ב"ח/חושן משפט/ריב

ב"ח ‏ חושן משפט ריב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין אדם מקנה וכו' מימרא דרב נחמן פ' מי שמת (דף קמ"ז):

ב

ומ"ש וכן המוכר אויר וכו' כלומר אפי' בכה"ג שמקנה לו אויר חצרו להכניס לו זיזין והכנסת זיזין דבר שיש בו ממש הוא לאו כלום הוא והכי איתא בירושלמי ובתוספתא:

ג

וכן המוכר רחל וכו' כלומר ל"מ חצר ובית דלא ניידי אלא אפילו בהמה ושפחה דניידי הוי מכר וגם זה בירושלמי ובתוספתא. ומ"ש ל"ש מכרן או נתנן לזמן קצוב וכו' ארישא דחצר ובית כמי קאי דל"ש וכך מבואר בדברי הרמב"ם ר"פ כ"ג ממכירה:

ד

ומיהו אם מכרם לאחר ושייר הדירה וכו' פשוט הוא דאין חלוק ביו דשלב"ל ובין דבר שאין בו ממש:

ה

ואפי' לא הזכיר לו שיור וכו' פי' כיון דבמוכר הבית בסתם לא מכר לו את הדיוטא ולא היה צריך לומר על מנת שהדיוטא שלי ולא נצרכא אלא להוצאת זיזין מהדיוטא לחצר וע"ל בסימן רי"ד סעיף י"א:

ז

ומה הפרש יש בין קונה שדהו זו לפירותיה ובין השוכר שדה וכו'. והשוכר אינו רשאי להשכיר וכו' יש להקשות שהרמב"ם עצמו כתב בפ"ה משכירות שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלים וכו' וכך הביאו רבינו לקמן בסימן שי"ו וכך הקשה ב"י ונראה דס"ל דכיון דאף בקרקע אינו רשאי להשכירו אלא כמנין ביתו השתא הא דקאמר והשוכר אינו רשאי להשכיר וכו' ה"ק דאף בקרקע איכא צד דאינו רשאי דאם הם ד' לא ישכירנו לה' א"כ שפיר איכא הפרש בין שוכר לקונה דהקונה מקנה לאחר כל מה שקנה אפילו הם ד' וה' ויותר ממה שהוא אצל הקונה:

ח

וכתב עוד דין העניים וכו' פי' דאף ע"ג דגבי הדיוט אם אמר מה שיוציא אילן זה או מה שתלד בהמתי זו יהא לפלוני יכול לחזור בו ואין בזה משום מחוסר אמנה גבי עניים והקדש אינו כן אלא אף על גב שאינו מתקדש לפי שאין אדם מקדיש דשלב"ל ולא זכו בהן העניים מ"מ חל עליו תורת נדר וחייב לקיים דבריו משום כל היוצא מפיו יעשה ואין להקשות דכיון דחייב לקיים נדרו אם כן היינו זכו בהן עניים די"ל דכיון דיכול לשאול על נדרו כדתנן נשאלין להקדשות א"כ לא זכו בהן העניים עכ"פ דשמא ישאל על נדרו:

ט

ואמר הרמב"ם והואיל וכן הוא שחייב לקיים דבריו מדין נדר א"כ כשהיה ש"מ וצוה כך ומת זכו בו העניים דכיון דלא נשאל על נדרו בחייו חל החיוב על היורשים לשלם הנדר שנדר מורישם כשם שהיה הוא חייב לשלם אם היה חי ולא נשאל על נדרו כך חייבים היורשים לשלם מהעזבון אבל דעת הגאונים דאף בש"מ לא זכו העניים דאע"ג דאם היה חי היה חל עליו דין נדר וקיים נדרו מ"מ עכשיו שמת ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מורישם וטעמא דמסתברא הוא דכיון דאין הנכסים משועבדים במה שהקנה לעניים בדשלב"ל ואין החיוב אלא על גוף הנודר שחייב לקיים דבריו א"כ במותו נפטר מחיובו שהיה חייב וכיון שבמותו נפלו נכסי קמי יתמי אין החיוב חל עליהם מיהו כשהנודר קיים מודים הגאונים שחייב לקיים דבריו משום כל היוצא מפיו יעשה וראיה לדבר זה מ"ש יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרתי לי שם נדר כמ"ש הרמב"ם סוף פרק ו' מערכין והראב"ד הודה לו ואמר הראיה מיעקב היא ראיה והגאונים ג"כ לא חלקו עליו בזה אלא דס"ל דבש"מ לא זכו בהן העניי' וכדפי' והב"י נתן טעם לדעת הרמב"ם בש"מ דכיון דשמעו היורשים שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים ושתקו סבור וקבול והו"ל כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם עכ"ל ואין ספק שזה דוחק ויותר נראה דכיון דדברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי כדי שלא תטרף דעתו כ"ש במה שנדר לעניים חיישינן לטרוף דעתו ואף ע"ג דנדר במה שלא בא לעולם אפ"ה חל השעבוד על נכסיו. וז"ל הרב המגיד שאף במתנת ש"מ אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחוייב אם היה קיים ועיקר עד כאן לשונו:

י

ומ"ש ודעת א"א הרא"ש נוטה לדברי הגאונים וכו' איכא לתמוה דאדרבה משמע דדעת הרא"ש דלא כשניהם שהרי לדברי שניהם כשהנודר קיים חייב לקיים מתורת נדר ולהרא"ש אין עליו שום חיוב נדר דלאו כלום הוא ונראה דרבינו הכריח מדכתב הרמב"ם על דברי הגאונים ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר עכ"ל ואי איתא דהגאונים אינן חולקים אלא בש"מ אבל כשהנודר קיים חל הנדר עליו א"כ אין בדברי הרמב"ם שום תשובה על הגאונים כיון שגם הם מודים דהוא מצווה לקיים דבריו בצדקה ובהקדש מדין נדר אם הוא קיים ולא נחלקו אלא בש"מ ומת אלא ודאי בע"כ שכשחלקו הגאונים ואמרו שאין העניים זוכים אלא בדברים שהדיוט קונה בהן ולפיכך לא יזכה בדבר שלא בא לעולם על הכל נחלקו בין כשהנודר קיים בין כשאינו קיים ונדר כשהיה ש"מ דבין בזו ובין בזו אין להם שום זכות דאפילו באינו קיים אין כאן נדר ולכן כתב רבינו ודעת א"א הרא"ש נוטה לדברי הגאונים ומיהו נראה ודאי דלא כדברי רבינו אלא כדפי' דמדכתב הרמב"ם יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים וכו' מדקאמר שחולקים על דבר זה משמע דוקא על דבר זה דסליק מיניה דהיינו כשצוה שהוא ש"מ הם חולקים ואומרים שאין העניים זוכים כשמת אבל כשהנודר קיים מודים דחל הנדר על עצמו וחייב לקיים משום ככל היוצא מפיו יעשה ותשובת הרמב"ם עליהם הוא דכיון דמודים הגאונים דחל עליו הנדר אם כן הוא מצוה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש והשעבוד חל על נכסיו שזכו בהן העניים בחיי הנודר והיורשים חייבים לשלם כל מה שנדר בצדקה או בהקדש מכח הטעמים דפרישית בסמוך לדעת הרמב"ם:

יא

ומ"ש והראב"ד השיג ג"כ וכו' פי' דברי הרא"ש נוטים לדברים הגאונים דבין כשהנודר קיים ובין כשהנודר אינו קיים לא אמר כלום דאין כאן נדר כדפי' לדעת רבינו והראב"ד השיג ג"כ עליו בחד צד היכא דהנודר אינו קיים וז"ש דדוקא כשחייב את עצמו אתן מהפירות שיצאו בכרם שלי הרי חייב עצמו ויתן בין כשהוא קיים בין כשאינו קיים חל השעבוד על הנכסים וחייבים היורשים לשלם אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שבא לעולם או שאמר לבניו תנו דהיינו כשהיה ש"מ ציוה ואמר ינתן וכו' או תנו וכו' לא קנו עניים אבל כשהנודר קיים לא אמר בו הראב"ד כאן דעתו אם חייב לקיים דבריו מדין נדר אם לאו ולכאורה משמע דמודה בזו לדעת הרמב"ם דחל עליו דין נדר וכמו שהוא מבואר בהשגתו פ"ו דערכין והרב המגיד תמה עליו והיה נראה לו דדברי הראב"ד סותרים וליתא אלא כדפירש' הוא עיקר וכבר כתבתי בסמוך שהגאונים ג"כ לא נחלקו אלא בש"מ שנתן אבל כשהנודר קיים מודים דחייב לקיים דבריו מדין נדר וכמו שהוא לדעת הראב"ד כך היא דעת הגאונים ודוק ולענין הלכה ודאי היכא דהנודר קיים חייב לקיים דבריו כמו שהוא מצווה לקיים הנדר דכך הוא דעת הרמב"ם והגאונים והראב"ד דלא כדעת הרא"ש וכדפי' אבל כשאין הנודר קיים נראים דברי הגאונים והראב"ד והרא"ש דאין היורשים חייבים לשלם ודלא כהרמב"ם שהוא יחיד בדבר זה גם המרדכי פרק מי שמת כתב ע"ש מהר"ם בתשובה המתחלת נשאל לר"מ באלמנה שלא הו"ל בנים וכו' וז"ל בסוף התשובה ועוד נראה לר"מ דאפילו אמרה אתן כך וכך לצדקה לאחר מותו לא נעשה נדר ומצי למיהדר ולא דמי לאמר סלע זה לכשיבא לידי אתננו לצדקה דפי' ר"מ פ"ד וה' דנעשה נדר ויש לו לקיים דבריו דהתם לכשבאת לידו חי הוא ובר קיומיה לנדריה הוא הלכך בההוא שעתא א"ל קיים נדרך אבל ש"מ בעידנא דהוי לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות וכו' עכ"ל הרי שהסכים דבש"מ לא זכו העניים ודלא כהרמב"ם והכי נקטינן והרב בהגהת ש"ע נמשך אחרי דברי רבינו שדעת הרא"ש כדעת הגאונים וכתב דדוקא כשאמר כשתלד בהמתי או יוציא אילן פירות אתננו להקדש חייב לקיים דבריו מטעם נדר אבל באומר מה שתלד בהמתי לעניים אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וממילא דבריו בטלים ואינו חייב לקיים מדין נדר וליתא אלא אע"ג דכך הוא דעת הרא"ש אין כך דעת הגאונים והרמב"ם והראב"ד והכי נקטינן דחייב לקיים דבריו מדין נדר כדעת רוב גדולים: שאלה להרא"ש ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו וכו' וכן כתב בי"ד סימן ר"י דאין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו וכמ"ש הרא"ש בריש שבועות דנדר דין שבועה יש לה לענין זה דצריך להוציא בשפתיו ותימה דבאורח חיים סי' תקס"ח פסק כר"ת דכל ענייני נדרים חייב לקיים בגמר בלבו גם על הרא"ש קשה דבפ"ק דתענית הסכים לראיית ר"ת בגמר בלבו להתענות בשעת תפלת המנחה דהוי שפיר קבלה ובא"ח הארכתי על זה בס"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.