דרישה/יורה דעה/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דרישהTriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png א

הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
כף החיים
כרתי
פלתי
פרי מגדים - משבצות זהב
פרי מגדים - שפתי דעת
פתחי תשובה
ש"ך
נקודות הכסף (להש"ך)
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז




לדף זה באתר "על התורה"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

תניא וזבחת כו' ל' הגמרא בפ"ב דחולין ד' כ"ז א"ר כהנא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנא' ושחט את בן הבקר (וקרא זה בקדשים כתיב עכ"ה) ממקום ששח חטהו. פרש"י ששח שכופף. חטהו הכשר אכילתו. ל"א חטהו הוצא את דמו ונקהו עכ"ל. ומסיק בגמרא ותו שהייה דרסה כו' מנלן אלא גמרא שחיטה מן הצואר נמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים (ל' גיסי תרי וי"מ דושחט משמע שחיטה אחת (לא שתי שחיטות עכ"ה) דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא. ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא. לישנא אחרינא דלא לשויה גיסטרא שלא ידרוס אע"ג דה' שחיטה הלמ"מ הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא ל' ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתני' היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה ל' התזת הראש קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן עכ"ל רש"י ולכאורה משמע דלפי פירושו קמא אם חתך המפרקת לשנים אסור אפי' בהולכה והבאה וכן פירשו ראבי"ה וכמ"ש המרדכי בשמו ר"פ השוחט סי' תר"ב גם הביא ראיה מהתוספתא דתניא היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת אם נתכוין שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשירה עכ"ל. ולכאורה אין ראיה מתוספתא זו דאיכא למימר דמשום דרסה פסלה וראש לאו דוקא אלא סימני הראש קאמר וכמ"ש רש"י ורמב"ם על הא דתנן פ' השוחט ד' ל' ע"ב היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת פסולה דראש ר"ל סימני הראש והביאו הב"י ריש דין דרסה ע"ש. אלא ל' אם נתכוון לכן לא אתיא שפיר כולי האי אבל המרדכי בשם מהר"ם כתב שאין דעת רש"י כן אלא דעת רש"י הוא דהקרא אתא לאשמועינן דא"צ לחתוך כל המפרקת. אבל אם חתכו פשיטא דאין לפוסלו בכך וכ"כ מהרא"י בסי' קפ"ז והביא ראיה מן התוספות דר"פ השוחט דהבינו פרש"י כפי' מהר"ם הנ"ל שהרי כתבו שם ארש"י בד"ה ותו שהייה כו' עד ועוד אמאי ס"ד שיחתוך המפרקת אחר שחיטת הסימנים כו' ואי ס"ד דדעת רש"י היה לפסול השחיטה בחתיכת המפרקת מאי מקשי התוס' דלפסול השחיטה בהכי ודאי איצטריך קרא ומסיק שם מהרא"י דמן הדין אין לפסול השחיטה בהכי וחומרא יתירא נוהגיןגין לפסלה בשאינו מתכוין לכך ע"ש ודעת הרמב"ן והרשב"א כדעת מהרא"ם להתיר וכן מוכח דברי הרא"ש ורבינו סוף סי' כ"א שכתב שחט מן הצדדין כשירה ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת עכ"ל א"כ משמע להדיא שכשר אם חתך המפרקת אחר חתיכת הסימנים ועוד כתב רבינו שם בזה הסימן השוחט מן העורף פסולה שהרי חתך המפרקת תחילה משמע הא אם חתך הסימנים תחילה אין לחוש אף אם חתך המפרקת לשנים ולדעת ראבי"ה צריכין לתרץ הא דתנן פ"ק דחולין ד' י"ט השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה והשוחט מן העורף שחיטתו פסולה ומוקי לה בגמרא בדלא אהדר הסימנים דמשמע ומוכח מינה דאם שחט הסימנים תחלה תו אין קפידא בחתיכת המפרקת לשנים דשם איירי בדלא כיון ורש"י וראבי"ה הנ"ל אין מטריפין כ"א שכיון לכך וכל' התוספתא הנ"ל ונ"ל דה"ט דהתוספתא דאם כיון לחתוך גם המפרקת מורה שלא היתה כוונתו לשם מצות שחיטה התולה בסימנים ושוה בעיניו חתיכת המפרקת לחתיכת הסימנים ומתניתין אתא לאשמועינן דאפי' שחט מן העורף דמצינו למימר דלמא כיון לשם מצות שחיטה ואפ"ה פסול משום שבירת המפרקת ולא משום גיסטרא:

והאגור כתב שבאשכנז נוהגין להטריף הכל אם שחט רוב המפרקת אפי' בהולכה והובאה וכ"כ רמ"א בסי' כ"ד שאין לשנות אבל ב"י פסק שם דכשרה ומהר"א בת"ה של"ו סי' קפ"ז כתב דמן הדין כשר אלא שהאשכנזים החמירו על עצמן וע' בב"י סי' כ"ד בדין דרסה שהביא כל הנ"ל בקצרה:

ב[edit]

ועבדים משוחררים ל' הב"י אלא קשה לי מאי איריא משוחרר אפי' בלא שחרור נמי כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל המצות שהאשה חייבת בהן וכיון שהאשה כשירה לשחוט גם הוא כשר עכ"ל ובמיימוני ובאשר"י וסמ"ג אין כתוב משוחררים. ולסברת הב"י הו"ל להקשות קושיא יותר גדולה והוא דלא הוה ליה לרבינו לכתוב עבדים כלל דהא מנשים משמע ג"כ לעבדים ונראה לי דשפיר גרס משוחררים לפי שעבד שאינו משוחרר אע"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה דהואיל ובע"כ נימול ונטבל ולכן נקט רבינו דוקא משוחררים [גם י"ל דמשום הכי נקט משוחררים משום דקתני בתר הכי אפילו אין מכירין אותו כו' וזהו דוקא בעבד משוחרר שמעתי עכ"ה] ויש קצת ראיה לסברא זו ממ"ש רבינו לקמן סימן קכ"ד לעניין מגעו ביין שלנו שסובר ר"ח שאע"פ שמל וטבל מנסך יין שלנו במגעו עד שנים עשר חדש מהאי טעמא כיון דבע"כ מתגייר משא"כ בגר שמתגייר מעצמו ואף ע"פ שהרא"ש מתיר שם י"ל דהיינו בדיעבד שכבר נגע אבל ליתן לו לכתחלה ליגע ביין או לשחוט אפשר דמודה דאסור מיהו הלשון לא משמע כן שהרי אמר אין עושין יין נסך משמע אפילו לכתחלה ע"כ נראה דשאני יין נסך דקילא טפי אבל הכא אפשר דמודה הרא"ש דעדיין לא נשתקע שם ע"ז מפיו והוי מחשבה הפוסלת בשחיטה וגם ראיה ממ"ש רבינו סי' ס"ה לפני סדר הניקור וז"ל אפילו עבדים ואמהות ישראל נאמנים בדבר פי' לשלוח ע"י בשר מנוקר ולא חיישינן לחילופא בשהייה מועטת ופי' ב"י דאיירי במלו וטבלו לשם עבדות ואפ"ה משמע דוקא בדבר זה נאמנים ולא בע"א מה שאין כן במשוחרר שהוא יהודי ברצונו בלי הכרח ולכן הוא נאמן על השחיטה:

הכל שושטין נשים כתב הב"י שכן כתבו התוס' בריש חולין ודלא כהלכות א"י שכתבו דנשים לא ישחטו משום שדעתן קלות שמא יתעלפו עכ"ל דע שהתוספות לא כתבו שמא יתעלפו רק כתבו מפני שדעתן קלה גם הרא"ש והר"ן ושלטי הגבורים כולם הביאו לשון הלכות א"י ולא כתבו שמא יתעלפו וגם אין הלשון נופל ע"ז דלבן רכות ה"ל למימר אבל דעתן קלה היינו שאין נזהרין מעבירות ושמא יתעלפו פירושו ל' עייפות וחלישות הלב שאינו יכול לראות מכת חרב וסכין אפי' בבהמה כמו תתעלפנה הבתולות וע' בפרישה וכמ"ש עוד מזה בסמוך בדרישה. שוב מצאתי שהסמ"ג ס"ס ס"ג כתב ז"ל בהלכות א"י כתב דנשים לא ישחטו שמא יתעלפו מפני שדעתן קלות כו' ע"ש ונלע"ד דצריך להיות ומפני בוי"ו ותרי טעמי קאמר חדא שמא יתעלפו מפני שלבן רכות ועוד מפני שדעתן קלות ואינן מדקדקות:

כתב הב"י וז"ל כתב הכלבו הר"ר יצחק כת' שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטין לאחרים עכ"ד ודבר תימה הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים דכ"כ צריך הכשר לזה כמו לזה ומ"ש ר"י לעצמן היינו לומר שהן לבדן שוחטות וא"צ שיעמוד אחר ע"ג עכ"ל ב"י והיינו לפי שיטתו שכתב דדעתן קלה פי' שמא יתעלפו דלענין שמא יתעלפו ל"ש לעצמן או לאחרים כמ"ש הב"י אבל לפי מה שכתבתי שאין הטעם משום שמא יתעלפו אלא משום שדעתן קלות ואין נזהרין לכך אין להאמינן על השחיטה שפיר יש לחלק דלעצמן שוחטין דאין לחושדן שאוכל נבלות אבל לאחרים ששם ליכא איסורא אלא לפני עור לא תתן מכשול בזה אין הנשים נזהריןרים הואיל ודעתן קלות לפיכך אין שוחטין לאחרים דומה לעכו"ם שכתב רבינו בסי' ב'. ואין להקשות ממה שהביא ב"י בסמוך בשם מחזיק הבדק בשם רב עמרם שכל שאינו מאכיל לאחרים אינו מותר להאכיל את עצמו וא"כ היאך אפשר לחלק גבי אשה שמאכלת את עצמה ולא לאחרים י"ל דהתם הטעם שאינו מאכיל לאחרים משום שאינו מומחה והואיל ואינו מומחה אף לעצמו אינו מאכיל אבל גבי אשה שהטעם משום שדעתן קלה יש לחלק בין איסור קל לאיסור חמור הילכך לעצמה שזה האיסור חמור בעיניה לאכול נבילות נזהרת אבל לאחרים שזה האיסור דלפני עור כו' קל בעיניה אינה נזהרת:

ג[edit]

ובעל העיטור כתב כו' כתב הב"י דלדעת רש"י ובעל העיטור כי אמר דנאדו אמוראי מאוקימתא דרבינא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין לא נאדו מתחלת דבריו שאמר כל שהן מומחין שוחטין לכתחילה אע"פ שאין מוחזקין אלא מסוף דבריו נאדו דאמר ואם שחט בודקין אותו עכ"ל וקשה לפי זה למה לא אוקמי מתניתין כרבינא דהכל שוחטין לכתחילה מיירי במומחה אע"פ שאינו מוחזק ובדיעבד אע"פ שאין אנו יודעין אם הוא מומחה נמי כשר וא"צ למבדקיה וי"ל דסיפא דמתני' לא מתוקמא לפי זה דתנא וכולן ששחטו ואחרים עומדים על גביהן שחיטתן כשרה דמשמע דבאינו מומחה דוקא שחיטתן כשרה כשאחר עומד על גביו ולא בע"א דהרי דייקי התם בגמרא דעל דיעבד קאי ולא על חש"ו וע"ש בגמרא:

ד[edit]

והרמב"ם חילק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו. אע"פ שמלשון הרמב"ם משמע שחולק על ב"ה אף בלכתחילה שב"ה כתב אי ידעינן ביה דגמיר אפילו לא אתחזק מותר לשחוט לכתחלה והרמב"ם כתב היודע הל' שחיטה ה"ז לא ישחוט בינו לבין עצמו בתחילה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז. משמע שהרמב"ם סובר שצריך להיות מומחה ומוחזק לכתחלה. תירץ הב"י וז"ל זהו ציווי לשוחט עצמו ולא הוצרך להזהיר לשוחט שלא ישחוט אא"כ הוא מומחה דהא פשיטא אבל אחרים נותנין לו לשחוט [ועי' מ"ש לפני זה ריש ע"ג בשם הרמב"ם דס"ל דלכתחלה חיישינן לעלפויי ומשמע לכאורה דר"ל דאפי' אחרים לא יתנו לו לשחוט מהאי חששא י"ל דשם לא כתב הל' הרמב"ם בעינו אלא תפס כוונת הרמב"ם לפי מה שס"ל לב"י לדעת הרמב"ם וכאן כתב לפי כוונת רבי' בדברי הרמב"ם] אע"פ שאין יודעין אם הוא מומחה או מוחזק ואין חילוק אלא לענין לשואלו לאחר ששחט עכ"ל ב"י ונראה שתירץ בזה למה לא כתב רבי' שהרמב"ם חולק בלכתחלה על דברי ב"ה שהוא סובר שא"צ לשואלו כלל רק נותנים לו לכתחלה אם ידעינן ביה דגמיר והרמב"ם סובר שלכתחלה צריך להיות מומחה ומוחזק לכן כתב ב"י דאפשר שהרמב"ם סובר שלכתחלה נותנים לו אף אם אין יודעין אם הוא מומחה או מוחזק כדעת רבי'. רק שהזהיר על השוחט או איפשר לומר שהוא סובר כדעת ב"ה שלכתחלה אין נותנין לו אא"כ יודעין שהוא מומחה הואיל וכתב היודע שהוא מומחה לא ישחוט כו' משמע מדבריו שמזהיר שלא יתן לו לשחוט אא"כ יודעין בו שהוא מומחה ועל השוחט מזהיר שלא ישחוט עד שיהא מוחזק אבל אחרים נותנין לו ולא חיישי' לעלפויי ואיכא לפרש דברי הרמב"ם הכי והכי סתם רבי' דעת הרמב"ם בזה וכתב הרמב"ם חילק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו:

ה[edit]

וכיון דרוב המצויין א"ש מומחין הן המוצא בהמה שחוטה במקום שרוב ישראל מצויין כו' יש מקשים הלא כתב רבינו לקמן סי' ס"ג דבשר שנתעלם מן העין אסור אפי' הוא בהמה שלימה כו' "עד ואפי' רוב המוכרים והטבחים ישראל כו' ואין לומר דאיירי בכאן בבהמה שלימה בעורה ומכירה בסי' או בטביעת עין דא"כ לא ה"ל לסתים אלא לפרש וע"ק דבח"מ סי' רנ"ט סי"א כתב רבינו דבמקום שרובן נכרים ורוב טבחי ישראל בשר הנמצא שם מותר כו' ולמה כתב כאן מקום שרובן ישראל ושם כתב רוב נכרים ורוב טבחי ישראל וגם שם קשה למה מותר ברוב טבחי ישראל ניחוש שמא מעלמא אתא וכדין בשר שנתעלם מן העין. כל זה מקשין הלומדים בלא עיון במקור דברי הגמרא והרא"ש אשר דברי רבינו בנוין עליהן אבל אחר מקצת עיון יראה דלק"מ והוא דבדין בשר שנתעלם מן העין יש פלוגתא רב אוסר ולוי מתיר כדאי' בפ' ג"ה ד' צ"ה והרי"ף והרמב"ם פסקו כרב כמ"ש שם הרא"ש בפ" ג"ה בשם הרי"ף והטור בסי' ס"ג בשם תרווייהו והרא"ש כ' שם שרשב"ם פסק כלוי והביא ראיה לדבריו ומסיק וכתב שהרשב"ם חילק וכתב דהא דפסקינן דלא כרב היינו דוקא היכא שעצא הבשר במקום שהניחו דאז לא חיישינן שמא עורב החליפו והביאו באותו מקום עצמו אבל היכא שראינו שנטלו העורב והחזירו חיישי' שמא החליפו. והעובדות דפ' אלו מציאות דפריך עלייהו הגמרא והאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור לא משום דקי"ל כרב בכל מילי אלא י"ל דהוו בעיר שרובן נכרים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי עכ"ל בפ' ג"ה ובפ' אלו מציאות ביאר הרא"ש דבריו יותר וכתב ז"ל ואפי' אנו לא פלגינן עליה דרב אלא דלא חיישינן לעורב אבל הכא דחזינן דאייתי ליה [דשם בגמרא מייתי עובדות דאיירי בהכי] חיישינן דהביאו ממקום רחוק היכא דשכיחי איסורא טפי והא דאמרי' בפ' ג"ה רב חנן איקלע לגבי דרב כהנא לפום נהרא ומעלי יומי דכפורא הוה אייתי עורבי כבדי וכוליתא וא"ל זיל שקול ואכול דהאידנא שכיח דהיתרא טפי שמא י"ל שבכל המקומות שסביב אותו מקום שהיו העורבים יכולים להביא משם היו רוב טבחי ישראל כו' וכמעט כל אלו הדברים כתב רבינו בקיצור כאן ובשם הרשב"ם בסי' ס"ג ובח"מ סי' רנ"ט כל א' לפי ענינו ודינו דאיירי ב"י שם והכלל העולה מדברי הרא"ש ורבינו הוא זה דס"ל כרשב"ם וראיותיו דאין הלכה כרב דאוסר הבשר שנתעלם מן העין אפי' מונח במקומו "ובביתו ואפי' במקום שרוב ישראל ורוב טבחי ישראל ולא חיישינן לחלופי כ"א במקום דאיכא ריעותא לפנינו דהיינו שאינו הוא במקום שהניחו או שמצאו בשוק דאז ע"כ צריכים לומר שא' מבני העיר אבדו ואז תלינן ברוב דאם רוב העיר ישראל אזי היא מותר ולא חיישינן דמעלמא אתי ע"י עור או ע"י ארחי ופרחי וה"ה אם רוב העיר נכרים ורוב טבחי ישראל דאף אם נפל מן רוב לוקחין שהן נכרים הא מטבחי ישראל לקחוהו וכל שלא שמעו משום טריפות שהיה היום במקולין לא חיישינן לריעותא גם כי רוב הבהמות כשרים הן. אבל אם בא העורב והפיל הבשר לפנינו אף שלא ידענו מאיזה מקום הביאו אסרינן ליה אפי' רוב העיר כאן הם ישראלים כיון דדרך העורב להביאו ממקומות אחרים אם לא שגם סביב העיר שהשליכו שם העורב בכמה מילין כשיעור שדרך העורב להביא משם בשר הן רוב ישראל או רוב טבחי ישראל דאז הוא מותר ולא חיישי' שמא הביאו העורב עוד מהלך רב יותר ממה שדרכו להביאו ומ"ה התיר רב כהנא לרב חנן כבדי וכוליתא שהביאו העורבים וכנ"ל. אך צריך שתדע שאם מצא הבשר בשוק במקום שרוב ישראל אף שהוא מותר משום בשר שנתעלם כו' דלא חיישינן שמא בא מעלמא וגם משום חשש איסור שחיטה משום דרוב מצויין א"ש מומחין מ"מ אסור הוא להמוצאו להחזיק בבשרו אלא יש לו דין מציאה דיש לחוש שאבדו חבירו ולא נתייאש ממנו קודם שמצאו זה כיון דרוב ישראל סבור שהמוצאו יכריז ואתן בו סימן ויחזירנו לי א"ל שרוב העיר נכרים ורוב טבחי ישראל דאז ליכא למיחש למידי לא משום בשר שנתעלם מן העין כנ"ל וגם לא משום מציאה דמיד שאבדו נתייאש ממנו בסוברו שנכרי ימצאוהו ולא יחזירוהו לו. וז"ש רבינו בח"מ סי' רנ"ט הנ"ל דבכה"ג דוקא מותר להחזיק בו. וכאן בי"ד לא איירי מדין מציאה [ולפי מ"ש לעיל דכאן איירי בדיש לו טביעות עין בגויה שהיא שלו לק"מ ממציאה גם בש"ע מוכח כן שכתב שם בס"ד ז"ל מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו כו' ולשון זה מוכח דמיירי דמכירין שהם גדייו ותרנגוליו ודו"ק] אלא בא ללמדנו דליכא למיחש לשמא שחטהוהו מי שאינו בקי ומ"ה לא הזכיר כאן אלא בדאיכא רוב העיר ישראל מותר משום שחיטה ומיירי במקום שכ"א שיחט לעצמו א"נ מסתמא כיון שרוב העיר ישראל איכא נמי רוב טבחי ישראל וגם ליכא משום בשר שנתעלם מן העין ומדין מציאה לא איירי כאן דסמך אדינו שמכריזו כשאר מציאות ואם יבא א' ויתן בו סימן יחזירנו לו ויאכלנו ואם מצאו מי שמכירו שהוא שלו ה"ז מחזיק בו ואכלו ואם לא יבא שום אדם ליתן בו סימן מחזיק בו המוצאו לנפשו ואוכלו. ובסי' ס"ג דלא איירי אלא מדין בשר שנתעלם כו' כתב רבינו רשב"ם ושהסכים עמו הרא"ש דלא אסרינן ליה משום בשר שנתעלם כו' אלא היכא שלא מצאו במקום שהניחו. ודו"ק שבזה נתיישב הכל ועמ"ש הב"י קרוב לס"ס ס"ג בשם המ"מ:

ו[edit]

וקטן שאינו יודע כו' ואין מוסרין לו לכתחלה לשחוט כשאין אחרים עומדין ע"ג אפילו רוצה להאכילו לכלבים הא דלא כתב רבינו דין זה לעיל גבי מי שיודעין בו שאינו מומחה שאסור ליתן לו לשחוט אפילו להאכילו לכלבים ודוחק לתרץ דדווקא בקטן איכא למטעי משום דמיירי בקטן שיודע הלכות שחיטה כמו שאכתוב לקמן בשם מ"ו דא"כ ה"ל לחלק בין קטן היודע הלכות שחיטה לקטן שאינו יודע. וי"ל משום שזה הדין נלמד בגמרא ברישא מ"ה כתבו רבינו גבי דין זה וה"ה לגדול שאינו יודע ה"ש ודומה לזה תרצתי לקמן בדין חלדה ששם כתב שיעור רוב הקנה ולא כתבו בדין שחיטה ע"ש גם י"ל דדוקא בחש"ו דינא הכי דבחש"ו פסולן לאו משום שאינו מומחה דאפילו מומחין הן פסולין מחמת עצמן וא"כ כשיראה הרואה שזה חש"ו שוחט וסבור ששחיטתן כשירה ואתי למטעי בכל חש"ו דעלמא משא"כ בגדול שאינו מומחה ושוחט אטו כולי עלמא ידעי שזה אינו יודע ה' שחיטה אלא יסבור שזה יודע וא"כ ליכא למטעי באחר שאינו יודע וא"ל מ"מ ליחוש שמא הרואים ימסרו לזה עצמו לשחוט דמשום האי גברא לחוד לא גזרו ומ"ה דייקי התוס' בלישנייהו וכתבו וז"ל דילמא אתי למיכל משחיטתן דמשמע דמשום האי לחוד לא היה לחוש כ"כ וגם שאם יבואו ליתן לו לשחוט אומר להן איני בקי בהלכות שחיטה ומה ששחטתי לזה הוא מפני שדעתו היה להשליכו לכלבים שהרי גדול ובר דעת הוא ולא ברשיעי עסקינן בחש"ו וק"ל:

ז[edit]

והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפילו לכתחילה הא דלא כתב רבי' בסמוך גבי חרש המדבר ואינו שומע דין זה דבעינן מומחה. י"ל משום דחרש המדבר ואינו שומע דינו לעולם אפי' הוא מומחה לא ישחוט לכתחילה ובדיעבד דינו כאחר שאין אנו יודעין בו אם מומחה דצריך לבדקו אם הוא לפנינו ואם אינו לפנינו אז אמרי' רוב הרגילין אצל שחיטה כו' ושחיטתו כשרה וא"כ זה החרש שמדבר ואינו שומע כאינו לפנינו דמי שא"א לבדקו והואיל וא"א לבדקו א"צ לידע אם הוא מומחה אם לאו אבל חרש השומע ואינו מדבר שאפשר לו לשחוט לכתחילה אם אחר מברך ומ"ה צריך להיות מומחה דהואיל וא"א למבדקיה אחר השחיטה אינו שייך לומר שישחט לכתחלה על סמך שיבדקנו ועפ"ר: והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה כו' אין להקשות הואיל ואחר עומד ע"ג אף שאינו מומחה נמי יכול לשחוט דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאסר לכתחלה אפי' אחר עע"ג משא"כ זה. די"ל דמיירי כשאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך והא דקי"ל באחר עע"ג שוחט לכתחילה היינו כשאותו אחר הוא מומחה. עי"ל דמיירי שאותו האחר מברך והולך לו ואינו רואה אם שחט כהוגן וא"כ ע"כ צריך להיות זה לכתחלה מומחה. ויש מקשים איך הוא שוחט ואחר מברך הא קי"ל דבברכת הנהנין אין אדם יכול להוציא אחר [ע"ל סי' י"ט] י"ל דאותו האחר נהנה ג"כ משחיטה זו כגון שיאכל מן הבהמה. ובלאו ה"נ לק"מ דלא אמרו אלא בברכת הנהנין דהברכה מרומז בה ההנאה כגון המוציא לחם מן הארץ או כגון בפ"ה משא"כ בברכה דעל השחיטה והוה כברכת המצוה וברכת ציצית ותפילין וגם השחיטה אינו מעיקר ההנאה:

וכתב בהג"א בשם א"ז דחרש המדבר ואינו שומע אע"ג דגמיר ה' שחיטה ומוחזק דשחיט שפיר לא אכלינן משחיטתו עכ"ל. וכתב עליו הב"י. ותמיהני דהא תניא בפ"ק דחגיגה דבין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחים לכל דבריהם עכ"ל הב"י. ובטור ח"מ סי' רל"ה הביא ב"י דברי המגיד שמקשה על הרמב"ם מזאת הברייתא דחגיגה קושיא הדומה קצת לזאת ומיישב הב"י התם בשני דרכים האחד הא דתניא הרי הם כפקחים ע"כ לאו כפקחים ממש שהרי פקחים ממש אינם צריכין בדיקה ואילו שומע ואינו מדבר צריך בדיקה אלא לענין זה הרי הן כפקחים שמועלת בהן בדיקה היכא שאפשר לבדקן משא"כ בחרש גמור ובשוטה שאין הבדיקה מועלת בהן. ובזה נתיישב ג"כ תמיהת ב"י דחרש דהכא שמדבר ואינו שומע א"א למבדקיה ואינו כפקח מסתמא ותירוץ שני כתב דאינו שומע דברייתא מיירי בשומע קצת אבל אינו שומע לגמרי דינו כחרש וקראו אינו שומע לפי שאינו שומע כשאר ב"א ובזה נתיישב ג"כ הג"ה אשר"י הנ"ל דאיירי באינו שומע לגמרי. וע' בח"מ מ"ש עוד מזה וע' בפ"ק דתרומות שהביא רבי' שמשון תנא שחולק ע"ז הברייתא ואינו סובר שהן כפקחים:

ח[edit]

וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו לשחוט לא ישחוט לכתחלה כו' ז"ל המשנה דפ' הכל שוחטין חוץ מחש"ו שמא יקלקלו שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשירה. ובס"פ לולב הגזול ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף בציצית חייב בציצית כו' עד והיודע לשחוט אוכלין משחיטתו. א"ר הונא והוא שגדול עומד ע"ג. ופרש"י היודע לשחוט שיודע לאמן ידיו לשחיטה ואע"פ שאינו בקי בהל' שחיטה מותר לאכול משחיטתו וכדאמר רב הונא שגדול עע"ג וראה שלא דרס ולא שהה והר"ן הקשה ז"ל למה לי יודע לשחוט הא תנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשירה וי"ל דהתם דיעבד ולא לכתחילה והכא כיון שיודע לאמן ידיו לשחוט אפי' לכתחלה עכ"ל גם הרא"ש ריש פ"ק דחולין פי' לההיא דלולב הגזול הנ"ל דמותר לאכול משחיטתו מיירי אפי' לכתחלה דכתב שם דף קמ"ט ז"ל וקטן דמתני' שאין שוחט לכתחלה אפי' כשאחרים עומדים ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן את ידיו אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו שוחט לכתחלה באחרים עומדים ע"ג כדאי' בסוכה קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו א"ר הונא והוא שגדול עומד ע"ג ולשון מותר משמע אף לכתחילה עכ"ל הרא"ש והנה לכאורה משמע דהרא"ש לא ס"ל כרש"י שכתב אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו כולי והביא ראיה מההיא דסוכה הנ"ל משמע דפי' קטן היודע לשחוט שהוא יודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וזהו דלא כרש"י דכתב בהדיא דבאימון ידים סגי אמנם כי דייקינן בדברי הרא"ש נראה שגם הוא סבירא ליה דבאימון ידים לחוד סגי כשאחרים עומדין ע"ג לשחוט לכתחלה דאל"כ קשיא דידיה אדידיה דהא בריש דבריו כתב וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחילה היינו שאין יודע לאמן ידיו כו' משמע הא יודע לאמן ידיו מותר לשחוט לכתחלה אפי' אינו מומחה ועוד יש לדקדק בדברי הרא"ש שהאריך בלשונו וכתב וז"ל וקטן דמתני' היינו כשלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע כו' דקשה חינוך מאן דכר שמיה והל"ל בקיצור וקטן דמתני' היינו שאינו יודע לאמן ידיו ועוד קשה שכתב אח"כ וז"ל כדאי' בסוכה קטן היודע לשמור תפילין כו' דא"צ להביאה כאן לההיא בבא וגם אותה בבא דיודע לשמור תפילין אינה ריש אותה ברייתא ולא נשנית שם אצל בבא דהיודע לשחוט והוא פלאי לכאורה שמייתי בבא שאין ענינה כאן ולא שנוייה שם באותה ברייתא לא ברישא ולא בסיפא ולא אצל דבר שענינו כאן דהיינו היודע לשחוט אלא נשנית שם באמצע ברייתא ע"ש ונראה דכוונת הרא"ש בכל זה הוא דמשום דס"ל ג"כ דמשמע אם קטן היודע לשחוט ר"ל אע"פ שאינו מומחה אלא שיודע לאמן ידיו מותר לאכול משחיטתו וכדפי' רש"י והר"ן הנ"ל דאפי' לכתחילה משום דמחנכין אותו בזה שנותנים לו לשחוט ועומדים ע"ג ורואים בו ששוחט כראוי דומה למ"ש לפני זה קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין דא"צ לידע כל דיני תפילין אלא כשיודע שלא יפיח בהן ושלא יישן בהן מחנכים אותו בו כן הוא ע"ד זה פי' היודע לשחוט. וא"ש בזה מה שסתם הברייתא וכתב קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולא כתב בה ג"כ בהדיא והוא שגדול עע"ג וכדמוקי לה רב הונא אלא וודאי תנא דברייתא סמך אשאר בבי דאתניין בהדייהו וכולן איירי שמחנכים הקטן בלולב בציצית ותפילין ולמוד תורה דאתניין התם וכיון שאיירי בחינוך ודאי צריכין אחרים לעע"ג לראות את חינוכם אם עולה בידו. והשתא נמי א"ש הא דהאריך הרא"ש וכתב וקטן דמתני' היינו בקטן שלא הגיע לחינוך כו' משום דבא לתרץ דלא תקשה משנתינו דאוסר לקטן לשחוט לכתחילה אפי' אחר עומד ע"ג ובסוכה ת"ר דמותר לאכול משחיטתו ול' מותר משמע אפי' לכתחילה. וניחא ליה דמתני' דידן איירי בקטן שלא הגיע לחינוך וההיא דסוכה מיירי כשהגיע לחינוך ומ"ה נקט ל' חינוך כיון ששם בסוכה פשיטא ליה דאיירי בחינוך כתב דהכא איירי בלא הגיע לחינוך ואח"כ כתב פירושא דחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן ידיו ור"ל לאפוקי אינך חינוך הנזכרים שם בברייתא דחינוכן הוא בע"א כל חד לפי ענינו וממילא משמע ומוכח דס"ל דבאימון ידים סגי אפי' אינו מומחה ומותר לשחוט אפי' לכתחילה דומיא דאינך בבי דמיירי בקטנים שאינן מומחין לענינן ואינו יודע לשמור תפילין או להתעטף בציצית וק"ל ומ"ש הרא"ש בסוף דבריו אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו כו' ע"כ צ"ל דל"ד קאמר אלא משום הכי נקט מומחה לאשמועי' דאפי' במומחה דאימון ידים לא סגי ליה לשחוט לכתחילה בלא אחרים עע"ג והראיה שהביא מסוכה אינה אלא לעיקור דינא דבאימון ידים סגי. גם י"ל דגם אדיוקא הביא ראי' דודאי ל' קטן היודע לשחוט דקאמר כולל ג"כ מומחה עם אימון ידים ואפ"ה איצטריך ר"ה לאוקמה בגדול עע"ג ולא מוקי לה אפי' בלא גדול עע"ג ושברייתא מיירי במומחה ויודע לאמן ש"מ דלא סגי ליה בהכי אא"כ גם גדול עע"ג. אבל פשוט ליה להרא"ש ורש"י דבגדול עומד ע"ג סגי באימון ידים ואפי' אין הקטן מומחה וכמ"ש. גם נקט הרא"ש ל' מומחה משום הדיוק דדוקא לכתחילה בעינן שגם הגדול עע"ג אע"פ שהוא מומחה ויודע לאמן הא דיעבד אפילו אין גדול עומד ע"ג שחיטתו כשרה והיינו דוקא כשהוא ג"כ מומחה. וכאשר כתבתי לפרש דברי הרא"ש דמשום שני הדיוקים נקט ל' מומחה כן משמע מדברי רבינו שהלך בעקבות אביו ולא סר ימין ושמאל מדברי פסקי הרא"ש וכאן שינה בדין זה את טעמו ולשונו בשני ענינים דאילו הרא"ש כתב בקיצור כמ"ש לעיל ז"ל אבל קטן מומחה וידע לאמן ידיו שוחט לכתחלה כשגדול עומד ע"ג. ורבינו הוסיף ושינה וכתב וז"ל וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו לשחוט לא ישחוט לכתחלה בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו כשרה הרי שהוסיף לן וכתב בפירוש שני דיוקים הנ"ל ללמדינו שמ"ש הרא"ש קטן מומחה ויודע לאמן כו' לאשמועי' אתא דאפ"ה אין נותנין לשחוט א"ל בשגדול עומד ע"ג וגם לאשמועינן אתא דבדיעבד שחיטתו כשרה הואיל והוא ג"כ מומחה ואח"כ כתב ואם גדול עומד ע"ג שוחט אפי' לכתחלה. וה"ה עצמו שכתב הרא"ש ולא הזכיר רבינו גביה שצריך שיהיה מומחה משמע דאפילו בלא מומחה סגי אעפ"י שלא כתב נמי אע"פ שאינו מומחה י"ל דזה הוי פשיט ליה דאין צריך המחאה לזה וגם סמך אמאי שכתב ברישא דדוקא קטן שאינו יודע לאמן ידיו לא ישחוט לכתחילה דמינה למדין הא יודע לאמן אף על פי שאינו מומחה שוחט לכתחלה וכן נ"ל לפרש דברי הב"י שהוא כתב ופירש דברי הרא"ש דלא נקט מומחה אלא משום הדיוק וכתב נמי שרבינו בא ליישב דברי הרא"ש ע"ש אלא של' הב"י מגומגם ביישובו ונראה שט"ס הוא בב"י וה"ג שם והא דנקט בסוף דבריו מומחה לדיוקא נקטיה דאף כשהוא מומחה בעינן לכתחילה עומד ע"ג ועוד דבדיעבד כו' ור"ל ועוד טעם אחר דנקט הרא"ש מומחה לאשמועינן ג"כ דבדיעבד כו ודו"ק. ודע שהתוספות כתבו שם בס"פ לולב הגזול אמ"ש רש"י דאפי' אינו מומחה מותר כו' ז"ל כך פירש הקונטרס משמע דאם אינו יודע לאמן ידיו בשחיטה אף על פי שראהו גדול מתחלה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו עכ"ל התוס' והנה מל' התוס' שכתבו אע"פ שראהו גדול מתחילה שלא "שהה אסור לאכול משחיטתו מוכח דלא ס"ל כר"ן הנ"ל והרא"ש ורבי' דמכשירים בדיעבד באחרים עומדים ע"ג לחוד אפי' בלא אימון ידים ובלא המחאה וכמ"ש והוכחתי וכדעת התוס' כתוב ג"כ הסמ"ג עשיים סוף סימן ס"ג דף קמ"א ע"ב ז"ל חש"ו ששחטו שחיטתם כשרה והוא שאחרים רואים אותם ששחטו כהוגן ודוקא בקטן שיודע לאמן ידיו כמ"ש בסוף פ' לולב הגזול עכ"ל הסמ"ג. והנה מבואר מדבריו דאפי' בדיעבד בעי ג"כ אימון ידים דהא אדיעבד קאי ול' התרומה בסוף הלכות שחיטה שלו הוא בעינו כל' הסמ"ג הנ"ל וכן מוכח מל' הרמב"ם שכתב בפ"ז דהל' שחיטה אות ה' ז"ל חש"ו ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה מפני שאין בה דעת שמא יקלקלו לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה עכ"ל. וכתב שם בכ"מ ז"ל ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שאם יודע לאמן את ידיו שוחט אפילו לכתחלה כשגדול עומד ע"ג כדמשמע בס"פ לולב הגזול ונראה שרבינו מפרש לההיא בדיעבד ולפי זה כי אינו יודע לאמן ידיו אפי' אחרים רואים אותו אסור כמ"ש התוס' עכ"ל הכ"מ הנ"ל גם ל' רש"י הנ"ל אינו מוכרח ונוכל לפרשו כדעת התוס' והסמ"ג וס"ה והרמב"ם הנ"ל דמ"ש שם הברייתא מותר לאכול משחיטתו דוקא אדיעבד קאי שאם שחט מותר לאכול משחיטתו והכי משמע מל' התוספ' דאל' רש"י הנ"ל כתב משמע "דאם כו' עד אסור לאכול משחיטתו משמע דרש"י ג"כ הכי ס"ל ולא כמ"ש הר"ן והרא"ש הנ"ל דפי' מותר ר"ל לכתחילה. ומה שדייק הרא"ש מל' ומותר ור"ל מדלא קאמר שחיטתו כשרה יש לדקדק נמי איפכא מדלא כתב קטן היודע לשחוט "נותנים לו "לשחוט כמ"ש לפנו זה אביו קונה לו תפילין משמע דלכתחלה אין נותנים לו אלא שאם שחט שחיטתו כשרה ומותרים לאכול משחיטתו. ובאמת קשה לומר שהרא"ש ורבינו שבקי לכל הני רבוותא דאסרי אפי' בדיעבד אפי' גדול עע"ג כשאינו יודע לאמן ידיו ולקחו שיטה לנפשן להתיר בדיעבד וקשה מזה דלכל הפחות ה"ל לרבינו להביא דעתן ולכתוב עליהן שאין דעת הרא"ש כן כדרכו ובפרט דברי התוס' והרמב"ם שעיקר דברי רבינו בנויין עליהם. ונראה דזהו היה קשה למ"ו ז"ל ומ"ה כתב בהגהותיו לי"ד אדברי רבינו הנ"ל שכתב וקטן שאינו יודע לאמן כו' ז"ל פי' אפי' הוא מומחה וכמ"ש לקמן אבל יודע לאמן לחוד לא מהני אפי' אחרים עומדים ע"ג כדלקמן וכן משמע בהדיא בס"פ לולב הגזול וכן כתב הרא"ש ריש חולין ומהר"י קאר"ו לא דקדק נכונה שרוצה לפרש הא יודע לאמן לחוד מותר לכתחילה כשאחרים עומד ע"ג וליתא עכ"ל מ"ו. הנה שמורי ז"ל דקדק לפרש לשון רבינו והרא"ש איפכא ממ"ש לעיל ונקט סוף דבריהן עיקר דדוקא קאמר הרא"ש אבל "מומחה ויודע לאמן כו' דתרתי בעינן עם כשגדול עע"ג לשחוט לכתחילה וגם רבי' שכתב לבסוף ואם גדול עומד ע"ג שוחט לכתחילה דוקא אמ"ש לפני זה קאי דהיינו שהוא מומחה וגם יודע לאמן את ידיו ומ"ש בריש דבריו וקטן שאינו יודע לאמן דמשמע הא יודע לאמן ידיו שוחט וכן משמע מריש דברי הרא"ש צ"ל דס"ל דמיירי בקטן מומחה או לפחות מומחה במקצת וכמ"ש רבי' לעיל בשם הסמ"ג שא"צ לידע כל הדינין כו' [והן דייק ל' רש"י קצת שכתב בס"פ לולב הגזול אף על פי שאינו בקי בהל' שחיטה משמע שלמדן אלא שאינו בקי בהן] והשתא א"ש דנקט מתני' קטן דומיא דחרש ושוטה דהני אסורין אף שהן מומחין וה"ה קטן נמי. ומ"ה דקדק רבי' וכתב וקטן שאינו יודע לאמן ידיו ולא כתב נמי שאינו מומחה משמע דאפי' במומחה דינא הכי דאסור לו לשחוט לכתחילה אפי' גדול עע"ג אא"כ שהוא יודע ג"כ לאמן ידיו. ומ"ש הרא"ש דמתני' איירי בקטן שאינו יודע לאמן ידיו ואפ"ה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג וגם רבי' כתב ובדיעבד מותר וזהו דלא כמ"ש התוס' והרמב"ם והסמ"ג והס"ה הנ"ל והדרא קושיא לדוכתא צ"ל לדעת מ"ו ז"ל שהם איירי בקטן שאינו מומחה ובאמת משמע כן קצת דבהכי איירי ההיא דסוכה בקטן שאינו מומחה דומיא דאינך בבי דקתני התם בהדיא דמיירי שאין הקטן מומחה בענינן וכמ"ש לעיל והתוס' אההיא דסוכה קאי אבל קטן דמתניתין נקט דומיא דחרש ושוטה דאתניא בהדיא דמיירי אפי' במומחין כמ"ש. ובההיא אפשר דהתוס' והסמ"ג והרמב"ם וס"ת מודו לסברת הרא"ש ורבי' דבדיעבד שחיטתו כשרה הואיל וגדול עע"ג. ובזה א"ש דלא תקשה דיוקי דהרא"ש אהדדי דמ"ש תחילה קטן דמתני' איירי דאינו יודע לאמן ידיו מיירי אפי' הוא מומחה ולא הוצרך להזכיר מומחה דקטן דמתני בהדי חרש ושוטה מיירי במומחה ואפ"ה אסור לשחוט לכתחילה הואיל ואינו יודע לאמן ידיו וע"ז כתב אבל אם הוא מומחה ויודע לאמן דשוחט לכתחלה וכן יפורש ג"כ דברי רבי' דל"ת דיוקי דבריו אהדדי ואצ"ל דהרא"ש משום הדיוק נקט מומחה שזהו דוחק ודו"ק. והא דהאריך הרא"ש בלשונו וכתב קטן דמתני' איירי בלא הגיע לחנוך כו' וגם הביא בבא דתפילין כמו שהקשתי לעיל צ"ל דמשום שבא לחלק בין קטן דהכא נקטן דהתם כתב דקטן דהכא אינו מיירי באופן שמיירי קטן דהתם דמיירי כשהגיע לחינוך דהיינו שיודע ג"כ לאמן ידיו ומומחה קצת דומיא דתפילין שיודע לשמור נפשו כן הוא יודע קצת דיני שחיטה וא"צ לידע כלום משא"כ קטן דמתני' שאף שמיירי דומיא דחרש ושוטה שהן מומחין מ"מ לא הגיע לחינוך באימון ידים ודוק כי זה נראה עיקר כדי להשוות דעת הפוסקים. ועל דברי ב"י ק"ק למה הוצרך הטור לאשמעי' לעיל בגדול דאפי' לכתחילה יכולין ליתן לו לשחוט כשאחרים עומדים ע"ג כיון שהדין כן אפי' בקטן. מיהו י"ל דלעיל מיירי אפי' ידעינן דלא גמיר וכאן דוקא בסתמא. והנה הב"י הביא ל' האגור שכתב וכן נוהגין באשכנז שלא להניח קטן לשחוט אפי' עומדים ע"ג אמנם בשאר מקומות ראיתי מקילין בזה ותמהני עכ"ל האגור. וכתב ב"י וז"ל ואני אומר שאין מקום לתמיהתו שמה שנוהגין למסור לקטן לשחוט ואחר עע"ג היינו כשיודע לאמן ידיו דאז ודאי שרי לד"ה עכ"ל ב"י והיינו לפי שיטתו שמבאר דברי רבי' שמה שכתב קטן מומחה ל"ד אלא אפי' אינו מומחה רק שיודע לאמן מוסרין לו לשחוט לכתחילה באחר עע"ג אבל לפי מ"ש בשם מ"ו דקטן מומחה דוקא קתני דלכתחילה אין נותנין לו לשחוט אפי' אחר עע"ג אא"כ הוא מומחה ומוחזק יש מקום לתמיהת האגור:

ט[edit]

ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה יש לדקדק ל"ל טעמא דמיחשב כשוטה ת"ל משום דאינו יכול לברך דקי"ל תפילת שכור תועבה שהרי גם החרש שמדבר ואינו שומע אינו רשאי לשחוט מטעם זה שאינו יכול לברך וא"ל שיכול לברך על השחיטה כשם שמברך ברכת המזון כדאיתא בא"ח סי' קפ"ה דשאניברכת המזון דמרבינן מקרא שנאמר ואכלת ושבעת וברכת משא"כ ברכת השחיטה ובהדיא איתא בירושלמי דתרומות פ"א שאין השכור רשאי לברך. ונ"ל דמשום הכי תלי הטעם של איסור שהוא כשוטה לאשמועינן דאפי' בדיעבד שחיטתו אסורה משא"כ במי שאינו יכול לברך דבדיעבד שחיטתו כשרה כמ"ש רבינו גבי חרש המדבר ואינו שומע:


מעבר לתחילת הדף
· הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.