הרחב דבר/ויקרא/כז

הרחב דבר ויקרא כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וכבר הקשו התוס׳ בד״ד א׳ דפשטי׳ דקרא בנודר ומעריך קאי אמנם ברור דחז״ל דייקי מדכתיב בסיפי׳ דקרא אשר תשיג יד הנודר. והוא מיותר שהרי בנודר מיירי. אלא בא ללמדנו עוד כונה שני׳ דרישא דקרא מיירי בנערך. והא דלא בעינן שיהא הנערך עומד ממש. כבר כתבו התוס׳ סוטה דכ״ז דא״א לפרש עמידה ממש שהרי מיירי גם בבן חודש. אלא בראוי להעמדה פי׳ אם אוחזים בזרועותיו ועומד על רגליו מיקרי עמידה. ומזה הטעם גם חיגר נערך:

ולא כהתוס׳ זבחים דנ״ט ב׳ שכתבו שזה הדין אינו אלא מדרבנן משום קנס כדמוכח פ׳ המנחות והנסכים דק״א משום דלא שכיחי תמימים לא מיפרקי אבל שיטת הרמב״ם אינו כן ומזו הסוגיא עצמה מוכח הכי דבשביל שאינן נפדין קרי לה אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים שאינו מק״ט לר״ש. ואי הוי מדרבנן לא קרינן שאינו יכול להאכילו כמש״כ התו׳ בב״ק דע״ז ב׳ ד״ה אומר דזה דוחק לומר דמה שהוא מדאוריי׳ בת פדי׳ מיקרי שאינו יכול להאכילו. אלא באמת מה״ת הוא מה שאינו נפדה. ולשון הגמ׳ במנחות דקאמר משום דלא שכיחי תמימים לא מיפרקי. הוא טעם על גזרת התורה. והכי נראה פרש״י ע״ז די״ג ב׳ בד״ה ונשחטי׳ מישחט. דמשום דסופו להקדישו למזבח אסור להטיל בו מום מה״ת דקרינן בי׳ תמים יהי׳ לרצון:

ולפי דברינו מבואר כשיטת הרמב״ם בהל׳ ערכין פ״ז הי״ד דסתם הקדש מפקיע מידי שעבוד. ולא כפרש״י ותוס׳ וראב״ד שכתבו שדוקא בקדשי מזבח. ור״ת ג״כ שכ׳ דאפי׳ קדשי בה״ב מפקיע מ״ש פירש שדוקא במטלטלין כך הוא. כמבואר בתוס׳ ב״ק דל״ג ב׳ בד״ה משום. אבל הרמב״ם לא ס״ל הכי. והנה התוס׳ בב״ק שם הוכיחו דעתם מדאי׳ שם גבי שור המזיק הקדישו מוקדש משום דר״א גזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. משמע שאינו אלא מדרבנן. והמה ז״ל בעצמם דחו שם ובגיטין ד״מ ב׳ בד״ה הקדש ראי׳ זו דשור המזיק שאני. ולכאורה תמוה אמאי לא הביאו אותה ראי׳ מעיקרה דמימרא זו בערכין דכ״ג דשם מיירי בשעבוד כתובה ובע״ח וקאמר משום דר״א. וכמש״כ התוס׳ בערכין שם. אבל באמת אין משם ראי׳ כלל. שהרי פרש״י התם דר׳ אבהו בפרק בתרא. מבואר דעיקר הא דר״א הוא בדל״ג לענין מקדיש בית בבתי החצרים וגאל אחר מיד הקדש ופגע בו יובל כו׳ ודוקא גאל אחר אבל בנ״ז אינו יוצא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון. וקאמר התם מנלן מבן לוי כו׳ והתם מנלן דתניא ויצא ממכר בית כו׳ ממכרו יוצא בחנם ואין הקדשו יוצא בחנם אלא בפדיון. הרי שהוא מה״ת ומכ״מ קאמר שלא יאמרו כו׳ אלא ע״כ הוא טעם על ד״ת וכמש״כ לעיל מקרא ט׳ בסוגי׳ דמנחות. מש״ה לא הביאו התוס׳ בב״ק אלא מסוגי׳ דשם דקאמר בזה״ל משום דר״א גזרה שלא יאמרו כו׳ מבואר מלשון גזירה שהוא מדרבנן. וע״ז יישבו שפיר דבשור המזיק שאני. שהוא עדיף משעבוד בעלמא. ורש״י הוכיח שיטתו ממשנתנו עצמה דתנן שפודה בדינר. ואמאי הא לכתחילה אין פודין אלא בשווי. אלא שאין הקדש מוציא משעבוד ואינו הקדש אלא מדרבנן. אבל הרמב״ם בהל׳ ערכין כ׳ דהא דהפודה פודה ע״מ ליתן לאשה בכתובתה כו׳ הוא מעומק הדין. והמשיל לשני לקוחות שכתבה לראשון דו״ד אין לי עמך. מכ״מ אם מכר הראשון לשני גובה משני. וה״נ אע״ג דהקדש מפקיע מ״ש מכ״מ כשיפדה יחזור השעבוד. מאחר שכן אין שוה להפודה אלא דינר שהרי יהא מוכרח לשלם לאשה ובע״ח. עוד הוכיחו התוס׳ מסוגיא דכתובות דנ״ו דקאמר שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא כו׳ אלמא דקד״ד לא אמר רבא. אבל שיטת הרמב״ם בסוגיא דכתובות דהישוב שאני קונמות דקה״ג הוא קאי גם על קושית הש״ס הקודמת דמע״י הוי דבר שלא בא לעולם. ומשני דאמרה יקדשו ידי לעושיהם. ע״ז משני רב אשי דקונמות קה״ג הוא. ולא מיקרי בזה דבר שלא בא לעולם דהוי כעובר דאע״ג דבמקח הוי דבר שלא ב״ל מכ״מ בקדושת הגוף הוא קדוש. והכי פי׳ התוס׳ במ׳ קידושין דס״ג בד״ה וידים. ואחר שכן אפשר לפרש וכדרבא הוא ישוב בפ״ע. כמו א״נ דאפי׳ הוי קדושת דמים וצ״ל יקדשו ידי לעושיהם. מכ״מ על ק׳ דשיעבוד מיושב כדרבא. וכדעת הרמב״ם ז״ל דאפי׳ ק״ד מפקיע מ״ש: עוד למדנו מדיוקא דרבא מהאי קרא דשעבודא דאורייתא. והכי דעת רבא ר״פ א״נ כר׳ אושעיא ולא כר״ח ותלי׳ בשעבודא דאורייתא ע״ש. והנה בב״ק דק״ד איבעיא להו ישתלמו קאמר או יש תלמוד. ופרש״י דיש תלמוד היינו גזלה ופקדון דפרשה זו יתירא. וקשה לי דלא מצינו זה הלשון בכל ת״כ דע״ז הלמוד שמדבר יהא מסיק התנא יש תלמוד. אלא נראה דה״פ ישתלמו מדרבנן משום דשעבודא לד״א או יש תלמוד ממק״א דשעבודא דאורייתא. א״ל יש תלמוד ממק״א והיינו דיוק דקראי דילן:

וזה ברור לכ״ע לא מיבעי לר״י ור״ש דס״ל דאפי׳ לא נגאלה כלל יוצאה לכהנים ביובל א״כ בע״כ האי בצאתו אתי למש״כ לאפוקי ביד בעלים. אפי׳ לר׳ אלעזר דס״ל דאם לא נגאלה אינה יוצאה לכהנים. ומפרש רבא א״ק והיה השדה בצאתו וגו׳ ולא מיד הקדש מכ״מ עיקר קרא אתי למש״כ ולא מיד בעלים. אבל מכ״מ ממילא א״א ללמוד אלא במקום שיוצאת בל״ז משא״כ הקדש אכתי לא שמענו שהקדש יוצא ביובל בלי פדיון כדאי׳ בדל״א זהו סברת ר״א. אבל עיקר תיבת בצאתו בא לאפוקי מן הבעלים:

אכן לא ביארו מקור לסברא זו לחלק. וכבר הראיתי בהע״ש סי׳ ק׳ אות ח׳ מקור החילוק עפ״י דבריהם בתמורה דכ״ז ב׳ לחלק בין בעלים לאחר לענין נפדה פחות משלשה דבאחר אינו פדוי משא״כ בעלים. אח״כ ראיתי שגם הגאון טורי אבן מגילה דכ״ג כתב כן לחבר שני דיבורי התוס׳ אלו. והוסיף להוכיח מהא דאי׳ בבכורות די״א דפטר חמור פודהו בשוויו משום דלא יהא חמור מהקדש ומכ״מ אם פדה בעגל ובשחוטה כו׳ אינו פדוי משום דשה בעינן. ולא אמרינן שיהא פדוי מטעם הקדש שוה מנה שחללו על ש״פ. אלא משום דפט״ח דקדיש מרחם הוי בעלים כאחר. זהו דברי הגאון ז״ל. ונראה דס״ל דשלא בבעלים באמת אם נפדה על פחות משווי אינו פדוי. ואאל״כ כדמוכח מסוגיא דב״מ דנ״ט א׳ דאין אונאה להקדשות משום דשמואל. והרי משנתנו אפי׳ באחר והכי מבואר עוד במעילה די״ד לענין תרה״ל. אלא עיקר הנ״מ בין בעלים לאחר הוא משום דמצוה בבעלים כדתנן בערכין פ״ח. והוא זכות הבעלים כמש״כ לעיל כ׳. אבל אם אין בעלים או בדיעבד אפי׳ באחר הוא פדוי. והא דפט״ח הוא משום דמיירי שפדה בתורת שה. ואכ״מ:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.