דרישה/חושן משפט/ריב

דרישה ‏ חושן משפט ריב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לפיכך הקנה לחבירו דירת ביתו כו' ברמב"ם כתב לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה או דירת בית כולי והך דינא בפרק מי שמת דף קמ"ז אמר ר"נ שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו ופרשב"ם לא אמר כלום שהדירה אין בו ממש להקנות ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דבמתנת בריא אפי' בקניין לא קנה כו' שכ"מ נמי כו' עיין בב"י מ"ש בזה והביאו בד"מ ע"ש והתוס' כתבו כל' רשב"ם ואפשר דגם רשב"ם ורבינו ס"ל לדינא כהרמב"ם אלא דל' הגמ' דקאמר יאכל פלוני פירות דקל זה לא משמע להו דהוה טעמא משום דבר שאין בו ממש דא"כ הול"ל אכילת פירות דקל זה לפלוני גם מדסיים וקאמר עד שיאמר תנו דקל זה לפ' ויאכל פירותיו משמע דמפירות דאינן בעולם איירי:

ג

וכן המוכר רחל לגיזותיה וכו' ז"ל ב"י כתב הרא"ש דאיתא בירושלמי ובתוספת' המוכר עובר בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום המוכר ולד שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו בהמתו ומשייר עובר כו' ע"כ. ואיכא לספוקי אם היו הבהמות או השפחה מעוברת כשמכר לו ולדותיהן אם קנה ואין הכרע בדברי הירושלמי כי יש לפרש בו שקנה ויש לפרש בו שלא קנה כי שני הפירושים עולום כהוגן בל' הירוש' ומצאתי להרא"ש שכתב בפ' הספינה תוספתא המוכר שפחה לחבירו וכו' שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד ומשמע שאם לא אמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם דלא מכר את הולד ולא מסתבר כלל עכ"ל ב"י ודבריו אינם מובנים כלל במ"ש איכא לספוקי כו' אי ר"ל בפשט משמעותיה דמספקא ליה המוכר ולד פרה מעוברת אי קנה אי לאו דאפשר לפרש התוספת' דה"ק המוכר עובר מפרה שאינה מעוברת עדיין לא קנה אבל אם היא מעוברת קנה ק' הא בהדיא כ"ר לעיל סי' ר"ט דאפי' אם הפרה והשפחה כבר מעוברת נמי לא קנה אף אם נאמר דמספקא ליה איך הדין לדעת הירושלמי והתוספתא דמסתברא קצת לדמותו לאילן שחנטו פירותיו שכתבתי שם בפרישה בשם רש"י דס"ל דבכה"ג יכול למכור הפירות אכתי לא הול"ל זה כאן אלא בסי' ר"ט במקום שכ"ר ועוד דא"כ מאי ומצאתי להרא"ש כו' שכתב אח"כ מה עניין זה לזה ואם נאמר דט"ס הוא נפל בב"י וצ"ל ואיכא לספוקי כו' כשמכרה לו קנה ולדותיהן או לא ור"ל דמספקא ליה המוכר פרה או שפחה מעוברת סתם שלא הזכיר פרה מעוברת אני מוכר לך אם קנה ולדותיהן ומ"ש ואין הכרע בדברי הירושלמי כו' ר"ל הירושלמי הנ"ל דכתבנו אלא מוכר בהמה ומשייר עוברה משמע דוקא כשמשייר הא סתמא מכר מיהו איכא למימר דמיירי באינה מעוברת דוקא אבל במעוברת והזכיר מכירתה ולא מכירת עוברה מסתמא אינו נמכר ופשט ליה מהרא"ש דפ' הספינה אכתי קשה דהול"ל שוב מצאתי מאי ומצאתי ועוד מאי איכא לספוקי כו' הא בהדיא כ"ר דין זה לקמן בסי' ר"ך מיהו י"ל דאין ראייה מדברי רבינו דלקמן סי' ר"ך דהוא לא כתב אלא כשאומר פרה זו או שפחה זו מכורה לך והיא מעוברת בהא איכא לספוקי אי קנה העובר או לא ועל זה כתב שמצא ברא"ש שכתב על התוספתא ולא מסתבר כלל משמע דאפי' בשפחה סתם נמי קנה אפי' לא אמר המעוברת ומ"מ אינו מוכרח דאפשר דלא לענין דלא בעינן שיאמר דוקא שפחה מעוברת אני מוכר אלא כי אמר שפחתי זו נמי קנה אבל כי אמר שפחתי סתם מכורה לך אעפ"י שהיא מעוברת לא קנה וכמשמעות ל' רבינו ולכן כתב ומצאתי כתוב כו' ולא כתב שוב מצאתי לפי שגם מהרא"ש ליכא למפשט להדיא ואפשר נמי לומר דה"ק ואיכא לספוקי אם הפרה או השפחה מעוברת כשמכר לו ולדותיהון כלומר כשמכר לו ולדותיהן בפני עצמו ומיהו גם הפרה והשפחה מכר ור"ל שלא א"ל פרה אני מוכר לך לעוברה או שפחה לולד (דאז פשיטא דקנה שהרי עיקר המכירה היא הולד תלה המכירה בפרה ושפחה שהן בעולם כדי שיחול עליה הקניין) אלא א"ל פרה אני מוכר לך ועוברה אני מוכר לך א"כ שפחה אני מוכר לך וולדה מי קנה הולדות או לא מי אמרינן כיון שיחד להן מכירה בפני עצמן ולא תלאן במכירת הפרה והשפחה ל"ק דהוה מקנה דשלב"ל א"ד כיון דס"ס מכר שניהן והיא מעוברת עתה קנה ומ"ש אין הכרע בדברי הירושלמי ר"ל דאין ללמוד מדקתני בירושלמי ובתוספתא סתם המוכר עובר בהמתו לא עשה ולא כלום דהא אפשר דהירושלמי מיירי בשלא מכר גם הפרה והשפחה אלא הוולד לחוד אבל אם מכר שניהם דילמא אפי' אמר פרה מכורה לך וולדה נמי קנה הוולד אלא שאכתי מ"ש ומצאתי להרא"ש אין לו התלות:

ז

פי' אחר שבאו לעולם כו' כבר כתבתי בפרישה שהוצרך רבינו להאי פירושא דאל"כ הפרש גדול יש ובכ"מ פכ"ג דמכירה הקשה קושיא זו על הרמב"ם דהרי הפרש גדול יש ותירץ ב' תירוצים דחוקים וע"ש ויש לתמוה קצת איך לא הזכיר לרבינו הטור מה שפירש ונראה דפי' דרבינו לא מסתבר ליה דא"כ אין המכירות דומין זו לזו שכל המכירות שהזכיר הרמב"ם בדברים אלו הם במוכר לזמן קצוב או לעולמים ואילו המוכר פירות שדהו יהיה פירושו לשנה דוקא דליתר על שנה הוי פירות שלא באו לעולם ומ"מ אני אומר דא"צ לתירוצים דחוקים שלי דבלה"נ לק"מ ע"פ הדרך שכתבתי בפרישה דיש מוכר פירות מיוחדים וברורים לחוד ויש מוכר כל הפירות וההנאות שיצאו מקרקע זו וה"ק ומה הפרש בין המוכר שדה לפירותיה כלומר לכל הפירות שיצאו ממנה וכל ההנאות שאפשר להנות ממנה ובין המוכר פירות שדהו כו' כלומר מוכר פירות מיוחדים של שדה שלו לחבירו ואופן המועיל דהיינו שמכר לו שדהו לאותן פירות ולא הוצרך לפרש זה כי לא מיירי כאן מדין קניין ומפרש שמוכר שדה לפירותיה סתם עיקר המכר חל על שדה ולכן משתמש בה כחפצו ובעל השדה אינו נכנס בו בלא רשות לוקח מש"כ במוכר שדהו כדי שיקנה הפירות וקצת ראייה לחילוק זה ממש"ר בסי' רי"א דבשדה זו מה שאירש מאבא קנה משום דכיון דירושה ממילא קאתי ובירר המקח אע"פ שאינו בעולם כאילו הוא בעולם ה"נ כי אמר מה שיוציא אילן זה כיון שבירר המכר להוציא והוא דבר שבא ממילא כאילו הוא בעולם דמי וכעין זה כתב ג"כ הר"א בהשגה פ"ו דערכין דשאני נזיר דהוא בידו: והשוכר אינו רשאי להשכיר ז"ל ב"י ואיכא למידק כו' [עב"ח שהביאו] ורמ"א בדרכי משה כתב עליו ז"ל ול"נ דלק"מ [כמו שתירץ הב"ח] ופי' דוחק שאין במשמעות ל' הרמב"ם כן והנלע"ד דשאני שדה דיש לחוש לכמה פסידות שאינם ניכרים ונראין דהיינו שיזרענה שנה שנה ולא יובירה בנתיים או ששכרה למין זרע שאינה מכחשא הקרקע והוא יזרע מין זרע הטוב לו שמכחיש הקרקע וכמבואר לקמן סי' שכ"ד שכ"ה שכ"ו משא"כ בבית שמוסר לו בשלימותו ומתנה עמו בפני עדים או בשטר שיחזירנו לידו כך בשלימותו וע"ל סי' שט"ו שבזה ישבתי קושיא אחרת שיש שם ג"כ בדברי הרמב"ם ועוד כתבתי שם בסי' שט"ו ישוב אחר על קושיא זו:

י

ודעת א"א הרא"ש ז"ל נוטה לדברי הגאונים כו' עיין בב"י שהשיג על רבינו כאן גם בכ"מ בפ' כ"ב דמכירה וז"ל כתב טור בח"מ סי' רי"ב ודעת א"א כו' והראב"ד השיג עליו ג"כ כו' עד ואני אומר שכוונת הרמב"ם הוא לומר שכשם שאין ההדיוט זוכה דשלב"ל כך אין העניים זוכים בה לפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והן פירות שלא באו לעולם לא זכו בהם העניים אבל אם אומר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר (לו) מפני שזכו בו העניים וכך הם דבריו בפ"ו מהלכות ערכין והם הם דברי הרא"ש שכתב הטור ולא כמו שעלה על דעתו של הטור שרבינו חולק על הרא"ש וזה פשוט אבל אי איכא למידק על דברי הרמב"ם אינו אלא במ"ש שאם ציוה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים (כמו שהביאו הטור בלשון זה) מ"מ הא אינן מחוייבים ליתן לעניים דהוא אינו בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר המוריש וזהו השגת הראב"ד ז"ל שכתב הטור כו' עכ"ל כ"מ וב"י והנה מה שרצה להשוות דעת הרמב"ם והרא"ש תמוה בעיני מאוד שהרי מוכרח מדברי רמב"ם דלדידיה אין חילוק בין אומר אתן לאומר יהיה חדא מדכתב כאן ז"ל או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה כו' הרי בפ' דס"ל דאתן ויהיה שווין ולשניהן יש תורת נדר ועוד שכאן כתב דלשון יהיה יש בו תורת נדר ובכ"ו דערכין כתב ז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם יכול להקדיש דשלב"ל אם אמר הרי עלי להקדיש הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם מתורת נדר כו' כיצד האומר הרי עלי להקדש כו' הרי עלי ליתן לעניים כו' הרי עלי להחרים כו' זה וכיוצא בזה בכלל נדרים הוא ולא בכלל הקדשות ראייה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי נדר כו' הרי לך שכתב שם ל' עלי ול' אתן שהם לישני דנדרים ממש וכאן כתב ל' יהיה ש"מ דלא שני ליה להרמב"ם וכן מוכח מלשון כ"מ עצמו להמדקדק בו דס"ל דלהרמב"ם אין חילוק בין אומר אתן לאומר יהיה ואילו בדברי הרא"ש הללו מבואר דבאומר יהיה לאו כלום הוא ובאומר אתננה חל עליו הנדר וכן מבואר מתוך תשובת הרא"ש שהביא רבינו בסוף הסימן וגם להראב"ד ע"כ שני בין אומר יהיה לאומר אתן שהרי בכאן בפרק כ"ב דמכירה השיג על מ"ש הרמב"ם אם אומר הקדש יהיה כו' ובפ"ו לא השיג עליו וכתב שם על דברי הרמב"ם שכתב ז"ל ראייה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן כו' א"א הראייה דיעקב ראייה היא כו' הרי לך שהסכים שם עמו וכן רבינו הביא הך דפרק כ"ב דמכירה ולא הביא דפ"ו דערכין אם אמר הרי עלי ליתן כו' וה"ט לפי שרבינו והרא"ש מודים בזה. וע"ק דהרי הרמב"ם לא הזכיר בדבריו שצ"ל לכשאקחנו או לכשיבא לידי אתננו אלא אפילו אמר סתם מה שיבא לידי או מה שתלד פרתי אתן לצדקה או יהיה צדקה הוי נמי נדר לדעת הרמב"ם ואילו להגאונים והרא"ש לא הוי נדר ונראה דס"ל להרב ב"י ובמ"ש ז"ל דבאומרו מה שתלד בהמתי או מה שיוציא אילן זה יהיה הקדש או יהיה אסור עלי בדברים הללו קיבל עליו שלא יהנה מהם לכשיבאו לעולם וכיון שאסור ליהנות ממנו הרי הוא כאילו אמר אתנם לצדקה ואין חילוק ביניהן אלא שזה הוא דיבר בפירוש ובאומרו יהיה הקדש הוא נשמע מכלל הדברים שקיבל עליו זה ומיהו דוקא בפירות בהמה והאילן ושכר הבית דהם כבר שלו וההולדות והוצאות הפירות והשכירות הוא מאיליו ואותו יהיה הקדש או יהיה אסורים עלי מהני מתורת נדר אף שלעניין ההקנאות איש לרעהו מחשב דשלב"ל ולא חל עליהן הקנין ומה"ט נמי נראה דכתב דכשאומר לבניו בשעה שהוא שכ"מ שינתן לעניים דזכו ביה העניים דהרי הוא כאילו אמר דבר זה בודאי יולד לא יהיה שלכם אלא של הקדש נמצא דאינו בתורת ירושה לבניו אלא משל הקדש הוא מחמת דבורו שמחשב לו כנדר משא"כ האומר חוב שיש לי על פלוני יהיה הקדש או בית זה לכשאקחנו יהיה הקדש כיון דדברים הללו אינם באים ממילא אלא מחוסרים גבייה וקנייה וה"ה האומר מה שתוציא שדה זו יהיה לעניים שאינו דבר הנעשה ממילא אלא אחר החרישה והזריעה וכמה מלאכות מש"ה לא חל עליו הנדר אלא א"כ אמר לכשיבא לידי אקדשנו או אתננו להקדש שאז חל הנדר אגופו שמחוייב לקיימו ובכה"ג גם הרמב"ם ס"ל שאין הנדר חל כשמצוה לבניו לעשות כן והשתא א"ש דל"ת על מ"ש הרמב"ם ז"ל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה כו' דהא זו ואצ"ל זו היא דאם בל' יהיה חל עליו הנדר כ"ש בל' אתננו אלא ודאי כ"כ כדי ללמדינו שמ"ש דבל' יהיה חל עליו הנדר הוא משום דהוה כאילו אמר אתננו כיון שהן דברים הבאים ממילא ושוים הם לגמרי וגם מיושב ל' הב"י שכתב בטעם הרמב"ם ז"ל ולפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והפירות לא באו לעולם לא זכו ביה העניים אבל כשאמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו כו' ע"ש שכפל ושלש ב"י וכ"מ האי לישנא משמע דדוקא כשלא הזכיר ל' אתן ולא ל' יהיה אלא סתם פירות דקל זה לעניים לא חל עליו הנדר הא אם אמר יהיה לעניים הו"ל כאילו אמר אתן לעניי' והא דסיים וכתב אבל אם אמר אתן לעניים ולא כתב ל' יהיה משום דס"ל דשווים הם ומטעמא דכתיבנא ומש"ה מסיק הב"י וכתב דאיכא למידק על הרמב"ם במ"ש שאם ציווה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו העניים ור"ל דמשמע מזה דס"ל אף שלא אמר לא ל' אתן ולא ל' יהיה כו' ע"ש מה שמסיק בישובו וכמ"ש בפרישה וס"ל להב"י דהגאונים ס"ל דאפי' באתן לא מהני כו' כמ"ש בהדיא ע"ש ומש"ה כתב ב"י וכ"מ דהרמב"ם והרא"ש ל"פ דהרמב"ם מודה בהנך דמיירי בהו הרא"ש דהיינו בהלוואה שיש לו ביד אחרים וכשיקנה הבית דלא חל הנדר באמרו בל' יהיה והרא"ש מודה במה שאיירי ביה הרמב"ם דהיינו באומרו מה שתלד בהמתי או מה שתוציא אילן זה או שכר בית זה דחל הנדר באומרו ל' יהיה תדע שהרי בפ"ו דערכין לא כתב הרמב"ם ל' יהיה להקדש או יהיו אסורים עלי אלא כתב ז"ל האומר עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו הרי עלי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא בו אמרם אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מיד כשיבואו לידו ראייה לדבר זה מה שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו. ונאמר אשר נדרת לי שם נדר עכ"ל משמע דבכל הכי דלא יבאו ממילא אלא מחוסרין צידה או חרישה וזריעה או הפעולה או התעסקות עד שישתכר מודו בהו הרמב"ם דלא חל הנדר בל' יהיו להקדש או אסורין עלי וצריך שיאמר הרי עלי להקדיש ובזה מיושב נמי למה לא כתב בפרק כ"ב דמכירה ראיה מיעקב משום שלא הוצרך שם ראייה כיון שנדר על דברים הבאים ממילא משא"כ בהנהו דפ"ו דערכין וכמעשה שהיה בבית לבן. והשתא א"ש נמי דבש"ע כתב המחבר ב"י תחילה בס"ז דברי הרמב"ם דפכ"ב דמכירה לפסק הלכה ואח"כ בס"ט כתב דברי הרא"ש לפסק הלכה דהאומר קרקע זה לכשאקננו יהיה הקדש אינו כלום. ותמה עליו הגאון מ"ו ר"מ ז"ל בהגהותיו וכתב שדבריו סותרים זא"ו ולפי מ"ש א"ש ואע"פ שהרא"ש כתב חוב זה לכשיבא לידי כו' והרמב"ם לא כתב שצ"ל כן מתחילה בשעת הנדר לכשיבא לידו נראה דגם הרא"ש לא כ"כ אלא בחוב שיש לו ביד אחרים אבל בהני דאיירי ביה הרמב"ם הרי עלי להקדישו כל מה שתעלה מצודתי כו' הרי כאילו אומר לכשיבא לידי דהא קאמר כשיבא למצודתי דהיינו בידו עלי להקדישו וכן באינך תדע שהרי גם הרא"ש כתב דכשאמר בית זה לכשאקננו אקדשנו או אתננו להקדש דחל עליו הנדר ולא הזכיר שצ"ל לכשיבא לידי אבל דעת רבינו אינו כן אלא ס"ל דבאתן ליכא מאן דפליג דחל הנדר אגופו ומחוייב לקיימו כשיבאו בעולם ול"פ אלא כשאמר יהיה דלא קיבל עליו כלום אלא אמר שאיסור הקדש יחול עליהן וס"ל דכיון דבל' זה הדיוט לא יכול לזכות בו גם מתורת נדר לא נאסר מעצמו ועל עצמו לא קיבל שום נדר ומש"ה כתב ודעת א"א הרא"ש ז"ל נוטה לדברי הגאונים כתב נוטה מפני שלא נעלם מדעת רבינו סברת ב"י שיש קצת לחלק ולומר דדילמא דוקא בחוב וקנייה דבסמוך שהן דברים דלאו בידו כלל קיימא הכי אבל בפירות דקל שיבאו ממילא דלא מיקרי דבר שבא לעולם לעניין נדר וכסברת הרמב"ם הנ"ל אבל מ"מ מדכתב הטעם סתם מפני שאין אדם מקדיש דבר שב"ל משמע דמטעם הגאונים ס"ל הכי ומש"ה כתב נוטה כו' ומדברי השגת הראב"ד נראה ג"כ שמחלק בין יהיה לאתן שהרי חולק על הרמב"ם באומר על נפשו יהיה אסור עלי או מצווה לבניו שיתנו ומודה באתן שמקבל על נפשו ע"ש ונראה דמ"ש רבינו והראב"ד השיג עליו ג"כ וכתב כו' תרתי קאמר השיג עליו וס"ל דיש חילוק בין אתן לבין יהיה הקדש או ינתן וכתב עוד דאין אדם יכול לחייב בניו באומר יתנו ודו"ק שם בהשגותיו והמ"מ ורבינו הביאו ל' השגות קצת בלשון אחר מאשר הוא נדפס לפנינו בהשגות:

יב

ואמר שמואל גמר בלבו כו' עיין בתשובת מהרי"ק שורש קס"א ענף ה"ו דכתב על תשובה זו דטעם דהרא"ש בזה דס"ל כר"י דכ"כ גבי קבלת תענית דצריך להוציא בפיו וחולין מקדשים לא ילפינן ודלא כר"ת דס"ל דסגי בתענית בהרהור הלב בקבלתו וכתב עוד דאף דבתשובה כ"כ מ"מ בפסקיו כתב בע"א בפ"ק דתענית כתב ה"ר יודא בשם ר"ת אם היה בדעתו להתענות ולא הוציא בפיו הוה שפיר תענית דהו"ל מכלל נדיב לב עולות כו' עד דהא לגבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גומר דלבו וה"ה לגבי תענית כו' ע"ש ולעד"נ דרבינו ס"ל דאין טעמו דהרא"ש כאן בתשובה משום דס"ל כר"י דפסק בתענית דצריך שיוציא בשפתיו דא"כ סתרי גם דברי רבינו אהדדי דכאן משמע דס"ל כהתשובה דבעינן שיוציא בשפתיו וה"ה בתענית ס"ל הכי וז"א דהא בא"ח ס"ס תקס"ג לא הביא אלא דברי ר"ת דבקבלה בלב סגי אלא ודאי ס"ל לרבינו דבפסקיו איירי מצדקה הנזכר בקרא מוצא שפתיך תשמור נדר שנדרת בפיך ודרשינן בפיך זו צדקה וצדקה דקרא מיירי מצדקה דבדק הבית דומיא דמוצא שפתיך תשמור דדרשינן דקאי אקרבנות ולזו מדמה ג"כ תענית דאידמי לקרבן דבו נתמעט חלב ודם של אדם דומה להקרבת קרבן וכמו שתקנו חז"ל לומר בויהי רצון כו' עד שיהא חלבי ודמי שיתמעט היום במקום קרבן וכאן בתשובה לא איירי אלא בצדקה דבזמן הזה שנחשב כחולין וכו' גם ר"י יכול להיות דמודה ועיין בתשובתי שיחדתי לעניין נדר וצדקה ושם הארכתי בזה ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.