קרית ספר/קרבן פסח/ה

קרית ספר ‏ קרבן פסח ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות קנב לשחוט פסח שני מי שהיה טמא או בדרך רחוקה או שנאנס בראשון מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים ושחיטת פסח זה מצוה בפני עצמה היא כדכתיב איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' ודוחה את השבת דכתיב ככל חקת הפסח וכתיב נמי במועדו. מי ששגג או נאנס פרק מי שהיה טמא משנה שם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת טמא ודרך רחוקה ושגג ונאנס פטורין מהכרת כך פירש רש"י והרב ז"ל פירש אלו פטורין מהכרת טמא ודרך רחוקה שנפטרו מפסח ראשון שנאמר בו כרת ונדחו לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת ובששגג או נאנס בראשון ולא עשה השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל וגו' ואם היה שוגג או אנוס אף בשני פטור דאנוס רחמנ' פטריה כדילפינן בדוכתיה.

ג

מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו אף על פי שבא לערב לא הורצה כרב ששת דפליג ארב נחמן דמה טמא שספק בידו לעשות אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי וקאסר ליה רחמנא לעשות אף דרך רחוקה שספק בידו לעשות שהיה לו שלוחים לשלח וקאמר רחמנא דאינו עושה ונדחה לשני.

ד

טמא שיכול לטהר בפסח ראשון ולא טבל אלא ישב בטומאתו וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון לפיכך אם לא עשה השני אפילו בשוגג חייב כרת שלא עשה הראשון דמה דרך רחוקה שאין יכול לבא בשעת שחיטה אף טמא שאין יכול לעלות מטומאתו בשעת שחיטת שני ברית' פלוגתא תנאי אי חייב כרת על הראשון ועל השני דאם שגג על אחד מהם והזיד בחברו חייב כרת אי חייב כרת על הראשון ולא על השני כר' נתן או אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני ורבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא דכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה דלא עבר בראשון אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו דכי משמש בד' לשונות וזה בלשון אי דרשינן ליה ולא קאי אלעיל מיניה לפרושי טעמא למלתא קמייתא כמו לשון דהא אלא מלתא אחריתי היא כמו כי יקרא כי תכלה וממאי דהא ישא כרת הוא דגמרי חטאו דהכא מחטאו דמברך ה' דהיינו מגדף דכתיב ביה כרת ואם לא הזיד בראשון ושגג בשני חייב כדכתב הרב ז"ל לעיל ושגג בראשון והזיד בשני נמי חייב דאית ליה נמי כרת בשני כדאמר'.

ה

כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ועבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו דכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו מילת זכריו ועבדיו אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח אלא אם כן מל אותו דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וגבי עבד כתי' ומלתה אותו אז יאכל בו האיש בעליו דאי משום עבד הא כתיב כל ערל לא יאכל בו ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול [דאף על גב דמקצת ערלה לא פסלה בשחיטה כדילפינן לעיל (פ"ג) [פ"ב ה"ח] היינו מקצת ערלה דאחריני אבל ערלים דידיה מעכבי ליה מלאכול ואע"ג שלא שחט עליהם כדאמ' ופסלי נמי פסחו משעת שחיטה מדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות יב, מח) ולא קאמר אז יאכל בו כדכתיב לעיל (שם מד) גבי עבד אלא אז יקרב לעשותו דהיינו שחיטה שהיא תחלת עשייה וגלי נמי אמילת עבד דלאו דוקא אכילה אלא כל שלא מל אותו קודם שחיטה נפסל הפסח אע"פ שמל אותו קודם אכילה] וכל טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים דטבילה לגיורת כמילה וטבילה לגרים דגמרינן טבילה לגרים מאבותינו בימי משה שטבלו דכתיב וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ומה במקום שאין טעון כבוס כגון בעל קרי בעלמא טעון טבילה דכתיב ורחץ בשרו במים ולא כתיב וכבס בגדיו מקום שטעון כיבוס קיבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם אינו דין שטעון טבילה. הקטן אין מילות עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלימנות על הפסח דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף להוציא את הקטן.

ז

גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני פרק מי שהיה טמא ברייתא פלוגתא דהני תלת תנאי דלעיל ואזדי לטעמייהו דרבי סבר פסח שני רגל בפני עצמו הוא כדכתיב קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני כדאמרן לעיל ואם שחטו עליו בראשון פטור דכיון דשוחטין על הקטן ונמנה על הפסח כדכתיב שה לבית אבות הרי פטור מלעשות פסח שני.

ח

נשים שנדחו לפסח שני הרי פסח שני להן רשות פרק האשה פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון דרבי יהודה סבר אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושים אותה טפלה לאחרים דכתיב במכסת נפשות מדלא כתיב אנשים אשה במשמע וכתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא וכי תימא אפי' טפלה נמי בשני לא להכי אהני ככל חקת הפסח לטפלה בעלמא ונראה דסבר הרב ז"ל דהאי דקתני בשני עושין אותה טפלה לא איצטריך אלא היכא דחל ארבעה עשר בשבת בפסח שני דאלו בחול אפילו לרבי יהודה שוחטין עליה בפני עצמה אפי' הוי להן פסח שני רשות וכדכתב הרב בפרק שני דעושין חבורה שכולה נשים ואפילו בפסח שני. אי זו היא דרך רחוקה פרק מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא ר' אליעזר אומר וכו' ובגמרא אמר עולא מן מודיעים לירושלם חמשה עשר מילין הויא מדקרי ליה תנא דידן דרך רחוקה לגבי פסח ואזיל לטעמיה דאמר אי זו היא דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה דהיינו מחצות היום ואילך דבין הערבים כתיב ביה כתמיד ותמיד אף על פי שנשחט בשש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבעה ואילך שמתחלת חמה להתעקם כלפי מערב קצת וטעמא דתלינן בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה משום דדרך גבי עשייה כתיב ובדרך לא היה וחדל מעשות הפסח היה בינו ובין ירושלם פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלם אחר חצות כלומר אחר שעבר חצי היום שהוא תחלת שעה שביעית ואם לא הגיע מצד עיכוב ועבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה כיון שהיה יכול להגיע בתחלת שעה שביעית שלא היו חמשה עשר מיל בינו ובין ירושלם בשעת הנץ החמה של יום ארבעה עשר דכתיב ובדרך לא היה וכיון שלא היה חמשה עשר מיל הרי לא היה בדרך רחוקה ואם היה העיכוב מפני גמלים וקרונות והוא היה מביא בניו ובני ביתו עליהם יש לו להשמט ולילך יחידי לשחוט ואם לא הלך אין זה אונס וחייב כרת דהוי מזיד אף על פי ששגג בשני ואם היה חולה ברגליו ולא יכול להגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואין בדרך רחוקה ונראה דאפילו היה רחוק יותר מט"ו מיל ורץ בסוסים ובפרדים והגיע בשעת שחיטה ולא שחט דהוי מזיד וחייב דתניא התם תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב תלמוד לומר ובדרך לא היה והלא היה בדרך ופי' רש"י יכול יהא חייב כרת אם לא הגיע לעזרה בשעת שחיטה כיון שהיה יכול להגיע בסוסים כדאמרן ת"ל ובדרך לא היה והלא היה דחוץ למודיעים דרך רחוקה היא משמע דמשום דלא הגיע הוא דאינו חייב הא אם הגיע בשעת שחיטה והזיד ולא שחט חייב. מי שהי' חבוש חוץ לחומת ירושלם והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו פרק האשה משנה וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין שוחטין עליו ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם ובגמרא אמר רבי יוחנן לא שנא דאין שוחטין על החבוש בפני עצמו אלא בית האסורין דגוים אבל בית האסורין דישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון א"נ כדתניא אם יקום והתהלך בחוץ וכי תעלה על דעתך זה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו ואם כן בית האסורין דישראל כיון דאבטחינהו מפקי ליה דכתיב שארית ישראל לא ידברו כזב וגו' ובית האסורין דגוים נמי ואם הוא לפנים בית פאגי שוחטין עליו בפני עצמם דמעיילי ליה מן הפסח בתוך בית האסורין לאכול דהא לפנים מירושלם הוא. אם שחטו על מי שהיה בבית האסורין של גוים חוץ לחומה ואחר כך יצא הרי זה אוכל ואם לא יצא פטור מלעשות פסח שני שהם שחטו עליו ונראה דכל שהוא בדרך קרובה אפילו חוץ לחומה בשעת שחיטת הפסח וזכו בשבילו ושחטו עליו שפטור מפסח שני אפילו שלא הגיע לפנים מן החומה בלילה ואם הגיע יאכל כיון שנשחט עליו אבל אם כששחטו וזרקו עליו היה בדרך רחוקה אף על פי שבא לערב לא יאכל וחייב בפסח שני שהרי היה בדרך רחוקה כרב ששת פרק מי שהיה טמא ולרב נחמן הורצה ופטור מן השני. וכן האונן והחולה והזקן שהם יכולין לאכול ושחטו עליהם שם במשנה שוחטין עליהם דאונן לאורתא חזי דאנינות לילה ליתא מדאוריתא אלא אנינות יום כדכתיב הן היום הקריבו יום אסור לילה מותר באכילת קדשים דגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ולהכי שוחטין עליהם בחבורת אחרים ולא בפני עצמן שלא יביאו את הפסח למקום פיסול לפיכך אם אירע בהם פיסול שנטמאו במת ואינם יכולין לאכול פטורין מלעשות פסח שני הואיל ובשעת שחיטה ראויים היו ונזרק הדם עליהם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.