פתחי תשובה/חושן משפט/ריב
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שאין בו ממש אינו נקנה. עיין בתשו' נאות דשא סי' קי"ג אודות מחזיקי פאכט דהיינו הנתינה מן בשר כשר עשרה ג"פ מכל אוקי וכן מעופות כפי סך הקצוב ע"פ חק הממשלה ודרך המחזיקים נתינה ההיא דהיינו השוכרי' מהממשלה שנותנים בעד שני חדשים לבטחון שאם יחזרו בהם בתוך המשך אזי נחלט אותו סך להממשלה ובזה נפטרים ואין להממשלה עליהם עוד שום דין ודרכם להתפשר עם יחידי העיר שכל א' שוכר מהם הפאכט של עצמו על משך שנה שיהיה לו רשות לשחוט ולאכול בשר כאות נפשו וכל יחיד המתפשר נותן ג"כ להמחזיקים בעד שני חדשים מקודם וחקר שם אם יש בשכירות הזה קיום לענין שלא יוכלו לחזור זה בזה. וכתב דנ"ל דאע"פ שזהו דבר שלב"ל דהא שום אדם אינו מחוייב ליתן הנתינה ההיא רק בעת שאוכל בשר וגם הוי דבר שאין בו ממש דהא אינו שוכר רק רשות בעלמא שיהי' לו רשות לשחוט ולאכול מ"מ נקנה השכירות ההוא ואין שום א' מהן יכול לחזור כאשר ביאר מהרש"ל בתשובה סי' ל"ו לענין שוכרי רשות למכור י"ש והעלה דמהני ביה קנין וכן בתשובת משאת בנימין סי' כ"ז וכל הטעמי' שכ' מהרש"ל שם שייך גם בזה והוא ג"כ מנהג ודינא דמלכותא שהשוכר אותה הנתינה הן של עיר שלימה הן ששוכר לעצמו הוא קונה ואופן הקניה ע"פ המנהג או בת"כ כדרך התגרים או ע"פ כתב ושוב לא יוכלו לחזור זה בזה ואף אם המתפשרים יניחו ביד המחזיקים מה שהקדימו להם בעד שני חדשים אינם נפטרים בזה זולת היכי שהתנו מעיקרא בפירוש שכשיחזרו יוחלט הסך של שני חדשים אז כשחוזרין נחלט אותו הסך ולא יותר. וע"ש עוד דעובדא בא לפניו בכמה אנשים שהחזיקו אורנדיס בכפרים שסביב העיר מכמה שנים ונתפשרו גם המה עם המחזיקים פאכט על שנה ובאמצע השנה נשלם משך האורנדא שלהם ורוצים לעקור דירתם לעיר אחרת וטוענים מחזיקי הפאכט שישלמו להם כפי ההתפשרות בעד כל השנה דאף שעוקרים דירה לו יהא שיושבים כאן ואינם אוכלים והאנשים השוכרים טוענים שכיון שעוקרים הדירה אין צריכין לשלם דהא מוכרחים לשלם במקום דורתם הדין עם מי. והשיב על זה באורך ומסיק לדינא דאם המתפשרים עוקרים דירה באמצע השנה אז ההתפשרות בטל והדין שישומו להם כמה בשר היו אוכלין בכל שבוע אילו לא התפשרו ומזה צריכים לשלם פאכט בשלימות וממה שאכלו יותר מחמת שסברו שלא יצטרכו לשלם מזה הדין שישלמו רק ב' שלישים ובכלל ב' שלישים הללו יוחשב ג"כ דמי שוויו של הבשר ולכן לפעמים א"צ ליתן שום פאכט מהמותר כגון אם כל אוקי בשר שוה כ' גדולים בלי הפאכט דאותן כ' גדולים הן הן השני שלישים מיהו בכל זה שאמרנו שא"צ לשלם רק מאכילה ההכרחית ומהמותר רק ב' שלישים עדיין הברירה בידי מחזיקי הפאכט דאם סך ההתפשרות שבאותו משך עד עת עקירתם עולה יותר מחשבון ב' שלישים מחוייבים ליתן כפי ההתפשרות והיכי שמשלמים ב' שלישים אם יש הכחשה ביניהם כמה אכלו אזי אם מחזיקי הפאכט טוענים ברי שאכלו כו"כ ואלו מכחישין חייבים שבועה ואם הם מסופקים צריכין לשלם ואין על המחזיקים רק קב"ח על דבריהם אבל אם אין המחזיקים טוענים ברי אזי אם אלי טוענים ברי אין עליהם רק חרם ואם מסופקים כמה אכלו יקבלו בחרם שאין יודעים ברי יותר מסך כך וכך ואז אין משלמין רק מאותן סך אכילה הברור להם ובכל זה אין חילוק בין אם המתפשרים הקדימו דמי שני חדשים והתנו שאם יחזרו יוחלט הסך ובין הקדימו סתם ובין לא הקדימו כלל בכל אלה דינם שזה מיהו כ"ז היכא דתרוייהו הו"ל לאסוקי אדעתא שיעקרו דירה או תרווייהו לא הו"ל לאסוקי אדעתא אבל היכי שהמחזיקי' לא הו"ל לאסוקי אדעתא והמתפשרים הו"ל לאסוקי אדעתא אז צריכים המתפשרי' לשלם בעד כל השנה ובזה יש חילוק דאם הקדימו בעד שני חדשים והתנו שיוחלט אז נפטרים בזה הסך של ב' חדשים אבל הקדימו סתם לא נפטרו בזה וצריכין לשלם בעד כל השנה והיכי שהקדימו לשלם בעד כל השנה אז בכל ענין א"צ המחזיקים להחזיר להם כלום אפי' אם תרוייהו הו"ל למידע או לא הו"ל למידע ואפשר אפי' אי המחזיקי' הו"ל למידע ואלו לא הו"ל למידע עכ"ד עש"ב:
(ב) דירת בית זה לא קנה. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"א שנשאל על עסק פאמיליע הנהוג במדינתו דהיינו שיש קצבה לעיר כמה בעלי בתים יהודים רשאים לדור שמה וכל בן ראשון יש לו זכות בזה ונוהגים שזה יכול למכור זכותו לאחר וזה פונה מהעיר והאחר זוכה לדור שמה ושאל השואל במה נקנה אם דינו כקנין מטלטלין או כקנין קרקע. והשיב וז"ל דע שלדעתו ע"פ ד"ת לא שייך בזה שום קנין ואין מקום למכירה שתחול בזה שהרי הוא דבר שאין בו ממש דאטו יש לשום אדם זכות בקרקע של העיר אם אין לו בית או שדה והרי אין לו רק זכות לדור ומוכר דירת ביתו יוכיח שאם אמר דירה בית זה אני מקנה לך לא מהני וצריך להקנות לו הבית לדור בו כמבואר בסי' רי"ב ס"א ובנד"ז מה קנין יש לזה בגוף העיר שיקנהו לאחר אבל כיון שנהגו כן צריך לומר שזה מסלק נפשו מזכות שיש לו וממילא זוכה בו האחר ע"פ דינא דמלכותא ואין כאן קנין רק סילוק וגם ע"ז יש לפקפק אלא שכבר נהגו עכ"ל:
(ג) ידור פלוני. עבה"ט עד וכ"כ בהגהת הש"ך ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ט' שכ' דהנכון עם הסמ"ע דאף שכן דעת רב נחשון גאון אבל דעת רבינו האי ורוב הפוסקי' דקיימו בשיטתיה ס"ל אפי' במקנה לו ביתו לדור בו נמי אינו אלא שעה א' וע"כ הא דאמר רב נחמן בית לדור בו קנה מיירי בקובע לו זמן להדיא או שאמר לו לעולם וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה' זכיה ומתנה דין ט"ו ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה כו' אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני כו' (וכ"ה בש"ע לקמן סי' רנ"ג סכ"א) הרי שהתנה גבי בית לדור בו שיקבע זמן דאל"ה הוי שעה א' כו' ע"ש עוד (וע' בנה"מ מ"ש להכריע בענין זה) ועמ"ש לעיל סי' ס' ס"ג ס"ק ו':
(ד) יש לפרש השטר. עבה"ט שכ' ז"ל הרמב"ן שם כו' עד אלא מגופו של קרקע קנו מידו. וע' בב"י לעיל ס"ס קצ"ה ובד"מ בסימן זה שהביאו לשון תשובה להרמב"ן בזה באריכות וכתוב שם אחר זה וז"ל ולולי שאני סבור שאין העדי' יודעים דין זה הייתי אומר שאפי' אם חזרו בסוף השטר וקנינו לפלוני על מאי דכתוב ומפורש לעיל שאף זה יועיל לקנות גופו של קרקע לדירה כו' שלא כתבו הקנין ב' פעמים בכדי וכדאיתא פי"נ ועכ"ז אני סובר שיועיל הזכרת שני קנינים לעולם ליפוי כח כו' עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כיון שכבר כתב בפשיטות דקנין באחרונה מהני למה הוצרך לצדד אח"כ שאף זה יועיל ואתי עלה מכח ב' קניני' הא פשיטא דיועיל מכח קנין באחרונה ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן קמ"א שהביא דבתשובת שי למורא סימן כ"ט כתב לתרץ בזה"ל ומסתברא דלא חשיב קנין באחרונה אלא כשבא תיכף ומיד אחר שאמר הריני נותן אבל וקנינו דכתיב בסוף לא חשיב קנין באחרונה ומש"ה הוצרך לדון מכח ב' קנינים ולהכי דייק הרמב"ן וכ' דאפי' אם חזרו בסוף השטר כו' כנראה דזהו דהוי קנין באחרונה דהיינו תיכף ומיד פשיטא ליה טפי דמהני מהיכי דכ' ב' קניני' משום דהיכי דהוי קנין באחרונה ודאי דקאי על מה שאמר שהוא נותן לדור והו"ל כקנו מידו גופו של קרקע אבל כשהוא בסוף השטר אי לאו דאיכא קנין אחר בתחלת השטר לא מהני דהוי כאומר קנו ממני שאני נותן או וקנינו ממנו שהוא נותן אלא דכשיש ב' קנינים אמרי' דלטפיי קאתי ולייפות כחו לקיים הענין עכ"ל והוא ז"ל כתב דלולא דברי שי למורא הנ"ל נ"ל ליישב באופן אחר (דקנין באחרונה לעולם מהני בין אם בא תיכף ומיד ובין אם בא בסוף השטר) אך דוקא היכי דלא הוי קנין מעיקרא שלא הזכיר קנין קודם אמירתו שנותן לו לדור בזה מהני באחרונה אבל באמר תחלה קנו ממני שאני נותן דקנין זה מורה על הדירה ולא על גופו דבית בזה אף דנזכר קנין באחרונה י"ל דהכל חד ומה שמורה קנין הראשון מורה גם השני לזה הוצרך הרמב"ן לבא מכח שני קניני' דלטפויי אתי. וע"ש עוד בעסק צוואה במתנת בריא ליתן משכירות הבתים שלשים ר"ט לשנה ובסוף השטר כתוב וקנינא מיניה כו' וכתב דיש לפקפק על צוואה זו חדא דדמי שכירות מקרי דבר שלב"ל כו' (עמ"ש לעיל סימן ר"ט ס"ד סק"ח) ועוד דהמעות דמי שכירות הוי מטבע דאינו נקנה בק"ס ומ"ש בזה הגאון השואל מהר"י ז"ל מליסא כיון דכתוב בסוף וקנינא מיניה מהני כמו בדבר שאין בו ממש דכתב הרמ"א בסי' רי"ב דבנתן ביתו לדור וקנו ממנו אמרינן דמגופו של קרקע קנו מידו וא"כ ה"ה בדבר שלב"ל אמרי' כן לענ"ד יש לדון בזה טובא חדא דלדברי שי למורא (שהובא לעיל) כיון דבנ"ד לא בא הקנין תיכף ומיד וגם ליכא ב' קניני' לא מהני הקנין שבסוף השטר ועוד בעיקר הדבר דפשיטא ליה להגאון הנ"ל דגם בדבר שלב"ל אמרי' כן לדידי מספקא לי טובא דיסוד דברי הרמב"ן מסוגיא דר"פ הכותב גבי דו"ד דאמרי' מגופו של קרקע קנו מידו י"ל דדוקא היכי דלא שייך כלל ענין קנין כמו בדו"ד דל"ש ענין קנין על דו"ד וכן בדירת בית דאין בו ממש בזה אמרי' מגופו של קרקע קנו אבל במקנה חפץ מסויים כעין נ"ד דמי השכירות דשייך בו התפסת קנין אלא דמצד הדין לא מהני קנין בדבר שלב"ל י"ל דלא אמרי' מגופה ש"ק קנו כו' ובפרט בנ"ד שאמר ג"כ ומה שיש לי שבח כל שנה ק"כ ר"ט אצל ר"נ וכפי הנראה היה לו חוב אצל ר"נ שמעלה רווחים סך מסוים דבזה גם על גופה של המלוה ל"ש קנין הרי חזינן דלא התנה באופן המועיל וטעה בזה דסבר דמהני הקנין על זה ה"נ י"ל לענין דמי השכירות כו' ומסיים שם דאחר שיש פקפוק באותן שלשים ר"ט מכח זה יש פקפוק ג"כ על כל הצוואה כיון דנכלל הכל בקנין אחד כו' ע"ש:
(ה) וכ"ש אם החזירו כו'. עיין בתשו' רע"א שם שהקשה דהא בדברי הרמב"ן (העתקתי לשונו בס"ק הקודם) מבואר דאין זה כ"ש רק נקט לה בדרך יותר חידוש שאף זה יועיל וכ' ליישב בזה"ל ואולי י"ל דהרמ"א כתב רק באמר הנני נותן כו' וקנו ממני כו' ועל זה כ' דכ"ש אם בזה החזירו גם כן הקנין. אבל באמת היכי דאמר קנו ממני שאני נותן כו' דצריכין לדון רק מכח יתירא דג' קנינים בזה לא קבע הרמ"א להלכה כהרמב"ן כו' ומ"ש כלל הך וכ"ש דאם החזירו היינו כדי לכתוב עלה אבל אם לא כתב רק קנו ממני שאני נותן ובא לרמז במ"ש שלא כ' רק כו' היינו דבזה נכלל דגם לא החזירו בסוף השטר דזהו ודאי לא מהני אבל בהחזירו יש צידוד דמהני והורה הרמ"א בזה דבחזירו דהוי ב' קנינים הוי ספיקא דדינא עכ"ל. היוצא מדברי הגאון רע"ק הנ"ל דיש כמה חילוקים בדין זה אם כתב קנו ממנו שנותן לדור בביתו וגם לא החזירו הקנין בסוף השטר ודאי אינו כלום. אם כתב שנתן לדור וקנו ממנו אף שלא החזירו ודאי מהני וכ"ש אם החזירו. אם כתב קנו ממנו שנותן לדור והחזירו הוא ספיק' דדינא. אם לא הזכיר קנין בתחלה רק כ' שנתן לדור ולא בא הקנין תומ"י רק בסוף השטר כתב וקנינא מיניה לדברי שי למורא לא מהני ולדברי הגאון רע"ק מהני. אם כתב שנתן פירות דקל או דמי שכירות וקנו ממנו לד' הגאון מליסא מהני ולהגאון רע"ק הוי ספיקא דדינא:
(ו) והשוכר אינו כן. עבה"ט עד והט"ז כתב כו' ונ"ל דה"ק שאין השוכר רשאי להשכיר למי שיש לו דיורין הרבה כו'. ועיין בד"מ אות ג' ובב"ח שתירצו גם כן הכי ע"ש ועיין במל"מ פכ"ג מה' מכירה דין ח' שכתב ליישב ע"פ דברי תשובת מהר"א ששון סימן ר"ח שכתב דמ"ש הרמב"ם דבקרקע השוכר רשאי להשכיר היינו דוקא בשלא קיבל המשכיר דמי השכירות אם כן יש לומר דהכא איירי בשכבר קיבל המשכיר דמי השכירות ומסיים המל"מ אך בעיקר דינו של מהרא"ש יש לי גמגום ע"ש. ולכאורה מדברי הסמ"ע והרב בד"מ והב"ח והט"ז הנ"ל שלא תירצו כן מבואר דלא ס"ל דינו של מהרא"ש הנז' אלא דגם אם כבר קיבל המשכי' דמי השכירות רשאי השוכר להשכי' למי שאין בני ביתו מרובין וכן איתא להדי' במרדכי פ' האומנין סי' שמ"ה ע"ש. שוב מצאתי כן בתשובת ברית אברהם חח"מ סי' ל"ד יובא לקמן סי' שפ"ז ס"א ס"ק ב' ועמ"ש שם:
(ז) וי"א דלא קנו ההקדש. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' מ"ד ע"ד צוואת ש"מ שכתוב בה שצוה לכתוב ולחתום וליותר תוקף צוה להעדים לקנות ממנו בקגא"ס ולא לגרוע עי"כ כח הצוואה והצוואה לא יגרע כח הק"ס רק שניהם כאחד יהיו טובים לאשר ולקיים בלי שום דו"ד וטענה כו' ושוב נאמרו הפונקטין שצוה ובאמצע נאמר פונקט א' וזהו מחמת ד' מקומות בבהכ"נ. א' מהן יהיה שייך לפלוני כל ימי חייו בעד ב' זהובים בכל שנה ומאותן ב' זהו' ומשכירות של ג' מקומות הנשארים יעשו נר יא"צ בכל שנה והמעות הנשאר יחולק ללומדים ובסוף הצוואה חזר ונשנה היפוי כח בזה"ל כל הנ"ל נעשה בכל אופן המועיל ומספיק ובכל תוקף שטרי צוואות דנהיגי בישראל העשוין כתקחז"ל ובתוקף שטרי מתנות והתחייבות כו' ועתה בא היורש לבטל פונקט זה מחמת שקנין זה הוא על דבר שלב"ל ונשען על דברי רע"א סי' רי"ב ס"ז שלא קנה ההקדש. והשיב הנה בודאי דברי היורש בטלים כי אמרינן שהק"ס נעשה על גוף המקומות ואף שהקנין הנאמר בתחלת הצוואה א"א לפרשו כן דשם לא נאמר לשון הודאה לשעבר שכבר עשה קנין אלא שצוה לקנות בק"ס ומשמעו שיקנו על מה שאומר עתה מ"מ בסוף הצוואה הנאמר בלשון עבר ובלשון הודאה שכל הנ"ל נעשה בכל אופן המועיל ומספיק הרי הודה שנעשה באופן המועיל ומספיק וזה פשוט מאד ואמנם מה שיש לדון בזה הוא על המקום שצוה לפלוני יעמוד עליו כל ימי חייו והשכירות יהיה להקדש בזה ודאי לא הקנה גוף המקום להקדש שהרי הקנוהו לפלוני רק השכירות הקנה להקדש ושכירות הוא דבר שלב"ל והוא ממש דין המוזכר בסי' רי"ב שם באמר שכר בית זה לעניים שחולק שם הרמ"א על המחבר ופסק שלא זכו העניים ומעתה אם היה מקום לערער כל שכר המקום הזה היה מקום לערער גם על השאר מטעם קני את וחמור (עמ"ש לעיל סימן ר"ג ס"י סק"ד) אמנם גם הא ליתא שהרי פלוני ודאי קנה המקום לכל ימי חייו שהרי לו הקנה גוף המקום לעמוד עליו וכיון שקנה המקום חל עליו השכירות שעל התנאי זה הקנה לו המקום וממילא מחוייב לקיים התנאי וליתן השכר לעניים דף שאינו מקנה דבר שלב"ל יכול לעשותו תנאי עיין בסי' ר"ט ס"ח בהגה אלא שאם פלוני לא ירצה לזכות במקום הזה כלל ממילא אין עליו חיוב לקיים התנאי וחזר מקום הזה להיורש ופטור היורש מליתן שכר המקום הזה להקדש אבל שאר המקומות נשארים להקדש בתוקפם וכמו כן אחר מיתת פלוני חזר גם המקום הזה להקדש כי אנו מפרשים מה שנאמר בצוואה שנעשה בכל אופן המועיל דהיינו שהקנה גוף המקום לפלוני לכל ימי חייו ואחר מותו יהיה קנוי גוף המקום להקדש עכ"ל:
(ח) ודוקא אם הנודר קיים כו'. עיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' קי"א אודות אחד שמתו בניו ושוב כשהיה לו בן מוכרו לחברא קדישא בעד ה' זהובים והיה תנאי שאם יגיעו נישואי הבן יחזיר האב לח"ק עשרה זהובים ויקנה בנו מהם. עוד נדר ליתן בכל שבוע ב' פגים לח"ק עד נישואי בנו והנה עברו כ"ז שנים ולא נתן פרוטה ושבק חיים והבן רוצה לישא אשה והח"ק מוחים בידו עד שישלם כל הנ"ל והאב לא הניח נכסים אלא כדי כתובת אשתו והבנים לא ירשו כלום. והשיב אילו הניח אחריו נכסים היה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם ס"ל שחייבים לשלם נדר אביהם והמרדכי פסק דאינם חייבים אך בשלא הניח אחריו נכסים לית דין ולית דיינא שיתחייבו כבנים לשלם נדר אביהם ע"כ החוב של שני פגים בכל שבוע אין מקום לתביעת הח"ק גם מעות המכירה הנ"ל פשוט שאין אב יכול למכור בנו ולא להקדישו רק הבת למעשה ידיה וליעוד כו' ומה שנוהגי' למכור הבנים אינו מכירת גופם או הקדש אלא חוששים שמא נגזר על האב הזה שימותו בניו ע"כ מוכרו לאחר לומר שהוא יהיה אביו מעתה ולא יקרא עוד שמו עליו והיה תנאי שביום הנישואין יחזור האב ויקנהו להיות נקרא בנו שזוכה האב להשיא בנו ומעתה אם אינו חוזר וקונה או שאיננו לחזור ולקנות והח"ק יחזיקו בו כבן מ"מ בשביל זה לא יוכלו לעכב הנישואין שהרי האב עצמו א"י למחות בבנו נישואי אשה כמבואר ביו"ד ס"ס ר"מ ואם כן עבירה היא ביד הח"ק אם מעכבין הנישואין שעה א' אך מ"מ הואיל והיתה לו להבן תשועת ה' ע"י זה טוב לו לקבל עליו ליתן לח"ק דבר מה אחת לאחת לאחר חתונתו כפי יכולתו עכ"ד ע"ש:
(ט) שהרי אינו כאן. עבה"ט עד והוא כבר מת קודם שבא לעולם. ומשמע דאם מת אחר שבא לעולם מחוייבי' היורשי' לקיים עיין בתשו' רמ"א סי' מ"ח שאלה ג' מבואר דכן הוא דעת מרן הב"י בתשובה הנדפסת שם (ובתשובת אבקת רוכל סי' פ"ג) דנודר לעניים ומת מחוייבי' היורשי' לקיים נדרו והרמ"א ז"ל השיג עליו והאריך בראיות דאין היורשין מחוייבין לקיים נדרו כל זמן שלא זכו העניים מכח קנין וכמו שפסק הריב"ש סי' שכ"ח ושל"ה (הובא לעיל סי' ר"ט ס"ד בהגה) גבי שבועה בדשלב"ל דאע"ג דהוא חייב לקיומיה מצד שבועתו מ"מ אם מת אין היורשין צריכין לקיומיה וה"ה בנ"ד מאחר דהוא אינו חייב לקיומיה אלא מכח נדר אין לכוף ליורשים לקיים נדרו והביא שם דברי מהר"ם במרדכי פ' מי שמת מקור דברי הגה זו שכתב אבל גבי ש"מ בעידנא דהוי לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת כו' דמשמע קצת דאי הוה ליה לנדרא למיחל מחיים חייבים לקיומיה וכתב דמהר"ם מלתא דפשיטא נקט כמעשה שהיה שם אבל אה"נ דבלא"ה נמי אין כופין היורשים לקיים נדר אבוהון כו' עש"ב וכן מבואר מדברי הרמ"א בהגהת ש"ע לקמן סי' רנ"ב ס"ב שכתב מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני וכך וכך ומת יורשיו פטורין כו' דבפשוט משמע דהיינו נדר לעני ואפ"ה יורשיו פטורין וכ"כ בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' קל"ד (יובא קצת לקמן סי' רמ"ג ס"ב סק"א) משום דלא אמרו אמל"ג כמסירה להדיוט אלא גבי הקדש אבל בעניים אינו אלא משום נדר ע"ש גם בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ג' האריך להוכיח כן דנודר ומת אין יורשין מחוייבי' בנדרו ע"ש וכ"כ בפשיטות בס' קצה"ח לקמן סימן רנ"ב סק"ה אך בסי' ר"צ סק"ב כתב ליישב דעת הב"י בתשובה הנ"ל שדעתו בנודר ומת מחוייבין היורשין לקיים והיינו משום דס"ל דנודר לעניים כיון דכתיב בפיך זו צדקה אית ביה שעבוד נכסיו ולא גרע משאר חוב והאריך בזה ומ"מ כתב בסוף דבריו שם שנראה מדברי הפוסקי' כדעת הרמ"א בתשובה הנ"ל דנודר לעניים לית ביה משום שעבוד נכסי' ע"ש. ועי' עוד בזה בתשובת רע"ק איגר סי' קמ"ו וס"ס ק"נ ויובא קצת לקמן סי' רנ"ב ס"ב סק"ב ע"ש (ועיין בתשובת מים חיים חת"מ סי' י"ד מזה) . אמנם בתשובת חתם סופר חח"מ ראיתי בדבריו בכמה תשובות תופס בפשיטות לפסק הלכה דנודר לעניים נשתעבדו נכסיו ומחוייבי' היורשים לשלם ומפרש דברי הרמ"א דסי' רנ"ב הנ"ל מי שנשבע או נדר כו' דהיינו בנדר ליתן לעשיר דלא אשתעבדו נכסיו לזה (אולם משמעות דברינו דאין שום חולק בזה ותימה שלא הזכיר דברי גדולי האחרוני' הנ"ל. ואעתיק דבריו בזה בשלימות כי דבש וחלב תחת לשונו) וזה לשונו בסימן קי"ד. ראשון תחלה אומר האמור עם הספר בש"ע ח"מ סי' רי"ב ס"ז פסק הלכה העולה מדברי הגאוני' כך הוא האומר אתן מנכסיו כך וכך לעניים ומת נדר גדול נדר לאלהי ישראל ונשתעבדו נכסיו ומחוייבי' היורשים לשלם ולא נחלק בזה אדם. ואך האומר תנו מנה ולא קבל על עצמו וגופו שהוא יתן אלא אמר תנו ומת אין מכחו להטיל חיוב נדר על יורשיו וגופו לא נתחייב וממילא לא נשתעבדו נכסיו ויש הבינו דלהרמב"ם אפי' באומר תנו מתחייבי' היורשי' לקיים נדרו ועל זה פליג הטור בשם הרא"ש אהרמב"ם אבל באמת אין כאן מחלוקת עיין כ"מ וב"י וסמ"ע שם. ואך באומר מה שיוציא דקל זה אתן לעניים ס"ל לרמב"ם כיון שאמר אתן מתחייב לקיים נדרו ומחוייבים היורשי' ניתן ועל זה פליג המרדכי דנהי אי הוה קיים והפירות היו באים לעולם היה מחוייב לקיים נדרו מ"מ בדבר שלב"ל אין הנדר חל עד שכבר באו לעולם ואז כבר מת ואין בל יחל על היורשי' והסמ"ע כתב בדעת הרמב"ם דגם בדשלב"ל אמדי' דעתיה כאילו אמר הריני משתעבד הדקל לפירותיו וחל השעבוד דבל יחל בחייו ומחוייבי' היורשים לשלם כו' וכלל גדול בדין זה בדבר שהוא בעולם יש חילוק בין אומר אתן לאומר תנו ובדבר שלב"ל ואמר אתן פליגי רמב"ם ומרדכי ופסק רמ"א כמרדכי דפטורים היורשי' וכבר כתבתי על גליון סמ"ע ס"ס רנ"ב סק"ח דהמעיין בב"י יראה דמיירי בנדר לתת לבתו העשירה כו' עכ"ל. ודברים אלו נאמרו ונשנו שם בסימן קט"ו בתוספת ביאור קצת וז"ל שם הנה מבואר בח"מ סי' רי"ב ס"ז היכי דאמר אתן לפלוני עני מנכסי כך וכך לית דין ולית דיינא דנדר גדול נדר וממילא אשתעבדו נכסיה כמבואר בערכין כ' ע"א ומיחייבי יירשי' ואפי' נימא דנדר הזה לא הוה כמלוה הכתוב' בתורה ולא הוה אלא כמלוה ע"פ עיין בזה בתוס' בכורות מ"ח ע"א ד"ה מלוה כו' מ"מ מה בכך הא אידנא מע"פ גובה מטלטלי דיתמי וכמ"ש הראב"ד בהשגות ספ"א דערכין ע"ש נמצא באומר אתן ומת נתחייבו נכסי' והיורשים חייבים לשלם וכ"ע מודים בזה וצ"ע בסמ"ע וש"ך ס"ס רנ"ב ועיין בתשובת הר"ן סי' א' שוב ראיתי דתשו' ריטב"א שבב"י שם מיירי מנשבע או נדר לעשיר ולא נדר לצדקה ולא אשתעבדו נכסיו לזה כלל ובקצה"ח לא הבין כן ועי' סמ"ע סי' רי"ב סקכ"א. ובאומר תנו מנכסי ומת ס"ל לכל הפוסקים דלא הוה נדר על גופו כלל וממילא לא נתחייבו יורשים אלא שהטור הבין בדעת הרמב"ם ס"פ כ"ב ממכירה דפליג על זה וכן פסק להדיא בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קכ"א בהרמב"ם לפי הבנת הטור אמנם כבר הסכימו כל האחרונים דלא פליג הרמב"ם אהך דינא כלל דבאומר תנו אין כאן נדר אם לא מטעם דברי ש"מ אם היה חולה או אם השליש מעות לכך ביד שליש צריך לקיים מטעם מצוה לקיים דברי המת אבל בריא שצוה תנו ולא השליש מעות לכך ולא עשה קנין או הודאה והתחייבות מטעם נדר ליכא וגם בזה לא פליגי כי פליגי באומר אתן פירות דקל או דירת בית לפלוני (עני) דלכ"ע כשיבואו לעולם ויבואו לידו חל עליו הנדר ליתנם לעניים אך כשמת קודם שבאו לעולם בהא פליגי להמרדכי דפסק רמ"א לעיקר אין כאן נדר שהרי אז כשבאו עולם כבר מת ונעשה חפשי מנדרו ולרמב"ם מחוייבים היורשים לקיים נדרו וכתב הסמ"ע בטעמו דאמרינן דנתן מקום בהאילן לצמיחת הפירות והקנה לו אילן לפירותיו (והה"מ ספכ"ב מה' מכירה כתב בזה טעם אחר ע"ש) ומ"מ לא קיי"ל כהרמב"ם בהא דלית הלכתא כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עי' גיטין ל"ט ע"א תוספות ד"ה הא מני כו' עכ"ל ע"ש עוד ויובא קצת לקמן סי' רנ"ב ס"ב ס"ק ב':
(י) ודברי המחבר. עבה"ט דהסמ"ע כתב לחלק דדוקא במה שתלד פרתי ויוציא האילן שהן דברים שבאין ממילא כו' ובהג"ה שבש"ך כתב דדברי הרמ"א נכונים דבהדיא משמע בהרמב"ם פ"ו מה' ערכין שאין לחלק בכך ע"ש ור"ל דהרמב"ם שם הביא ראיה ממה שאמר יעקב אבינו ע"ה כל אשר תתן לי עשר אעשרנו וזהו דבר שאינו בא ממילא ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' ק"ז שכתב ליישב דאשר תתן לי עשר אעשרנו הוה כמו דבר שבידו שאין אדם בעולם שלא יתן לו ה' להחיות נפשו ולהשתכר בשום דבר ואפילו ע"י מתנת ב"ו מ"מ מה שיתן לו הי"ת אעשרנו אבל האומר לכשאקנה שדה זו או אשתכר בסחורה זו הוא דבר שאינו בידו כלל בזה יש חילוק אם אמר אתננו הרי נדר חל על גופו לתתו כשיבא לידו אבל אם אמר יהיה לצדקה לאו כל כמיניה עכ"ד. וע"ש עוד אודות ש"מ שצוה ועשה את אשתו גברת הבית על נכסיו ולאחר ב' שנים תתן לבניו כ"כ וקרן קיימת לת"ת תתן אז ב' מאות זהובים והמותר יהיה הכל שלה ויש ביניהם בן אחד אשר לא יצלח לכל מלאכה ורוצים הקהל לשנות הב' מאות ק"ק הנ"ל לטובת הבן ההוא והנה כעת אין בעזבונו לשלם חובותיו וכתובה וכפי הנרא' היה דעתו שבאורך זמן ב' שנים תרויח האשה ע"י אורענדי שלו ואז תוכל לקיים הכל ונשאל אם יכולים לשנות צוואת קרן קיימת הנ"ל. והשיב הנה בנ"ד שכל כוונתו היה על מה שתשתכר האורענדי אפילו אמר אתננו אין כאן אלא נדר על גופו וכיון שמת בטל ליה נדרו דאפילו לרמב"ם שחל על נכסיו בלשון יהיה לצדקה היינו במה שבידו אבל שתשתכר זאת האורענדי אינו ביד שום אדם אך האלמנ' שקיבלה עליה שיהא זה בפרעון כתובתה והיא קבלה עליה הנדר הזה שאם תשתכר במשך ב' שנים מהאורענדי צריכה לשלם הקרן קיימת וכל זוזי דיתמי ועליה הנדר חל כמ"ש הכ"מ ובסמ"ע סי' רי"ב סקי"ט וכיון דרק על האשה מוטל מטעם נדרה לקרן קיימת פשוט ומבואר שאין אדם יכול לכופה להחליף את אשר נדבה לת"ת בהספקת חורגה בן בעלה דאפילו אם יעלה על הדעת דאמרינן דעת השכ"מ שיהיה בנו קודם מ"מ הא לית ליה מגרמיה ולא כלום רק מפני נדרה של האשה ואין אומדן דעת בשנה כמובן ואמנם אם ישארו עתה ננסים אחר פרעון חובותיו באופן שנוכל לומר שהנדר חל על אותן נכסים שיהיה לצדקה ושהפירו' מהם יהיו לת"ת ולא הקנה לאנשים ידועים רק מינה אפוטרופסים על הקרן שיסגלוהו בכל עת לעניים לומדי תורה שיהיו באותו זמן ורואים עתה שמצוה לשנות הפירות כל ימי חיי הבן השוטה אשר יהיה לבז ואחר מות הבן יפלו הרווחים לת"ת הרשות בידם כמ"ש בתשובת מהרי"ט סי' ס"ג (יובא לקמן) ובתשובת מהר"ם אלשיך כתב דפירות ריוח ממון גרע מאילן לפירותיו כו' עכ"ד ע"ש. ושם בסי' ק"ח אודות מי שצוה לתת מעזבינו ת' זהובים לבנו לסגל בהם עצה"ע ויתן מהפירות כ' זהובים לב' לומדי תורה בכל שנה שילמדו בביתו שיעורין תמידין והלך הבן ושכר ג' לומדי תורה ורוצה ליתן לשלשתן סך הנ"ל אי שפיר דמי או מקרי שינוי בדעת הנותן והשיב אם לא השליש מעות ידועים ליד שליש רק צוה להפריש מנכסיו סך הנ"ל א"כ משום מלקד"ה ליכא כמבואר בסי' רנ"ב ס"ב ורק מחמת צוואת שכ"מ כבר ביאר בתשובת מהר"מ אלשיך סימן ז' דמעות קרן לפירות הוה דבר שלב"ל וגרע מדקל לפירותיו דהתם הדקל קיים לעולם להוציא פירות משא"כ במעות שהקרן גופיה להוצאה ניתן וכיון שכן הא קיי"ל דאם אמר פירות דקל זה לעניים או שכירות בית זה לעניים אין היורשים חייבים ליתן מטעם נדרו כמ"ש רמ"א סימן רי"ב ס"ז ובסמ"ע שם סקכ"א וא"כ אפי' היה מצוה לתת לעניים ידועים לא היה חל מכ"ש שלא אמר לעניים ידועים אלא לשכור ב' לומדים את אשר ירצה דבכה"ג לא זכו בהם כמ"ש מהרי"ק שורש ה' וביאר במהרי"ט סימן כ"ד וסי' ס"ג והעלו להלכה דהיורש מצי לשנות כרצונו. ובמקום אמר (הוא בסימן קי"ב שם) העליתי דעכ"פ ישונה לדבר מצוה שתועיל לנשמת המנוח אבל העניים לא זכו במידי והבן יכול לשנות וא"כ אע"פ שדעת האב היה רק לתת לשנים שיגיע לכל א' מנה א' אפ"ה יכול הבן לשנות ולחלק דס"ל מצוה לחלק עדיף וכמ"ש מג"א סימן תרצ"ה ס"ק י"ב. היות כן אי אמר הבן לכל אחד סתמא שיבא לביתו ללמוד לתיקון נשמת אביו וכאשר צוה ולא אמר שהשכירות יהיה כאשר צוה א"כ ישלם לשלשתן כ' זהובים וישלשו ביניהם אך אם אמר לכל א' בהדיא שילמוד בעד השכירות שקצב אביו בצוואתו והרי אביו קצב עשרה זהובים לכל א' וא"כ המותר הזה צריך הבן לשלם מכיסו עד היום וחוזר ונוטל מפירות של שנים הבאות לאחדים באופן דעכ"פ ילמדו מכאן ואילך בכל יום עבור נשמתו וימעט שכירות קצת עד שישולם מה שהוציא מותר בשנה זו עכ"ל. וע"ש עוד בסימן ק"י ע"ד אשה שצותה לפני מותה שבתוך ל' יום אח"מ יתנו יורשיה להקהל ג' מאות זהובים והמעות הנ"ל יהיו שלהם לעולם על ששה פריצענט עצה"ע והרווחים ילמדו ביום היא"צ שלה שני לומדי תורה פ' משניות ומה שישאר ילבשו בני ת"ת והיורשי' אינם רוצים לקיים צוואתה כי כמעט לא נשאר בעזבונה יותר מסך הנ"ל והזכיר שם דברי מהר"ם אלשי"ך סימן ז' הנ"ל דמעות קרן לפירות הוה דשלב"ל כו' וגם דברי מהרי"ט סימן כ"ד שכחב כשם שא"י להקנות פירות דקל לאדם מבורר ה"נ א"י להקנות דבר מבורר לב"א שאינם מבוררים כגון לעניים שיבואו הנה או שיבררו הקהל וכדומה כיון שאינם מבוררים לא חל הקנין עליהם בבריא וכל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ גם האריך בביאור דעת הרמב"ם שהביא המחבר לעיל ס"ז ומסיק וכתב בנדון השאלה כיון שהעניים מקבלי הצדקה אינם מבוררים מי יקנו וגם סיגול פירות מהמעות לא בא לעולם א"כ לא קני לא בבריא ולא בש"מ רק מטעם נדר והכא לא אמרה אתן אלא תנו ולא הוי נדר ואפי' אמרה אתן הרי אמרה שתתן אחר העדרה ואין נדר חל אחר העדרה ואפי' אמרה אתן סתם מ"מ כיון שהריוח אינו בעולם ובמעות לא שייך לומר ששיעבדה הקרן לפירות כמ"ש מהר"ם אלשיך הנ"ל א"כ פשוט דאין בצוואה זו ממש ע"ש עוד בסימן ק"כ מענין כיוצא בזה. גם בסימן קי"ב שם הזכיר דברי מהר"ם אלשיך סי' ז' הנ"ל ודברי תשו' מהרי"ט סי' ס"ג הנ"ל וכ' דבנדון השאלה שם שגביר א' הניח קאפיטאל סך מסויים לקרוביו ואחיו אפוטרופס לחלק הרווחים ביניהם בכל שנה אין בזה פקפוק מצד סברת מהר"ם אלשיך הנ"ל ותשובת מהרי"ט הנ"ל כתב בלשון צוואה זו לא נאמר לקרוביו העניים רק לקרוביו סתם נהי דפשוט דהחלוקה תהיה דוקא לעניים דאומדנא דמוכח הוא שרצה להצדיק נפשו בשעת מיתה עיין בב"י יו"ד סי' רנ"א ד"ה וכ' עוד המרדכי כו' ועיין רש"י בפ' הכותב גבי נכסי לטוביה מ"מ הקרן קנה לבני משפחה מיד בין עניים בין עשירי' אלא שהתנה שיהיה הקרן קיים שיחלוק האפוטרופס הפירות לעניים שבהם והתועלת להעשירי' בהקרן הוא משום הרווחה דעניי משפחתם דעלייהו רמיא כו' וגם כי העניות הוא גלגל החוזר כו' וא"כ ליכא כאן ערעור מטעם מהר"ם אלשיך הנ"ל כיון דהכא קנין הקרן הוא מיד לכל המשפחה המצויים עתה בפנינו ועדיף הרבה אפי' מדקל לפירותיו ובית לדור בו דאילו התם אם יבש הדקלאו נפל הבית העצים לבעה"ב אבל הכא הקרן בעצמו לבני משפחה והוי כאילו מקנה דקל בקנין גמור אלא המתנה לא יקוץ אותו כ"ז שישא פירות כו' וגם דברי מהרי"ט הנ"ל לא שייך הכא כיון דהקרן נקנה לבני משפחה אלו העומדים היום בפנינו והנותן מפירותיהם לאחר ה"ל גוזל המשפחה ממה שזוכה להם השכ"מ ודמי למתנות כהונה ולויה כו' ועוד דהתם בעובדא דמהרי"ט עניים בני ישיבה אזלי לעלמא ואפי' עניים הדרים בעיר אינם קבועים וכמ"ש הרא"ש לענין גיטין כו' אבל בני משפחה קבועים אפי' במצולת הים כו' ע"ש עוד אמנם עיקר יסודו דהגאון ח"ס הנ"ל בכל התשובות שהוזכר לעיל (וגם בסי' ט' שם אות ד' שיובא קצת לקמן סימן רמ"ו ס"ה ע"ש) על סברת מהר"ם אלשיך הנ"ל דמעות לפירות הוה דשלב"ל וגרע מדקל לפירות כו' צ"ע טובא כי ראיתי במל"מ ספ"ג מה' מכירה הזכיר דברי מהר"ם אלשיך הנ"ל ברמיזה וכתב בסוף דבתורת חיים ח"ב סימן כ"א מוכח מדבריו דמהני דומיא דדקל לפירותיו ע"ש ומשמע שכן דעתו גם בס' קצה"ח לעיל סי' ר"ט סק"ד האריך להשיג על מוהר"ם אלשיך הנ"ל (אך קצת ראיותיו יש לדחות ע"פ סברת תשובת רע"ק איגר זצ"ל ס"ס קמ"א דדמי בית דהם חליפי הבית הוי כיוצא מגופו ע"ש) ומסיק לדינא דמעות לפירות מהני כמו דקל לפירות וכתב דרוב הקדשות ונדבות שבא"י המה על דרך זה דהקרן לנותן והריוח לעניים או לת"ת וכ' מהרי"ט חי"ד סי' מ"ה דכה"ג מותר להלוות בריבית כיון שאין לעניים בקרן כלום לאו בעלי ממון מקרי (עיין בכנה"ג הנדפס בגליון יו"ד הלכות צדקה) ובהא לא מספקי כלל איך יזכו בריוח א"ו דמהני מעות לפירות (לכאורה צ"ע דאכתי קשה מטעם מהרי"ט סימן ס"ג הנ"ל כיון דהעניים אינם מבוררים) ושוב מצא בס' בני יעקב שהשיג ג"כ על מהר"ם אלשיך הנ"ל ע"ש. גם בס' נתיבות המשפט סימן ר"ט סק"ה כתב לתמוה על מהר"ם אלשיך והסכים לקצה"ח דמהני ע"ש וצ"ע בכל זה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |