רלב"ג - ביאור המילות/ויקרא/כז

רלב"ג - ביאור המילות ‏ ויקרא כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא לנדור. ר"ל שיהיה לו דעת לפרש נדרו ולדעת לשם מי יהיה נדרו וכבר שיערו חכמים שזה יהיה על הרוב בזכר בהיותו בן י"ב שנה ויום אחד ובנקבה בהיותר בת י"א שנה ויום אחד ולדה אם נדרו בזה הזמן אע"פ שאינם גדולים אם ידעו למי נדרו נדריהם קיימים ואם אינם יודעים זה אין נדרם נדר עד שיגדלו ואין ראוי שנשפוט שלא ינהג זה הדין אלא באיש שכבר מצאנו בתורה בביאור בפרשת מטות שאשה נודרת כמו שהאיש נודר ואין ראוי שנשפוט שלא יהיה זה הדין נוהג אלא במי שהוא גדול כי בכמו אלו הענינים מצאנו שיכנס בגדר הקטן כמו שיראה מענין קרבן זב וזבה ולזה יתבאר כי הקטן כאשר יהיה מפליא לנדור יהיה נוהג בהם זה הדין:

בערכך נפשות. כמו שאמ' ערך פלוני עלי לה' ואם היה לו ציור מה במי שנדר לו זה הנדר אע"פ שאינו עדיין בערך הגדול בשלמות הנה יתחייב בזה הנדר כמו שקדם וראוי שנדע שאי זה שיהיה הנערך הנה יהיה דינו לפי מה שנזכר. ר"ל שאם היה זכר והיה מבן חדש ועד בן חמש שנים יהיה ערכו חמשת שקלים כסף צרוף משקל כל אחד שלשה מאות ופ"ד גרגירי שעורה ואם נקבה שלשה שקלים ואם מבן ה' שנים ועד בן כ' שנה יהיה ערך הזכר כ' שקלים וערך הנקבה י' שקלים ואם מבן כ' ועד בן ס' שנה יהיה ערך הזכר נ' שקלים וערך הנקבה שלשים שקלים ואם מבן ס' שני ומעלה יהיה ערך הזכר ט"ו שקלים וערך הנקבה י' שקלים וכבר ביארנו במה שקדם שהשנים הנזכרים בתורה הם פעם מי"ב חדש ופעם מי"ג ומאלו השנים נמנה כל השנים הנזכרות בתורה ולפי שלא נתנה התורה ערך לפחות מבן חדש ולא למי שאינו ודאי זכר או נקבה ודאית למדנו שאין ערך לפחות מבן חדש ולא לטומטום ולא לאנדרוגינוס אמנם הזכר והנקבה יהיה ערכם לפי הקצוב בתורה היו חולים או בריאי' היו מישראל או מזולת ישראל כמו הגוים והעבדים ואמנם אם היה בגדר המת כמו הגוסס ומי שנגמר דינו למיתה אין לו ערך וזה כי רוב הגוססים למיתה ולזה יהיה חשוב כמת והתורה אמרה בערכך נפשות ומי שנגמר דינו למיתה הנה הוא מת בכח אשר הכח ההוא הולך מהלך השלמות כי הנימוס התוריי יכריחנו להמיתו והכוחות שזה דרכם מדרגתן מדרגת מה שבפעל כמו שנתבאר בשרשים הכוללים:

ח

ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן וגו'. ר"ל שאם היה הנודר עני באופן שלא יוכל לפרוע זה הערך הקצוב הנה יעמוד הנערך לפני הכהן והעריך הכהן אותו לפי השג יד הנודר ולמדנו מאמרו ואם מך הוא מערכך שאעפ"י שיהיה הנודר עשיר מאד לא יוסיף על הערך הקצוב בתורה אמנם אם יהיה עני יחסר מהערך ההוא לפי עניו אבל יהיה זה בהעמדת הנערך לפני הכהן והיות הכהן מעריך אותו בזה האופן להורות כי מה שיפרע הוא הערך שדר כדי שלא יזלזלו האנשים בנדרים ולפי שראוי באלו הנדרים להעמיד הנערך ולהעריכו על פי אשר תשיג יד הנודר באופן שיראה מה יתחייב זה הנודר אם ערך שלם או פחות ממנו למדנו שאם מצת הנערך קודם שעמד הנודר בדין אין לו ערך כי אין ערך למתים ומזה המקום נלמד גם כן שהגוסס אין לו ערך לפי שאי אפשר לו ההעמדה לפני הכהן וראוי שתדע שאם נדר ערך אבר שהנשמה תלויה בו נותן הערך לפי הדין הנזכר אבל אם נדר ערך אבר שאין הנשמ' תלויה בו פטור שנאמר כערכך נפשות ליי' וראוי שנדע שהנודר כשהיה עני לא יפרע פחות משקל כי התורה דקדקה שיהיה הנפרע שקלים והפחות שבזה הסוג הוא שקל אחד והוא מבואר עוד שלפי השנים שיש לנערך בעת שנדר יעריכנו הכהן לא לפי השנים שיש להנערך בעת ההערכה וכן יתבאר שאם היה עשיר בעת הנדר ועני בעת ההערכה או הפך יתחייב ערך שלם שנאמר ואם מך הוא מערכך ר"ל שהוא מך בעת הנדר והערכה וזה כי לא אמר ואם היה מך ולזה הוא מבואר שכיון שאינו מך עתה יתחייב ערך שלם וכן אם לא היה מך בעת הנדר והיה מך אחר כן כי כבר יתחייב בערך שלם כעת הנדר לא יפטרנו ענין ממה שנתחייבו בו להקדש וראוי שיתבאר שזה הדין נוהג בערכין אבל מי שאמר דמי פלוני עלי ליי' יתן דמיו לפי מה שהוא נמכר בשוק היה איש או אשה ולזה יתחייב לתת דמים לפחות מבן חדש ולאבר אף על פי שאין הנשמה תלויה בו ויתחייב גם כן לתת הדמים לטומטום ולאנדרוגינוס אך לגוסס ולמי שנגמר דינו למיתה לא יתחייב לתת דמים כי אין להם דמים:

ט

ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן להשם. ר"ל שאינה בעלת מום והוא מן הבקר או מן הבקר או מן הצאן כי ממנה יקריבו:

כל אשר יתן ממנה להש' יהיה קדש. ר"ל שאינו נגאלת כי מפני שהיא ראויה לקרבן כבר חלה קדושה בגוף הבהמה ויחוייב שתהיה קרבה למזבח והנה הוא מדבר בזה המקום בקדשי מזבח ולזה אמר אשר יקריבו ממנה קרבן להשם וראוי שתדע שאם הקדיש ממנה אבר למזבח הנה אם לא היתה הנשמה תלויה בו אינו קדוש אלא אותו האבר ותמכר הבהמה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו האבר ואמנם הבהמה תקרב למזבח ויקנה אותה מי שהוא מחוייב קרבן שהבהמה ההיא ראויה לו ולזה אמרה התורה כל אשר יתן ממנו להשם יהיה קדש ומנם אם הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו פשטה הקדושה בכל הבהמה כי אל יתכן שיאמר בזה האבר שהוא ממנו ר"ל מהב"ח ההוא כי הוא לא ישא ב"ח בסורו ולזה לא יתכן שיתואר זה האבר בשהוא מהנשאר מהב"ח ההוא אבל יתואר שהוא מהב"ח ההוא בכללותו ולפי שהתורה זכרה בזה המקום בהמה ובה אמרה זה הדין הנה יסופק אם ינהג זה הדין בעוף ר"ל שאם הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו יהיה קדוש כלו כי אולי מצד חסרון הב"ח לא יהיה קדוש כלו אם לא הקדישו בכללותו ואולי דינו בזה שוה לדין בהמה:

י

לא יחליפנו ולא ימיר וגו'. ראוי שיתבאר מזה גם כן שהמאמר בזה המקום הוא מדבר בקדשי מזבח שאם היה מדבר בקדשי הבית הנה לא אשער למה הקפידה התורה שלא ימיר אותו והנה אינו קדוש כי אם לדמיו ועוד שהתורה ביארה זה הדין במעשר בהמה כמו שיבא אחר זה שהוא הקל שבקדשי מזבח וממנו יתבאר שכן ההקש בשאר קדשי מזבח ויתבאר ממנו לפי השרשים הכוללים שאינו נוהג בקדשי הבית כי אינם ראויין בזה הדין כמו קדשי מזבח וראוי שנעיין אם החלוף והתמור' תהיה אפשרית בקטן היודע להפליא וזה כי מצד שנדרו נדר ידמה שתמורתו תמורה ומצד שאינו כן אזהרה קודם היותו גדול ידמה שאינו ממיר אלא מי שהוא מוזהר מהמרה והוא הגדול ולזה יהיה העניין בספק אם תמורתו תמורה והנה ענין החלוף והתמורה הוא שיאמר זה תחת זה או זה תמורת זה או זה חלופי זה וראוי שימיר בהמת קדשים בבהמת חולין לא הפך זה וראוי שתהיה הבהמה שימיר בה שלו ואם לאו אין תמורתו תמורה ולזה אין אדם ממיר בבהמת חברו ולא בבהמת הקדש וכן הוא מבואר שאם לא היתה בהמת הקדש שלו אינו חייב אם המיר אותה כי אינו שליט בהמרת' אם לא השליטו בזה בעל הקרבן ההוא והנה הרצון באמרו טוב ברע תמים בבעל מום כי המום הוא דבר רע כאמרו לא תזבח להשם אלהיך שור ושה אשר בו מום כל דבר רע ולזה יקרא רע הבעל מום ומזה המקום יתבאר שכבר יתחייב אם המיר תמים בבעל מום או הפך וראוי שיתבאר שאין התמורה נוהגת אלא בבהמה שהיתה אפשרית להקרבה בעת שהקדישה שנאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן להשם ולזה אם היתה בעלם מום קבוע בעת שהקדישה אין דין תמורה נוהג בה ועוד שהיא אינה מקדשי מזבח וכבר בארנו שמתנאי התמורה הוא שיהיה הקדש שימיר מקדשי מזבח ואולם אם היתה אז בעלת מום עובר הנה היא אפשרית ההקרבה ולזה ינהג בה דין התמורה וראוי שנדע שהבהמה שימיר בה אעפ"י שהיא בעלת מום קבוע ינהג בה דין התמורה שנאמר טוב ברע או רע בטוב אבל ראוי שתהיה מהבהמות שיקריבו מהם קרבן כי הנושא משותף יהיו כל ההפכי' הנזכרים בזה עד שלא יהיה הבדל בבם אם לא מזה מצד וזה מבואר מהשרשים הכוללים ולזה הוא מבואר שאין ממירין בכלאי' או ביוצא דופן ובמה שידמה להם כי אין אני קורא בהם טוב ברע:

ואם המר ימיר בהמ' כבהמה והיא הוא ותמורתו יהיה קדש. למדנו מזה שאין דין תמורה בעופות ובמנחות שנאמר בהמה בבהמה ולזה יחוייב שיהיה בהמה מה שימיר ומה שימיר בו גם כן ומזה המקום יתבאר שאין דין תמורה באברין ולא בעוברין כי הם אברים כמו שהתבאר מהשרשים הכוללים והנה האבר אינו בהמה ומזה המקום יתבאר שאין השותפין ולא הצבור עושין תמורה שאין אני קורא בכל אד מהם אם המר ימיר וגו'. אבל הוא ממיר חלקו בה והוא אבר או אברי' וראוי שיתבאר מזה שהוא חייב על כל בהמה ובהמה שהמיר בהם ואפילו היו אלף שנאמר בהמה בבהמה ולזה אם המיר בהמות רבות' באחת או הפך חייב על כל בהמה ובהמה וראוי שיתבאר שהבהמה שהקדיש הוא שינהג בה זה הדין התמורה לא בולדה שנאמר והיה הוא ולא ולדו ובזה יתבאר שאם המיר תמורתו אין תמורתו תמורה שנאמר ותמורתו יהיה קודש ולא תמורת תמורה וזה כי אין הולד תמורת התמורה ראויים בזה הדין כמו שראויין בזה תמורת ההקדש ותמורה. וראוי שנדע שאם היתה הבהמה שהמיר בה ראוייה לקרבן הנה היא תקרב באופן הקרב הבהמה שהמיר אותם רוצה לומר שאם היתה עולה או שלמים תהיה התמורה ג"כ עולה או שלמים שנא' והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ר"ל שהם קדש במדרגה אחת וזה מבוא עוד בנפשו כי הוא המירה לזה העניין ואמנם יקרה בקצת הקרבנות שלא יהיה אפשר בתמורתו שתהיה קרבה באופן ההוא וזה כי תמורת החטאת והאשם אי אפשר שתקרב כי הם באים לכפרה וכשלא יכופר בהם לא יתכן להקריבם ותמורת הבכור והמעשר לא יתכן הקרבתה באפן ההוא כי אי אפשר בבלתי בכור שיעשה דינו כדין בכור וכן הענין במעשר בהמה כי לא יקרא מעשר רק אשר יעבור תחת השבט הוא עשירי במניין כמו שיתבאר אח' זה וראוי שתדע כי זה הדין הוא אם המיר או החליף אבל אם חלל ההקדש על דבר אחד שחלל בהמה בבהמה אם היו קדשי מזבח והיתה הבהמה הראשונה לחולין וכן העניין בקדשי בדק הבית. ר"ל שאם חללו בדבר אחר הרי יצא לחולין וזה יתבאר ממה שאמרה התורה בפרשת ראשי המטות לא יחל דברו. רוצה לומר שלא השליטו הכתוב לחלל דבר בנדרי אחר כי אין שם דבר שיחללהו בו אבל יהיה חלולו בטול הנדר ואולם בנדרי ההקדש יהיה רשאי לחלל כי אין בחלולו בטול הנדר וזה יתבאר בביאור יותר שלם בהגיענו לשם ונאמר בזה המקום מעט ונאמר כי מפני שזכרה התורה בראשי המטות שהאדם שליט בהפרת נדרי בתו ואשו ושבועותיהם בנדר אשר זכרה תחלה שאינו שליט בהפרת נדרי עצמו ויתבאר מהשרשים הכוללים שאחרים שליטים בזה והם לפי מה שיתבאר מזה העניין האנשים שיש להם עליו קצת שררה ויתבאר מזה עוד שדברו הוא שאינו שליט לחלל אבל הוא שליט לחלל הקדשו לסבה שזכרנו:

יא

ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה ליי'. למדנו ממה שאמר אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' שהוא מדבר במיני הבהמות שיש בהן קרבן ואמנם נעדרה מהם ההקרבה מצד היותם בעלי מום וראוי שתדע שבבעל מום קבוע הכתוב מדבר ולזה קרא הבהמה ההיא טמאה כי כמו הבהמה הטמאה לא יתכן בה שתקרב לעולם כן העניין בזאת הבהמה ועוד שבעלת מום עובר אין אני קורא בה לא יקריבו ממנה אשה ליי' שהרי תבריא למחר ותהיה ראויה לקרבן:

והעמיד את הבהמה לפני הכהן. למדנו מזה שאם מתה אין פודין אותה כי אי אפשר להעמידה. והיה זה כי אין ראוי שנפדה הקדשים להאכילו לכלבים ואמנם נפדה אותם לשחטם ולאכלם:

יב

והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך וגומ'. למדנו מזה שצריך שתהיה הבהמה לפני הכהן כשיעריכנה כדי שידוקדק יותר בהערכתה ומזה יתבאר שצריך לדקדק בהערכתה ולזה הסכימו רז"ל שזאת ההערכה תהיה ע"י ג' ואחד מהם כהן כי התור' הקפידה שיהיה המעריך כהן ומה שאמר בין טוב ובין רע ירצה לפי מה שאחשוב שאיך שיעריכנו אם ערך תמים הוא שוה יותר כי הוא ראוי למחוייבי קרבן אם ערך בעל מום שהו' אין ראוי אלא לחולין הנה יהיה ערך הכהן קיים או יהיה הרצון בזה והוא היותר נאות שאם יעריכנו ערך טוב להקדש. ר"ל שיהיה בו תועלת להקדש או יעריכנו ערך שיהיה הפסד להקדש הנה יהיה ערך הכהן קיים או ירצה בזה שיעריכנו לפי מה שהוא אם טוב ואם רע ולזה ראוי לו שידקדק להעריכו כשוויו וכבר יתבאר גם כן במה שקדם שאין אונאה להקדש שאם שמו אותה הפחות משוויה הרי היא יוצאת לחולין אלא שהוא מבוא מזה המקום שהוא ראוי שיחללו אותה בשוויה:

יג

ואם גאול יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך. רוצה לומר שיפרו אותה הבעלי' מיד גזברי ההקדש יוסיפו החומש על הערך שאמרו לתת. ר"ל שאם אמרו לתת בה עשרים דינרין נותנין כ"ה דינרין וכבר ביארנו הטעם בתוספת החומש בפרשת ויקרא:

יד

ואיש כי יקדיש את ביתו קדש ליי'. למדנו שאמרו ואיש כי יקדיש את ביתו שאין האדם שליט להקדיש אלא מה שהוא במדרגת ביתו. רוצה לומר שהוא שלו ויהיה ברשותו ואמנם המטלטלין שאינם ברשותו אף על פי שהם שלו לא יוכל להקדיש אותם והנה התועלת בזה הדין מבואר שאם היה האדם שליט להקדיש מה שיש לו דין בו אף על פי שאינו ברשותו הנה כאשר תרבינ הקטטות בין האנשים בטענותיהם זה על זה ולא ישלטו להוציאם מידם יקדישו ולהיות האנשים נבדלים מענייני ההקדש בתכלי' מה שאפשר יהיה זה סבה שיתחייב הנתבע עצמו להקדיש במה שלא היה לחבירו דין עליו:

והעריכנו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום. רוצה לומר שאיך שיעריכנו הכהן אם ערך שיש בו תועלת להקדש אם ערך שיש בו הפסד להקדש הנה יהיה ערך הכהן קיי' ויצא בערך ההוא הבית לחולין או ירצה בזה שיעריכנו לפי מה שהוא בין טוב ובין רע וזה יהיה כשיעריכנו כשוויו:

טו

ואם המקדיש יגאל את ביתו. למדנו מזה שההקדש אינו נפדה אלא בכסף או במה שידמה לו והם המטלטלי' לא בקרקעות ועבדים ושטרות כמו שהתבאר בדומה לזה במקומות רבים במה שקדם ולמנו מזה שאין הבדל בזה העניין בין בתי ערי חומה ובין בתי החצרים ושהם נגאלים לעולם בין קודם היובל בין אחר היובל בין שעמדו ביד הקדש זמן ערוך או שלא עמדו בידו כי אם זמן מועט ולמדנו מזה ממה שקדם בבהמה הטמאה שהבעלי' מוסיפין חומש בהקדש ראשון לבד לא במה שיחללוהו עליו כי אינו ראוי בבזה הדין כמו ההקדש הראשון והתורה אמרה ואם המקדיש יגאל את ביתו שהוא הקדש הראשון ולמדנו מזה שאינו נקנה לו ההקדש אלא אחר שיפרע הכסף או שוויו וזה שהתורה אמרה ויסף חמישית כסף ערכך והיה לו ר"ל שאח"כ יהיה לו לא קודם זה ולמדנו מזה שהקדש אינו נפדה אלא בדבר שהוא נתן לעין לגזברי ההקדש כמו הכסף ומה שידמה לו ולזה אין הקדש נפדה בשכירות כי אולי יביא זה לחשוב שיהיה הקדש יוצא בלא פדיון וראוי שיתבאר מזה גם כן שהמקדיש מטלטלין או בהמה טמאה לבדק הבית ממה שהוא שלו והוא ברשותו יהיה דינו הדין הזה שנזכר בבית בענין הערכת הכהן אותו ובתוספת הבעלים חומש וביתר הדיני' שנתבארו מזה המקום וזה מהשרשי' הכוללים:

טז

ואם משדה אחוזתו יקדיש איש להשם. הנה שדה אחוזה הוא השה שבאה לו בירושה והרצון באמרו יקדיש איש להשם שיקדישה לבדק הבית כי אי אפשר שיהיה מקדשי מזבח ואין שם קדש להשם זולתי קדשי המזבח וקדשי בדק הבית:

והיה ערכך לפי זרעו. למדנו שאם לא היה ראוי לזרע אינו נדון בזה הדין ר"ל בדין הערך הקצוב בתורה אבל נפדה כשוויו כמו הענין בבית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף הנה החומר הוא לפי הוראה הגדר שלשים סאין והנה המקום שיפלו שם שלשים סאין לזרע יהיה ערכו חמשי' שקל כסף היתה השדה שמנה או רזה וזה הערך הוא אם הקדישה אחר שנת היובל אבל אם עבר זמן מה משנת היובל לא יהיה ערכו כי אם על פי השנים הנותרות עד היובל כמו שיזכור אחר זה ולפי שאמר על פי השנים הנותרות עד שנת היובל למדנו ששנת השמיטה עולה למניין אלו השנים ולזה הוא מבואר שאלו הנ' שקל כסף היה ערך מ"ט שנה ולזה יגיע לכל שנה שקל ואחד ממ"ט בשקל:

יז

ואם משנת היובל יקדיש איש שדהו כערכך יקום ואם אחר היובל וגו'. ר"ל שיקדישה משנת היובל ואילך ויתבאר משם שאם הקדישה בשנת היובל אינה מקודשת כי אינה ראויה אז בזה הדין כמו שהיא ראויה אם הקדישה זולת בשנת היובל וזה שכבר ימצא לפי זה הפדיון שהיובל מפסיק באופן מה זה ההקדש ומסיר אותו ולזה לא היה הפדיון כי אם על פי השנים הנותרות עד שנת היובל:

יח

ואם אחר היובל יקדיש שדהו וגומ'. ר"ל שיחשב לו הכהן את הכסף שהוא חמשים שקל למ"ט שנה על פי השנים הנותרות עד היובל ויחשוב לכל שנה שקל ואחד ממ"ט בשקל ומזה המקום יתבאר שאינה נפדית בגרעון כסף אם לא נשארו ב' שנים עד היובל שנאמר על פי השנים הנותרות ונגרע מערכך ואולם אם לא נשארו שתי שנים עד היובל אינה נפדית בגרעון כסף אבל אם ירצה לפדותה נותן נ' שקל כסף בזולת גרעון כלל ולמדנו עוד ממה שאמ' על פי השנים הנותרות שאין גורעין מהחמשי' שקל כסף לפדיו' שדה שיפול בו זרע חומר שעורים אם לא עברה שנה שלמה או שנים מאחר היובל ר"ל אם עברו קצת חדשים אינו גורע בעבורם דבר מפדיון השנה ההיא:

יט

ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו. למדנו שהמקדיש הוא שמוסיף חומש כשפודה שדהו מיד ההקדש והם הבעלים ולזה הוא מבואר שאם פדה אותו בנו או אשתו מוסיפין חומש כשפודה שדהו מיד ההקדש וזה מבואר עוד מהסבה שנתננו בתוספת החומש בפרשת ויקרא:

כ

ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. והיה השדה וגומ'. רוצה לומר שאם לא יגאלוהו הבעלים קודם בא היובל ונשאר ביד ההקדש או אם מכר גזבר ההקדש את השדה לאיש אחר שאינו מהקמים תחת המקדיש לגאל את השדה לא יגאל עוד ולא ישוב לבעלים אבל יהיה בצאתו ביובל קדש לה' בשדה החרם שהחרימוהו לה' ר"ל שיהיה הקדש לבדק הבית אלא שאין ראוי שישאר ביד הקדש תמיד כי זה יהיה סבה שימעלו בו האנשים ולזה אמר לכהן תהיה אחוזתו וזה יהיה כשיפדוהו הכהנים מיד ההקדש ובזה האופן יהיה קדש לה' ותהיה אחוזתו לכהן והנה התבאר במה שקדם שהלוים לא ינהג בהם זה הדין אבל הם גואלין לעולם שנאמר גאלת עולם תהיה ללוים. ולזה ראוי שיתבאר שאם הקדישה באי זה עת שיהיה מקודשת אפילו בשנת היובל שכיון שגואלים לעולם מקדשין לעולם:

כב

ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש להשם. הנה שדה מקנה הוא השדה שקנהו מזולתו או שנתן לו במתנה כי הוא איננו משדה אחוזתו ולפי שאמר אשר לא משדה אחוזתו למדנו שיש שם שדה מקנה שהוא משדה אחוזה כגון שלקח שדה ממורישיו ומתו מורישיו קודם שישוב השדה להם הנה דינה דין שדה אחוזה אם הקדישה:

כג

וחשב לו הכהן את מכסת הערכך אשר עד שנת וגומר. הנה הטעם בזה מבואר כי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולפי שאין השדה שלו כי אם עד היובל ישוב השדה לבעליו ביובל:

כה

וכל ערכך יהיה בשקל הקדש וגומ'. למדנו מזה שאין בערכין פחות משקל ואף עלפי שכבר נאמר בערכי אדם ואם מך הוא מערכך והעמיד לפני הכהן הנה אי אפשר לכהן להעריך אותו פחות משקל והוא מבואר שערכי השדה וערכי אדם הכתובין בזאת הפרשה הם קדשי בדק הבית ובזה ביארה התורה אלו הערכין ואולם אם הקדישו למזבח ראוי שיפדה אותם בשויים כי לא נודע אם אלו הערכים נוהגין גם כן בקדשי מזבח לפי שאין גופן קדוש למזבח כמו שאין גופן קדוש לבדק הבית או יהיה הענין בזה בקדשי מזבח בצד יותר חמור ולזה נלך בזה העניין להחמיר. רוצה לומר שאם היה ערכן יותר מאלו הערכין הקצובין יפדה אותם בשווייהן ואם היה שויו פחות יפדה אותן באלו הערכין הקצובין:

כו

אך בכור אשר יבוכר להשם מן הבהמה לא יקדיש איש אותו אם שור אם שה להשם הוא. ראוי שתדע שאין האזהרה הזאת שלא יקדישהו להיות בכור כי זה הוא מה שצוה עליו שנאמר כל בכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש להשם אלהיך והנה התועלת בזאת ההקדשה מבואר ואף על פי שהוא קדוש מצד עצמו הוא שזה יזכיר לאנשים קדושת זה הבכור מפני זה יותר נשמרים יהיו מחטוא בו בגזה ובעבודה ובמה שידמה להם אמנם האזהרה הזאת היא שלא יקדישוהו קדושה אחרת באופן שישנהו מקדושה לקדושה והנה לדמנו שאין זאת האזהרה אלא בבכור שגופו קדוש כמו בכור שור ושה כדי שלא ישנו אותו מקדושה לקדושה ואמנם בכור בהמה טמאה או בכור החיה לא ינהג בו זה הדין כי אינו קדוש וראוי שתדע כי קודם שיבוכר והוא קודם שילד אפשר להקדיש אותו שנאמ' אשר יבוכר לה' ולזה לא בוכר עדיין ולזה אם אמר שאם תלד מבכרת זו זכר יהיה עולה הרי זו עולה מפני שכבר זכה בו ההקדש קודם שיזכו בו הכהנים כי הכהנים אינם זוכין בו כי אם בעת הלידה כמו שזכרנו בפרשת בא אל פרעה והוא מבואר שאין בידו להקדיש אותו לשלמים אפילו קודם הלידה כי אין בידו לעשות חקם מהכהנים ולקחת אותו לעצמו כי התורה זכתה לכהנים בבכור מאת הבעלים ואולם כשהקדישה קודם הלידה להשם הנה אין הכהנים זוכים בו מההקדש ולפי שביארה התורה זה הדין בביאור שהו' מהקדשי' היותר קלים כמו שיתבאר הנה הוא מבואר מהשרשים הכוללים שזה הדין ינהג גם כן בשאר קדשי מזבח ר"ל שאסור לשנותם מקדושתם לקדוש ואף על פי שיעתיקו אותם לקדושה יותר חמורה וראוי שיתבאר מזה שהוא ראוי גם כן שלא ישנו קדשי בדק הבית מקדושה לקדוש אבל ראוי שישאר ההקדש על עניינו הראשון. והמשל שמי שהקדיש דבר לכלי מה מהמקדש אינו ראוי שישנה אותו לדבר אחר מהמקדש וראוי שתדע שיש לאדם להקדיש הזכות שיש לו בקדשים ולזה יהיה לו רשות להקדיש הבכור לבדק הבית ויהיה מקודש לבדק הבית הזכות שיש לו בו ליתן אותו לכל כהן שירצה ומי שיתן אדם בזה הזכות כדי שתהיה לו זאת הבחירה הוא יהיה לבדק הבית והבכור יהיה לאי זה כהן שירצה אף גוף הבכור אינו הקדש אם אינו שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ומזה המקום יתבאר שאם הקדיש קדשי בדק הבית למזבח אין הקדש חל עליהם אמנם אם הקדיש קדשי מזבח מבדק הבית מהקדשי' שהוא חייב באחריותם הנה הם קדושים כי אין בזה שנוי מקדושה לקדושה כי אי אפשר שיקרבו למה שהיא ויפלו דמיהן לבדק הבית והנה התורה לא הקפידה אלא שלא ישתנה ממה שהיה בו מתחלה מהקדושה לפי שהוא להשם וראוי שלא יזלזלו בו להסיר קדושתו ואמנם לא הזהיר שלא יוסיף בו עניין קדושה בזולת הסרת קדושה הראשונה:

כז

ואם בהמה הטמאה ופדה בערכך וגומ'. רוצה לומר שאם יקדיש בהמה טמאה לבדק הבית הנה אם יפדו הבעלים מוסיפים חומש וכבר התבאר שאין החומש מעכב בפרשת ויקרא ומזה המקום נלמד שכיון שנתן את הקרן אע"פ שלא נתן את החומש יצא ההקדש לחולין ואפשר שיתבאר מזה המקום גם כן שנ' ופדה בערכך. ר"ל שכיון שנתן הערך כבר נפדה אלא שכבר יחוייב אחר זה להוסיף חומש שנאמר ויסף חמישיתו עליו:

ואם לא יגאל ונמכר בערכך. למדנו מזה המקום שהבעלים קודמים בזה העניין ואם לא רצו לגאלי מכר לאיש אחר והוא לא יוסיף חומש אבל יפרע הערך לבד והנה היו הבעלים קודמים לשתי סבות האחת לפי שאין מוסיפין חומש והשנית שהוא מן הראוי שתהיה להם קדימה בזה העני' מפני שזה הקנין היה להם ונתנוהו להקדש ומן היושר התוריי יתחייב שלא ישולם להם רעה תחת טובה וראוי שתדע שאם שמו זה המקדש לשה מומחים שהוא ראוי שתהיה זאת השומה על פיהם כמו שזכרנו בזאת הפרש' הנה יוסיפו הבעלי חומש על ערכם ואם לא רצו יקחוהו אחרי' בערך ההוא בזולת תוספת חומש כי כמו זה מצינו במה שערכו קצוב בתורה שהבעלים מוסיפין חומש והנכרים לוקחים אותו בערך ההוא בזולת תוספת חומש ואולם אם הכריזו הגזברי' שכל הרוצה לקח יבא ויקח ובאו הבעלים ואמרו דרך משל הרי הוא שלי בשמנה דינרין ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בתשעה דנרים או בעשר דנרים הבעלים קודמים ונותנין העשרה דנרים לבד כי כן אמרו לתת עם תוספת חומש ואם אמר אחד הרי הוא שלי בעשרה דינרים ופרוטה ורצו הבעלים והוסיפו אפילו שוה פרוטה הרי היא שלהם ונותנין יותר על זה חומש הערך שאמרו לתת תחלה אבל אין מוסיפים חומש על עלויו של זה וזה יתבאר ממה שאומ' וזה שכבר אמ' בבמה שאחר זה ואם גאול יגאל איש ממעשרו שאינו גואלו מיד זולתו כי הוא שלו ועל הערך ששם בו יוסיף חומש וכן התבא' במה שקדם שעל הערך הקצוב מיד זולתו יוסיף חומש היה שיהיה זה קצוב מד התורה או שיעריכנו הכהן ולזה יתבאר שבשני אלו הפנים לבד יוסיפו הבעלים חומש אבל יוסיפו חומש על עליו של זה הרוצה לקנותו מיד ההקדש וראוי היה להיות כן וזה כי הבעלים יוסיפו חומש לאהבתם קניינם כמו שביארנו בפרשת ויקרא וכבר ביאו הבעלים מה שהדבר שוה לפי מחשבתם ועל מה ששוה לפי מחשבתם ראוי שיוסיף חומש לזאת הסבה ואמנם מה שיעלה אותו השני לא יתנוהו הבעלים מפני היות הדבר שוה לפי מחשבתם הסך ההוא אבל יתנוהו כדי שישאר הקנין ההוא תח ידם ולא יבא ליד זולת' ולזה די שיתנו הסך ההוא שהסכימו לתת על עלויו של שני לא שיוסיפו עליו חומש אבל יוסיפו חומש על הסך הראשון לבד כמו שזכרנו:

כח

אך כל חרם אשר יחרים איש להשם. הנה זה החרם הוא מה שיקדיש איש בזה הלשון שמורה על השחתה והפסד והרצון בו שלא יגיע ממנו תועלת עוד לבעלים ולפי שביארה התורה דין קדשי אדם ובהמה ושדה אחוזה בזה וקדשי לבדק הבית או למזבח ביארה בזה המקום מין אחר מן ההקדש והוא מה שיקדיש איש לתת לכהנים לכבוד השם יתעלה כי החרמים בסתם הם לכהנים כמו שנ' כל חרם בישראל לך יהיה והנה ירדה התורה בזה בהדרגה כי בראשונה זכרה ההקדשות שהם ליי' ואחר כך זכרה ההקדשות שהם לכהני' ואחר כך זכרה ההקדשות שהם לבעלים כגון מעשר דגן ומעשר במה אבל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל הנה האדם אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל הנה האדם אשר לו הוא עבדו ואמתו הכנעניים שגופם קנוי לו ואמרה התורה מכל אשר להעיר שאין ראוי לאדם שיחרים כל אשר לו ויצטרך אחר זה לבריות ולזאת הסבה אמרה מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו להורות שאין ראוי שיחרים כי אם קצת קניינו ולזאת הסבה אמרה מאדם ובהמה לזאת הסבה בעינ' התקינו רז"ל בעניין הצדקה שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ואמר לא ימכר ולא יגאל כדי שישאר לכהנים כי אין להם חלק ונחלה בתוך בני ישראל ולזה ראוי שתתוסף נחלתם בזה האופן כדי שתספיק להם עם תרבותם ולזה הקפידה התורה שתהיה גאלת עולם ללוים ויהיה הרצון באמרו ימכר שלא יקנהו מהם איש אחר ולפי שכבר היה אפשר שיביא זה לחשוב שהבעלים יוכלו לגאל אותו אמר אחריו ולא יגאל:

כל חרם קדש קדשים הוא להשם. לפי שאין האנשים יראים מלעכב בידם ממון שלא כדין אולי יחזיקו בזה החרם הבעלים ולא יתנוהו לכהנים ולזה צותה התורה שיהיה קדש קדשים כדי שירחיקוהו האנשים פן ימעלו בו אמנם אשר הגיעו ליד הכהנים הרי הוא כחולין לכל דבריו ועליו נאמר כל חרם בישראל לא יהיה ר"ל שישתמש בו לכל צרכו:

כט

כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת. ירצה לפי מה שאחשוב שכבר יצוו מהשם יתעלה להחרים מן האדם מדינה מה או עם מה או ידרו ישראל זה כמו שנזכר מנדר ישראל בפרשת חקת וידר ישראל נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם וכמו שצוו ישראל על ידי יהושע להחרים את יריחו וכמו שצוו ע"י שמואל להחרי' את עמלק שכבר נזכר שם שנמשך למצוה הזאת להמית כל האדם והבהמה שיש לאנשים ההם אשר חוייבו להחרים הנה לא יפדה דבר מן החרם ההוא אבל מות יומת כל מה שהחרימו מן האדם והם הב"ח אשר שם והיה זה כן כי כמו זאת המלחמה ראוי שתהיה לכלות הרעים לא לאהבת התועלת ולזה חייבה התורה שלא לחיות כל נשמה משבעה עממין ולמחות זכר עמלק:

ל

וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ להשם הוא קדש להשם. רצ הש' יתע' שנפריש מעשר מן הזרע והפירות אחר שהפרשנו ממנו תרומה לכהנים ומעשר ראשון ללוים וזה המעשר נקרא מעשה שני והוא נאכל לבעלים בירושלם כמו שנתבאר בפרשת ראה אנכי ושם התבאר שאפשר לבעלים לשאת אותו שנאמר וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו וגו'. ועניין קדושתו הוא שאינו נאכל אלא בירושלם ואינו נאכל באנינות ובטומאה כשאר הקדשים כמו שיתבאר במה שיבא:

לא

ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו. כבר זכרה התורה בזה ממה שקדם ולפי שאמרה התורה בזה המקום איש מה שלא אמרה כן בשאר הדברים שקדמו שגואלים הבעלים והוא שכבר אמר בבהמה ואם גאול יגאלנה ובבית אמרה ואם המקדיש יגאל את ביתו ובשדה אמר ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו למדנו מזה שאין דין תוספת חומש נוהג בפדיון מעשה שני אלא כשהיה הגואל איש ואמנם האשה פטורה מתוספת חומש ולפי שאמרה איש ממעשרו למדנו שפדיון מעשה שני שיוסיפו בו חומש כשיהיה הפודה בעל המעשר כדרך שהיה הפדיון והמעשר שלו והנה התועלת בזה המעשר הוא התועלת אשר בשאר המעשרות ועוד יש בו תועלת להטיב לעניים כמו שהתבאר בפרשת ראה אנכי וזה שכבר ימצאו רבים שיעלה מעשרם לחשבון גדול ולפי שיחוייב להם לאכלו בירושלם הנה לפי שלא יתעכבו שם מאד יתנו ממנו לעניים לאכלו שם:

לב

וכל מעשר בקר וצאן כל אשר וגומ'. מצד ענינו למדנו שזה המעשר נאכלים לבעלים ג"כ בירושלם ולמדנו שאין זה המעשר נוהג אלא בבקר ובצאן והיה זה כן כי הם ראויין לקרבן מבין שאר הבהמות ולפי שאמר כל אשר יעבור תחת שבט שהוא מורה שיעבור מעצמו. למדנו שמעמידין אמותיהם בחוץ כדי שיבאו הטלאים והעגלי' מעצמם לקולם ומונין אותם אחד אחד ומקדשין העשירי והוא מבואר שאי מעשרין אלא הטלאים משנה זו כי התורה הקפידה גם בזרעים שלא יעשרו מזרע השנה על חברתה שנאמ' עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השד' שנה שנה וכ"ש שתקפיד בזה בבהמה שמשתנה ענינה יותר בשנה שנה ומזה ג"כ יתבאר שאין מעשרין מהצאן על הבקר ולא מהבקר על הצאן ולפי שאמ' העשירי יהיה קדש לה'. למדנו שאינו נוהג במוקדשין כי הם קדש קודם עברם תחת השבט ולמדנו עוד מזה שהעשירי יחוייב שיהיה לו צד אפשרות להיות קדש אל לא יחוייב שיהיה תמים שכבר אמר אחר זה לא יבקר בין טוב לרע להורות שאף על פי שהוא בעל מום כבר יהיה מעשר ולזה לא יתכן שיהיה מעשה בהמה מי שלא היה לו שעת הכושר להיותו קדש כמו כלאים ונדמה ויתום ויוצא דופן ומחוסר זמן והטרפה גם כן אינה מעשר שנאמר כל אשר יעבור והטרפה אינה עוברת רוצה לומר שאין מדרכה להיות עוברת שהרי היא הולכת למות. וראוי שתדע שהעוברים תחת השבט שהוא ראוי שימצא שם עשירי בעת צאתם נפטרו ביד מעשר ואף על פי שלא יהיה שם עשירי בסוף המנין ומה שיעבור מהם שאין ראוי שימצא לו עשירי לא נפטר מיד מעשר ומתעשרים כשימצאו לו נולדים אחרים להשלים המנין והוא מבואר שהעשירי הוא מה שהוא עשירי לפי מאמר המונה והוא אשר אפשר בו הטעות כמו הט' והי"א והנה אלו הם קדשים מצד המאמר אבל אינם מעשר בהמה כי אינם עשירי על דרך האמת וראוי שתדע שמה שהוא פק אם הוא חייב במעשר אם לא הוא פטור מן המעשר כי אולי הוא פטור מן המעשר ואין אני קורא בו העשירי יהיה קדש ולזה יהיה לפי מה שאחשוב הלקוח והנתן במתנה פטור מן המעשר שמא נתעשר מיד בעליו אלא אם היה לקוח או נתן והוא עדיין מחוסר זמן כי אז ידוע שלא נתעשרו עדיין וכבר יתבא' זה באופן אחר והוא שהתורה לא חייבה במעשר אלא מה שיעבור תחת השבט שנאמר כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש ולזה יתבאר שכל מה שמכר או נתן או אכל קודם שיעבור תחת השבט פטור מן המעשר והנה יעבור תחת השבט משעת כניסת לדיר להתעשר והנה הנתינה והלקיחה לא יפטרו מהמעברה תחת השבט אלא כשהיה ראוי לזה ביד הבעלים כמו מחוסר זמן לא נפטר מן המעשר בלקיחה ומתנה כי אמרו כל אשר יעבור תחת השבט ייחד בו אשר עבר תחת השבט מן הראוים לעבור וזה מבואר מצד השרשים הוללים ובכלל הנה התורה ביארה אסור טבל בזרעים והם יותר ראוים בזה הדין מהבהמה כי יש בהם חיוב תרומה ומעשר ותרומת מעשר ולזה הוא מבואר שאין אסור טבל בבהמה ולזה לא יאסר לו לאכל ממנה ולמכור ולתת קודם שנתעשר. והנה התור' ביאה במחוסר זמן שהזמן מונעו מלהקריב ולא זכר זולת זה כי מיום השמיני ירצה לקרבן אשה אף על פי שלא נתעשר וזה מה שיורה שהלקיחה והנתינה פטורים ממעשר בהמה:

לג

לא יבקר בין טוב לרע וגומ'. רוצה לומר שאפילו אם היה העשירי בעל מום או כחוש אין ראוי להמתין שיעבור תמים או שמן ויקדשנו אלא העשירי בעצמו יהיה קדש היה בעל מום או תמים כחוש או שמן והנה הזהירה התורה שלא לשנות מעשר בהמה מה שלא הזהיר זה במעשר שני לפי שיש במעשר בהמה דבר הוא קדוש למזבח ולזה היתה קדושתו יותר חמורה ולזאת הסבה בעיני צוה שלא ימירנו שאם ימירנו יהיה קודש הוא ותמורתו כמו העניין בשאר קדשי מזבח ואמר בו לזאת הסבה גם כן שלא יגאל לבעלים ולזה הוא מבואר שאינו נמכר לאחרי' כי אם היה אפשר שימכר לאחרים היה ראוי שיהיו הבעלים קודמים בזה והוא מבואר שזה האסור הוא כשהיה תמים אמנם היה בעל מום הרי הוא נאכל במומו והרי הוא חולין לכל דבר כמו העניין בבכור בעל מום כמו שיתבאר בפרשת ראה אנכי. ובכאן נשלם הביאור בזאת הפרשה:

לד

וידבר יי אל משה במדבר סיני לאמר. דע כי כבר נמנו ישראל קודם זה והיה מספרם זה המספר בעינו שהיה בה המספר הנזכר בזה המקום וזה כי בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן כמו שנזכר בפרשת פקודי וקודם זה נמנו ישראל והביאו בקע לגלגולת כמו שנזכר שם לעשות האדנים וווי העמודים ושאר הדברים שנזכרים והנה היו או ו' מאות אל וג' אלפים ות"ק וחמשים וכן היה מספרם בזה המקום כמו שתמצא וזה ממה שיראה ממנו כי האנשי' הקרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לס' שנה עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבני עשרי' כמספר מה שחסר מהם מבני ששים שנה וזה מורה על עוצם השגחה השם יתעלה בהם להחיותם הזמן האפשרי וזה שאתה תמצא לפי הנהוג כי האנשים הקרובים לעשרים שנה הם רבי המספר מאד מאנשים הקרובים לששים שנה כי מה שיגיעו מזה המספר הם מעטי המספר. ואחשוב כי במספר הראשון לא נמנו הלוים ולא נהנו בקע לגלגלת למלאכת המשכן כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלויים למספר השני בזולת הלויים ואולם כשהיה הראשון בזולת הלויים גם כן היה אפשר לפי מה שזכרנו וכבר יורה שישראל היו מושגחים בזה האופן גם בהיותם במצרים מהרבוי העצום שנתרבו שם במעט מהזמן. שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגומ'. אחשוב כי הרצון באמרו במספר שמות שהם מנו השמות לכל זכר ולא מנו האנשים בעצמם כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שהתבאר מדברינו בפרשת כי תשא וזה אמנם היה באמצעות נשיאי השבטים שלקחו שמות כל שבט לגלגלותם ומנו כל השמות הנכתבים כדי שלא ימנו האנשים בעצמם ונמנו כל יוצא צבא כי הכונה היתה שילחמו עם שבע עממין ויכבשו הארץ ורצה השם ית' שיפקוד אותם כדי שיתברר להם הפלגת השגחת השם ית' כשיפקדו אחר המלחמה ולא יפקד מהם איש כמו שנמצא זה העניין במלחמת מדין אלא שגרם החטא ונתאחרו במדבר עד תום ארבעים שנה ונכלל תועלת שני והוא שכבר נתיחסו כלם על משפחותם לבית אבותם על ידי משה ואהרן שהיו נביאים.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.