פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/א

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ועבדים. הש"ך האריך ותוכן כוונתו דהטור לטעמיה דאין השוחט צריך שיהא מוחזק בכשרות ודווקא משוחררים דאין משוחררים באין מכירין מסתמא יש להם כל מדות רעות משא"כ המחבר פסק בסי' ס"ה בסופו שהשוחט נאמן ומיהו אין ראיה משם ואדרבה סתירה יש שהרי כתב בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים ומשו"ה הביא הש"ך שכן פסק במחודשים שצריך שיהא השוחט נאמן א"כ אין חילוק בין משוחררים לאין משוחררים. הא במכירין אמרינן בהן רוב מצויין דלא כב"ח. ומ"מ יש לראות דהא בסי' ס"ה דווקא בשוחט לעצמו כתב כן וכמו שהקשה הד"מ אב"י יע"ש גם מ"ש להקשות מסי' קכ"ז ס"ג בהג"ה וקי"ט דחשוד לד"א לא הוה חשוד לשאר עבירות אפשר דזה מוחזק מיקרי ועוד היכא דאיתחזק איסורא בעינן מוחזק בכשרות משא"כ היכא דאין מוחזק לנו ועיין בסי' קי"ט וקכ"ז ומה שהקשה הב"י על הטור דלא משמע ליה דהטור איירי באין מכירין בו זהו כוונת הש"ך לענין דינא כפי הנראה מסי' ס"ח משמע דווקא שוחט לעצמו ומוכר לאחרים צריך שיהא מוחזק בכשרות לא בשוחט לאחרים ולענין עבדים היכא דעבר ושחט בלא קבלה בלא"ה לדידן יש לאסור כיון דאיסור קדמונים הוא כמ"ש לעיל וצ"ע [א"ה דברי הש"ך וביותר דברי הב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק י' צ"ע ממה דאמרינן בב"מ פ"ו גבי אליעזר עבד אברהם לית הימנותא בעבדי והוא כשר הי' וע' בב"ר פ"ס דמדריש עליו ירא ה' ויותר קשה מירושלמי הוריות הלכה ה' ואמר ר' יוחנן אל תאמן בעבד עד ששה עשר דור]:

ב

וכן המנהג עש"ך דהדבר ברור דהר"ב לשיטתיה דהביא בח"מ סי' ל"ז בשם מהרי"ק דבמנהג הוה לא ראינו ראיה והיינו כיון דשכיח הוא הוה מיתרמי פ"א שהנשים שחטו. והנה בכל ספרי הש"ך כתוב במנהג וכה"ג בוי"ו והיה ראוי לו' במנהג כה"ג הוה ראיה ובכה"ג בהגהות ב"י אות ג' משמע דגורס בלא וי"ו ובש"ך ח"מ אות ל"ז האריך דווקא היכא דב' כיתי עדים א' אומרת נתקדשה וא' אומרת לא לא הוה ראיה משא"כ היכא שאין מי שיכחיש הוה ראיה ויראה סתירה בדבריו דאח"כ כתב דווקא היכא דשכיח טובא כמו שחיטה בכל יום הוה ראיה משמע היכא דלא שכיח כ"כ לא הוה ראיה אף אין מי שיכחיש ודוחק לומר דתרתי בעינן ויש ליישב כאן דמנהג וכה"ג דהוה שכיח טובא הא מנהג לחוד לא או וכה"ג דאין מי שיכחיש:

ג

מותר כו' ע"ס שיבדקנו אחר שחיטה דא"נ מישתלי לאו איסורא קאכיל ולעילוף א"צ לשואלו אף דהמחבר סובר ררוב לא מתעלפין כמ"ש רוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין מ"מ חדא דאיכא תרי רובא רוב ב"א אין מתעלפין ב' רוב מצויין מוחזקין כבר כמ"ש השמ"ח ס"ג. ובתב"ש אות ד' דהוא תרי רובא או דסברת אי איתא דנתעלף היה אומר מצטרף עם רוב מוחזקין ונותנין לו לכתחלה וא"צ אח"כ לשואלו ואי לאו רוב לא היו נותנין לו לכתחלה עכ"פ ואני תמה ממ"ש תב"ש אות א' דהמחבר השמיט דעת הר"מ ז"ל דשוחט עצמו לא ישחוט עד שיתחזק שלשה פעמים כמ"ש רמ"א והרי כתב שרוב מומחין ומוחזקין הם הרי דאי לא נתחזק בוודאי אסור לו לשחוט בינו לבין עצמו לכתחלה:

ד

שרוב כו'. דע שנחלקו הרא"ה בב"ה ורשב"א במ"ה דף ז' ע"ב הרא"ה סובר דרוב לאו דווקא אלא כל ומשמרת הבית סובר דכל היינו רוב שייך שפיר אבל רוב דליהוי כל זה לא מצינו והא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן דדוקא היכא שהרוב אין מסלק החזקה משא"כ כאן דמתעסקין לשחוט לסלק החזקה ורוב המתעסקין מומחין הן לא אמרינן סמוך אף מדרבנן. ועוד תי' דווקא התם ביבמות קי"ט דמיעוט מפילות מן הרוב מגרע כח הרוב לא בעלמא ומשו"ה לא אמר התם מיעוט אין יולדת דזה עומד בפ"ע יע"ש והרא"ש תי' דרוב מצויין ומיעוטא דמיעוטא לא מצטרף אף לר' מאיר והכה"ג בהגהות הטור אות כ' לא הביא כ"א ג' תירוצים והשמיט סברת הרא"ש וא"י למה ובס' שושנת העמקים אבאר זה. והנה בח"מ סימן ש"ו טבח אומן שקלקל צריך להביא ראיה שהוא אומן ולא אמרינן רוב מצויין כמ"ש הש"ך כאן וכפי הנראה הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב והא הוה מיעוטא דמיעוטא דהתוס' בריש המניח כתבו הטעם משום סמוך יע"ש ועיין ריש סנהדרין ועיקר כמ"ש התוס' ר"פ המניח ועוד דאמאי מוציאין מטבח וצ"ע. ודע דמומחין היינו יודעין ה"ש ויודעין לאמן ידיהם בכלל ועיין כרש"י באוקמתא דרבינא:

ודע דה"ה לענין בדיקה אמרינן רוב מצוין מומחין הם עיין מ"ל פ"ד ה"ש ה"ז בשם ריב"ש קצ"ח ובפרי תואר אות ח"י וכפי הנראה דא"צ לשואלו לבודק דהאיכא רוב בהמות אין טריפות ורוב מצוין מומחין הם הוה אידך מיעוטא דמיעוטא עיין בהלכות נדה סי' קפ"ד וקפ"ה ובמ"י שם דס"ס וחזקה א"צ לשואלו דהוה כמו מיעוטא דמיעוטא וה"נ כן הוא בשלמא בשחיטה איכא חזקה בהמה בחי' משא"כ בדיקה. שוב ראיתי שדבר זה יש ללמד ממ"ש השמ"ח דמה"ט פסק הש"ע דבעילוף א"צ לשאלו דהוה תרי רובא הבאתיו בסמוך ה"נ כן הוא דהוה תרי רובא רוב בהמות כשירות ורוב מומחין ונ"מ היכא דשחט א' ואין בקי בבדיקה ויש שם שאומר שבקי ואין שם מי שיודע לנסות אותו בודק שפיר אבל אפשר לשואלו לא כנ"ל. ועל מה שהקשינו טבח אומן אמאי צריך להביא ראיה ולא אמרי' רוב מצויין דהוה מיעוטא דמיעוטא חכם א' רצה לומר דחזינן דשוחט זה אינו מהרוב דהא קלקל ואינו כלום דאין ברית כרותה למומחין שלא יארע להם איזה קלקול באונס כמ"ש משמרת הבית דף ה' ע"א יעוין שם. אלא דאפשר לומר דע"כ שחיטה זו ממיעוטא הוא דרוב אין מקלקלין וע"כ אית לומר דממיעוט הוא אימא דשוחט ממיעוט הוא ומאי חזית דניזיל אחר מיעוט שאירע לאומן קלקול בשחיטה ניזל אחר מיעוט שוחטין שאין מומחין:

ה

אבל. אם הוא לפנינו כו' ראב"ן כ' דלרבינא דוקא במצינו למרדף הא לאו הכי סמכינן ארוב מצוין ולדידן אף במצינו למרדף סמכינן ארובא והש"ך הניח בדוחק במה דאמר דליתי' קמן והיינו דמשמע דאין תקנה כ"א באחרים דאל"כ לוקמי איתא לפנינו וא"צ לשואלו ועיין פר"ח. ומ"מ איני יודע לראב"ן במה פליגי רבינא ואינך אמוראי כיון דלכ"ע רוב מצויין מומחין הם וכ"ת דאינך סברי כל מומחין הם א"כ העיקר חסר דהא רוב קאמר עיין בדק הבית להרא"ה ז' א' יע"ש. ומ"מ הא וודאי דע"י טורח לדידן א"צ למירדף דכי אמרינן כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ברוב או בחזקה היינו בקל לא ע"י טורח ואני עתיד לבאר זאת בס' שושנת העמקים אי"ה. ומ"ש הש"ך דלפי מ"ש הר"ב בהג"ה אין נ"מ בכל זה לא ידענא למה לא בעבד ושחט בלא קבלה ומצינו למירדף בתריה ולפי מ"ש השמ"ח סכ"ד ובתב"ש אות מ' דבמדינותינו אף דיעבד אסור דעובר על חרמי קהל שפיר כתב דאין נ"מ ועוד בלא נטל קבלה ושחט איתרע ליה חזקה דרוב מצוין כמש"ל. ומיהו לפי מ"ש חו"י בשוחט לחולה ע"י הדחק יש נ"מ ואין להאריך. ובכה"ג בהגהות הטור אות כ"ב כתב לפרש דברי הש"ך דלפי מ"ש הר"ב בהג"ה דלכתחלה אין ליתן ע"ס שיבדקנו כיון דיכולין לבררו ה"נ כאן יכולין לבררו עכ"ל ולא הבינותי דליתא לפנינו וע"י טורח מצינו למירדף וודאי לא מבררינן דאל"כ י"ח טריפות וכדומה אמאי לא בדקינן אלא ע"י טורח לא מבררינן ועיין מ"י כלל נ"ט והנכון כמ"ש:

ו

והמנהג להתחיל בתרנגולים ואסור ליקח שכר והעופות אל יהנה ת"ח מהם וצפרים קטנים יש לשחוט אצל אחד או שנים לא חיישינן שינבלו שניהם ש"ך ובתב"ש אות י"ג הליץ בעד הרבנים יע"ש והנה מה שהליץ דשכר בטילה דמוכח שרי ואין להם שום מחיה כ"א זה הנה ראיתי בקהלות קטנות שהם סוחרים גמורים ויש להם כמה פרנסות גם נוטלין ממון הרבה אדום זהב או יותר והא וודאי אית ביה חשדא וגזל כמ"ש התב"ש גופא אות הנ"ל ס"ב ואי משום דלאו עדות הוא כ"א להסיר מכשול שלא יהא כל א' שוחט אני אומר דמ"מ עדותו לאו כלום כי וודאי נוגע הוא שנוטל ממון הרבה וא"כ במי שבדקוהו וא"י ה"ש אף להמכשירים בנטל קבלה יש לאסור בדורותינו זה דשמא לא למד ולא ידע דעדותו בטילה והרבה היה ראוי לדבר בענין זה ואשים מחסום לפי:

ז

ואם בדקו כו'. עש"ך דהר"ב בד"מ משוה דברי הרשב"א עם אגודה והרשב"א מודה בנטל קבלה היינו מדכתב אבל זו איזו חזקה יש לו שמא לא למד כו' והט"ז תירץ דרשב"א לרווחא אמר כן דכה"ג כ"ע מודים ומיהו אף בנטל קבלה עכ"פ כרב הונא יע"ש והכה"נ בהגהות ב"י אות ט' כתב דמה לי נטל קבלה בכתב או בע"פ והרשב"א בראובן שהיה ממונה על הקהל ודאי בחזקת יודע יע"ש ולא הבנתי כלל דהא הרשב"א אמר שמא לא למד ולא ידע כלל ונהי שנא' דלרווחא כ' כן מ"מ אין מי שיכחיש דברי הרשב"א ז"ל דבלא נטל קבלה איירי בענין ההוא ולא היה לו חזקת ידיעה מעולם יע"ש:

ח

אבל כו' עש"ך ויראה לפרש דהד"מ הקשה בסי' פ"א מ"ש גבינות ובהמה שנטרפה דאמרי' השתא נטרפה ובשוחט שלא נטל קבלה נמי איכא רוב מצוין חזקה מחמת רובא ותירץ דכאן חזינן שאיש זה חצוף הוא ושוחט עתה וא"י איתרע חזקה ורובא דמעיקרא משא"כ התם אמרי' עתה נתחדש בה חולי בגופה ומעיקרא מרובא היתה [דאל"כ אין טעם לחלק בין רוב כל העולם ובין רוב מצוין] עוד תי' דהתם איכא למימר השתא סמוך לשחיטה משא"כ שכחה ע"כ יצא זמן מה. ומיהו אנן פסקינן לקמן אף בהוגלד פי המכה שרי קודם ג"י ואולי דכאן דמי למקוה דחסר ואתאי. והש"ך תי' דכאן היה לו חזקה דמעיקרא משנולד לא ידע ואיכא שלש חזקות דמעיקרא והשתא ובהמה בחייה ועוד דאין דרך לשכוח ה"ש כיון שצריך לחזור על למודו וא"כ סברא לומר דלא למד כלל משא"כ כשנטל קבלה ע"כ ידע ושכח. וכתב דמשו"ה לא קשיא ממקוה לקמן דאדרבה כאן אית לומר דתלינן השכחה באיחור הזמן כיון דרגיל הוא ללמוד ה"ש ומתלי תלינן ברבות הזמן. ועוד תירץ ממקוה דהכא איכא נמי רוב מצויין ועוד דאיכא ס"ס שמא ידע ושמא שחט שפיר משא"כ בלא נטל קבלה איכא חזקה דמעיקרא דלא ידע א"כ גם רובא ליתא ולא ס"ס דאין סברא כלל לומר למד ושכח דאין זה מדרך הטבע וליכא כ"א חד ספק שמא לא יארע לו. ועוד דס"ס במקום חזקה לא אמרינן כמבואר בסי' ק"י ומיהו דווקא בחזקה טובה ואלימתא משא"כ חזקה דהשתא דלאו חזקה אלימתא כ"כ אמרינן שפיר ס"ס ודע עוד אף למ"ד אמרינן ס"ס במקום חזקה היינו חדא חזקה משא"כ כאן דאיכא ב' חזקות דמעיקרא דלא ידע וחזקה דבהמה לכ"ע לא אמרינן ומנמצא פגום אין קושיא דליכא ס"ס כמ"ש הש"ך סי' ק"י דאין נזהר ומדרך להוליך כל הסכין יע"ש:

עוד כתב הש"ך דאם בפשיעה הוציא הבודק טריפה אין לאסור למפרע דאוקי אחזקה דמעיקרא בחזקת כשרות והביא ממ"ש יש"ש פג"ה סימן ט"ז וממ"ש ב"ה סימן קי"ט שאם שחט וניקר ואחר כך המיר כשר למפרע הנה מסוף דבריו נראה ודאי אף בשוחט הדין כן וכן הראיה ממ"ש יש"ש התם שוחט ובודק הוה ואפ"ה לא אסרו למפרע ויש לראות הא הוה תרתי במקום חדא וצ"ל דלא דמי למקוה דחסר ואתאי וכאן לא הוה כן. ומ"מ מ"ש הש"ך ולפי מ"ש לא יתישב שפיר. גם מתשובת מהר"מ כ"ץ שהביא היש"ש אין ראיה דהתם המעשה כך היה שר"י הלוי שוחט ובודק הוה ומצאו אחריו סרכ' ולא אסרו השהיטה למפרע ה"ט דחשוד לדבר קל לא חשוד לחמור ממנו ונבילה הוה חמור מטריפה שמטמאה ובעיני העולם חמור עי' סימן ק"מ בש"ך אות י"ב וא"כ החשוד על טריפה אינו חשוד על שחיטה החמור יע"ש ביש"ש היטב. ולפי שיש כאן הרבה דינים אמרתי אכתוב מסקנת התב"ש בכאן ואוסיף קצת משלי: %(א) שוחט שנטל קבלה ובדקוהו דלא ידע עכשיו שיעור רוב שנים ורוב א' ושהיות בזה ודאי אמרינן כל מה ששחט למפרע אסור רק איזה זמן מועט אחר הקבלה אין לאסור דודאי לא שכח בזמן מועט כזה אבל אח"כ אסור דס"ס ליכא שמא לא אירע לו דלא ידע כלל ענין השחיטה ושהיות מצוי הוא. ואפשר גם הש"ך מודה לזה ואם שכח שאר ה"ש שיש ספק שמא אירע לו או לאו כמו הגרמה או חלדה בזה ודאי יש לאסור למפרע לפי אומר הדעת ששכח דא"ל ברגע זו שכח הכל דהשכחה מעט מעט הי'. אבל קודם יש ס"ס ושרי וזה כדעת הש"ך ז"ל כאן: %(ב) שוחט שנטל קבלה ושכח רק דין א' מה' שחיטה ובשאר ענינים יודע יש לאסור ג"כ לפי אומר השכחה ומקודם שרי אף בלא נטל קבלה כיון דיודע כל ה"ש רק בדין אחד הוא שוגה בכלל רוב מצויין הוה כ"כ השמ"ח סי' י"ז ע"ש ולפי דעתי קולא היא לומר כך ולהתיר אף בלא נטל קבלה בשוגה בדין אחד: %(ג) אם אינו יודע שצריך לבדוק הסכין זה רגיל וסתם סכין מלא פגימות וליכא ס"ס ויש לאסור לעולם למפרע דליכא ס"ס זולת זמן מועט אחר הקבלה דיש להכשיר דודאי לא שכח בזמן מועט כזה. ואם אבד חוש הרגשת הסכין בזה אפשר דעתה ברגע זו אבד חוש הרגשה [וכן] דעת הכנה"ג בהגהות ב"י דעתה ברגע זו אבד חוש הרגשה ולפי דבריו ל"ד למקוה דחזקה דהשתא כמאן דליתא דמי וחזקה דמעיקרא טובה היא וכ"ת אוקי חזקה להדי חזקה בהמה בחייה לאו כלום הוא דהא שחוטה לפניך ואיתרע עיין ברא"ש גבי השוחט בסכין ונמצא פגום ומ"מ לדינא אין להקל אף כה"ג אם אבד חוש הרגשה: %(ד) שוחט שהמיר או פושע דעת ב"ה ויש"ש וש"ך וב"ח להתיר למפרע ודעת הט"ז בסימן קי"ט אות ט"ו והתב"ש כאן אות כ"ב ובסימן ב' אות ל"ב סובר דאסור למפרע דארם רשע דמי למקוה דיצה"ר בוער מעט מעט יע"ש. ולפ"ז יש להחמיר בדאורייתא ומ"מ כלים שאב"י יש להתיר בה"מ עיין בכה"ג בהגהות ב"י אות מ' אף דבשאר אסורין אף בספק אין להתיר כלים שאב"י מ"מ היכא דאיכא כמה צדדים יש להתיר: %(ה) שוחט שהוא מיקל בדין מהדינים ופושע לא מחמת רשע כי אם לקלות הדעת שסובר שאין בכך כלום זה ודאי דמיא לא"י עיקר בדיקת הסכין עיין ב"י סימן י"ח בשם הרשב"א וכה"ג אות מ': %(ו) שוחט שחלה וקם מחליו ובדקוהו וא"י ה"ש ודאי יש לתלות בחולי וקודם לכן שרי כן כתבו כל האחרונים. ומ"מ מזמן החולי יש לאסור אליבא דכ"ע כי החולי גורם שכחה וגם הש"ך ושאר פוסקים מודים לזה: %(ז) כל זה בשוחט אבל בודק שבדקוהו וא"י הל' בדיקות באין ה"מ בנטל קבלה יש להתיר דאדרבה רוב בהמות כשירות הן וגם הט"ז מודה ובלא נטל קבלה לכאורה דבה"מ שרי דהוה כנאבדה הריאה בלי בדיקה ובאין ה"מ יש לאסור דהוה תרתי חזקה דמשעה שנולד לא ידע וחזקה דהשתא גם רוב מצויין לא שייך כאן דלא נטל קבלה איתרע ליה רובא דעכשיו נוהגים ליקח כתב אף בבדיקה ואם בפ"א שהוציא טריפה אי מעבירין ואוסרין למפרע יתבאר בסימן ב' בעזה"י וכאן אין להאריך:

ט

הייתי מסתפק פי' אלו בא דבר זה לידי הייתי מסתפק ביה ושואל:

י

ובדין בדיקת הסכין יתבאר לקמן בסימן ח"י. וצריך לידע עכ"פ פגימות הסכין אתלת רוחתא שפוסל ושהיות מצטרפין שזה רגיל:

יא

שחיטתו פסולה. עיין ש"ך שהעתיק לשון הרא"ש ואין לדקדק מדבריו דספק הוא אלא ידע דלא גמיר ודאי הוה עיין ט"ז לקמן סימן י"ד אות י"ג ובנטל קבלה ושכח שפיר איכא ס"ס דכיון דידע שחט כהרגלו משא"כ בלא נטל קבלה שמא לא ידע וליכא ס"ס דרוב מעשיו מקולקלים המה והנה כתב הב"ח דנתערבה באחירות אסורה כדין נבילה גמורה אפילו למד אח"כ ואמר ברי לי עכ"ל והדין עמו דודאי הוי נבילה גמורה דרוב מעשיו מקולקלים כמ"ש הט"ז בסימן ט"ז אות י"ג ע"ש. אלא שמצאתי בספר ארוך לש"ך כתב אם נתערבה שרי מטעם ס"ס ע"ש ומשמע מדבריו דהוה רק ס' ולא ודאי ועיין בר"מ ז"ל בה"ש פ"ד ה"א כ' הר"ז קרובה לספק נבילה והכ"מ כתב דאפילו ספק גמור לא הוה אלא שמא ישהה פ"א כו' משמע דהיינו בשחט דו"ה פעמים שפיר הלא"ה הוה ודאי נבילה וקשה דהר"מ לא הזכיר בבבא זו דו"ה פעמים ומיהו להלכה ודאי חזר הש"ך מדלא הזכיר זה כאן ע"כ נ"ל אפילו שחט דו"ה פעמים ושוחט בינו לבין עצמו ונתערבה אין להתיר אף בה"מ עיין סימן ק"י באות א' בש"ך וכן משמע דעת הש"ע:

יב

ואפילו. עיין ש"ך ואפילו למד אח"כ ואמר ששחט כהוגן לא מהימן דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתא וכ"כ בתה"א:

יג

נאמן. כ' הש"ך אפילו לא אמר ברי לי. ואורח מישור והתב"ש סכ"ג באות ל"ח סוברים דאם לא אמר ברי לי אף דיעבד אסור ולכתחילה אין ליתן לשחוט לרגיל. ולפי דבריהם הוה יכול לאוקמי מתני' בהכי הכל שוחטין אף אין מוחזקין ואם רגיל להתעלף בברי לי ואם ליתיה קמן באחרים שפיר דמי ועיין בספרי ראש יוסף:

יד

מתהילת. עש"ך ולא ידענא מה בא ללמדנו ואולי כוון למ"ש כה"ג בהגהות הטור (אות ל"א) בשם מהר"ר עזרי' יהושע דאם ראה רוב ב' ורוב א' די דהוה ס"ס עכ"ל והיינו דשהיי' במיעוט בתרא הוא בעיא דלא איפשטא ואף דס"ס במקום חזקה לא מהני היינו בדאורייתא ואילו במיעוט בתרא כפי הנראה דרבנן היא ומהני דסמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ובדרבנן ספק השקול להתיר ומיהו למ"ש הט"ז סימן ט"ז אות י"ג דרוב מעשיהם מקולקלים אין להתיר ויראה דיש לצדד להקל בזה אף לסברת הט"ז:

טו

ויש מחמירין. כתב הש"ך דמוכח דמשני דליתיה קמן ואכתי לכתחילה נמי וממקשן אין ראיה כמ"ש הג"א יש לומר דעדיפא פריך עיין יש"ש פ"ק סימן ה' אלא מתרצן. ובאם אין ידוע אם יודע מותר לדידן אף לכתחילה באחרים דואין דא"כ לא ידקדקו היטב דיעבד שרי והג"א יודה לזה אלא לרבינא דלית ליה רוב מצויין מומחין שפיר דווקא דיעבד באחרים. והנך רואה בלא נטל קבלה משמע דשרי לכתחילה באין חולק ואולי במדינות שנוהגין ששוחטין בלא קבלה אבל אנו אה"נ דאפילו דיעבד איפשר אסור ועיין תב"ש הבאתיו במשבצות זהב יע"ש היטב:

טז

או שנגנבו. עש"ך והראה מקום לסימן ב' אות ח' ושם נאמר אף להר"ם ז"ל כשר כאן דשמא נתן לאחר לשחוט או שבדק סכין. ומשמע מכאן דאין צריך שיהא השוחט מוחזק בכשרות דוקא וכן ממעשה דר"ה שמצא גדי בין ציפורי כו':

יז

במקום. עש"ך דהכל תלוי במצוי באותו מקום שמוצאה ואם שווין אזלינן בתר רוב השוק ואם שווין בתר רוב העיר ועיין פר"ח ותב"ש כאן ובסימן ס"ג באורך:

יח

שרוב. ה"ה רוב טבחי ישראל די בבהמה ועוף גדול ובעוף קטן צריך רוב העיר ישראל והא דכתב המחבר רוב ישראל או בעוף קטן או שהטבחים שוין בזה אזלינן בתר רוב העיר אם רוב ישראל או עובדי כוכבים:

יט

וגם רוב גנבי כו'. הנה משמע מלשון רמ"א דתרתי בעינן רוב ישראל ורוב גנבי ישראל וכן כתב הל"ח אות נ"ח פ"ק אמנם המעיין שם יראה דעתו נוטה דאגנבי קאי ומש"ה בה"מ בהל' אבידה סימן רנ"ט לא הגיה רמ"א ויהיה פירוש וגם ר"ל באבדו בעינן רוב ישראל וגם בנגנבו בעינן רוב גנבי ישראל וכן פי' הש"ך כאן. ולפ"ז בנגנבו אין חילוק בין רוב ישראל או רוב עובדי כוכבים ואפי' מצוי בשוק לא מהני רק אחר רוב גנבים אזלינן. ואפשר דוקא אחר רוב העיר לא אזלינן הא רוב מצוי בשוק אזלינן. אמנם מה שכתב הש"ך דכ"מ באשר"י אדרבה שם משמע דקאי אנאבדו ואולי מדכתב והביא דבאבדו גדייו ואיירי ה"ה נגנבו. והשיג הש"ך אלבוש שכתב המוצא בהמה כו' צריך רוב גנבי ישראל וזה ודאי תימא דבמציאה מאן דכר שמיה ובנאבדו איכא למימר קצת דבעינן דוקא רוב גנבי ישראל ומ"מ דעת הש"ך דוקא בנגנבו. ויראה לי דבגניבה אין הולכין אחר רוב טבחים דירא לילך אצל הטבח:

כ

מותרים. ומיירי באופן דליכא למיחש לבשר שנמ"ה באופן שיתבאר בסימן ס"ג:

כא

ואם. הש"ך הביא הא שכתב הב"ח אשפה בעינן ג' טפחים וכתב עליו ואין מוכרח וכן השיג הט"ז עליו באות י"א והכי נקטינן אפילו פחות אסור. [א"ה עי' שבת ז' ע"א ורב אשי אמר אפי' צואה בעינן דגבוה שלשה ובפחות משלשה דרסו בה רבים ונחשבת כר"ה וכן הלכתא וזה ראיה לדעת הב"ח כי טעם א' לשניהם האדם עשוי להטיל נבלתו רק במקום שאין רבים דורסים שם]:

כב

חרש. כתב הש"ך בשם הב"ח ה"ה פקח ונתחרש ולאו דוקא בתולדה. ומזה שמעינן דכל שאין שומע ואין מדבר בכלל שוטים יחשב ואין הטעם שלא "היה לו ממי ללמוד דהא אף פקח ונתחרש כן הוא ועי' מ"ש לקמן מזה:

כג

ושוטה. עש"ך דוקא דרכו בכך משמע דבעינן תלתא זימני או עכ"פ תרי זימני והתב"ש אות מ"ו פסק כראש יוסף בח"מ סימן ל"ה אפילו פ"א דרך שטות שחיטתו אסורה והביא ראיה מתוס' חגיגה ג' יע"ש ונכון להחמיר:

כד

אם. הש"ך פי' דברי המחבר כב"ח דה"ק ל"מ בכל אלו דרך שטות דהוה שוטה אלא אפילו בא' מהן ומיני' דבכל אלו דוקא דרך שטות נמי ומתרץ בזה הא כבר כתב או או ועיין מהרש"א חולין י"ב גבי מאן חבריא בל"ג יע"ש:

כה

קטן. עי' ש"ך ותוכן כוונתו לדעת המחבר בב"י דקטן יודע ה"ש או אומן שוחט לכתחילה בעע"ג ואם לא אומן ואינו יודע אז דיעבר מותר ובלא אחרים אף דיעבד ואומן ומומחה אסור ומש"ה השמיט בש"ע דעת הטור דכשר דיעבד יודע ואומן וכן נראה בספרו הארוך בב"י דכתב וכן פסק בשאלתות משמע דכן דעתו. ומ"ש בש"ע כאן מיירי באינו מומחה אפ"ה באומן סגי והא דלא הגיה רמ"א לדידן אסור לכתחלה כמו גדול יודע דלא גמיר סמך על מ"ש ס"ג ע"ש. ומהרש"ל ודרישה חולקין על ב"י בתרתי לכתחילה בעינן מומחה ויודע לאמן ידיו ואחרים רואין ודיעבד באין מומחה ואין אומן פסול אף אחרים רואין וכ"כ הב"ח עכ"ל הש"ך ויש לתמוה עליו בתרתי מ"ש רב"י סובר דמומחה לחוד שוחט לכתחילה בעע"ג הא מנא ליה דבספרו משמע דבאומן דוקא תליא מילתא ועוד דאל"כ אמאי השמיט בש"ע מומחה ועע"ג שוחט לכתחילה. ועוד דאם כן מה קשיא ליה לב"י ברברי הרא"ש שכתב הא יודע לאמן ויודע ה"ש משמע דתרתי בעינן דילמא הוא וי"ו הפירוד או יודע ועוד דא"כ אמאי נקיט הרא"ש וקטן דמתני' באין אומן ולא נקט וגם אין מומחה. שנית מ"ש דהב"ח סובר כדרישה ומהרש"ל וזה אינו דאלו מהרש"ל פ"ק סימן ה' כתב דהטור מכשיר באינו אומן ואינו מומחה וז"א יע"ש משמע הא בחדא מהני דיעבד וגם הדרישה פירש כן יע"ש באורך ואלו הב"ח סובר בהדיא דבאומן תליא אף שיודע ה"ש כל שאין אומן אסור דיעבד בעע"ג. שוב ראיתי שהתב"ש אות נ"ב הרגיש קצת בקושית הב"י. וליישב זה נאמר דאה"נ אלא לדינא פסק כרש"ל וכדרישה וסייע עוד בצירוף הב"ח וז"ש וכ"פ הב"ח עכ"פ באין אומן ואינו מומחה יש שלש דעות ומומחה לחוד סובר דשרי הן אמת שביש"ש שם בסימנים לא הביא כי אם אומן משמע דעיקר באומן תלוי. עיין כה"ג בהגהות הטור אות מ"א ובהגהות ב"י אות ע"ז ופר"ח אות כ"ה:

כתב השמ"ח סכ"ח ובתב"ש אות מ"ח דוקא קטן פסול באין אומן דלית ליה כח גברא ולא הוה בכלל וזבחת אלא מעשה קוף הא חרש ושוטה אף הסמ"ג מתיר באין אומן דיש לו כח גברא מדכ' הסמ"ג וקטן היינו שיודע לאמן ולא כתב בחרש ושוטה כן יע"ש. והנה הפרישה אות כ"ז וז"ל כתב מ"ו דמ"ש הטור שחיטתן כשירה אקטן קאי ולא אח"ש וקשה דשכור דינו כשוטה וכשר דיעבד עכ"ל והנה הוא קושי ההבנה דבמשנה תנן בהדיא וכולן ששחטו ואחרים רואין כשר משמע ודאי דאכולהו קאי. ועוד מה זה שכתב וכן משמע בסמ"ג. וכבר ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות מ"א הרבה להשיב עליו אפו יע"ש והנה נאמר דמ"ש הטור דקטן שא"י לאמן כשר דיעבד ע"ז קאמר דש"ל אף לטור דוקא קטן הא חרש שוטה אף דיעבד אסורין בעע"ג כשאין יודעין לאמן ידיהם וגריעי מקטן דיש לו דעת וקרינן ביה וזבחת משא"כ הני דלית בהו דעת ואם א"י לאמן הוה מעשה קוף בעלמא הפך דברי השמ"ח וראיה מסמ"ג שכתב וקטן היינו יודע לאמן וודאי לדידיה אף ח"ש כן הוא אלא דבא לומר אף קטן דל"ת כיון דיודע ה"ש אין צריך אומן וכ"ש חו"ש דמסתמא אין יודעין ה"ש דלאו בני דעה הן ולענין דינא בח"ש אם א"י לאמן ואין מומחין אם כשרים דיעבד בעע"ג יש להחמיר דלא כהמחבר:

כו

אם רוצים. עיין ש"ך ולא הבינותי דבריו דמ"ש דעע"ג להשליך שרי דא"נ יאכלו משחיטתו דיעבד שרי באומן או מומחה לשיטתיה באות כ"ה היינו ע"כ משחיטה אחרת דלא חיישינן שמא ימסרו לו באחרים לאכול דא"נ כך לאו איסורא עבדי דאי דחיישינן שיטעו לאכול משחיטה זו א"כ מאי אהני אחרים רואין וכי בשביל ראייתם ישחטו כהוגן והא רוב מעשיהם מקולקלין אלא דשחיטה זו לא חיישינן וא"כ איך כתב אח"כ בשם רי"ו דחוששין לשחיטה זו א"כ כיון דחיישינן לשחיטה זו ודאי אף באומן או מומחה אסור דרוב מעשיהם מקולקלים והנראה דהכי קאמר דודאי באחרים רואין אסור לאכול לכתחלה שמא לא ידקדקו היטב לראות ודיעבד שרי הא להשליך לכלבים שרי לכתחילה דלהא לא חיישינן שיאכלו אחרים בלי שאלה כיון שעומד על גביו ישאלו לו אם שחטו כהוגן ואין לחוש לשחיטה אחרת שימסרו באחרים לאכול מה בכך דיעבד כשר ורי"ו מיירי באין אומן או אין מומחה וסובר כסברת המחמירין דאף דיעבד פסול אף באחרים רואין ומש"ה החמיר דילמא אתי למיכל משחיטה זו או שימסרו פ"א בעע"ג לאין אומן ואין מומחה משא"כ אומן או מומחה דכשר דיעבד לאכול באחרים רואין מוסרין לכתחילה להשליך לכלבים דלא כב"ח שסובר שרי"ו חולק על התוס' שכתבו דבאין אחרים רואין מיירי אלא אף באחרים רואין אסור דליתא. דהא להטור שרי באומן לאכול לכתחילה עכ"פ לדידן להשליך לכלבים שרינן אף דיש לומר לאכול עדיף טפי דיתנו לב לראות משא"כ להשליך לכלבים אפשר אף דיעבד אסור דאחרים לא דקדקו היטב עיין ב"ח:

כז

אע"פ שיודע ה"ש הטעם דאין נאמנות לקטן עיין ש"ך דהשיג על הלבוש שנתן טעם דוזבחת ולאו בר זביחה הוא דאין מצוה דהא אסור ליתן לו בידים ועוד דלפעמים שחיטתו כשירה היינו באחרים רואין והא לאו בר זביחה הוא. והלבוש תירץ לזה דגדול מצווהו הוה אדעתא דגדול והשיג התב"ש באות כ"ט עליו דלא מצינו קטן כותב תפילין וגדול עע"ג דיהיה כשר. (וכן הוא נכון דלא מצינו קטן עושה ע"ד גדול אלא במידי דתליא בכוונה הא מירי דתליא שהוא בר מצות אף גדול עע"ג לא מהני) אלא דקטן הוה בר זביחה וכן ה"ש מוזהרים הם ובני מצות כמ"ש מהרי"ל בתשו' קצ"ו כתב עוד התב"ש כל הפסולים לעדות מחמת חלישת קלות הדעת ה"ה לענין שחיטה דפסולים הם יעו"ש שהאריך בזה. [א"ה לתרץ את הלבוש י"ל איסור לקטן לאכול בלי שחיטה הוא מדרבנן וצ"ע אי מקרי בשביל זה בר זביחה מה"ת ומה שהביא בשם התב"ש יש לחלק כי תפילין בעי כוונה וכדאיתא באו"ח סימן ל"ב סעיף י"ט אבל שחיטה לא בעי כוונה כלל וגם מעשה קטן נחשב למעשה אם עושה אדעתיה דישראל אבל בעובדי כוכבים סתם מחשבתו כו'. ואפי' להרא"ש המכשיר בטוית ציצית בישראל עומד על גביו (א"ח סימן י"א) מודה בשחיטה אסור]:

כח

ויש מחמירין. עש"ך הביא דברי מהרש"ל בט"ז אות ט"ז דהכל מה שהוא נער ירא וחרד. אמנם עתה ראוי להניח על המנהג ישן דהדור פרוץ:

כט

ואם שחט. דאין הברכה מעכבת והש"ך הראה מקום לסימן י"ט ושם נאמר אפילו הזיד ולא בירך שחיטתו כשירה ואף הב"ח דאוסר שם לדידיה אפשר יודה כאן:

ל

השומע ואינו. עש"ך וכוונתו מבואר דודאי אית בדיקה ע"י כתב אלא דהבדיקה קשר בהם אין ליתן לכתחלה ע"י שיבדקנו ומש"ה מדבר ואינו שומע דלכתחלה אסור משום ברכה דיעבד שרי לא הוצרך להזכיר מומחה דדינו כשאר אדם דאם לפנינו בודקין ע"י כתב ולא הוי טורח רב ושומע ואינו מדבר דשוחט לכתחילה הוצרך להתנות אם יודעין לכתחילה שהוא מומחה הא לא"ה אין ליתן ע"ס שיבדקנו דהבדיקה קשה בהם ע' תבו"ש ויראה שמסכים לדברינו זה. ועל הב"ח הקשה דסובר דלא אמרי' בשומע ואין מדבר ר"מ א"כ ה"ה מדבר ואינו שומע נמי לא אמרינן ר"מ ולמה לא התנה שם אם הוא מומחה לומר דאף דיעבד אסור וכן מוכח מפרישה דסובר דר"מ מדכתב דמש"ה לא התנה לעיל דיעבד א"א לבודקו אלמא עכ"פ אמרינן ר"מ דאל"ה אף דיעבד אסור. וחולק על הדרישה במה שסובר מדבר ואין שומע א"א לבדוק דע"י כתב לא הוי טורח רב וכל היכא דאפשר לברורי בקל מבררינן אלא דא"צ להתנות שם דכשאר אדם הוא ושומע ואינו מדבר הוצרך לומר דאין לשחוט לכתחילה ע"ס שיבדקנו דהבדיקה קשה בהן וחיישינן דילמא מישתלי או לא יבדקו שפיר:

לא

מומחה כו' אם אחר כו'. הקשה הש"ך לדעת הטור והמחבר ס"ג דגדול א"י בעע"ג מותר לכתחילה למה מומחה ומיהו לדעת רמ"א שהחמיר לעיל אף דמודה באין ידוע אם מומחה שוחט בעע"ג לכתחילה כמ"ש הש"ך אות ט"ו ל"ק למה מומחה אף שאין ידוע נמי אף בלא שאילה אח"כ ואפשר לסברת הב"ח דלא אמרינן ר"מ בשומע ואין מדבר הקשה להטור ותירץ דאחר הלך לו א"י ה"ש או עומד מרחוק ומ"ש אח"כ אות ל"ב דאותו אחר ג"כ שוחט י"ל דלדעת המחבר אה"נ דאחר שוחט ושומע רואה ולדעת רמ"א יש תירוצים אחרים שהלך למרחוק לשחוט או אין רואה לשחיטתו של זה שהוא בחדר אחר ופשוט הוא:

לב

אם אחר. חולק הש"ך על הט"ז וסובר דוקא אחר שוחט ג"כ הא לא"ה לא. ועיין סימן י"ט מ"ש המחבר שנים שוחטין א' מברך לט"ז קמ"ל שם דל"ת דווקא כשאין חבירו שוחט עדיף טפי דמברך לזה השוחט משא"כ כשחברו שוחט גרע טפי דאין קביעות לשחיטה וה"א שאין אחר יוצא בברכת חבירו ועיין שם ט"ז באות ג' ולש"ך אשמועינן התם דוקא שנים שו"מ ולגלוי אתי לומר דכאן ואחר מברך היינו דוקא שוחט ג"כ וכאמור:

לג

דינו כשוטה לכתחילה לא ישחוט ודיעבד כשירה עיין מה שכתבתי לעיל:

לד

ששיכור לא. חולק הש"ך על הט"ז וסובר דעצה טובה הוא ולא איסור ומ"מ שוחט הממונה לציבור ודאי אסור וה"ה ליחיד נמי בפרט בדור הזה וכבר כתבו כן האחרונים. [א"ה אולי טעמו של העט"ז שהשמיט זה כיון דעדותו עדות ומעיד כי לא דריס אין חשש עוד. ואם ידרוס איהו דאפסיד אנפשיה וצריך לשלם]:

לה

אא"כ. הביא הש"ך בשם שלטי גבורים דלא ישחוט לכתחילה באחרים רואין ואיני יודע הא דיעבד כשר ומתוך דברי תבו"ש אות ס"ז למדתי תירוץ דשמא לא ישחוט הרוב דאין רגילות לשחוט רוב וכי יאמר לו אותו שרואה לשחוט הוה שהיה לדידן דשיעור שהיה משהו. ואם שחט צריך לבדוק בסימנים ואם הסומא בדק במשמוש היד בה"מ כשר כן העלה השמ"ח:

לו

ואם שחט הביא משם א"ז דסומא דלא ראה מאורות מיום הולדו אף דיעבד אסור והטעם כמ"ש הכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ג דאין יודע לכוין מקום השחיטה וגם לא אומן יד ומ"מ לדידן אין חילוק וכשר מכל מקום:

לז

מפני כו'. עש"ך הביא דברי הפרישה דליכא למימר שומע כעונה והיינו אף דמותר בהרהור וכמ"ש לעיל בט"ז מ"מ שומע כעונה לא הוה:

לח

י"א שחיטתו אסורה משום דחשוד לא"ד ועוד כ' הש"ך דאף בלא איסור דיש כח ביד הקהל לפסול שחיטת הכל ועיין תבו"ש ושמ"ח בסימן ב' סכ"ב ואות ל"ט דאם פסלו בפי' שחיטת הכל ודאי אסור ואם לא פסלו רק אסרו באין ה"מ אסור וה"מ יש להתיר ובשוגג אף באין ה"מ שרי אבל פסלו אף שוגג אסור דיש כח בקהל לזה:

לט

כי לא. עש"ך ויראה מלשונו כל שאומר סתם לא שחטתיה ולא כלל יש לתרץ דבריו ואסור אף שאין מתרץ בעצמו ואומרים שכוונתו ששהה ודרס ומט"ז אות כ"א משמע דוקא שמתרץ. שוב ראיתי בתבו"ש אות ע"ג הרגיש בזה ופסק כן בשמ"ח וכן הוא בפר"ח וכן נכון להורות:

אמר המחבר אחקור בכאן בקיצור קצת דין שויא אנפשיה חתיכה דאסורא הנה הדין נחלק לששה דינין.

א' האומר חתיכה זו אסורה היא אף שהיתה בחזקת היתר שויא ח"ד עליו.

הב' אף שיש עדים מכחישים אותו אפ"ה שויא ח"ד ולכל באי עולם מותר.

הג' אף שאומר שני עדים אמרו לו שחתיכה זו חלב ובאו והכחישוהו לו אפ"ה שויא ח"ד.

הד' הוא מי שאמר קדשתי בתי והמקדש היה גדול ועדים מכחישין אותו.

הה' אם במה דשויא אנפשיה ח"ד חב לעצמו ולאחרים.

הו' אם חוזר עתה מדבריו הראשונים ועדים מכחישין. הנה הדין הראשון הוא משנה בקידושין (ס"ה א') האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא הוא אסור בקרובותיה ומבואר בכתובות ט' דפשיטא דשויא אנפשיה ח"ד ושם מתבאר אף אם יש הנאה לו במה שאומר כן דהא לתוס' שם ע"א נאמן להפסיד כתובה אפ"ה נאמן וכל שאין אומר אמתלא טובה אף שחוזר הוה אסור ודין זה ד"ת לא מדרבנן שהרי נתחבט הר"ן ושאר מפרשים בהא דסוף נדרים האומרת טמאה אינה נאמנת והקשו וכי איסור שבהן להיכן הלך עד שתירץ הר"ן ז"ל דחב לבעלה ובהכי לא מהימנא אף לגבי דידה ואי הוה דרבנן הם אמרו והם אמרו אלא וודאי ד"ת הוי. הב' אף שיש עדים כההיא דתשובת הרשב"א כאן אסוד לדידיה ואני מסופק אם מד"ת דנאמן על עצמו יותר מק' עדים או מדרבנן והנה אם אין חוזר וודאי דאסור לו כי קא מבעי לי אם חוזר עתה ולא נותן אמתלא טובא מהו אי הוה דרבנן ונ"מ להקל בספיקו. שוב ראיתי להמשנה למלך בהלכות אישות פ"ט הלכה ט"ו הביא דברי מהרי"א בכתביו סימן רצ"ו דכתב דעדים מכחישין אותו אינו נאמן והשוה המ"ל עם תשובת הרשב"א דיודה הרשב"א כשחוזר בדבריו והוא חידוש גדול בעיני ומסתימת הש"ע לא משמע כן שוב ראיתי בהלכות יבום וחליצה פ"ג ה"ו שחזר מזה החילוק דכאן וסובר לרשב"א אף בחזרה לא מהני ולא הבינותי שם דברי המגיה כמ"ש לעיל תי' דל"פ והרי חזר כאן מזה וכפי הנראה דאף בעדים הוה מן התורה דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים. הדין הג' שסומך על עדים ובאו אותן עדים והכחישוהו אפ"ה שויא ח"ד הוא נלמוד מתשובות הרשב"א חלק ג' סימן רי"ב הביאה הב"י בא"ה מ"ח והמ"ל בהלכות אישות שם דאמר שנתנו לקידושין ועדים אמרו לשם פקדון ומשמע התם שאין עדים אחרים ועלייהו סמוך ומהרשד"ם הביאה ג"כ המ"ל שם באב שאמר המקדש גדול הוה יע"ש משמע כן. הד' הוא נדון הרשד"ם סימן ט' בא"ה באב שאומר גדול היה הקשה עליו כנה"ג בכאן בהגהות ב"י אות פ"ב הקשה בשלמא לאסור המותר יש כח בידו משא"כ לעשות מקטן גדול והביא כן בשם מ"צ יע"ש ולא הבינותי דהטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והתורה האמינה לאב בעד בתו ומה שכתב ראיה מסימן ר"ה בטור זה לא מצאתי כעת. הה' הוא משנה סוף נדרים אף דשויא אנפשיה ח"ד אין לה נאמנות כיון דיש חוב לבעלה אף לגבי עצמה אין נאמנת. הו' כבר מבואר דלא מהני חזרה אמנם יש לעיין עדיין קצת במייחד עדים והכחישוהו אפשר דמהני חזרה ונאמר דמהרא"י בסימן ת"ז איירי בכה"ג ומש"ה מהימן:

מ

כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן ולדינא כבר נתבאר במשבצות זהב:

מא

דע דבתשובת מהרי"ק שורש ל"ג משמע דמעיד ששהט שלא כהוגן היינו באונס ומ"מ לפי דברי העד פסול הוא מכאן ולהבא כיון שעכשיו אומר כשר ורוצה להאכיל טריפות וע"ז אמר שם דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן היינו דרוב אין שוהין ודורסין ג"כ כו' כמבואר בדוכתא טובא. ומ"ש דהעד מותר מכאן ולהבא הקשה הפר"ח דכל זמן שלא עשה תשובה פסול הוא לדברי העד והנה יראה לומר דמיירי שהעד חוזר ואומר שקר העדתי דכה"ג לא שייך שויא חתיכה דאיסורא שוב ראיתי להתבו"ש סימן ב' ס"כ אות ל"ח כתב כן יע"ש ונ"ל היינו כה"ג שאומר נגד הרוב והוה כב' עדים משא"כ היכא דלא שייך הא אף שחוזר ולא הוה ברור מ"מ אסור הוא ודו"ק ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר עוד בזה באורך:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.