כף החיים/יורה דעה/א

כף החיים ‏ יורה דעה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] הכל שוחטין לכתחלה. דתניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. חולין כ"ח ע"א. ופירש"י כאשר צויתך למד שנתפרשה לו מצות שחיטה על פה דהיכן צוהו בכתב עכ"ל והתו' שם כתבו י"מ דדריש בגי' דכאש"ר. אלף אחד בעוף שי"ן שנים בבהמה רי"ש רובו של א' כמוהו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה. ר"ת למפרע של כאש"ר הוי רובו של אחד כמוהו עכ"ל וכ"כ הר"ן. והטור הביא ברייתא הנז' וכתב הב"ח ללמד דאף עוף יש לו שחיטה מה"ת וכל ספק בשחיטה פסול אף בעוף דלא כר"א הקפר דאמר אין לעוף שחיטה מה"ת אלא מד"ס ולדידיה יש להקל בדאיכא ספק בשחיטה בעוף דלית הילכתא הכי אלא כהך ברייתא דתני רבי עכ"ל. וכ"ה דעת הרמב"ם פ"א מה' שחיטה ה' א' דגם שחיטת עוף מה"ת יעו"ש. וכ"כ הסמ"ג ריש ה' שחיטה. וכ"כ בס' החינוך פ' ראה סי' ת"מ. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב הקצר בתחילתו. וכ"כ ב"י רסי' י"ג. וכ"כ הלבוש ריש סי' זה וריש סי' י"ג. כו"פ או' א' מנה"ז בקומץ או' א'. מנחת יוסף סי' א' או' א'. חכ"א כלל א' או' א'. זב"ש או' א' זב"ת או' א' ערוך השלחן או' א'. וכ"כ פרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה שורש א' דשחיטת עוף הוא מה"ת והולכין בספיקו להחמיר יעו"ש. וכ"ה המנהג דאין לחלק בדיני שחיטה בין בהמה לעוף והולכין בספיקן להחמיר. ועיין עוד לקמן סי' י"ג או' א'.

ב

ב) ואם מצוה זו של השחיטה צריך לקיימה כמו שאר תרי"ג מצות או רשות כ"א בא לאכול בשר צריך לשחוט. עיין פרמ"ג בפתיחה לה"ש מ"ש בביאור פלוגתת הראשונים בזה וכתב שיש בזה נ"מ לדינא לענין חצי שיעור ולענין איסור חל על איסור ומצדד בזה לכמה אנפי ואינו מכריע לדינא יעו"ש. והב"ד דר"ת או' א' יעיי"ש. ומדברי הפו' שכתבנו באו' הקודם משמע שיש בה מ"ע וע"כ יש להחמיר ואם אינו יודע לשחוט ורוצה לקיים המצוה יש ליתן בהמה או עוף לשוחט ויאמר לו אתה תהא שלוחי לשחוט זאת ויהיה כאלו אני בעצמי קיימתי מצות השחיטה לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו' דק"ל שלוחו של אדם כמותו.

ג

ג) שם. הכל שוחטין לכתחלה. וא"ת היאך התיר לנו השי"ת לצער בעלי חיים לשוחטם ולאוכלם והלא כתיב ורחמיו על כל מעשיו. והנה חקירה זו חקר הרמב"ן ותירץ דבהמה זו שנשחטה לטובתה נשחטה שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם. וכ"כ בס' ילקוט ראובני פ' שמיני דקי"ח בפ' זאת תורת הבהמה והעוף בשם שערי אורה דנ"ט ע"א והב"ד היפ"ל ח"ג או' א' יעוש"ב.

ד

ד) טוב ליזהר שלא לומר על כל בהמה חיה ועוף בפניה לך שחוט בהמה זו או עוף זה אלא כמו שאומרים קצת לך הנח ענק על צוארה. פלא יועץ ח"ב או' רי"ש ד"ה רחמנות. יפ"ל שם או' ב'.

ה

ה) שם. הכל שוחטין לכתחלה. אדם מישראל הבא למלאות ידו לעסוק בשחיטה מה משפטו תחלה ילמוד כל דיני שחיטה עד שיהיה בקי בהלכותיה. שמ"ח או' ב'.

ו

ו) שם. הכל שוחטין לכתחלה. פי' אפי' לבדו ואין אחרים רואים. כרתי או' ב' ערוך השלחן או' ג'. והיינו אחר שנעשה אומן ובקי בהלכות שחיטה.

ז

ז) שם. אפי' נשים. כ"כ התו' בריש מס' חולין דנשים שוחטות אפי' לכתחלה דלא כהלכות ארץ ישראל יעו"ש. וכ"כ הטור וב"י. ט"ז סק"א. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה ה"ד דאפי' נשים ועבדים אם היו מומחים הרי אלו שוחטין לכתחלה. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב הארוך דף ז' ע"ב. ובתוה"ב הקצר בית א' שער א' וכ"כ הרא"ש והר"ן והמרדכי והג"א בשם ר"י ומהרי"ח ריש מס' חולין. וכ"כ הסמ"ג בעשין פ"ג סוף ה' שחיטה. וכ"כ רי"ו בנתיב ט"ו או' ה' ח"א. וכ"כ השה"ג. והב"ד הכנה"ג בהגב"י אות ב' יעו"ש. נמצא לפום דינא מותרים הנשים לשחוט לכתחלה רק מצד מנהג יש מחמירין כמ"ש לקמן או י"א יעו"ש.

ח

ח) שם הגה. י"א שאין להניח נשים לשחוט. מפני שדעתן קלה שמא יתעלפו. ב"י בשם הלכות א"י. וכ"כ הלבוש דהטעם משום שרובן יש להם מורך לב ומתעלפות מראיית הדם.

ט

ט) שם הגה. י"א שאין להניח נשים לשחוט. וה"ה עבדים אין מניחין לשחוט. ביה"ל או' ב'. אבל אין נראה כן דעת הפו' כמ"ש לקמן או' טו"ב יעו"ש. וכן בתשו' מקום שמואל בסופו בחדושי דינים ליו"ד כתב להשיג על דברי ביה"ל הנז' יעו"ש.

י

י) שם בהגה. וכן המנהג וכו' כ"כ האגור והב"י השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה. ולע"ד נראה דדעת האגור כמ"ש מהרי"ק בשורש קע"ב דבמנהג וכה"ג הוי לא ראיני ראיה וכמ"ש הרב בחו"מ ססי ל"ז. ש"ך סק"א. ובחו"מ ססי' ל"ז האריך הש"ך שם ליישב דבריו דכאן כי טענו עליו ועיין מ"ש שם באורים ותומים כי הנכון כמ"ש הב"י יעו"ש. כרתי או' ד' וכ"כ בתשו' מקום שמואל שם דהנכון כמ"ש ב"י יעו"ש. וכ"נ שכ"מ שכותבים הפי' לא שמעני ולא ראיני היינו על מדינתם ועל מדינות הסמוכים להם ואשר שמעו שמעם אבל לא על כל העולם אך לפעמים אפשר על כל העולם וכפי הנראה מדברי הפוסק ההוא.

יא

יא) שם בהגה. וכן המנהג שאין הנשים שוחטות. מעיקר הדין נשים כאנשים לענין שחיטה אבל כבר נהגו במדינות אלו שאין הנשים שוחטות בין לצורך עצמן בין לצורך אחרים אפי' מומחות ומוחזקות ואין לשום חכם ליתן להם קבלה כלל. שמ"ח או' י"ג.

יב

יב) שם בהגה. וכן המנהג שאין הנשים שוחטות. כן הסכימו רוב האחרונים וכ"כ משם ס' הקנה. והפר"ח העיד שראה נשים שוחטות וכ"כ בס' גור אריה בהגהו' וז"ל ובגלילות אלו ראיתי נשים שוחטות בנטילת רשות ואין מוחה בידם עכ"ל ונהרא נהרא ופשטיה. ברכ"י או' ד' והמנהג פה עה"ק ירושת"ו שאין הנשים שוחטות וכ"ה המנהג בכל ערי א"י וסוריא ובבל והודו ומדי ופרס.

יג

יג) ואם אירע ששחטה בינה לבין עצמה במקום ששוחטין בלא קבלה צריכה בדיקה אם היא מומחה ואומרת ברי לי שלא נתעלפתי ואז שחיטתה כשרה אבל אי ליתא קמן שחיטתה פסולה כיון דאיכא רעותה לפנינו ששינתה מן המנהג לא סמכינן ארוב מצויין. שמ"ח או' י"ג. זבחי צדק או' ב'.

יד

יד) ואפי' במקום שנהגו הנשים לשחוט היינו דוקא לעצמן או אפי' לאחרים דרך מקרה דמסתמא יכולות ליזהר אבל אין למנותן לשחוט לצבור שעצלניות הן וינבלו הרבה וטבח שניבל מסלקין אותו כמ"ש בחו"מ סי' ש"ו והנשים מועדות לכך. פר"ח או' א' שמ"ח שם. זב"ת או' א'.

טו

טו) שם בהגה. שאין הנשים שוחטות. עיין בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' ל' בד"ה אציג מ"ש בדבר השו"ב שנהג קלות גדול שלא בדק בעצמו סכינו רק שאשתו ובתו בדקו לו הסכין והוא שוחט בו והשיב דבודאי איסור גמור הוא מעיקר הדין לסמוך על בדיקת אשה בזה דהא מבואר לקמן סו' י"ח סעי' י"ז דהרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין וחמור לענין זה יותר מגוף השחיטה ובודאי נשים דעתן קלות ואין נאמנות ועי"ש עוד טעמים להחמיר בזה. דר"ת או' ד' ולפ"ז אף במקום שנוהגין הנשים לשחוט צריך האיש לבדוק הסכין ולתת לה. ועיין לקמן או' טו"ב.

טז

טז) שם בהגה. שאין הנשים שוחטות. הנה יש לעיין במקום שאין הנשים שוחטות בשום ענין אם יש להוסיף עוד חומרא ולאסור גם שחיטת טומטום ואנדרוגינוס כיון דספק אשה נינהו וצריכים ליזיל בהו בכ"מ לחומרא. עיין דר"ת אות ז' דשקיל וטרי בדבר והניח בצ"ע לדינא יעו"ש

יז

טוב) שם. ועבדים. בטור כתב ועבדים משוחררים והקשה עליו ב"י מאי אריא משוחרר אפי' אינו משוחרר נמי דהא כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל מצות שהאשה חייבת וכיון דאשה כשרה לשחוט גם הוא כשר עכ"ל וע"כ לא כתב כאן בש"ע ועבדים משוחררים רק עבדים סתם ר"ל שמל וטבל לשם עבדות. וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג והרא"ש דנשים ועבדים אה היו מומחים שוחטים. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב הארוך דף ז' ע"ב ובתויה"ב הקצר בית א' שער א' דנשים ועבדים שאינם משוחררים הרי הן בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחלה כגדולי שראל שהשחיטה כשרה בנשים ובעבדים עכ"ל וכן הסכים הש"כ הארוך והפר"ח או' ב' כדברי הש"ע דאפי' אינם משוחררים יעו"ש. וכ"כ השמ"ח או' י"ד. שי"ג או' ג' כרתי או' ה' בל"י או' א' ומיהו כתב הש"כ סק"ב דהיינו דוקא במכירים אותם שהם כשרים דסתם עבדים אינם כשרים יעו"ש וכ"כ הפר"ח שם. שמ"ח שם. כרתי שם. בל"י שם. זב"ת או' בו ר"ז או' ב'.

יח

חי) שם. וכל אדם. וזקן בן שמונים אבל לא ישחוט והא מה' אלדד הדני שהביא כנה"ג בהגב"י או' ו' בשם כמה פו' יעו"ש. מיהו בתשו' בית יעקב סי' נ"ח כתב דצ"ע דאבל למה לא ישחוט וכתב דצ"ל דחשש מחמת צער לא יכוין לשחוט יפה יעו"ש. ובפ"ת או' י"ב כתב להשיג על טעם זה וכתב הטעם משום דהוא אסור במלאכה כמ"ש לקמן סי' ש"פ וכתב ולפ"ז בגוונא דשרי במלאכה כמבואר שם סעי' ב' וסעי' ה' באמת מותר האבל לשחוט וזה ברור עכ"ל ומ"ש בן שמונים לא ישחוט כתב בתשו' בית יעקב הנז' דהכל לפי כחו החזק הוא הרפה יעו"ש. וכ"כ הזב"ש בדין ז' דזקן בן שמונים שנה מותר לו לשחוט אם אין לו תשות כח. ומיהו האידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן למגדר מילתא שעכ"פ מע' שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין משום לא פלוג. תשו' מאיר נתיבים סי' ע"ו. פ"ת שם. מנחת יוסף או' י"ג. ואם הוא תש כח לא ישחוט אפי' מבן חמשים שנה. מנה"ז בקומץ או' י"ד. מנחת יוסף שם. זבחי צדק או' ס"ו.

יט

יט) ועיין בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות באמצע סי' מ"ח שנשאל בשו"ב שכבדה לו ידו אחת ע"י חולי עד שאינו יכול להחזיק בה שום דבר ושוחט בידו השנית והשיב שיש להחמיר דאף אם אחר תופס לו הסימנים אסור לו להיות שו"ב דבעינן שהשו"ב יהיה לו כח בשתי ידיו וישלוט בשתיהם בכח כראוי ואם יד אחת כבדה עליו אסור לו לשחוט אף בידו השנית אף שאינו מרגיש ביד השני שום כבדות וכתב שם כמה טעמים ע"ז יעו"ש ועיין בשו"ת שאלת שלום קמא סי' קי"ד שנשאל בשו"ב אשר ע"י חולי באצבע אמצעית שביד ימינו נרקב קצת מהאצבע בראשו ואפס כחו והרי הוא כאבר מת והוא משתמש רק בארבע אצבעות הבריאים ויש מפקפקים על שחיטתו מחשש דרסה והשיב דאם רואים שידיו אמונה וכיד איש גבורתה ודאי אין לחוש לו כלל דלא קפדה התורה שישחוט בחמש אצבעות דוקא כ"א שתהיה בכח גברא עי"ש. ועיין בשו"ת מחנה חיים ח"ג חי"ד סי' ז' בעובדא כזה מ"ש בזה באורך יעו"ש. דר"ת או' יו"ד.

כ

ך) זקן ומי שידיו מרתתין הן מכח חולשא או מכח טבעי שג"כ ידיהם כבדות ששחיטתן רובה דרסות המה אעפ"י שאמרו ברי להם שלא דרסו אין נאמנים מפני שהם עלולים בכך. לה"פ או' ל"ה. בל"י או' כ"ג. ולא מהני אחד עומד ע"ג דאפשר שעומד ע"ג לא ירגיש. דעת קדושים לקמן סי' כ"ד או' א'. דר"ת או' קי"ד. אמנם בתשו' נוב"י מה"ת חי"ד סי' א' השיב על דברי לה"פ הנז' והעלה להלכה דבאומר ברי לי אין לאסור שחיטתו למפרע רק לכתחלה מעבירין אותו מלשחוט יעו"ש. והב"ד פ"ת או' ג' רו"ח או' י"ב. תיו יהושע שאלה ל' כר"ש או' ג' יד דוד בהגה"ט או' כ"ז. וכ"ש לענין בדיקת הסכין דצריך הרגשה גדולה וכשהאצבע מרתת א"א לאדם לכוין יפה בפגימה. זר"א ח"ג חי"ד סי' ף'. ולדידי גם לבדיקת הריאה יש לחוש דמפרק הסרכות תו"ז. סי' ו' או' ג'.

כא

כא) שם. שלא יתעלף לשון עייפות וחלשות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפי' בבהמה. רש"י חולין דף ג' ע"ב. והשמ"ח או' ב' כתב שהוא ענין הסרת הרגשה מחמת מורך לב כראותו דם ויפסיד השחיטה בלא הרגשה.

כב

כב) שם. וגם אין יודעין בו שהוא מומחה וכו' כל מ"ש בזה הש"ע לא שייך בזה"ז לדידן משום דאינן נוהגין שאין השוחט יכול לשחוט בלא קבלה כמ"ש בהגה וכתבנו לקמן או' מ"ה דבמקומות שאין שוחטין בלא קבלה אעפ"י שהוא מומחה ובדקוהו ונמצא בקי שחיטתו אסורה יעו"ש ואם כן אם אין לו קבלה לא מיבעיא שאין נותנין לו לשחוט לכתחלה אלא אפי' אם שחט בדיעבד וגם בדקנוהו ונמצא מומחה אפ"ה שחיטתו אסורה. וכ"כ בס' זבחי צדק או' ג'.

כג

כג) שם. מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט וכו' פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ש"ך סק"ג. לה"פ או' ג' ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמילתא שיילינן ליה היכא דאיתא קמן וכמ"ש הרשב"א בתוה"ב הארוך דף ו' ע"א יעו"ש. פר"ח או' ד' כרתי או' ו' זב"ת או' ה' ר"ז או' ד'.

כד

כד) שם. שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין. שאם לא כן לא היו מעיזים פניהם לשחוט ולהאכיל נבילות לאחרים. לבוש. ואף לענין בדיקה אמרינן רוב מומחין הן. מש"ל פ"ד שכ"מ מדברי הריב"ש סי' קצ"ח. זב"ת או' ו'.

כה

כה) שם. ומוחזקין. שלא יתעלפו מחמת מורך לב בראותם הדם דניחוש שמא מתוך כך ישהו או ידרסו לזה לא חיישינן שרובם אינם מתעלפים. לבוש. זב"ת או' ז'.

כו

כו) שם. שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין וכו' עיין בח"מ סי' ש"ו סעיף ז' גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן. ש"ך סק"ד. לה"פ או' ד'.

כז

כז) שם. בד"א בשאינו לפנינו וכו' ומ"מ אפי' ליתיה קמן אם אפשר יבדוק בסימנין אם נשחטו כהוגן דכל מה דאפשר לברר מבררינן. שמ"ח או' ג' וכ"כ לקמן בהגה סעי' ב'.

כח

כח) שם. אבל א"צ לשאלו אם נתעלף. שרובם אינם מתעלפים. לביש. זב"ת או' ט'.

כט

כט) שם. אבל א"צ לשאלו אם נתעלף. זוהי דעת הרשב"א והר"ן שהביא בב"י אבל דעת הרא"ש והטור דצריך לשאלו גם אם נתעלף אמנם לענין דינא ק"ל כפסק הש"ע וכ"פ הלבוש וכ"ה דעת האחרונים.

ל

ל) שם בהגה. אבל לכתחלה אין לסמוך על החזקה וכו' פי' שאין ליתן לכתחלה לשחוט על סמך שיבדיקנו אח"כ אלא יבדיקנו מתחלה ואח"כ יתן לו לשחוט. פר"ח או' ז' לה"פ או' ה'.

לא

לא) שם בהגה. עד ששחט ג"פ בפני חכם ומומחה וכו' תרתי בעינן ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטות לחוד רק מחכם בלא"ה ג"כ כי הוא יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלין קבלה מן השוחטין שאינם חכמים בלא"ה לא יפה הם עושין. ט"ז סק"ד. לה"פ או' ו' כרתי או' ט' בל"י או' ד' זב"ש או' ג' מנה"ז בעשרון או' ד' שמ"ח סוף או' ו' זב"ת או' י"ב. חכ"א כלל א' או' ב' ומ"מ ישר הוא שלא ליתן קבלה עד שיהא שיחט בפני שוחטים דמתא והרב ינסהו ואז יוצאין לכ"ע. מש"ז או' ד' ואם השוחט הוא חכם המורה הוראות סגי וא"צ רב העיר. עשרון שם. זבחי צדק או' ד'.

לב

לב) שם בהגה. עד ששחט ג"פ בפני חכם וכו' להחמיר אמרינן ג"פ דדין תורה תרתי זימנא הוי חזקה. כרתי או' ח' ועיין יבמות דכ ס"ד ע"ב.

לג

לג) שם בהגה. ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אלא א"כ נטל קבלה לפני חכם וכו' ונבאר כאן הנהגות החכם עם הבא ליטול רשות על השחיטה. ראשית חכמה יחקור עליו אם דרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו וגם צריך שיהיה יודע ספר דהיינו לקרות מעצמו ולהבין בקצת גמ' עם פירש"י שאז יש לו לב מבין להזהר ואח"כ יבדוק אותו אם יודע הלכות שחיטה ודיני בדיקת הסכין ושאר הלכות דשכיחי וקצת דלא שכיחי ואח"כ יבחננו החכם בבדיקת הסכין אם יש לו הרגשה טובה ודיעה מיושבת כי הרבה צריך ישוב הדעת לזה. שמ"ח או' ו' מנחת יוסף סי' א' או' ה' אבל הכנה"ג בהגב"י או' ל"ה אחר שהביא שצריך שידע כל דיני הריאה וגם להיות בקי בכל שאר הטרפיות שמנו חכמים ויודע ספר ומבין ואח"כ ישחוט ויאכיל יעו"ש יצא להקל דאף דהחמירו הפו' ומכללם הרשד"ם דצריך שידע מקרא משנה תלמוד כתב דדי לו בדיני שחיטה ובדיקה לבד וכמ"ש מור"ם בד"מ וכן המנהג פה העירה שלא לדקדק בעת סמיכת התלמיד כ"א שידע דיני בדיקה ושחיטה לבד ותו לא. תו"ז סי' ה' או' ב' זבחי צדק או' ה'.

לד

לד) והא דלא בעינן שידע אלא דיני שחיטה ובדיקה ה"ד במקום שיש רב בעיר אבל בכפרים ועיירות קטנות שאין להם רב כ"א השוחט לבד ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע ואין שם למי שישאל והוא המורה איסור והיתר הא ודאי צריך מדינא שיהא השוחט חכם ומבין מדעתו דאם לא ידע ואשם בבדיקה ומאכיל טרפות לישראל. שו"ג או' י"ד. תו"ז שה או' ג' זבחי צדק או' ו' ועיין עוד לקמן או' מ"ד.

לה

לה) ונראה דבא"י צריך שידע השוחט גם הלכות מתנות כהונה כיון דעליה דידיה רמיא להפרישם וליתנם לכהן כדלקמן סי' ס"א סעי' כ"ח יעו"ש. שו"ג שם.

לו

לו) ואם יש עליו רינון י"ל דיצא מן הרוב וצריך לבדוק היטב ולחקור ולדרוש אחר הרינון. דעת קדושים או' ג' מנחת יוסף בליקוטי יוסף סי' א' או' כ"ג. זבחי צדק סוף או' ה'.

לז

לז) שם בהגה. ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע ה' שחיטה וכו' והמנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים ובתוך ג' יהיה תרנגול ואסור לת"ח ליקח שכר ע"ז וגם התרנגולים שרגילים ליתן לחכם לא שרי אלא יהנה לעניים ולצדקה. רש"ל ביש"ש פ"ק דחולין סי' ה' ש"ך סק"ו. כנה"ג בהגב"י או' כ"ו ואו' כ"ח. בל"י או' ד' לה"פ או' ח' חכ"א כלל א' או' א'.

לח

לח) ויש ללמד זכות מאי דנהיגי שרב יש לו שכר קצוב מאותו שנוטל ממנו קבלה וגם התרנגולים הם שלו ולא חיישינן לחשדא שיאמרו שבשביל הנאתו נתן לו קבלה דאינו נחשד בשביל הנאה מועטת להכשיל רבים לעולם וגם את עצמו שהרי אפשר שגם הרב יאכל משחיטתו שישחוט אח"כ רק יזהר שלא להעלות בדמים דדמי לגזל כיון שלא יתן לו קבלה בלא"ה הרי הוא מוכרח ליתן לו ותו דמוכח מילתא דחשדא. שמ"ח או' י"ב. שפ"ד או' ו' זבחי צדק או' יו"ד. ועי"ש בשפ"ד מ"ש להוכיח על השוחטים שלוקחים שכר. הרבה יעו"ש.

לט

טל) וכל וכל זה מיירי דוקא ברב העיר שלא לימד לשוחט כלל אלא שנותן לו רשות וקבלה מידו לעד ולראיה איך הוא שוחט ובודק שיכול כל אדם לאכול משחיטתו ולכן אסור ליקח ממנו שכר דהוי כאלו נוטל שכר על עדותו שמעיד עליו אבל המלמד לאדם דעת לידע בהרגשות הסכין ובהשחזת הסכין ובאימון ידים לשחיטה שלא ינבל בידו וכן בבדיקת הריאה בכל חקותיה פשיטא דמותר ליטול שכר אעפ"י שנותן לו רשות וקבלה דלא מחזי כאלו נוטל שכר על עדותו דכ"ע ידעי שזהו שכר טרחו שטרח עמו ימים אין מספר עד שנעשה בקי ומומחה באימון שחיטה ובדיקה וכן נהגו בכל המקומות שהשוחטים המלמדים לאחר לשחוט ולבדוק ונותן לו רשות בכתב קבלה שנוטל שכרו משלם. שו"ג או' יו"ד. זבחי צדק או' י"א.

מ

מ) וישחוט לפני החכם ג' שחיטות כשירות ואם יטרוף א' מהם צריך לשחוט אח"כ ג' אחרות בכשרות כדי שיתחזק ברצופות שהוא אומן יד שאינו מתעלף. שמ"ח או' ו' ר"ז או' יו"ד. חכ"א כלל א' או' א'. מנחת יוסף סי' א' או' ה'. זבחי צדק או' ז'.

מא

מא) ואפ' מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט העופות הקטנים דהיינו הצפרים ותורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ומה שאין נותנים בתחלה לשחוט אותם לאתמחי בהו היינו משום דלא שכיחי ומשו"ה ראיתי אפי' מומחין גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטין אותו עם התרנגול כדי להסתלק מן החשש ברכה לבטלה. רש"ל ביש"ש מס' קמא פ' הגוזל קמא סי' כ"ג. ש"ך סק"ו. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ז. ואעפ"י כן ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם. ש"ך שם. שכנה"ג שם. פר"ח או' ח' שמ"ח או' י"א. לה"פ או' ח' בל"י או' ד' שפ"ד או' ו' ר"ז או' י"א. חכ"א שם. מנה"ז בקומץ או' ח' מנחת יוסף שם או' ט' זבחי צדק או' ט'.

מב

מב) ובאם רואה הסימנים דרך העור שאז אין חשש שישחוט המפרקת קודם הסימנים שאסור משום שהייה מותר לשחוט אפי' א' ולעת הצורך דוקא. מנחת יוסף שם.

מג

מג) יכול האב לסמוך לבנו דעד א' נאמן באיסורין. הלק"ט ח"א סי' ל'. חו"י סי' קכ"א. שבו"י ח"א סי' מ"ד. פנים מאירות ח"ב סי' ג'. פרי הארץ ח"א יו"ד סי' י"ב. שו"ג במחו' או' א'. והשבו"י שם כתב דלכתחלה יקח סמכא מאחר. ובשו"ת שבסוף עזרת נשים דף מ"ו ע"א והבל"י בקונטרוס שו"ת שבסופו כתב דסמיכת האב וקרובים הפסולים אינה כלום ואפי' בדיעבד שחיטתו אסורה יעו"ש. והפריז על המדה דבדיעבד ודאי יש להכשיר שחיטתו מאחר דכמה אחרונים מכשירים לכתחלה. וגם ראיתי עושים מעשה לכתחלה כי איש בבנו ובאחיו באלו אמרו לסמוך. ומיהו ראוי ליזהר ולחוש ליקח סמכא מאחר. ברכ"י או' ה' פ"ת או' ב' תו"ז סי' ה' או' ו' מנה"ז בקומץ או' ה' ועשרון או' ט' מנחת יוסף או' יו"ד. ובזבחי צדק או' י"ב כתב דכן עשו מעשה בעירו בגדאד יע"א שקרוב א' סמך את קרובו בלויית שאר שוחטים.

מד

מד) כתב בס' היראה שלא ליתן קבלה לאדם שהוא קל בדיעות כ"א לחסידים יר"ש וביותר שלא ליתן למי שרגילין לשתות ואף שאינם שכורין כי הם אינם מרגישין אם הם שכורים אם לא וידיהם כבדים. בל"י או' ה' מנה"ז בעשרון או' יו"ד. לה"פ או' ט'. ועיין לקמן סעי' ח' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

מה

מה) במדינות אלו שאין שוחטין בלא קבלה אם עבר אחד ושחט בלא קבלה אעפ"י שהוא מומחה ומוחזק שחיטתו אסורה. שמ"ח או' כ"ד. מיהו בתשו' ברית אברהם חי"ד סי' ט"ו חלק על דברי השמ"ח הנז' והעלה דאין לאסור בדיעבד יעו"ש והב"ד פ"ת או' א' אמנם דעת האחרונים כדברי השמ"ח. בל"י או' ג' ברכ"י או' ו' קומץ או' ג' מנחת יוסף או' ט"ו. תו"ז סי' ה' או' ח' וכתב שם התו"ז דהבשר והכלים אסורים וכן נעשה מעשה בעירו ע"פ מעלת הרבנים ורוב הת"ח יעו"ש. ואפי' בעומד ע"ג שחיטתו אסורה משום דעבר על תקנת גאוני בתראי שתקנו כן. קומץ שם. מש"ז או' ג' אם לא בדוחק גדול יש להתיר בעומד ע"ג. מש"ז שם. ואם יש לדונו כשוגג כגון שהוא ממדינה אחרת שלא ידע לתקנה מכשירין שחיטתו. שמ"ח שם. וכן אם שחט באקראי בעלמא ויש בו הפ"מ יש להקל. קומץ שם. מנחת יוסף שם. ורק צריך לבדקו אם יודע ה"ש דלא אמרינן בזה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כיון דאתרע חזקתו ששחט בלא קבלה ואם לא בדקו אסור. מנחת יוסף שם. וכן צריך לבדוק הסכין ששחט בה כיון דאתרע חזקתו ואם לא בדקו אסור. ואין להתיר משום שמחת יו"ט שישחוט הבקי שלא נטל קבלה אלא א"כ שישחוט לפני השוחט שהוא חולה והחמירו הרבה כי זה דור דור שו"א ופרו"ץ מרובה. ברכ"י שם. זכ"ל חי"ד או' ש'.

מו

מו) וה"ה אם נטל קבלה משחיטה ולא נטל סמיכה מבדיקה ג"כ נמי דינא הכי. תו"ז שם. זבחי צדק או' י"ד.

מז

מז) וכל זה כשרוצה להיות שו"ב בקביעות בפ"ע אבל כל זמן שעומד ומשמש אצל רבו שלומד אצלו ה"ש המנהג שהתלמיד שוחט אף בלי עע"ג אם ראוי לכך ויודע ה"ש ואין מוחה בזה. קומץ שם. זבחי צדק או' י"ג.

מח

מח) שם בהגה. ובקי ביד. ר"ל בשחיזת ובדיקת הסכין ובשחיטת העופות והבהמות אם רוצה לשחוט בהמות ובדיקת איברי העוף מבחוץ ובדיקת הריאה וכיצד מכניס ידו לראות הריאה מבפנים וסדר הולכת היד בריאה לראות הסרכות מבפנים כאשר יבואר כל דבר במקומו.

מט

מט) שם בהגה. ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהם וכו' עיין בס' דעת תורה או' י"א שכתב דזה פשוט הוא דאם בא שו"ב לשחוט ואומר שיש לו קבלה ואינה תחת ידו נאמן דהוי מילתא דעבידא לגלויי ואפי' אומר שנאבד הכתב קבלה מידו כיון שאומר שקבל מהרב פ' ועודנו חי הוי מילתא דעבידא לגלויי ואף דמצינו בעלמא דהיכא דאתחזק איסורא אינו נאמן אף במילתא דעבידא לגלויי מ"מ בנ"ד דהוי רק תקנתא דרבנן דהא מדינא ק"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם פשוט הדבר דמהני סברת מילתא דעבידא לגלויי לכ"ע ונאמן בכה"ג אך אם יש פנאי לבודקו אם יודע ה"ש טרם שיצטרך לשחוט י"ל דכיון דאיכא לברורי מבררינן יעו"ש. דר"ת או' נ"ו.

נ

נ) שם בהגה. דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה וכו' ואין לסמוך על הקבלה אלא במי שהוא עוסק בשחיטה אבל אם עזב עסק השחיטה זמן רב בענין שיש לחוש שמא שכח עיקרי ה"ש חיישינן וצריך לבודקו כאלו בא לשחוט בתחלה דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם דלא מוקמינן אחזקה היכא דאפשר לברר. ר"ז או' כ"ב. דר"ת או' ס"ב. ועיין לקמן או' ע"ד.

נא

נא) שם בהגה. ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד דהמקבל נוטל כתב מן החכם וכו' ובאותן מקומות אם אין לו כתב ריע חזקתו וצריך בדיקה אחריו. שמ"ח סוף או' ו' מנחת יוסף או' ד' והאידנא נהגו בכל המקומות שנותנים כתב ראיה לשוחט הנסמך וכן נוהגין במדינתינו ואם אין לו כתב ראיה אין אוכלין משחיטתו דאם איתא דהוא מוסמך למה לא נתנו לו כתב ראיה הלא דבר הוא. ונראה לע"ד דגם אם בדקו אותו ונמצא בקי אפ"ה יש בו חשש כיון דלא נתנו לו כתב הם יודעים דאינו ראוי לשחוט ואם טוען שנתנו לו כתב ואבד ממנו צריך להתיישב בדבר אם נאמן על עצמו והכל לפי מה שהוא אדם ולפי ראות עיני המורה. זבחי צדק או' ט"ו. ונראה דלפי המנהג שלוקחין כתב אין לשחוט בקבע עד שיחזור וליקח כתב מן המומחין ואעפ"י שנראה שהוא בקי ויר"ש.

נב

בנ) ראיתי אני שיש רעה חולה ורבה היא על האדם שמלאכת שמים נקלה בעיניהם ממלאכת הדיוטות שמדרך הפועל עובד את רבו ג' או ד' שנים עד שיצא שלם במלאכתו. ובזה ראיתי שערוריה שכמה וכמה שוחטים נערים נעורים שנתמלא ידם בג' או ד' חודשים וכו' ומהראוי לעשות ק"ו במלאכת שמים וכו' וזה האומנות כמו כל האומנות שבעולם שזה יודע וזה יודע יותר וחבירו עוד יותר או מפני שלמד הרבה או התחכם מעצמו ויגע למצוא כן הדבר הזה המעמיק יותר ימצא מים חיים בכל פרטיה בפרט בבקיאות הלכה למעשה ולידע כל הדינים על בריין וכו' וחזרתי על כל הצדדין לידע סיבת מהירות התלמדות זאת ואמרתי שאין זה לא מפאת יצר הממון ומיעוט הנאה להמלמד באיחור הזמן וכו' כי אומנות זו זולת השכירות אין בריבוי הידים שום תועלת רק לעזר הטרחא ולא להרבות שכר וכו' אוי לה לאותה בושה וכו' וזאת עצתי אמונה כל הבא ליקרב לצאת המלאכה וכו' יפזר ממונו להרבות זמנו אצל רבו וכו' ומאן דלית ליה בכל משך המועט שלו לא יתן מרגוע לנפשו יומם ולילה לא ימוש מאהל רבו לראות כל דבר ודבר הנוגע לנפשו הן בהעמדת הסכינים או שחיטה והעיקר ללמד את עצמו להעמיד סכיני שחיטה בכל יום ויום לרוב להראות לרבו ולהבין מה יענה על כל א' וא' מהו סכין פסול ואיזהו כשר ואיזהו מובחר עצהי"ט ולהשים את כל !זא בלבו שלא ישכחם. ואח"כ לידע הסיבה הגורם לכל אחד מהעמדת הנ"ל מפני מה זה כן וזה כן ואם לא יבין המניעה הגורם מעצמו ישאל מרבו כי לא הביישן למד וכו' ולעולם יהיה הסכין מסור בידו והוא ימשל בו להעמידו כחפצו ורצונו. וכל זה תלוי בכוונת לבו. ולאחר השחזת הסכין ד' או ה' פעמים מקנחו היטב וליתן מרגוע לנפשו ואח"כ לראותו על כל צדדיו ועד שידע כ"ז לא יזיז ידו ורגלו מעמוד עוד לפני רבו וכו' וכן באומנות השחיטה עצמה יראה ויבין איך לתפוס הנשחט ולידע משקל הנחת הסכין על צוארו שיהיה בכח גברא עכ"פ וכו' ולא בדוחק ח"ו שלא יבא לדרוס ח"ו וכו' אהובי וריעי על כ"ז פקח עיניך וראה בעינא פקיחא בכל דבר ודבר להיות מתון מתון כי זה כל העיקר וכל המרבה בחקירה ה"ז משובח וטוב לו בזה ובבא ומזכה רבים בשחיטתו. הגאון מנה"ז בהקדמה. זבחי צדק או' ט"ז.

נג

גנ) ראוי ונכון לכל שו"ב לעשות לו גדר וסייג שלא למהר ליתן כתב הודעה לשום שוחט הבא לפניו אם לא שיכיר טיבו ומהותו או לידע עכ"פ את המעידום עליו שהוא אדם כשר ואינו קל במעשיו ח"ו. ועכ"ז לא ימהר לסמכו עד שיעמוד לפניו בנסיון אחר נסיון עד עשר מסות בכל דבר ודבר הן בגוף העמדת הסכין להיות חד וחלק כדבעי. ואופן הרגשתו שאינו שוהה הרבה למצוא פגימה כל שהוא. ושלא ישהה להעמיד את הסכין יותר מדאי ואין לו כבדות ידים ולא רתיתת ידים מחמת טבעו או התעלפות ומורך לב בעת רואו דם. והעיקר שלא יהא מהרגילים לשתות י"ש וכדומה דאם לא ידקדק המלמד בכ"ז ויתן הודעה לכל הבא לפניו הוא בכלל חוטא ומחטיא את הרבים חלילה ולהשומע יונעם בזה ובבא. מנה"ז בקומץ או' ו' ועיין לעיל או' מ"ד.

נד

דנ) ובאתי כמזכיר לעורר לבות החרדים על דבר ה' מאחינו השוחטים שאין לנו להשגיח ולציית בזה לשום אדם יהיה מה שיהיה ושלא להכניס עצמו עם הנלמד לפנים משורת הדין שאין זה רחמים כ"א אכזריות וק"ו ב"ב של ק"ו שלא ליתן תחלה עין הרע על צרור הכסף המובא בידו למכור את נפשו להיות מהחוטא ומחטיא את הרבים שאין מספיקין בידו לעשות תשו' וכו' ולהיפך אם רואה בו שהוא איש ישר הולך אל יאמר מה לי ולצרה הזאת להכניס עצמי לכל זה ואין הדבר מוטל כ"א על החכם. לדעתי אדרבא לאיש כזה מצוה להכניס את עצמו בכדי שיצא הדבר בהכשר גדול וכו' מנה"ז בעשרון או' יו"ד. זבחי צדק או' י"ז.

נה

הנ) שוחט שלא שחט מעולם אין לשחוט לכתחלה ביו"ט. שבו"י ח"א סי' כ"ג. פ"ת סוף או' א' זבחי צדק או' י"ח. וביו"ט שני של גליות מותר. זבחי רצון סי' י"ב במוספים או' ג' וכתב שם בזבחי רצון דאף לענין מילה מבואר ביו"ד סי' רס"ו דאם מל מכבר פעם א' שרי למול ביו"ט מ"מ לענין שחיטה אסור אלא א"כ שחט ג"פ. וכ"כ בכף החיים על ש"ע או"ח סי' תצ"ח או' ע"ט יעו"ש. ועיין ט"ז ביו"ד שם סק"ו ובכף החיים על או"ח סי' של"א סעי' יו"ד.

נו

ונ) שם בהגה. וכל שוחט אעפ"י שנטל קבלה יראה שיחזור לפרקים ה' שחיטה וכו' מצאתי במהרי"ל ( והוא בדרשות מהרי"ל סיף ה' שחיטה) בשם מהר"ש דקבלה בידו מר' יונה שיש לכל שוחט כשמתחיל לשחוט לחזור ה' שחיטה בכל יום פ"א וכן יעשה ל' יום ואח"כ כל חודש פ"א וכן יעשה שנה תמימה ואחר אותה שנה יחזור כל תקופה פ"א וכן יעשה כל ימיו ואם לא עשה כן אסור לאכול משחיטתו עכ"ל ונראה דאין להחמיר רק לכתחלה אבל לא בדיעבד. ד"מ או' ה' ונראה דמפני זה לא כתב זה בהגהת ש"ע דס"ל דהכל לפי מה שהוא אדם. וכ"כ התב"ש או' יו"ד. ובדמ"א כתב ואני נוהג לכתוב זה תוך שטר הקבלה ואני מוסיף שקבל לפני כך בתורת נדר כדי שידע שאם לא יחזור כנ"ל יהיה פסול לא מכח שאינו בקי אלא אף אם יהיה פסול שלא קיים הנדר וכו' וגם שיהיו יודעים שכתב קבלה אינו אלא לראיה אבל לא יועיל לו כלום אם ישתכח ההלכות מלבו ופן יסורו מלבבו מדעת ובמזיד שלא חזר על הלכותיהם ומה יועיל הכתב כמו שאירע כך לפעעים. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ד. תו"ז סי' ה' או' ד' ויש שאין כותבין בתורת נדר רק ובתנאי שיחזור על לימודו כך וכך וכו' והוא כדי שיהיה זריז בלימודו וגם כדי שידעו שאין שטר סמכא מועיל אלא כ"ז שעוסק בלימודו. והוא שילמוד בש"ע מסי' א' עד סי' ס"א ובאחרונים לשם. ואם שוחט עופות לבד מסי' א' עד סי' ל' ושאר סימנים השייכים גם לעוף כיעו"ש. ועיין עוד לקמן או' נ"ט.

נז

זנ) שם בהגה. שיהיו שגורים בפיו וכו' אעפ"י דבשאר הוראות א"צ שידע המורה בע"פ כל ההוראות מ"מ בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו. ט"ז סק"ה. כרתי או' י"ד. ר"ז או' י"ד. ורבים מתפרצים ואין נותנים לב תמיד לחזור ההלכות ע"כ נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אעפ"י שנטלו קבלה ולמוכיחים יונעם. ט"ז שם. לה"פ או' יו"ד. בל"י שם. ר"ז שם. אבל אם הנוטל קבלה נוהג כהוגן וחוזר הדינין א"צ לחקור ולבדוק אחריו מדינא. ברכ"י בשיו"ב או' ב' ועיין לקמן או' ס"א.

נח

חנ) ויש שנהגי לכתוב בקבלה שלא יועיל רק עד ג' שנים ואח"כ יחזור לעמוד בנסיון. כרתי או' י"א. חכ"א כלל א' או' א' מנחת יוסף או' י"א.

נט

נט) השו"ב ראוי שיחזור על לימודו תמיד בכדי שלא יבא לידי שכחה לפי מה שהוא אדם וראוי שיחזור פ"א כל ל' יום ונוהגין לכתוב כן בקבלה שלהם וכל שאינו נוהג במידות הראוים לשוחט הרי הוא מאכיל נבילות וטריפות לישראל ושגגתו עולה זדון וענשו מפורש שמתגלגל בכלב וחטא רבים תלוי בו ואין מספיקין בידו לעשות תשו' שמ"ח או' ז' חכ"א שם. מנחת יוסף שם. זבחי צדק או' ך' ואו' כ"א. ועיין לעיל או' נ"ו.

ס

ס) ונכון להזהר לכל רב שלא יתן כתב הקבלה על הקלף משום מעשה שהיה שאחד גנב הכתב קבלה מחבירו וגרר שמו של השוחט וכתב במקומו שמו אלא יכתוב דוקא על הנייר. בל"י או' ו' מש"ז או' ט"ז. מנחת יוסף או' ד' זבחי צדק או' ס"ה.

סא

סא) שם בהגה. ויש לב"ד לחקור ולדרוש אחר הבודקים וכו' דהרבה פעמים נבדקים ולא ידעו נכונה ואף שנודע שהיו אצל חכם ונטלו קבלה א"נ יש בידם כתב על זה הנה פושעים הם שלא חששו לחזור עליהם שלא יהיו נשכחים מהם. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ה. תו"ז סי' ה' או' ז' ואם ימצא החכם שהשוחט יצא מזה הגדר יסיר אדרתו מעליו ויאסור שחיטתו עד כי ישוב ורפא לו. שמ"ח או' ז' מנחת יוסף או' י"א. זבחי צדק או' כ"ב. ועיין לעיל או' נ"ז.

סב

סב) גם החיוב מוטל על רבני הדור לשלוח להביא לכל השוחטים היושבים בכפרים ועיירות דסמיכי למתא לבודקן או לשלוח גברא דמהימנא מומחה לבודקם. תו"ז שם. זבחי צדק או' כ"ג.

סג

סג) על של עתם באתי לעורר לבות החרדים אל ה' כי ראינו כמעט חזר הדבר ליושנו בפרוץ הדבר אם מפאת נותני הקבלה שיבא א' מן הנוה מאחרי הצאן ואינו יודע שום ספר רק שמכוין בשאלות השחיטות אף לא כולם ושוחט ג' עופות ולפעמים אף אם מקלקל א' מהם שוחט אחרת במקומה והרב נכנס עמו לפנים משורת הדין ונותן לו קבלה. ואם מפאת המקבלים כי יש שאינם חוזרים תמיד להיות בקיאים גם ממהרים לשחוט בלי בדיקת הסכין יפה יפה ואין דורש ומבקש להשגיח עליהם הביטו נא וראו מ"ש היש"ש (פ"ק דחולין סי' ט"ל) בשוחט מתא שמחמת המהירות לא הרגיש בפגימת הסכין יעו"ש וכן שמעתי כמעשה זה אירע כמה פעמים והנה בקל יכול לפגוע באיסור חמור ומבואר בזוהר (פ' שמיני דף מ"א ע"א) שמטמא נפשו ואין לו חלק בקדושה ולכן נ"ל שכל אשר נגע יראת ה' בלבבו לא יאכל בשר כ"א באחד מג' פנים או שבקי בשוחט ההוא ונתברר לו שיש בו כל המדות שנתבארו או שהוא בעיר שראשיה יראים ושלמים ומדקדקים במצות שבודאי לא הקימו הבלתי ראוי או שעכ"פ יבדוק הסכין של אותו שוחט ששחט בשר זה בעצמו טרם יאכל. גם ישאל לבני מתא אם אינו רגיל בשכרות או שאר רוע מעללים. שמ"ח או' ח' זבחי צדק או' כ"ד.

סד

סד) מי שיש לו פקפוק בשוחט ונראה בעיניו דאסור לאכול משחיטתו כי הוא בחזקת שאינו בדוק יכול להחמיר על עצמו שלא לאכול בשר ואין עליו שום תרעומת. קול אליהו יו"ד סי' א' ברכ"י בשיו"ב או' ו' תו"ז סי' ה' או' ט' זבחי צדק או' כ"ח.

סה

סה) ואני ראיתי לגברא רבא שהיה אורח בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים שלא היה יכול לבדוק השוחטים כמה שנים שנתגורר בעיר הנז' לא בא בפיו בשר אך היה בצנעה. גם ראיתי רב א' שלא היה אוכל בשר כ"א עוף וקודם שחיטת העוף יראו הסכין ג' מומחין. ברכ"י בשיו"ב שם.

סו

סו) שו"ב שבידו כתב ממורה צדק ונמצא שהמורה אינו צדק ונותן עבור ממון כתב לשאינם בני סמכה להעיד עליהם אולי בכך מגרע גרע השו"ב מאלו לא היה בידו כתב שזה יצא מהרוב מצויין אצל שחיטה. דע"ק או' ה' ובעוה"ר מצויים הרבה כזה בכפרים קטנים שבאים שם שלוחים לעצמם שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ונותנים סמכה לכל מי שרוצה אוי להם שהם חוטאים ומחטיאים וע"כ אי אפשר לשום אדם שיסמוך על אלו הסמכות של השלוחים. זבחי צדק או' כ"ט.

סז

סז) שם בהגה. ואם בדקו איזה שוחט וכו' אין מטריפין למפרע וכו' הט"ז סק"ו והפר"ח או' ט' חלקו על דברי הרמ"א הנז' ואסרו למפרע כל מה ששחט וגם הכלים שנתבשל בהם הבשר יעו"ש. אבל הב"ח בתשו' סי' א' והש"ך בנה"כ וש"י ובית ישראל ובית יעקב חולקין על הט"ז והפר"ח. והב"ד הבל"י או' ז' וכתב ולכן אין להחמיר בהפ"מ ומכ"ש שלא לאסור הכלים. והכרתי או' י"ג לחלק יצא דאם שכח ה"ש יש להקל אבל אם שכח להרגיש פגימת הסכין בזו יש להורות כט"ז ולאסור למפרע אף בנטל קבלה יעו"ש. והשו"ג או' י"ב כתב דלענין מעשה כיון דהדבר תלוי במחלוקת האחרונים הכל לפי ראות עיני הדיין אם זה השוחט נטל קבלה מאדם גדול דמסתמא לא נתן לו הקבלה אם לא היה בקי ומומחה אמרינן השתא הוא דאתרע ואם השוחט הראשון שנתן לזה קבלה גם הוא ע"ה ובחזקת שאינו אומן בקי יש לפסול אותו מעיקרא כמ"ש הפר"ח יעו"ש והרב זבחי צדק או' כ"ה כתב ואנחנו מנהגינו כס' רמ"א ז"ל דלא אסרינן למפרע אבל כל מה ששחט ובדק באותה שחיטה עצמה או אותה בדיקה עצמה שנמצא בה אינו יודע מטריפין הכל עכ"ל ומשמע דאינו מחלק בין הפ"מ להפסד מועט ובין אם שכח ה"ש או בדיקת הסכין דבכל ענין אין לאסור למפרע ומ"מ נראה דיש לחוש לדברי !השוג שכתב דאם השוחט הראשון שנתן לו קבלה אינו בקי יש לפסול אותו מעיקרא דכיון דיסוד שלו רעוע נראה דבהדיא שמתחלה היה כך.

סח

סח) אבל אם בפשיעה הוציא טרפה מתחת ידו בין אם נודע בו ביום ובין שנודע ונתגלה לאחר זמן כל מה ששחט מאותו היום ואילך יש לאסור להטריף אבל מה ששחט קודם לכן יש להכשיר משום דאוקי גברא אחזקתיה דכל ישראל בחזקת כשרים הם והשתא הוא דאתרע. פר"ח שם. לה"פ או' י"א. וכ"כ הבל"י שם דאם היה בפשיעה אינו אוסר למפרע אליבא דכ"ע. מיהו דעת הער"ה או' ו' להחמיר.

סט

סט) חמשה שישבו לבדוק שוחט א' מוסמך וסר סכינא קמייהו וארבעה אמרו שסכינו בדוק משום פגמו וכשר וראוי הוא. והחמישי אמר שלדעתו הסכין פגום ונראין הדברים כי שונא הוא לו ואתי מכח נברי המבקשים עליו עילה למפסק לחיותיה. והשוחט שאל מהד' שיכתבו ויחתמו שהוא זכאי בדינו וסכין שהראה להם כשר והם אינם רוצים להגיד כי ישר הוא. העלה מהר"י יוסף קובו בס' גבעות עולם סי' א' דחייבים הם הד' בין אם נדונם לדיינים בין אם נדונם לעדים לכתוב ולחתום ולהגיד האמת כי סכינו היה נקי ובר וכשר יעו"ש. ברכ"י בשיו"ב או' ג'.

ע

ע) שוחט ששאל ממנו אדם ריאה וא"ל קח לך הריאה וכתבתי עליה שהיא כשרה לפי שיש אחרת טריפה והלך ולקח הריאה הנז' והיא טריפה גמורה והשוחט התנצל כי הגוי החליף הטריפה בכשרה וכו' יש להאמין לשוחט והוא בחזקתו. שם סי' ב' ברכ"י שם או' ד'.

עא

עא) שוחט שבדקוהו וסר סכינא קמי תלתא ואמר דסכינו כשר להקריב ע"ג המזבח ונמצא פגום. ואח"כ הראה להם סכין אחר והשנים אמרו שהיה כשר והג' צורבא מרבנן אמר שהוא פגום. השוחט איתרע חזקתיה והגם שהב' אמרו שהוא כשר צריך לחוש לג' ומה גם שהוא צורבא מרבנן ועדיף כתרי ומחוייב להראות עוד ג' סכינים יפים וכשרים אליבא דכ"ע. הרב קול אליהו יו"ד סי' א' ברכ"י שם או' ה'.

עב

עב) שוחט שחלה וקם מחליו ואחר שקם מחליו שאלוהו ה"ש וטעה בהם יש לתלות שנתבלבל מחמת החולי ולכן אם בידוע שקודם החולי היה בקי או שחכם היה מחזיקו לבקי תלינן שמחמת החולי נתבלבל וכל הבשר והכלים שאחר החולי אסורים ושקודם מותרים. מהר"י בי רב סי' ב' שכנה"ג בהגב"י או' מ"ג. שפ"ד או' ו' שבאו' ח' כרתי או' י"ג. בל"י או' ז' זב"ת או' י"ח. חכ"א כלל ב' או' א' שו"ג מחו' או' ד' זב"ש או' י"ב. זבחי צדק או' כ"ז. דר"ת או' צ"ה.

עג

עג) שו"ב שאירע לו אבל גדול ר"ל ממיתת אביו ואמו בזמן אחד וראו שמאבל הכבד הזה נבוכו עשתונותיו בעצבון עד שהיה כמעט כמו מטורף ונמצא בו ריעותא שטעה בכמה דינים ששאלו אותו ולא השיב כהוגן דיש להקל שלא לאסור למפרע רק מזמן האבל ולהלן די"ל שזה דומה לשוחט שקם מחליו. דר"ת שם משם שו"ת ריב"ם סי' ק"ז.

עד

עד) וה"ה אם לא היה עוסק זמן רב בשחיטה והסיח דעתו יש לפסלו למפרע עד אותו זמן אבל מקודם לזה כשר. כרתי שם. דר"ת שם. ועיין לעיל או' ן'.

עה

עה) שם בהגה. אבל אם לא נטל קבלה מעולם וכו' ופשוט הוא דהכא חזקה ליכא דנימא אוקי גברא אחזקיה ורוב מצויין ריע לגבי הך דהא בדקינן ליה ולא ידע מידי ונתברר שהוא מהמיעוט שאינן מן המומחין. פר"ח או' יו"ד. וכ"ה בתשו' הרשב"א סי' רי"ח יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ה.

עו

עו) שם בהגה. כל מה ששחט טריפה וכו' ואפי' כבר נמלח הבשר מה ששחט אעפ"י כן טריפה. תשו' הרשב"א שם. ביה"ל או' ה'.

עז

עז) שם בהגה. כל מה ששחט טרפה וכו' אבל אם המיר דתו ומכ"ש שעבר עבירה יהיה מה שיהיה שאין אוסרין שחיטתו למפרע רק משעה שהמיר וכדומה כי אמרינן רוח זרה עבר עליו ומתחלה כשר היה. כריתי או' ט"ו. וכ"כ ב"י סי' קי"ט בבד"ה בשם או"ח והב"ד הש"ך בסי' זה סוף סק"ח ושאר האחרונים. וית' עוד מזה לקמן סי' קי"ט ובדברינו לשם בס"ד.

עח

עח) שם בהגה. גם כל הכלים שבשלו בהם מה ששחט צריכים הכשר. וכלים שעברו עליהם מעת לעת דהוי נותן טעם לפגם יש להקל אבל מאכל שנתבשל בכלים שהיו עדיין מע"ל אסור. כרתי או' ט"ז. פליתי או' ח' ער"ה או' ו' חכ"א כלל ב' או' ג' זב"ש או' ט"ו. וי"א דאפי' כלים שאינם בני יומן אסורים. מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג. פר"ח סי' ק"י בדיני ס"ס או' ח' שפ"ד שם בדיני ס"ס או' י"ט. מש"ז בסי' זה או' ו' בד"ה עוד כתב התב"ש וכו' חק"ל חיו"ד סי' י"ד וסיים שם החק"ל שאסורים גם בהפ"מ יעו"ש והב"ד זבחי צדק או' כ"ו וכתב ויש להחמיר.

עט

עט) [סעיף ב'] א"צ שידע כל חלוקי הדינים וכו' סעי' זה קשור אסעי' דלעיל אבל א"צ לשאלו אם נתעלף וגם א"צ שידע כל חלוקי הדינים זב"ת או' י"ט. מיהו הר"ז בקו"א או' ח' כתב דלא קאי אדלעיל דוקא אלא אפי' השוחט עצמו א"צ לידע כל חלוקי דינים אלא שישאל כל מה שיסתפק לו יעו"ש.

פ

פ) שם. א"צ שידע כל חלוקי דינים. דהא חכמים נמי מספקא להו כמה מילי בה' שחיטה הילכך א"צ לידע כל דקדוקים אך שידע לתת לב. מרדכי בריש חולין. ב"י. ט"ז סק"ז. ומיהו מ"ש שם הט"ז בשם הגמ"י שעכ"פ צריך שידע ששהייות מצטרפות וכו' היינו לדברי הש"ע לקמן סי' כ"ג אבל לדידן דק"ל שהייה במשהו כמ"ש מור"ם שם בהגה לא נ"מ מידי יעו"ש.

פא

פא) שם. א"צ שידע כל חלוקי דינים וכו' ועכ"פ בעינן שידע עקרן של דברים הפוסלים השחיטה אלא שבדקדוקים הוא דלא בקי ודוקא דבדקנוהו בכל הדקדוקים ואמר שאם היו באים לידו לא היה מכשיר וגם שיהיה ניכר מדבריו מנין נפל לו הספק דאל"כ אעיקרא דדינא לא יסתפק והו"ל כאומר מותר. פר"ת או' ד'.

פב

פב) שם. אלא אם אומר על דבר זה הייתי מסתפק וכו' כלומר אילו בא לפני דין זה הייתי מסתפק בו ושואל. פרישה או' י"ג. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ה. לה"פ או' י"ב.

פג

פג) שם. עד שאומר על האסור מותר. ואם בא מעשה לידו והתיר האסור מעבירין אותו ותקנתו שיחזור וילמוד הדינים ויהיה בקי ואז יחזור לאומנותו כמ"ש מרן ז"ל לקמן סי' קי"ט סעי' י"ח יעו"ש. ב"ד חי"ד סי' ב' שו"ג או' ט"ו וכתב שם השו"ג ודלא כמהר"י פאסי ז"ל שכתב שאינו נפסל בכך יעו"ש. זבחי צדק או' ל'.

פד

פד) שם. עד שאומר על האסור מותר. וה"ה אם אומר על מותר אסור אף שאומר על האסור אסור ואינו אומר על אסור מותר יש להעבירו. הריב"ש סי' תצ"ח. ב"ד שם. בית יעקב סי' ד' שמ"ח או' ט' לה"פ או' י"ג. בל"י או' ט' מש"ז או' ז' חכ"א כלל א' או' ג' זב"ת או' כ"ב. פ"ת או' ז' זבחי צדק או' ל"א.

פה

פה) שאל החכם לשוחט דין א' של שחיטה ואמר שהיא כשירה והדין הוא שהיא טריפה אם יאמר בריא לי שלא קרא לו מקרי זה מעולם הרי השוחט בחזקת כשרות וכ"ש אם הטרפות ההוא אינו מצוי כגון הגרמה בקנה למטה מכנף הריאה. מהר"י בי רב בתשו' כ"י סי' ב' כנה"ג בהגב"י או' ט"ל. זבחי צדק או' ל"ב.

פו

פו) שם הגה. ובודקין אותו בדיני ה"ש שית' לקמן רסי' כ"ג. שהם שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור יעו"ש.

פז

פז) שם בהגה. ובדין בדיקת הסכין. שית' לקמן סי' י"ח יעו"ש.

פח

חפ) שם והבא לבדוק צ"ל בקי בע' טרפיות שאל"כ שמא יבואו לידו והוא לא ידע ואשם ונשא עונו מפני שהוא מאכיל טרפות לישראל. ב"י בשם ס' מחזיק הבדק. וע' טרפיות מנאם הרמב"ם פ"י מה' שחיטה יעו"ש.

פט

טפ) שם בהגה. ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה וכו' ומה שפסק מור"ם דין א' כרש"י דבדיעבד סומכין וא"צ למבדק אף דאיתיה קמן לעיל איירי לפי הזמן שנוטלין קבלה וזהו שסיים כאן וכמו שנתבאר ולפ"ז א"ש. מחב"ר או' ח' בשם מנחת יהודה.

צ

צ) שם בהגה. ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה וכו' אבל איתא קמן ובדקוהו ונמצא מומחה א"צ לבדוק הסימנים דכיון שהוא מומחה בודאי בדק בסימנין. ר"ז או' כ"א.

צא

צא) שם בהגה. מ"מ יבדקו בסימנים וכו' ואי ליתא קמן וא"א לבדוק בסימנים כגון שנחתך הראש סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ובודאי בדק בסימנים. ד"מ או' ט"ז בשם הרא"ש. ר"ז שם.

צב

צב) שם בהגה. אבל במקומות שנוהגין ליטול קבלה וכו' אין נוהגין לבדוק אחריו וכו' לא בתחלה ולא בסוף ולא לבדוק בסימנים דלא שכיח כלל שיהא חצוף כולי האי לשחוט בלא נטילת רשות. שמ"ח או' ה' וכ"כ בתורת יקותיאל סוף או' ג' דאפי' הסימנים א"צ לבדוק אחריו אעפ"י דאיתנהו הסימנים קמן דכיון שהוא מומחה בודאי בדק הסימנים יעו"ש. והב"ד דר"ת או' ק"ו.

צג

צג) שם בהגה. אין נוהגין לבדוק אחריו וכו' אבל עכשיו נוהגין שבודקים אחריו אם אין מכירין אותו. ביה"ל או' ו'.

צד

צד) [סעיף ג'] אפי' שחט לפנינו ד' או ה' פעמים וכו' יראה דלאו דוקא ד' או ה' פעמים אלא דאפי' שחט פעמים רבות אין לסמוך על שחיטתו. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ז וכתב שכן מצא נמי לבעל דמשק אליעזר !ול"ת יעו"ש. וכ"כ השמ"ח או' י"ט ובתב"ש או' כ"ז. זבחי צדק או' ל"ג. דר"ת או' ק"ז.

צה

צה) שם ושחט אח"כ בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה. דכיון דאינו יודע ה"ש שמא פעמים שהה ודרס ולא ידע פי' ואינו מרגיש דכיון דאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו. הרא"ש. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ט"ו. זב"ת או' כ"ה.

צו

צו) שם. שחיטתו פסולה. ולפ"ז נראה דאפי' דיעבד שנתערבה באחרות אוסרת הכל וכדין נבלה שנתערבה. ב"ח. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ח. שפ"ד או' י"א וסיים שם השפ"ד דאין להתיר אף בהפ"מ. זבחי צדק או' ל"ה.

צז

צז) שם. ואפי' אמר ברי לי וכו' פי' דכששואלים אותו ומתוך תשובתו נראה לנו ששוחט כראוי פשיטא שאינו כלום אלא אפי' אמר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים מ"מ מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה וסובר שעשה מה ששואלים. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' ט"ז. והב"ח כתב כגון שתכף ומיד למדוהו ה"ש ואחר שלמד אומר ברי לי ששחטתי יפה כמו שלמדתי עתה אעפ"י כן שחיטתו פסולה. והב"ד הט"ז סק"ח. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ט. פר"ח שם. שמ"ח או' י"ט. שפ"ד או' י"ב. מחב"ר או' ט' זב"ת או' כ"ו. ר"ז או' כ"ד. זבחי צדק או' ל"ו.

צח

צח) שם הגה. ומי שדרכו להתעלף וכו' ולא ישחוט כלל לכתחלה אפי' עומדים ע"ג. שמ"ח או' כ"ג. קומץ או' יו"ד. ואפי' לכלבים לא ישחוט לכתחלה. שמ"ח שם במ"ש וגם יש להחמיר וכו' יעו"ש. דר"ת או' קט"ו.

צט

צט) שם בהגה. ואנחנו יודעים שאינו מוחזק וכו' עיין בשו"ת כתב סופר חי"ד סי' ג' שהעמיס בלשון הרמ"א בזה דר"ל דיש חילוק בין מי שמוחזק להתעלף ובין מי שדרכו להתעלף ור"ל דמי שמוחזק להתעלף בכל פעם ששוחט לא מהני ברי לי שבפעם הזאת לא נתעלפתי אבל מי שהוא דרכו ורגיל להתעלף אבל אינו מוחזק להתעלף בכל פעם ששוחט בזה מהני כשאומר ברי לי שבפעם הזאת לא נתעלפתי וז"ש הרמ"א ואנחנו יודעים שאינו מוחזק ר"ל דאנחנו יודעים שאינו מוחזק בכך ולפעמים אינו מתעלף דבכה"ג דוקא נאמן באומר ברי לי עי"ש. דר"ת או' קט"ז.

ק

ק) שם בהגה. ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן וכו' ואי ליתיה קמן למשאליה טרפה. שמ"ח או' כ"ג. קומץ או' יו"ד. זבחי צדק או' ל"ז.

קא

קא) שם בהגה. ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן וכו' ואפי' שותק ואינו אומר כלום דמאחר שיודע ה"ש ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר ששהה או דרס. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' ל"ב. פר"ח או' י"ג. בל"י או' יו"ד. כרתי או' י"ז. לה"פ או' י"ז. זב"ת או' כ"ח. חכ"א כלל א' או' ג' וי"א דוקא אם אמר ברי לי שלא נתעלפתי אבל בשתק אסור. הרב אורח מישור בהגהו' על ד"מ. וכ"כ מנחת יהודה והב"ד המחב"ר או' יו"ד. וכ"כ התב"ש או' ט"ל. קומץ או' יו"ד. אלא שסיים שם הקומץ דבהפ"מ יש להקל בשותק דכיון שכמה אחרונים מתירין בהכי בהפ"מ כדאי הם לסמוך עליהם כמבואר שם בעשרון או' כ"א יעו"ש. וכ"ז הוא רק במי שדרכו להתעלף שלא בזמנים קבועים אבל מי שיש לו זמנים קבועים שמתעלף ויש לו עתים ידועים שאינו מתעלף כלל בודאי דכששחט בזמן הידוע שאינו מתעלף מהני שתיקתו אף באינו אומר בפיו. דר"ת או' קי"ז.

קב

קב) שם. יכולין ליתן לו לשחוט וכו' עיין בס' ערוגות הבושם או' ו' שכתב דעכ"פ אף בעומד ע"ג אסור לו לברך דשמא יקלקל כיון שאינו מומחה וכתב דעל כרחך לומר דמ"ש המחבר דיכולים לשחוט כשאחד עומד ע"ג מיירי בגוונא דליכא משום ברכה לבטלה כגון ששוחט אחר ומברך והוא שומע הברכות ומכוין לצאת וכיוצא יעו"ש ועיין בישועות יעקב בפי' הארוך או' ה' שכתב דיכול לשחוט לכתחלה בלא ברכה קודם שחיטה רק לאחר שחיטה כשתהיה השחיטה הגונה בלא קלקול יברך כמו שוחט דבר שיש בו ריעותא דמברך אחר שחיטה ובדיקה יעו"ש. דר"ת או' קכ"ב. וע"כ לכתחלה יש לחזר אחר שוחט אחר שישמע הברכה ממנו ויתכוין לצאת כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן אבל אם א"א יש לשחוט בל"ב ואחר השחיטה תיכף ומיד יברך על השחיטה אם שחט כהוגן. ועיין לקמן סי' י"ט סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

קג

קג) שם. אם אחד עומד ע"ג. היינו אם מומחה עומד ע"ג. שמ"ח או' ך' ואפי' קרוב המומחה או אביו יכול לעמוד ע"ג ואין קפידה בכך. דע"ק או' י"א. זבחי צדק או' מ"א ועיין בס' דעת תורה או' ל"ז שנשאל במי שיודעין בו שאינו יודע ה"ש אם מהני עומד ע"ג ע"י שו"ב שנאסר מכמה גדולים וכתב דהדבר פשוט דהיכא דבעינן אחד עע"ג בעינן שיהיה זה האחר מוחזק בכשרות ובקי בדיני שו"ב כיון דעל השגחתו ונאמנותו אנחנו סומכים א"כ הכל תלוי בו וכיון שנאסר מכמה גדולים הדבר פשוט דאינו כשר להיות עע"ג דהוי כמאן דליתא ואדרבא חשוד להכשיר בדבר שראוי להיות מסתפק ושואל יעו"ש. דר"ת או' קכ"ד.

קד

קד) שם. ובלבד שיראה אותו מתחלת שחיטה עד סופם. פי' אפי' ראה ששחט סי' א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה שחט סי' הב' ג"כ יפה אלא חיישינן שמא שהה או דרס בסי' הב' ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' י"ד. פר"ת או' ו' לה"פ או' י"ח. זב"ת או' ל' ר"ז או' כ"ו. חכ"א כלל א' או' ג' זבחי צדק או' ט"ל.

קה

קה) ואם ראה רוב שנים בבהמה ובעוף רוב אחד אף דאנן מחמירין במיעוט בתרא מ"מ לענין זה מועיל ומכשירין. כריתי שם. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' ל"א. שפ"ד או' י"ד. זב"ש או' י"ט. זבחי צדק או' מ' דר"ת או' קכ"ו.

קו

קו) שם. ובלבד שיראה אותו מתחילת שחיטה וכו' ועיין בס' נחפה בכסף ח"ב בקו' פרי מפרי סוף סעי' זה שהזהיר דבכה"ג צריך העע"ג להשגיח היטב בהשגחה יתירה מתחלה ועד סוף דאיכא למיחש לדרסה כהרף עין כמ"ש הפר"ת או' ו' יעו"ש והב"ד דר"ת או' קכ"ה.

קז

קז) שם הגה. ויש מחמירין ואוסרין ליתן לו לכתחלה וכו' מיהו מן הסתם שאינו ידוע אם יודע ה"ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עע"ג. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' י"ט. שמ"ח או' ך' שפ"ד או' ט"ו. כרתי או' ך' זב"ת או' כ"ט. ר"ז או' כ"ז. חכ"א כלל א' או' ג' קומץ או' ט' זבחי צדק או' מ"ב. מנחת יוסף או' י"ח. ואע"ג דלא נטל קבלה אין בכך כלום כיון שמומחה עע"ג שמ"ח שם. ר"ז שם. מנחת יוסף שם. וע"כ המתחילים ללמוד שחיטה שהמנהג לעמוד ע"ג בעת שחיטה משום דעדיין אין להם אימון יד וגם לא לקחו קבלה יש ללמוד תחלה דיני שחיטה ואח"כ יבואו לפני המורה לשחוט כדי לצאת אליבא דכ"ע. ועיין לעיל או' מ"ז.

קח

קח) שוחט שהוא מיקל בדין א' המוזכר בפו' להחמיר אם אחרים עע"ג מותר לשחוט וכן אם קיבל עליו שלא יקל מותר לשחוט בינו לבין עצמו. בית יעקב סי' צ"ו. לה"פ שם. בל"י או' י"א.

קט

קט) [סעיף ד'] אם אבדו גדייו וכו' ומיירי באופן דלית בהו משום בשר שנתעלם מן העין וכגון דמכירם בטביעות העין שהם שלו או שיש לו סי' בהם וכמ"ש לקמן סי' ס"ג. ט"ז סק"י. ש"ך סק"ך. פר"ח או' ט"ז. פר"ת או' ז' לה"פ או' כ"ג. ביה"ל או' ז' שמ"ח או' כ"ו. בל"י או' ט"ו. כרתי או' כ"א. זב"ת או' ל"א. זב"ש או' ך' זבחי צדק או' מ"ג.

קי

קי) שם. או שנגנבו. ואעפ"י שהוא חשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה. טור. לבוש. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' ך' כרתי או' כ"ב. שמ"ח או' כ"ה. זב"ת או' ל"ב. ר"ז או' כ"ט. ולשונא וכונתו להזיקו או להכשילו נמי לא חיישינן דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. לבוש. ומיהו עיין בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ל"ג וסי' מ"א שכתב דאף דק"ל דכ"מ דחשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה זהו דוקא בדורות הראשונים אבל בדורות הללו ראינו שמי שחשוד על הגנבה חשוד על הכל ואף מדינא דש"ס לא אמרי להקל בכה"ג רק למי שרוצה לאכול משחיטתו ואמרינן דמצד הדין אין לאסור שחיטת שוחט כזה אבל להיות שו"ב דמתא להאכיל לרבים בע"כ דבודאי יש כמה אנשים דלא ניחא להו בשו"ב כזה בודאי דאין לכופם לאכול משחיטתו ובודאי דראוי לסלקו ולקבל להם שו"ב אחר יעו"ש וכ"כ בשו"ת נאמן שמואל סי' ל"ב דחשוד על הגנבה חשוד על השחיטה וכן הסכים בס' חק"ל חי"ד סי' קצ"ג. זכ"ל חי"ד או' ש' וי"א דאין להעבירו אלא א"כ הוא מוחזק לגנוב אבל אם אינו מוחזק רק שהיה חשוד על הגנבה אין להעבירו. שו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' ט"ו. דר"ת או' קל"א. ועיין עוד מזה מ"ש לקמן סי' ב' על סעי' ו' יעו"ש.

קיא

קיא) שו"ב ששחט בלי נתינת פאכ"ט ששייך לקיר"ה מכל שחיטת בשר כשר או שאמר לפנים טרפה כדי להפקיע הנתינה אם העידו עליו עדים כשרים שעשה כן שחיטתו אסורה למפרע וגם הכלים אסורים אבל אם לא העידו עליו עדים רק שהוא הודה מעצמו אף שהוא אומר שעשה כן הרבה פעמים אין לאוסרו דאין אדם משים עצמו רשע. דע"ק לקמן סי' ב' או' ב' דר"ת או' קל"ב. ועי"ש בדר"ת מה שהאריך בענינים אלו יעו"ש. ועוד עיין ברו"ח או' י"א שכתב בעירו אזמיר שיש גאבילה על הבשר לתת בכל אוק"ה דבר קצוב להוצאות העיר לכל מילי דמצוה ובאו השוחטים שוחטי מתא לשחוט נגד כללות העיר ולעשות נזק לגאבילה נ"ל דהוי מונע לרבים מלעשות מצוה וכאן הוי מצות רבות דחייב נידוי ושחיטתו פסולה יעו"ש. ועיין לקמן או' קצ"ו.

קיב

קיב) שם. ומצאם שחוטים כראוי וכו' ומ"מ יראה אם שחוטין כהוגן היכא דאפשר דלכתחלה מבררינן מאי דאפשר. שמ"ח או' כ"ה. ועיין בית אברהם בא"ז או' כ"א שכתב דכונת השמ"ח הוא שצריך לראות אם נשחטו כל הסימנים ועכ"פ רובן וגם אם אינה מוגרמת וגם צריך לבדוק במפרקת אם אין שם חתך ואם נמצא בו חתך יש להטריף דבכה"ג צריך לדעת בבירור שבדק הסכין ולא נפגם כמ"ש לקמן סי' י"ח סעי' י"ב דמה לי אם נאבד הסכין מן השוחט או שנאבד השוחט עם הסכין ואם היא בהמה צריך לבדוק הריאה אם היא בעין עדיין דיש לחוש מחמת החפזון זרקה ולא היה לו פנאי להגנב לבדוק כלל יעו"ש ועיין בהגהות רעק"א סי' ב' סעי' ב' שכתב דלדידן דשהייה כ"ש מחמירין לאוסרה א"כ בנ"ד אף בדיעבד אסור אם לא בדק הסימנים וראה שנשחטו רובן עי"ש טעמו ונימוקו. ועיין בפר"ת או' ח' שהוכיח מלשון המחבר דאם מצאם   חתוכים כל הראשים או חתוכים איברים אסורים וגם כתב שם דאם מצא איזה ריעותא בריאה וכדומה וא"א לבדוק כגון שנקרע וכדומה אף דק"ל דגם בבדיקה אמרינן רוב מצייין אצל שחיטה מומחין הם מ"מ בכה"ג דאיכא ריעותא אסור ואפי נמצא בבית אסור יעו"ש. דר"ת או' קל"ג.

קיג

קיג) שם. במקום שרוב ישראל מצייים. אפי' רוב העיר והשוק עכו"ם. וכן אם רוב עכו"ם מצויים שם אפי' רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצויים. ואם עכו"ם וישראל מצויים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם. ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר. ואם שוים בעיר אסור. ש"ך ס"ק י"ז. כנה"ג בהגב"י או' ן' פר"ח או' י"ח. פר"ת או' ט' לה"פ או' כ"א. הל"פ בסעי' זה בל"י או' י"ב. כרתי או' כ"ג. שפ"ד או' י"ז. ער"ה או' יו"ד. ר"ז או' ל'. זב"ת או' ל"ב. זבחי צדק או' מ"ד.

קיד

קיד) שם. במקום שרוב ישראל מצויים. וה"ה במקום שרוב עכו"ם מצויים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר. ודוקא בבהמות או בעוף גדול מהני רוב הטבחים אבל לא בפרגיות וכיוצא בהם שדרכן לשחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטין מיד כשצדין. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח שם. פר"ת שם. הל"פ בסעי' זה. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ג. ר"ז שם. ועוף גדול היינו שנמכר במקולין דומיא דבהמה. פר"ח שם. וכ"ז דוקא במקום דגוים נמי ממנים שוחטים אבל במקומות דכל הגוים כולם שוחטים הו"ל רוב גוים. פר"ת שם. וי"א דבזה שנגנבו או נאבדו לא אזלינן בתר רוב טבחי ישראל אלא רק צריך להיות רוב עיר או רוב גנבי ישראל. כרתי או' כ"ד. תב"ש או' מ"א וכ"כ דר"ת או' קל"ו בשם מהר"ל צינץ יעו"ש. ועוד עיין באו' שאח"ז.

קטו

קטו) שם הגה. וגם רוב גנבי העיר ישראל. ומשמע אבל לדעת הש"ע לא בעינן רוב גנבי העיר ישראל רק אם יש לו בהם סי' או טביעת עין ומצאם במקום שמצויים שם רוב ישראל מותר וכמ"ש לעיל או' קי"ג יעו"ש. ואם נמצא סמוך לשכונת עכו"ם אף שעוברים ושבים הם רוב ישראל והוי רוב וקרוב יש להחמיר. כרתי או' כ"ג.

קטז

קטז) שם וגם רוב גנבי העיר ישראלים. קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עכו"ם מותר וכן אם רוב גנבי העיר עכו"ם אפי' רובה ישראל אסור. ש"ך ס"ק י"ט. ועיין בס' ערוגת הבושם או' ט' מה שהאריך בזה והעלה לדינא שיש להחמיר ברוב העיר נכרים אעפ"י שרוב גנבי ישראל והניח להש"ך בצ"ע בזה יעו"ש והב"ד דר"ת או' קל"ט. אבל הפר"ח או' י"ט כתב כדברי הש"ך. וכ"כ לה"פ או' כ"ב. הל"פ. בל"י או' י"ד. שמ"ח או' כ"ה. ער"ה או' י"ב. ר"ז או' ל"א.

קיז

קיז) ראובן היה הולך ומצא תרנגולת שחוטה כראוי ובא לביתו ושמע ששכנו נאבדה לו תרנגולת שחוטה אינו יכול לסמוך ע"ז והתרנגולת אסורה. לא מיבעיא למ"ד בסי' ס"ג דבשר הנעלם אסור עד שיהיה בו סי' או טביעות עין אלא אף למתיר או אפי' אם יש לו סי' וטביעות עין אסור דהעיר רובה גוים ורוב טבחי ישראל לא מהני לעוף ואין כאן רוב גנבי ישראל ומה גם דמצאה בשוק והשחיטה אינו סי' תשו' כנה"ג בעי חיי חלק עץ הדעת סי' א' ברכ"י בשיו"ב או' יו"ד. זבחי צדק או' מ"ט. ומיהו מ"ש והשחיטה אינו סי' כ"כ בש"ע לקמן סי' קי"ח סעי' ו' יעו"ש.

קיח

קיח) שם. מותרים. ומיירי בגוונא דלית בהו משום בשר שנתעלם מן העין כמ"ש לעיל או' ק"ט יעו"ש. ובמקומות שממנים אנשים ידועים על השחיטה ולא שכיח מצויין אצל שחיטה יש לחקור אצל השוחטים שמא יתברר שלא נשחט על ידם ואם א"א להתברר יש להחמיר בנגנב אפי' ברוב גנבי ישראל דיש לחוש שנתיירא לילך להשוחט שלא תגלה רעתו בקהל ולהתיר בנאבד והמחמיר גם בנאבד תע"ב דכל ענינים אלו של תורה הם ובקל יוכל להכשל באיסור נבילות. שמ"ח או' כ"ז.

קיט

קיט) שם. בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית. זהו דעת הרשב"א והרא"ש שהביא הטור. אבל הרמב"ם כתב פ"ד מה' שחיטה ה' ח' דדוקא אם מצאו שחוט בבית מותר אבל אם מצאו בשוק או באשפה שבבית אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך וכן הסכים הפר"ת סוף או' י"א יעו"ש וכתב שם הפר"ת דגם לדעת הרשב"א דקשרי בנמצא בשוק נראה דלא כל השווקים שוים דאיכא שוק דמשליכים בו בני אדם נבילותיהם ויודו לאסור יעו"ש. וכ"נ דעת השמ"ח או' כ"ו וסיים שם בתב"ש סוף או' מ"ד דהכל לפי הזמן והמקום יעו"ש והב"ד זבחי צדק או' מ"ז וכתב דבעירם דהמנהג להשליך הנבלות בדרכים ובשוק אם נמצא שם אסורים אפי' יש בהם סי' דהוי אשפה שבשוק.

קכ

קך) שם. אבל אם מצאם באשפה שבשוק אסורים. והטעם דאדם עשוי להטיל נבילתו שם. ש"ך ס"ק כ"א. לה"פ או' כ"ד.

קכא

קכא) שם. אבל אם מצאם באשפה שבשוק אסורים. אפי' אם האשפה. אינה עמוקה ג' טפחים ג"כ אסורים דלא כהב"ח. ט"ז ס"ק י"א. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ז. פר"ח או' כ"א. בל"י או' ט"ז. שפ"ד או' כ"א. זב"ת או' ל"ד. ר"ז או' ל"ד. זבחי צדק או' מ"ח.

קכב

קכב) [סעיף ה'] חרש שאינו שומע וכו' משנה בריש חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו שחיטתן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ותנן בפ"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו לא שומע ולא מדבר. ב"י.

קכג

קכג) שם. חרש שאינו שומע וכו' וכולם טעמם שוה דלא ידעי לכוין בשחיטה כראוי ומועדים לקלקל וממילא קטן שיודע לכוין מעשיו באימון ידים יצא מכללם ולא גזרו בו רבנן אם אחרים עומדים ע"ג לשחוט לכתחלה. פר"ת או' י"ב. ועיין לקמן או' קל"ה.

קכד

קכד) שם. חרש שאינו שומע וכו' ואפי' מקודם היה פקח ואח"כ נתחרש ונעשה אינו שומע ואינו מדבר ג"כ דינא הכי. ב"ח. ש"ך ס"ק כ"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ח. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ה. שמ"ח או' כ"ח. בל"י או' י"ז. כרתי או' כ"ז. שפ"ד או' כ"ב. זב"ש או' כ"א. זב"ת או' ל"ו. זבחי צדק או' ן'.

קכה

קכה) ירא שמים יזהר ויחמיר בעצמו שלא לשלוח ביד חש"ו שמא לא ימטו ליד שוחטין ויקלקלו. הר"ל מפראג בהגהו' מחב"ר או' י"ג. ועיין לקמן או' קנ"א.

קכו

קכו) שם. ושוטה דהיינו וכו' כתב ב"י בח"מ סי' ל"ה שאין הכונה שבפעם א' שעשה א' מאלו מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך יעו"ש ור"ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה. ש"ך ס"ק כ"ג. כנה"ג בהגב"י או' נ"ז. פר"ח או' כ"ג. לה"פ או' כ"ו. כרתי או' כ"ח. הגאון חיד"א בפתח עינים על מס' חגיגה דף ג'. והגם דהתב"ש או' מ"ו חלק בזה דאפי' בפעם א' אי עביד להו דרך שטות הוי שוטה וכן השפ"ד או' כ"ג כתב ונכון להחמיר מ"מ כיון דכל הני רבוותא רבים וגדולים נינהו ומרן ז"ל מכללם וגם רבינו חיד"א ז"ל הכי ס"ל ודאי דהכי נקטינן ומ"מ אי עביד להו תרי זמני נכון להחמיר וכ"מ מלשון השפ"ד שם. זבחי צדק או' נ"א.

קכז

קכז) שם. שהוא יוצא יחידי בלילה. ולא בעינן שיוצא יחידו שלא במקום ישוב אלא אפי' אם יוצא יחידי בלילה במקום ישוב מקרי שוטה משום דעביד להו דרך שטות ורגיל בכך. הגאון חיד"א בפתח עינים שם ודלא כהרב טורי אבן על מס' חגיגה שם ורמזה בספרו מחב"ר בסי' זה או' ט"ו. זבחי צדק או' נ"ב. וכ"כ בס' זכר לחגיגה על מס' חגיגה שם דבעשה דרך שיטות אפי' בעיר נמי לשוטה יחשב יעו"ש והביאו דר"ת או' קמ"ו.

קכח

קכח) שם. או לן בבית הקברות. ואפי' הביה"ק הוא בתוך העיר. תואר משה פי"א או' ד' דר"ת או' קמ"ח.

קכט

קכט) שם. או לן בביה"ק. עיין בטורי אבן שם ובהליכות עולם בנתיבות ההוראה שכתב דאפשר לומר דבלן בלילה בביה"ק אף עם אדם אחד ואינו יחידי אפ"ה מסימני שוטה הוי יעו"ש. דר"ת או' קמ"ז.

קל

קל) שם. או מאבד מה שנותנים לו. לא בעינן שמשליך בידיו מה שנותנין לו אלא כיון שמניחו במקום שיפול לאיבוד ואין דרך סתם בני אדם להניח כך והוא עביד דרך שטות שוטה מיקרי. תב"ש או' מ"ה ודלא כפרישה. וכ"כ המש"ז או' י"ב דאין הפי' שזורק בידים אלא אף אם אינו מניח במקום המשתמר ה"ז שיטה ודלא כפרישה יעו"ש. וכ"כ במנחת אהרן או' ל' זבחי צדק או' נ"ג. דר"ת או' קמ"ט.

קלא

קלא) שם. אפי' באחת מאלו אם עושה אותם דרך שטות. כלומר דבעביד דרך שטות הוא דנקרא שוטה אפי' בא' מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפי' עביד כלהו לא מחזקינן ליה בשוטה. ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' כ"ד. שמ"ח או' כ"ח. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' י"ח. שפ"ד או' כ"ד. זב"ת או' ל"ז. זבחי צדק או' נ"ד.

קלב

קלב) והנה ד' דברים לא דוקא אלא ה"ה לעושה דבר מן הדברים בדרך טירוף ושיבוש דעת בכלל שוטים יחשב. ב"י בשם הרמב"ם. ב"ח וכתב שכ"כ רש"ל. פרישה או' כ"ו. כנה"ג בהגב"י או' נ"ח. שמ"ח או' כ"ט. זב"ת שם. וסיים שם השמ"ח דלא נקטו חז"ל להני סימנים כ"א לדוגמא דל"ת דוקא ההולך ערום בשוק וזורק אבנים זהו שוטה קמ"ל דאפי' לא נשתבש כ"כ חזקתו שיטה. זבחי צדק או' נ"ה.

קלג

קלג) וכן הפתאים ביותר מתולדתם או משתגעים ביותר והנכפים בעת כפייתם כולם בכלל שוטים הם כמ"ש בחו"מ סי' ל"ה סעי' ט' וסעי' יו"ד יעו"ש. שמ"ח שם. זבחי צדק או' נ"ו. והא דנכפים דוקא בעת כפייתם ה"ד אם בעת שאינו נכפה דעתו צלול ואינו מעורבב כלל וכמ"ש בחו"מ שם ובסי' רל"ה סעי' כ"א יעו"ש. ומיהו לכתחלה ודאי שאין ללמד שחיטה לאיש כזה שהוא נכפה. והחילוק שבין שוטה לפתי דהשוטה הוא שנטרף דעתו מחמת רו"ר והפתי הוא דעתו קלישתא מתולדתו ואינו משתנה לעולם. חב"ש או' נ"א.

קלד

קלד) וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה לדיין שא"א לכוין הדעת בכתב. חו"מ שם בסי' ל"ה סעי' יו"ד. ועי"ש בסמ"ע ס"ק כ"ב שכתב דהמבוהלים והנחפזים בדעתם היינו שאינם מתונים בעניניהם אלא כל מעשיהם עושים במהירות ולא מכוונים לסוף הענין ולתכלית המעשה וזה ג"כ בכלל שגעון ושטות יחשב עי"ש. דר"ת או' קנ"ו.

קלה

קלה) שם. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו וכו' דע דמדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג. והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג. והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן ועפ"ז תפרש דבריו דבכל הסעי' מיירי כשאינו מומחה. ש"ך ס"ק כ"ה. והפר"ח או' כ"ה כתב דבקטן לא שייך המחאה דהיינו ידיעת ה"ש אלא הכל תלוי באימון ידים שאם אינו יודע לאמן ידיו לשחוט אעפ"י שהוא מומחה אין מוסרין לו לשחוט לכתחלה אפי' אחרים עע"ג ואם יודע לאמן ידיו אף שאינו מומחה שוחט לכתחלה באחרים עע"ג וכתב שכן עיקר וכ"ה דעת הש"ע שלא הזכיר כאן מומחה ודלא כהש"ך עכ"ל ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דחולין סי' ה' והדרישה האריכו לפסוק דאפי' ביודע לאמן ידיו לחיד או מומחה ואחרים עע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אף דיעבד אסור. וכ"כ הב"ח. והב"ד הש"ך שם. וכ"פ השמ"ח או' ל' וכתב שם השמ"ח ובמקום שאין צורך גדול לא ישחוט לכתחלה אפי' קטן מומחה ויודע לאמן ידיו אפי' בגדול עע"ג.

קלו

קלו) שם. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו וכו' עיין ביה"ל לקמן סי' ב' או' ו' שכתב דלפי מ"ש באו"ח סי' קנ"ט לענין נט"י דקטן פחות משש שנים דינו כקוף דלא הוי כח גברא א"כ י"ל דכל הקולות בקטן הוא רק יותר מבן שש אבל פחות מבן שש דינו כקוף דלקמן ססי' ב' בהגה דשחיטתו פסולה בכ"ג יעו"ש. אך באורח מישור סי' זה סוף או' א' עמד על דבריו וכתב דאין לחוש בזה לענין שחיטה ואף בפחות מבן שש אין דינו כשחיטת קוף יעו"ש. והב"ד דר"ת או' קנ"ז.

קלז

קלז) שם. אין מוסרים להס לשחוט לכתחלה וכו' לפי שמועדים לקלקל תמיד ואיכא משום בל תשחית. א"נ דאיכא למיחש דכיון דרגילין לקלקל בכל עת דילמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאחרים העומדים עליהם. הרשב"א בריש חולין. ומיהו בדיעבד לא חיישינן להאי כיון דאחרים רואים אותם. פר"ח או' כ"ו.

קלח

קלח) שם. אם אחרים עע"ג. ואעפ"י שכתב אחרים בלשון רבים לאו דוקא הוא דאפי' אחד עע"ג סגי. שושנים לדוד על המשניות ריש מס' חולין. פרמ"ג בפתיחה לה"ש שורש ה' שולחן המגדים על הפרמ"ג שם. וכ"כ השמ"ח או' כ"ח. תיו יהושע או' כ"ה. ומ"ש שם הפרמ"ג ובמש"ז סק"א בהא דק"ל חש"ו ששחטו ואחד רואה מהני דעכ"פ היכא דלא הוי בידו ליבעי תרי דעד א' אין נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא היכא דלא הוי בידו וא"כ אם הבהמה היא של חש"ו ולא היה רק עד א' רואה אמאי נאמן כיון דאינו בידו ובאינו בידו אינו נאמן והניח בצ"ע. וכן הקשה בישועות יעקב בפי' הארוך או' ט' אבל בס' פרי עץ הדעת כ"י בחלק ב' בהשמטות מסי' ג' במהד"ב מתרץ קושיית הפרמ"ג בזה והביא כמה ראיות מש"ס ופו' דעד אחד כשר שראה ששחטו אפילו אין הבהמה של העד מהני יעו"ש והב"ד דר"ת או' קס"א וכן שלחן המגדים מתרץ קושיא זו עי"ש בשורש ה'.

קלט

קלט) שם. אם אחרים עע"ג. אין להתיר כשהאחד עע"ג ורואה אלא רק שחיטת בהמה אחת ששוחט חרש א' או שוטה א' או קטן א' אבל אם שוחטים ב' או ג' חש"ו ביחד לא סגי חד רואה לכולם אלא לכל א' וא' בפ"ע צריך להיות לו אחד עע"ג ורואה. חי' מהר"ל צינץ. דר"ת או' קס"ב. ונראה דה"ה למי שיודעין בו שאינו יודע ה"ש שכתוב בסעיף ג' שיכולין ליתן לו לשחוט אם אחד עע"ג אם הם ב' או ג' שוחטים שאינם יודעים ה"ש והם שוחטים ביחד בבת אחת דלא סגי באחד עע"ג לכולם ורואה אלא לכל א' וא' בפ"ע צריך להיות לו אחד עע"ג ורואה. ואע"ג דאינו יודע ה"ש נותנים לו לכתחלה לשחוט ובחש"ו בדיעבד אין לחלק בכך משום דזיל בתר טעמא דצריך לראות השחיטה מתחלה ועד סוף וא"א לראות בטוב כששנים שוחטין בב"א.

קמ

קמ) שם. אפי' אם רוצים להאכיל לכלבים. הטעם דילמא אתי למיכל משחיטתייהו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג י"ל דכ"ע מודו להטור וש"ע דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה וכ"ש גדונ שאינו יודע ה"ש שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עע"ג. ש"ך ס"ק כ"ו. והפר"ח או' כ"ז כתב דבגדול דהוי בר דעת שרי לכתחלה לשחוט לכלבים אף כשאין אחרים רואים אותו יעו"ש אבל דעת האחרונים כדברי הש"ך דגם בגדול שאינו יודע ה"ש אין מוסרים לו לשחוט להשליך לכלבים אלא א"כ אחרים עע"ג. לה"פ או' כ"ח. הל"פ או' ה' שמ"ח או' כ"א. בל"י או' י"ט. יד אליהו או' כ"ח. ר"ז או' נ"ז.

קמא

קמא) שם. אפי' אם רוצים להאכיל לכלבים. אבל באחרים עע"ג מותר לכתחלה לשחוט להאכיל לכלבים. ש"ך שם. פר"ח שם. כרתי או' כ"ט.

קמב

קמב) וכיצד יעשה אם צריך לו לכלבים וכדומה אם אפשר לשוחטה בכשרות ע"י בקי מה טוב די"א דאין לעשות בטהורה בידים מעשה נבילות או טרפות היכא דאפשר להכשירה ואם לאו ינחרה או יעקור סימנים כדי שיהא נראה לכל שנבילה היא וזה עדיף טפי משישחטנה בסכין פגום או בשאר פסול שחיטה דלא נראה כ"כ שהיא נבילה. שמ"ח שם. ר"ז שם. זבחי צדק או' נ"ח.

קמג

קמג) ולכתחלה היכא דאפשר בנחירה ועיקיר אין לשחוט מי שאינו יודע ה"ש אפי' להשליך לכלבים אפי' מומחין עע"ג דשמא המומחין לא ישגיחו היטב כיון דשוחט שלא לאכילה ושמא אח"כ יבואו לאכול ובדיעבד אפי' שחט לכלבים ומומחין ראו אותו ואמרו ששחט כהוגן מותר אפי' באכילה. שמ"ח שם.

קמד

קמד) ואין לשחוט בסכין פגום לגוים וכ"ש אם הבהמה ששוחט בסכין פגום צריכין לה היהודים ואם היתה נשחטת בכשרות היו הם אוכלים ממנה. מהרשד"ם חי"ד סי' ן' כנה"ג בהגה"ט או' מ"ב. זב"ש או' ך' וכ"ז מיירי בבהמת גוי שאומר לשוחט ישראל שישחטינה בסכינו לכך לא ישחטינה בסכין פגום שמא יראה אותו ישראל אחר ששחטה שוחט כשר ויבדוק הריאה או הוא או אחר ויאכל ממנה וכ"ש בעוף שא"צ בדיקה אבל כשהבהמה היא של ישראל ורוצה למוכרה לגויים ודאי שאסור לשחוט בסכין פגום דעושה אותה נבילה ואסור לעשות בה סחורה כדלקמן סי' קי"ז. שו"ג או' נ"ב. זבחי צדק או' נ"ט.

קמה

קמה) שם. ואם הקטן יודע לאמן ידיו וכו' ומיירי בע"כ שכבר עבר ושחט לפנינו כמה פעמים ורואים שיש לו אומנות יד לשחיטה או כגון ששחט לפנינו דברים טמאים כגון עורבים וכדומה דאל"כ מנא ידעינן שיש לו אימון ידים לשחיטה דהא בטרם שהוחזק באימון יד לא מתירין לשחוט אפי' בעע"ג אפי' להאכיל לכלבים. ערוגת הבושם בסעי' ה'. דר"ת או' קס"ד.

קמו

קמו) שם. שוחט לכתחלה. ומ"מ אין לו לברך על שחיטתו ואין לו לשחוט אלא כששומע הברכה מאחר ולא זולת. ערוגת הבושם שם. דר"ת או' קס"ה. ועיין לעיל או' ק"ב.

קמז

קמז) שם. שוחט לכתחלה. משמע אפי' יודעים בו שאינו יודע ה"ש וזה אתי שפיר להמחבר ש"ע בסעי' ג' דמתיר שם בגדול שאינו יודע ה"ש לשחוט בעע"ג לכתחלה וא"כ י"ל דה"ה בקטן אבל לרמ"א שם דאוסר לכתחלה אפי' בגדול וא"כ כ"ש כאן בקטן שאינו מומחה דאסור לכתחלה אפי' בעע"ג. ורמ"א שלא הגיה כאן י"ל דסמך אמ"ש לעיל !בסעי' ג' שפ"ד או' כ"ה. יד אליהו או' כ"ט. והפר"ח או' כ"ח כתב דלדעת ההגה מתוקם דין זה במומחה ויודע לאמן ידיו וסבור דגדול שאינו יודע ה"ש גרע מקטן מומחה ויודע ה"ש ולפיכך לא הגיה בכאן כלום יעו"ש. וכ"מ בהל"פ בסעיף זה.

קמח

קמח) שם. שוחט לכתחלה. אף שאינו מומחה כל שיודע לאמן ידיו דינו כגדול ושוחט לכתחלה באחרים עע"ג וכן עיקר. פר"ח שם. זב"ת או' מ' ועיין לעיל או' ק"ז.

קמט

קמט) שם הגה. אבל אם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה. וכן נוהגין שאין הקטן שוחט בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו פסולה כס' מור"ם ז"ל. זבחי צדק או' ס'.

קנ

קנ) שם בהגה. אעפ"י שיודע ה"ש. ויודע לאמן ידיו. כ"ה בא"ז ובהג"א. והטעם כתבו הרא"ה בבד"ה והג"א ומהרש"ל משום דאין נאמנות לקטן. ש"ך ס"ק כ"ז.

קנא

קנא) וכתב הב"ח בד"ה פסק דאין לשלוח עופות ביד קטנים לשחוט דחיישינן שמא הוא עצמו ישחוט יעו"ש. אבל הש"ך בספרו הארוך על הטור כתב להשיג על דברי הב"ח הנז' והעלה להתיר יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז ח"ג סי' תק"ח. וכ"כ השמ"ח או' ל"ה דכבר פשט המנהג ששולחין עופות ע"י קטנים וקטנות לשוחט לשחוט ואין למחות בידיהם. וכ"כ המש"ז או' ט"ו. ער"ה או' ט"ז. שש"א או' ח' קומץ או' י"ב ר"ז או' מ"ב. וה"ד בקטן בר דעת שיודע להיזהר ואינו מוחזק ברוע מעללים דחיישינן שיקח הוא שכר השחיטה וינבלה בעצמו. שמ"ח שם ובתב"ש או' ס"ב וסיים שם בתב"ש דמעשה היה ששלחו ע"י נער המנוער וניבלה בעצמו להחזיק הפרוטות וע"כ יש ליזהר עכ"ל וכ"כ זבחי צדק או' ס"א דכן נעשה ג"כ מעשה בעירו והרגישו בזה ששחטה מן העורף וע"כ כתב דיש ליזהר לשלוח ע"י קטן צנוע. ועוד י"ל דיש להבחין את הקטן אם יודע שאסור לשחוט חוץ ממי שממונה על כך דשמא יסבור דהכל אחד וע"כ ישחוט בידו או ינבל כדי ליקח הפרוטות. ועוד צ"ל הקטן בן דעת כי שמא ינבל השוחט בשחיטה ויאמר לו שהיא טריפה והקטן אינו יודע להשיב. וגם השוחט צריך לבחון את הקטן אם יודע להשיב וא"ל יניח התרנגולת אצלו עד שיבואו הבעלים גדולים.

קנב

קנב) אין לשלוח עופות ביד גוי או גויה לשחוט אצל שוחט ישראל. ב"ח שם. ט"ז ס"ק ט"ו. לה"פ או כ"ט. בל"י או' ך' זב"ת או' ט"ל. ובעוה"ר שמענו שבערי הודו יע"א יש להם עבדים ושפחות נכרים ומשרתים נכרים ושולחים על ידה עופות לשוחטן אצל השוחט וסיפרו לנו אנשים נאמנים שהרבה פעמים עשו מעשה ששחטו את העוף בידם ולקחו שכר השחיטה. זבחי צדק או' ס"ב.

קנג

קנג) אבל אם נותן לו כתב השוחט לסי' שהוא שחטו לסי' שהוא שחטו וגם בעה"ב מכיר את העוף שלו בטביעות עין יכול לשלוח ע"י גוי והמחמיר בזה תע"ב. ט"ז שם. לה"פ שם. בל"י שה. זב"ת שם. יד אליהו או' ג' באו' ל"א. ר"ז או' מ"ב. חכ"א כלל ע' או' ו' ומ"מ אותם שכותבים לסי' תיבת כשר יש לחוש שמא הגוי צייר תיבה זו אחריו כאשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב סי' אחר שאינו מצוי כ"כ לזייפו. ט"ז שם. לה"פ שם. בל"י שם. זב"ת שם. יד אליהו שם. ר"ז שם. זבחי צדק או' ס"ג.

קנד

קנד) ולא יפה עושין מה ששולחין ע"י עכו"ם והעכו"ם נוטל הנוצה ומביא העוף כך דא"א להכיר בטביעות עין. גם ע"י טביעות עין לא ידענא דילמא ישראל אחר נתן לעכו"ם ג"כ לשחוט וזה הכתב הוא מאותה תרנגולת ושלו לקח שכר השחיטה לעצמו ע"כ שומר נפשו ירחק ולא ישלח ע"י עכו"ם. מש"ז או' ט"ו. יד אליהו שם. וע"כ יש לשוחט לכתוב לבעה"ב ששחטתי היום כך לחודש התרנגולת שיש בה סי' כך וכך או שיחתוך ממנה איזה דבר כגון אצבע וכדומה שלא בפני הגוי ויכתוב במכתב שכך   סי' עשיתי ויניח המכתב בהעטפה ויחתום עליו מבחוץ באופן שלא יוכל העכו"ם לזייף. וכן אם נתנבלה התרנגולת מתחת ידי השוחט יעשה כן לכתוב להם במכתב כנז'.

קנה

קנה) שם בהגה. ומקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצוה וכו' ובמקומות שהנשים שוחטות דין קטנה פחותה מי"ב שנים ויום א' כדין קטן. שמ"ח או' ל' דר"ת או' קס"ח.

קנו

קנו) שם בהגה. דהיינו בן י"ג שנים ויום א' עיין במ"א סי' ט"ל סק"א דבדבר דקטן פסול מדאו' בעינן שיהא גדול ממש דהיינו שהביא ב' שערות אחר שהוא בן י"ג שנה ועיין ברמ"א שם סי' נ"ה סעי' ה' דלמידי דרבנן סומכין על החזקה שהביא ב' שערות יעו"ש. ומזה נלמוד לנדון זה דאף אחר י"ג שנה ויום א' אסור לשחוט לצורך אכילה מאחר שהוא פסול מדאו' או מטעמא דלבוש שאינו בר זביחה או מטעמא דהש"ך שאינו בר עדות אם אין אחד עומד ע"ג עד שיודע שהביא ב' שערות או שהוא בן ל"ה שנה ויום א' או שנתמלא זקנו כמבואר בחו"מ סי' ל"ה ובמ"א סי' קצ"ט סק"ז. פ"ת או' י"א. מיהו הפליתי או' ט"ו כתב דמעולם לא שמענו להצריך בדיקה בשוחט נער רך בשנים וצ"ל דסמכינן אטור דס"ל אפי' קטן מומחה ויש לו אומן יד שוחט בינו לבין עצמו והו"ל רק איסורא דרבנן עכ"ל וכ"כ בכריתי או' ל"ב אלא שכתב שם בכריתי דבעל נפש לא יניח לנער רך בשנים לשוחט עד שבדקהו אש יש לו סימני גדלות כשאר מילי דאו' עכ"ל. אמנם להאכיל לכלבים או באחרים עע"ג ואינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו מיד שהוא בן י"ג שנה ויום א' מותר לשחוט. פ"ת שם. ועיין בסה"ק קול יעקב הלכות סתו"ם סי' ט"ל או' ב'.

קנז

קנז) שם בהגה. דהיינו בן י"ג שנים ויום א' הא דאמרינן בכ"מ י"ג שנה ויום א' פי' דבעינן י"ג שנה שלמים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א' קרינן ביה כמ"ש בכף החיים על ש"ע או"ח סי' נ"ג או' מ"ח בשם כמה פו' יעו"ש.

קנח

קנח) שם בהגה. ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח שנה. ויש להם סמך ממס' שבת סוף פ' במה בהמה גבי יאשיהו המלך כל דין שדן מבן ח' עד י"ח החזיר להם וכו' יש"ש פ"ק דחולין סי' א' ר"ז או' מ"ג.

קנט

קנט) שם בהגה. ויש מחמירין שלא ליתן קבלה וכו' זהו במרדכי בשם ה' ר' אלדד הדני וכתב דלא ק"ל כן אלא דבד"מ כתב בשם הגהת אלפסי שיש מורי הלכות חשו לזה. ורש"ל ביש"ש שם כתב דהכל לפום חורפיה וידיעתו של הנער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת השם רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה קודם י"ח יעו"ש. וכן ראיתי נוהגין שלא להקפיד על יותר מי"ג שנה כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים בכח גברא. ט"ז ס"ק ט"ז. ש"ך ס"ק כ"ח. פר"ח או' ל' לה"פ או' ל' הל"פ בסעי' זה. שמ"ח סוף או' ל' בל"י או' כ"א. שו"ג או' ל"ה. זב"ת או' מ"ג. ר"ז שם. יד אליהו או' ל"א. זבחי צדק או' ס"ד. וכתב שם בזבחי צדק דכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א שאין סומכין לפחית מבן י"ח ואם הוא חריף ובעל תורה ויר"ש סומכין.

קס

קס) [סעיף ו'] חרש המדבר ואיני שומע וכו' הא דחרש המדבר ואינו שומע שחיטתו כשרה בדיעבד היינו בנתחרש אח"כ אבל בחרש מעיקרו שנולד שאינו שומע אף במדבר שחיטתו פסולה. יריעות שלמה סוף או' ט' דר"ת או' קע"ד. ואף בנתחרש אח"כ לא מכשרינן אלא ע"י בדיקה דהיינו שיודעין בו שהוא בדעת שלימה ונכונה כמ"ש לקמן או' קס"ט יעו"ש.

קסא

קסא) שם. מפני שאינו שומע הברכה. ר"ל והשוחט צריך שישמיע לאזנו ברכת השחיטה כמ"ש באו"ח סי' ר"ו דכל הברכות צריך שישמיע לאזנו לכתחלה. ב"י. ר"ז או' מ"ד. דר"ת או' קע"ו.

קסב

קסב) שם. שחיטתו כשרה. דאין הברכה מעכבת כדלקמן רסי' י"ט. ש"ך ס"ק כ"ט. פר"ח או' ל"א. לה"פ או' ל"א שמ"ח או' ל"ב. כרתי או' ל"ג. זב"ת או' מ"ג. ר"ז או' מ"ה. זבחי צדק או' ס"ז. וכ"ש זה שבירך אלא שלא שמע. לבוש. זב"ת שם. ואף להב"ח שכתב לקמן רסי' י"ט דבהזיד ולא בירך יש לקונסו שלא יאכל הוא עצמו י"ל דהכא מודה דאין לחוש. שפ"ד או' כ"ט. דר"ת או' קע"ח. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

קסג

קסג) [סעיף ז'] השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה וכו' ואם אין יודעים אם הוא מומחה אין מוסרים לאלם לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ כי הבדיקה קשה בו ע"י כתיבה או רמיזה ובדיעבד בין באינו שומע בין באלם אם נודע שבקיאים בטיב העולם ככל שאר בני אדם אמרינן בהו נמי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם כיון דליתנהו קמן למיבדקינהו. שמ"ח או' ל"ג. תיו יהושע או' ל' דר"ת או' קע"ט. ועיין לעיל או' כ"ז.

קסד

קסד) שם. אם אחר מברך. ודוקא שהאחר שוחט ג"כ ומכוין להוציא את זה הא לא"ה אינו יכול לברך. ש"ך ס"ק ל"ב. פר"ח או' ל"ג. פר"ת או' י"ג. לה"פ או' ל"ב. בל"י או' כ"ב. שמ"ח או' ל"ב ואו' ל"ד. כרתי או' ל"ד. ער"ה או' ך' זב"ת או' מ"ז. ר"ז או' מ"ו. חכ"א !כלל א' או' ד' זב"ש או' כ"ג. זבחי צדק או' ס"ח. יד אליהו או' ל"ד.

קסה

קסה) ואפי' עבר ובירך מי שאינו שוחט לא ישחוט האלם ע"פ ברכתו. שמ"ח שם או' ל"ד. תיו יהושע או' ל"א. דר"ת או' קפ"א. ומיהו דעת הט"ז ס"ק י"ז אפי' אם אינו שוחט האחר יכול לברך להוציא את זה יעו"ש והגם דאין כן דעת האחרונים כנז' מ"מ נראה דאם כבר בירך האחר וכיון להוציא את האלם והאלם ג"כ כיון עליו לצאת בזה יש לסמוך על הט"ז משום דק"ל סב"ל ואין לעשות ברכתו לבטלה.

קסו

קסו) ואם אחד שוחט בהמה והאלם רוצה לשחוט עוף יברך שוחט השור ברכת השחיטה להוציא האלם ואחר השחיטה יברך הוא או אחר ברכת הכסוי ויכסה האלם כיון דבשעת ברכה האלם חייב בה דומיא לבהמ"ז שהבקי מוציא את שאינו בקי. שמ"ח שה. תיו יהושע שם. דר"ת שם. ועי"ש בתב"ש או' ס' שכתב דאפי' נבה"ג והרמב"ם דס"ל התם דאפי' בבהמ"ז אינו מוציא כשלא אכל י"ל דטעמייהו התם דס"ל כירושלמי שהביאו שם אבל הכא כ"ע מודו יעו"ש. ועיין בכף החיים לאו"ח סי' קצ"ז או' כ"ז ואו' כ"ח.

קסז

קסז) אפי' חרש המדבר ואינו שומע כלל הוי כפקח. ער"ה או' י"ט משם הרב בני יעקב דף קנ"ג דלא כדרישה. זבחי צדק או' ס"ט.

קסח

קסח) ואין חילוק בין חרש דבידי אדם לבין חרש דבידי שמים. ער"ה שם דלא כהר' גן המלך סי' ע"א. זבחי צדק או' ע'.

קסט

קסט) הא דאמרינן דחרש שאינו שומע והאלם ששחטו בינם לבין עצמם דכשרה ה"ד שיודעים ומכירים אותם שהם בדעת שלימה ונכונה כי לפעמים חולי האלמות והחרשות גורם להם טירוף הדעת ואם לא עמדנו על דעתם אסורה שחיטתם. שמ"ח או ל"ג. זבחי צדק או' ע"א. דר"ת או' ק"ף. ועי"ש בתב"ש או' נ"ז שכתב דבין שנשתתק מחמת חולי ובין אלם מתולדתו בעי בדיקה יעו"ש.

קע

קע) [סעיף ח'] שכור שהגיע לשש"ל דינו כשוטה. היינו דלכתחלה לא ישחוט אפי' אחרים. עע"ג ובדיעבד שחיטתו כשרה כשאחרים עע"ג דוקא. ש"ך ס"ק ל"ג. פר"ח או' ל"ד. לה"פ או' ל"ד. זב"ת או' מ"ח. קומץ או' י"ג. זבחי צדק או' ע"ב. יד אליהו או' ל"ה. ואפי' להאכיל לכלבים לא ישחוט אם אין אחרים עע"ג. פר"ח שם. זב"ת שם.

קעא

קעא) שם. שהגיע לשש"ל וכו' דהיינו שעושה ואינו יודע מה הוא עושה. חו"מ סי' רל"ה סעי' כ"ב. שמ"ח או' ל"ו. ר"ז או' מ"ו. קומץ שם זבחי צדק או' ע"ג.

קעב

קעב) שם. דינו כשוטה. וה"ה מי שאחזתו רוח רעה דינו כשוטה. הרמב"ם פ"ב מה' שחיטה ה' י"ב. כנה"ג בהגב"י או' ע"ו. פר"ח או' ל"ד. זבחי צדק או' ע"ה.

קעג

קעג) שם. ואם לא הגיע לשש"ל שוחט לכתחלה. ונ"ל דאין לסמוך עליו בבדיקת הסכין דפשיטא דמאבדא הרגשתו מצד בלבול דעתו קצת אבל אם הסכין בדוקה שוחט אפי' לכתחלה אפי' בינו לבין עצמו. פר"ת או' ט"ו. שו"ג או' מ"ב. זבחי צדק או' ע"ד. דר"ת או' קפ"ח.

קעד

קעד) שם הגה. וי"א ששכור לא ישחוט שרגיל לבא לידי דרסה. מטעם שאיבריו כבדים עליו מחמת רבוי יין ששתה וכן ראוי לנהוג כל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשש"ל. ט"ז ס"ק י"ח. ובדיעבד לכ"ע שרי פר"ח או' ל"ה. וכ"כ השמ"ח או' ל"ו דבדיעבד שחיטתו כשרה אפי' בינו לבין עצמו. וכ"כ הקומן או' י"ג. וכ"כ חכ"א כלל א' או' ה' דלא ישחוט לכתחלה משמע דבדיעבד שחיטתו כשרה. ועיין לקמן או' קע"ט.

קעה

קעה) שם בהגה. וי"א ששכור לא ישחוט וכו' ויש להסתפק אם אחר עע"ג אם ישחוט לכתחלה ונ"ל להקל בשעת הדחק. שמ"ח שם. קומץ שם. מיהו כריתי או' ל"ה כתב דאפי' אחר עע"ג אסור מחשש דרסה. והמש"ז או' י"ח כתב כשאין יכול לדבר בפני המלך אף אחר עע"ג אסיר דאיך יברך וכמו בערום דאחר לא מהני ואם יכול לדבר כראוי בעע"ג יש להקל בשעת הדחק וכמ"ש השמ"ח יעו"ש.

קעו

קעו) שם בהגה. שרגיל לבא לידי דרסה. ולגבי בדיקת הריאה חמור יותר כי א"א ע"פ הרוב שלא יהא צד הוראה ואסורה הוראה מה"ת ע"י שתיית רביעית יין וע"י שתיית שאר משקה משכר כשמרגיש חימום. דע"ק או' י"ד. זבחי צדק או' ע"ז. דר"ת או' קפ"ז. ובדעת תורה או' מ"ט כתב דגם בשחיטה מזדמן כמה פעמים מידי דתליא בהוראה יעו"ש והב"ד דר"ת או' קפ"ח. ונראה דבשחיטה סגי באחר עע"ג דאם נצרך להוראה יורה אותו אחר אבל בבדיקת הריאה שמכניס ידיו בפנים ואפשר ששם יצטרך להוראה זה לא אפשר באחר עע"ג.

קעז

קעז) שם בהגה. שרגיל לבא לידי דרסה. עוין בס' ערוגת הבושם או' ט"ו שהאריך בענין זה והעולה מדבריו דכל שהוא שכור אפי' יכול לדבר לפני המלך מ"מ לכ"ע לא יברך דשמא יבא לידי דרסה ונמצא שברך ברכה לבטלה ובע"כ כל מה דמתירין בלא הגיע לשש"ל הוא רק באופן שלא יברך קודם השחיטה רק לאחר שחיטה יעו"ש. דר"ת אות ק"ץ. ונראה דזהו לפי מה שהוא אדם דאם מרגיש בעצמו שיש לו כבדות ויש לחוש לדרסה אז לא יברך אבל אם אינו מרגיש שום כבדות באבריו למה לא יברך. ועיין לעיל או' ק"ב.

קעח

קעח) שם בהגה. שרגיל לבא לידי דרסה. ונראה דהכל לפי מה שהוא השכור כי יש שכור דחיישינן ליה אפי' לא הגיע לשש"ל כגון אם הוא גם בחומר שלו ומתבלבל דעתו בכל דהוא יש להצריך באחרים רואים אותו. פר"ת או' ט"ז. זב"ת או' נ"א. זבחי צדק או' ע"ח. דר"ת או' קפ"ו.

קעט

קעט) ובלבד שהתבוננו בו היטב קודם שחיטה וברי שלא הגיע לשש"ל אבל אם הדבר ספק שחיטתו אסורה אפי' בדיעבד. ביה"ל או' יו"ד. שמ"ח או' ל"ו. קומץ או' י"ג. זבחי צדק או' ע"ט. יד אליהו או' ג' באו' ל"ו. דר"ת או' קפ"ה.

קפ

קפ) ואם רגיל להשתכר אעפ"י שאינו מגיע לשש"ל יש להעבירו עד שיקבל עליו בחרמות ועונשים שלא ישתכר דמי יחקור תמיד עליו וכ"ש שהוא בעצמו א"א לו להתבונן תמיד מתי ישחוט ומתי לא ישחוט. ביה"ל שם. שמ"ח שם. קומץ שם. זבחי צדק או' ף' יד אליהו או' ד' באו' ל"ו. ובודאי שאין למנות שוחט כזה על הצבור. מש"ז או' י"ח. וכ"כ בשפ"ד או' ל"ד. זבחי צדק שם. דעת תורה או' מ"ט.

קפא

קפא) שוחט שהיה הולך שתוי בבית המטבחיים ושוחט בעודו שתוי ונשבע שלא לשתות עוד ביום כ"א בלילה נאמן בשבועה ויש להכשירו. קול אליהו ח"א חי"ד סי' ג' וכ"כ בספרו כס"א בסי' זה או' ו' ברכ"י בשיו"ב או' י"ב. זבחי צדק או' פ"א. דעת תורה שם.

קפב

קפב) ואם התרו בו ב' פעמים שלא ישחוט בשעה שהוא שכור ושחט בשכרותו אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וכו' שו"ת ב"ח החדשות סי' י"ג. דר"ת או' קצ"ב. ועיין לקמן סי' קי"ט סעי' ט"ו.

קפג

קפג) [סעיף ט'] סומא לא ישחוט לכתחלה. להרשב"א שמא ישהה וידרוס ולא ירגיש ולרש"י שמא לא ישחוט רוב הסימנים כדלקמן סעיף י"א. ר"ז או' מ"ט.

קפד

קפד) שם. אלא א"כ אחרים רואים אותו. ובשה"ג כתב ע"ש ריא"ז דאפי' אחרים רואים אותו לא ישחוט לכתחלה יעו"ש. ש"ך ס"ק ל"ה. הל"פ בסעי' ז' לה"פ או' ל"ז. בל"י או' כ"ד. ובלא דחרן יש לחוש לדברי הריא"ז. תב"ש או' ס"ז. ר"ז או' ן' אדרת אליהו ביד אליהו או' ל"ח.

קפה

קפה) שם. ואם שחט שחיטתו כשרה. כתוב בס' א"ז סומא שלא ראה מאורות מימיו אפי' בדיעבד אסור לאכול משחיטתו. ב"ח. אבל בד"מ או' ך' כתב על דברי הא"ז הנז' דשאר הפו' לא חילקו בזה. ש"ך ס"ק ל"ו. כנה"ג בהגה"ט סוף או' נ"ג. וכ"כ הפר"ח או' ל"ו דלא שנא לן בין פקח ונסתמא לסומא מעיקרו ולאפוקי מהא"ז. וכ"כ הכרתי או' ל"ו. תב"ש או' ס"ו. שפ"ד או' ל"ו. ער"ה או' כ"ג. זב"ת או' נ"ג. זבחי צדק או' פ"ב. יד אליהו או' ט"ל. ומיהו אף לדברי הא"ז באחרים רואים אותו סגי ואפשר אפי' לכתחלה. פר"ח שם.

קפו

קפו) שם. ואם שחט שחיטתו כשרה. ובודקין בסימנים ואה נשחטו כהוגן שחיטתו כשרה ואם לא בדקו אסורה. כנה"ג בהגה"ט או' נ"ב. שמ"ח או' ל"ז. שפ"ד או' ל"ה. ער"ה שם. ובהפ"מ אם בדק הסומא בעצמו במשמוש היד לא מיבעיא אם הרגיש במשמושו שנשחטו כל הסימנים אלא אפי' רק רובם כשרה ובלבד שירגיש היטב שיש רוב גמור ואין לסמוך בזה כ"א אמובהק בדעת ויראת השם. שמ"ח שם. שפ"ד שם. זבחי צדק או' פ"ד. ומיהו עיין ברביד הזהב לקמן סי' י"א סעי' א' שפלפל בדברי השמ"ח הנז' והעלה דלדינא יש להחמיר שלא לסמוך אבדיקת הסומא עצמו במשמוש ידיו בלא ראות עין ואפי' בדיעבד יש להחמיר יעו"ש וכ"כ בתואר משה פי"ב או' ז' יעוש"ב. דר"ת או' קצ"ח.

קפז

קפז) שם. ואם שחט שחיטתו כשרה. עיין בס' תוספת ירושלים בסעי' זה שהביא ראיה מהתוספתא פ"א דחולין דשחיטת סומא לא כשר אלא א"כ הוא איש שמרגיש הכל במשמוש היד כדרך הרבה סומים יעו"ש. דר"ת או' קצ"ט.

קפח

קפח) אם אינו רואה בכדי להבחין בין שחיטת רוב הסימנים לשחיטת מיעוטו בכלל סומא יחשב. מהריק"ש וימין משה משמו. שו"ג או' ז' שבאות מ"ג. זב"ת או' נ"ג. זבחי צדק או' פ"ה. ולכן נראה בפשיטות דמי שהוא חלוש הראות בין מחמת זקנה בין מחמת חלישת גופו שאינו רואה היטב כ"א ע"י בתי עינים וכן אף מי שאינו יכול לראות היטב מרחוק קצת אלא בקרוב לעיניו קצת ואינו יכול לראות היטב מרחוק קצת כ"א ע"י בתי עינים המיוחדת לו בודאי פשוט דאסור לו לשחוט לכתחלה אף ביום בשעת זריחת השמש רק כשהוא לבוש בבתי עינים המיוחדת לו דיש לחוש שמא אינו רואה היטב מבלעדי הבתי עינים. וכן מי שהוא אינו יכול לראות היטב מרחוק קצת שמא לא הקריב הנשחט סמוך לעיניו כ"כ בקרוב עד שיוכל לראות והו"ל כמו שוחט בבית אפל דלקמן סי' י"א יעו"ש. דר"ת או' קצ"ג.

קפט

קפט) וכל החומרות שנתבארו בפו' לענין שחיטת סומא הוא רק בסומא בשתי עיניו אבל בסומא רק בעין א' אינו בכלל סומא והרי הוא כשאר כל אדם לענין שחיטה. פני מבין על מס' סנהדרין ח"א דף ד' ע"ב ובדף ט"ו ע"ב. ועיין בשו"ת מנחת שי סי' ק"א ובס' ער"ה הקטן ח"ב הנד"מ שהרחיבו הדיבור בזה וכתבו דכן עיקר לדינא ואף להיות שו"ב קבוע במתא יכולין למנותו ואף המהדרין מן המהדרין יכולין לאכול משחיטתו יעו"ש. דר"ת או' קצ"ד.

קצ

קצ) [סעיף יוד'] ערום לא ישחוט וכו' ולא מהני בזה מה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום הוא צריך לכוין לשמוע הברכה והוא אסור בכך לכתחלה. ט"ז ס"ק י"ט. ש"ך ס"ק ל"ז. כנה"ג בהגה"ט או' נ"ד. פר"ח או' ל"ז. לה"פ או' ט"ל. בל"י או' כ"ו. שמ"ח או' ל"ח. מש"ז או' י"ט. ער"ה או' כ"ד. ר"ז או' נ"ב. זב"ת או' נ"ד. זב"ש או' כ"ו. זבחי צדק או' פ"ו.

קצא

קצא) והטעם הוא משום דערום אינו יכול לכוין הברכה ואע"ג דאמרינן דערום יכול להרהר בד"ת הכא לא הוי הרהור אלא שומע כעונה דהיינו שתהא שמיעתו כדיבור והוי כקורא ממש ולא כהרהור. שמ"ח שם. מש"ז שם ושפ"ד או' ל"ז. ער"ה שם ר"ז שם. זב"ת שם. ודלא כהפר"ת או' י"ח. זבחי צדק או' ל"ז. וכ"כ בכף החיים על ש"ע או"ח סי' ע"ד או' ז' דאע"ג דהרהור מותר שומע כעונה אסור משום דהוי כדיבור יעוש"ב.

קצב

קצב) ולאו דוקא ערום אלא אפי' אינו חגור שאין הפסק בין לבו לערוה אסור. שמ"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. ר"ז שם זב"ת שם. זבחי צדק או' פ"ח. ויש ליזהר אפי' אם הולך במכנסים תחת כתנתו. שמ"ח שם. והטעם כתב שם בתב"ש או' ע"ג דאע"ג דמפסיק האבנט של המכנסיים הקשור על בשרו אין בזה די שלבו רואה ערותו דרך עליו דרך חתוך המכנסיים יעו"ש.

קצג

קצג) וגם אסור לשחוט בגלוי הראש כי אז אין רשאי לברך בגלוי הראש. לה"פ שם. בל"י שם. זב"ת שם. זבחי צדק שם.

קצד

קצד) שם. ערום לא ישחוט לכתחלה וכו' ומיהו אם שחט בדיעבד שחיטתו כשרה דאין הברכות מעכבות כמ"ש לקמן סי' י"ט. פרישה או' ל"ו. כנה"ג שם. שמ"ח שם. תיו יהושע או' ט"ל. דר"ת או' ר"ה. ועיין באו"ח סי' ר"ו סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

קצה

קצה) [סעיף יא'] אם הטילו הקהל חרם וכו' שוחטים שתקעו כף לחכם שבעיר שלא יכשירו שום בהמה עד שיניחו חותם לסי' כשר כי הקצבים חשודים בעיניו להחליף טרפות בכשרות ועברו ע"ז ולא הניחו חותם יש לקנוס אותם להעבירם על להבא אם לא יקבלו תשו' אבל אין לאסור שחיטתם למפרע דלא הוי חשוד לאותו דבר כיון שהתקיעת כף לא היה שלא ישחטו אלא שלא יכשירו וזה ענין אחר. תיו יהושע או' מ"ג.

קצו

קצו) שוחטים מסיגים גבול רעיהם אף כי שאין לפסול שחיטתן משורת הדין שהחשוד לדבר א' אינו חשוד לכל התורה ומה גם מאיסור קל לחמור אמנם זהו כששוחט לעצמו אבל הממונה לשחוט לאחרים דצ"ל אדם כשר וירא ה' מרבים וא"כ מאחר דתלמוד ערוך דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מקרי רשע הרי הרשע אינו אדם כשר ואינו ירא את ה' וודאי וראוי הוא להתאמץ בכל עוז להסיר מכשול זה. תיו יהושע או' מ"ה. ועיין פ"ת בחו"מ סי' קנ"ו או' ג' מ"ש לחלק בין אם מקפח כל פרנסתו של חבירו או מקצת יעו"ש ומ"מ בענין השוחטים הממונים לשחוט לקהל אינו מן הראוי שיבואו אחרים ג"כ לשחוט מטעם הנז' אלא א"כ ברשות נכבדי הגדולים שבקהל שבעיר ההיא. ובפרט אם יבוא מחלוקת עי"ז ב"מ. ועיין לעיל או' קי"א.

קצז

קצז) שם. י"א ששחיטתו אסורה. משום דדמי לחשוד לאותו דבר. רי"ו בשם ר' דוד כהן בתשו' וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ז' ב"י. ומשמע מדבריהם שם דאפי' בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל עיי"ש. ש"ך ס"ק ל"ח. שמ"ח סי' ב' או' כ"ב. שפ"ד או' ל"ח. קומץ או' ט"ו. חכ"א כלל א' או' ו' זבחי צדק או' צ"ב.

קצח

קצח) שם. י"א ששחיטתו אסורה. ויש להקל בדין זה בהפ"מ דנהי דחשוד לעבור על החרם אינו חשוד לאותו דבר ונזהר הוא בכל איסורי שחיטה. פר"ח או' ל"ח. שמ"ח שם. שפ"ד שם. זב"ת או' נ"ו. שו"ג או' מ"ז. ר"ז או' נ"ג. זבחי צדק או' פ"ט. וה"ד אם לא פירשו שהבשר משחיטת אחרים יהיה אסור רק תיקנו סתם שלא ישחוט אדם זולת זה אבל אם תיקנו שלא ישחוט כ"א שוחט ידוע ומה שישחוט זולתו יהיה אסור דבריהם קיימים דהרשות לצבור לאסור המותר ואפי' בהפ"מ יש לאסור. שמ"ח שם. שפ"ד שם. קומץ שם. ר"ז שם.

קצט

קצט) אם שגג אחד שלא ידע מן התקנה והחרם ושחט שחיטתו כשרה אפי' בלא הפ"מ. ט"ז סק"ך. שמ"ח שם. קומץ שם. לה"פ או' מ' בל"י או' כ"ז. כריתי או' ל"ח. זב"ת או' נ"ה. חכ"א כלל א' או' ו' זבחי צדק או' ץ' וה"ד כשלא פירשו שתהא שחיטת אחר אסורה אבל אם פירשו אפי' בהפ"מ יש לאסור כמ"ש באו' הקודם. וכ"כ השפ"ד שם. מנה"ז בעשרון או' ל"ו. אדרת אליהו ביד אליהו או' מ"א.

ר

ר) שם. י"א ששחיטתו אסורה. וה"ד אסורה לאותה העיר אבל לעיר אחרת מותר. פר"ת או' י"ט. ר"ז או' נ"ג. זבחי צדק או' צ"א.

רא

רא) שם הגה. ואם נתבטנה התקנה וכו' אעפ"י שלא נתבטלה אותה הסכמה בידים אלא ממילא שלא החזיקו בה לקיימה הגם שמכוער הדבר לשחוט שאר שוחטים כ"ז שהסכמה קיימת אפ"ה אם שחט בחזקת כשר הוא שלא עבר על התקנה כיון שלא החזיקו לקיימה דהיינו להתרות על שאר שוחטים כפעם בפעם שלא ישחטו. שו"ג או' מ"ח. זבחי צדק או' צ"ג.

רב

רב) שוחט שנשבע שלא ישחוט עד שירשוהו הנכבדים ואח"כ הרשוהו פתאום לשחוט בלי התרה אין כאן בית מיחוש דלא נשבע זה כ"א ע"ת שירשוהו והרי הרשוהו ונעקרה השבועה לגמרי. בתשו' כ"י לא' מחכמי הדור. כנה"ג בהגב"י או' ע"ט. שו"ג מחו' או' יו"ד. זבחי צדק או' צ"ד.

רג

רג) וכתב עו"ש בתשו' הנז' כמו שאסור לשחוט בלתי רשות הנכבדים כך אסור לבדוק את הסכין וליתנו לאחר שישחוט בפניו ויבדקנו אחר שחיטה. כנה"ג שם או' ף' בל"י או' כ"ז. זב"ש או' כ"ח. שו"ג שם. זבחי צדק או' צ"ה.

רד

רד) שוחט שנשבע שלא להכשיר בהמה בנפיחה ועשה נפיחה אסור לאכול מבדיקתו ושחיטתו דכיון דחשוד לעבור שבועה חשוד נמי להאכיל נבלות וטרפות דכיון שנשבע שלא לעשות נפיחה ועשה מקרי חשוד לאותו דבר. בני חיי בסי' זה. שו"ג במחו' או' ט' זבחי צדק או' צ"ו.

רה

רה) ונראה דה"ה מי שנשבע שלא ישחוט יחידי אלא א"כ הראה סכינו לחבירו ועבר ושחט בלא הראת הסכין שחיטתו פסולה דאע"ג דק"ל מומר לעבירה א' אינו מומר לשאר עבירות הכא שנשבע שלא ישחוט יחידי ושחט הוי חשוד לאותו דבר. שו"ג שם. וכ"כ הב"ד חי"ד סי' א' דהגם דבתחלת דבריו רצה להכשיר שוחט שעבר על שבועתו מ"מ כתב בסוף דבריו דלענין מעשה אין לסמוך על טעמים הנ"ל לאכול משחיטתו ושחיטתו אסורה עי"ש. והב"ד זבחי צדק או' צ"ז.

רו

רו) ולענין הכלים שבשלו בהם י"א דהכלים צריכים הכשר. הרב בני חיי שם. וי"א דאין אסור אלא האכילה משחיטתו אבל הכלים א"צ הכשר. הרב ב"ד שם. והב"ד השו"ג שם. זבחי צדק או' צ"ח.

רז

רז) ונראה דמכאן ולהבא יש להכשירו בקבלת דברי חבירות ר"ל שקבל בפני ג' חברים שיהא זהיר מכאן ולהבא כיון שלא עבר אלא פעם א' וגם אין בו חמוד ממון כגון שנוטל פרס מן הקהל. ב"ד שם. שו"ג שם. זבחי צדק או' צ"ט.

רח

רח) אנשים חכמים שהחמירו שלא לאכול מקצת שוחטי הקהל לסיבה ידועה להם אין לחוש לגיעולי כלים להצריכם הגעלה שזהו חומרא יתירה ואתיא למחלוקת ושנאת חנם וחילול ה' בר מינן ומי שהוא רוצה להחמיר יכבד וישב בביתו. שו"ת הרדב"ז דפוס ליוורנו סי' רצ"ו. לה"פ או' מ' בל"י או' כ"ז. מנה"ז בעשרון או' ל"ו. זבחי צדק או' ק'.

רט

רט) [סעיף יב'] השוחט בפני עדים וכו' ואם הוא ואחד עמו אומרים שלא שחטה אפי' מאה יאמרו ששחטה אסורה. פר"ת או' ך' דר"ת או' רכ"ד.

רי

רי) שם. כי לא שחטתיה אינו נאמן. ואפי' יש לו הנאה במה שאומר כן דאמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. שפ"ד או' ט"ל. דר"ת או' רכ"ז. עד שנותן אמתלא טובה. שפ"ד שם.

ריא

ריא) שם. כי לא שחטתיה אינו נאמן. היינו כשעומד בדבורו ואומר שלא שחטה כלל אינו נאמן משים דהוי מגו במקום עדים אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן בענין שיכול לתקן דבריו דאפשר ששהה או דרס שכל שנפסל בשחיטה אינה קרויה שחיטה. כ"ה בתשו' הרשב"א. ש"ך או' ט"ל. פר"ח או' ט"ל. לה"פ או' מ"א. בל"י או' כ"ח. שמ"ח או' ט"ל. שפ"ד או' ט"ל זב"ת או' נ"ז. חכ"א כלל א' או' י"ג. והגם שנראה מדברי הט"ז דבעינן שהוא יתרץ דבריו כן ומשו"ה אסורה אבל אם הוא לא תירץ דיבירו כן הבהמה מותרת מ"מ יש להחמיר כס' הש"ך ורבוותא דעמיה ולהם שומעים וכמ"ש השפ"ד דכן ראוי להורות. זבחי צדק או' ק"א.

ריב

ריב) ואם אמר מתחלה טריפה ולבסוף אמר כשרה ושאל לו החכם וכפר ואמר מעולם לא אמרתי טריפה ובאו עדים ואמרו מתחלה אמר טריפה אפי' נתן אמתלא לדבריו אינו נאמן. מהרימ"ט חי"ד סי' י"ג. כנה"ג בהגב"י או' פ"ח. בל"י שם. שה"מ סי' ט"ל או' ל"ח. זבחי צדק. שם או' ר"ח. דר"ת או' ר"ל.

ריג

ריג) שם. כי לא שחטתיה אינו נאמן. ואפי' אם נתלה ונאמר דאומר כן כדי שלא יקפידו הבעלים על קלקולו ויקניטו הגוי אפ"ה העדים נאמנים והבהמה מותרת. כ"מ מדברי הרשב"א שהביא ב"י ז"ל ואע"ג דהתב"ש או' ע"ה דחה דברי הרשב"א הנז' מדברי התו' יבמות דף פ"ח ד"ה ומה וכו' והסכים עמו המש"ז או' כ"א מ"מ כתב הפת"ת או' י"ז דהרב ברית אברהם חי"ד סי' י"ג השיג על התב"ש והעלה דאין להחמיר בזה יעו"ש והדין עמו כי לא דמי הא לנידון התו' זבחי צדק או' ק"ב יעו"ש.

ריד

ריד) שם. ומיהו לדידיה אסורה דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אם רואין שהוא אוכל ב"ד מחוייבין להפרישו אע"ג דלדידן היתרא הוא דקאכיל אפ"ה צריכין למחות בידו. תב"ש סי' ב' או' ל"ח. וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' ק"ד. ועיין בשו"ת ח"צ סי' מ"ד באמצע התשו' שהסכים ג"כ לדברי הצ"צ בזה. דר"ת או' רל"א.

רטו

רטו) שם. דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. היכא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא לא שנא באיסור דאור' לא שנא באיסור דרבנן אמרינן שייא אנפשי' חתיכה דאיסורא שבו"י ח"א סי' צ"ג. וכ"כ בס' ערוגת הבושם בקו' חד"א או' ד' שלחן המגדים סי' ה' במש"ז סוף או' ג' ועיין בשו"ת חק"ל ח"א מחלק יו"ד מסי' ב' עד סי' ז' באריכות גדול מענינים אלו יעו"ש.

רטז

רטז) שם. דהא שויא אנפשיה חד"א. ועיין בשפ"ד או' ט"ל שכתב אם במה דשויא אנפשיה חד"א חב לעצמו ולאחרים (כגון בהמה של שני שותפין ושחט א' ואמר לא שחטתי והעדים מעידים ששחט) אף לגבי עצמו אינו נאמן יעו"ש אמנם במש"ז לקמן סי' ה' או' ג' נראה שחזר מדבריו ולגבי עצמו נאמן ושויא אנפשיה חד"א יעו"ש.

ריז

ריז) שם. דהא שויא אנפשיה וכו' וה"ה איפכא אם העדים היו אומרים שלא שחטה והוא היה אומר ששחטה אסורה על העדים דשויא אנפשייהו חד"א. כנה"ג בהגב"י או' פ"ב. וגם לכל העולם אסורה כיון שיש ב' עדים שאומרים שלא שחטה אין דבריו של א' במקום שנים. שו"ג או' ן' זבחי צדק או' ק"ג.

ריח

ריח) ואם חזר בו מדבריו והודה אח"כ לעדים שהוא שחטה אפ"ה אסרה עליו. שפ"ד או' ט"ל בדין השני. זבחי צדק או' ק"ד.

ריט

ריט) מיהו אם חזר מדבריו הראשונים והודה לעדים שהוא שחטה ונתן אמתלא לדבריו נאמן ומותר לאכול ממנה. כ"מ מדברי מהרשד"ם אה"ע סי' ט' זבחי צדק או' ק"ה.

רכ

רך) שנים שהעידו על דבר א' שאסור הוא ויש א' שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו. הנה מן הדין הגמור אדם נאמן על עצמו אף להקל באיסור תורה נגד שני עדים כשרים וכן הסכימו רוב הפו' ויכול לאכול בינו לבין עצמו. ומיהו ראוי להחמיר בדברי תורה ולחוש נדברי החולקים ומ"מ להאכיל לאחרים לכ"ע אסור וגם לאכול בפני אחרים אסור. כן העלה החק"ל חי"ד סי' ד' דף ז' ע"א יעו"ש. וכ"כ הבכ"ש דף קי"ז ע"ד דאין להתיר לעצמו ובצנעה כ"א לצורך גדול יעו"ש. והב"ד הער"ה או' כ"ו. זבחי צדק או' ק"ו.

רכא

רכא) [סעיף יג'] טבח שעשה סי' בראש הכבש וכו' כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן. הט"ז ס"ק כ"ב כתב לפקפק בדין זה של הש"ע וע"כ סיים שאין להקל וכ"כ הפר"ח דיש להחמיר יעו"ש. אבל דעת הש"ך בנה"כ כדברי הש"ע וכ"ה דעת הפר"ת או' כ"א. לה"פ או' מ"ב. בל"י או' כ"ט. שמ"ח או' מ' מש"ז או' כ"ב. שו"ג או' נ"א. יד אליהו או' מ"ד. ודוקא שנתן האמתלא קודם המעשה נאמן דהיינו קודם שאכל. יד אליהו שם. ודוקא אם הבהמה שלו או של גוי אבל אם היא של ישראל אחר לא טוב עשה לצערו ולהפסידו. כנה"ג בהגב"י או' פ"ג יעו"ש. ומ"מ לכתחלה לא יעשה השוחט כן ויניח לעולם לפקפק עליו. זבחי צדק או' ק"ז. ועיין לקמן או' רכ"ו.

רכב

רכב) מיהו אם אינו עושה סי' בו וגם אינו אומר שהוא אסור אלא אומר שזה הכבש יש בו ספק וצריך לראות בפו' בהתירו ועושה כן מפני דוחק הבשר ואח"כ אומר להם שעיינו בו והוא כשר ולוקח ממנו בשר זהו מותר לעשות כן לכ"ע ואין בו פקפוק. ומיהו אפי' בדין זה בטלו טבחי עירנו מנהג זה משום לזות שפתים. זבחי צדק או' ק"ח.

רכג

רכג) שו"ב שהעידו עליו שמרט נוצה ויצא דם ולא הטריף העוף תיכף ואמר אמתלא שהיה בדעתו להטריף אח"כ ולא רצה לגלות תיכף הקלקול פן יתחייב לשלם לא נפסל השו"ב וגם העדים שראו זאת מותרים לאכול אח"כ משחיטתו ואם הודה מעצמו שעשה כן יש להקל אפי' אינו אומר מעצמו האמתלא דבזה טענינן אנן בעבורו האמתלא ואמרינן דמפני שירא שלא יקובל האמתלא שלו חושב שטוב יותר לומר חטאתי כדי שלא יהיה נשפט על אמרו לא חטאתי דבכה"ג שהאיסור של יציאת הדם ע"י מריטת נוצה אינו אלא מנהג וחומרא בעלמא ולא משמע להו לאינשי לאיסורא ג"כ ויש הרבה מקילים בזה לגמרי ע"כ אף דק"ל להחמיר מ"מ עכ"פ יש להקל בכה"ג אף שאינו אומר בעצמו האמתלא אבל בדבר דמשמע לאינשי איסורא יש להחמיר בכה"ג. דע"ק סי' ב' או' ג' דר"ת או' רמ"ב. ועיין לקמן ססי' כ"ג בהגה.

רכד

רכד) שם. כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן. וה"ה באומר טעיתי בדין זה בדבר הראוי לטעות בו ג"כ הוי אמתלא ונאמן. שמ"ח או' מ' תיו יהושע או' מ"ז. ומיהו בס' דעת תורה או' ס"ז כתב לחלק בזה דבדבר שיש פלוגתא בדין בזה מהני האמתלא לומר טעיתי וה"ה אף בדבר שאינו פלוגתא רק שאין הדין ידוע לכל וכמו שדקדק התב"ש וכתב בדבר הראוי לטעות בו אבל בלא"ה לא מהני לומר טעיתי בדין יעו"ש ועיין בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג האחרונים חאה"ע סי' י"א שהבין מדברי השמ"ח לקמן סימן ט"ל או' מ"ח ותב"ש שם דדוקא אם אמר האמתלא הלזו בפיו בפי שטעה אבל לא אמר האמתלא בפיו והלך לו אף שנראה לנו האמתלא מוכחת שטעה במידי דטעי לא מהני כלל. והב"ד דר"ת או' רמ"ג.

רכה

רכה) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' ודוקא שבשעה שהחזיקה בטריפה היה מקום אמתלא כגון שיש דוחק בבשר ולשוחט צריך לו בשר או שהבהמה של גוי והשוחט איני מפוייס עמו או מחמת נתינה וכדומה באופן שלא הוחזקה בהמה זו בעיני השומעים ורואה הסי' לטריפה ודאית בלי פקפוק אע"ג דמ"מ אסורה היא כ"ז שלא חזר בו השוחט מ"מ עדיין רשות בידו להחזיקה בכשרה באמירת אמתלא אבל אם בשעת אמירתו ומעשה שלו לא נשאר שום ספק בלב השומעים והוחזקה בעיני כל לטריפה ודאית לא כל כמיניה !דהשוחט דכל מידי דאתחזק באיסורא א"א להוציאה מחזקתה אלא בראייה ברורה ואפי' בלא עשיית מעשה רק באמירה שאמר טריפה היא לאו היה מקום אמתלא והוחזקה בטריפה ודאית בהחלט חוכך אני להחמיר שלא להאמינו אח"כ להכשירו באמתלא ויש להחמיר בשל תורה. שמ"ח שם. דר"ת או' רמ"ד.

רכו

רכו) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' אע"ג דק"ל לדינא דמהני אמתלא מ"מ לדידיה אסורה כיון דשויא אנפשיה חד"א. כו"פ על הלכות נדה סי' קפ"ה או' ב' ועיין בשו"ת תשו' מאהבה ח"ג סי' ש"ח מ"ש בדברי הכו"פ הנז' והעלה דדברי הכו"פ חיים וקיימים לדינא יעו"ש. דר"ת או' רמ"ה. ומיהו מסתמיות דברי הש"ע ושאר פו' וממ"ש לעיל או' רכ"א משמע דגם לדידיה מותרת אלא דרק ראוי להחמיר כמ"ש באו' שאח"ז.

רכז

רכז) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' עיין בשו"ש כתב סופר חי"ד סי' ק"ב שנשאל אם שייך להחמיר שלא לאכול מבהמה שאמר השו"ב טריפה ואח"כ חזר מדבריו ע"י אמתלא אם לחוש ממדת חסידות כמ"ש הרמ"א סי' קפ"ה והעלה שזה לא דמי להאי דסי' קפ"ה בכמה חילוקים שיש ביניהם יעו"ש. מיהו החכ"א כלל א' או' י"ב והתואר משה פי"ד או' ג' כתבו דגם בכאן בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו.

רכח

רכח) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' אמתלא מהני אף לאחר כדי דבור. כ"מ בהדיא בש"ע אה"ע סי' מ"ז סעי' ד' וכ"כ הרב דרך המלך ה' נדרים דף מ"ו ע"ג באורך. וכ"כ הרב בית יצחק ה' גירושין דף כ"ו ע"ג שכן ס' כל הפו' יעו"ש. זבחי צדק או' ק"י. ועי"ש בזבחי צדק מה שתמה על הפר"ח בליקו' סי' זה או' י"ג ועל מה שהב"ד שכתב דלא מהני אמתלא אלא כדי דיבור יעו"ש.

רכט

רכט) טבח שמכר בשר ממה שהיה שוחט ובודק לעצמו ואח"כ מצא הקונה בחצי הפנים סירכה בצלעות והראה לטבח ואמר מה מכרת לי והשיב הטבח שבשעה שהיה קוצב הבשר היה ג"כ בשר טרפה לפניו למכור לגוים ונתחלפה בשר הכשר בטרפה בטעות וניתן הטרף לישראל והכשר לגוי ונשבע על ככה שלא במרד עשה. אעפ"י שאינו הגון שאחד יבדוק לעצמו מפני החשד וגם אין אדם רואה חובה לעצמו מ"מ אין לפסול השוחט ההוא. רש"ל ביש"ש פ' ג"ה סי' י"ז. כנה"ג בהגב"י או' פ"ו. זבחי צדק או' קי"א.

רל

רל) שחט בהמה אחת ואמר לבודק בדוק זאת הבהמה שאני הולך למלאכתי ובדק הבודק הבהמה ויצתה כשרה אין השוחט נאמן לומר נבילה. מהרימ"ט ח"ב חי"ד סי' י"ג. כנה"ג שם או' פ"ז. זבחי צדק או' קי"ב.

רלא

רלא) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' וה"ה אם מתחלה אמר כשרה ואח"כ אמר טריפה ונתן אמתלא לדבריו נאמן. שו"ת דבר שמואל סי' קכ"ב. שבו"י ח"א סי' מ"ד פ"ת או' ך' זבחי צדק או' קי"ד.

רלב

רלב) שוחט שהוציא ידו מריאה של גדי ואמר טריפה ואחר זה בא שם מומחה גדול והכשיר אותה ועתה נתנצל הראשון שמה שאמר טריפה הוא משום שאירע לו ספק בשחיטה אין להעביר השוחט ההוא. מאיר נתיבים סי' ל"ז. פ"ת או' י"ט. זבחי צדק או' קט"ו.

רלג

רלג) מאד צריך ליזהר שלא להוציא מפיו לומר טריפה על בעלי חיים כשרה ואף בבדיקת פנים בבהמה אם הוא ספק לא יחליט לומר טריפה דשמא בהוצאת הריאה לחוץ ואחר הנפיחה תהיה כשרה וכ"ש דיש ליזהר מלומר כשר אחר בדיקת פנים לחוד דשמא שוב תיטרף אחר הוצאתה לחוץ. קומץ או' ט"ז. זבחי צדק או' קט"ז.

רלד

רלד) טבח שלפעמים הוא אומר טריפה ואח"כ אומר כשרה והתרו בו הב"ד שלא יעשה עוד כך פעם אחרת והשוחט שינה בדבריהם ראוי לקונסו ולהעבירו. מהרימ"ט ח"ב חיו"ד סי' י"ג. לה"פ או' מ"ב בל"י או' כ"ט. זבחי צדק או' קי"ז.

רלה

רלה) יש להאמין לשוחט שהוא מוחזק בכשרות שטוען בריא שבשעת השחיטה ראה שהוא קרוב לודאי ששחט רוב שנים אעפ"י שהעדים מעידים ששם היו ומחמת קלוח הדם לא יכלו לראות אם שחט רוב ושגם הוא לא יוכל לראות עכ"ז השוחט נאמן. לחם רב סי' כ"ט. לה"פ שם. בל"י שם. והראב"ד סי' רכ"ט כתב אם העידו העדים שבקילוח כזה לא יכול לראות אפי' מי שהוא קרוב שם אפי' באפשרות רחוק אין הבודק נאמן אפי' שישבע. כנה"ג בהגב"י או' ק'. בל"י שם. זבחי צדק או' קי"ח.

רלו

רלו) [סעיף יד'] שוחט שהעיד עליו עד א' וכו' עד שהעיד על השו"ב ששחט שלא כהוגן והאכיל טריפות אין לבטל עדותו בטענה מדוע המתין עד עתה ולא הגיד מתחלה וגם למה אכל הוא עצמו משחיטתו עד עתה כיון שהוא אמר שידע מזה כבר דאין לפסול אותו לעדות בשביל שעבר על לפני עור והיה שותק כיון שלא נתן להם לאכול וגם במה שהוא עצמו אכל אין לתפוס עליו כיון שיש דעת המתירים גם להעד לאכול כשהוא רק עד א' אין לפוסל לפוסלו בשביל זה לעדות. שו"ת טוטו"ד קמא סי' י"ג. דר"ת או' רמ"ט.

רלז

רלז) שם. שוחט שהעיד עליו עד א' וכו' ואין לענוש שום עד בשביל הוצאת הלעז כיון שכונתו היה לאפרושי מאיסורא. שמ"ח סי' ב' או' כ"א. ר"ז או' נ"ח. תיו יהושע או' ן'.

רלח

רלח) שם. עד א' בהכחשה לאו כלום. הנה לענין פיסול השוחט פשיטא דהשוחט אינו נפסל בכך משום דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וכ"פ רש"ל בפ"ק דחולין סי' ט' מהריב"ל ח"א סי' נ"ג. שמ"ח שם. זבחי צדק או' קי"ט. אבל לענין אותה הבהמה עצמה ששחט יש אוסרים כמ"ש באו' שאח"ז.

רלט

רלט) שם. עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. והטעם לזה דכ"מ שהאמינה תורה לעד א' הוי כשנים ט"ז ס"ק כ"ג. אמנם רש"ל שם חולק וכתב דדוקא בעדות אשה אמרינן שהוא כשנים אבל בשאר איסורים הוה חד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו אסורה לכל ישראל יעו"ש. וכ"פ בתשו' מהריב"ל שם. ב"ח. ט"ז שם. כנה"ג בהגב"י או' צ"ב. פר"ח או' מ"א. בל"י או' ל' שמ"ח שם. שו"ג או' נ"ב. וכן העלה החק"ל חי"ד סי' קצ"ג דיש להחמיר יעוש"ב. והב"ד זבחי צדק או' ק"ך. ונראה שלא נחלקו אלא אם לפי דברי המכחיש היתה השחיטה שלא כהוגן ממש והיתה אסורה מה"ת אבל אם גם דברי המכחיש היתה שלא כהוגן משום חומרא כגון שהייה פחות מכשיעור או שהיא בסוף השחיטה שכבר נשחטו רוב הסימנין וכדומה לזה ודאי השוחט נאמן. ועוד נראה לחלק בין אם זה שמכחישו אומר שחטת שלא כהוגן א"כ הוא מעיד על הבהמה זו שלא נשחטה כדת יש להחמיר אבל אם השוחט אומר בשעה פלונית שחטתי בהמה זו ועד א' מכחישו ואומר לא שחטת בהמה זו כי כל שעה פלונית לא זזה ידי מידך הראשון נאמן כי על גוף השחיטה לא הוכחש ואולי שחטה אחר או הוא בשעה אחרת ואף שהוא אומר ששחטה בשעה זו ועל זה הוכחש מ"מ המכחיש אינו רק א' ועל גוף השחיטה הוא חשוב כשנים. דגמ"ר. יא"פ. פ"ת או' כ"א.

רמ

רמ) שם. עד אחד בהכחשה לאו כלום. משמע אבל אם שתיק ליה ולא הכחישו נאמן לפוסלו. וכ"כ הזב"ת או' נ"ט. וכן העלה החק"ל שם יעוש"ב. זבחי צדק או' קכ"א.

רמא

רמא) ואם שני עדים מעידים ששחט שלא כהוגן פשיטא דפסול השוחט ההוא ואפי' מכחישם דלגבי שני עדים אינו חשוב כשנים ודלא כדמשמע מדברי דמש"א הביאו כנה"ג בהגב"י או' צ"ב. זבחי צדק או' קכ"ב. ועיין לקמן או' רמ"ה.

רמב

רמב) גם כיון שעד א' נאמן באיסורין ולהעביר השוחט מידי דאיסור הוי וכדין איסור דיינינן ליה לא בעינן שיעוד העד לפני בעל דבר אלא יכולין לקבל עדות שלא בפניו ומעבירין אותו כן העלה החקל"ל שם בסי' קצ"ג וכתב שכן דעת כל הראשונים והאחרונים וכ"כ הרשב"א סי' תקמ"ה והרימ"ט סי' פ"ב ומהריב"ל ח"ב סי' ח' יעוש"ב. וסיים שם החק"ל בסי' קצ"ו דף רע"ד ע"ד וז"ל כבר נת' דהריק"ו ורש"ל והריב"ל והש"ע ומהרח"ש וכל רבני האחרונים חלוקים ע"ז וס"ל דפיסול שוחט מיד דאיסורא הוי ותמה על הרא"ם ח"ב סי' כ"ד דבעי קבלת עדות בפניו וסיים דתשו' זו אינה מתורת הרא"ם ולא הרא"ם חתים עלה יעו"ש. זבחי צדק או' קכ"ג.

רמג

רמג) אשה אחת שאמרה שהשוחט שחט לה עוף והשוחט מכחישה אם העוף של האשה אין השוחט נאמן להכחישה והעוף כשר אבל אם העוף של אחר אע"ג דהאשה באתה תחילה ואמרה שנשחט בכשרות מ"מ יש לשוחט מגו שהיה יכול לומר לא שחט הרוב והיה נאמן משום שהאשה שאמרה שהוא מסר לה בחזקת כשר אינו כ"א על פיו ולכן גם עתה נאמן ויש להחמיר ולאסור. תפארת צבי סי' ע"ב. ופשוט דאף אם העוף של האשה הוא אסור למי שמאמין בלבו לשוחט יותר מן האשה כמבואר לקמן סי' קכ"ז. יא"פ. זבחי צדק או' קכ"ה.

רמד

רמד) שם. עד א' בהכחשה לאו כלום. פי' ואותה השחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ש"ך ס"ק מ"א. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' רל"ט דיש חולקים ואוסרים אותה שחיטה לכל ישראל יעו"ש.

רמה

רמה) שם. והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא. שאפי' יהיה אמת שפעם אחת לא שחט יפה אין לפוסלו בשביל כך עולמית דמקרה הוא בלתי טהור קרא לו בפעם הזה. ואעפ"י כן אם יש כאן שני עדים מעבירין אותו אפי' בפעם א' שכיון שלא נזהר בעצמו לעשות כן בפני ב' עדים חשדינן ליה. לבוש. ועיין לעיל או' רמ"א.

רמו

רמו) שם. והעד עצמו מותר וכו' הפר"ח דחה דין זה דכיון דלפי דברי העד שוחט זה רשע הוא וכל מה שישחוט מכאן ולהבא בלא תשו' שחיטתו פסולה א"כ שויא אנפשיה חד"א יעו"ש. גם המש"ל בפ"א מה' שחיטה תמה על מהרי"ק בזה והוכיח כן מדברי הר"ן בפ' נערה עי"ש וכן הסכים התב"ש סי' ב' או' ל"ח דאם העד יודע בעצמו שהאמת כדבריו אסור לו לאכול משחיטתו יעו"ש. ער"ה או' כ"ז. וכ"כ הפר"ת או' כ"ב דדוקא שעשה תשו' ולבש שחורים שרי ליה לעד עצמו לאכול משחיטתו מאז והלאה יעו"ש.

רמז

רמז) שם. ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם. אם מוחזק בכשרות וצריכין לחקור עליו אפי' בעד אחד. לבוש.

רמח

רמח) שם. ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם. ואם נראה להמורה שאמת הדבר לפי ענין השוחט כגון שיצא עליו כבר שם רע והעד הוא בר סמכא אז יש להעבירו. שמ"ח סי' ב' או' כ"א. ועיין בס' כנפי יונה בססי' זה שכתב דאף אם לא יצא עליו מכבר שם רע כלל רק שזה העד המעיד הוא נאמן בעיני הב"ד הרשות בידם להעבירו יעו"ש. וכ"כ דעת תורה או' ע"ג והביא כמה ראיות לזה יעו"ש. ועוד עיין מזה לקמן סי' ב' סעי' ב' בהגה יעו"ש.

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---