ט"ז/יורה דעה/יג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) דגים וחגבים. דגים כתיב בהו אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי וזה כתיב במקום שנזכר שחיטה בבהמות וחגבים אתקיש לדגים דכתיב ולכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים:
(ב) מותר באכילה. דכתיב בבהמה תאכלו ודרשינן כל שנמצא בבהמה תאכלו דשחיטת אמו מתיר אותו:
(ג) ואינו טעון שחיטה. זהו לשון מיותר לכאורה ונראה דקמ"ל דאין בו איסור אבר מן החי ומותר לאוכלו אפילו חתך ממנו בזמן שהוא חי עדיין וכיוצא בזה מצינו בפי' רש"י בסוף פרק רבי עקיבא שכתב דאין בו משום איסור אבר מן החי כיון דאין טעון שחיטה אלא שיש בו משום בל תשקצו כו' עכ"ל וכאן אין בו משום בל תשקצו דשקיל ליה בעודו חי ומבשלו דאי היה בו משום אבר מן החי היה אסור כיון שחתכו בעודו חי. ובטור כתוב כאן ודמו אסור וחלבו מותר וכתב הרא"ש הטעם דדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשוב כדם האברים של הבהמה עצמה עכ"ל וצריך לבאר דעתו למה לא יהיה גם החלב נחשב כחלב עצמה של הבהמה ונראה דעתו שהדם שבעובר מתערב עם דם הבהמה עצמה שהעובר נתהוה ונזון ממנו ע"כ לא עדיף מדם הבהמה עצמה:
(ד) טעון שחיטה. משום מראית עין דאתי לאחלופי בבהמה גמורה כיון שגם זה הפריס ע"ג קרקע. ויש לעיין מה דינו בדיעבד אם לא נשחט אם החמירו בו כ"כ משום גזירה דאחלופי דמלשון הטור שכתב וכל הדברים הפוסלין בשחיטה פוסלין בו משמע אפילו דיעבד או אפשר שלכתחלה אמרו שפוסל וכמ"ש התוספות ריש השוחט בההיא דר"י פוסל עד שישחוט הורידין והכי משמע מדמתיר ר"ש שזורי בגמרא אפילו לכתחלה בלא שחיטה ואין להפליג מחלוקתם כ"כ ויש עוד ראייה דבריש גיטין מצינו ג"כ חשש דאיחלופי גבי המביא גט ממדינת הים דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם דמן הדין היה סגי בפני נחתם לחוד אלא משום אחלופי דשאר קיום שטרות ומצינו שם בריש פ"ב דגיטין דתני התנא בבא יתירה דקמ"ל דאפילו דיעבד פוסל אם לא אמר תרווייהו דהיינו בפני נכתב ובפני נחתם. ש"מ דבלאו בבא יתירה לא היינו פוסלים דיעבד כי לא אמר תרוייהו ואע"פ שיש חשש אחלופי א"כ כאן דלא מצינו בבירור פסול דיעבד אין לנו להחמיר לאסור דיעבד ותו דהא כתב ב"י בשם המגיד וגדולי המורים דאין סכין פגומה אוסר כלל כנ"ל:
(ה) שאר טריפות. דאין מפורסמין כולי האי אבל שחיטה כיון דאצרכוהו שחיטה בעינן כראוי כ"כ הרא"ש:
(ו) פרסותיו קלוטות. דמילתא דתמיהא הוא ודכירי אינשי שזה התמיה הוא בן פקוע ולא אתי לאחלופי. ויש מגמגמין ס"ל כלישנא אחריני בגמרא דדוקא תרי מילתא דתמיהי בעינן דהיינו שפקוע והיא קלוטה שנשחטה ונמצא בה ולד שהוא ג"כ קלוט ובדיעבד פשיטא דאינו אוסר:
(ז) וכן אם שחטה כו'. בטור כתב אפילו אם שחטה כו' וכונתו דל"ת דכיון שתחלת השחיטה היתה כראוי מהני וכן בטריפה ה"א מ"מ יש שחיטה ראויה דמהני לטהרה מידי נבילה וב"י פירש בלשון אפי' שהוא נקשר לסיפא ואין צורך בזה:
(ח) בן ט' חי כו'. דאמרינן בגמרא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא בקרא דבבהמה תאכלו שאם רוצה אוכלו בשחיטת אמו ואם אמו טריפה שוחט לאותו בן ט' חי שהוא ניתר או בב' סימנים של אמו או בשל עצמו ולהכי אם הוא בן ט' מת או בן ח' חי דאין לו שחיטת עצמו ושחיטת אמו ג"כ אין לו דהא נמצאה טריפה אסור:
(ט) אותו הולד אין לו תקנה כו'. פי' כיון שאותו ולד נולד מבהמה דעלמא ואין לו היתר מכח שחיטת אמו שהרי אמו לא נשחטה עדיין ממילא הוא צריך לשחיטת עצמו והוא עצמו נשחט כבר חציו דהיינו מצד אביו שהיה בן פקוע וחציו שמצד אמו עדיין צריך שחיטה וכשתשחוט אותו עכשיו יהי' אסור משום שהייה בין חציו לחציו. וה"ה אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה והולידו דאין לולד תקנה וכ"כ רש"ל אבל אם אותו הולד לא נולד עדיין אלא אחר שנשחטה אמו נמצא בתוכה אע"ג שהפריס אחר כך מ"מ כבר הותר בשחיטת אמו אלא שצריך אחר כך שחיטה משום מראית עין כדלעיל וכן אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה ונשחטה ונמצא ולד בתוכה דמותר הולד דלא בא הולד לכלל שחיטת עצמו כלל דהותר במעי אמו מכח בבהמה תאכלו ואע"פ שאח"כ הפריס א"צ שחיטה מן התורה והיינו ההיא דקלוט בן קלוטה שזכרתי אצל ויש מגמגמין בסעיף ב'. ונראה כיון דאין לו תקנה לאותו ולד חלבו ג"כ אסור וכתבתי מזה סי' י"ד סעיף ה':
(י) מה שיש לו פרסה. דכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו בפרסה תליא מלתא ולא סגי במין בהמה שיש לו פרסות זו דעת רמב"ם והי"א הוא דעת התוס' והרא"ש ואפילו אין לו פרסה כלל אלא אותו מין יש לו פרסות סגי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |