רלב"ג/ויקרא/יב

רלב"ג ‏ ויקרא יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פרשת תזריע

אשה כי תזריע

וראוי שנתן סבה בסדור אשר היה בענינים הנזכרים בסדר אשה כי תזריע ובסדר זאת תהיה תורת המצורע כמו שיעדנו ואחר נזכיר בע"ה התועלות היוצאות ממה שנזכר באלו הפרשיות לפי מנהגינו:

ונאמר כי כבר היה הסדר נותן לפי מה שהשרשנו בסוף פרשת ביום השמיני שיזכיר טמאת הצרעת ואחריה טמאת הזב ואחריה טמאת הזבה ואחריה טמאת הנדה ואחריה טמאת יולדת מפני דמי טוהר שלה ואמנם הקדימה התורה טמאת היולדת לטמאת המצורע להעיר על התועלת המגיע מטמאת הנדה והזבה באופן שתאסר לבעלה והוא שאם תתעבר אז יהיה הנולד מצורע לעפוש הדם אשר יתהוה ממנו ולזה האשה מותרת לבעלה בימי דמי טהרה כי אז לא יקרה מזה זה ההפסד כמו שבארנו במה שקדם וכאלו העירה התורה שיפקח הנרדמים להעמידם על כונתה מפני שנותה הסדור הראוי בזה כי זה ממה שיפקח עיניהם לבקש הסב' והנה בעניין הצרעת הקדימה התורה לזכור דין צרעת עור בשר להיותה מקומה יותר כולל וזכרה ממנו תחלת הצרעת שתתחדש בסבת חום נכרי בא מחוץ והו' השחין והמכוה והקדימה לזכור צרעת השחין כי החו' אשר תתחד' ממנו הוא יותר מתיחס אל החום הנכרי בפנימי הגוף מחום האש אשר תתחדש ממנו צרעת המכוה והנה לא היה בשחין ובמכוה הסגר כי אם בשבוע אחד לפי שמציאות החום הנכרי בהם ידוע ומבואר ולזה יחלט הטמאה קודם החלט לטמאה שאר נגעי צרעת עור בשר ואחרי כן זכרה דין צרעת הראש והזקן לפי שמקומה יותר מעטי ולפי שזכרה התורה טומאת מה שיתבאר בו שהוא צרעת עור בשר ואחרי כן זכרה טומאת מה שיתבאר בו שהוא צרעת הראש או הזקן מפני נשירת השער בכללו מהראש אינו צרע' אבל יהיה דינו דין עור בשר להטמא בנגע צרעת ולהעיר שענין הצרע' איננו בא מצד הצור' כי אם מצד החומר זכרה התורה דין הצרעת בבגד והעור והבית והנה נבחרו הבגד והעור להטמא בצרעת מרוב השתמשות האדם בהם סביב בשרו בלבוש ובמשכב ומושב ולהיותם באים מהצמר והחי הקדים לזכר דין הצרעת בהם לדין הצרעת בבית שהוא מהדומם רוצה לומר מהאבנים והנה זכרה התורה צרעת הבגד והעור קודם זכרה תורה האדם המצורע להעיר הנרדמי' על הכונה אשר בעבור היתה הטהרה בו בשתי צפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת כי הוא לזאת הסבה בעינה אשר בעבורה רצתה התורה דין צרעת הבגד ובעור ואחר זה זכרה דין צרעת הבית להעיר שההפסד והעפוש לא יהיה בדברים כי אם מצוי טבע החומר והיה מחוייב בנגעי הבית שיהיה בשני הבנים כי האבן אינו חלק מהבית במה שהוא בית אם לא מצד הרבוי. והרבוי הראשון הוא שנים והיה בו הסגר שלשה שבועות לסבה שזכרנו ואחר שנשלם זכר דיני הצרעת זכרה התורה החמורה אחר הצרעת והוא טומאת הזב כמו שבארנו בסוף פרשת שמיני ולחמר טמאתו החמירה התורה בטהרתו עד שלא יטהר כי אם במי מעיין ויצטרך לספירה שבעה נקיים אע"פ שלא היה כי אם בעל שתי ראיות כמו שבארנו אצל טמאתו לא החמירה התורה יותר ממה שהחמירה בטמא' זבה ונדה ויולדת לפי שטמאתו אין בה כי אם תועלת עיוני להעיר על מציאות הצורה הנעדרת מהזוב כמו שבארנו במה שקדם וטמאת זבה ונדה ויולדת יש בה תועלת להסיר ההפסד מולדותיהן ולזה תמצא בענין בעילתן איסור כרת וטמאת בועלין לטמא משכב ומושב מה שאין כן בבעילת הזבה כי לא יקרה ממנה כמו זה ההפסד והנה היה ראוי שיזכור אחר טמאת הזב טמאת הזבה והנדה אבל הקדים לזכור טמאת שכבת זרע לשתי סבות האחד כי מפני שזכר בטמאות הפורשות מהזכר הנה היה ראוי שישלים המאמר בהן קודם שיכנס בספור הטמאות הפורשות מהנקבה והשנית כי שנמצא טמאת הזב חמור' בזה האופן וטמא' שכבר זרע קלה הנה יעירנו זה למצוא הסב' אשר בעבורה היה ענין הטמאות וזה שהזוב והשכבת זרע נושאם אחד אלא שמהזוב נעדרה הצורה אשר בה יהיה נאות להולדה ולזה יתבאר לנו מזה כי הטמאות האלו הם לזאת הכונה ויישירנו זה לעמוד על כונת התורה בזה ויהיה זה סבה להגיע לנו בזה זהז התועלת הנפלא אשר כוונה התורה בו והנה היה ראוי שתזכור התורה תחלה דין הזבה קודם דין הנדה כי טומאתה יותר חמורה בשהית' זבה גדולה ואמנם הקדימה לזכור דין הנדה לפי שהאשה לא תהיה זבה אלא אם כן היתה קודם זה נדה כמו שבארנו וזכרה אחרי כן דיני הזיבה ואופן טהרתה שהוא יותר חמור כשהיתה זבה גדולה מטומאת נדה עם שכבר תתחייב קרבן להורות על חוזק טמאתה שלא תסור בטבילה אם לא יתחבר אליה קרבן ואולם התועלו' ההגיעות מאלו הפרשיו' הנה הם עשר':

התועלת הראשון הוא בדעות והוא מה שלמדתנו התור' במה שאמר אשה כי תזריע וילדה זכר של זרע הנקבה מבוא בהולדה כמו שבארנו:

התועלת השני הוא במצות והוא להודיע דין טמאת היולד' וטהרתה וכבר ביארנו התועלת המגיע מזאת המצוה בדעות ובבריאות גוף הנולדים והנה שרשי זאת המצות הם ארבעה:

השרש הא' הוא שהיולדת זכר אע"פ שלא ראתה דם טמאה לידה שבעת ימים ואחר זה יהיו לה דמי טוהר שלמות מ' יום ואולם אם היתה יולדת נקבה תטמא לידה י"ד ימים ואחר זה יהיו דמיה טהורים עד סוף שמונים וזה כלו נזכר בביאור התורה וכבר נתבאר זה בספרא וראוי שיתבאר מזה שאם תקר' לה לידה אחרת בימי טהרה נה היא טמאה לידה כבר נזכר זה ברביעי מנדה והוא מבואר ממה שזכרנו כי ממעיין אחד יצאו אלו הדמים הטהרים והטמאים אלא שפעם נמשך לו דם מבושל ופעם דם נא ולזה יהיה זה הזמן שהגבילה לו התורה הוא המשים אותו טהור או טמא לסבה שזכרנו כבר זה נתבאר ברביעי מנדה:

השרש הב' הוא שאין לידה קודם יצירת הולד וזה מבואר בנפשו ולפי שאין היצירה לולד נשלמת קודם ארבעים יום הנה הוא מבואר שהמפלת קודם זה לא תהיה טמאה לידה ולפי שמלשון התורה יראה שתהיה הויה שלמה לפי שכבר אמר בזכר וביום השמיני ימול והנה יראה מזה שלא נשפוט על היות זאת ההויה שלמה באופן שינתן לה דמי טוהר עד שישעיר הולד וזה מבואר חיובו מהסבה שנתננו בדמי טוהר ולפי שהוא מסופק אם כונה התורה במה שאמרה וביום השמיני ימול שתהיה זאת ההויה שלמה או אמרה זה להודיע מצות המילה לפי דרכה הנה נשפוט בזה להחמיר ולא יהיה לה דמי טהר אם ילדה מעת מ' יום להריונה עד שישעיר הולד כבר נתבאר זה בג' מנדה וראוי שיתבאר מהשרשים הכוללים שהיולדת מה שהוא ספק אם זכר או נקבה הנה תהיה טומאה לידה מספק י"ד יום ואם השעיר הולד לא יהיו לה ימי טוהר כי אם שלמות מ' יום כבר נתבאר זה בג' מנדה:

השרש הג' הוא שהוא ראוי שתלד מה שהוא מין אדם שנאמר וילדה זכר וגו'. וביום השמיני ימול בשר וגו'. וזהו גם כן הנהוג בלידה אבל אם ילדה מה שהוא ממין אחד כגון בהמה חיה ועוף אין זאת נקראת לידה שאין זאת נקראת לידה שאין זה מדרך הזרעתה אבל הוא מותר העפוש אף על פי שתהיה שם שלייא וכבר נשפוט שיהיה ממין אדם בצורת הפנים אם היו פני אדם באופן מה כבר נתבאר זה בג' מנדה:

השרש הד' הוא שלא תקרא לידה אם לא היתה דרך הרחם וזה מבואר מצד הוראת הגדר ועם זה יש בזה ראיה מלשון התורה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת לפיכך יוצא דופן אין אמו טמאה לידה ואין לה דמי טהר ואף על פי שיצא דם מהרחם בעת צאת הולד דרך דופן הנה דינו כדין דם שיצא משאר נשים שאינה יולדות כבר נתבאר זה בחמישי מנדה והוא מבואר שאף על פי שהיה הלידה דרך הרחם אין נקראת לידה עד שיצא רובו או עד שיצא ראשו כי אז גם כן הוא כילוד כי יש לו כח למשוך מהאויר המקיף בכלי הנשימה ויוכל לחיות אע"פ שתמות אמו ובכלל הנה לא ימות הנולד שנולד בשלמות אם ישוב להיות קצתו תוך מעי אשה כיון שראשו הוא לחוץ ולזה יתחיל למנות מהעת ההיא ימי טמאה וימי טהרה והעת שיפול בו מצות מילה כבר נתבאר זה בג' ובה' מנידה:

התועלת השלישי הוא במצות והוא מה שצוה למול את הבן ביום השמיני והנה התועלת בזאת המצוה הוא כמו שזכר הרב המורה להחליש כח האבר ההוא שלא ימשך האדם אל זה הפעל המגונה אם לא לקיון המין כי כל שוגה בו לא יחכם וימנע ממנו כל שלמות לרוב המשכו לזה הפעל המגונה וטרדתו בו והוא מבואר מאד מן החוש ולזה אמר נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה ואמר מי פתי יסור הנה ואמר שם כי האויל הולך אחריה פתאום כשור לטבח יובל והוא בלתי מרגיש כי בנפשו הוא והנה לא הסכימה התורה להחלישו באופן שימנע זה הפעל לגמרי אבל הזהירה מזה אפילו בשאר בעלי חיים והנה היתה המילה בשמיני כמו שזכר הרב המורה לפי שאז התחזק כה הנולד קצת חיזוק ולו עדיין מן הרכות מה שיסבב שלא יקשה לו מאד זה החתוך עם שאז לא התחזקה מאד האהבה הדמיונית בין הוריו ובינו ולזה יקלו בו אז למלאת מצות השם יתע' ויהיה זה סבה מביאה להשלמת זאת המצה ואלו באה המצה הראשונה לילוד הנה כשיכנס בגדר החיוב במצות יהיה לו מהקושי בזה הפועל מה שאפשר שיהיה סבה אל שלא ישלים המצוה הזאת והנה זה גם כן אות ברית יוכרו בו אנשי התורה השלמה וזה ממה שישלים קיום התורה כמו שזכר הרב המורה בספרו הנכבד מורה הנבוכים ואולם שרשי זאת המצוה הם ששה:

השרש הא' הוא שזאת המצוה ראוי שתעשה ביום ולא בלילה שנאמר וביום השמיני ימול בשר וגומ'. והכונה ביום ולא בלילה עם שזה העת היותר נהוג שתעשנה בו כמו אלו הפעולות כבר נתבאר זה בשני ממגלה:

השרש הב' הוא שהמצוה היא למולו לאב בן ח' ימים כי אי אפשר שתהיה זאת המצוה לנולד כי אינו בן דעת ותשוב בהכרח זאת המצוה למי שהבן ברשותו לעשות ממנו בחפצו והוא האב ואולם האם עם שאינה שולטת בזה הנה אין לנשים בקיאות בכמו אלו הפעולות לחסרון דעתם ואינם גם כן בגדר זאת המצוה מצד עצמותם והוא שראוי שיהיה השליח בפעל מה שראוי לפועל ההוא מצד עצמו כבר נתבאר זה בא' מקדושי' ומזה גם כן יתבאר שהרב חייב למול את העבד שהוא יליד בית בשמיני כי החיוב למול יליד בית בשמיני שנ' בפרשת לך לך בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף והוא מבואר שאי אפשר שישוב אמרו בן שמונת ימים למקנת כסף כי על הרוב כבר יהיה מקנת כס אחר היותו בן שמונת ימים ולזה הוא מבואר שזה ישוב ליליד בית לבד ואולם למקנת כסף ראוי שימול אותו הרב ביום שהוא מקנת כסף כי התורה לא הגבילה בזה זמן ראוי שיהיה האדם זריז בענין המצו' כבר נתבאר זה בי"ט בשבת וראוי שיתבאר מזה שמילת הבן ויליד בית בשמיני דוחה את השבת ואת הי"ט כי התורה הגבילה זה לזה ויחוייב מזה שיהיו הדברים העצמיים למילה אפשר לעשותם קודם זה כמו האיזמל שמלין בו ומה שידמה לזה רוצה לומר שאין עושין האזמל בשבת לצורך המילה כי הם מכשירי מילה אבל הדברים העצמיים למילה שאי אפשר לעשותם קודם זה דוחין שבת וי"ט כבר נתבאר זה בי"ט משבת ובט' מפסחים והוא מבואר אם היה בזה ספק אם מצד הזמן שהוא ספק שמיני אם מצד הנושא שהוא ספק אם הוא חייב למול כמו הענין במי שנולד מהול שכיון שאי לו בשר ערלה ידמה שלא יתחיי' למול שנ' ימול בשר ערלתו ולפי שלא מל ידמה שיצטרך להטיף דם ברית אין מילתו דוחה את השבת ואת הי"ט כבר נתבאר זה בי"ט משבת:

השרש הג' הוא שאין מתנאי המחוייב רק שתמצא לו ערלה ר"ל האבר אשר הוא בו שנאמר ימול בשר ערלתו ומזה יתבאר שאם היו שתי ערלות כדמיון האברים הנוספים יתחייב למול כל אחד מהם וכן אם היה אנדרוגינוס שהרי יש לו ערלה ועוד שהתורה אמרה בן שמונה ימים ימול לכם כל זכר והוא מבואר שאנדרוגינוס נכנס בזה הגדר שהרי יש לו פועל הזכר באופן מה ומזה גם כן יתבאר שאין מתנאי המחוייב למול שתהיה לידתו דרך רחם אבל אע"פ שיצא דרך דופן הרי הוא חייב למול שהרי הוא זכר וראוי שתדע שאין דוחה את השבת מילה אחת מאלו שזכרנו בזה השרש והוא יוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות שהרי בכל אחד מהם ספק וזה כי מפני שאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו אחר אמרו אשה כי תזריע וילדה זכר ידמה שלא ינהג זה ביוצא סופן ושלא ינהג באנדרוגנוס לפי שאינו זכר וכן מי שיש לו ב' ערלות הנה יסופק באי זה מקום הוא זכר כבר נתבאר זה בי"ט משבת:

השרש הד' הוא שהמחוייב למול יחוייב שלא יהיה נפל כאלו תאמר שהוא בן ח' חדשים ששערו לקוי ואין צפורניו שלמים כברייתו שהרי לא נגמרה הויתו והרי הוא כאבן כי אין לו כח לחיות ובר נתבאר בפר' לך לך מאמרו וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו שהנמול ראוי שיהיה אפשרי להיות גדול באופן שיווה בעצמו על זאת המצוה ולזה הוא מבואר שאין מילתו דוחה את השבת כבר נתבאר זה בי"ט משבת:

השרש הה' הוא שהמחוייב למול שמל אותו איזה שיהיה יצא ידי מצות מילה הלא תראה כי צפורה מלה את בנה וסר מעל משה הענש הנפלא שהיה מגיע לו על שנתעצל במילת בנו כבר נתבאר זה בב' מע"ז:

השרש הו' הא שמי שלא נמול והגדיל חייב כרת אם לא מל קודם שימות אם היה מזיד אך קודם זה לא יתחייב כרת כי התורה לא הגבילה לו זמן שנאמר וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה כבר נתבאר זה בו' מפסחים וראוי שתדע שענין המילה היא הסרת הערלה המכסה העטרה והוא מבואר מהשרשים הכוללים שאם גלה רוב העטרה בעת המילה לא יתחייב מן התורה לחזור בחתוך העור ופריעת העטרה כבר נתבאר זה בי"ט משבת והוא מבואר ג"כ מהשרשים הכוללים שאם היה סכנה לנולד אם ימול הנה תהיה המילה נדחית מפני סכנת נפשות שהרי אפשר לקיימה לאחר זמן כבר נתבאר זה בי"ט משבת:

התועלת הרביעי הוא במצות והוא מה שצוה שתקריב היולדת קרבן להשלי' טהרתה והנה התועלת בזאת המצוה הוא להעיר על חוזק זאת הטמאה שלא תטהר כמו העניין בטמאות מת ומצורע וזב וזבה וכבר זכרנו התועלת המגיע בדעות מענין הטמאות והטהרו' והנה שרשי זאת המצוה הם שני':

השרש הא' הוא שאין היולדת מביאה קרבן אלא אחר ימי מלאת כדי שלא תחסר לטהרתה כי אם הכפרה שג' ובמלאת ימי טהרה וגו'. וכפר עליה הכהן וטהרה לפיכך אם ילדה ולדות הרבה זה אחר זה והביאה כפרתה אחר ימי מלאת הראשונים קודם ימי מלאת האחרונים לא יצאת לפי שאינה טהורה שהיא תוך ימי מלאת כבר נתבאר זה בתשיעי מנזיר ומזה יתבאר שהיולדת או המפלת ולדות הרבה זה תוך ימי מלאת של זה מביאה קרבן אחד לכלם אבל אם לא היה זה תוך ימי מלאת של זה מביאה קרבן אחד על כל לידה ולידה כבר נתבאר זה בראשון ובשני מכריתות:

השרש הב' הוא שהחטאת הוא מעכב הכפרה לא העולה שנאמר והקריבו לפני השם וכפר עליה מגיד שבאחד מהם תשלם הכפרה והוא החטאת כי בו היו הדברים שנ' ובן יונה או תור לחטאת והקריבו עוד שהחטאת יותר ראוי לכפר' מהעולה וזה מבואר בנפשו כבר נתבאר זה בספרא ומזה המקום יתבאר שהעולה אפשר שתקרב לאחר מיתת היולדת לא החטאת כי אין כפרה לאחר מיתה ולזה הוא מבוא שאם קרבה חטאתה ומתה יקריבו היורשים עולתה כי כבר נתחייבו נכסיה בזה הקרבן כבר נתבאר זה בא' ממנחות ומזבחים וראוי שתדע שאם עבר יום הכפורים על היולדת קודם שתביא קרבנה אינה פוטרת מקרבן לידה לפי שזה הקרבן משלים הטהרה ומכשירה לאכול בקדשים והנה יום הכפורים אינו מטהר האנשים הטמאים אבל הוא מכפר החטאים והפשעים כבר נתבאר זה בו' מכריתות ולפי שאין קרבנות יולדת וזב וזבה ומצורע באים על חטא הנה אפשר שיקריבם זולתם על ידם שלא מדעתם תדע שהאדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים כמו שנתבאר זב בד' מנדרים:

התועלת החמישי הוא במצות והוא מה שצוה שיהיה המצורע טמא באופן הנזכר בתורה וכבר התבאר במה שקדם התועלת המגיע מזאת המצוה ואולם שרשי זאת המצוה הם כ"ב:

השרש הא' הוא שטמאת הנגע וטהרתו תלויה בכהן שנאמ' וטהרו הכהן וטמאו הכהן וגו'. ואולם ראיתו אפשר שבישראל שהרי אמר בפרשת שפטים כי יפלא ממך דבר למשפט בין נגע לנגע וגו'. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים הם מגיד שישראל יכו לראות הנגע להוציא משפטו לאור אך משפטי לנגוע לטהרו או לטמאו יהיה על יד כהן לבד כמו שהתבאר ואע"פ שהראייה גם כן מצאנו שדקדקה התורה בזה המקום שתהיה בכהן הנה על כל פנים יחוייב ממה שאמר בין נגע לנגע שתהיה הראייה כשרה בישראל שאם אמר אומר שזה יהיה לשפוט לנגוע אם הוא טמא או טהור הנה הורה בזה שהראייה אפשר שתהיה בישראל כי לא יתכן להכריח בין החולקים בז הנגע בזולת ראייה וכבר יתבאר גם כן שזה המשפט לא יהיה לנגוע בזולת כהן ממה שאמר בפרשת כי תצא השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים וגו'. כבר נתבאר זה בג' מנגעים ובא' מערכין וראוי שיתבאר מזה שאין הנוגע טמא או טהור עד שיטמאנו הכהן או יטהרנו ולזה תמצא שאמרה התורה בנגעי בים וצוה הכהן ופנו את הבית וגו'. מגיד שאין הכלים אשר שם טמאים עד שיטמא הכהן את הבית כבר נתבאר זה בספרא וראוי שתדע שהכהן שטהר את הטמא או טמא את הטהור לא עשה כלום שנאמר טמא הוא וטמאו הכהן כבר נתבאר זה בספרא וראוי שתדע שכהן חלל פסול לראות את הנגעים לפי שכבר סרה הכהנה ממנו וכבר אמר וטהרו הכהן:

השרש הב' הוא שאין רואין את הנגעים אם לא היתה הראיה שלמה שנאמר לכל מראה עיני הכהן ר"ל שתהיה הראייה שלמה אך בלילה ומי שכהה מאור עיניו או שהוא סומא באחד מעיניו אינו רואה הנגעים כבר נתבאר זה בא' ממועד קטן ולזאת הסבה גם כן אין רואין את הנגעים ביום המעונן ולא בערב ולא בשחרית ולא בתוך הבית לפי שכהה נראת עזה ולא בצהרים שעזה נראה כהה ולזה אין רואי' אותם אלא בשעה רביעית וחמישית ושמינית ותשיעית כבר נתבאר זה בב' מנגעים ולזה גם כן אין רואין שני נגעים כאחד אפילו באיש אחד כי האות לא ישלוט בשלמות על שני הנגעים יחד שנאמר וראה הכהן את הנגע לא יותר מנגע אחת ולזה גם כן אין הכהן רואה נגעי עצמו כי ראייתו תהיה בלתי שלמה ומשפטו עליה גם כן בלתי שלם לעוצם תשוקתו שלא יהיה טמא כבר נתבאר זה בב' מנגעים:

השרש הג' הוא שאין רואין את הנגעים בעת שהנגוע מצווה באופן מה לשמוח בו כדי שלא יצטער אז אם יטמאנו הכהן כמו העניין בחתן תוך ימי שמחתו ובשבת ובי"ט בכל אדם שנאמר בנגעי בתים וצוה הכהן ופנו את הבית אם חסה התורה על פכי' קטנים שלא לצער בעל הבית כ"ש שתחוס לדבר מצוה כבר נתבאר זה בב' מנגעים:

השרש הד' הוא שאין הכהן רשאי לטמא את הטמא עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובעור הבשר שחוצה לו שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר והיה זה כן כי בזה תהיה הראייה יותר שלמה לכל הענינים שצריך לראות בנגע כבר נתבאר זה בספרא:

השרש הה' הוא שכל אחד מישראל מטמא בנגעים אפילו קטן בן יומו הלא תראה כי גם כן הבגדים מטמאין בנגעים ואולם גרים וגר תושב אינן מטמאין בנגעים שהרי בני ישראל כתוב בפרשה שנאמר דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וגו'. כבר נתבאר זה בג' מנגעים ובא' מערכין:

השרש הו' הוא שמראות נגעי צרעת עור בשר הנה היותר חזק לובן שבהם הוא הבהרת והנה מראה שפל מן העור כמראה חמה עמוק מהצל והיע עזה כשלג שנאמ' מצורע' כשלג ואחריה לובן השאת והוא אינו נראה שפל מן העור כמו הבהרת ולזה נקרא שאת והוא כצמר היותר לבן והנה תמצא מתחבולות המציירים הצורות שמה שירצו שיראה היותו בולט ישימוהו בצבע לבן בלתי מופלג הלבן ואחריהם ספחת הבהרת ומראה היא כסיד ההיכל ואחריה ספחת השאת ומראה כקרום ביצה ולזה לא יקרא נגע רעת מה שהוא פחות לבן מקרום ביצה ואם נתערב באלו המראות אדמימות גם הוא נקא נגע צרעת שנאמר או בהרת לבונה אדמדמת והוא הדין לשאר הנגעים והיה זה כן לפי שזה הוא מדרך עפוש הדם אשר במצורע והנה זה המרא' נקרא פתוך והנה מראה הפתוך בד' מראות אלו הוא ביותר חזק לובן יותר חזק האדמימות ולזה אמר לבנה אדמדמת ר"ל מופלגת האודם כאלו היו בכאן ד' כוסות מלאות חלב ונתערב בכוס האחד י"ו טפי דם ובשני ח' טפין ובשלישי ד' טפין וברביעי שני טפין הנה הראשון הוא הבהרת האדמדמת והשני הוא השאת האדומה והשלישי הוא הפתוך שבספחת הבהרת והרביעי הוא הפתוך שבספחת השאת וכל מראות הלבן והפתוך מצטרפין זה עם זה להשלים שיעור הנגע ולכל הדברים כאלו הוא הכל נגע אחד כיון הם דבקים זה לזה והנה מנו אותם החכמים ללמדך שאין הכהן רואה את הנגעים עד שיהא בקי בהם ובשמותיהם כבר נתבאר זה כלו בא' מנגעים ומשב ומשבועות ובספרא. וראוי שתדע שאין משערין לובן הנגע בעור הנגע אלא בעור הבינוני לא לבן ולא שחור וזה כי טבע הנגע לא יתחלף מפני חלוף צבע עור המקבל ואם נשער בעור הנגוע הנה יקרה כשיהיה הנגוע לבן ביותר שתראה בו כהה הבהרת שהיא עזה כשלג כבר נתבאר זה בב' מנגעים:

השרש הז' הוא שהשער הנזכר בנגעים אינו פחות משתי שערו' וזה מבואר מהשרשי' הכוללים והנה שעורם באורך ראוי שיהיה כדי לכוף ראשן לעקרן כי בפחות מזה לא יהיה בגדר השער וזה גם כן שרש גדול כולל כבר נתבאר זה בשני מנדה:

השרש הח' הוא שג' סימני טמאה יש בצרעת עור בשר שער לבן ומחיה והם אפשר שיראו בתחלה ובכל אחד מהן מחליטו הכהן לטמאה והשלישי הוא השפיון והוא לא יהיה אלא אחר ההסגר והוא מבואר בנפשו ואין בנגעי עור ובשר הסגר יותר על שתי שבועות וזה מלשון התורה והוא מבוא שאם אחר שפטרו הכהן נולד לו אחד מסימני טמא' אלו הרי הכהן מחליטו לטמאה כבר נתבאר זה בג' מנגעים והוא מבואר שאם היה כהה אינו סימן טהרה אם לא היה כהה מכל מראות צרעת עור בשר כבר נתבאר זה בד' מנגעים:

השרש הט' הוא ששער לבן שהוא סימן טמאה הוא שקדם נגע לשער לבן שנאמר והיא הפכה שער לבן כי אז יהיה הנגע הוא ההופך אותו ללבן לא נגע אחר כאלו תאמר שהיתה בו בהרת ובה שער לבן ונרפאת ונשאר משער הלבן ואחר נולד שם נגע אחר והיה זה השער הלבן בתוכו והוא מבוא גם כן מזה שאין שער לבן סימן טמאה אם לא היתה עקרו לבין ואז הוא סימן טמאה אע"פ שראשו משחיר וזה כי הנגע הופך אותו ללבן מעקרו לא מראשו כבר נתבאר זה בספרא ולזה גם כן הוא מבואר שהוא מחוייב שיהיה עקר השער הלבן בתוך הבהרת לא חוצה לה ואז יהיה סימן טמאה כבר נתבא זה בד' ובה' מנגעים ולפי שלא הגבילה התורה מראה מיוחד לשער הלבן הרי כל לובן הוא בו סימן טמאה כבר נתבאר זה בספרא:

השרש הי' הוא שהמחיה שבתוך הבהרת היא סימן טמאה באי זה צבע שתהיה והו' שלא תהיה כמראה צרעת עור בשר כבר נתבאר זה בא' מתוספות נגעים והיא סימן טמאה בין שקדמה הבהרת לה ובין שקדמה היא לבהרת שהרי לא נאמ' בה והיא הפכה מחית בשר חי כבר נתבאר זה בד' מנגעי' ולפי שאמרה תורה היא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת הוא מבוא שהוא ראוי שתהיה המחית כשעור ראוי לצמוח בו שער לבן והוא כדי צמיחת ב' שערות באורך וברוחב והוא כעדשה לפי מה ששיעור חכמים כבר נתבאר זה בספרא ולפי שאמר ומחית בשר חי למדנו שהוא מחוייב שתהיה במקום אחד לא מפוזרת זעיר שם זעיר שם כבר נתבאר זה בספרא והוא מחוייב שתהיה באמצע השאת שנאמר בשאת ר"ל שתהיה השאת מקפת אותה מכל צדדיה ולזה יחוייב שיהיה בכל סביבותיה מן השאת מה שראוי להפיכת שער לבן ולפי שהנגע יחוייב שיהיה ראוי למחית למדנו מזה שהנגע הוא נקרא צרעת אם לא היה שעורו באורך וברוחב כגריס הקלקי שהו' מרובע ושעורו הוא כמו צמיחת שש שערת באורך ושש שערות ברוחב כבר נתבאר זה בספרא ובששי מנגעי':

השרש הי"א הוא שהפשיון הוא סימן טמאה יחוייב שידבקו בו אלו התנאין שאמר הראשון שיהיה בנגע שעור נגע צרעת כשיראה לכהן קודם הפשיון ויהיה מה שיראה שיפשה ממראה נגע צרעת כי בזולת זה לא יהיה שם פשיון לנגע צרעת וזה מבואר בנפשו כבר נתבאר זה בד' מנגעים. ומזה יבאר שאם סר הנגע אחר שנראה לכהן ונתחדש אחר זה נגע גדול ממנו אין זה פשיון כי אין שם נגע פושה ואע"פ שפשה קודם הראותו לכהן וסר אותו הנגע הפושה ונשאר הפשיון לבד כשראהו הכהן אין זה פשיון כי אין שם שהנגע הפושה כבר נתבאר זה בד' מנגעים. השני הוא שיהיה הפשיון דבק לבהרת לא נבדל ממנו כי בזולת זה תהיה הויה שנית לא פשיון וזה מבואר בנפשו ומזה יבתאר שראוי שיהיה החלק המגיע מהנגע שיהיה השפיון דבק בו באופן שיהיה ראוי להיות חלק מהנגע כאלו תאמר שייה ראוי לצמיחת ב' שערות כרוחב כבר נתבאר זה כלו בד' מנגעים. השלישי הוא שיפשה חוץ לנגע לא בתוכו אם היה מקום בלתי נגוע וזה כי הפשיון שהוא בתוכו עם שהוא אינו נקרא פשיון לפי הנהוג כבר יתכן שיהיה סימן טהרה כשהיה בשר חי תוך הנגע ופשה הנגע לתוכו ונתמעטה המחייה מהשעור הראוי לה כבר נתבאר זה בד' מנגעים. ואולם כהן בעל מום רואה את הנגעים כי אין זה עובדה לשם יתע' שירוחק בה כהן בעל מום והוא מבואר שלא סרה הכהונה ממנו ולזה יהיה בנו אשר יוליד ראוי לשרת במקדש או הוא בעצמו כשיסור מומו כבר נתבאר זה בספרא. הרביעי הוא שהפשיון לא יתכן שיהיה אלא אחר ההסגר מהכהן הרואה הפשיון וזה כי השופט בפשיון הוא הכהן ויחוייב שתהיינה לו בו ראייות ויראה לו הנגע בשנית יותר גדול ממה שנראה לו בראשונה לא שתהיה הראיה האחת לכהן האחד והשנית לזולתו אך שער לבן ומחיה יתכן שיראו בתחלה בזולת הסגר כבר נתבאר זה בא' מנגעים ומזה יתבאר שאם נתמעט הנגע אחרי שסר מלפני הכהן ואח"כ חזר לשעורו הראשון כשנראה לכהן אין זה פשיון כי השופט בפשיון הוא הכהן בשתי ראיותיו ואליו לא נראה בזה הנגע פשיון כבר נתבאר זה בד' ובה' מנגעים. החמישי הוא שיהיה פושה הנגע למקום ראוי לסוג זה הנגע באופן שיהיו הפשיון והנגע לטבע אחד וזה שאם פשה לראש או זקן או לשחין או למכוה או למה שידמה להם שאינו ראוי לטבע נגעי עור בשר אין זה פשיון כי היא הויה שנית ולזה אמר אם פשה תפשה המספחת בעור ומזה המקום יתבאר בכל סוגי הצרעת שהבדילה התורה קצתן מקצת שאינם פושין זה לתוך זה ולזה גם כן יתבאר שאין מצטרפים זה עם זה להשלים שיעור הנגע כבר נתבאר זה בט' ובי' מנגעים ובג' מתוספות נגעים. הששי הוא שיהיה הנגע תחלה ראוי לפשיון מכל צדדיו ואם לא לא יטמא שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ר"ל שיהיה עור הבשר מקיף אותו באופן שיהיה ראוי לפשיון לזה הנגע כבר נתבאר זה השרש בספרא:

השרש הי"ב הוא שנגע הצרעת ראוי שיהיה במקום נגלה ואם לא לא יטמא בו שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר וזה יהיה בעמדו לפניו לפי הנהוג פרט לתוך העין ולתוך האוזן ותוך הפה ותוך הקמטים ותחת הדד ותחת השחי ומה שידמה לזה אך המגולח מהשפתים דינו כדין עור בשר ולזאת הסבה בעינה אין הנגע פושה לתוכו ואין מטמאין משום מחייה ואין מעכבים את ההופך כאלו לבן כבר נתבאר זה בב' מנגעין וראוי שתדע שהנגע שלא היה טמא לאי זו סבה שתהי' וסרה הסבה ההיא ונשאר הנגע ההוא בעינו הנה הנגע ההוא טהור כיון שטהר שעה אחת כאלו תאמר שהיה בעובר וולד או בראש ואחר כך נשר השער ונתגלה הרי זה בטהרתו כבר נתבאר זה בשני מנגעים:

השרש הי"ג הוא שהוא שראוי שיהיה הנגע במקום שיראהו הכהן כלו כאחד פרט לראשי איברים שאין מקומן יושב כגריס כגון אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם והדומה להם ולזה גם כן אין מטמאין משום מחיה כי היא אינה נראת שם באמצע הנגע אבל נראת כאלו היא חולקת את הנגע לפי שהוא משופע ויורד סביבות המחיה כבר נתבאר זה בששי מנגעים:

השרש הי"ד הוא שיום השביעי עולה לכאן ולכאן בכל הנגעים ואין מסגירין בתוך ימי ההסגר ואין מחליטין בתוך ימי ההסגר אם נולדו לו סמני חלט וזה מבואר מלשון התורה ולא מחליטין המוחלט אם נולד לו נגע ואין מסגירין אףותו תוך ימי חלוטו אם נולד לו נגע אחר שנאמר לא יסגירנו כי טמא הוא אבל אם היו בו שתי נגעים וראה זה וחזר וראה זה הרי הוא מותר לומר הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה וכן כיוצא בזה כבר נתבאר זה בשלישי מנגעים וכן ההקש בכל מה שידמה לזה:

השרש הט"ו הוא שנאמן הכהן לומר נגע זה פשה או לא פשה או שער לבן זה קדם אחר הבהרת או הפך כבר נתבאר זה בראשון מתוספות נגעים:

השרש הששה עשרה הוא שההופך כלו לבן הוא סימן טהרה כשהיה זה אחר ההסגר או אחר החלט ואינו מטמא אחר כי אם במחיה שנאמר וביום הראות בו בשר חי יטמא בבשר חי מטמא ואינו מטמא בשער לבן וזה מבואר מלשון התורה ואולם הבא מתחלה והוא כלו הפך לבן אם היה בו שער לבן או מחיה מחלטו לטמאה וזה מבואר גם כן מלשון התורה ואם לא היה בו סימן טמאה מסגירין אותו כמו הענין בבהרת קטנה או אם אחר הפטור הפך כלו לבן הרי זה מוחלט משום פשיון וראוי שתדע שאין הבהק נקרא בשר חי לעכב את ההפך כלו לבן וכן ראשי אברים שאין מטמאין בבהרת אם נראה בהם בשר חי טמא שנאמר והנה נהפך כלומר למראה צרעת ואולם שאר המקומות שאין ראוי' לבהרת אין מעכבין את ההפך כלו לכן כמו הראש והזקן שיש בהן שיער ושחין ומכוה שהן מוציאין לחה והם נקראין מורדין כבר נתבאר זה בשני מנגעים:

השרש הי"ז הוא שהשחין והמכוה שנרפאו רפוי בלתי שלם והוא כשאינו מכות טריות ונעשת עליהם קליפה דקה כקליפת השום ואחר זה נראה בהם נגע צרעת הרי הם מטמאין בנגעם וזו היא צרבת השחין ומחיית המכוה האמור בתורה ואז לא יהיה בהם הסגר אלא שבוע אחד ומטמאין בשני סימנין לבד והא שער לבן ופשיון כמו שנתבאר בתורה וחלקם הכתוב ללמדך שאין מצטרפין זה עם זה ואין פושין זה לתוך זה והנה יקרא שחין מה שנפסד קצת עור הבשר בסבת צמח או מכה שנתחדש שם חום עפושי מבפנים ומכוה יקרא מה שהיה מזה בסבת אש כמו שנכוה בגחלת או מרמץ וכיוצא בהם שבא החום הנכרי שם מבחוץ כבר נתבאר זה בשני מנגעי' והוא מבואר שאם נעשה השחין מכוה או המכוה שחין בטל האחרון את הראשון כבר נתבאר זה בראשון מחולין וכן ההקש בשאר מיני נגעים כאלו תאמר אם נעשה נגע עור בשר שחין או ההפך כאלו תאמ' שנרפא צרבת השחין רפוי גמור והרי הוא עור בשר הנה יבא הדין לפי האחרון כאלו התחיל עתה בעת הראתו לכהן וראוי שתדע שאם היה בכפו צרבת השחין כגריס ובה בהרת כגריס יסגיר אף על פי שאינה ראויה לשער לבן או לפשיון שמא יולד לו שחין אחר בצדה ותוכל לפשות לתוכו כבר נתבאר זה בתשיעי מנגעים:

השרש השמנה עשרה הוא שכל אדם שנשר שער ראשו לאי זו סבה שתהיה אף על פי שעתיד לגדל לאחר זמן אם נשר שערו מהקדקד ולמטה השופע לאחריו עד פיקה של צואר נקרא קרח ואם נשר מהקדקד ולמטה ושופע לפניו כנגד פדחתו נקרא גבח והוא מבואר שאין הקרחת והגבחת מטמאתה בשער לבן אם היה בהם נגע צרעת כי אם אין שם שער מעולם ובשאר המקומות שאין בהם שער יהפכוהו הנגעים ללבן וכן הדין בראש הזקן שלא היה בהן שער מעולם ובשאר המקומות שאין בהם שער אבל מטמאין בפשיון ובמחייה ויש בם הסגר שני שבועות כמו העניין בצרעת עור בשר שנאמר כמראה צרעת עור בשר ואין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה שנ' בקרחתו או בגבחתו מגיד שהם חלוקים זה מזה והיה זה כן לפי שטבע המקומות האלו הוא מתחלף כבר נתבאר זה בעשירי ובשלישי ובתשיעי מנגעים וראוי שיתבאר מזה שאם נולד שחין או מכוה בקרחת או בגבחת הה יהיה דינם כדין שחין או מכוה אשר בשאר עור בשר אלא שלא יטמאו בשער לבן כבר נתבאר זה ברביעי מתוספות נגעים וכן נגעי הראש והזקן אין מצטרפין זה לזה ואין פושין זה לתוך זה שנאמר בראש או בזקן ואיזהו ראש ואיזהו זקן מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש ומן הפרק של לחי ולמטה הוא זקן והוא מלפניו ותח לה החוט מאזן לאזן ומן החוט ולמעלה הוא הראש מן החוט ולמטה הוא הזקן ואולם מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זהו הראש מפיקה של פרקה ולמטה אף על פי שהוא מגדל שער הרי הוא בעור בשר לכל דבר ואולם מלפניו מחוליא של גרגרת ולמעלה הוא הזקן מחוליא של גרגרת ולמטה אע"פ שהוא מגדל שער הרי הוא בעור בשר כבר נתבאר זה מתוספות נגעים:

השרש הי"ט הוא שהנתק שיהיה בראש או בזקן הוא שיפול השער שבהם מעקרו וישאר מקומו פנוי. וראוי שיהיה זה בידי שמים לא שנתקו אדם וזה מבואר כי אין אז הסבה בו עפוש מה בנגוע שיהיה ראוי מפני זה להיות שערו לקוי כבר נתבאר זה בספרא ובראשון מקדושין התבאר שזה ינהג גם כן בזקן האשה והסריס אם היה בהם שער:

השרש הכ' הוא שהנתקים יהיה בהם הסגר שני שבועות ומטמאים בשני סימנין כפשיון ובשער צהוב לקוי וקצר כשיהיו בו שתי שערות בזה התער בין שיהיה הנתק קדם להם או שיקדמו הן לנתק כי זה מורה על עפוש הדם ושאינו באופן ראוי להוליד שער טבעי והוא סימן טמאה באי זה מקום שיהיה הנתק היו שתי שערות מפוזרות או מקובצות וזה מבואר בעצמו והנה אם היו בו שתי שערות שחורות הרי הם מצילות מהטמאה אלא שאם נשארו שם בעת חדוש הנתק לא יצילו אם לא היה נתק בכל סביבם ראוי לצמוח בו שני שערות ברוחב כי בזולת זה לא יאמר שיהיה זה השער השחור בנתק והתורה אמרה ושער שחור אין בו מגיד שהשער השחור המציל ראוי שיהיה בנתק ואם נולד שם שער שהו' אחר חדוש הנתק מציל באי זה מקום שיתחדש מהנתק כי זה יורה שכבר נרפא הנתק וכבר יתבאר זה בעשירי מנגעים ומזה המקום יתבאר ששעור הנתק כשיעור שני נגעים כשהיה השער השחור באמצע יחוייב שיהיה שם שיעור צמיחת שש שעורות כבג נתבאר זה בספרא:

השרש האחד ועשרים הוא שהנתק שפשה בכל הראש או בכל הזקן הרי זה טהור אפילו נתקבלו אחר החלט או אחר הפטור שנאמר קרח הוא טהור הוא וזה יהיה לפי סדור התורה אחר ההסגר על הנתק אמנם אם בא בתחלה כל ראשו נתוק או כל זקנו יסגיר ואם נולד בו שער צהוב דק יחליט אם לא נולד שער שחור. נולד שם שער שחור בצדו והלך לו אחר זה ונשאר כלו נתוק כשהיה הרי זה טמא משום פשיון כבר נתבאר זה בד' מתוספות נגעי' ובי' מנגעים והוא מבואר ממה שקדם שהשער השחור הנולד בנתקים מציל משער הצהוב ופשיון אף על פי שהלך לו השער השחור שנ' נרפא הנתק טהור הוא כבר נתבאר זה מרביעי מתוספות נגעים וכבר יתבאר במה שקדם שהנתק שהיה חוט של נתק דבק לו זקקו לפשיון ולשער צהוב דק ושער שחור הנולד שהוא מציל מסימני טמאה אם היה ברחבו כדי צמיחת שתי שערו' אבל השער השחור הנשאר אינו מציל עד שיהיה ברחבו כגריס הקלקי כבר נתבאר זה הרביעי מתוספות נגעים:

השרש הכ"ב הוא שאחר שהסגיר נגע הנתק ז' ימים ולא פשה ולא נולד בו שער צהוב לא שער שחור מגלח סביבות הנתק ואינו מגלח מה שהיה מהשערות את הנתק כדי שיכיר אם פשה ולזה יחוייב שיניח שני שערות סביב לו כבר נתבאר זה בג' ובעשירי מנגעים וראוי שתדע שתגלחתו כשרה בכל אדם שלא נאמר וגלחו הכהן והיא כשרה אפילו שלא בתער ואף על פי שהיה נזיר הרי זה מגלח שנאמר והתגלח והוא מבואר שאם הסגירו ולא גלחו הרי זה מוסגר שהרי בשבוע ראשון עליו להכיר אם פשה אף על פי שלא גלח כבר נתבאר זה ברביעי מתוספות נגעים:

התועלת הו' הוא במצות והוא מה שצוה שלא יגלח השערות שהן סביב הנתק כדי שיכיר הכהן אם פשה הנתק שנאמר והתגלח ואת הנתק לא יגלח ולזה חוייב כמו שזכרנו שישאיר שני שערות בכל סיבות הנתק והתועלת בזאת המצוה הוא מבואר ומזה המקום נלמד שהתולש סימני טמאה עובר בלא תעשה וזה שאם הזהירה התורה שלא יגלח השערו' ההם כדי שלא תנעול דלת בחינת הפשיון אם יהיה שם בפני כהן כ"ש שתזהיר מהשחית סימני הטמאה עצמם וזה מבואר בנפשו כבר נתבאר זה בי' משבת ובספרא וכן ההקש בצרעת בגדים ובבתים כבר נתבאר זה בשלישי מתוספות נגעים והוא מבואר שהתולש סימני טמאה אחר החלט לא יטהר מפני זה כי לא תהיה מפני זה ראיה שנרפא הנגע אם לא יתבאר באופן אחר שכבר נרפא ואולם אם נשחתו מעצמם בזולת כוונה כגון שנשא משא על כתפו שיש בו צרעת והלכו סימני טמאה הרי זה טהור כבר נתבאר בשלישי מנגעים ובשלישי מתוספות נגעים:

התועלת הז' הוא במצות והוא מה שצוה שיהיה המצורע ידוע לכל כדי שירחקו האנשים ממנו ולזה גם כן צוה שישב חוץ לשלשה מחנו' שנאמר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו וגו' בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ולפי שכבר אמר איש צרוע הוא שהוא מורה שאינו דבר באשה למדנו כי לעניינים הנזכרים בזה שאין האשה ראויה בהם כמו האיש לא ישוה בהם דין האשה לדין האש ולזה יתבאר שאין האשה פורעת ופורמת ואינה עוטה על שפם אבל יושבת חוץ לעיר ומודיעה לכל שהיא טמאה ובכלל הנה כל טמא יחוייב שיודיע לכל שהוא טמא שנ' וטמא טמא יקרא. והוא מבואר שפריעה ופרימה נוהגת אפילו בכהן גדול אם היה מנוגע והוא מבואר עוד שדין הקטן ודי' הגדול שוים בענייני הצרעת והטמאות שינהגו מנהגו וראוי שתדע שאלו העניינים מהפריעה והפרימה ועטיה על שפם והנמשך להם הם נוהגים כל ימי הנגע בו אבל אם נרפא נגעו או סר בלא מתכוין או אם סר אפי' במתכוין אם נולד שם אחר זה סימן מורה שכבר נרפא כאלו תאמר שהיתה לו בהרת והוחלט בה לטמאה וקצצה בצמצום ואחר זה פרחה הצרעת בכל גופו אין דבר מאלו הדברים נוהג בו שנאמר כל ימי אשר הנגע בו כבר נתבאר זה כלו מספרא ולפי שאמר בזה המקום בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ואמר בכהן גדול על ענין האבל את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שמורה ששאר האבלים חייבים בזה למדנו שכל דיני האבל נוהגין במצורע המוחלט והיה זה כן כדי שיתן אל לבו שבסבת חטא מה קרה לו הענש אשר הוא כמו מיתה כמו שאמר במרים אל נא תהי כמת כבר נתבאר זה בשלישי ממעוד קטן וראוי שתדע שהמצורע הוא מטמא באהל שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו מגיד שמושבו הוא טמא וכבר נלמד שזה הדין נוהג גם כן במצורע מוסגר ממה שאמר כדומה לזה בבית המנוגע והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו וגומר. הוא מבואר ממה שאמרנו מענייני הטמאות שהאדם המנוגע הוא יותר ראוי בזה הדין אך לא ישלחוהו מחוץ למחנה אם לא היה מוחלט ואולם התגלחת והצפורים ושאר דברים שזכרנו לא ינהגו אלא במצורע מוחלט שנאמר בזה העניין ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו' מגיד שהמנוגע הוא אז מחוץ למחנה כבר נתבאר זה בשמיני מנגעים ובראשון ממגלה וראוי שתדע שהשלוח חוץ למחנה ינהג בארץ ישראל לבד בעיירות המוקפות חומה כי הם אשר להם חוץ כבר נבתאר זה בראשון מתוספות כלים וראוי שתדע שהמצורע מטמא בטמאת הזב והזבה רוצה לומר שהוא מטמא משכב ומושב אפי' תחת האבן ומטמא בהיבט כמו הזב ואינו צריך לומר הוא מטמא במגע ובמשא וזה כלו למדנו ממה שמצאנו שהחמיר במצורע שיהיה מטמא ביאתו לבית כל אשר בבית בין אדם בין כלים כבר נתבאר זה בראשון ובי"ג מכלים ולפי שאמר מושבו למדנו שאם לא נתישב שם ר"ל שלא עמד ולא ישב שם תחת האילן או תחת האהל אבל עבר דרך שם לא נטמא כל אשר תחת האהל שאין אני קורא לזה שיהיה זה מושב כבר נתבאר זה בשלש עשרה מנגעים. התועלת הח' והט' הוא במצות והוא מה שצוה לטהר המצורע המוחלט בתגלחת וצפורי וכל אחד מאלו הדברים הם מצות עשה לפי מה שזכר הרב המורה ובזה עיון וכבר נתבאר התועלת בזאת המצוה במה שקדם ואולם שרשי המצות הם י"א:

השרש הראשון הוא שיהיו הצפורים לקוחים לשם המטהר מטמאת צרעת שנאמר וצוה הכהן ולקח למטהר וגו' לפיכך אם היו לקוחים לשם מטהר אחר מותר לטהר בהן מטהר אחר והמשל שאם היו לוקחים לשם איש מטהר בהם את האשה או בית המנוגע או הפך כבר נתבאר זה בספרא:

השרש הב' הוא שיהיו צפורי דרור וזה נלמד ממה שאמר ושלח את הצפור החיה על פני שדה ואם לא היה הצפור דרור הרי הוא משולח מעצמו כשיעזבהו ואין צרי שישלחהו ושלא תהינה טרפות שנאמ' שתי צפורים חיות טהורות לפיכך אם נמצאה אחת שאינה דרור או שהיא טרפה יקח זוג לשני כי מפני שאמר שתי צפורים והאחדים הנמנין בזה האופן הם מסכימים הנה יחוייב שיהיו שני אלו הצפורים ממין אחד ושיהיה כל אחד מהם חי כבר נתבאר זה בי"ד מנגעים וצריך גם כן שתהינה טהורות לא טמאות כבר נתבאר זה בספרא:

השרש הג' הוא שישחוט הצפור האחד בתך כלי חרס אשר נתן בתוכו מים חיים כמו הענין במי חטאת כדי שתהיה דם הצפור השחוטה על מים החיים שנ' בדם הצפור השחוטה על מים החיים וראוי שיהיה שעור המי' באופן שיתכן מה שהוגבל לטבול בהם בזאת הטהרה כבר נתבאר זה בי"ד מנגעים ולזה הוא ראוי שיהיה ממצה דם השחוטה עד שיהיה דמה נכר במים כבר נתבאר זה משני מסוטה:

השרש הרביעי הוא שיקח עץ ארז שיהיה בשעור יוכר בו שהוא עץ ארז ואזוב שאין לו שם לווי ויהיה בתאר שיוכר בו שיהיה אזוב ושני תולעת שיהיה גם כן בשעור לקשור משיריו הצפור החיה עם עץ הארז והאזוב ושני התולעת ויקיף לצפור החיה ראשי האגפים וראשי הזנב כדי שלא תפרכס ותזה מעצמה כי המכוון הוא שיהיה הכהן הוא המזה על המטהר לא שיזה הצפור מעצמו ויטבלם אחר כן בדם הצפור השחוטה אשר על מים החיים ויזה מאלו הד' הטבולין שבעה פעמים על אחורי ידו של המטהר מן הצרעת כבר נתבאר זה בי"ד מנגעים:

השרש החמישי הוא שא נשפך הדם קודם הטבילה וההזאה שזכרנו תמות המשתלחת יקח שתים אחרות כי לא באה לכלל שלוח ואת מתה משתלחת קודם הטבילה והזאה יקח שתים אחרות וזה מבואר בנפשו כבר נזכר זה בי"ד מנגעים:

השרש הששי הוא שלוח הצפור החיה יחוייב שיהיה מתוך העיר אל פני השדה לא כנגד ים או מדבר שנ' אל מחוץ לעיר אל פני השדה כבר נתבאר זה בשני מקדושין ובי"ד מנגעים והוא מבואר מזה שאם שלחה וחזרה שצריך לשלחה אפילו כמה פעמים בדרך שתהיה משולחת בעת התגלחת שנאמ' ושלח את הצפור החיה וגו' וגלח את כל שערו:

השרש השביעי הוא שהצווי לקחת הצפורים הוא בכהן והלקיחה בכל אדם וכן שחיטת הצפור והטבילה בדם הצפור והזאה והתגלחת הוא בכהן כמו שביארנו ואולם השלוח לצפור החיה הוא בכל אדם הוא מבואר מהשרשי' הכוללים שאלו העניינים שיחוייב היותם בכהן יהיו נעים ביום ולא בלילה כבר נתבאר זה בספרא:

השרש השמיני הוא שתגלחת המצורע הוא שהכהן מביא תער על כל בשרו הנראה ואפי' בית השחי ובית הערוה ולא נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו אלא למעט השער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה כבר נזכר זה בשני מסוטה:

השרש התשיעי הוא שאחר שגלח וכבס בגדיו וטבל טהור מלטמא בביאה ויכנס לפנים מהחומה ואולם לשאר הענינים הרי הוא בטמאתו הראשונה כי התורה ביארה שהטהרה אשר תהיה לו בזולת הטבילה הוא שיבא אל המחנה ולזה הוא מבואר שהוא טהור מלטמא משכב ומושב ואולם מה שאמר שישב ז' ימים חוץ לאהלו הוא לאסור לו תשמיש המטה כי הוא מזיק לבעלי זה החלי ולפי שה ההיזק אינו במצורעת באופן שהוא במצורע לא נלמד מזה שתהיה המצורעת אסורה בתשמיש המטה כבר נתבאר זה בי"ד מנגעים וכבר יתבאר שבאלו השבעה ימים הוא מטמא כלים במגע שנאמר יכבס בגדיו ולזה הוא מבואר שהוא אב הטמאה לטמא אדם וכלים במגע כר נתבאר זה בראשון מכלים והיא התגלחת השנית היא כמו התגלחת הראשונה ובכלל אם שייר שתי שערות לא עשה כלום שנאמר כל שערו כבר נתבאר זה בי"ד מנגעים:

השרש הי' הוא שטהרת המצורע אינה אלא בכהן והוא מטהרו אע"פ שהוא זב או טמא מת מכיון שאינו מצורע שנאמר והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואם היה הכהן מצורע הרי אני קורא בו מיטהר לא מטהר כבר נתבאר זה בשמיני מתוספות נגעים:

השרש הי"א הוא שהצפור השחוטה היא אסורה בהנאה כי התורה לא הגבילה שתאכל בכלל הנה יראה שהיא הפך המשולח ואולם המשולחת מותרת בהנאה כי התורה לא אמר' שישלח להקלה ולזה תהיה השחוטה אסור' ולפי שהמשולחת משולחת על פני השדה הנה אם כן השחוטה נקברת שם לפני המצורע כבר נתבאר זה בשני מקדושן ובי"ד מנגעים:

התועלת העשירי הוא במצות והוא שצוה שיהיה הבגד המנוגע טמא וכבר נתבאר התועלת המגיע מזאת המצוה במה שקדם ואולם שרשי זאת המצוה הם שמנה:

השרש הראשון הוא ששעור נגע הבגדים הוא כגריס כמו הענין בנגעי אדם כבר נתבאר זה בי"א מנגעים:

השרש השני הוא שג' סימני טומאה יש בבגדים והם ירקרק שהוא ירוק מאד ככנף הטוס והאדמדם והוא אדום שבאדומים והפשיון ובר נתבאר תנאי הפשיון ומהם נלמד בזה המקום כיצד בגד שנראה בו מראה ירקרק או אדמדם מסגירו ובשביעי רואהו אם פשה מחליטו ושורף את כל הבגד ואם לא פשה ועמד במראהו או שפשה וכהה משני המראות שהוסגר בהן או שהוסיף המראה להוריק ולהאדים ולא פשה יכבס מקום הנגע ויסגיר ובסוף שבוע שנית שהוא יום י"ג רואהו ואם כהה למראה שלישית הרי זה טעון כבוס והוא טהור ואם נשתנה הנגע למראה אחר כמו שהיה ירקרק ונעשה אדמדם או הפך קורע מקום הנגע ושורף מה שקרע ותופר מטלית במקום הקרע ופוטר שאר הבגד ומכבסו כלו כבוס שני ומטבילו וטהר ואם עמד כמראה שהוסגר בו בתחילה יחליטו ושורף את כלו היה ירקרק ופשה או אדמדם ופשה הרי זה פשיון ושיעור הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק או שחוזר כשהוסר הנגע הראשון שיעורם כגריס כבר נתבאר זה בשלשה ובאחד עשר מנגעים. וראוי שתדע שאלו המראות מצטרפות זו עם זו כבר נתבאר זה בסיפרא:

השרש השלישי הוא שהמכבס את הנגע מכבס את הבגד המקיף את הנגע עמו שנאמר את אשר בו הנגע כבר ביארו זה בסיפרא וכשמכבסים את הבגדים מכבסים אותם בסממנין המעבירין על הכתמים שנאמר אם תכבסי בנתר וכבר נתבאר זה בי"א מנגעים:

השרש הרביעי הוא שהנגע החוזר על הבגד אחר שטלו בו מלית אם חזר עור על הבגד ישרף ומציל את המטלית ואם חזר על המטלית ישרף הבגד עמו ואם טלה מן המוסגר בטהור וחזר הנגע על הבגד המוסגר ישרף והמטלית תשמש את הבגד שהיא תפורה בו בסמנין ר"ל שאם עמד בעינו שתי שבועות או פשה שורפין הכל כבר נתבאר זה בי"א מנגעים:

השרש החמישי הוא שהבגד שבא בתחלה כלו ירקרק או אדמדם יזגיר אבל אם בא כלו ירקרק או אדמדם אחר ההסגר או אחר הפטור הרי זה טהור ואם אחר שכבס פשה ישרף כבר נתבאר זה בחמישי מתוספות בנגעים:

השרש הששי הוא שאין מטמא בנגעים אלא בגד צמר ובגד פשתים כבר נתבאר זה בתשיעי מכלאים והוא מבואר שאם לא היה בו שיעור ראוי להשתמש בו לדבר מה כגון שיהיה פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות לא יטמא כבר נתבאר זה בי"ב מנגעים ואין הבגד מקבל טמאת נגעים אם היה צבוע אפילו בידי שמים ואם היו נראים לבנים אפי' ששתים או ערבם צבוע הכל הולך אחר הנראה והנה נתפור הוא כארוג להשלים שעור בגד ואם תפר בגד מטלאים קטנים קצתם לבנים קצתם צבועים ונראה נגע בלבן ונתפשט ללבן אחר אף על פי שהצבוע ביניהם הרי זה פשיון והקש על זה ערב צמר או פשתים עם מין שאינו צמר ולא פשתים כגון צמר גמלים וצמר ארנבים או קנבס או צמר רחל בת עז הולכין אחר הרוב כבר נתבאר זה בי"א מנגעים ובשני מבכורות. ואולם כלי העור מקבלים טמאה פשוטיהן ומקבליהן כשהיו כלי לדבר מה שנאמ' כלי עור והוא שיהיה מעובד שנ' לכל אשר יעשה העור למלאכה כבר נתבאר זה בספרא והוא שיהיה מעור הב"ח הגדל בארץ כמו הפשתים שגדלין בארץ ואולם אם חבר להם מהגדל בארץ כל שהוא הרי הן מטמאין בנגעים אף על פי שהיה העור צבוע בידי שמים הרי זה מטמא בנגעים ויש פשיון בכלי עור בעוביו כאלו תאמר שפשה הנגע מתוכו לאחוריו או מאחוריו לתוכו כבר נתבאר זה בי"א מנגעים. וראוי שתדע שצמר ופשתים מטמאין בנגעים מיד שיטוו ואף על פי שלא לובן כיון שיש בפקעת כדי לארוג ממנה שלש על שלש שתי וערב בין שהיתה כלה שי או ערב היתה הפקעת מחוטין פסוקין אינה מטמאה בנגעים ואם היו שני פקועיות וחוט אחד מחברתן ונראה אחד כשתיהן שתיהן טמאות ואם נראה כאחד לבד היא לבדה טמאה וכן העניין בארוג אם השתי עומד המחובר לו ואם פשה מזה לזה שניהם טמאים כבר נתבאר זה בי"א מנגעים:

השרש הז' הוא שהבגד המוסגר הוא מותר בהנאה אך המוחלט אסור בהנאה כי התורה חייבה שריפה לבגד המוחלט ולזה הוא מבואר שאם נתערב באחרים כלן אסורי' וכן אם חלקו לטלאים פחותין משלש על שלש כבר נתבא זה מי"א מנגעים:

השרש הח' הוא שהבגד המנוגע בין מוסגר בין מוחלט אם בא אל הבית טמאהו וכבר יקרא בא אל הבית אם בא רובו שם וכן אם נכנס כזית ממנו טמאהו שנאמר אל נא תהי כמת כמו שהמת מטמא בכזית כן הענין בצרעת כבר נתבאר זה בי"ב מיבמות ובי"ג מנגעים:

התועלת הי"א הוא במצות והוא מה שצוה שיביא המצורע קרבנותיו אחר שיטהר וכבר בארנו התועלת בזה במה שקדם ואולם שרשי זאת המצוה הם א':

השרש הראשון הוא שהמצורע עומד חוץ לעזרת ישר' כנגד פתח המזרחי ומכניס ידיו לעזרה לסמוך על האשם אחר שהניפו הכהן עם לוג השמן כבר נתבאר זה בי"ד מנגעים ובשלישי מזבחים ובששי ממנחות:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---