שרשי הים/קרבן פסח/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ קרבן פסח ד

ד

שורש אי בעלי חיים נידחין

המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום. הכי איתא בפסחים דצ"ז ע"ב המפרי' נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים כך היא גירסת רש"י והתוספו' אבל גירסת רבינו ומרן כ"מ כאן הוא ויפלו דמיו לנדבה ועיין בדברי ההי"ט שכתב דנ"מ בין שתי הגירסאות טובא ואמרי' עלה בגמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים ופי' רש"י דמדתנן במתני' תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו שלמים והיא גופה לא קרבה שלמים הוא דשמעינן דבעלי חיים נדחין וה"נ הוה מצי לדייוקי ממתני' דלעיל גבי תמורת הפסח דקתני מתני' שאם נאבד פסחו ונמצא קודם שחיטה דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים ואלו הוא גופיה לא קרב שלמי' אלא דבעי לדייוקי דיחוי מעיקרו ודיחוי בדמים דהא לא שמעינן מההיא מש"ה דייקינן לה הכא ע"כ והנה לפום מאי דמשמע ליה ז"ל דההיא מתני' דפסח שנמצא אתייא כמ"ד ב"ח נדחין ולא ניחא ליה במ"ש התוס' שם דההיא מתני' אתייא ככ"ע ומטעמא דדחייה בידיים יש לתמוה טובא מההיא דפרכי' התם דצ"ז ע"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן אזלא כו' והשתא אמאי לא משני שמואל כר"ש ס"ל דאמר ב"ח אינן נדחין ואילו נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא ודאי משמע כמ"ש התוס' דמתני' אתייא ככ"ע ומטעמא דדחייה בידיים ועיין עוד במ"ש התוס' שם ע"ב ד"ה אלא שמואל ס"ל כר"ש וז"ל ואע"ג דלר"ש אית ליה לקמן דב"ח אינן נדחין וס"ל בפסח דמת אחר חצות וכתב הרב חד"ה וז"ל וכן הוא לקמן והיינו דמת בעלים אחר חצות אע"ג דקבעי חצות ב"ח א"נ לר"ש בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמי' דאין ב"ח נדחין א"ד ז"ל יע"ש.
וזה היפך דברי התוס' שכתבנו שאף נמצא קודם חצו' ב"ח נדחין מטעמא דדחייה בידיי' ודברי' תמוהי' ובסוף לשון רש"י הנמצא בידינו כתוב ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בפ' האשה ונטרחו ונייתו מותר הפסח ע"כ ואין ס' שכונתו להק' דכיון דמותר הפסח דהיינו פסח שנאבד ואח"כ נמצא חזי לפסח שני כדמוכח ההיא דהתם א"כ משמע דאפילו בקדושת הגוף לא אמרינן כיון דאידחי אידחי וכ"ש הכא במפריש נקבה לפסחו דהוי קדושת דמים דהו"ל למימר דחזי לשלמים ולא תידחי וא"כ הוא מלבד דאיכא לשנויי דההיא דמותר הפסח מיירי במותר הפסח הדמים דהיינו שהפריש מעות לפסחו ונאבדו ואח"כ נמצאו וכלשון האחר שפי' רש"י שם דליכא קדושת הגוף לדמים מיהא ועוד דההיא דמותר הפסח דהתם מיירי בשנמצא לאחר שחיטת הפסח או לאחר חצות למר כדאית ליה דשנינו במתני' דלעיל דכל כי האי גוונא הוא גופיה קרב שלמים דהתם ליכא דיחוי אבל במפריש נקבה לפסחו דחוי דהקדיש דבר שאינו קדוש ואע"ג דדחוי מיקרו הא אמרינן דהוי דחוי סוף דבר לא יכולתי לעמוד בהבנת דברים הללו.
וראיתי להרב ח"ה ז"ל שמצא פירוש אחר בדברי רש"י במ"ש וש"מ יש דיחוי בדמי' דהכונה לומר דהדמי' נידחין מפסח לעולם וכבר התוס' בפ' קמא דזבחים די"ב כתבו כן יע"ש ולהאי פירושא ק"ל שפי' דמאותן דמים דכבר נידחו למותר יביא פסח גופיה עכ"ל וגם לזה יש לדחו' כמ"ש דהתם מיירי במעות שנמצאו לאחר שחיטה דאמרי' לעיל דכל שנמצא לאחר שחיטה או לאחר חצות אינו נידח' אבל במעות שהפריש נקב' לפסחו שנדחו מעיקרא אידחו לעולם ודוק וכתבו התוס' שם בד"ה ויביא בדמיו אשם דה"ט דבעינן שירעה עד שיסתאב ואח"כ למוכרה ולהביא בדמיה שלמים ולא סגי בשימכרנה מיד דהא היא גופה לא קדשה והו"ל כבעלת מום משום דכיון דקדשה לקדושת דמים מיהא קדשה נמי גופיה להכי דבעי' מום למוכרה כדאיתא בפ' אלו קדשים ואפי' ר"ש דפליג התם במפריש נקבה לאשמו הכא מצי מודה דמפריש נקבה לפסחו הו"ל כהקדישו לשלמי' דהא מותר הפסח הוי דקדי' קדושת הגוף מיהא הכא לענין זה דבעינן שיסתאב למוכרה ולא ידעתי אמאי כתבו הדבר כמסתפק דמצי מודה כו' ובהדי' שמעינן ליה לר"ש דאמר הכי כדאיתא בכריתות דכ"ח ע"א עלה דאמר ר' אושעייא התם ש"מ תלת דב"ח נדחין כו' מתיב רב עוקבא ב"ח המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו פסח ילדה זכר ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו פסח רש"א הוא עצמו יקרב פסח כו' ומשמע ודאי דלא פליג ר"ש אלא בולדה שיקרב פסח אבל היא עצמה מודה הוא לדברי ת"ק דאמר שירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח דאם איתא דס"ל דלא בעינן שירעה הו"ל לפלוגי נמי ארישא ואולם זו היא שק' טובא לדבריהם ז"ל דהיכי מצי מודה ר"ש הכא גבי המפריש נקבה דבעינן שירעה עד שיסתאב דהא בגמ' דייקינן ממתני' מדקאמר ירעה וימכר והיא גופה לא חזייא לשלמים דס"ל לתנא דב"ח נדחין ואלו באותה סוגייא דכריתות אמרי' דר"ש ס"ל דב"ח אינן נדחין והכי איתא בפרק שני שעירים בהדיא וא"כ לר"ש היא גופה קרבה שלמי' ואפשר לומר דודאי בשנשתייר' אחר הפסח היא גופה קרבה שלמים לר"ש דהא כל מותר הפסח לאחר הפסח הוא קרב שלמים והם ז"ל לא כתבו דר"ש מצי מודה הכא דבעי' שיסתאב למוכרה אלא קודם הפסח דכל עוד שדמיה ראויים לפסח לא מייתינן בדמי' שלמים ולזה כתבו דכשרוצה למוכרה להביא בדמיה פסח אף ר"ש מודה דצריך שיסתאב דנחתה עליה קדושת הגוף מיהא כיון דחזייא לשלמים לאחר הפסח ובעינן מום למוכרה וההיא סוגייא דכריתות מסייע לדבריהם ודוק.
ומ"מ לפום מאי דמשמע להו ולרש"י בפי' השמועה דמדתני תנא דמתני' דהמפריש נקבה ירעה והיא גופה לא קרבה שלמים אחר הפסח הוא דדייקי' דס"ל לתנא דמתני' דב"ח נדחים ק' עדיין ההיא דתמורה די"ט ע"א דתנייא המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח ירעה ויבי' בדמיו פסח אחר הפסח יביא בדמיה שלמים ילדה לאחר הפסח פליגי ר"א ורבנן דלרבנן הולד ג"כ ירעה ולר"א הוא עצמו יקרב שלמים ומשמע דאפילו ר"א לא פליג אלא בולדה אבל היא גופה מודה לדברי ת"ק דאפילו לאחר הפסח בעינן שירעה עד שיסתאב ואח"ך להביא בדמיה שלמים וכ"כ שם רש"י בהדיא והשתא כיון דר"א פליג בולדה דס"ל דהוא עצמו יקרב שלמים ע"כ דס"ל דאין ב"ח נדחין כדדיקי' בכריתו' לר"ש וכ"כ התוס' בהדייא בזבחים די"ב ובתמו' דכ"ו ע"ב ובקי' ד"ז ע"ב דטעמיה דר"א הוא משו' דס"ל לר"א דאין ב"ח נדחין יע"ש וכיון שכן ק"ט אמאי מודה ברישא דהנקבה עצמה אינה קריבה שלמים אחר הפסח עד שיסתאב דהא לא איתמר הכי אלא למ"ד ב"ח נדחין כדדייקינן בסוגיין אבל למ"ד אין בח"ן הול"ל דהיא עצמה יקרב שלמי' אחר הפסח ואולי לדידהו משמע להו דכי היכי דפליג ר"א בולדה פליג נמי בהיא גופה דתקרב שלמים אחר הפסח ולגירסת הרב תיו"ט דגריס במתני' ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ופי' הוא ז"ל דמדקתני יפלו דמיו לנדבה ולא קתני שיביא בדמיו הוא עצמו שלמים וכדדייקי' בגמ' דש"מ ב"ח נדחין כו' יע"ש ועיין בס' סם חיי בפ"ד מהל' ק"פ שלא עמד על כונת דברי התי"ט ז"ל ניחא ההיא דר"א דתמורה דודאי בהא כ"ע מודו במפריש נקבה לפסחו דלא חזייא לשלמים לאחר הפסח כיון דהוא לא הקדישה אלא לקדושת דמים ולהכי בעינן שירעה עד שיסתאב לכ"ע ואפילו למאן דס"ל אין ב"ח נדחין וליכא בינייהו אלא הא דלמ"ד בח"ן הוא עצמו אינו מביא בדמיו שלמי' אלא יפלו דמיו לנדבה ולמ"ד אין בעלי חיים נידחין הוא עצמו מביאו לשלמים אחר הפסח והשתא אותה ברייתא דתמורה דתני שהוא עצמו מביא שלמים אתייא כמ"ד אבח"ן ור"א ורבנן בהא פליגי דרבנן סברי דאפי' כי אמרינן אבח"ן הולד עצמו אינו קרב כיון דמדחה דאמר אתייא וכי היכי דאמר היא גופה לא חזייא הכי נמי ולדה ור"א סבירא ליה דאמר לא חזייא דאף על גב דאמר לא חזייא כיון דהולד חזי קרב והו"ל כבהמה שנדחית ואח"כ נראה דאין בח"ן.
וע"פ האמור בין תבין דברי מרן כ"מ בפ"ד מהלכות ק"פ ה"ז שכתב עמ"ש רבינו המפריש נקבה לפסחו ירעה כו' ויביא בדמיו פסח וז"ל פ' מי שהיה וכו' ומאחר שנתבאר שרבינו פוסק כמ"ד אבח"ן ממילא משמע שיביא בדמיו פסח עכ"ל ואם הרב מפרש הסוגייא כמו שפי' רש"י ותוס' אין מקום לדבריו כמ"ש הלח"מ אלא שהוא מפרש לה כמ"ש דלא דייקינן ממתני' דש"מ בח"ן אלא מדקתני ויפלו דמיו לנדבה אבל לכ"ע אף למ"ד אבח"ן היא עצמה אינה קריבה שלמים כמ"ש דכיון דמעיקרא לא אקדש' אלא לדמיה לא חיילא קדוש' עלה להקריב' היא עצמה שלמים אלא דמיה וההכרח לזה ההיא דר"א דפ' אלו קדשי' דתמורה דאע"ג דס"ל דאבח"ן מיהו ס"ל דהיא עצמה אינה קריבה שלמים משא"כ בד"ח גבי מי שאבד פסחו ומצאו קודם שחיטה שכתב רבינו שיקריבנו לשלמים וכתב מרן כ"מ דאע"ג דבמתניתין שנינו שהשני ימות היינו משום דס"ל כמ"ד בח"ן אבל רבינו דפסק כמ"ד אין בח"ן להכי פסק כאן שיקריבנו לשלמים יע"ש דודאי התם דקדיש קדושת הגוף מעיקרא למ"ד אין בח"ן נדחים הוא גופיה קרב שלמים משא"כ במפריש נקבה דמעיקרא לא קדיש גופיה אלא לדמיה להכי הוא גופיה לכ"ע לא קרב שלמים כי פליגי בדמיה דוקא וכדאמרן וע"פ האמור מינח ניחא נמי ההיא סוגייא דכריתות דמותיב מר עוקבא מאותה ברייתא דהמפריש נקבה דפליגי ר"ש ורבנן גבי ילדה זכר ומותיב לר' אושעייא דאמר בח"ן מר"ש דאמר הוא עצמו יקרב שלמים ולא קמסייע ליה מרבנן דר"ש וכמו שהקשו התוס' עלה בכמה דוכתי וע"פ האמור ניחא דמדקתני ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים מוכח דאף רבנן דר"ש ס"ל דאין בח"ן דאי לא הו"ל למימר דיפלו לנדבה ולהכי פריך מינה דר"ש ודחי דבהא פליגי ועיין בס' מלכי בקדש כאן בפרקין יע"ש.
ואולם זו היא שק' טובא במ"ש מרן כ"מ דההיא מתני' דמי שאבד פסחו ומצאו דתני תנא שהשני ירעה אזלא כמ"ד בח"ן ולכן פסק רבינו שיקריב דאזיל לשיטתו דאבח"ן יע"ש והוא תימא דהא עלה דהך מתני' אמרינן בגמרא כתנאי הפסח שנמצא כו' ר"א אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב ע"כ והשתא אם כדבריו ז"ל דמאן דאמר ירעה היינו משום דאזיל לשיטתיה דבח"ן הרי ר"א גופיה דס"ל אבח"ן דאיהו הוא דאמר בתמורה דח"י ע"ב דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דהוא עצמו יקרב עולה ופליג אחכמים דאמרי ירעה וכבר הוכחנו מההיא דכריתות דמאן דס"ל הכי ס"ל דאבח"ן דמה"ט אמרו שם דר"ש ס"ל דאבח"ן מדאמר גבי המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר שהוא עצמו יקרב פסח יעויין שם.
איברא שלא על מרן לבד תלונותנו שגם על רש"י שכתב עלה דדייק בגמ' ממתני' דהמפריש נקבה לפסחו דש"מ בח"ן כו' דהך מילתא הוה מצי לדיוקי ממתני' דלעיל דפסח שנאבד ונמצא קודם שחיטה דשנינו ירעה כו' אלא דבעי לדיוקי הני תלת מילי משו"ה דייק לה מהכא והרב לחם משנה תירץ על פי מ"ש התוספות ביומא ומה שיש לעמוד בדבריו עיין בס' שע"ה בפרקין יע"ש ואולי ההיא דהתם הוי ר"א ן' שמוע והך דהכא היינו ר"א ן' הורקנוס כמ"ש שם הרב תי"ט ז"ל וצ"ל ג"כ אותה ששנינו בפ' התערובות ר"א אומר אם קרב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשין כולם צ"ל ר"א בלי יוד ולהכי מוקמי' ליה התם בדע"ג ע"ב כחנן המצרי דס"ל דאפילו בשחוטין אין נדחין יע"ש ומה שהיה לי לישא וליתן בענין זה כן בקדש חזיתיו למו"ה בעל שע"ה כאן בפרקין יע"ש.

ח

שורש קרבן פסח שנתערב בשלמים

הפסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים. ע"כ. וכתב מרן כ"מ שלמד כן ממ"ש מותר הפסח קרב שלמים ע"כ ובספר מלכי בקדש תמה עליו ממ"ש בפסחים פרק האשה דפ"ט גבי ה' שנתער' עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם דכולן יצאו לבית השריפה ופטורין מפסח שני דפריך תלמודא ונייתו כל חד פסחו ויתנו כל אחד אם שלו היה הפסו' זה יהיה פסח ואי לאו יהיה שלמים ומשום חזה ושוק ממנים כהן אחד בכל הפסחים ואוכל חזה ושוק ומשני תלמודא דזה אי אפשר משום דממעט באכילתו דאלו פסח ליום ולילה ואלו שלמים לשני ימים וליל' אחת והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה דה"נ תניא בתוספתא דזבחים פ"ט דמותר הפסח אינו נאכ' אלא ליום וליל' וא"כ קשה איך כתב רבינו שיקריבו כולם שלמי' שהרי הוא מרבה באכילתו ואם אוכל כולם ליום וליל' ממעט באכילתו והו"ל למימר שירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם מותר פסח ויאכלנו ליום ולילה ובדמי השאר שלמים ויאכלם לשני ימים ולילה כדין שלמים כדקתני בתוספתא וקושיא זו הקשה ג"כ עמ"ש רבינו בפ"ו מה' פה"מ די"ח שכתב בהמה שנמצאת מירוש' ועד מגדל עדר וכמידתו לכל רוח אם מצא זכר ן' שנה מניחו עד שיפו' בו מום ומביא שתי בהמות תחתיו ואומ' שאם עולה היה זה יהיה עולה תחתיו ואם שלמים זה יהיה שלמים וזה של שלמים מקריב לחם עמו שמא תודה היא ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל ואם פסח אחר זמנו הוא ה"ז שלמים ע"כ וקשה דאם יש לחוש שהוא מותר הפסח אינו יכו' להקריב זה דשלמים דמותר הפסח הוא ליום ולילה ושלמים לב' ימים ולילה אחת וקו' זו הקשה אותה הלח"מ שם בפ"ו מה' פ"המ.
ועוד הוסיף ידו על מ"ש עוד שם שאם היתה נקבה ן' שתי שנים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא והלא אם הוא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואיך מקריבה שלמים דאם נאכלת כשלמים לשני ימים ולילה אחת אינו יכו' דדילמא היתה תודה ואינו יכו' לעשותה שלמים ולאוכלה לשני ימים ואם אינו נאכל אלא כתודה דלמא שלמים היה ואינו יכו' למעט באכילתה שהרי הוא מביא קדשים לבית הפסול וקו' זו הקשה אותה הרב מש"ל בפ"א מה' תמידין ה"ג בסוף ד"ה ומ"ש רבינו ואין שוחטין קרבן על היחיד כו' למ"ש התוס' ביומא פ' א"ל הממונה דכ"ט ע"ב בד"ה מאחורי הדף וז"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל הקרבן כשמקריב אותו אחר התמיד ממ"ש בס"פ מי שהיה טמא פסח שנתערב בבכו' אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר מדפרכינן עלה בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול ופי' רש"י שם דממעט בזמן אכילת הבשר דפסח ליום ולילה ובכור לשני ימים ולילה אחת והו"ל למימר ירעה עד שיסתאב כו' ואם מפסיל אחר התמיד הו"ל למימר דאיך יקריבו כולן דפסח אחר התמיד ובכור לאחר התמיד מפסל אלא ודאי דלא מפסל ושוב דחה ראיה זו דדילמא התם מיירי במותר פסח ושחט להו קודם לתמיד והא דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אין הפי' כמו שפי' רש"י אלא שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים והשתא שנאכל כבכורות אינו נאכל אלא לכהנים יע"ש והשתא מדלא ניחא להו לפ' כפי' רש"י משמע דלמאי דמוקמינן ליה במותר הפסח דינו כשלמים ובכור שנאכל לשני ימים ולילה אחת והא ליתא כמ"ש והנה לזה יש לדחות קצת לע"ד דכונת התוס' לומר דהשתא אין אנו צריכין דוקא לפי' רש"י דאפי' היה נאכל כשלמי' אכתי ק' דמביאין לבית הפסול בהכי משא"כ בפסח גופיה שאינו נאכל אלא למנוייו.
ואני שמעתי מפי מו"ה ישוב נכון לזה והוא כי בפ"ג דזבחים דל"ו מייתינן הא דתניא ובשר זבח תודה שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו והתוספות בפר"ק דזבחים ד"ט בד"ה ושלמים וכו' כתבו דשלמי פסח היינו מותר הפסח יע"ש והנה באותה סוגיא דד"ט מייתי תלמו' תלתא קראי לשלמים הבאים מחמת פסח שדינן כשלמים לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק ומצריך להו תלמו' חד למותר פסח שעברה שנתו וזמנו דלא חזי לא לפסח א' ולא לשני וחד לעברה זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני וחד ללא עברה לא שנתו ולא זמנו דהיינו קודם שהגיע זמן שחיטת פסח ראשון דחזי לשניהם דהשתא אצטריכו כלהו קראי דאי לא"ה הוה מוקמינן קרא למאי דדמי לשלמים טפי ולא חזי לפסח כלל והשתא קרא דזבח תודת שלמיו דילפי' מיניה לשלמי פסח דדינו כתודה איכא למימ' דמיירי בפסח קודם זמנו או שעברה שנתו דלא חזו לפסח כלל דינו כשלמי' ממש דהא דומה לשלמי' בכל לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק וזהו ששנינו בפ"ב דשקלים מות' הפסח לשלמים דסתמא קאמר אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת ודלא כמ"ש התוס' בפרק האיש מקדש דנ"ה דאתיא כר"ש דמביאין קדשים לבית הפיסו' אלא משום דהתם מיירי בפסח דלאחר זמנו דליכא קרא לומר שדינו כתודה קתני סתמא שדינו כשלמים והשתא ניחא דברי רבינו בין מ"ש הכא בה' אלו ובין במ"ש בה' ס"המ דמיירי בפסח לאחר זמנו דדינו כשלמים אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת אבל קושית הלח"ם ממ"ש שאם היא תודה דינה כשלמים היא תמיה עצומה אבל מ"ש שאם הוא פסח דינה כשלמים אין קו' וכמ"ש. ודברי התוספות דיומא מסכימים לפ"ז ודוק.
ומ"מ ק' שהי"ל לבאר דין מותר הפסח קודם זמנו שהוא ליום ולילה לפי דרך זה. והנה בסוג' זו דפרק האשה דפ"ט דפריך תלמודא וניתי מותר הפסח כו' יש להקשות דמאי קו' דהא קא ממעט באכי' שאינו יכול לאוכלו עד הלילה ואלו שלמים בשעה שהקריב מצוה לאוכלו ושוב ראיתי בספר אור יקרות שעמד ע"ז ועמ"ש רש"י בסוגיא דלעי' מזה גבי שכח מה אמר לו רבו כו' יע"ש. עוד ק"ל בהאי סוגיא אמאי לא קאמר דמש"ה לא מהני או מייתי מותר הפסח ומתני משום דפסח אסור בשביר' עצם ואלו שלמים אין בהם איסור שבירת עצם ונמצא דקממעט באכי' המוח של העצם ומביא קדשים לבית הפיסו' ועי' בת"ך ע"פ ובשר זבח תודת שלמיו שאמרו שם דס"ל לבן עזאי דמותר הפסח דינו כשלמים לכל דבר ובכן אפ"ל דהש"ס מוקי הך ברייתא כר"ע ועיין בספר קרבן חגיגה בסימן ל' די"ב ע"ב ודבריו תמוהים דאשתמיט מיניה סוגיא דזבחים דאמרינן וכל הנך תנאי דמפקי להאי דם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא ס"ל כב"ה כו' הרי דאפי' מאן דדריש דם זבחיך לומר דהניתנין בזריקה שניתנו בשפיכה יצא אפ"ה מודה דהניתנין במתן ד' שניתנו במתנה א' כיפר ופשוט גם מ"ש עוד דלר"ע ור"י הגלילי ס"ל דפסח ובכור ומעשר הן בשפיכה אשתמיטתיה סוגיא דפרק תמיד נשחט דבהדיא אמרינן דלר"י הגלילי פסח בזריקה ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא הלזו עיין להרב מהריט"א בספר קהלת יעקב מ"ק דע"ט ע"ג וד' יע"ש.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.