פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/יג

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בין כתב הש"ך לפי שבן ח' חי הרי היא כמת שא"א לחיות ורצה בזה דמש"ה לא חילק המחבר בין הפריס או לא הפריס דאפילו הלך אין בכך כלום וליכא מ"ע דכמת הוא חשוב וא"צ שחיטה אפי' מדבריהם והאי הפריס יתבאר באות ג' פירושו:

ב

מותר באכילה עש"ך והוא ז"ל לשיטתיה להמחבר עוף שיש לו פרסה מותר כמ"ש באות ט"ז יע"ש מש"ה הביא דרשא דכל בבהמה ולא דשדיא בהמה דרישא אסיפא דאילו כן ודאי הוה ממעטינן עוף דלאו בהמה הוא. ומיהו היה בכלל בהמה ולקמן באות כ' אבאר לענין דינא. ולענין חלב עיין לקמן סימן ס"ד ס"ב אות ג"ד דהש"ך כתב שעיקר כי"א שם דאם שלמו חדשיו דאסור החלב וכ"ש ג"ה ולא כעט"ז שלא הביא כ"א דיעה א' בסתם דהחלב מותר וכבר כתבנו בט"ז דהוא ז"ל לשיטתיה דסובר כתי' בהמה בבהמה תאכלו ואייתר ליה כל לחלב וג"ה דמותר מש"ה פסק כאן דעוף ורגליו פרסה דאסור דלאו בהמה בבהמה הוא. ולענין אי פודין בו פטר חמור בכל דהו עיין סימן שכ"א ס"ד דהמחבר סתם כדיעה א' ופודין בו דשה מיקרי כיון דרהיט ואזיל יע"ש:

ג

אין צריך. כתב הש"ך ומוכח במשנה דכל שניתר בשחיטת אמו אין משום או"ב עכ"ל הוא בחולין ע"ד א' השוחט ומצא בן ט' חי צריך שחיטה וחייב באו"ב וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו וע"כ לחכמים אין בו משום או"ב ג"כ דא"כ לאיזה צורך הזכיר ר"מ וחייב באו"ב אלא דתליא בפלוגתא זו וטעמא דהא מילתא הוא מבואר בתוס' וחכ"א את שטעון שחיטה חייב שנאמר לא תשחטו הא כל שאין טעון אינו חייב וכ"מ בפי"ב מה"ש הלכה יו"ד הביא תוספתא זו ובלח"מ מביא המשנה והכ"מ ניחא ליה להביא התוספתא ששם הפלוגתא בהדיא וא"י מה מלמדינו הלא דין ערוך הוא לקמן סימן ט"ז ס"י אם הפריס דצריך שחיטה מדבריהם אסור לשחוט מדרבנן הא כל שלא הפריס אף איסור מדרבנן ליכא והוא מהר"מ ז"ל הל"ש פי"ב ה"י יע"ש ואולי משום זה כפל דבריו אין בו או"ב וממ"ש לשחוט דל"ת איסורא איכא והא דכתב לקמן המחבר אם הפריס אסור ולא השמיענו רבותא אף בלא הפריס י"ל דאשמועינן דאין לוקה דה"א דלקי להר"מ ז"ל בשורש הא' דכל דרבנן הם ד"ת ממש מלאו דלא תסור אלא שחז"ל התנו בספיקן דמותר וכדומה אם כן קרינן ביה דלא תשחטו את שטעון שחיטה אפילו הכי קמשמע לן דפטור ממלקות דגם זה התנו ומשום הכי אמר דמותר לגמרי בלא הפריס ולפ"ז ממשנה מוכח דפטור והפוסקים כתבו דמותר ולקמן אבאר ולענין כיסוי אי הפריס ולא הפריס אי טעון כיסוי אם שחטו יבואר סימן כ"ח:

ודע שאני נסתפקתי בספרי ראש יוסף אם מותר להושיט אמ"ה של בן פקוע לב"נ מי אמרינן דדמי לחותך בשר מפרכסת דשרי להושיט דליכא מידי כמ"ש בסימן כ"ז או דילמא אכתי לא דמי להתם דהא שה מעליא הוא ורהיט ואזיל ופודין בו כמבואר סימן שכ"א א"כ יש לאסור לב"נ והדבר צ"ע:

ד

אם הפריס כו'. צריך שחיטה מדבריהם דלא אתי לאחלופי ש"ך ומברכין על שחיטתו ככל מצות דרבנן רשב"א בתשובה תקע"ה פר"ח ושמ"ח ס"ג וכתב דאין לברך אלא על אחר תחלה דשמא נפל הוא והלך לשיטתו ס"ה דאפילו שהה ה' ימים אין תקנה משא"כ להש"ך אות י"א דאם שהה ח' ימים מותר אלא דמ"מ טוב לברך על אחר תהילה דהפר"ח כתב לפי מ"ש הר"ן ב"מ דמשום חשדא אין לברך א"כ אין פסידא דיברך על אחר תהילה ואח"כ ישחוט זה:

ה

אבל כו' כלומר שאר טריפות כו' ושהיה דרסה חלדה גרמה עיקור דסכין וכיוצא פוסל ש"ך. דמילת שאר קשה ליה היל"ל אבל טריפות אין פוסלין בו ובטור כתב וצריך שחיטה וכל הפוסל בשחיטה פוסל בו אבל שאר טריפות המחבר השמיט וכל הדברים כו' ל"ת דסובר כהרשב"א דשהה דרס אין פוסל לז"א דממלת שאר ע"כ נלמוד דמחמת שחיטה פוסל אף דלא הוזכר זה מקודם ופרט ההלכות שחיטה ושייר עיקור מהלחי ואולי הוא נכלל במ"ש וכיוצא בזה ואפשר ה"ה ניקב הוושט במקום שחיטה כמ"ש הט"ז יע"ש ומיהו שלא במקום שחיטה טריפה הוה ודאי ולא נבילה ודאי אין פוסל בו:

ו

אע"פ שהפריס. לשון רש"י בגמרא קול יוצא מאז קלוט זה בן פקועה הוא ומתוך שתומהין על קליטתו זוכרין את כל דבריו והב"י מביא קול יוצא מאין וכו' ועי' במי"ט דף קפ"ד ב' שם ברש"י וא"צ לגי' ב"י לשבש הגי' מלכתוב דמתוך אלא ה"פ לרש"י הוא כפשוטו קול יוצא מאז שנולד קלוט זה בן פקוע הוא ומתוך שתומהין זוכרין דבריו אף אח"כ ולגי' הב"י ברש"י קול יוצא מאין קלוט זה ואומרין עליו בן פקוע הוא ומלת ואומרים הוא הוספת הש"ך להבנת המאמר ומתוך שתומהין זוכרין תמיד ולא אתי לאיחלופי הוא ג"כ הוספה מדברי הש"ך ז"ל שברש"י לא נמצא אלו ג' מלות יע"ש:

ז

ויש מגמגמין. הש"ך השיג על הלבוש דבעי' ב' תמיהי ואמו ג"כ בת פקועה והבין כן מרש"י (.*) והבין דבן פקוע הנאמר בגמ' אאמו דסמיך קאי והקשה עליו דא"כ בת הוה לומר לגירסתנו קלוטה בן כו' דקרי ליה בלשון נקיבה והדר בלשון זכר אבל לפי גי' בעל המאור בן קלוט בן פקועה דרך לומר אעובר לשון זכר ועיין כה"ג. והב"ח ג"כ דרך בדרך הזה דמכשיר בנשחטה הפקועה ונמצא ולד שאביו בהמה מעליא והביא ראיה מל"ב דהיינו שאמו בת פקועה ואביו בהמה מעליא והשיג עליו כאן ובאות י"ד ועיין מ"ש באורך בט"ז אות וי"ו:

ח

טעון כו'. עש"ך וממרוצת דבריו יראה דה"ק דאר"ב שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולענין כיסוי לא שמה שחיטה ע"כ אל תתמה הכי נמי שחיטה שאי"ר לא שמה שחיטה וז"א דהא בגמ' פ"ה ב' אמרו לא לכל אמר ר"מ שחיטה שאין ראוי' שמה שחיטה והרשב"א בת"ה ט' ב' הקשה וא"ת שחיטת טריפה ראויה היא והיינו כמ"ש התוספות חולין פ"ה ב' ד"ה אימא דבכ"מ הלכה כר"מ לבד מכיסוי הדם יע"ש עד שתי' שם דכיון דלא אהני לגופא יע"ש ודבריו שם צריכין קצת ביאור. ואם בא לומר דיש חילוק בין נתנבלה מותר לשחוט הבן היום אם כלו חדשיו ואם טריפה אסור מה זה שהראה עוד מקום לכיסוי הדם שאין ענינו לכאן:

ודע דנהי דאין ניתר הוולד באכילה מ"מ אם מת טהור מלטמא כמ"ש חולין ע"ה ב' דשחיטת טריפה מה שטיהרה לעצמה מהני גם לולד ואפ"ה אין קושיא האיך ניתר בשחיטת עצמו כיון דשחוטין לענין נבלה הוויין מ"מ כיון דשלמים הם לענין איסור אכילה תו אין לחוש ומה"ט היה סובר רש"י דרב משרשיא לית ליה דרבא ד' סימנים אכשיר ביה וכמו שיתבאר עוד וכ"כ התה"א ד' נז"ב ועיין בפ"ב מהל' שא"ה כמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס יעו"ש. ונ"מ לחשוד או לאיסורין מבטלין. או למומר לאכול מזה א"צ בדיקת סכין דלא חשיד אנבילה ולהר"מ אכתי נ"מ בפ"א עי' סי' ב' ועי' מ"ש בפתיחה ובסי' י"ד וט"ז אבאר עוד בעז". מזה נסתפקתי נולד בין בסי' א' לב' כההיא דבעי אילפא הוציא ידו בין סי' לסי' מהו מי אמרינן דסי' א' הוה לגבי וולד כשחוט וסי' ב' יש לו ואין לו תקנה ול"ד לנתנבלה דאיגלי מלתא למפרע דלאו שחיטה כלל משא"כ האם נשחטה כהוגן ויש בזה קולא וחומרא קולא דניתר בשחיטת עצמו חומרא אם מת מטמא במשא ואם נאמר דאין לו תקנה דסי' א' כשחוט דמי לכאורה אין מטמא במשא וז"א דדמיא להא דר' ישבב ור"ע שחט א' והמתין עד שמתה הוה נבילה והודה לו ר"ע ומנדון תבו"ש שאביאנו אות י"ב לא דמי לכאן וכמו שיתבאר שם י':

ט

ה"ז אסור. דאם הוא בן ח' חי דאין במינו שחיטה או בן ט' מת אסור שהרי לא הועילה שחיטת אמו לטהרו לולד באכילה ושחיטת עצמו אין לו מש"ה אסור עש"ך:

י

אם האם טריפה. עש"ך וירצה דוקא טריפה דשמא בן ח' הוא דא"א בקיאין בכלו חדשיו משא"כ אם כשירה יש להתיר האידנא בשחיטת עצמו בהפריס ע"ג קרקע ממ"נ אי בן ח' לא הוה הפרסה כלל כמבואר ס"א ואי בן ט' ניתר מדרבנן בשחיטת עצמו וכן אם האם בת פקועה אפילו אין קלוטה ונמצא זה בתוכו או הפריס מותר בשחיטת עצמו מה אמרת דשמא לא כלו חדשיו כיון דספיקא דרבנן הוא תו הולכין להקל כה"ג וא"צ לומר דמיירי באמו קלוטה ומיירי אביו ג"כ ב"פ דאל"כ אין לולד תקנה. ועי' מה שאכתוב אות ט"ז:

יא

עי' ש"ך דאם שהה ח' ימים שרי כמו לקמן והתב"ש האריך בכאן אות ט"ו ובשמ"ח ס"ה אוסר ולקמן סי' ט"ז אות י"ז כתב דרמ"א הגיה כאן שא"א בקיאין בין כלו ללא כלו ולא כלקמן דהתם נולד כדרך הנולדים רוב יולדן בר קיימא ומדרבנן אסור הלכך כל שידעינן שכלו חדשים סומכין אף בזמן הזה כיון דליכא כ"א איסור דרבנן משא"כ כאן הוה איסור תורה דהאם טריפה אין סומכין על ידיעתנו דלא כמ"א א"ח תצ"ח דסובר דרמ"א סמך בסימן ט"ז אכאן יע"ש ומ"מ לדינא העלה כמג"א דאין לשחוט עגל שנולד ביו"ט בכלו חדשיו בזמן הזה יעו"ש שהאריך בזה. אם נמצא ספק טריפה כמו קוץ בחלל הגוף וכדומה יראה לי דאם שחט אח"כ לולד דמותר בלא שהיה ח' ימים דהוה ס"ס שמא אין טריפה ושמא יש לו ט' חדשים ולא הוה חסרון ידיעה כיון דחומרא בעלמא הוא ואפילו לכתחלה יכולין לשוחטו תוך ח' ימים ואף דשיל"מ לא מהני ס"ס מ"מ אין המתיר עתיד לבוא בוודאי כמ"ש בנה"ך סימן ט"ו ושם יבואר בט"ז אות ד' ע"ש:

יב

בן ט' חי. הש"ך הביא ל' רש"י מטעם שהיה קאתינן עליה וכתב דל"ד לשוחט ונמצא טריפה ד' סימנין אכשור משא"כ הכא דסימן א' כשחוט הרשב"א והר"ן והתוס' כו' ולפי"ז דווקא דקדק המחבר במעי כשירה עכ"ל ולא זכיתי להבינם חדא דלכאורה פשיטא דבמעי טריפה דצריך אביו שחיטה מעליה מאין הרגלים לומר דולד אין לו תקנה ועוד דהביא לשון רש"י חולין ע"ה ב' וכתב שכן כתב הרשב"א והר"ן ואני רואה שיש שינוי בדבריהם כי רש"י סובר מטעם שהיה קאתינן עליה ואהא הוקשה לרש"י אמאי שוחט טריפה ניתר בשחיטת אמו כיון דשחיטת אמו הועילה לחצאין לטהרו מידי נבילה כמבואר אם כן איך יתירו שחיטת עצמו דהוה שהי' ומש"ה דחו מהלכה והפוסקים ז"ל העמידו שתיהן להלכה התוס' שם ד"ה כן יראה מלשונם דה"ק דלאו מטעם שהיה הוא דלא הוה שהי' בכך אלא הטעם דנולד מצ"א בחצי סימנים שאין בהם חיות כבישר' בדיקול' וכשחוטין דמיין א"כ איך יותר חלק האם שצריך ב' סימנים שלימים והוא אין לו אלא ב' חצאי סימנין ולאו מטעם שהיה אלא מורכב מאביו ומאמו וחלק אמו לבד בעינן ב' סימנין שלימין משא"כ טריפה שחיטת האם התירו לולד מידי נבילה ושחיטת עצמו לאכילה ושהיה כה"ג לית לן זה נראה לי בכוונת התוס'. אמנם הר"ן ז"ל כתב וכן יראה כוונת הלבוש דבשלמא טריפה סימנין עצמו כשחוטין לענין נבילה וכחיים לענין אכילה ולא שייך שהיה כה"ג משא"כ בן פקועה על בהמה מעליה דחצי משעה שנולד כשחוט לענין אכילה הוה שהיה וכן כתב הלבוש בפירושו ע"ש והרשב"א בתה"א נ"ח ב' כתב דל"ד לטריפה שאין סימני עובר כשחוטין כלל לכאורה יראה דאף לטהרו מידי נבילה לא מהני וז"א דהא דף נ"ז מסיק דמהני עכ"פ לטהרו מידי נבילה. ואין לדחוק ולומר דהרשב"א כתב לעיל בלשון גדולה מזה כלומר וליה לא סבירא ליה הא טעות הוא דרב חסדא סובר טהור מלטמא ואפ"ה ד' סימנין אכשור ביה ואפשר לרב משרשיא והא דרב חסדא ע"כ צ"ל דלא מותר מידי נבילה. ולפ"ז יש לעיין בהאי דינא שכתב בן פקועה מטריפה שבא על הבהמה מעליא הוולד יש תקנה דשחיטה פועלת ב' דברים. א' לטהר מידי נבילה ואחד להתיר ואביו בן פקועה מטריפה סימנים דידיה כשחוטים לענין לטהר מידי נבילה ומצד אמו סימנים לאו כשחוטים לענין נבילה ואיך יהני אח"כ לולד כיון דחציו שחוטים לענין טהרת נבילה וחציו לאו כשחוטין וכל כה"ג לא מהני לדעת הש"ך כמו שמוכח מדבריו בסי' י"ד אות ב' ואות ז' וכמ"ש התבו"ש שם באות ח' דאם בן פקועה מטריפה הוציא אבר אין תקנה לאותו אבר דסימני עצמן כשחוטין לענין נבילה משחיטת אמו ואבר היוצא לא טהרה דאין שחיטת טריפה מטהר אבר מנבילה ותו לית ליה סימנין לטהרו לאבר מידי נבילה יע"ש ושם אבאר וה"נ כאן אמאי יש תקנה לולד כיון דמצ"א סימנים כשחוטים לענין לטהרו מידי נבילה ומצד אם צריך עדיין וא"כ אין תקנה וכן מוכח לכאורה בחולין ס"ט א' מהו לחוש לזרעו ה"ד אי אבהמה מעליא מאי איריא יוצא האמר רב משרשיא ואמאי לא בן פקועה מטריפה דאי לאו יוצא לולד תקנה משא"כ ביוצא דסובר הב"ח וש"ך לקמן סי' י"ד דאין תקנה ומיהו התבו"ש שם אות ה' אהא אי לרבי מאיר חלב ודם ליכא כתב דאין לומר מטריפה דאמתני' קאי משמע מכשרה וה"ה דיש לתרץ כן קושייתנו גם כן כך ומ"מ מ"ש לפ"ז משמע דנמשך מקודם היינו אם נאמר דסימני דידיה לא הוה כשחוטין כלל אף לטהורי מידי נבילה אלא דשחיטת אמו טיהרה מידי נבילה מק"ו אם תועיל להתיר באכילה כל שכן לטהורי מידי נבילה ולא הוה שהיה כלל דסימנים דידיה לאו כלל כשחוטין וכמ"ש הרשב"א בתה"א נ"ח הוה א"ש ה"ה דיש לולד תקנה אלא דא"כ אין קיום למ"ש בסי' י"ד אות ב' וז' ושם יבואר:

ויש לראות הא וודאי בן פקועה מכשירה שבא אב"פ מטריפה דלאותו היולד אין תקנה שהרי מצ"א סימנים כשחוטים לענין אכילה כו' ואם כן אמאי לא השמיענו הש"ע רבותא טפי ואולי זה בכלל מעליא ודעלמא עיין בטור:

יג

וגדל ובא כו', כתב הש"ך ה"ה אפכא והולידה הנה לשיטתיה לקמן אות י"ד אף כשנמצא כה"ג לאו כלום הוא שהשיג על הב"ח עיין שם אלא דהכא נמי קאמד דה"ה איפכא. ומדקאמר הש"ע דוקא כה"ג משום דבא לאשמועינן הא במעי אמו מותר ובהיפך לא הוה כן והוכיח שיטתו דלקמן וזה אינו כלום דהש"ע חדא מינייהו נקיט גם א"י מה חידושא אית באיפכא דהיא היא. ולקמן סי' י"ד אות א' יבואר דין החלב:

יד

והוליד. כתב הש"ך דלכך דקדק הטור והמחבר לומר דווקא נולד הא נמצא מותר דשחיטת אמו מתיר וע"ש. דל"ת דאין לך שהיה גדולה מזה דסימן א' משעת יצירה כשחוט וסי' הב' עכשיו ושחיטת אמו הוה כאלו שחט לוולד וא"כ הוה שהיה לז"א דאינו דמכל בבהמה אתדבי כל מה שנמצא בתוכה בשעת שחיטה שרי ואפילו בן ח' דאין במינו שחיטה או ט' מת מותר וה"נ כן הוא ומה שהשיג על הב"ח כבר הארכנו בזה בט"ז אות וי"ו דסברת הב"ה הוא כיון דכל בבהמה תאכלו כל מה שנמצא בבהמה תאכלו וכן כתב התבו"ש והפ"ת ע"ש ולפ"ז אפילו נתנבלה וקרעה ולאו דוקא שחיטה כשירה כל שלא נולד כדרך הנולדים שרינן ליה ומ"מ להלכה ודאי אין להקל דדאורייתא הוה כמבואר:

טו

הרי בנו כו'. כתב הש"ך פי' אפילו נולדו כדרך הנולדים רק שיבואו על בני מינה כיוצא שהם פקועות או נולדו מפקועות עכ"ל כצ"ל ור"ל בין שיבא בן פקועה על בת פקועה או נין פקועה על נין פקועה הכל אחד הוא ואף דלעיל כתב פקועה היינו אמו כאן ריהטא דלישנא והכוונה פקועה בן פקועה או שנולדו מפקועות דהוה נין פקועה וכן הוא הלשון ביש"ש פרק בהמה המקשה סי' ט' שהם פקועות נולדו מפקועות יעוין שם. והנה אם בן פקועה והוא קלוט בא על בת פקועה והוליד והפריס הוולד ע"ג קרקע לא אמרינן מדרבנן צריך שחיטה הוולד ומצ"א אין לו סימן אף מדרבנן ומצד אם יש לו הא ליתא כיון דהטעם דלמ' אתי לאיחלופי כל ששוחט ליכא איחלופי ושרי. ולא עוד אלא אפילו בן פקועה שבא על קלוטה בת פקועה ונשחטה ונמצא בן ט' מת לא אמרינן מצד אב בעי שחיטה מדרבנן ומצד אם אין לו שחיטת אמו לא תטהר ליה מדרבנן הא ליתא דלא שייך לאיחלופי כיון דנשחטה אמו ומיהו אי קרעה לאם ונתנבלה האם והוולד בן ט' מת או בן ח' חי יש לעיין דיש לומר אתי לאיחלופי ולומר בהמה מעליא על בת פקועה הוולד א"צ שחיטה או דלמא אין הכל יודעין דין דחוששין לזרע האב ולא שייך איחלופי כה"ג ואי טריפה אמו וודאי כיון דאין מפורסם לא אתי לאיחלופי ויש לעיין בכל זה ובסי' י"ד אבאר עוד בעז"ה:

טז

כולם צריכין שחיטה מדבריהם. כיון דהפריסו על גבי קרקע ש"ך ואם לא הפריסו ניתרים בשחיטת אמם מדרבנן ואם מתה האם והוא בן ט' מת אסור מדרבנן ואם הוא בן ט' חי ניתר מדרבנן בשחיטת עצמן:

יז

השוחט כו'. עש"ך ופי' דברי הר"ם ז"ל דהכל תלוי בפרסה ממש ועוף בפרסה שרי ואזיל לשיטתיה כן שפירש כן באות כ' דרמ"א הבין כן בדברי המחבר ועיין בט"ז אות יו"ד ואין הכרע שם בדבריו. והנה אבאר בקיצור בגמרא חולין ס"ט א' אמרי בהמה בבהמה והקשו ותירצו מכל מרבינן אלא מעתה דמות יונה לישתרי (משמע לתי' בהמה בבהמה לא קשיא דהאי לאו בהמה) בעינן פרסה כו' ושיטת התוס' והרא"ש דמי שיש לו פרסה קאמר ולא סיימו דעוף בפרסה אסור אמנם הר"ן כתב יש אומרים דווקא פרסה ובהמה בעינן ועוף בפרסה ספיקא הוה מדאיבעי' בנדה כ"ג אדם במעי בהמה אי הוה פרסה כ"ש עוף והתוס' כתבו במין סגי ועוף אסור בפרסה. והנה יש לראות אמאי לי"א עוף ספיקא הוה ולתוס' עוף אסור והבכור שור העיר בזה בחולין ותירץ דלתוס' א"כ פרסה דכתב רחמנא למה לי וכ"ת לאורויי עוף בפרסה שרי א"כ כ"ש אדם ומה מבעי ליה בנדה אלא ש"מ דווקא מין שיש לו פרסה יע"ש ירצה לומר דעכ"פ אדם מיפשט פשיטא ליה ובעוף הוה למיבעי' ואכתי קשה דלמא היא גופא מבעי ליה אי פרסה ממעט עוף וה"ה אדם א"ד להתיר עוף בפרסה וכ"ש אדם ואי לאו פרסה הייתי מתיר עוף בלא פרסה כלל ולזה יש לומר בשלמא לי"א אין חילוק בין אדם לעוף ומבעיא בנדה אי פרסה דלא בהמה חשיבא פרסה או לאו ומה לי אדם או עוף משא"כ לתוס' הוה למיבעיא הכי עוף בפרסה מהו מי אמרינן פרסה לרבות עוף בפרסה או לומר מין פרסה ולמעט עוף ואת"ל ממעט עוף אדם אי חשיב מין פרסה אבל לדעה קמייתא מספקא ליה אי דוקא בהמה ופרסה או לא דוקא בהמה ה"ה אדם ופרסה ועוף נמי בפרסה דלאו במין תליא כלל כן נ"ל והנה הרי"ף ז"ל כתב תי' קמא בחולין בהמה בבהמה ואפ"ה כתב עוף לא בעינן פרסה אף לתי' קמא אין צריך לזה אלא דתרתי בעי בהמה ופרסה והלכך עוף בפרסה לא. הלכך נקטינן מהכא דבהמה ופרסה אפילו קלוט ואפילו חיה טמאה נמי משתריא ודאי אף לתי' הא' בגמרא דהיה נמי בהמה מקרי ולא בעינן ג"כ מעלת גרה דעיקר בפרסה תליא ובהמה ועוף בפרסה או בהמה בלא פרסה ספיקא הוה ואדם נמי ספיקא הוה כדמסיק בנדה והש"ך שרצה לומר בר"מ ז"ל דעוף בפרסה מישתרי צ"ל דסובר כתירוץ ב' שם בנדה בתוס' יע"ש דלא תקשה ליה הא אפילו אדם מבעי ליה כ"ש עוף בפרסה ועוף בלא פרסה ודאי הוה ואדם בלא פרסה נמי ספיקא הוה דשמא הוה אדם מין פרסה כבהמה ואפשר דמין סגי ולא בעינן בהמה דוקא. ומיהו אפשר דאדם שאין לו פרסה ודאי הוה מחמת ס"ס שמא בהמה בעינן ואת"ל מין פרסה אי אדם חשוב מין פרסה או לאו ויש לעיין בזה. ומיהו בה"מ יש להתיר בהמה אף שאין לו פרסה כלל כדעת תוס' ורא"ש ז"ל ועוף ואדם אף שיש להם פרסה אסורין מספיקא:

כתב התב"ש אות י"ט דלהבנת רמ"א בהמחבר אי נפל מתרי ב"פ שני זיתים להיתר אחד בהמה בלא פרסה ועוף בפרסה אין צריך לבטל כ"א א' וליתא דאפשר שניהם אסורין עכ"ל. וירצה בזה למ"ש הש"ך בהבנת רמ"א דמאן דמתיר עוף בפרסה אוסר בהמה בלא פרסה ומאן דמתיר בהמה בלא פרסה אוסר עוף בפרסה וכ' דאפשר שניהן אסורות יע"ש. והדין עמו כמ"ש כי כן נראה מרי"ף דתי' קמא עיקר ובעי' בהמה ופרסה. אמנם כן לענין דינא כה"ג דהיינו עד"מ לרמ"א ב"פ כה"ג וכן שני זיתי כבד אחד נשאר מקום היות' ואחד מקום מרה המבואר בסי' מ"א ושני זיתים א' מבהמה שנשתיירה עורה על רוחב השדרה וא' מטבורה כו' ואחד שנשתיירה על ראשי איבריה אין צריך לבטל בכל הנהו כ"א זית א' דממ"נ כולהו אינך משתר' דספיקא הוה אי במקום מרה בעינן או במקום היות' וכן בסי' נ"ט בגלודה אי הלכה כמאן דמצריך זה או זה יע"ש יש לעיין בי' טובא. הנה לענין לח בלח באינו מינו לא יצוייר דין זה דאם נפלו ב' זיתי איסור מספק ב"פ או מב' כבדים כו' מה בכך כיון דטעמא נרגש ע"י ב' זיתים אלו אחד מחזיק חבירו ל"א שאחד מהן היתר הוא מ"מ אלו היה אחד לבד אין טעם נרגש ובטל משא"כ עכשיו ודאי כל שטעם האיסור ג"כ נרגש דאי לאו איסור היתר אין בו כח לתת טעם בששים ואיך אוכל יטעם כמ"ש הרשב"א בחדושיו וטעמא לא בטל מן התורה. ואי נפלו למינו דליכא טעמא מ"מ גזרינן אטו אינו מינו וא"כ גם כה"ג יש לגזור דיהא נרגש ויתן טעם ואי להר"מ ז"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוה ומן התורה כל ספיקא שריא אם כן ליכא למגזר אטו אינו מינו כמ"ש הש"ך סי' ק"ט איסור דרבנן ביבש בטל הוא בא"מ דליכא למגזר אם יבשלם וה"ה במינו בלח כה"ג ז"א דכבר הוכחנו בדוכתין אוחרין דבמינו בלח לא אמר הש"ך כן ובהל' תערובות אבאר זה באורך אי"ה. ואם ביבש בהא איכא לעיוניה ביה דלפ"ז ג' זיתי גלודה שנתערבו יחד כולהן שרן דא' איסור וב' היתר ורחמנא אמר אחרי רבים להטות א"ד ע"כ אמרינן הכין בשתים וודאי היתר היא ולא כשהן מסופקין דומיא דסנהדרין בעינן דאם אמרו ב' אין אנו יודעין לאו הכרעה היא ואי"ה בפתיחה להלכות תערובות אבאר זה באורך:

יח

ומצא בה כו'. עש"ך דכתב וה"ה נולד והראה מקום לסימן ע"ט אות ה' ושם נאמר דאין מתקיים לאחר שיצא לאויר העולם והיינו מדכתבו התוס' והרא"ש בבהמה המקשה דע"כ עוף אינו מתקיים כשיצא לאויר העולם דאל"ה היה מותר במעי אמו כיון דחשיב פרסה אח"כ ואפילו להמחבר דפסק דעיקר תלוי בפרסה מ"מ אין חולק במציאות דעוף אין מתקיים הוא ומיהו בירושלמי הביאו הפר"ח וז"ל בנידה כולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה ואומרים לו בא לשוחטך כולו בהמה ופניו אדם חורש בשדה ואומרים לו בא חלוץ וייבם חזינן לפעמים כה"ג דחי ומה שהביא הפר"ח ראיה מכאן דא"צ פרסה אלא בדמות תליא לא ידענא נהי דמוכח דעוף בפרסה אסור מ"מ בהמה בלא פרסה מנלן דלמא אדם חשיבא פרסה דידיה ובנדה דמיבעיא לן היינו בכולו אדם משא"כ פניו בהמה הוה כולו בהמה ופרסה דידיה וודאי הוה פרסה וצ"ע:

יט

לא הותר. שכן כתיב כל מפרסת פרסה תאכלו ש"ך:

כ

וי"א אפילו כו'. עש"ך ומתחלה כתב דרמ"א הבין דברי המחבר שהן כלשון הר"מ ז"ל דוקא פרסה בעינן ולא מין ויהיה מלת מה בר"מ ובמחבר כפשוטו וע"ז קאי וי"א הוא התוס' והרא"ש דהכל תלוי במין והקשה דהמחבר עכ"פ מודה בקלוט שיש לו עכ"פ פרסה והדרישה הקשה אמאי לא כתב רמ"א רבותא טפי דאפילו בהמה ברגלי יונה דמותר ע"כ כתב דרמ"א הבין דברי המחבר כתוס' ורא"ש וכמו שפירש המ"מ דהביא דברי התוס' והרא"ש על דברי הר"מ דלא כמו שפירש הב"י בספרו הארוך ויהיה מלת מה מין ובא רמ"א לומר דל"ת דווקא בהמה טהורה ורגלי יונה מותר שהם מין שיש להם פרסות לא גמל ורגלי יונה דלא פרסה הוה ולא מין שיש פרסות לז"א רמ"א וי"א אפילו פרסותיו קלוטות ר"ל שמצא בהמה שהוא מין שפרסותיו קלוטות ואין לו אפילו פרסה אחת אפ"ה כיון דבהמה הוא ומין בהמה לפעמים יש להם פרסות זהו תורף דבריו ולא הבינותי למה ליה כולי האי מדנימא פרסות מין ה"ה פרסה דקרא מין הוא וממילא גמל ברגלי יונה מותר וכ"ש למ"ש התוס' ורא"ש כיון דחשוב פרסה לאחר שיצא לאויר העולם דהיוצא מטהור טהור הוא הדין במעי אמו ועוף שאני דאין מתקיים ויש ליישב זאת ולקושיא ראשונה יש לומר דודאי פרסה איצטריך לשום דרשא כמ"ש התוס' חולין ס"ה ב' ד"ה ואליבא וא"כ העיקר הוא דבעינן פרסות ומין פרסות ואף קלוט מ"מ בהמה שבמינה יש פרסות ובדברי התוס' דשם יש לנו הרהורי דברים ועיין בספר ראש יוסף ואין כאן מקומם. ומ"מ לא הבינותי מי מכריח להפרישה לומר שרמ"א הבין דברי הר"מ כמ"מ עד שיקשה עליו מי הן הי"א ולא כמו שהבין הב"י כך הבין הרמ"א וי"א הוא התוס' ורא"ש ורבותא קאמר אפילו קלוט ורגלי יונה. שוב ראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות ל"ב הרגיש בזה יע"ש והש"ך פירש דרמ"א הבין דברי המחבר כמו שהבין המחבר בדברי הר"מ ז"ל וקאי אהא דסיים המחבר דלא הותר אלא מה שיש לו פרסה והיינו אפילו עוף ועל זה אמר רמ"א והי"א עוף אפילו פרסותיו קלוטות ר"ל שיש לו פרסה וה"ה פרסות לא מהני. ולהפרישה קאי רמ"א אבהמה שאין לה פרסה. ויש עוד לפרש פירושים אלא שלא רציתי להאריך:

כא

ושני שדראות כו'. כתב הש"ך דע"כ במעי אמו אגמרינן שאינו יכול לחיות אפילו שעה אחת כשיוצא לאויר העולם והפר"ח כתב דודאי יכול לחיות כמה ימים יע"ש באות ח"י ואין להקשות אי כלו חדשיו מאי איכפת לן בח' ימים י"ל דודאי הכין הוא משא"כ השסועה כל הנולדים אין יכול להיות ח' ימים וע"כ נפל הוא או בא בקבלה דנפל הוא וע"כ במעי אמו אסורה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.