסר ואתאי באופן דחזקה דהשתא כמאן דליתא נגד חזקה דמעיקרא אם לא בחסר ואתאי אפ"ה חזקה דמעיקרא עדיף אלא בהצטרפות עם עוד חזקה הוה תרתי במקום חדא וא"כ ע"כ טעמא דסכין לקמן משום דדרך הסכין להתקלקל ע"י חתיכת דבר מה והוא חזקה העשויה להשתנות אף דמ"מ חזקה טובה היא ועדיפא מחזקה דהשתא מ"מ בהצטרף עוד חזקה דבהמה בחייה אסור וא"כ אין ראיה לשוחט זה דאימא דחוזר תמיד על ה"ש וחזקה טובה היא לכן אמר דאדרבה דמיא למקוה דחסר ואתאי וה"נ בשכחה ואדרבה גרע מחזקה דסכין וכאמור. ומה שהביא ראיה מגבינות ה"ק דרצה להטריף שם בהוגלד פי המכה דיצא זמן מה מחזקה ג"י ואף דהתם כשר היינו דאיכא רובא וחזקה מחמת רובא ואף דחזינן בהמה זו לאו מרוב דהא השתא טריפה היא מ"מ אמרינן קודם לכן היתה בריאה מרוב בהמות הבריאות ועתה נתחדש בה חולי משא"כ בשוחט דרוב הוא דלא חציף אינש להיות שוחט אם לא יודע על בוריי' ה"ש והא איתרע דחזינן דהאי לאו מרוב הוא דאינו יודע עתה ושוחט ודמיא לסימן נ' במים בראש דאסרו חכמי קראקא והרמ"א ז"ל דאנו דנין על המקרה אם הקיף המוח המים אין לומר מרוב דרוב בהמות אין להם מים בראש וכמ"ש התב"ש בסי' כ"ט באורך ושם יבואר וה"נ כאן ושפיר מייתי ראיה כן היה נראה לכאורה. אמנם עכשיו ראיתי כי דבריו מים חיים הם דזה לשון המרדכי (פרק אלו טריפות סי' תרל"ה) וכן אמר מהר"מ להתיר בשם רבו השר רבי משה יוסף קולצין ז"ל משום דלא שייך גבי בהמה לומר טריף ואתאי כמו גבי מקוה חסר ואתאי עכ"ל הרי דאי היה שייך בבהמה טריף ואתאי היה אוסר הגבינות למפרע אלא כיון דאיכא למימר טריף ברגע אחת אף שיצא זמן מה מחזקה ג"י אפ"ה הוה חזקה וכמו שאבאר בסי' פ"א אי"ה הרי אף דאיכא רובה וה"נ האי שוחט אף דאיכא רובא מ"מ כיון דחסר ואתאי כמו במקוה ודאי למקוה דמיא ויש להטריף למפרע וכ"ת דאיכא ס"ס הא בסכין איכא ס"ס ואפ"ה לא מהני במקום חזקה. ותמהני על הרב הגאון האמיתי התב"ש שכתב במרדכי שלפנינו ליתא כן ואדרבא ראייתו ממה שכתוב לפנינו. והנה אם הט"ז אוסר הבשר למפרע ודאי אי מטעם ספק תורה או אפשר דאף ספק תורה ליתא כ"א דרבנן דס"ס הוה כמו רובא אלא דסמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא מדרבנן הנך רואה דאוסר אף הכלים שאין ב"י ואלו הוה רק דרבנן לא היו אוסרין מספק גם בספק איסור תורה אין ראיה ממקוה לכלים דהתם ודאי הוה אלא דהכא כמו ודאי משוה ליה דסובר ס"ס במקום חזקה לאו כלום הוא: וכתב עוד הט"ז אפי' בעוף ונגע במפרקת אסור דל"ת בהמה יש סברא דעור פוגם יותר מבשר לכך הביא מעוף ולענין מ"ש מההיא דקדושין היינו דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר ר"ע מטמא דיליף מב"מ שפסולו ביחיד וא"כ כאן אין פסולו ביחיד כמבואר ס"ד ז"ל דע"א בהכחשה לאו כלום וכתב ז"א דהא כאן נמי אפשר לברר בוא ואראך שאינך יודע ועוד דהתו' כתבו התם דבתרתי פליגי והיינו כהן שטבל במקוה ועבד ואהא מייתי ראיה ר"ע הא בשאר איסורין ודאי בלא"ה אוקמי אחזקה דהשתא. ויתר דברי הט"ז מבוארין דמתשובת רשב"א רי"ח שכתב שוחט זה אין לו חזקה דמעיקרא דמשמע הא היה לו כשנטל קבלה היה כשר זה לרב חסדא דמכשיר אף בלא שיבר התם איכא חזקה דמעיקרא משא"כ בלא נטל קבלה וזה שכתב רשב"א ואפ"ה פליגי בהו כו' משא"כ לדינא קי"ל בלא שיבר אסור וכדרבנן במקוה א"כ ה"ה כאן והביא ראיה עוד ממרדכי במלמד עיין בתב"ש. אמנם מ"ש הט"ז דמה ראיה כו' ותו אי מכח ס"ס הא גם התם יש ס"ס גם מ"ש במקוה איכא חזקה כו' והתם ליכא ס"ס ומלא נטל קבלה אין ראיה דליכא ס"ס דחזקה דמעיקרא שנולד לא ידע וחזקה דהשתא דא"י מרע לס"ס משא"כ נטל קבלה. ויש ליישב מ"ש מקוה ה"ק דמה מייתי הרשב"א ראיה ממקוה והתם אדרבה אוסרין וכן לסכין והא התם אוסרין וכ"ת בשיבר מתירין מטעם ס"ס וה"ה נטל קבלה הוה ס"ס וא"כ בלא נטל נמי הוה ס"ס אלא ע"כ דה"ק ואפ"ה פליגי בהו הא לענין דינא אף בנטל מודה הרשב"א לאסור. ולעניין דינא גם בפשיעה מה דינא גם בבודק מה דינו אבאר הכל בשפתי דעת:

עוד כתב התב"ש אות כ' דכלים שאב"י יש להתיר וראייה מפרק יו"ד מהלכות מקוואות בטומאה דרבנן מקילין יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דכאן הוה לכתחלה מן התורה הבשר אסור דכבר דחה התב"ש באות ל"ב סימן ב' ובבכור שור בגמ' ותוס' דף יו"ד ד"ה אלה דברי המהר"ם לובלין שרוצה לומר ההיא דמקוה מדרבנן הוא כיון שכן לו יהיה רק הבשר ספק איסור תורה אין לעשות אח"כ ספק איסור דרבנן כמבואר בסימן ק"י גם התם בהלכות מקוואות באב הטומאה דרבנן החמירו ומשנה פרק רביעי דטהרות אלו ספיקות שטיהרו חז"ל ותיפוק ליה דכל ספק דרבנן להקל אלא דאיתחזק לא אמרינן ספק לקולא ומשו"ה אמרו באוכלין הקילו דלא לאפושי טומאה ויש ראיה דספק דרבנן היכא דאיתחזק איסור דלא כפר"ח סימן ק"י ושם אבאר:

ודע דלענין דינא אני מסתפק אם נאסר איזה דבר מספק מחמת חזקה אם נגרר מזה עוד איסור ושם יש חזקה להיפך מאי ובאם הספק ע"ד הקרי וההזדמן ודאי הב' כראשון מהא דשו"ת מהר"י בן לב בח"ג שאלה ק"א בשור ספק טריפה ובשלו בכלים אף שאב"י אסר להו אף דהי' חזקה טובה לכלים עיין סי' ק"י כי מבעי לי אם הראשון מחמת חזקה נאסר מספק נאמר בשני חזקה להיפך וראיה ממ"ש התו' נדה כ"ב ד"ה אלא שרצו לטהר אדם הנכנס לבית ע"ש ועוד ראיה מתוספתא הביא הר"מ בפ"י ממקוואות שני מקוואות וטבל וא"י הטהרות תלויות יע"ש וכבר הארכנו בספר גינת וורדים כלל חזקה כלל ס"ב בדברי הט"ז דכאן ואף אם נאמר דהיכא דראשון ודאי טמא השני נגרר בתריה דהוה תרתי דסתרין מ"מ אם הראשון מחמת ספק אפשר דהב' יש חזקה להיפך כשר והשוחט שבדקוהו יראה לכאורה דהוה ספק כדמוכח סח"י כמ"ש הש"ך שם אות א'. ואולי הט"ז סובר דהוה ודאי מדכתב הטור הרי זה נבילה וכמ"ש הכה"ג בסי' ח"י וכ"ה יעויין שם וצ"ע:

ז

מסתפק ושואל. ומ"מ צריך שידע שהיות מצטרפות שזהו רגיל ט"ז משמע דהכי הילכתא אמנם בשמ"ח ס"ט ובתב"ש אות י"א דעכשיו שסדר השחיטות לפניו אם אומר שמסתפק וה"ה על טהור טמא אין למודו עולה יפה ויש לאסור והבי' דברי בה"י שהעביר שוחט שלא היה יודע רמז לשיעור אורך הסכין דלא כפר"ח בק"א יע"ש ודבריו נכונים אמנם על מותר אסור אף שאין סדורים בסדר יש לאסור כמ"ש הש"ך בסימן רמ"ב דמן המותר אסור יבוא להיפך והוא ירושלמי כו' ועיין בסי' קי"א בב' קדירות יע"ש וא"כ נפיק חורבא מיניה וודאי אסור:

ח

ברי לי. עיין ט"ז ור"ל אפי' הא' ששואלין אותו ואפי' הב' דאחר שלמד אומר כן וכן פי' הב"ח ז"ל דברי הטור ומיהו בתה"א דף ז' א' משמע דקודם שלמד אומר ברי לי וכפי הש"ך אות י"א:

ט

עיין ט"ז כאן ובסי' ט"ז אות י"ג ובסי' כ"ח אות י"ד ובנה"ך כאן. ויראה לפרש דה"ק דכולן ששחטו מלתא דפשיטא הוא לומר דיעבד כשר דהא שמעינן ממשנה פ"ו דחולין דשחיטת חש"ו באחרים רואין אותו דכשירה דחייב לכסות ועיין רש"י חולין ל"א א' ואי אשמעי' דארבא קאי יע"ש אלא לומר דלכתחלה לא ומדלא אשמעינן רבות' טפי דאף גדול שא"י לכתחילה לא דודאי עדיף הוא מחש"ו אף שיודעים מכל מקום רוב מעשיהם מקולקלים ביותר ומנבלין בידים אלא גדול שוחט לכתחילה וא"ש לרבינא דלא הקשו בגמ' א"ה לכתחילה נמי דלדידיה אין הוכחה דגדול א"י אין שוחט לכתחילה וכולן ששחטו צריך לומר דבעינן אחרים רואין דל"ת רוב מצוין וכולן קאי אמאי דמרבינן מהכל כו'. והיש מחמירים סוברים לגופה צריך דכשר בדיעבד ואי ממשנה פ"ו אין ראיה דספק נמי חייב לכסות ואכתי שמא לא ראו יפה משו"ה צריך לגופה:

י

עיין ט"ז וי"ל דהמחבר שינה מלשון הטור ששם כתב המוצא בהמה והמחבר נקט גדיים דהמחבר לשיטתיה דבשנמ"ה אוסר אף בהמה שלימה עיין ש"ך ס"ג אות ו' ומש"ה דוקא גדיים שיש סי' והטור מתי' בשנמ"ה ומש"ה נקיט בהמה. והביא דברי תוס' דחשוד על הגניבה לא חשוד על הטביחה והם ג"כ דברי הטור ועיין סי' ב' אות ט' דאף להרמב"ם איכא ס"ס שמא נתן לא' לשחוט ושמא בדק הוא הסכין אף דס"ס במקום חזקה ל"מ גם שמא הוא בדק ריאה דודאי מטרח לא טרח י"ל דהר"מ ז"ל החמיר במומר לשאר עבירות ולאו וודאי הוא וכיון שכן י"ל דהיכא דאיכא ס"ס לא החמיר וזה שסיים שם הט"ז והר"מ לא החמיר אלא בחד ספק ומיהו במומר לא"ד לא מהני האי ס"ס אלא בעינן שיאמר פלוני מומחה שחט לי עיין סי' ב' בט"ז אות י"ט:

יא

הט"ז חולק על הב"ח וסובר דכאן הוה פחות מג"ט נמי אשפה לענין זה דהוה נבילה ובש"ך אות כ"א אבאר לעניין דינא עיין שם היטב:

יב

עיין ט"ז והא דלא סידר הטור להיפך מאבד או מקרע כו' דרך שטות דאפ"ה ה"א דקאי רק על מה שנותנין לו. ומכאן תראה שאין מפרש כפרישה מאבד שזורק בידים אלא שאין מניח במקום משתמר ויש לראות מה זה שכתב רבים מקשין בטור והא על המחבר ג"כ תפול הקושיא וגם תרוצו לא שייך במחבר דשינה מלשון הטור וכתב אותם במקום אותו. ויש לומר דהמחבר הורה בזה במלת אותם לומר אף דכולהו בהדדי דווקא דרך שטות הא בלא דרך שטות אפי' בהדדי לא מקרי שוטה ואי לאו אפי' בא' מכל אלו לא מייתר מלת אותם דבעי לומר אותם כל אחת מאלו דל"ת אמה שנותנין לו ולעולם אותם היינו כ"א לחוד מש"ה כתב אפי' באחת מכל אלו ומיותר מלת אותם ועוד דהפך ממה שהתחיל לומר אפילו כולהו בהדדי בעינן דוקא דרך שטות כנ"ל ועיין ב"ח וש"ך אות כ"ד שהם מפרשים אפי' בענין זה ועיין שם:

יג

אפי' רוצים כו'. כתב הט"ז אפי' מומחים פשיטא דאסור דיבואו לטעות והיינו בחרש ושוטה אף באימון ידים וקטן בלא אימון ידים הא באימון ידים ומומחה שוחט לכתחלה באחרים רואין:

יד

עט"ז וכוונתו מבואר דהטור כתב קטן אימון ידים ומומחה והמחבר השמיט מלת מומחה וסובר דהכל תלוי באימון ידים דאם אימון יד שוחט לכתחלה בעע"ג ומ"ש הרא"ש דאומן ומומחה לדיוקא הא דיעבד כשר באין אחרים עע"ג והקשה הט"ז דבטור א"א לפרש כן שהרי כתב וקטן מומחה ויודע לאמן דיעבד כשר ואם עע"ג שוחט לכתחלה ולא כתב רבותא טפי אפי' באומן לחוד שוחט לכתחלה דהא דיעבד כבר קתני לה ע"כ פי' דברי הרא"ש דקטן דמתניתין מסתמא מומחה איירי דומיא דחש"ו שאין פסולין כו' גם רבינא הכל מומחין ועלה קאי חש"ו ותירץ דמתניתין כאן אימון ידים עם מומחה ולזה סיים הא תרוייהו שוחט לכתחלה וכן בטור כך הוא הפי' ומסיק כן להלכה וכן הסכים הב"ח אמנם כן קשיא לי דהא להלכה בלא"ה קיי"ל אפי' גדול שא"י ה"ש אין לשחוט בגדול עע"ג כמ"ש רמ"א ס"ג בשלמא בטור דפסק גדול א"י מותר בעע"ג לזה כתב הב"ח אפ"ה קטן א"י גרע דגדול רואה כמה פעמים ואין מעשיו כ"כ מקולקלים ואולי דל"ת גדול דוקא באין אומן יד אסור קמ"ל אפי' באומן יד וכ"ש קטן דלכתחלה לא ואמת כן דהמחבר לעיל בגדול שאין אומן יד איירי דבאומן יד אפי' קטן לדעתו שוחט לכתחלה באחרים רואין אותו ואהא קאי שם יש מחמירין:

טו

כתב הט"ז הטור מתיר קטן מומחה ואומן יד דיעבד אף בטבילת כלים באיסור תורה לא מהימן (עיין סי' קכ"ז ובש"ך אות א' ובמקום אחר אבאר בזה) שאני הכא דלא הוה אלא חזקה כלומר דרוב שוחטין כהוגן ומיהו לדידן אינו נאמן ומ"מ לשלוח ע"י קטן נתפשט המנהג ששולחין ע"י קטן וכתב התב"ש אות ס"א הטעם במלתא דעבידא לגלויא כתב הב"ה סי' ק"ח דמהימן הקטן וה"ה כאן ועל העופות הנשלחים ע"י עובד כוכבים התיר ג"כ הט"ז שהשוחט נותן כתב לעובד כוכבים ששחט ולא חיישינן לחילוף דישראל מכיר עוף שלו בט"ע. וא"כ לא יפה עושין מה ששולחין ע"י עובד כוכבים והעובד כוכבים נוטל הנוצ' ומביא העוף כך דא"א להכיר בט"ע גם ע"י ט"ע לא ידענא דלמא ישראל אחר נתן לעובדי כוכבים ג"כ לשחוט וזה הכתב היא מאותה תרנגולת ושלו לקח שכר השחיטה לעצמו ע"כ שומר נפשו ירחק ולא ישלח ע"י עובד כוכבים עכ"פ:

טז

פחות מח"י שנה. הט"ז רוצה להקל דהכל לפי מה שהוא אדם אמנם עכשיו בעו"ה רבו המתפרצים וודאי יש לנהוג כרמ"א גם כתב בל"י דאין ליתן קבלה על קלף דאימא גנב ומחק שמו של השוחט וכתב שמו שם. ועיין בכה"ג בהגהות ב"י בשם יאיר נתיב ותתפלא על פרצות הדור בעו"ה הן בשוחטים ובודקים הן במורי הוראות ואשים מחסום לפי בדבר זה:

יז

אם הב"י הקשה אהרא"ש דלמד מדבר ואינו שומע מתרומה דלא יתרום ושומע ואינו מדבר אחר מברך והא בתרומה תנן דגם שומע ואינו מדבר לא יתרום ותי' הב"י דתנא לא נחית שם לתקנתא ואה"נ דאם אחר מברך ש"ד והט"ז הקשה דומיא דערום תנן דלית ליה תקנה כו' ואזיל לשיטתיה באות י"ט דאף יהפוך אחר פניו מ"מ אסור לזה להרהר כו' והב"י אפשר דסובר דערום נמי אית ליה תקנה דמותר להרהר דלאו כדיבור דמי כמ"ש הפרי תואר ויבואר לקמן. ולפי דברי הב"י ניחא מ"ש פ"ק שם משנה ה' דלא כייל עמהם חרש המדבר ואינו שומע דלית ליה תקנה והנך יש להם תקנה דשכור וסומא הטעם דאין יודעין לברור חלק יפה ואם אחר עומד ובורר חלק יפה הם תורמין ועיין תי"ט שם ד"ה האלם וד"ה לא יתרמו כתב הרמב"ם כפל הענין לומר בשום ענין אין להם לתרום לכתחלה זה יורה קצת כט"ז דהני חמשה בשום פנים אין להם תקנה ושכור וסומא התורה מיעטה לכתחלה והרמותם כל חלבו מי שיכול לברור חלק יפה ובעל קרי נמי למאי דבעינן למימר בערום דלא הוה כעונה ה"ה בעלי קריין וע"ש היטב אמנם הט"ז תירץ דד' חילוקי מצות יש ברכת הנהנין צריך דווקא שאחר יהנה ג"כ ברכת המצות אם אי אפשר ע"י שליח אחר מברך והוא יוציא. ואם אפשר ע"י שליח יעשה אחר הברכה והמצוה ואם הברכה שבח והודיה אף שאפשר ע"י שליח אחר מברך ומ"ה תרומה לא תנן תקנתא משא"כ בשחיטה ולדינא העלה בשחיטה אף שאין אחר שוחט מברך ויוצא זה כיון דברכת הודאה היא דומה לברכת חתנים יע"ש ולפ"ז שופר ומגילה וכדומה אם אחר יוכל לתקוע אין לחלק המצוה אלא אחר תוקע ומברך ואם א"י הוא תוקע ואחר מברך וכזה ראוי לעשות:

יח

שרגיל כו' שידיו ואיבריו כבדים עליו. וודאי אין למנות שוחט כזה על הצבור ובאקראי לשחוט ג"כ נראה אם אין שעת הדחק דיש לאסור ועוד דאיך יברך כל שאינו ראוי לדבר בפני המלך ואפי' אינו מדבר כראוי יש לעיין אם ראוי לברך עיין א"ח סי' קפ"ה בט"ז ובמ"א אות ג' ובסי' צ"ט שם דמ"ש הרמ"א דבשאר ברכות שכור יכול לברך היינו שראוי לדבר בפני המלך דבתפלה אסור יע"ש וראיתי להפרישה כאן אות ל"ג שכתב דשכור מברך היינו ברכת המזון דרביה קרא לא ידענא אי בהגיע לשכרותו של לוט פשיטא דאין כלום ואי אין יכול לדבר בפני המלך נסתפקו שם אף בב"ה יע"ש וא"כ כשאין יכול לדבר בפני המלך אף אחר עע"ג אסור דאיך יברך וכמו בערום דאחר לא מהני ואם יכול לדבר כראוי בעע"ג יש להקל בשעת הדחק לא בע"א. וכן פסק בשמ"ח סעיף ל"ו דעע"ג יש להקל בשעת הדחק ואמנם לא הזכיר שם מדין הברכה וכדכתיבנא:

יט

ערום לא ישחוט ואף אחר אינו רשאי לברך ואף אם אותו אחר ג"כ שוחט דהא צריך לכוין והוא ערום. עט"ז. והקשה פרי תואר הרהור לאו כדבור דמי והתב"ש אות ס"ט תירץ דשומע כעונה אסור בערום כיון דהוה כעונה ויפה כתב ומיהו לענות אמן משמע שא"צ עיין א"ח סימן תרי"ג ולפ"ז ה"ה מגילה וכדומה דשומע כעונה אסור להיות ערום:

כ

י"א דשחיטתו אסורה. כתב הט"ז הטעם דחשיב חשוד לא"ד ואם שגג מותר ע"ש ואפשר דהיינו כשלא פסלו הקהל בפי' ששאר שחיטות יהיו אסורין הא לא"ה פסול וכמ"ש הש"ך אות נ"ח דיש כח ביד הקהל לפסול ושם אבאר:

כא

אינו נאמן דהוה מיגו במקום עדים הא אם מתרץ דיבוריה ואמר שחטתי ע"י דרסה מהימן ט"ז וכתב התב"ש ה"ה אם יש לתלות שאומר לא שחטתי שלא יקניט העובד כוכבים וכדומה יש לאסור אף שאומר לא שחטתי כלל יע"ש ויש להחמיר:

כב

אמתלא נאמן. הט"ז הקשה מ"ש מסי' קפ"ה דבמעשה שלבשה בגדי נדה לא מהימנא והב"ח שם תירץ לזה דבנדה די לה שתאמר למה לבשה ש"מ דודאי נדה היא משא"כ כאן דא"א בלא סימן שא"א לומר בפה לכל אחד וכן כתב בנה"ך כאן. ולפ"ז בכל איסורין אם היה די באמירה והוא עשה איזהו סי' אף מעשה כל דהו לא מהני כמבואר בסי' קפ"ה:

כג

דאוקי עד הראשון כב' ואין דבריו של א' במקום שנים ואפי' באו עדים בב"א לב"ד אמרינן הכי עיין סימן קכ"ז אות י"ד. ואכתוב בכאן בקיצור. הנה אם עד מכחיש עד שזה אומר יפה שחט וזה אומר שהה ודרס ורוב אין שוהין ודורסין אפי' באו בב"א הרי עד שאומר יפה שחט כב' מטעם רוב ואם אחד אומר שהוא שחטו וא' מכחישו לומר שעובד כוכבים שחט אם בב"א אף למהרי"ק והמחבר פסולה דבב"א ליכא למימר הוה כשנים ובזה אחר זה למהרי"ק והמחבר שרי דהוה כב' ולאינך אסור ואם ב' אומרים יפה שחט וב' אומרים שהה ודרס להמחבר ומהרי"ק כשירה דאוקי תרי לתרי ואיכא רוב וחזקה ורובא עדיף אלא מדרבנן יש לאסור הבהמה דסמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא מדרבנן וכי תימא דרוב אין שוהין ומיעוטא דשוהין הוה מיעוטא דמיעוטא הא בורכא הוא ואם שנים אומרים בפשיעה שחט שלא כהוגן ושנים אומרים שיפה שחט אוקי תרי לתרי וחזקה דכשרות להדי חזקה דבהמה והוה ספיקא דאורייתא וצ"ע בדין זה האחרון דאפשר כיון דגברא כשר הוא ממילא הבהמה שחוטה. ולענין תרי ותרי מסקינן דהוה ספיקא דרבנן ומן התורה אזלינן בתר חזקה בין לקולא ובין לחומרא. ודיני ע"א נאמן באיסורין הלא מים עמוקים המה ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר זה בכלל מיוחד וכאן אין להאריך. ודעת הט"ז לאסור כדין הש"ע באחד אומר שחט כראוי ואחד אומר לא שחט כראוי:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.