אור שמח/קרבן פסח/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
הר המוריה
חידושים ומקורים מנחת חינוך
מעשה רקח
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png קרבן פסח TriangleArrow-Left.png ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

השוחט את הפסח על בני חבורה כו' והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויביא פסח שני.

הנה לעיל ביבלת שנמצא בעור של חמש חבורות כתב דפטורין מפסח שני ושם יכול להיות טעמו דבשביל יחיד שלא עשה פסח לא שבקינן לרבים לעשות שלא כדין, אבל ממש"כ פ"ו ה"י בחופר בגל אם ספק הדבר ה"ז פטור מפסח שני אמאי כיון דאית ליה תקנתא למיעבד פסח שני יביא פסחו מספק ועמד בזה הלח"מ עיי"ש ולדעתי נראה עפ"י מה שביאר בשאג"א הא דאמר אימור דקא אמרינן דאי עביד לכתחילה נמי אין פירושו משום דלא מצינן למיעבד לכתחילה לא מייתינן פסח שני, דספק מצוה כזו שחייבין עליה כרת וודאה דוחה עשה דהשלמה כש"כ עשה דליתן בזריקה, רק הכוונה משום דלא מצי ליתן בזריקה משום ספק דשמא פסח שני הוא ובזה אם יתן בשפיכה לא יצא, ודוקא מה שראוי ליתן בזריקה אם נתן בשפיכה יצא הא כל שאינו ראוי ליתן בזריקה אם נתן בשפיכה לא יצא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומה שאינו ראוי ליתן בזריקה מצד ספק דשמא פסח הוא חשיב אינו ראוי כדמוכח פרק המוכר את הספינה ובהלכות בכורים פ"ד יעו"ש אע"ג דרובא עבדו כדין מ"מ לא מצי לאמר דעל כל פסח אזלינן בתר רובא ושלמים הוא ומצי ליתנו בזריקה, ז"א דחד ודאי פסח הוי והוי קבוע אף דאינו ניכר, מ"מ בכאן דלא בטל כמו שכתבו האחרונים שפיר מיחשב לקבוע וכבר הארכתי בכ"מ וביחוד ראה מש"כ בהלכות חליצה, נמצא דגבי חופר בגל ודאי דלא מצי ליתן בזריקה ולכן אם נתן בשפיכה לא הוכשר אם שלמים הוא, משא"כ כאן דשורת הדין אינו נאמן ואם נדון על פסח שני שהוא בתנאי שלמים אם מצי למיתן אותו בזריקה שפיר אמרינן דיתן אותו בזריקה דהאחד אינו נאמן ופסח ראשון נשחט כדין ופסח שני שלמים הוא ומצי למיתן את דמו בזריקה וכיון דראוי ליתן בזריקה תו אם יתן בשפיכה יצא ושפיר נותן בשפיכה כדי לצאת נפשו ידי פסחו שחייבין עליו כרת משנינין למיתן בשפיכה, ופשוט:

ב[עריכה]

ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון.

בפרק כיצד צולין תני הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופרש"י הפסח או הדם וזה כפירוש רבינו, ובירושלמי שם מתניתא בשנטמא משירד לאוירו של כלי אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן נעשה כמקבל מים, וצריך ביאור מדוע אם נטמא עד שלא ירד לאויר הכלי הוי כמקבל מים אטו מי מפליג רחמנא דעל דם שנטמא קודם שירד לאויר כלי אין הציץ מרצה. הן דאם נאמר כן הוי א"ש הא דתנן פרק דם חטאת חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס בין שהיתה לה שעה"כ בין שלא היתה לה שעה"כ איזו היא כו' שלנה שנטמאת כו', והוא צריך ביאור הלא מה"ת ארצויי מרצה ומה"ת ראוי להזייה ואשר יזה קרינא ביה, כדחזינא פרק כסוי הדם (דף פ"ו) דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת בנחירת עוף בסימנים בעי כסוי אף אם שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דכי יצוד כו' אשר יאכל כתיב, בכ"ז כיון דמה"ת ראויה לאכילה אשר יאכל קרינא ביה, א"כ ה"ה כאן דאשר יזה כתיב אם מה"ת ראוי לזריקה אשר יזה כתיב ובעיא כבוס, וכבר הרגישו בזה בתוס' שם, אמנם לפי הירושלמי ניחא דמיירי שנטמא הדם קודם שירד לאויר כלי ואז אין הציץ מרצה והוי כמקבל מים ולא קרינא ביה אשר יזה, ואם נתקבל בכלי אז כשנתז אינו טעון כבוס מהבגד. אולם עדיין לא הועיל לנו בזה, דמה נעשה בהא דבעי בגמרא רב חסדא נתז על בגד טמא מהו יעו"ש הא כי נטמא מאי הוי אכתי סופו מן התורה היה ראוי לזריקה, רק ע"כ כשנטמא הדם טרם שירד לאויר כלי ומאי בעי כיון שניתז טרם שנתקבל בכלי מן הצואר הרי משנתינו היא ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כבוס, וע"כ כתירוץ רבוותא בתוספות:

לכן נראה לדעתי פירוש הירושלמי דסבר דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת וכמפורש סוף פרק לולב וערבה וקדשת את המזבח כו', מה המזבח אינו מקדש אלא מדעת אף הכלים לא יתקדשו אלא בדעת עיי"ש, ובפ"ק דמנחות דדם שנתקבל בכלי הוא מתקדש בכלי ובעי קידוש מדעת, וכן קידוש קומץ בעי שיהא במתן כלי לשם קידוש מדעת עיי"ש (דף ז) כל הסוגיא, וא"כ כאן דאילו הוי ידע קודם שנתקדש בכלי דהוא טמא הלא לא היה מקדיש אותו בכלי שרת ולא היה מקבלו נמצא דהוי קידוש בטעות שלא מדעת והוי כאילו נשפך על הרצפה ואספו ופסול והוי דם שלא נתקדש בכלי שרת ולכן אמר דנעשה כמקבל מים וכ"ז בנזרק ואח"כ נודע שנטמא מקודם הא בנודע מקודם קבלה ובזדון קיבלו וזרקו ודאי הורצה מן התורה דהוי דם שנתקדש בכלי שרת, וז"ב דטעמו משום דהוי קידוש בטעות והוי כמו שלא נתקדש מדעת דדעת האדם בעי דאין כלי שרת מקדשין שלא מדעת. אולם לפ"ז מוכרח דמה"ת אסור לזרוק דם יחיד שנטמא רק אם זרק הורצה וכן משמע לשון הירושלמי לעיל ה"ה, הפריש בין קריבין ליחיד לקריבים לצבור הקריבין ליחיד אם יש לו אומרים לו הבא ואם לאו אין מתירין לו לזרוק דמו עבר וזרק הורצה, הקריבין לצבור אם יש לו אומרים לו הבא [דדחויה היא בצבור] ואם אין לו מתירין לו לזרוק לכתחילה כו' ולכן הוי קידוש טעות דאילו ידע שנטמא ואסור לו לזרוק לא היה מקבלה בכלי שרת ולא קידשה והוי כדם שלא נתקדש בכ"ש, אבל אם נימא דמדאורייתא מותר לזרוק לכתחילה רק מדרבנן אסור לזרוק א"כ אמאי הוי קדושי טעות הא כיון דבהעדר ידיעתו זרק הדם כדין טהור והורצה, הא למה הדבר דומה למה שפסק רבינו בפרק ט"ז מהלכות מכירה הי"ד אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מד"ס אם היו הפירות כו' ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום יעו"ש והיינו שאף אם הוזלו קודם שאכלן מ"מ כיון שנעשה מהן מה שהיה עושה בפירות היתר אינו מחזיר לו כלום מדמי המקח ולא אמרינן דהוי מקח טעות וקנינו בטל ומשלם רק כפי מה שהיו שוים בעת אכילתו אותן וכן פסק הש"ך ביור"ד סימן קי"ט עיי"ש וטעמו משום דבאיסור דברי סופרים אין איסור על עצם הדבר רק על כתפא דגברא מונח שמצווה מלא תסור או משאל אביך ויגדך וכי לא ידע מצווי החכמים והיה מתעסק אצל האיסור נמצא שלא עבר על איסורא דלא תסור ונהנה מהן והיו שוים לו כמי שהיו שוים אליו פירות היתר וכאילו היה אוכל פירות היתר, והדבר דומה למה שלמדנו רבותינו בהא דפרק המדיר דאם קידש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דתניא אם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת למ"ד אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ופירשו בעלי התוס' דוקא אם התירה חכם קודם שנודעו לבעל הא אם נודעו לבעל ואח"כ התיר לה חכם אינה מקודשת וטעמא שע"מ כן מקדשה שאם לא ירצה לבטל הקידושין ולא יקפיד מחמת הנדרים שיהיו הקדושין קיימין והיכא דידע קודם שהותרו הרי הוא מקפיד ורוצה שיתבטלו שמא לא יהיה להן היתר אבל היכא דהותרו קודם ידיעתו הא לא רצה לבטלן שאין עתה שום קפידא, הנה אע"ג דהנדרים היו קודם שהתיר חכם ואם היו נודעין לבעל היו הקדושין מבוטלין בכ"ז כשלא נודע לבעל עד אחרי ההיתר שהתירן חכם תו בטלה קפידתו דבעל ומקודשת, כן הכא נמי אעפ"י שאם הי' נודע לו קודם שאכלן היו חכמים מקפידין ומזהירין אותו שלא יאכל ואדעתא דא לא זבין והוי מקח טעות, בכ"ז אם לא נודע ולא היו מקפידין חכמים עליו כיון דלא בעי למידע ומתעסק הוא אצלן ואכלן כפירות היתר הרי נגמר מחשבת קנינו ולא הוי שום אונאה וז"ב. כמו כן בנידון דידן כיון דלא נודע לו עד שנזרק הדם ולא היה שייך שיקפידו ולא יתירו לו לזרוק וכשעבר וזרק הורצה וכדין דם טהור זריק א"כ הוי ממש כדם טהור ונגמר מחשבת קבלתן בכלי וקידושין ולא הוי קדוש טעות כלל, וע"כ דמה"ת אינו ראוי לזרוק הדם לכתחילה ושפיר הוי קידוש בטעות שהרי אסור מה"ת לזרוק ואילו הוי ידע הרי לא קידשן בכלי שרת ולא זרק אותן ע"ג המזבח והוי קידוש טעות וכמקבל מים דכיון דמה"ת אסור לזרוק אע"ג דלא ידע בכ"ז איסורא עביד ולא ניחא ליה למעבד איסורא ודוק. ובאמת לא מצאנו גם בבבלי מי שיסבור דמן התורה ציץ מרצה על טומאת דם לזרוק לכתחילה ביחיד, דמסתברא דכיון דכתיב עון הקדשים מקריא עון ולכתחילה אסור לזרוק רק אם עבר וזרק נשא הציץ עון זה. והא דאמר בפרק האשה רבה דמה"ת ארצויי מרצה ואמרי רבנן לא הורצה היינו דמה"ת אם עבר וזרק אף במזיד הורצה ולא שני בין שוגג למזיד אבל בין דיעבד לכתחילה לא שמענו שיסבור דמה"ת אף לכתחילה שרי לזרוק:

ובזה א"ש מה שהקשינו על סוגיא דדם חטאת דאם נטמא הדם אמאי לא קרינא אשר יזה לאצרוכי כיבוס כיון דמה"ת ארצויי מרצה, ולפ"ז ניחא דכיון דמה"ת אסור לזרוק דעון מקריא זריקתו שפיר לא קרינא ביה אשר יזה אע"ג דאם עבר וזרק הורצה, דכיו"ב מצאנו גבי קצירה קודם לעומר דקוצרין מבית השלחין ומפרש טעמא משום דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ומבית השלחין לכתחילה אינו מביא אע"ג דאם הביא כשר ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה עיין פרק ר"י (דף ס"ח) תוס' ד"ה קוצרים בה"ש יעו"ש. וסעד גדול דמה"ת אסור לזרוק מהא דרמי בהקומץ רבה (דף כ"ה) הא דתניא על מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד על הא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא כו' ומשני רב יוסף הא רבי יוסי הא רבנן דתניא אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם עבר ותרם כו' במזיד אין תרומתו תרומה כו' ומאי מדמה התם הא עבר על דבר תורה דמה"ת אין תורמין מן הרעה על היפה כש"כ מן הטמא על הטהור דונשא חטאו כתיב שאם לא תרם מחלבו ממנו נושא חטא, לכן שפיר במזיד אין תרומתו תרומה משא"כ כאן דמדבריהם אין זורקין לכתחילה, ויותר יפלא דאמר אימור דשמעית ליה לר"א בתרומה דקילא בקדשים דחמירי מי שמעת ליה כו' הרי אדרבא הך דתרומה קרינא ביה ונשא חטאו דבר תורה, אם לא דנאמר דגם כאן הוי דבר תורה דעון הקדשים כתיבא ועון מקריא זריקתו בטומאה:

אמנם הא דפסיקא לרבוותא בתוס' ריש דם חטאת דמה"ת מרצה ציץ לזרוק דם שנטמא לכתחילה הוא מהא דרמי בפרק הנזקין (דף נ"ד) על ר"מ דבדרבנן קניס מהא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ופרש"י דמה"ת זורק לכתחילה דהציץ מרצה, אולם ז"א מוכרח דבשיטת ר"ח סגן הכהנים מוקים כמ"ד אין טומאה למשקין מה"ת כל עיקר ומדרבנן יעו"ש, אך זה דחוק דר"מ סובר תמן טומאת משקין עצמן דבר תורה דסבר ספק ליטמא טמא יעו"ש ודחוק לומר דאליבא דרע"ק אמר עיי"ש בסוגיא ובתוס' וליה לא סבירא ליה, דאיהו סבר אין שני עושה שלישי בחולין. אולם בל"ז יש לומר דהכי פריך בהנזקין דחזינן בהמנסך דדאורייתא הוי קניס משום חומרא דעו"ג ה"נ קדשים דחמירי הוה ליה למיקנס וכמו דאמר בהקומץ רבה קדשים דחמירי מי שמעית ליה ואדרבא יתכן מה דלא משני ר"י היא דאין זה סתם משנה יעו"ש רש"י ותוס' ודוק:

ורבינו לא הביא דינא דירושלמי משום דסובר דלמשנה אחרונה משקי בית מטבחייא דכן ודם קדשים אינו מקבל טומאה וכל הנך משניות דלא כיוסי בן יועזר איש צרידה וכמשנה ראשונה אתיא כמוש"ב בפירוש המשנה לעדיות באורך, והא דלא הביאו על דינא דנטמא הבשר בפסח משום שאם נודע לו קודם זריקה וזרקו הרי אין הציץ מרצה והיינו דלא מהני רצוי ציץ משום דאכילת פסחים מעכבא דפוסק דלא כר' נתן ובעיא פסח שני, וע"כ מה"ת אינו מרצה רק בלא נודע משום דהתורה קפדה על הידיעה דוקא נמצא כי לא נודע הרי לא עביד בזריקה שום איסור שכיון שנזרק במחשבת אכילה סגי ברצוי ציץ וכאילו נטמא הבשר בעת שנודע, ואע"ג דסבר אין הציץ מרצה על האכילות זה דוקא בכולהו קרבנות דעלמא הא בפסח שכן מצאנו בציבור שהם אוכלין בטומאה, ורבינו סבר דדחויה היא בציבור ובעיא ציץ לרצויי אף בטומאת הגוף כמוש"כ במפורש בפ"ד מהלכות ביאת המקדש הט"ו וכיון דאכילת פסחים מעכבא מרצה עליו ציץ, לכן ביחיד כיון דאם נטמאו הציבור חזי לאכילה לכן מהני ריצוי ציץ בשגגה דהוי כמו שנטמא אחרי זריקה, וכיון דעל אופן שלא ידע הזריקה מרצה נמצא דעל אופן השגגי אין זה איסור כלל משא"כ בדם שנטמא שמן התורה לא יזרוק ואם זרק הציץ מרצה, דזה הכלל דהיכא שההעדר ידיעה גורם הרצוי לא שייך שעביד איסורא בלא נודע משא"כ בדם שנטמא שהמפעל גורם הרצוי מה שפעל ולא סיבת השגגה ודוק היטב:

ודע כי לפי מה שפרשתי בירושלמי יש לדבר בחטאת הגזולה שנודעה דרבנן אמרו דאינה מכפרת טעמא דהוי קידוש בטעות ומסולק קושית התוס' שם דאיך יעקרו חכמים ד"ת. אך צ"ב מהא דאין תורמין מן הטמא על הטהור דבשוגג תרומתו תרומה ולא אמרינן דתרומה בטעות הוה. ועיין תוס' יבמות (דף פ"ט) ד"ה קישות ונמצאת מרה ובמחנ"א הלכות נדרים סימן י"ג שהעיר מפלוגתת רבינו עם הראב"ד בפ"א מהלכות איסורי מזבח במי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח אם הוי הקדש טעות ואכמ"ל כי יש לעיין טובא. ואולי יש לחלק דהכא בעת הטעות לא נגמר תכליתו שאין תועלת בקידושו כי לא נזרק עדיין אבל שם בעת התרומה וההקדש שלא ידע נעשה כבר הענין שנפטר כריו וכן מקדש, והוא נידון אחר, ודוק בכ"ז:

ג[עריכה]

זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם או בבעלים תעובר צורתו כו' לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם כו' הר"ז ישרף מיד.

דברי רבינו תמוהים לכאורה, דאין הבעלים יכול למשוך רק מחיים א"כ הוי נשחט בפסול ומאי נפק"מ אם הודע לו קודם, ומתנגד זה לתלמודין דאמר בכה"ג שלא נודע דהוי פסול הגוף וישרף מיד, וכבר תמה ע"ז הצל"ח. אמנם באמת גמיר רבינו שמעתא דא מירושלמי סוף פירקא ועל כולם היה ר"י בנו של ריב"ב אומר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ר' לעזר בי ר"י בעי קומי ר"י כו' שמשכו הבעלים את ידן מה אנן קיימין אם בחיים פסול מכשיר [בתמיה] פסול [הגוף] הוא אם לאחר שחיטה יש משיכה לאחר שחיטה ומשני מכיון שיש לו רשות למשוך, פירוש דהא איהו שוחט הפסח ברשות והבעלים נמשך ברשות הוא פסול מצד בעלים ופסול מכשיר וטעון עיבור צורה, הרי דבלא נודע אינו רק פסול מכשיר וטעון עיבור צורה, וגמרא דידן לא פליגי להלכה דהא דאמר בתחלת השקליא וטריא אא"ב בעי עקירה כו' הוה פסולו בגופו, היינו דאינו רחוק לומר כן בסברת הך תנא דכיון דמשך מחיים הוה פסול הגוף אף שלא נודע וכקושיית ר"א בי ר"י בתלמוד ירושלמי, וסוף הסוגיא דרב אשי אמר רב דאמר כר"י בנו של ריב"ב כו' אם יש שהות ביום כדי לידע חייב ותעובר צורתו ויוצא לבית השריפה מ"ט כו' הפירוש דהא לדידן אם נודע קודם שחיטה שמשכו הבעלים ידם בודאי הוה פסול הגוף דעדיפא יותר משחטו שלא לאוכליו דשחט קרבן בלא בעלים רק בלא נודע שיש לזה רשות לשחוט כמו כל פסח והפסול מצד שנמשך הבעלים [ברשות] פסול מכשיר הוי, א"כ לריב"ב דאם יש שהות כדי לידע חייב דהיה לו לשאול ולא אמרינן דשחטו ברשות שפיר הוה כמו שחטו לכתחילה בפסול וכמו נודע קודם השחיטה לדידן, ופריך שפיר דלפ"ז פסולו בגופו ואמאי בעי עיבור צורה, לא כן הירושלמי מביאו על אופן דמשנתינו דמיירי דשחט ברשות ופטור שפיר בעי הבשר עיבור צורה דבהכשר נשחט ופסול מכשיר הוא וז"ב בס"ד:

ושמע עוד דבר ד' יוצא מקודש הקדשים היא התוספתא וזה לשונה בפרק ה' שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם כו' הרי זה חייב ר"י בנו של ריב"ב אומר אם יש לו שהות כדי שידע הרי זה חייב ואם לאו פטור, ובתוספתא פ"ו תניא שחטו ונודע עד שלא שחטו שמשכו הבעלים את ידם כו' ישרוף מיד ר"י בריב"ב אומר אם יש שהות כדי שידע ישרף מיד ואם לאו תעובר צורתו ויצא לבית השריפה זה הכלל כל שפסולו בגופו כו', הנך רואה בעיניך דלטעמייהו אזלי, והא דתניא בפ"ה שחטו ונודע שמשכו הבעלים כו' חייב ע"כ בנודע לו קודם שחיטה ומש"ה חייב חטאת [כמו שחטו שלא לאוכליו] ור"י בנו של ריב"ב סבר דאם יש שהות כדי לידע ואין זמנו בהול חייב דהוה כשוחט שלא ברשות, ולכך בפ"ו אמר דנודע קודם שחיטה שמשכו הבעלים ידם א"כ שחט שלא ברשות ולכך ישרף מיד וריב"ב סבר דחייב חטאת אם היה שהות כדי לידע ולכך סובר דבכה"ג ישרף מיד דכיון דשחטו שלא ברשות א"כ שחטו בפסול ופסול הגוף הוי. אמנם לגמרא דילן היה תוספתא אחריתי כי התוספתא שלנו נסדר עפ"י נוסחת הירושלמי כאשר יש אתי בזה הרבה, והגר"א הגיה לעיל פ"ה אם יש שהות כו' הר"ז חייב ותעובר צורתו ויצא לבה"ש, ולפ"ז היה לו למחוק בפ"ו תיבות ישרף מיד ואם לאו, ובלא זה כל מעיין יראה כי האמת כמו שהוא לפנינו ודוק בכ"ז:

ו[עריכה]

מי שאבד פסחו כו'.

תוספתא פ"ט הפסח שנמצא בשלשה עשר ירעה עד שיסתאב בי"ד יקרב שלמים רא"א קודם חצות כו' לאחר חצות כו', נראה טעמייהו דר' אליעזר סובר חצות קבע וכיון שהיה לפנינו בחצות ונקבע ולא הקריבו תו ירעה עד שיסתאב ונדחה משלמים להקריבו עצמו ות"ק סבר כבן בתירא בזבחים פ"ק (דף י"א וי"ב) או דהפסח ששחטו בי"ד שחרית כשר לשמו או דסבר דפסול שלא לשמו א"כ תו בי"ד קודם חצות היום לאו שלמים הוי דהא פסול לשם שלמים ונקבע לפסח להקריבו לאחר חצות וכי מתכפר באחר שוב נדחה מהקרבה וכי אישתכח בי"ד כיון שבתחלת היום לא היה לא נקרב לפסח דלא היה לפנינו בעת חלות שם פסח עליו ואז היה אבוד ממנו נעשה כאילו אבוד בשעת חצות להחולקים עליו אע"ג דאשתכח קודם שחיטה מ"מ קרב שלמים לר"א וז"ב בס"ד:

ח[עריכה]

פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים.

הכס"מ כתב זה פשוט עפ"י מה שנתבאר דמותר פסח קרב שלמים, ואני אומר לא כן אבי דמה דפשיטא ליה למרן הנה תוספתא ערוכה סותרת זה והיא בפ"ט, נתערבו בשלמים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהן פסח ובדמי היפה שבהן שלמים קרב פסחו יביא בדמיו פסח אחר יעו"ש, ואם נימא דטעמא של התוספתא משום דסברה בע"ח נדחין ורבינו אזיל לטעמו דאין בע"ח נדחין וסובר בפסח שאבד ונמצא קודם שחיטת הפסח דקרב שלמים, ז"א דהא בסיפא פליג ר' שמעון בנתערבו בבכור ואיהו סובר בע"ח אינם נדחין ואפ"ה לא פליג ברישא וטעמא דאיתא בתוספתא שלמים שנתערבו בשלמים הבאין מחמת הפסח ירעו עד שיסתאבו כו' ויביא בדמי כו' שלמים ויאכלו ליום ולילה ע"ח, ובדמי היפה שבהן שלמים אחרים ויאכלו לב' ימים ולילה אחד, הרי חזינא דטעמו משום דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה ולא מייתינן קדשים לבית הפסול, וא"כ תמיה על רבינו איך פסק דיקריבו כולן שלמים הא השלמים באין לידי פסול שנאכלין כמותר הפסח וכן אמר הגמרא פסחים (דף פ"ט) דמותר הפסח נאכל ליום ולילה וזה כתוספתא הנ"ל וצע"ג:

אולם מהא גופא סייעתא לרבינו דאמאי לא פליג ר' שמעון דסבר דמביאין קדשים לבית הפסול ולימא דהן עצמן יקרבו שלמים ויאכלו ליום ולילה כמו דפליג בנתערב בבכור ובמעשר, וע"כ משום דתניא בתוספתא שם בן עזאי אומר שלמים הבאים מחמת הפסח הרי הן כפסח לכל דבר אלא שהן נאכלין ליום ולילה, ובמאי קאמר הרי הן כפסח ע"כ דאינו טעון סמיכה ונסכים וחזה ושוק, ולכך לא פליג ר"ש דסבר כבן עזאי וא"כ לא מצי למימר יקריבו הן עצמן דהא פסח לא בעי סמיכה ומותר דיליה ג"כ לא בעי סמיכה ואלו שלמים טעונין סמיכה וכמו דאמר (בדף פ"ט). וליכא למימר דאכתי יפלוג בקרבן נשים ז"א דהא ר"ש סובר דאין שוחטין על אשה בפ"ע רק עושין אותה טפילה לאחרים, וא"כ הוא ודאי קרבן אנשים ואין להקריבו משום סמיכה וסובר רבינו דהא דמרבינן שיהא נאכל ליום ולילה היינו משום דדמי בכל מילי לפסח לבן עזאי, אבל לדידן דנפק"ל מאם כשב דמייתי גמרא (בדף צ"ו) לסמיכה ונסכים וחזה ושוק שהן כשלמים לכל דבר תו ודאי דנאכל לשני ימים ולילה אחד כדין שלמים גמורים והסוגיא (דדף פ"ט) קאי לבן עזאי דתנא דתוספתא סבר כוותיה ודוק:

אבל מה נעשה אם נעיין במקור הך דרשא בתו"כ דאם כשב לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאין מחמת הפסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כו' לכל מצות שלמים כו' אבל אין נאכלין אלא ליום ולילה כתחלת הקדשן [פירוש אע"ג דפסח אינו נאכל ביום זה הוא מצות חוציי כמו על מצות ומרורים יאכלהו וכיו"ב אבל למחרתו הוא נותר גמור ובכרת ומתפגל אם חשב לאכול בו ולכן המותר הבא מכחו נעשה נותר ביום ולילה כהפסח] בן עזאי אומר אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי, הרי דתנא דסבר דהוא כשלמים איהו מודה שנאכל ליום ולילה רק בבן עזאי פליג תנא דתו"כ עם תנא דתוספתא אבל בזה לא פליגי ואיהו דיליף בצו מתודת שלמיו שלמים הבאים מחמת פסח. וזה נראה ברור דלראב"ע דפסח אינו נאכל רק עד חצות ובחצות נעשה נותר תו מותר הפסח כתחלת הקדישו ונאכל רק עד חצות מן התורה. ומסולק מה שהביאו האחרונים מהא דפריך וניתי מותר הפסח וניתני דהלכה כרע"ק יעוין בישועות יעקב, ולפ"ז בטלה ראייתם דלראב"ע גם מותר פסח עד חצות ודוק. יהיה איך שיהיה דברי רבינו מופלאין וכן מפורש (בדף פ"ט) דמותר פסח נאכל ליום ולילה ובעי סמיכה וצע"ג:

ובזה מצאנו דכיון דתמורת פסח יש לו דין מותר פסח והוא נאכל ליום ולילה כעיקר הקדישו כמו שפירשו בתוס' פ"ק דזבחים (דף ט') דזה מקרי שלמים הבאין מחמת פסח, א"כ כי מרבה סוף בכורות מקרא דאם מן הבקר דאחד עשר שבמעשר קרב שלמים א"כ סתמו כל כמה דלא אית לן הוכחה אפכא מרבה ליה גם לזמן אכילה לשלמים דלכולהו מילי איתקוש, וכיון דתמורת שמו דמעשר נאכל לזמן שלמים מסתמא תחלת הקדשו, ג"כ יש לו דין שלמים להיות נאכל לשני ימים וילפינן לזמן אכילה דמעשר מזה ורבנן בתוס' ורש"י סוף איזהו מקומן חקרו בזה יעו"ש ודוק:

ט[עריכה]

בכ"מ וסובר רבינו דהיינו כמ"ד בע"ח נדחין:

נ"ב ר' יוחנן אמר כן ולטעמיה אזיל דסבר בע"ח נדחין ביומא (דף ס"ד):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.