קצות החושן/חושן משפט/ריב

קצות החושן ‏ חושן משפט ריב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אכילת פירות דקל זה ומשום דיאכל ה"ל דבר שאין בו ממש וא"כ אפי' כבר באו הפירות לעולם ל"מ ומשום דלשון יאכל הוא לשון גרוע דה"ל דבר שאין בו ממש אבל מדברי הטור נראה דוקא אם לא בא הפירות לעולם הא בא לעולם מהני לשון יאכל דה"ל דבר שיש בו ממש ובס' בני יעקב ראיתי שכ' ז"ל אמנם אשוב אתפלא על הטור ז"ל דמדברי הרא"ש בפ' אע"פ נראה דס"ל דאינו אוכל לא חייל משום דהוי דבר שאין בו ממש וכן נראה מדברי הטור ואיך כת' כאן דהוי יש בו ממש וצ"ע עכ"ל ואינו ברא"ש פ' אע"פ אבל הוא ברא"ש פ"ק דנדרים בפירושו (דף ד') שם קונם שאני אוכל ז"ל כלומר בקונם יהא עלי מה שאוכל ולא גרסי' שאיני אוכל לך שאין לנדר מקום לחול עליו עכ"ל:

אמנם אינו דומה שאיני אוכל ביו"ד דהוא לשון שלילה ודאי ה"ל דבר שאין בו ממש אבל קונם שאני אוכל ה"ל דבר שיש בו ממש וא"כ אדרבה מוכח דאכילה ה"ל דבר שיש בו ממש ובטור י"ד סי' רי"ג מבואר דקונם שאני עושה קונם שאני מדבר לא חייל אבל קונם שאני אוכל הוי נדר ע"ש וא"כ מוכח דהנדר חייל על אכילה עצמו דה"ל ממש ושאני עושה ושאני מדבר לא חייל על העשיה והדיבור וע"ש בט"ז וא"כ אכילת עצמו ה"ל ממש וכמ"ש. ומיהו אינו ראיה שיחול הקנין בלשון אכילה אע"ג דהוי ממש לענין נדר משום דהש"ע ס"ל דהוא דומה לקנין אתן והטור דס"ל דמהני לקנין אין בו קושיא מנדר דהא בנדר נמי דוקא שאיני אוכל ביו"ד הוא דלא חייל דהו"ל ל' שלילה ובקונם שאני אוכל התם בנדר נמי חייל על האכילה עצמה וכמ"ש:

ב

בונה והורס באה"ע סי' צ' כתב הרמ"א אשה שמכרה בנכסי מלוג שלה לאחר שנשאת דהלוקח יכול למחות בבעלה שלא יבנה ושלא להרוס ע"ש וכ' הסמ"ע ז"ל משמע אבל אם לא מכרה אין האשה בעצמה יכולה למחות בו והוא מה"ט שבעלה קנאה כל ימי חיי' כו' וע"ש בסי' קמ"ט סק"ב:

ג

אם ציוה אדם כשהוא שכ"מ והקשו עליו דהא כשמת בטל נדרו וכ' עלה הרב המגיד ז"ל שאף במתנת שכ"מ אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחויב אם היה קיים ועיקר עכ"ל והיינו דאע"ג דהיכא דלא הושלש מתחלה לכך לא אמרי' מלדה"מ אבל הכא שהיה מחויב בדבר אם הי' קיים עדיפא ולא גרע מהשליש מתחל' לכך ועמ"ש בסי' רנ"ב סק"ב:

ד

ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים ודעת הרא"ש דאם אמר לכשאקננו יהא הקדש אינו כלום אלא דוקא באומר לכשאקחנו אקדישנו אז הוא דצריך לקיים נדרו ולהקדישו ולדעת הרמב"ם אפי' בדשלבל"ע דאינו קדוש צריך לקיים דבריו משום נדר מש"ה אפי' אומר יהיה הקדש או לעניים נמי צריך לקיים דבריו וע' ש"ך ס"ק י"ב: ונראה ראיי' לדברי הרמב"ם מהא דאיתא במס' פיאה מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפ' עני ר' אליעזר אומר זכה בו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ומפרש לה פ"ק דמציעא מעני לעני מחלוקת וסבר ר' אליעזר מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וחכמים סברי דלא אמרי' מגו ע"ש וכיון דמיירי מעני לעני וסברי חכמים דלא אמרי' מגו ולא זכה העני שליקט בשבילו א"כ אמאי יתננה לעני שנמצא ראשון יזכה בה הוא עצמו כיון דעני הוא אלא דלפמ"ש הרמב"ם דצריך לקיים דבריו משום נדר אע"ג שעדיין לא קנה אותו א"כ כיון שאמר הרי זו לפ' עני צריך לקיים דבריו משום נדר דמשום נדרו יכול לתנו לעני אחר ולר' אליעזר דס"ל אמרי' מגו וזכה אותו עני שליקט בשבילו וצריך ליתנו לאותו פ' עני אבל לחכמים דלא זכה פ' עני אלא משום נדרו וסגי לה ליתנו לעני אחר ובשו"ת רדב"ז סי' קל"ד ושו"ת ריט"ץ סי' רס"ד נסתפקו בנודר לפ' עני אם יכול לשנותו לעני אחר ע"ש ונראה כיון דיכול לשנותו למצוה אחרת וכמ"ש תוס' פ"ק דערכין (דף ו' ד"ה) עד שלא בא ליד גבאי כו' בשם הר"ר ברוך דאם נדר צדקה לעניים יכול לעשות מצוה אחרת ע"ש וא"כ נראה דה"ה בנודר לפלוני עני כיון דלא אמרי' אמיר' לגבוה כצדקה לעניי' ואינו אלא משום נדר דכתיב בפיך זו צדקה וסגי לי' ליתנו לעני אחר מיהו מדברי הגהת מיימוני נרא' דאינו יכול ליתנו לאחר ע"ש פ"א מזכי' ז"ל פסק מורי רבינו זצ"ל על איש ואשתו שהתנו ביניהם בקנין וכתבו בשטר לתת כך וכך לקרוביהם ומת א' שאין השני יכול לשנות לתת מחצה לקרובי המת כיון שלא הזכירו שום אדם אלא סתם לקרובים זכו קרוביו במחצה וקרוביהם במחצה ונעשה נדר ואי אפשר לשנות ואמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ואלו היה רוצה לשנות ולתת לעשירים לאו כל כמיני' מעני לעני נמי לא עכ"ל ואפשר דס"ל להגה"מ דאמיר' לגבוה אמרי' נמי באמירה לעני דהוי קנין ממש כמו באמיר' להקדש והדברים עתיקין וע' ב"י בי"ד סי' רנ"ח וא"כ ודאי א"י לשנות מעני לעני אבל לפי דעת רוב הפוסקים דאמירה לעני אינו קנין אלא משום נדר יכול הוא לשנותו לעני אחר. ולדעת הרא"ש דס"ל דאין צריך לקיים דברו משום נדר היכא דאמר יהיה הקדש נראה לישב בהא דתנן יתננה לעני הנמצא ראשון ולפמ"ש הרא"ש בנדרים (דף ל"ב) בשם הר"ר אליעזר ממיץ דהיכא שהי' לפניו ככר של הפקר ולא היה אחר סמוך לה אלא הוא דיכול להקדישו כיון שבידו לזכות בה לא הוי דשלבל"ע ע"ש וא"כ ה"נ אם ירצה לזכות בה הוא עצמו הרי חייל נדרו מה שנדר ואמר הרי זו לפ' עני דלא הוי דשלבל"ע כיון שהי' בידו לזכות אבל אם אינו מכוין לזכות עצמו ולא בא לידו כלל לא חיל נדרו כלל דאפי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע היינו כשבא לידו בסוף כמ"ש תוס' פ' הספינה (דף ע"ט) ע"ש ומש"ה כשיתננה לעני ראשון ואינו זוכה בה לעצמו לא חייל נדרו אבל כשיזכה הוא עצמו חייל נדרו למפרע ודבר שלא בא לעולם לא הוי כיון שבידו לזכות:

ה

קנה קרקע אדעתא שיתננו הקדש כתב במרדכי פ' בני העיר ז"ל על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליו בה"כ וכו' ומיהו נהי דאין רשאין לשנות בלא דעת ראובן ראובן נמי לא מצי לשנות ולמיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפ' עשיר אם הי' דעתו שיהי' נדר דנעשה נדר כ"ש הכא דאיכא נמי עניים בעיר דנעשה נדר ולא מצי למיהדר בי' עכ"ל ותמה אני לא אדע באומר אתן לפ' עשיר דאם היה דעתו שיהיה נדר וכו' דמה ענין נדר בזה ואפי' בנודר שלא אוכל או שאוכל עמך כתב הרא"ש בנדרים רפ"ק דאפי' יד לא הוי דנדר אינו אלא לצדקה ואפי' לדעת הפוסקים דמהני נדר בל' שבועה היינו בנודר בפי' שאוכל או שלא אוכל דהוא משום יד והוא דעת הרמב"ם ודעימי' דיש נדר בל' שבועה משום יד ועיין טור י"ד סי' רל"ט וב"י שם אבל זה שלא נדר בפי' אלא שאומר אתן והי' הכוונה לשום נדר בזה לא הוי לא יד ולא כינוי וצ"ע וע' ב"י בי"ד סי' ר"ו:

ו

אתננו להקדש הוי עליו נדר כתב רשב"ץ ח"ב סי' קל"א שאלת אדם שנדר בעת צרתו ואמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכשיצא אל הרוחה לא קיים את נדרו ואחר זמן מרובה נתעורר לתשובה והתחיל לקיים נדרו כו' תשובה אלו נדר ואמר אתן כך כשאצא מצרה זו הי' חייב לשלם כדאמדי' פ"ק דר"ה מוצא שפתיך תשמור כו' בפיך זו צדקה ועובר על לא יחל דברו ואע"פ שהוא דשלבל"ע חל עליו הנדר כמ"ש הרי"ף פרק שור שנגח והרמב"ם פרק כ"ב ממכיר' אבל זה לא אמר כן אבל כל מה שארויח אתן ממנו מעשר וא"כ בכל עשר פרוטות שהרויח הי' בהן הקדש פרוטה אחת והוא לא נתנה אבל אכלה וכיון שאכלה פטור הוא מלשלם כו' וא"כ זה האיש שאכלה מה שהוא חייב לתת לעניים מפני נדרו פטור הוא מלשלם אלא שאם הוא עשיר משלם במדת חסידות ואם הוא עני פטור אפי' ממדת חסידות עכ"ל:

ונראה דהיינו דוקא אכלה אבל אם קנה ממנו סחור' או פרע בחובו דמשתרשי ליה בזה חייב לשלם מדינא כדאי' בפ' הזרוע הרי שאנס המלך את גורנו כו' דחייב לשלם משום דמשתרשי לי' והא דאכלן פטור כתבו שם תוס' משום דיכול לו' הייתי מתענה ומיהו לדברי הר"ן דהיכא שביטל הוא מצותו אפי' נתנ' נמי פטור והובא דברי הר"ן בסי' ק"ז סק"ו. ובעיקד דברי הרשב"ץ נרא' דכיון דלדעת הרא"ש דבאומר מה שיוציא אילן זה לעניים דאין בדבריו כלום אלא כשאומר אקדשנו מחויב להקדישו לעניים מטעם נדר וא"כ זה שאומר מה שארויח אתן מעשר הרי עכשיו לא חייל מידי אלא שמחויב להפרישו וליתן לעניים וזה שלא הפריש ולא קיים נדרו הרי כבר עבר ותו אין בו לעניים כלום אפי' ממדת חסידות ודוקא במתנות כהונה דהוי של כהנים וזה אכלן או הזיקן מחויב לשלם את ההיזק אבל זה לא הזיק כלום כיון דעדיין לא הי' של עניים אלא שהי' מוטל עליו לקיים דבריו ולהפריש ואם לא הפריש כבר עבר ואין בו משום תשלומין ואפי' לדעת הרמב"ם דזכו עניים נמי אינו קנין דאמיר' לעניים אינו קנין אלא שמחויב לקיים דברו משום בפיך זו צדקה וזה לא הפריש ועבר על נדרו וחיוב ממון אין בו אפי' ממדת חסידות אלא דיותר נראה לענ"ד דזה שנדר ליתן מעשר ממה שירויח לאו דוקא אותן מעות עצמן רק ליתן לפי חשבון חלק מעשרה לעניים וא"כ אכתי מצותו עליו ומחויב ליתן לעניים כפי ערך שנתעכב אצלו הנדר:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---