פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/פז

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה פז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שאינו. עט"ז פסק כן להלכה וכן הש"ך דלא כים־של־שלמה (פרק כל הבשר סימן ז') ומיהו בישול אסור כמ"ש באות ו' דאפילו עוף אסור משום מ"ע ומ"ש רמ"א ס"ד דעוף אין לחוש היינו בחלב אשה דהוה תרי דרבנן כמו שאבאר שם. והנה היש"ש כתב דכבוש ומליחה אסור בהנאה דהא בכל איסורין כבוש ומליחה אסור וכאן הוא גזירת הכתוב וכי גזרו רבנן לכולא מלתא גזרו משמע לכאורה בעוף וחיה דעשו רק הרחקה לא אסור בהנאה אמנם בסיום דבריו כתב וז"ל מודה אני בשר טמאה מותר בהנאה אף מדרבנן דלא מצינו שגזרו חז"ל משמע דחיה ועוף דגזרו אף בהנאה אסור וכן מדכתב דהר"מ מתיר בהנאה ול"נ יע"ש והר"מ בפ"ט מהל' מאכלות אסורות לא הזכיר בה"ד רק חיה ועוף אלמא בהא נמי חולק מהרש"ל. וסבור הייתי לומר שמ"ש הר"ב כל בב"ח דאין אסור מ"ה מותר בהנאה והא מבואר הוא בהמחבר ס"ג אלא דאי מהתם ה"א דווקא חיה ועוף שאין להם שורש בדאורייתא משא"כ ע"י כבוש ומליחה ומכ"ש לפי מ"ש היש"ש כיון דבשאר איסורין כבוש ומליחה ד"ת גזרו כאן שיהא כמו שאר איסורין לזה אשמעינן הר"ב אף ע"י כבוש ומליחה שרי בהנאה אלא דג"ז אינו דהא מבואר סימן צ"א ס"ח דע"י מליחה וכבישה שרי בהנאה. ודע דבשר חיה ועוף ע"י כבישה ומליחה אסורין אף דהוה גזירה לגזירה עפ"ת אות י"ד ועט"ז סימן צ' אות י"ב כתב כחל שפירש החלב ונכבש מעל"ע הוה גזירה לגזירה ובנה"ך השיג עליו שם דאסור ועפר"ח שם. (ומיהו הא דכתב הר"ב כל שאין אסור מ"ה מותר בהנאה דוחק לומר לדיוקא אתא הא בישול אסור דלא ליתי לאיחלופי עיין אות ה' והמחבר ס"ג שכ' דבשר חיה ועוף מותר בבישול היינו מדינא ומפני מ"ע אסור דזה דוחק) ומה שכתבנו דחיה ועוף ושאר איסורי דרבנן אסורין אף ע"י כבישה הוא ברור ואף הט"ז בסימן צ' שם יודה לזה שהרי בסי' צ"א ס"ז בההיא בר גוזלא המבואר בחולין קי"ב דאי אין נאכל מחמת מלחו אסור וכ"ת לבשל אח"כ קאמר הא בורכא די"א צלי צונן נאסר כולו אף דהוה גזירה לגזירה וע"כ דיש לחלק בין חלב שחוטה לכאן ושם יבואר עוד:

והנה צלי אסור מ"ה עפר"ח אות ב' וכן הלכה וע"י טיגון אף דהפר"ח שם החליט דהוה מ"ה הנה המ"י בכלל פ"ה בסולת למנחה צידד להקל וכן משמעות רש"י ותוס' סנהדרין ד' ב' ועיין מהר"מ שי"ף בסוף הספר הביא בכבד שרצו לטגנו בשומן וטיגנו בחמאה צידד ג"כ דטיגון כו' (עוד צידד שם דכבד הוה דם וגדי אסרה תורה ולא דם וצ"ע) מכל הלין יש לצדד בה"מ להתיר מיני טיגון בהנאה ונאמר דלא היה ד"ת אמנם להקל בכבד בהנאה ע"י בישול וודאי אין להקל מכח גדי ולא דם (דמהר"ם שי"ף ז"ל לא כתב אלא לסניף בעלמא). ועכר"ו אות ב' דאנן קי"ל יש אם למקרא א"כ י"ל טיגון בכלל ולא מוכח מבב"ח ומהא דאמר כבדא עילוי בשרא אסור כחלא שרי דרבנן ותיפוק ליה דצלי דרבנן עכ"ל. והנה מ"ש אנן קיי"ל יש אם למקרא לא הבינותי דבפ"ד מה' סוכה ה"ב פסק הר"מ כרבנן דיש אם למסורת עיין פ"ב מה' פה"מ אין העת האסף פה. ומ"ש מכחל דרבנן י"ל דלפי מ"ש דם שבישלו דרבנן ע"כ צ"ל שם דם דאורייתא ומש"ה הוצרך לומר כחל דרבנן כמ"ש בפתיחה. ומיהו לדינא צלי אסור מ"ה וע"י טיגון כפי הנראה לדידן דיש אם למסורת יש לצדד בה"מ להתיר בהנאה ומעושן ומבושל בחמי טבריא הנה הר"מ בפ"ט ממ"א ה"ו והמחבר לקמן ס"ו הביאו הוה ספיקא ד"ת וכתב המ"מ בירושלמי פ' הנודר מן המבושל בעיא דלא איפשטא במעושן וחמי טבריא משמע התם דשוה למעושן והפר"ח אות ב' כתב דנפשטא האיבעיא במקום אחר פ' כלל גדול בירושלמי הצולה והשולק והמעשן והמטגן חייב משום שבת ובחמי טבריא הוה פלוגתא ואין לוקין בשבת וה"ה בב"ח זה תוכן דבריו. והנה אף שאין לדמות שבת לבב"ח דלענין שבת לאו מלאכה הוה ולענין בב"ח איפשר בישול מיקרי או להיפוך דבשבת הוה מלאכה ובב"ח לא הוה בכלל בישול אמנם ממ"ש המ"מ דנראה דחמי טבריא שוה למעושן ולכאורה לא ידענא מנלן וצ"ל מהא דמיבעיא התם הנודר ממבושל מהו שיהא מותר במטוגן ומבושל בחמי טבריא ומעושן. ובתר הכי אמרינן רבנן דקיסרין מיבעיא מעושן מהו בב"ח משמע דדין א' להם ולפ"ד ה"ה טיגון גם מ"ש המ"מ דבשבת מבואר דבחמי טבריא פטור משמע דמשוה בב"ח לשבת ע"ז שפיר כתב הפר"ח דאי אתינן להכי הרי נפשטה במקום אחר ולפ"ז ה"ה מטגן דחייב בב"ח מ"ה כמו בשבת אמנם למ"ש צ"ע ועמ"ש בש"ך וס"ו במעושן  :

שאלה שלש קדירות בא' עירו לתוכה רוטב נבילה חם יס"ב מכ"ר. וא' היה כבוש בתוכה מעל"ע חלב (קדירה חדשה או אב"י) ובישלו בה בשר בהמה. ובא' ג"כ כבוש מעל"ע חלב ובישלו בה בשר עוף מה משפט המאכלים ההמה:

תשובה שלש הקדירות זה פתרונן לדינא. קדירה א' שעירו לתוכה רוטב נבילה ובישלו בה היתר התבשיל שרי דקי"ל עירו כ"ק מבשל ולא יותר עסי' ס"ח וק"ה ויש בתבשיל ס' נגד קליפת הכלי עש"ך סימן ס"ט אות ס"ח וקל"ז ס"א יע"ש לבד קערה שהיא רחבה א"כ לא נאסר התבשיל דיש ס' ומיהו באין ה"מ יש לאסור כמ"ש סימן ק"ה דאף כ"ש מפליט ומבליע בכולו כ"ש עירוי ובה"מ הוא דשרי. ומיהו אם תבשיל צלול ישפכנו אבל אם הוא תבשיל עב כמו טטרק"י וכיוצא שמוציא בכף אם יוציא וישאר מעט בקדירה והקדירה כ"ז שיס"ב פולטת אף בלא רוטב כמבואר סימן ק"ה דדוקא מאכל אין דבר הבלוע יוצא ממנו בלא רוטב משא"כ מכלי א"כ לא יהיה במעט תבשיל ס' נגד כל הקליפה שבקדירה (עש"ך ס"ט אות ס"ח דבכל הקליפה אף במקום שאין נוגע משערין) מה תקנתיה יניחנו עד שיצטנן ואח"כ יקח בכף המאכל. הקדירה ב' שהיה כבוש חלב מעל"ע ובשלו בשר בהמה אסור בהנאה אף דבלעה הקדירה ע"י כבישה מה בכך הלא פלטה אח"כ ע"י בישול לבשר ואסור בהנאה וזה פשוט. הקדירה השלישית שבישלו בה בשר עוף לכאורה דאנן קיי"ל כבוש בכלי אוסר בכולו לא כ"ק עת"ח כלל פ"ה דבאו"ה יש סתירה פעם כתב כבוש בכלי אין אוסר כ"א כ"ק ופעם כתב דאוסר בכולו בכלי ואנן קי"ל כבוש אוסר בכולו בכלי והנה בסימן קל"ה בש"ך אות י"ג וקל"ז אות ט' צידד שם ביי"נ וכפי משמעות שאר אחרונים שם דאין אוסר כ"א כ"ק בידוע שעמד מעל"ע וצריך לחלק בין יי"נ דרבנן לאיסור תורה וסבור הייתי לומר דמ"ש או"ה בכלל ל"ז ד"א דכבוש בכלי כ"ק שם מיירי במולח בכשא"מ ודם שמלחו דרבנן מקילין ביה לומר כבוש בכלי אין אוסר כ"א כ"ק כמו יי"נ משא"כ באיסור תורה ולפ"ז ה"ה בשר עוף בחלב דרבנן י"ל כבוש אין אוסר בכלי כ"א כ"ק אמנם חלילה להקל דאף באיסור דרבנן כבוש אוסר בכל הכלי ועמ"ש בסי' ק"ה וא"כ אוסר באכילה זהו הנראה לי בכאן:

ב

מותרים בבישול. עט"ז האריך ותוכן דבריו דבטמאה לא היה להם לגזור דבלא"ה אסור משום טומאה וכן הסכים הש"ך באות ג'. ומיהו מ"ש הט"ז דרבינו אפרים מחמיר בב"ח אין מדוקדק דבב"ח מ"ה חנ"נ גם מ"ש היכא דא' אסור בפ"ע ל"ש חנ"נ הא בשר נבילה וטריפה בחלב וכדומה חנ"נ כמ"ש הר"מ בפ"ט ממ"א ועב"ח וכ"כ הרשב"א בתה"א פ"א וכ"כ הבה"י (עמ"ש בפתיחה) וענה"ך כתב דכ"א בפ"ע אסור שייך חנ"נ וזה כדברינו יע"ש:

יראה לי כזית חלב שנפל על חתיכה שיש בה נ"ט זיתי בשר ונאסרה ואח"כ נפלה החתיכה לשאר בשר ויש ס' נגד כזית חלב ולא נגד החתיכה החתיכה נשארה באיסורה בהנאה והשאר מותר בהנאה דהא לית בהו טעם חלב כלל אלא דקיבלו טעם מחתיכת איסור דנ"נ תו הוה כקיבלו טעם משאר איסורין ומותרים בהנאה אבל אם החלב עדיין נ"ט בשאר אוסרת עד אלף פעמים בהנאה ואף שכבר נאסר החלב פ"א וכבר התבאר בפתיחה דאיסורי הנאה שנתנו טעם למאכל מותר למכור דאין העובד כוכבים נותן יותר בשביל הבלוע אף דטכ"ע ד"ת כדמוכח בע"ז ס"ו כרי שנפל עליו יי"נ ולקמן בסימן קל"ד סי"א אף יי"נ ממש וכן להיפוך כזית בשר לנ"ט זיתי חלב ואח"כ נתערב עם חלב אחר (ובזה יש לעיין אי בעינן חוץ מדמי איסור שבו ועסי' ק"י דבעינן חוץ מדמי איסור בש"ך אות א') ועמ"ש בצ"ד בש"ך אות ד':

ג

אבל. עט"ז ועכה"ג ובל"י אות ד' וי"ט דגים בחלב סכנה ובחמאה ובשומן הנקלט מע"ג החלב אין סכנה ומ"ש הב"י כמ"ש בא"ח קע"ג היינו דיש סכנה לאכול דגים עם בשר מפני צרעת ה"ה חלב עם דגים יע"ש ויש ליזהר שלא לבשל חלב עם דגים כי חמירא סכנתא מאיסורא ועמ"א א"ח קע"ג:

ד

כמו. עט"ז ומלשון ת"ח משמע לכאורה דלא התיר בשר עוף בחלב שקדים אלא בצונן ולא ע"י בישול ועש"ך. ומ"ש הט"ז דלא גרע מחלב אשה לא הבינותי דהתם חד דרבנן וכאן תרי דרבנן שיטעה לומר שהוא חלב ממש ואטו בשר בהמה ומ"ש הט"ז דאין לאסור אכילה כמו בחלב אשה עש"ך אות ז' דפי' לבשל היינו לאכול וי"ל דקאי אמ"ש רמ"א בעוף דרבנן אין לחוש היינו בחלב אשה דהוא תרי רבנן ה"ה בשר עוף בחלב שקדים אי אין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה:

ה

ונראה. עט"ז העלה דאין לזוז מפסק רמ"א דאסור לבשל בדרבנן משום מ"ע וה"ה בשר עוף דלפעמים לא מינכר וכן משמע מרמ"א שכתב עוף דרבנן אין לחוש משום דהוה תרי דרבנן וקאי על חלב טמאה הא בחלב טהורה אסור:

ו

ומותר. עט"ז לכתחלה יש להחמיר שאין לאכול בחלב ודיעבד כל שקרום לבן עליה אין איסור ולענין מליחה כתב בסימן ע"ה אות ג' דאסור למולחם עם בשר יע"ש. ודע דהב"י כתב דביצים אין להחמיר דבשר עוף בחלב דרבנן ובמליחה דרבנן נמי אין להחמיר. לכאורה משום דם שבישלו אין עובר עליו והא בס"ו כתב דם שבישלו אין לוקין משום בב"ח הא משום דם היה לוקה כהר"מ וכמ"ש הש"ך שם א"כ קשיא ולכאורה יש לחלק בין דם בעין הוה ד"ת אף שבישלו ובין דם איברים שיוצא ע"י מליחה ובישול וענה"ך צידד בזה אמנם בב"י לא משמע כן ואנן קי"ל דם בעין שבשלו הוה דרבנן כמו שהוכחנו בפתיחה ממנחות כ"א ומתוס' חולין קכ"א  :

ז

ויש. עט"ז המחבר הביא סברת הרי"ף והר"מ דאף צלול אין איסור ודעת ר"ת דצלול אסור והשמיט דעת רש"י דאוסר בקרוש ורמ"א פסק כר"ת כמ"ש בס"י בהג"ה דקרוש אין אוסר וצלול אוסר יע"ש והט"ז הביא דעת רש"ל להחמיר אף בקרוש ולבשל בצלול דאוסר רמ"א היינו לאכול דלבשל ממש לכתחלה בלא"ה אסור משום מ"ע ועש"ך אות י' ושם אבאר:

ח

שנמלח. עט"ז הביא דברי הב"י ועש"ך אות כ"ו ומשמע שהסכים לש"ך בזה דבעינן כשיעור על האש וירתיח ואין נאכל מחמת מלחו מטעם דיש דיעות דאף הצלול מיחשב פירשא וממילא טעם בשר הנבלע בה הוה פירשא כמ"ש באות י"א ובש"ך אות ל"א ויש לראות מ"מ לדידן אוסרת מליחה בכולו כמ"ש בסימן ק"ה א"כ א"צ כשיעור על האש וכ"ש חלב יש לומר דהוה שמן וצ"ל דאפ"ה מקילין כיון די"א דצלול נמי הוה פירשא ומיהו כ"ק נאסר מיד וצריך ס' נגד הקליפה ועפר"ח ועמ"ש בש"ך אות כ"ז:

ט

אסור להעמיד בו. ליתן בחלב להקפות לעשות ממנו גבינות ט"ז:

י

עד. עט"ז ולא ידענא דהא באות ח' הביא דברי הב"י דבעינן שיעור על האש דהוה כבוש ואוסר כולו או מעל"ע וא"כ אין קושיא על הש"ע וכמ"ש לעיל ויראה סתירה מדבריו באות ח' למ"ש כאן ושוב ראיתי בנה"ך הרגיש בזה:

יא

ואם. עט"ז ועב"י יראה דכוונתו ג"כ דגרע מנ"ט בר נ"ט דהיתרא דשרי מטעם דאיקלש טעמיה ה"ה כאן דמיקלש דהוה פירשא לא דהוה ממש נ"ט בר נ"ט:

יב

העמיד גבינה בעור. פי' שנתן חתיכות העור בחלב ונקפה ט"ז:

יג

היה. עט"ז האריך והעיקר דכשיש באיסור לחוד כדי לחמץ אסור אף שהיתר מסייע ובסימן צ"ח וצ"ט אבאר ועפר"ח כתב אפילו מחומצת כבר בהיתר ונפל איסור לתוכה ויש בה כדי לחמץ אוסר יע"ש:

דע דאנן קי"ל מעמיד ולטעמא עבידי אין בטילין ומ"מ יש הבדל ביניהן כי מעמיד קיי"ל דהוה רק מדרבנן ובטעמא י"א דהוה ד"ת כל שנרגש הטעם אפילו באלף ומיהו אם נאבד הטעם במיעוטו ואין מרגישין כלל וודאי דבטל אף לטעמא עבידי ובצ"ח וצ"ט אבאר. ועא"ח שי"ח במ"ש הט"ז שם במלח שנתן לתבשיל בשבת דהוה זוז"ג חולק שם כיון דמלח של אתמול כבר פסק כחו והמלח אחרון עיקר וצ"ל דל"ד לשאור יע"ש ומיהו בש"ע שס פסק דאף במלח הוה זוז"ג. ומשם מוכח דכל שנתבשל בשבת הוה איסור מחמת עצמו ולקמן בשער התערובת אבאר בעזה"י:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.