משך חכמה/ויקרא/כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה ויקרא כז

ב

בערכך נפשות לרבות ערך סתום. פירוש, שנותן בפחות שבערכין שאינו בהשג יד והוא כעין גז"ש מבערכך דכתיב גבי נקבה יתירא גבי מבן חודש כו'. אולם מה דכתיב גבי מבן עשרים ואם נקבה והיה ערכך שלשים שקל, נראה, דמרמז דזה הערך איכא כבר במשפטי התורה גבי אמה שנגח השור כסף שלשים שקלים יתן כו' ומלמד אותנו, דגם בעבד, שאינו בת"ת ובמצות ג"כ דין ערך הזכר חמשים שקל, דקרא מיירי גם בעבדים, דערך נקבה שוה לתשלומי האדון, ובכ"ז הזכר חמשים שקל, וכמו שכתבו תוס' בריש ערכין. ודו"ק.

ג

והיה ערכך כו' ששים שנה כו' והיה ערכך חמשים כו' בשקל הקדש, דאמרו בכורות דף נ', דלבתר דהוסיפו הוי הערך בשקל הזמני הנוסף, ומעשרים גרה הוסיפו עד כ"ד מעות, ויעוין רמב"ם פ"א מהלכות ערכין הלכה ד', לכן אמר קרא, דהשנים בזמן הנערך, וזה והיה ערכך הזכר כו' עד ששים שנה, וכתיב והיה, שזה מורה על אם יהיה העתיד כבר נגמר ויצא למציאות לגמרי, שכן דרך לשון עבר, אשר עם וא"ו המהפכו לעתיד. ויעוין התורה והמצוה תזריע סימן וא"ו, ולא הביא הגמ' דכתובות דף מ"ב ונתן לחוד יתן לחוד, שזה מורה על ענין זה, שונתן פירושו שיהא כבר נגמר הנתינה, וזה לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה. וזה שבעת הערך כבר הוא מן עשרים ולא בעתיד אחר הערך, טרם שעמד בדין, דהשנים בזמן הערך, והיה ערכך חמשים כו' בשקל הקדש ג"כ כפי השקל שכבר היה במציאות בעת הערך, וזה אם העריך עצמו בעת שהיה השקל עשרים גרה, ולסוף הוסיפו טרם שעמד בדין על כ"ד גרה או להיפך, הכל בזמן הערך שכבר היה נודע כמה הוא השקל הקדש, ולכן כפל הכתוב והיה ערכך פעם שני לפי הפשט. ודו"ק.

בשקל הקדש כו'. לפי שנאמר ופדה כו' יכול בעבדים וכו' ת"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים וכו' מנין לרבות דבר המטלטל ת"ל ופדה לרבות דבר המטלטל. כן הגירסא האמיתית בפירוש הר"ש משאנץ, וכן להלן פרק י"ב ובתוס' שבת קכ"ח. והא דכתב ופדה גבי בהמה הטמאה ושקל הקדש למעט קרקע גבי שדה הוא נאות, דבבהמה טמאה דקדשיו לבדק הבית לא צריך קרא למעט קרקע, דאיך יתכן דיסיר הקדושה מדבר דמועלין בו וקדשי ד' ע"י פדיון בקרקע דאין מועלין בו והוא הדין עבדים כמקרקעי דמי ואין מועלין בו, יעוין סנהדרין דף ל"ח, ורק גבי שדה אחוזה ומקנה, דאין מועלים בהם סד"א דפודין אותם ע"ג קרקע כתב בשקל הקדש, דאין פודין רק במטלטל, והרבוי דנפדין אף שלא בשקל כתב גבי בהמה דמועלין בה ואפילו כן לא בעי דוקא כסף. ודו"ק.

ד

ואם נקבה היא והי' ערכך שלשים כו'. הא דאמר היא קאי על הנפש. ויתכן דמרמז, דאם היתה אז מעוברת היא חד גופא לענין ערכין, דהולד לא עדיף מבן פחות מחדש והערך חדא, ואף שילדה זכר בכל זה אחרי דכל הערכין כשעת הנדר אין נותנין עבורה ערך זכר רק ערך נקבה, כיון דהיא נקבה נותן כפי מה שהיא ולא ולדה, אבל בזכר ל"כ הוא וזה מבת עשרים עד ששים שאז זמן ההולדה בנשים. ויתכן למדרש ואם נקבה שהיא אם, שהיא מעוברת והוכר עוברה יעוי' ריש פרק בן סו"מ וכזה דריש תמורה י"ח יעוי"ש.

הנה אמרו דנשאת פחות מכ' יולדת עד ששים (פ' י"נ), וכתבו בתוס', דהאשה מתה יותר מזכר מפני שמסתכנות מלידה, אבל זקנות מאריכין ימים מזכרים, יעוין ריש הכותב בתוס' ובדף נ"ב, לכן מעשרים עד ששים כתוב אם נקבה ומששים ולמעלה כתוב אם זכר, שזה אינו מצוי בזכר יותר מששים, כדרב יוסף עביד יו"ט סוף מוע"ק.

ה

ואם מבן חמש כו' עשרת שקלים ואם מבן ששים שנה כו' ולנקבה עשרה שקלים. עשרת הוא שם דבר עשור של שקלים, וכמו שפרש"י בפ' בא על שלשת ימים. והוא שהכתוב מרמז, שמבן ששים שנה הוא יכול להעריך את עצמו, וע"ד הרגיל דברה תורה, והוא תלוי אם השיגה ידו יתן לפי מה שהשיג, רק לא פחות מסלע, וזה שקל, שאין ערך פחות משקל, ולכן אם השיגה ידו עשרה שקלים הוא מנין קיבוץ מעשרה שקלים נפרדים, אבל מבן חמש שנים הוא קטן שאין נדרו כלום ואחר מעריכו, אם כן אינו תלוי אם השיגה ידו רק בנודר לא בנידר, וכשהתורה מדברת ביחס הנידר אל הערך אמרה עשרת מנין סתמי, עישור של שקלים, לא בקבוץ, שאף אם אין לו לנידר אינו תלוי בהשג ידו, ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר. ודו"ק.

ו

ולנקבה ערכך שלשת כו'. הא דכתב כאן ערכך אצל נקבה יותר ממקום אחר, משום שמקביל ערך הנקבה אצל הזכר, כמו ערך מבן עשרים ועד בן ששים, ששם הוא לנקבה שלשה חמשיות מערך הזכר, כן כאן מבן חודש הוא שלשה חמשיות מהזכר, לכן אמר ערכך הקודם. ודו"ק. ולפי התו"כ [וכן בגמ'] נראה משום דכתיב קודם איש כי יפליא נדר בערכך והוא לרבות ערך סתום, וכתב כאן ערכך בנקבה מיותר לרמז שהערך סתום יהיה שלשה שקלים, כמו שאמרו פ"ק דף ד', והוי כמו ציון ולנקבה ערכך הסתמיי וזה שלשת שקלים כסף. ודו"ק.

ח

והעמידו לפני הכהן. היה צ"ל ועמד, רק דבנערך משתעי קרא, שהוא יעמוד, והמעריך מעמידו. ויעוין אור שמח בזה ובראב"ע. ויתכן רמז לזה דאמרו חייבי ערכין ממשכנין, א"כ הגזבר של הקדש מעמידו לפני הכהן ומעריך אותו. ונכון.

ערכין דף י"ז ע"ב. עני והעשיר אשר תשיג יד הנודר. פירוש שתשיג ידו היינו בשעת נתינה, זהו בשעת הערך, היה עני ובשעת נתינה, העשיר, עשיר והעני עפ"י אשר תשיג, היינו שהפה שנדרה השיגה, זהו בשעת הנדר. ולכך במצורע כתיבא אשר תשיג ידו, וכן בקרבן עולה ויורד כתיב ואם לא תשיג ידו, שהכל תלוי רק בשעת הנתינה, ועשיר והעני מביא קרבן עני. וזה ברור. ועיין תו"כ מצורע פסקא ע'. ועיי"ש בתו"כ דדריש שיכול אימתי אני אומר מביא קרבן עני בזמן שהוא עני מתחלתו היה עשיר והעני מנין ת"ל אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו, שיכול אימתי אני אומר יגמור כעני בזמן שהתחיל בעני, הביא את אשמו עשיר כו' ולא דריש חד קרא, לאפוקי, שאם היה עני והעשיר בינתים ואח"כ העני שיביא בעניות, דלא כמו דאמר ר"י בערכין, משום דהך ברייתא לאו ר"י, דכר"ש אתיא. עיי"ש ודו"ק. ובפסקא ע"ב יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה תגמר כעניה ת"ל זאת, פירוש, שהביאה קרבנה, היינו חטאת בעניות, יכול שתביא קרבן עולה ג"כ בעניות ת"ל זאת, פירוש דוקא במצורע, שהוא השתנות בקרבן, כי הביאו חטאת מן העוף ולא מן בהמה כעשיר, אבל ביולדת אין השתנות בקרבן שהחטאת תמיד עוף. ודו"ק.

ט

ואם כל בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קדש. פירוש הפסוק נדחקו המבארים. ונראה, דזה מסתברא דלר' שמעון, דיליף כל הקדשים לתמורה ממעשר בסוף פ"ק דתמורה אמרינן מה מעשר בהמה דהוא דבר שחובה, שאין קבוע לו זמן לא קרב בבמה (אף בבמת צבור), כן אין תמורה, נוהגת בקדשי במה וז"ב, דלדידיה בקדשי במה בעת היתר הבמות לא תפסה בהו תמורה. והנה בפ"ק דבכורות י"ד אמר דקדשי במה חל קדוה"ג עלייהו על בעלי מומין, ואם הקריבן עובר בלאו, דקדשי ואינן קרבין, לזה אמר הכתוב שכל בהמה, איזה בהמה, מי שבה הדין שהבהמה שראויה להקריב קרבן לד', וזה על המזבח היא כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קדש, שרק בזה חל קדושת הגוף, אבל אם אינה ראויה להקריב ממנה קרבן, היינו בעלת מום קבוע, תו לא חלה עלי' קדוה"ג למזבח, וזה רק במזבח ובמת צבור, ששני הדברים תלוים זה בזה, דבעל מום קבוע, שאינו ראוי להקריב לא חלה עלי' קדוה"ג, בזה איכא דין תמורה, דאם המיר תופס תמורתו, אבל קדשי במה כיון דאף ע"ג דאינו ראוי להקריב הוא בעל מום גם כן חלה קדוה"ג עליו, בזה ליכא דין תמורה ואינו תופס תמורתו. וכל הכתוב הוא במאמר, מאמר התנאיי של ואם, ואם באיזו אופן שכל בהמה אשר יקריבו כו' לד', בזה כל אשר יתן ממנה (הוא מן הקרבן לד', לכן כתב לשון זכר ממנו) יהיה קודש, וגם הקדושת הגוף אינו חל רק אם ראוי' להקרבה ולא חלה על בע"מ, בזה לא יחליפנו כו' ואם המר ימיר כו' ותמורתו כו'. ודו"ק. ובתורת כהנים פ' אחרי על קרא דוזבחו זבחי שלמים לד' אותם דריש ר"מ אותם, יתכן למעט אותם ולא תמורתם, שתמורות אינן קדושין בהם. ודו"ק.

ודע, דבכור ומעשר וולדות ותמורות חלין קדושתן על בעלי מומין קבועין (וסימנך במו"ת). והנה בכור אינו בכלל קרא זה, דכתוב כל אשר יתן ממנו ובכור אינו נותן, רק דקדוש מאליו ואינו צריך להקדיש אותו ולד ותמורה דחלה קדוה"ג על בע"מ שפיר אינו נוהג בהן דין תמורה, אבל מעשר, דחלה קדוה"ג על בע"מ, ואם כי אינו קרב למזבח, בכ"ז קדיש קדוה"ג, וא"כ סד"א, דאינו בכלל קרא דבהמה, שהקדושה עם הקרבתו שניהן דוקא בתמימין לא בעלי מומין ולא חלה תמורה עלייהו, לכן כתב קרא בפירוש גבי מעשר, דדין תמורה נוהג בהו, וזה נכון מאוד. ויעוין ספר אור שמח בזה.

י

והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. בתו"כ יהיה קדש מלמד, שהקדושה חלה בבע"מ קבוע כו'. בגמ' דף י"ג אמר, דר"י דריש יהיה לרבות הולד, וריב"י סבר כרבנן ומוקי לרבות שוגג כמזיד. ונראה לי דשניהם דרשי הך יהיה, דכתוב לקמן גבי מעשר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, דהך יהיה מיותר ג"כ, אבל יהיה דכאן מרבה בע"מ קבוע לתמורה, ודו"ק.

יא

ואם כל בהמה טמאה וכו'. בתו"כ יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כו' יכול יפדו על מום עובר. מזה מוכיח הגמ' בתמורה, דלרבנן קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, דבקדשי בדה"ב לא נפקא מינה בין מום עובר למום קבוע. ושם פסקא ב' טמאה לרבות את המתה יכול אמר ה"ז הקדש ומתה תפדה ת"ל והעריך כו' מנין לרבות כו' מה בה"ט המיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה אף אני מרבה את המתה כו'. צ"ב טובא, דבמאי מיירי אם נימא בקדשי מזבח, למה צריך לרבות מתה, הלא אף אם קדם מומו להקדשו ג"כ לא בעי העמדה והערכה, דדיקלא בעלמא הוא דאקדיש, ולומר דהך תנא כתנא דבי לוי, דאמר בתמורה ל"ב, דאף בע"מ מעיקרו בעי העמדה והערכה וקא מרבה הוא הדין מקדיש המתה, דבעת שהקדישה לא היתה בת העמדה דהיא נפדית. וזהו דקאמר, שאם אמר ה"ז הקדש היינו בבע"מ מעיקרו. ולכן ממעטו רק משום העמדה והערכה, אבל משום אין פודין קדשים להאכילן לכלבים בבע"מ מעיקרו לכו"ע פודין (עיין משל"מ הלכות איסורי מזבח בזה), ודלא כמו שערבב הקרבן אהרן הטעמים במח"כ. אבל זה דחוק, דלא נזכר כלל בע"מ מעיקרו ולא משמע גם מתמורה כן.

וע"כ צריך לפרש, דמיירי בקדשי בדק הבית [דהך תנא סבר בין קדשי מזבח, בין קדשי בה"ב היו בכלל העמדה והערכה, כמפורש בתמורה], ובקדשי בדה"ב בודאי אין חילוק בין בע"מ מעיקרו, דבין כך ובין כך אינן נפדין, וכן כתבו רש"י ותוס' ל"ג ע"א שם. ובכ"ז מרבה מתה אם הקדיש מתה, דמעיקרא לא הוי בת העמדה והערכה ג"כ נפדית. וברור, דלברייתא זו כיון הרמב"ם בהל' ערכין פ"ה פסקא י"ב ז"ל, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הר"ז תפדה כשאר מטלטלין, והיינו ברייתא דילן. והראב"ד סובר, דדברי עצמו הן, ואם נימא, דבקדשי בדה"ב ג"כ אין פודין להאכילן לכלבים א"ש, כיון דמעיקרא לא היתה עומדת רק לכלבים, ומתחלת הקדשה חלה עליו הקדש לפדותה לכלבים, כזה פודין, וכמו שהטיבותי לדבר בחידושי למסכת תמורה להשיג על השעה"מ תמן. ודו"ק. וכן משמע מתוספתא שמה. ולפמש"כ א"ש, דמזה פשיטא ליה דתנא דתו"כ סבר בין ק"מ בין קדשי בה"ב בכלל העמדה והערכה. ועיין תוס' שם ד"ה ואמר רחמנא עביד ליה העמדה והערכה ודו"ק. אח"ז ראיתי להירושלמי פרק ג' דמע"ש מביא ברייתא זו ומפרשה בקדשי בה"ב, וסובר, דבטמאה לא בעי העוהע"ר ופליג על תלמודין. ועיין נועם ירושלמי בזה ודו"ק בכ"ז.

יג

ואם גאל יגאלנו כו'. הא דלא כתיב המקדיש נראה משום דבהקדש בדק הבית הלא כבר יצא לגמרי מרשות המקדיש ואין לו בה שום זכות יותר מאחר, ולכן פירשו בתוס' פרק מרובה, דגנב והקדיש לבדה"ב חייב בתשלומי ד' וה' משום דההקדש הוי כמכירה, אבל קדשי מזבח עדיין הוא הבעלים, ולכן חלה עליו הקדש עליו, יעו"ש ולכן תורא דראובן מקרי ואינו חייב ד' וה' על הקדישו למזבח, לכן בקדשי בדה"ב כמו שדה אחוזה וכי יקדיש ביתו כתיב המקדיש, דאין לו שום הבדל בינו ובין אחר רק במה שהוא מקדיש, לא כן בקדשי מזבח דשלו הם, דתורא דראובן מקרי, לכן כתב סתם ואם גאל יגאלנה, ולא כתב ואם גאל יגאל את בהמתו, כמו שכתוב גבי מעשר משום, דהמתכפר אינו מוסיף חומש, ועוד, דאיש אחר מצי לגאול מיד גזבר בלא רשותו, אבל במעשר לא מצי לגאול איש אחר בלא רשותו, משום דאיהו אכיל לה ושלו המה, וכמוש"כ תוס' מרובה דף ס"ח בסוגיא דצנועין. ודו"ק.

סנהדרין ההקדשות בשלשה, ובגמ' אלא לרבנן שלשה מנא להו כו' קשיא. ולקמן בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב כהן אלא לרבנן כהן למה להו קשיא. ונראה, דחדא בחברתה מתורצת, דיסודי התורה, שהשופטים יהיו המדובקים בתורה ועבודה ופנויים מנחלת שדה וכרם, ואין להם יגיעה וטורח, לבד ההשקפה על עסקי הכלל, ומי המה בהיות עם ד' ממשלת כהנים בלא מס ומשא מלך ושרים, כאשר היו בימי יהושע ושמואל, הלא הכהנים היו השופטים, והלוים, לא אחר היו שוטרים, כמו שאמרו יבמות דף פ"ו, ומהאי טעמא כתב בכל מקום אל הכהנים השופטים, ונגשו הכהנים כו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ולכן להורות, דבענין פדיון ההקדשות ובגבייתן בעינן ב"ד, לכן כתבה רחמנא כהן, שהוא השופט המצוי לפי חוקי תורתינו הק' וכפי מה שכתבה בכמה מקומות, וכל קושיא יש לה תירוץ, ולא מפני שבעי כהן כתבה רחמנא כהן. ואולי בקרקעות בעי כהן, לפי שפעמים בשדה אחוזה הוא נוגע, שאם לא יגאל ויצאתה לכהנים ביובל, לכן לא פליג רחמנא שבכל מקום בקרקעות בעי כהן. ודרכי התורה רמו עד שרחוקים מהשגתינו לתת טעם לכל דבר, וכיון דבעי שופט הלא הוי ב"ד ואין פחות משלשה. ודו"ק.

יד

ואיש כי יקדיש את ביתו יכול בבית דירה הכתוב מדבר כו' הא מה אני מקיים ואיש כי יקדיש את ביתו מקדיש אדם את נכסיו קדש לד' מלמד, שסתם הקדשות לבה"ב, עיין קרבן אהרן. אולם כונתו, דקאי בשיטת ר' אליעזר בשקלים, דמקדיש כל נכסיו סתם זכרים ימכרו לצרכי עולות ודמיהן לבדק הבית, ודלא כר' יהושע דאמר, דהראוים למזבח יקרבו עולות, וכן מפורש בירושלמי תמן פ"ד א"ר יוחנן טעמא דר"א ואיש כי יקדיש את ביתו אם בב"ד כו' במקדיש סתם. וכן צ"ל בתו"כ במקדיש אדם את נכסיו וחסר אות ב'. ופירושו, במקדיש כל נכסיו אף הראוין להקרבה יפלו דמיהן לבדק הבית [וכן מצאתי הגירסא באדרת אליהו], והגר"א הגיה הירושלמי שם מן התו"כ. והק"א נדחק בזה. ודו"ק.

טז

ואם משדה אחוזתו. אחוזתו מאמו מנין ת"ל יקדיש איש תו"כ. פירוש, דסובר ירושת הבעל דבר תורה ומפרש, דיקדיש איש שירש מאשתו גם כן הוי דין אחוזה, והוה"ד למה שירש מאמו, וכמו דאמר בסוף יש בכור, דירושת הבעל אינו חוזר ביובל. יעו"ש ודו"ק.

והיה ערכך לפי זרעו חומר שעורים בחמשים שקל כסף. יתכן, כי יש זריעה במפולת יד ויש במפולת שורים, ועיין פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ה), שהרבה צריך זרע למפולת שורים יותר מלמפולת יד, וזה שאמר לפי זרעו, פירוש, כאשר יזרע האדם בעצמו, לא ע"י שורים, הקילה עליו התורה כ"כ, שתשוב שדה אחוזתו. ודו"ק.

יט

ויסף חמשית כו' וקם לו, פירוש, שהשדה היא אצל הפודה, ככל שדה אחוזה, שאם מוכרה אחר זה חוזרת אליו ביובל, אבל במקדיש ביתו זה נכסיו מטלטלין, אם מכרן אח"ז מכורין לעולם כתוב ויסף כו' והיה לו, שכל זמן שלא מכרן הן שלו, ופשוט.

כו

אך בכור אשר יבוכר לד' כו' לא יקדיש איש אותו ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישתו עליו. הראב"ע פירוש אם יקדיש זכר בהמה טמאה לבה"ב אז צריך לפדותו בשויו ותוספות חומש מלבד הטלה שנותן לכהן. ודבריו נכונים. ומצאתי הדין הזה לרז"ל בספרי פ' קרח פסקא קי"ח כפי גירסת הגר"א המחוורת ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה שומעני אף שבה"ט ת"ל וכל פטר חמור תפדה בשה, יכול פ"ח כו' ושאר כל בה"ט בכסות וכלים ת"ל עוד ופ"ח כו' ואי אתה פודה שאר בהמה טמאה כלל, א"כ מה ת"ל בכור בהמה טמאה תפדה אם אינו ענין לבכור תנהו ענין להקדש ב"ה שמקדשים כו' וחוזרים ופודים אותו כו', הרי מפורש, דבכור בה"ט פ"ח מקדישו לבה"ב, ואע"ג דלמאן דאסר בהנאה ואיך יכול להקדיש, דלאו ביתו הוה, הא קאמר הגמרא בכורות דף י"א, דהגונב מבעה"ב פ"ח חייב כפל, אלמא, דמבית האיש קרינא ביה עיי"ש. ובשאר קדשים הקדש עלוי מדרבנן. עיין תוס' סוף תמורה ודו"ק.

כח

אך כל חרם כו' מאדם ובהמה. זה עבדיו הכנענים, שהן כבהמה, לכן כתוב ובהמה. אבל בבמדבר גבי בכור כתוב באדם ובבהמה, דתמן בישראל, לכן כתב לחלק, כמו שכתבו בתוס' שבת דף ע' גבי בחריש ובקציר. יעו"ש. ויעוין בהשגות פרק י"א ה"ו מזכי' יעוי"ש.

כט

אשר יחרם מן האדם. בתו"כ יכול אפילו שלא נגמר דינו ת"ל אשר יחרם מן האדם. ופירש בהתורה והמצוה, דאשר יחרם משמע העומד לכך ומתוקן לכך בלא הכנה. ויפה פירש. שכן דרשו בפ' יוהכ"פ מכל האוכל אשר יאכל זה ביצת תרנגולת כו' ואימא בן פקועה מחוסר קריעה, הרי, דאשר יאכל מורה, שעומד להאכל בלא שום תיקון. ובגמ' פירשו דכתיב מן האדם ולא כל האדם, והפירוש, דאדם כולל אף בן יום אחד כל דהוא כמפורש פרק יוצא דופן (נדה מ"ד.) והנה קטן לא יתכן, שיהא נגמר דינו, אם לא מדין מלך וסנהדרין, כמו בבנות יבש גלעד וכיו"ב, ומדין זה הוי כמו שלא נגמר דינו בב"ד וכמוש"כ בפירוש המשנה סוף פ"ק דערכין, יעו"ש באורך, ולכן כתוב מן האדם ולא כל האדם, שקטן היוצא להרג נערך, שאין בו מיתת ב"ד [לבד בעיר] הנדחת, שתמהו על הרמב"ם דפליגי בזה תנאי. יעו"ש]. ולפי הפשט הוא לא כל חרם, אבל הוא כולל כל האדם שנגמר דינו. ולפמש"ב א"ש, ודו"ק.

לא

ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכו'. בתו"כ. איש פרט לקטן. או יכול שאני מרבה בן ט' שנים ויום אחד ת"ל ואם גאל יגאל. עיין ק"א, דבן ט' שנים ויום אחד גואל מעשרו. ובזה א"ש טובא סוגית הגמ' גיטין דף ס"ה דפריך למ"ד חפץ ומחזירו לאחר שעה אינו זוכה לאחרים מהך דתנן אומר אדם לשפחתו העבריה הרי לך מעות הללו ופדה בהן מע"ש כו' האי שפחה ה"ד אי דאתיא ב"ש דלא אתיא ב"ש גבי', אבל למ"ד זוכה לאחרים א"ש, דכשם שזוכה לאחרים הואיל ואיתא בזה דמצי זכי לעצמו [כמוש"כ תוס' ס"ד ע"ב ד"ה שתופי מבואות וי"ל כו'], הכא נמי הואיל ומצי לחלל לעצמו פרות מעשר דיליה, ה"נ מצי לחלל פרות אחרים, אבל למ"ד אין זוכה לאחרים קשה איך מצי לחלל פרות אחרים, ודוקא גבי מעשר גלי רחמנא כו'. אך מתוספות ד"ה ופדו בהן מע"ש ובת"כ ממעט קטן שאינו פודה לגמרי, ע"כ, דפירשו דממעטו לגמרי. עיי"ש. וכן הרמב"ם לא הביאו. ועיין רש"י בפירוש המשנה בשם הירושלמי ומכ"ז מוכח, דממעטו לגמרי. ובן ט' דנקט לאו דוקא רק עונת הפעוטות, דאז עפ"י רוב הוא בכלל חפץ ומחזירו לאחר שעה. ודו"ק בכ"ז.

יגאל איש ממעשרו. רמב"ם ור"ת מפרשים בקדושין, דאשה שפודה מעשר שני שלה אינה מוספת חומש, והטעם מושכל, דאשה אינה ראוי' לעלות למקום אשר יבחר ד' בו בכל זמן, כי היא הרה או ילדיה קטנים וצריכים לאמם כמו חנה, ולכן שלא יקשה עליה לפדות ולצור הכסף עד שיהא יכולת בידה לעלות ולאכול במקום הנבחר את המעשר פטרה תורה את האשה מהחומש, משא"כ בכל הגאולות. ונכון. ויעוין מש"כ רבינו בסוף הלכות תמורות בזה.

לב

כל אשר יעבור תחת השבט וכו'. בתו"כ קרא לתשיעי עשירי כו' מנין ששלשתן מקודשים כו'. נראה דקשיא לשון הפסוק, דהו"ל למכתב מכל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לד', ולפי שכתוב לשון כל אשר יעבור תחת השבט דריש, דכל אשר יעבור תחת השבט יהיה קדש לד'. אך לפ"ז א"כ כולן קדושים, וזה אי אפשר, לכן דרשו כאילו הוה כתיב כל אשר יעבור תחת השבט תחת העשירי יהיה קדש לד', והיינו, שיהיה במקום העשירי, וכמו דכתיב ואקח כו' תחת כל פטרת רחם בבנ"י, שתחת הוא ענין במקומו ותמורתו, וכמו דאמרינין זו תחת זו (תמורה ט' עיי"ש), וכמו וימליכה תחת ושתי, וזהו דוקא אם כבר נמנה וסמוך לעשירי, אז אם קרא את התשיעי הו"א עשירי קדוש תחתיו. וזה נכון, דכן דרך הפסוק לחסר תיבה, כמו דכתיב יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, דהוא כאילו כתוב ואל יהי מתיו מספר. וכן מצאנו רבות. וספ"ק דגטין א"ר שמעון הנשיא משמיה, דנשיא, וזה כמו שכתוב אמר ר"ש אמר הנשיא. ודו"ק.

לג

והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל. דייק העשירי יהיה קדש לד', פירוש להקרבה, ותמורתו יהיה קדש, פירוש, שאינו קרב כדין תמורת מעשר, דרועה ואינו לד' רק קדש בלבד.

ובתו"כ ת"ל יהיה קדש מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר ריה"ג אומר כו'. נראה משום דריה"ג לטעמיה, דסבר קדשים קלים ממון בעלים, וכן לרבי, דסבר פסח ממון בעלים בפסחים צ' צריך קרא דיהיה קדש ולא שכבר קדוש, לכן כתיב בלשון עתיד, דסד"א דפסח ושלמים נכנסין לדיר להתעשר, כדאמר הגמ' בבכורות ריש פרק מעשר בהמה, לכן איצטרכו קראי אחרינא שמצוה לעשר מעשר בהמה. ודו"ק.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.