לחם משנה/קרבן פסח/ד

לחם משנה ‏ קרבן פסח ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

השוחט את הפסח כו'. כתב הרב מהררי"ק לתרץ קושית הראב"ד ז"ל על רבינו ואפשר לומר דמאי יביא פסח שני דקאמר הכי קאמר שימנה עם אחרים על פסח שני ע"כ. ואני תמיה עליו דהרי זה דחו בגמ' וכתבו רבינו ז"ל לעיל דאז הוי כנשחט שלא למנוייו ואי האי תיקון הוה מצי למיעבד הוה עבדינן ליה גבי ה' שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן. ונ"ל לתרץ לדעת רבינו ז"ל דיתנה כל אחד מהם ויאמר אם אינו פסח יהיה שלמים דבשלמא גבי חמשה שנתערבו פסחיהן לא מהני האי תקנתא משום מאי דכתב רבינו ז"ל משום דהניתנין בזריקה אל יתנו בשפיכה לכתחילה ואע"ג דהוה לן למיעבד איסורא לכתחילה כדי שלא יבא אחד מהם לאיסור כרת שלא יעשה פסח מ"מ כבר כתבו התוס' ז"ל דמוטב שידחה איסור כרת של אחד ואל יבואו רבים לעשות איסור לכתחילה אבל הכא אין כאן רבים עושים איסור לכתחילה וא"כ נאמר מוטב שיבא היחיד לידי איסור לכתחילה ולא יבא לידי איסור כרת אם לא עשה פסח ונכון לדעת רבינו ז"ל. אבל קשה לזה מהא דאמרינן בפ"ו גבי חופר בגל ואם ספק הדבר ושמא לא היה עומד וכו' פטור לעשות פסח שני ואמאי יביא ויתנה כי הכא דאין רבים עושים איסור שם אלא אחד הוא וצ"ע:

ב

שהציץ מרצה על שגגת בשר שנטמא. קשה דכיון דהך ואח"כ שנודע שהוא טמא דקאמר במתניתין קאי אבשר כדכתב רש"י ז"ל ע"כ סבר כמ"ד ציץ מרצה על האכילות כדכתבו התוס' והוא דבר תימה שהוא ז"ל פסק בהל' ביאת מקדש פ"ד דאין הציץ מרצה על האכילות וכדכתב שם אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלים ולא על טומאת אדם. וע"ק דהך מתני' לא אתיא לא כר' נתן דאמר דלא בעינן אלא גברא חזי לאכילה כדכתבו התוס' ז"ל דאפי' למ"ד הציץ מרצה על האכילות אינו מרצה אלא לפטור מפסח שני אבל לא לאכול הבשר ולמאן דאמר אכילת פסחים מעכבא א"כ אין כאן ראוי לאכילה בשעת זריקה ורבינו ז"ל פסק דלא כר' נתן שכתב אם זרק לא הורצה והוי דלא כרב משום דסבר אכילת פסחים מעכבא וכי תימא דרבינו סובר דמאי דאמרינן הציץ מרצה על אכילות הוא אפי' לאכול הבשר דלא כתוס' ז"ל קשה תרתי חדא דמה הקשו בגמ' (בדף ע"ח) לרב דאמר אם זרק הורצה והא בעינן אכילה נימא דרב סבר כהלכתא דהציץ מרצה על אכילות והוי הבשר ראוי לאכילה אלא ודאי דאין הציץ מרצה הבשר לאכילה. ועוד אם מרצה אפי' לאכילה מה הקשו בגמרא ואמרו וליטעמיך ר"א דאמר הציץ מרצה כיון דאמר דם אע"פ שאין בשר הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא ומאי קושיא הא אהני רצוי ציץ לאכול הבשר אלא ודאי דלא מהני רצוי ציץ לאכול הבשר וקשה טובא איך פסק רבינו ז"ל דברים הפכיים כדכתיבנא. ולקושיא ראשונה י"ל דבגמ' משמע דהא דאין הציץ מרצה על האכילות לרבי יהושע אפי' ביחיד הוי לכתחילה אבל בדיעבד מרצה ולכך כאן דכבר עשוי כתב רבינו ז"ל דהוא מרצה ועוד קשה מ"ש כאן שהציץ מרצה על השגגה ולא על הזדון דבפ"א מהל' פסולי המוקדשין כתב כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר וכו' זורק את הדם נטמאו שניהם לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה משמע דאפילו נזרק במזיד הציץ מרצה וכאן לא כתב דמרצה אלא על השגגה ולא על הזדון וצ"ע:

ד

המפריש נקבה לפסחו וכו'. כתב הרב מהררי"ק ז"ל ומאחר שנתבאר בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין ופ"ט מהל' מעשה הקרבנות שרבינו ז"ל פוסק כמ"ד אין בעלי חיים נדחים ממילא משמע שיביא בדמיו פסח ע"כ. ודברים תמוהים הם דמה ענין בעלי חיים נדחים לזה דמאי דמפיק בגמרא בעלי חיים נדחים (מהן) הוא משום דלא אמרי' היא עצמה קרב שלמים משמע דכיון דנדחית נדחית ולא יביא אלא בדמיו אבל שיביא בדמיו פסח או שלמים אין זה תלוי בפלוגתא דבעלי חיים נדחים והך דינא נפקא ליה לרבינו ז"ל מברייתא דתמורה בפ' אלו קדשים שאמרו כן בברייתא בהדיא ע"ש. ועדיין יש לתמוה על רבינו ז"ל כיון דהוא סבר דב"ח אינן נדחים היה לו לפסוק כאן דהוא עצמו קרב שלמים כמ"ש בההיא דהפריש פסחו ששם הלך לשיטתו שכתב והשני יקרב שלמים מפני דמתני' כמ"ד בעלי חיים נדחים וכדכתב רש"י ז"ל בגמרא גבי ההיא דמשמע מינה דמרישא דמתני' הוה מצי למידק דבע"ח נדחים ג"כ משמע דמתני' אתיא כמ"ד בעלי חיים נדחים ולכך אנן דס"ל דאין נדחים יקרב אבל בהך תימה היא. ותימה על תימה על הראב"ד ז"ל שהשיגו שם אדרבה כאן היה לו להשיגו שהיה לו לכתוב יקרב שלמים כדכתיבנא אבל שם כדין כתב שהלך לשיטתו דבעלי חיים אינם נדחים. ועוד תימה על הרב בעל ב"י ז"ל שרצה להליץ בעדו ואמר דהך יקרב ר"ל ירעה ויביא בדמיו שלמים ואיך אפשר לומר דהרי לקמיה כתב הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו ועוד קשה בדבריו דכיון דאיהו פסק כי הך מתני' דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי והוא ז"ל פסק בפרק ט"ו מה' מעשה הקרבנות גבי בהמת השותפין שהקדיש מהן חציה וכו' כתב שם אע"פ שמתחילה דחויה היתה כשהקדיש חציה אין הדיחוי מעיקרו דיחוי והכא ס"ל דהוי דחוי וקשיא דידיה אדידיה. ונ"ל לתרץ לע"ד זה עם מ"ש התוס' ז"ל ביומא בפ' שני שעירים (דף ס"ד) כשאמרו על מחלוקת ר"י ורב דברייתא דייקא כוותיה דר"י הקשו שם דמתני' סבר דבעלי חיים נדחים ועוד הקשו מאי קמ"ל ר"י בההיא מימרא דהקדיש חציה דאמר שם ש"מ מדר"י תלת הא הני תלת שמעינן ממתני' ותירצו דיש לחלק דנקבה לפסח הוי דחיה גמורה ואפי' שנאמר דהתם ידחה לא מסייע לר' יוחנן דר"י רצה לומר דאפי' שאינה דחיה גמורה מת שעיר המשתלח או הקדיש חציה דבעלי חיים נדחים ולהכי רבינו ז"ל בהך דחיה דהפריש נקבה דהוי דחיה גמורה נקבה לפסח לא חזיא לעולם פסק כסתם מתני' דבעלי חיים נדחים ולכך לא כתב שיקרב שלמים אבל בההיא דאבד פסחו דלא הוי דחיה גמורה פסק דיקרב שלמים דדמי להך דהקדיש חציה דר' יוחנן ובהא לית הלכתא כר"י דבעלי חיים נדחים דחיה פורתא כי האי ומש"ה כתב רבינו ז"ל שם בעלי חיים נדחים ואם דחוי מעיקרו לא הוי דחוי משום דההיא ראיה לא אלימא כי הך דהכא אבל הך דהכא דאלימא בעלי חיים נדחים ודחוי מעיקרו הוי דיחוי וזה הבין הראב"ד ז"ל בדבריו ולכך לא השיגו כאן. אבל בחלוקה דאבד פסחו השיגו משום דס"ל דההיא מתני' אפילו לרב דאמר בעלי חיים אינן נדחים ירעה משום דדחאו בידים שהקריב האחר וכדכתבו שם התוס' ז"ל דאפי' רב מודה בהא ולהכי לא הביאו ביומא בפ' שני שעירים מהך מתני' דדייקא כר"י דהא הכא הך דיחוי הוי דחייה כההיא דר"י ולא הוי דחיה גמורה כמקריב נקבה לפסחו ואמאי לא אייתי מינה סייעתא לר"י אלא ע"כ אית לך למימר דאפי' לרב אתיא משום דדחוי בידים היא וזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל ולכך השיגו על רבינו ז"ל דזה שיבוש דאינו אלא ירעה אבל דעת רבינו דהך מתני' אתיא דלא כרב דאמר בעלי חיים אינן נדחים ומה שלא הביאו בגמרא סייעתא מינה לר"י משום דהוה מצי למדחי הך דחיה דשאני התם דדחאו בידים אבל לפי האמת לא הוי הכי אלא דלא שאני בין דחאו בידים בין לא דחאו. וא"ת לדעת רבינו ז"ל הפריש עד שלא נתגייר ולא נשתחרר דכתב רבינו ז"ל לקמן דיקרב פסח משום דבעלי חיים אינן נדחים הא התם הוי דחיה גמורה דכשהוא עכו"ם וכשהוא אינו משוחרר אינו ראוי לפסח כלל וא"כ לדעתו דסבר ליה דכשהוא דחיה גמורה נדחים הוה לן למימר התם דידחה. וי"ל דהתוס' ז"ל כתבו בזבחים (דף י"ח) דהיכא דבידו לתקן לא הוי דחוי גמור. ואם תאמר הא תינח עכו"ם שבידו להתגייר אבל עבד אין בידו להשתחרר וקטן אין בידו להגדיל. וי"ל דמ"מ הוא דבר שאפשר להיות ויבא לאחר זמן אבל נקבה לפסח לא חזיא לעולם כדכתבו שם התוס'. ומ"מ הלשון שכתב בפרק ט"ו מהל' מעשה הקרבנות אע"פ שהוא קדושת דמים קשה דבגמרא משמע דהסברא איפכא דקאמר יש דחוי בדמים וכבר הקשה כן הרב בעל כ"מ ז"ל ועוד קשה מ"ש הואיל והוא בעלי חיים וכו' ולמה לו הך הא כיון דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי אפי' שלא יהיה בעלי חיים נמי וצ"ע:

ו

ומקריב איזה מהם שירצה וכו'. היינו כרבנן דפ' שני שעירים (דף ע"ג) דאמרו כן רבנן גבי פסח והתימה מהרב מהררי"ק ז"ל שהוצרך ללמוד זה ממתני' דתמורה בהיות הדבר מפורש גבי פסח בפ' שני שעירים והר"י קורקוס הקשה כאן קושיא חזקה דבשעיר המשתלח פסק רבינו ז"ל כרב דמצוה בראשון וכאן פסק כרבנן ותירץ תירוצים שאין אחד מהן עולה כלל. התירוץ הראשון שתירץ דשאני הכא דלא נדחה מחמת עצמו תימה עליו איך לא השגיח בחלוקה האחרת שכתב רבינו ז"ל בהל' עבודת יוה"כ גבי פר ושעיר שאבדו והפרישו אחרים תחתיהם יקרבו הראשונים והשניים ירעו והא החלוקה היא ממש כי הך דפסח ופסק שם כרב ובודאי לא אתיא ההיא אלא כר' יוסי. וגם מ"ש בתירוץ השני דמדלא כתב יקרב הראשון משמע דלא פסק כרב תימה עליו איך לא השגיח בחלוקה שכתב שם גבי פר ושעיר בהדיא יקרב הראשונים. ועוד תימה עליו דע"כ פסק כרב משום דהוא ז"ל פסק שם דירעה לפי שאין חטאת ציבור מתה כמתני' משמע הא אם היא חטאת היחיד מתה והקשו שם בגמרא הא הוי כמפריש ב' חטאות לאחריות דאחת יקרב ואחת ירעה ותירצו כיון דאמר רב מצוה בראשון מעיקרא כמפריש לאיבוד דמי א"כ כיון דכתב רבינו ז"ל לפי שאין חטאת ציבור מתה על כרחיה אית ליה הא דמצוה בראשון דלא מתוקמא בגוונא אחריתי וכ"ת דלית הלכתא כרבי אושעיא דמפריש שתי חטאות לאחריות הא ליתא דרבינו ז"ל פסקה בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין א"כ ודאי ע"כ פסק כרב ותירוץ הראשון ג"כ אי אפשר כדכתיבנא ובודאי דקושיא עצומה היא וצ"ע:

יא

עצים של צליית הפסח וכו'. לשון זה קשה קצת להולמו דבגמרא אמרו דרבא ור' זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי כיון דתקנתא דפסח הוא כי גופא דפסח דמי כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורב סבר כיון דהכשרו דפסח הוא כגופא דפסח דמו וחד אמר במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דכיון דמכשירין דפסח נינהו כפסח דמו כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו לשה ורבי סבר החייה עצמך משה. ופי' רש"י כולי עלמא לא פליגי דיכול להמנות אחרים ליקח במעות עצים ואם רבינו ז"ל מפרש כפירוש רש"י ז"ל לא היה לו לומר אלא עצים של צליית הפסח לפסח ויכול ליקח ממעות הפסח עצים אבל אינו יכול ליקח שאר דברים אבל מלשון זה שכתב דהוא מפרש דהנמנה כמו שהוא נמנה על גוף הפסח יכול להמנות ג"כ על העצים וכי אמרינן בגמרא לצלייתו כולי עלמא לא פליגי היינו דכשנמנה להיות לו חלק בעצים הוי כאילו נמנה בפסח והמעות חולין. וקשה על זה תרתי. חדא דהשתא כשנמנה בפסח עצמו הוי המעות חולין ויכול לקנות בהן כל מה שירצה כשנמנה להיות לו חלק בעצים מבעיא. מיהו לזה י"ל דסד"א דכשהקדיש זה מעותיו הוא לקנות בהן פסח עצמו וכשיקנה בהן פסח עצמו יהיו המעות חולין אבל כשנמנה להיות לו חלק בעצים ה"א דלא יהיו המעות חולין קמ"ל. ועוד קשה איך יתיישב לפי דבריו מאי דאמרו בגמרא כי פליגי ליקח בו חלוק דאיך אפשר ליישב פירוש כשנמנה ליקח בו חלוק אם יהיו המעות חולין אם לאו, ואם נפשך לומר כשנמנה לקנות חלוק של מצוה או טלית של מצוה אם יקח מאותן המעות כל מה שירצה אם לאו מ"מ קשה דלא שייך בזה טעמא דהחייהו לשה דא"כ אפילו טלית של מצוה איך יכול ליקח וכן למ"ד החייה עצמך משה קשה אם זה נמנה ליקח טלית וחלוק של מצוה מה ענין זה לזה בשלמא כשנמנה לעצים ולמנוי היינו גופא דשה אבל הכא היאך הוי משה. וכבר עלה בדעתי לדחוק בלשון רבינו ז"ל ולפרשו כפירוש רש"י ז"ל אבל ראיתי אחר העיון כי לא יעלה כלל:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף