קרית ספר/קרבן פסח/ד

קרית ספר ‏ קרבן פסח ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פסח ששחטו בשינוי השם פסול דכתיב ועשית פסח שיהו כל עשיותיו לשם פסח שהם ד' עבודות שינוי בעלים מנין דכתיב ואמרתם זבח פסח שתהא זביחה לשם פסח ואם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים דכתיב הוא לעכב דמשמע בהויתו יהא. האומר לבני חבורה פסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם נאמן להם סומכים על דבורו כדאמ' בקידושין פרק האומר בההוא עובדא דההוא סמיא דאמר ליה אי מהימן לך דקאמר זינתה אשתך אפקה ואי לאו שורת הדין אינו נאמן כדתניא בהנזיקין דאי אמר זבחי' שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן כדאמ' התם דאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה ולאביי כיון דאין בידו אינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני.

ב

בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה לא יזרוק את הדם פרק כיצד צולין משנה נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ואמר רב אם זרק הורצה ואמרינן דאתי כרבי יהושע דאמר כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים או איפכא זורק הדם אבל לתנא דמתניתין אף על גב דחלב קיים אם זרק לא הורצה דאכילה מעכבא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו ואיתקש אוכלין למנויין דאמר' דאם נשחט שלא למנוייו פסול דכתיב במכסת וכתיב תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת בשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון שם במשנה הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופטור מפסח שני ובגמרא טעמא דנזרק ואחר כך נודע הא נודע ואחר כך נזרק לא מרצה ורמינהי וכו' אמר רבינא טומאת הבשר בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה דאכילה מעכבא כדאמר' והא דאמרינן פרק האשה רבה דמדאוריתא ציץ מרצה אטומאה ואזריקה בין בשוגג בין במזיד ואמרי רבנן דבמזיד לא הורצה לרבינא מזיד דזריקה ולר' שילא מזיד דטומא' נראה דהיינו לכל הזבחים דאכילה דידהו לא מעכבא כפרתן דאף על גב דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אפילו הכי עיקר כפרה בדם אבל קרבן פסח דעיקריה לאכילה אתא זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה מדאוריתא כיון דלא הוה חזי לאכילה בשעת זריקה אבל בשוגג אף על גב דאיגלאי מילתא בתר זריקה דבטומאה היתה אפילו הכי בשעת זריקה שלא נודע עדין שנטמא הויא זריקה ראויה וכשאחר כך נודע שהיה טמא הפסח הציץ מרצה עליו כדאמר'. נטמאו מקצת האיברים שורף את הטמאים ואוכל את הטהורים נטמאו האימורין והבשר קיים זורק את הדם והבשר נאכל לערב שם במשנה נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם. נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק הדם שם סוף בריתא דר' יהושע נטמאו הבעלים במת לא יזרוק ואם זרק לא הורצה דרחמנא דחייה לטמא נפש בפסח לשני ואין הציץ מרצה בטומאה אלא כשנטמא טומאת התהום כדאיתא בדוכתיה.

ג

הפסח שיצא מירושלם או שנטמא בי"ד ישרף מיד שם במשנה הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד ובגמרא בשלמא טמא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף וגבי קדשים קלים הוא דכתיב האי קרא אלא יוצא מנ"ל דכתיב הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה שמא נכנסה דמה אל הקדש בהיכל ונפסלה כדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' וא"כ הוא יפה עשיתם ששרפתם אותה או שמא חוץ למחיצתה יצאה חוץ לעזרה ודרשינן לה מקרא יתירא דכתיב פנימה ולא איצטריך אלא לומר שמא יצאה ולא היתה פנימה וא"כ יפה שרפתם אותה א"ל אהרן למשה פנימה היתה ולא יצאה הא למדנו שאם יצאת היה לו לשורפה אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנין אלא כל פסולי דקדש בשריפה ל"ש קדשי קדשים ל"ש קדשים קלים גמרא גמירי להו הל"מ וחטאת דאהרן לא איצטריך לפרושי בה שריפה באנינות' וביציאתה אלא מעשה שהיה הוא דאשתעי. נטמאו הבעלים או מתו שם במשנה נטמאו בעלים או מתו שאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר שאין לו אוכלים תעובר צורתו וישרף בששה עשר ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף זה ישרף מיד ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת שנטמאו בעלים לפני זריקה דמשום הכי חשיב רבי יוחנן בן ברוקה פסולו בגופו דלא אתחזי בשר לאכילה אבל נטמאו לאחר זריקה דאתחזי בשר לאכילה אפילו ר' יוחנן בן ברוקה מודה דפסולו מחמת דבר אחר הוא ובעיא צורה אבל לת"ק אפילו נטמאו קודם זריקה בעיא צורה דמ"מ לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר ור' יוחנן אמר אף לאחר זריקה נמי פליג ר' יוחנן בן ברוקה ואזדא לטעמיה וכו' משכו ידיהם ונזרק דמו בלא בעלים ה"ל כנטמאו או מתו ותעובר צורתו זה הכלל כל שפיסולו בגופו ישרף מיד בדם או בבעלים תעובר צורתו שם בריתא וטעמא דעיבור צורה דכיון דאין פיסולו חמיר דאינו בגופו לא שרפינן ליה בביזיון עד שתעבור הימנו צורת בשר ובתוס' כתבו דשריפה מיד כפיסולו בגופו סברא היא ועיבור צורה כפיסולו מחמת דבר אחר סברא נמי היא לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו בעלים את ידם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח שני הרי זה ישרף מיד בתוספתא פ"ה דאפילו רבנן דר' יוחנן בן ברוקה חשבי ליה פסולו בגופו כיון דשחטו בלא בעלים והא דישרף בנטמאו בעלים היינו כשנטמאו כולן אבל נטמאו מקצתן זכו טהורים בחלק הטמאים בתוספתא פ"ז בני חבורה שמתו או נטמאו מקצתן השאר אוכלים ואין חוששין ואם התחילו כולן לאכול ונטמאו מקצתן לא זכו טהורים בחלק הטמאים אלא ישרף חלק הטמאים. נטמא שלם או רובו שורפין אותו שם במשנה ומפרש טעמא בגמרא כדי לביישו ומעצי המערכה דאע"ג דאין יכול להנות מעצי הקדש לב ב"ד מתנה עליהם הואיל והזקיקוהו לשרוף לפני הבירה בפני הכל כדי לביישו שלא נזהר בפסחו לא הטריחוהו להביא מעצים שלו. נטמא מיעוטו וכן הנותר שורפין אותו בחצרותיהן מעצי עצמן כדתנן התם ובגמרא ת"ר מעצי המערכה בחצרותיהם אין שומעין להם דילמא פיישן מינייהו ואתי לידי תקלה משמע דאי לאו הכי שרי מדאוריתא דלב בית דין מתנה עליהם ואפילו מאן דלית ליה בעלמא לב בית דין מתנה עליהם הני מילי בקרבנות דקדושת הגוף אבל בקדושת דמים כולי עלמא מודו ואיפשר נמי דבלאו לב בית דין מתנה עליהם הוה שרי למשרפיה בעצי המערכה דהא קדשים נינהו וכיון דנטמאו דינן בשריפה מדאוריתא ומצי למשרפינהו מעצי הקדש.

ד

המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה פרק מי שהיה טמא משנה המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים והיינו בנשתיירה אחר הפסח כדתניא בתמורה פ' אלו קדשים דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא דאמרינן סוף פרק התודה מנין למותר הפסח שקרב שלמים דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא למותר הפסח אבל קודם הפסח יביא בדמיה פסח כדתניא התם וטעמא דלאחר הפסח תרעה ויביא בדמיה שלמים והיא עצמה אינה קרבה שלמים משום דמתחלה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה ולא תימא ימכרנה כמות שהיא בלא רעיה כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף דכיון דפסח קרב שלמים אחר הפסח כדילפינן היא עצמה היתה ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך ולהכי בעי' דתרעה ותמכר וכן זכר בן שתי שנים דאינו ראוי לפסח ירעה ויביא בדמיו שלמים אף על גב דדחוי מעיקרו הוי דחוי דמתחלה לא נראה למה שהוקדש והרי הוא כקבוע שנדחה דאין עצמו קרב שלמים אלא דמיו.

ה

הפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו אלא לשם שלמים שם במשנה ובגמרא תנו רבנן המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו דעדין יש לו בעלים יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עמו בפסח יביאנו לשם שלמים לי"ו דאין נדרים ונדבות קרבים ביום טוב ובעי' בגמרא דמית אימת וכו' אמר רבינא כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דהא חל עליה חיובא דפסח ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דהא חל עלי' אנינות ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח והא דתנן שוחטין על האונן הני מילי היכא דחיילא חובת פסח ברישא והדר חל אנינות.

ו

מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש אחר יקרב איזה מהן שירצה לפסח והב' שלמים פרק ב' שעירי תניא מי שאבד וכו' יקריב אי זה מהם שירצה דברי חכמים ורבי יוסי אומר מצוה בראשון ופרק מי שהיה טמא תנן אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה ואין לי לפרש אמר רבי עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר הפסח קרב שלמים וכן תמורתו ובגמ' איתמר רבה אמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו דוקא ולא זמן שחיטה דהיינו חצות ואשמועינן דאפילו היה אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוקבע לפסח וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולכך לא יקרב עוד הוא שלמים ורבי זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו דשעת חצות היא הקובעתו לפסח ואם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפילו קודם שחיטה ליכא קביעות ולא דיחוי ויקריב אי זה מהם שירצה כדתניא פרק שני שעירי ונקטינן כרבי זירא דסתמא דתלמודא קאמר כהאי שמעתא פרק מי שהיה טמא ואלו בפסח היכא דאבד ונמצא אחר חצות קודם שחיטה קרב שלמים והא לא אתיא אלא כרבי זירא דאמר קודם חצות ואחר חצות שנינו אלמא פסח שהיה לפנינו בשעת כפרה ובלבד שיהא אבוד בחצות קרב שלמים והרב ז"ל כתב אם מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקרב שלמים וכששניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה ואם כן ר' עקיבא דאמר נמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וכו' נראה דפליג אדברי חכמים דר' יוסי דאמר יקריב אי זה מהן שירצה לפסח ונראה לישב דברי הרב ז"ל לכוין דברי חכמים ודברי רבי עקיבא דאם שניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה ואם הקריב הראשון השני קרב שלמים ואם הקריב השני הראשון קרב שלמי' היכא דלא נמצא אלא אחר חצות אבל נמצא קודם חצות והקריב השני דחהו לראשון דחצות קבעתו ולהכי לא יקרב הראשון אלא ירעה עד שיסתאב וימכר וכו' והא דכתב הרב ז"ל מצאו אחר ששחט את פסחו הרי זה יקריב שלמים דמשמע כרבה דקודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו מצינן למימר דהכי קאמר כששניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה והשני יקרב שלמים אם נמצא אחר חצות ואם נמצא קודם חצות נמי יקריב אי זה מהם שירצה אלא שאם הקריב הראשון אז השני קרב שלמים ואם הקריב השני הראשון ירעה עד שיסתאב כרבי עקיבא והיינו דכתב והשני יקרב שלמים שהוא אותו שהפריש אחר שאבד הראשון ואחר כך כתב מצאו אחר ששחט את פסחו הרי זה יקרב שלמים דהיינו הפסח הראשון ולא קראו שני ובבריית' נמי לא תני אלא יקריב אי זה מהם שירצה דברי חכמים ורבי עקיבא נמי מודה דאי זה מהם שירצה יקריב אפילו מצאו קודם חצות אלא דאם הקריב הראשון השני יקריב שלמים והיינו דכתב והשני יקריב שלמים ואם הקריב השני דחהו לראשון בידים וירעה עד שיסתאב כדאמר'. וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה יקרב שלמים שם במשנה שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה אמר רבי עקיבא הפסח שאבד וכו' וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו וכו' ובגמרא אמר רבא לא שנא אלא שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה שאפי' הפסח עצמו לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אם לא הקריבו כדאמ' לעיל אע"פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קרבה שהרי מכח קדושה דחויה קא אתא איכא דמתני לה ארישא לא שנא אלא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה וכו' איתיביה וסלקא בתיובתא דאפילו נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תרעה דתניא כשב מה תלמוד לומר אם כבש דהא לעיל מיניה כתיב ואם מן הצאן ובפרשה תחתונה כתיב ואם מן העז מכלל דעד השתא בכבש איירי דאין לך עוד בצאן אלא כבש אלא לרבות תמורת פסח אחר הפסח שקרבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן תמורת הפסח שנמצא לפני פסח תהא קרבה שלמים תלמוד לומר הוא פסח הוא פסח כשר קרב ואין תמורתו קרבה ואי נמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה לא איצטריך קרא לאשמועינן הכי אלא אפילו נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה אין קרב אלא תרעה.

ז

פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת הפסח הרי הם כשלמים לכל דבר טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן בפסח שם פרק מי שהיה טמא אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח כגון תמורתו דאף על גב דדרשינן התם דאין תמורתו קרבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרבה והא דאמרינן לעיל אם כבש לרבות תמורת הפסח לא איצטריך האי קרא אלא אסמכתא בעלמא דמזבחת פסח הוא דנפקא לן דמותר הפסח קרב שלמים ותמורה נמי מותר פסח הוא והאי אם כבש לעברה שנתו וכו' הוא דאתא כדאמרן. פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים נתערב בזבחים אחרים ירעו עד שיפול בהם מום שם במשנה הפסח שנתערב בזבחים שלשה טלאים אחד של פסח ואחד של אשם וא' של עולה ונתערבו כולם ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם מכל מין דבכל חד אמרי' שמא מין זה היה יפה והמותר יפריש מביתו ויאמר על כל מין כל מקום שהוא מין זה מחולל על סלע זה אם היה יפה שבהם שוה סלע וכן לכל אחד בסלעו כדפי' רש"י ז"ל התם. נתערב בבכורות ירעו כולם שם במשנה נתערב בבכור רבי שמעון אומר אם לחבורת כהנים היה פסח זה יאכלו את כולם באותה לילה ויקריב פסח לשם פסח כל מקום שהוא אבל לרבנן דרישא דקאמרי נתערב בזבחים סתם ירעו ואמרינן בגמרא ולרבנן היכי עבדינן היכא דנתערב בבכור דאין לו פדיון דכתי' לא תפדה ואינו תופס את דמיו לצאת מקדושתו אלא נאכל לכהן במומו ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון אמר רבא ממתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ביפה שבהם ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תיחול עליה דהאי ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח ואכיל לכל התערובות בתורת בכור בעל מום ואי זו היא תורתו אין נשחט ואין נמכר באיטליז וכו' משום גזרה כדאיתא בדוכתיה.

ט

המפריש פסחו עד שלא נתחייב ואחר כך נתחייב כגר ועבד וקטן שנתגייר או נשתחרר או הגדיל מקריבו לשם פסח דאין בעלי חיים נדחים כדילפינן בדוכתיה המפריש מעות לפסחו והותירו יביא המותר שלמים דמותר פסח שלמים כדילפי' מוזבחת פסח לה' וגו'. הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו המעות שיקח מהם חולין פרק האשה ברית' ומפרשי' טעמא כרבי דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו מכדי אכילה ולא מכדי מקח אם ימעט הבית שיהיו המעות מועטין לבעל הפסח מהיות משה שאין לו במה לקנות צרכי הפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו יקח מעות משכנו וימננו על פסחו ויקח מאותן המעות צרכי פסח כגון עצים לצלותו אבל אין רשאי למנות אחרים על פסחו ליקח מעות לשאר צרכיו והיינו מכדי אכילה ולא מכדי מקח דהיינו דברים אחרים של סחורה ורבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו מעות לשאר צרכיו ממנה אחר על פסחו ועל חגיגתו שבאה מחמת פסחו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את מעות פסחיהן שאם רצה ליתנם במתנ' יתנם.

יא

עצים של צליית הפסח כפסח וכן מצה ומרור שהם מכשירי הפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו שם רבה ורבי זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכגופא דפסחא דמו כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשרו דפסח הוא כפסח דמי וחד אמר במצה ומרור נמי לא פליגי דכיון דמכשירי פסח נינהו דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו כגופא דפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק וטלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו משה עשה צרכי הפסח מן המעות ורבי סבר החייה עצמך משה ואף על גב דמקרא נפיק צריך לטעמא דעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן דקמשמע לן קרא דדעתו לכך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.