יד אברהם/יורה דעה/פז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סימן פ"ז סעיף א'
ג' פעמים א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסו' בישול. הכי אמרינן בש"ס פ' כל הבשר והרמב"ם בר"פ ט' מהמ"א כתב בזה"ל. בב"ח אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וכו' ומי שיבשל משניהם כזית כאחד היה לוקה כו'. וכן האוכל כזית משניהם כו' היה לוקה עכ"ל. ויש לתמוה שלא כ' שהנהנה מבב"ח היה לוקה. כיון שהוא לאו דלא תבשל השלישי דכתיב. וגם במנין המצות לא מנה לאו זה. ויותר קשה לי על דברי הרב המגיד שכתב על מ"ש הרמב"ם פ"ח מהמ"א הלכה י"ו וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעובד כוכבים או לכלבים אינו לוקה עכ"ל. וכתב הה"מ ע"ז דהטעם דבפרק כל שעה אמרי' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן. וכל הדבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו עכ"ל. וכ"מ סברא זו ברש"י בעירובין (דף ל') עיי"ש. וקשה דא"כ בב"ח וכלאי הכרם דאמרי' שם בפ' כ"ש דהיה לוקה עליהם אף שלא כדרך הנאתן. וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מהמ"א א"כ יהא חייב מלקות על הנאתן. והרמב"ם נקט סתמא כל מאכל כו'. לכן נ"ל שהרמב"ם לטעמיה דס"ל דכל דבר דאתא מריבוייא דקרא ומדרשא אין לוקין עליו כמ"ש הה"מ בכ"מ. ומש"ה בכל מאכל שאסור בהנאה אין לוקין על הנאתו שהרי לא כתיבא הנאתו בפירוש אלא מריבוייא דכ"מ שנאמר לא תאכל כו' א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדכתב הרמב"ם פ"ח מהמ"א. נמצא עיקר קרא לאיסור אכילה אתא. ומש"ה אין לוקין על הנאתו וכמ"ש הה"מ בפ"ג מה' מ"א גבי ביצי עוף טמא ע"ש. וגבי בב"ח הרי שמעינן איסור הנאתו באם אינו ענין לבישול ואכילה תנהו ענין להנאה ומש"ה לא לקי. והא דכה"כ אע"ג דבירושלמי איתא דלוקה וכמ"ש בס' שעה"מ י"ל דבתלמודא דידן בחולין דף קט"ו לא משמע הכי כמ"ש במ"א. ומיושב בזה מ"ש תוס' דנהנה יהא בכרת. ואולי לטעמם אזלי שכתבו ר"פ א"נ דלקי באם אינו ענין ודו"ק. ובזה נדחה מ"ש בעל פמ"ג בספרו שושנת העמקים כלל ט' דלמאן דאוסר ג"ה בהנאה היה לקי על הנאתו משום דכיון שאין נ"ט הוי הנאתו דרך הנאה. ושוב אחר כתבי ראיתי שהרב בעל לח"מ כ"כ בטעמו של הרמב"ם שלא כתב דלוקה על הנאה דבב"ח: וא"ת דברמב"ם מוכח דאפי' שלא כדרך הנאתן מילקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא. וכ"כ בהגמי"י בהדיא שם בפי"ד מה' מ"א והכי איתא להדיא בתוס' דנדה (דף ל"ב) ד"ה וכשמן כו'. ובס' שער המלך הביא ראי' לזה מדתנן ולא יסיק בו תנור וכיריים אף דהוי בחמץ שלא כדה"נ. (ומיהו י"ל דש"ה שאינו ראוי לאכילה וכיון שא"ר לכדה"נ הוי הסקה ג"כ כדרך הנאתו וסברא זו אי' בצל"ח) ואלו בפ' כ"ש (דף כ"ו) גבי שאני היכל דלתוכו עשוי מוכח דאפי' אי' דרבנן ליכא. דאי הוי בי' אפי' איסור דרבנן הוי איסור לרבא התם כשמכוון אע"פ שלא אפשר. כמ"ש תוס' שם בסמוך. וי"ל ע"פ מ"ש בס' שעה"מ דאיירי בהנאה דצל היכל. וצל ליכא בו מעילה מה"ת דאין בו ממש. וא"כ הוי תרתי דרבנן. אי נמי הוי חד דרבנן אתי שפיר דהתם היה צורך מצוה כדי לדרוש. וכה"ג תירצו התוס' שם גבי ההיא דמשלשלין האומנין: אך קשה דהא יש לה"ר דאיכא איסור דאורייתא דבקדשים ודאי מקיים מ"ע דאכילת קדשים בחי כדמוכח בפסחים (דף ע') ובמנחות ספי"א ואפ"ה משמע בזבחים דהוה מצוה דאכילה דוחה ל"ת אי לאו משום דהוי עשה ול"ת כו' ולא אמרינן דאפשר לקיים שניהם שיאכלו חי. ואף דאיכא אי' דרבנן ש"ד כדאיתא בעירובין (דף ק"ג ב') אלא ש"מ דאיכא איסור דאורייתא בשלא כדה"נ. וזה דלא כמ"ש בס' שעה"מ דאינו יוצא יד"ח העשה בשלא כדה"נ. ויישב בזה ההיא דזבחים. וז"א דהא התם ודאי יוצא בחי. וע"כ כמ"ש דאיכא איסור דאורייתא שלא כדה"נ. וגם מה שהביא ראיה מתוס' דקידושין (דף ל"ח) וכ"כ ג"כ בעל פמ"ג בס' שושה"ע. ז"א דהא ה"ל לצאת במצה הינא אלא כמ"ש. והארכתי בזה במ"א. ובס' מחנה לוי בנו של בעל ההפלאה הביא ראי' מהירושלמי דשבועות (דף כ"ד) וכבר כ"כ בס' שעה"מ. אך ק"ל דאכתי אפשר לקיים שניהם דהיינו שיאכל חצי זית שלא כדה"נ. לפמ"ש בס' הנז' דאף אי נימא דאיכא איסור תורה שלא כדה"נ היינו בכשיעור אבל בפחות מכשיעור בודאי ליכא דהא לא חזי לאיצטרופי. וכתב עוד שם דה"ה בתערובות ביותר מכדי אכילת פרס ל"ח לצירוף ואין אסור מה"ת רק גבי חלב איכא קרא כי היכי דנאסר אף אי ל"ח לצירוף. ומיישכ בזה גמ' דחולין (דף צ"ח ע"א) אך אין זה מוכרח די"ל דאף שאין מצטרפין למלקות רק לאיסור הוי צירוף. וגבי מצה אפשר דא"י י"ח מצה ה"ט משום דאין רשאי לאכול חי דכיון דיוצא בזה י"ח הרי גם איסור דחי קיבל ע"ע. וכה"ג כתב המ"ל בה' שבועות:
(שם) והוציא איסור אכילה בלשון בישול כו'. ומ"ש איסור הנאה בלשון בישול לפי' הרמב"ם דלא לקי באם אינו ענין א"ש. ולפי' התוס' י"ל דקמ"ל דיש בישול אחר בישול בב"ח וכמ"ש בסי' צ"ד. ודע שכתב הכרו"פ סי' צ"ב דבבישול תיכף מחייב רק באכילה אם אכלו טרם שנתבשל כמאכל בן דרוסאי פטור בתוספתא דהוי שלא כדה"נ. דס"ל דבב"ח נמי שלא כדה"נ פטור. ותלה עצמו במאי דאיתא בתוס' דחולין כמה יאכל ויהיה חייב כדי שיהא נאכל משום בישול ולא שאל כמה יבשל ש"מ דבבישול מחייב תיכף. ואישתמיטתי' תוספתא דמכות דאיתא התם כמה יתבשל. ומ"מ לפ"ד נתיישבה קושיית המ"ל בה' יסודי התורה שהניח דברי הרמב"ם בצריך תלמוד שכתב שם בפ"ה הלכה ח' כה"כ ובב"ח אסורין אפי' שלא כדה"נ משמע דאיסורא הוא דאיכא הא מלקות ליכא וא"כ ע"כ מפרש הרמב"ם הא דאביי בפ' כ"ש (דף כ"ד) הכל מודים בכה"כ שהי' לוקין עליהן שכדה"נ היינו באוכל דאלו בנהנה ליכא מלקות. וכיון דאיירי באוכל הל"ל הכל מודים בב"ח שהיה לוקין על אכילתן שכדה"נ עכ"ל. וע"פ דברי הכרו"פ א"ש דעת רבינו הגדול דאזיל לשיטתו שהשמיט בפ"ט מה' מ"א הך ברייתא דפ' כה"ב (דף ק"ח ע"ב) גבי בישול בב"ח באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו. וסתם ולא נתן שיעור לבישול בב"ח. ומשמע דמחייב אף בבישול שאין ראוי לאכילה. ופי' בכרו"פ טעמו שמפרש דתנא דההיא ברייתא דפ' כ"ה דבעי בישול הראוי לאכילה ס"ל דגם בב"ח ליכא איסור תורה אף באוכל שלא כדה"נ. אבל למאי דקיי"ל דבב"ח חייבין על אכילתו אפי' שלא כדה"נ חייבים ג"כ על אכילה ובישול שא"ר לאכילה. ולפ"ז לא הוי מצי אביי למימר הכל מודים בב"ח שהיה לוקין על אכילתו שכדה"נ דהא האי תנא דפ' כה"ב דבעי שיעור לבישול בב"ח כדי שיהא ראוי לאכילה ע"כ לא ס"ל הכי כמ"ש: ולפ"ז א"ש מה שהקשה בס' מח"ר אהא דבעי למילף בפרק א"ע (דף מ"ד) דטעם כעיקר בכל האיסורין מבשר בחלב ולא פריך מה לבב"ח שכן לוקין עליהן שכדה"נ. דאזלא למ"ד דלא ס"ל הכי. ומ"ש עוד במא"ר דבפסח נמי א"ח אלא דרך אכילה מדכתיב אל תאכלו ממנו נא. אין הבנה לדבריו דהא כיון שהוא נא לאו דרך אכילה הוא ואפ"ה חייבא רחמנא וקרייה אכילה וה"ה למבושל ואינך דכתיבי בההוא קרא מחייב שכד"א. ומ"ש בס' יד המלך דלא המצ"ל הכל מודים בב"ח משום דאיכא דיליף בחולין (דף קט"ו) מקרא דלא תאכלו וכו' כבר הרגיש בזה המגיה במ"ל בה' יסה"ת ודחה זה: ומ"ש עוד הכרו"פ דמאן דמפיק בב"ח מלא תאכל כל תועבה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו. כ"כ המזרחי במשפטים וכ"מ בס' החינוך פ' ראה ועיין בס' שעה"מ ה' יסה"ת שיישב דלא תקשי ממ"ש הרמב"ם ה' פסה"מ:
(שם) שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול. כתבו האחרונים דערוי מבשל לפחות כדי קליפה וא"כ הוי דרך בישול ואסור מן התורה. ולפענ"ד שאינו אסור מה"ת. וראיה מהש"ס דר"פ כ"ה (דף ק"ד) דאמרי' שם דאסור להעלות בשר אפי' של עוף על שלחן שאוכל עליו גבינה גזירה אטו בשר בהמה שאסור דאורייתא. ופריך האי צונן בצונן הוא וא"כ ה"ל גזירה לגזירה דמדאוריי' אינו אסור רק דרך בישול. ומסיק גזירה שמא יעלה באלפס רותח דה"ל בישול. והשתא מאי דוחקי' לאוקמי הכי שהרי אין דרך להעלות האלפס שמבשלים בו על השלחן כמ"ש בתוס' חדשים בגליון ולא אוקמיה באלפס שני. ואף שכלי שני אינו מבשל. מ"מ כשמערה מהקדירה לכלי שני נאסר כדי קליפה. אלא ש"מ שאין בזה איסור דאורייתא וא"כ שרי בהנאה. וכ"מ סי' צ"א ס"ד ע"ש. ועוד ראיה לזה דבגמ' דפסחים (דף ע"ו) גבי בשר שנפל לתוך חלב דסבר רב עילאה גובר ואם הוא צונן סגי בקליפה. ותקשי לרב אמאי החלב מותר חלב נבילה היא דכדי קליפה מהחלב נאסר ומין במינו לא בטיל לדידי'. וכדפרכינן לדידי' בפכ"ה (דף ק"ח) גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב. אלא מוכרח דמן התורה לא הוי זה דרך בישול היכא דאינו מבשל רק כ"ק לכך לא אסרינן היכא דא"א לקלוף כגון דבר לח כמו חלב. ודוק היטב. וכן מצאתי להדיא בר"ן ס"פ כל הבשר דחם לתוך צונן לא הוי דרך בישול. ומביאו הב"י סי' צ"ב וא"כ הכל שרי בהנאה: ומ"ש שם אלא דרך בישול. ואם צלי הוא בכלל בישול נחלקו האחרונים ודעת הפר"ח דצלי הוא בכלל בישול בב"ח. והביא ראיה מהא דאשכחן גבי פסח דאינו אלא צלי וכתיב ובשלת ואכלת אלמא דקרי לצלי בישול. וגם במעדני יו"ט כ"כ. ובס' חוות דעת כתב דלאו ראיה היא דבב"מ מקשה הש"ס וכל היכא דכתיב ידו ממש הוא והכתיב ויקח את כל ארצו מידו ומשני שאני התם דליכא למימר ידו ממש אבל במקום דאיכא למימר דהוי ממש איצטריך ריבוי לומר דלאו ממש הוא. וא"כ ה"נ י"ל אף דקרא ובשלת היינו צלי הוא משום דליכא למימר התם רק צלי. אבל במקום דא"ל בישול ממש צריך ריבוי לצלי עכ"ד. ונראה שנעלם ממנו הסוגיא דנדרים (דף נ"ד) דגרסי' התם תניא ר' יאשיה אוסר בצלי הנודר מן המבושל ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח באש כמשפט. וקאמר לימא דר' יאשי' סבר בנדרים הלך אחר לשון תורה ומסיק דקסבר הלך אחר לשון ב"א ובאתרי' דר' יאשי' אפי' צלי קרו מבושל וקרא דקנסיב אסמכתא בעלמא. משמע דלמ"ד בנדרים הלך אחר לשון תורה ס"ל דהנודר מהמבושל אסור בצלי בכל מקום. וכ"מ בירושלמי דיליף מהא דגבי פסח קרי קרא לצלי בישול. וכ"מ שם בפירוש הרא"ש והר"ן. אלמא דאיכא למילף מפסח לעלמא כמ"ש הפר"ח ומעדיו"ט. רק לגבי נדרים לא יליף למאן דס"ל שאין הולכין אחר לשון תורה בהן אבל לעלמא מודה דילפינן מפסח דצלי הוא בכלל בישול דקרא. וכ"כ המרדכי בה' ט"ב וז"ל וכל דבר צלי נקרא תבשיל כדכתיב ויבשלו את הפסח. וכ"מ ברא"ש פ"ב דביצה. ועיין תוס' פג"ה (דף צ"ו). ומה שהקשה בחוות דעת דמפסח אין ללמוד לעלמא דש"ה דליכא למימר דויבשלו הוא בישול ממש כמו שאין ללמוד מויקח את כל ארצו מידו דלאו ממש הוא. נראה דלא דמי כלל קרא דפסח לקרא דויקח. דבשלמא התם ודאי ליכא למטעי כלל ולומר בידו ממש לקח את ארצו ולכך לא איכפת לי' לקרא לאישתעויי הכי אף דבעלמא הוי ידו ממש. אבל הכא גבי פסח אי איתא דבעלמא לא קרי לצלי בישול לא ה"ל למקריה כאן בישול ולא ה"ל לאסמוכי אהא דפסח דינו בצלי דמ"מ איכא דטעי למימר דאיכא בישול דשרי כגון אחר הצלייה ובהכי איירי קרא דויבשלו את הפסח. אלא ש"מ דצלי קרוי מבושל. וגדולה מזו מבואר מדברי הר"מ פ' בא דאף בלא קרא אמרינן דצלי בכלל בישול. ולפ"ז דצלי הוה בכלל בישול בב"ח אסור בהנאה. ונראה שאם נפלה טיפת חלב על חתיכה צלויה ואין ס' נגדה נאסרת כולה בהנאה. ודלא כמ"ש בס' חגורת שמואל שאינו אסור בהנאה בצלי אלא כדי קליפה. דהא הרבה פוסקים סוברים דחלב הוי אי' שמן ומתפשט בכולה. ויש להביא סעד לזה מהא דאמר בשלהי כתובות (דף ק"י) אקרא דזבת חלב ודבש שמנים מחלב ומתוקים מדבש. ועוד דהא אי' נמי בספרי פ' עקב שמנים כחלב כו' משמע דחלב הוי שמן. ואף מאגדה למידין מאי דלא איתפריש בש"ס והא דאין למידין היינו להכריע פסק הלכה במאי דפליגי בש"ס. כמ"ש הפר"ח בריש ס' מים חיים. א"נ דוקא אם הוא היפך הכלל המסור בידינו. כמ"ש הרדב"ז סי' תרמ"ז ובס' כנה"ג הובא בספר באר יעקב בריש הל' גיטין והשיג אבעל באה"ט שחולק ע"ד הפר"ח שם. ונראה דהפר"ח אזיל לטעמיה כמ"ש. ונראה דהדין עמו שהרי בירושלמי ריש פיאה מדמה אגדות לתוספות ובודאי דמתוספות למידין כשאין נגד הכלל וה"ה מאגדות. ושוב מצאתי סברא זו בנ"ב מ"ת חיו"ד סי' קס"א בשם ח"א ומה שדחה הנ"ב. (כאן נמחק מן הכתב יד). ועוד דעל חתיכה שנפלה לכו"ע מתפשטת בכולה כדמוכח ביו"ד סי' צ"ב ובסי' ק"ה. וכן הוכיח בס' תורת יקותיאל סי' צ"א דלענין זה הוי לכו"ע כשמן שמתפשטת בכולה: אך שוב ראיתי בראב"ן סי' י"ז שהקשה על המפרשים גבי כחל דלצלי קרי בישול וילפי מפסח. וכתב דל"ד דהתם כתוב כמשפטו ומורה על ויבשלו דהוא צלי דזהו משפטו אבל הכא אינו מוכח ולא ה"ל לתנא למיתנו דאיכא למיטעי ביה ע"כ. וזהו כס' חוות דעת. ויש להוכיח ג"כ כהראב"ן מהסוגיא דנדרים הנ"ל שהבאתי דקאמר ר' יאשיה ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר. וכתב הר"ן ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדאמר במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון ב"א. וקשה דא"כ למאי דס"ד דר"י סבר דהלך אחר לשון תורה תקשי דאמאי לא הוי ראיה גמורה. אבל לפמ"ש הראב"ן א"ש דלאו ראיה היא אף לפי הס"ד. וע"ד זה י"ל ג"כ הא דאיתא במכילתא משפטים בפסוק ונמצא בידו אין ידו אלא רשותו ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויקח את כל ארצו מידו. ולכאורה היא ראיה גמורה. אך משום דש"ה דאין לומר ידו ממש וכדאיתא בגמ' דב"מ (דף נו) ולזה נתכוון המכילתא. רק בירושלמי ר"פ הזורק אי' דר' ישמעאל יליף מקרא דויקח דידו היא רשותו:
(שם סעיף ג') אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. כתב בס' בי"ה דם מבשל בשר טריפה או נבילה בחלב אסור מה"ת והביא ראיה לזה מחולין (דף קט"ו) דבי ר"א תני ל"ת כל נבילה כו'. וז"א דע"כ ר"א ס"ל איסור חל על איסור ולא קיי"ל כן:
(שם בהג"ה) אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים. כתב הש"ך דמיירי דרך בישול דאל"כ גם בבהמה אינו אסור דאורייתא. ונראה דה"ה בבשר חיה צריך להניח אצלו שקדים. כיון דמשום מראית העין נגעו בה. ובשר חיה דומה לבהמה. כדאיתא בפוסקים סי' פ"ט ס"ב לענין הא דאיתא בש"ס (דף ק"ד) דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן וכתבו דדוקא נקט עוף ולא חיה שבשרה דומה לבהמה. וכ"ה בבכורות (דף כ"ט) דבשר צבי דומה לעגלה ובפ' השוחט בשר בבשר מיחלף. ומשמע בתוס' שם (דף ק"ד סוף ע"ב) דכל עוף דנקט הש"ס שם בכולה סוגיא כגון לענין שהוא דרבנן וכן לענין העלאה ה"ה חיה. ובזה ניחא מה שדייק הש"ס שם ממה שאוסר העלאה גבי בשר עוף. ש"מ שהוא דאורייתא דאי דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. ולא מדייק הכי על בשר חיה וכמ"ש התוס' דאפי' נאמר שהיא מדרבנן מ"מ לא הוי רק חדא גזירה דאי לא הוו גזרו על בשר חיה לא הוה מקויימת גזירה דבהמה. דהרואה יסבור שהוא בשר בהמה. וה"ה לענין זה ודו"ק: ומ"ש הש"ך דגם בעוף דאסור מדרבנן שייך משום מראית עין כמו בכל מילי דרבנן כו' ז"א בחדרי חדרים כמ"ש המ"א בא"ח ס"ס ש"א. והסוגיא דשבת (דף ס"ד) אינו אלא לרב דלדידי' הוא דאסור בכ"מ וכמ"ש הק"נ והצל"ח ועיין בבה"ג סי' ש"ה דאנן קיי"ל כנחום. וכ"כ הרא"ש פ' חבית והט"ז ס"ס רמ"ד. וגדולה מזו כתב הפמ"ג סי' ה' בשם פרישה דבאי' אכילה אפי' בדאורייתא לא אסרי' משום מראית עין. וזה דלא כמ"ש הפמ"ג ס"ס ס"ו דאיסור אכילה אפי' בדרבנן אסור בחדרי חדרים. ועוד יש לדחות ראיית הש"ך ממקח וממכר דאית בהו משום לתא דאורייתא דשמא יכתוב:
(שם סעיף ו') דם בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בב"ח. הוא לשון הרמב"ם והב"י והש"ך דקדקו מזה דמשום בב"ח הוא דאין לוקין על אכילתו אבל משום דם הי' לוקין על אכילתו אע"פ שבשלו וכדעת רש"י בפ' כה"ב (דף ק"ט). ומה שדחו הסוגיא דמנחות מהלכה י"ל מפני שסמכו עצמם אברייתא דמייתי בחולין פ' העור והרוטב (דף ק"כ) הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. וס"ל דהיינו הקפה באור דומיא דחלב דודאי איירי שהמחהו באור דאי בחמה חי הוא ופטור כדאמרי' בפסחים (דף כ"ד) דאוכל חלב חי פטור. והתוס' שם בפסחים הרגישו בזה דנדחקו לומר דלצדדים קתני הקפה את הדם בחמה והמחה החלב באור. אבל רש"י והרמב"ם לא ניחא להו לפרש כן אלא דהקפה את הדם קאי נמי אאור וחייב. אמנם עיקר דקדוקם של הב"י והש"ך שדקדקו מדברי הרמב"ם דמשום דם הי' לוקה דס"ל דם שבישלו אסור מדאורייתא. יש לדחות די"ל דהרמב"ם איירי שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי דמשום בב"ח הוי בישול: שהרי השמיט הא דתניא בפ' כל הבשר באיזו בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו (ועיין מה שכתבתי לעיל בסעיף א') אבל משום דם שבשלו ס"ל דלא מפטר אלא בבישול שהוא כמאכל בן דרוסאי וכדעת שו"ת בית יעקב סי' קע"ב. אבל לעולם ס"ל להרמב"ם נמי דדם שבישלו פטור:
(שם בהג"ה) אבל חלב מתה ומי חלב אוסרים המאכל וכו' ואפי' בבישול יש לאסור לכתחלה. משמע דבחלב זכר כיון דלא מקרי חלב כלל ואינו אוסר המאכל גם בבישול אינו אסור. וצ"ע מי גרע מחלב אשה בסעיף ד' דאע"פ שאינו אוסר המאכל מ"מ אסור לבשל דבבישול שייך מראית העין לפי דעת הג"ה שם. כמ"ש הש"ך שם וצ"ע:
(שם) י"א דאסור לחתות האש תחת קדירה של עובד כוכבים כו' שבא לידי בישול בשר בחלב. ובגמ' פ"ק דע"ז (דף י"ב) גבי לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועובדי כוכבים ששפתו שתי קדירות על כירה א' ולא חשו להם חכמים. לא משמע הכי שהרי כשחותה ישראל קדירתו הרי חותה ג"כ תחת קדירתו של עובד כוכבים. ואפ"ה לא חשו להם חכמים משום שבא לידי בישול בב"ח מחמת כמה טעמים. חדא דסתם כלום ש"נ אין בני יומן. כמ"ש הט"ו סי' קכ"ב ס"ו. ולא מצינו שגזרו שאינן בני יומן לכתחילה אטו ב"י אלא לענין אכילה ולא לענין בישול הבלוע בתוכה. ועוד הגע עצמך דאת"ל שבישול הוא. א"כ האיך מותר להגעיל כלי הבלוע מבב"ח תוך מע"ל. הרי נתבשל בב"ח הבלוע בו. אלא ש"מ שאין לחוש לזה. וכ"כ הש"ך ע"ש:
(שם) אין לערב מים שהודחו בהם כלים של בב"ח וליתן לפני בהמתו דאסורין בהנאה. מילי מילי קתני. דלערב לבד הוא ג"כ איסור דה"ל מבשל בב"ח. ואם עירב אסורין בהנאה. ועיין ש"ך דהג"ה איירי שעירבם רותחין דהוה דרך בישול. עיין ר"ס זה. ועי' מ"ש שם. דצ"ל שהודחו הכלים כל א' בכלי ראשון ונתערבו ג"כ בכ"ר. דאם ע"י ערוי לא ה"ל בישול.
(שם) הכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש אסור להשתמש בו דעושין אותה מאפר כו' ורגילות הוא להתערב שם בב"ח. והא דלא מיתסר מהאי טעמא לחפיפת הראש. דלרחוץ ראשו לא חשיב הנאה. כיון שאין נהנה מגוף האיסור. ש"ך ואחרונים. וצ"ל דר"ל שכאן ה"ט דהג"ה דהבשר וחלב עדיין בעין ולא נעשה עדיין אפר ואין נהנה מגוף האיסור. אבל אם היה נעשה אפר היה נאסר לחפיפת הראש. כמבואר להדיא בסוף תמורה. כל הנקברין אפרן אסור וחשוב שם בב"ח. ופי' הרע"ב אפרן אסור לכיבוס בגדים ע"ש. וא"כ ה"ה לרחוץ ראשו דאסור. וכ"כ הרמב"ם רפ"ט מהל' מ"א להדיא דאפר בב"ח אסור. ואישתמיט לס' בי"ה סי' רצ"ד. ולבעל ס' מ"י בסופו שכתב דלא הוזכר בשום פוסק דאפר בב"ח אסור. והרי הרמב"ם כתבו להדיא כנ"ל. וכן בס' החינוך פ' משפטים:
(שם סעיף יו"ד) חלב הנמצא בקיבה וכו' שעמד בו יום א' אסור להעמיד בו. דכבוש כמבושל. כמ"ש ר"ס ק"ה. וגם עור הקיבה אסורה אם אין בה ס' נגד חלב צלול שבה. כדאי' בש"ס פכ"ה (דף ק"ט) קיבה שבשלה בחלבה אסורה. ונלענ"ד דאם נקרש החלב תוך מע"ל. לא הוי כבוש כדאי' בסי' ק"ד לענין שומן שנקרש. וכ"כ האחרונים ר"ס ס"ט לענין קרח והכי איתא במשנה ריש פ"ב דטהרות דחלב שנקרש לא חשיב משקה אלא אוכל. וכ"פ הרמב"ם פ"א מה' טומאת אוכלין הלכה י"ז ע"ש. ואפי' ספק אם נקרש תוך מע"ל או לאחריו. מ"מ יש להקל דס"ל ספק כבוש בב"ח שכתב הג"ה ר"ס ק"ה דשרי. וכל זה נ"מ לענין עור הקיבה או לענין החלב בלא הפסד. דאלו לענין החלב כשיש הפסד בלא"ה דעת הג"ה בסמוך להתיר בצלול ונקרש ודו"ק. וכל זה ברור:
(שם סעיף י"א בהג"ה) הרי זה וזה גורם ומותר אי איכא ס' נגד האיסור. עיין בט"ז ובבאר הגולה. וכבר כ"כ באו"ה כלל כ"ה: עיין בתשו' ש"א בחמאה שבשלו בקדרת בשר בן יומא אי מותר להדליק בו נר חנוכה דמצות לאו ליהנות נתנו. ותמה בס' א"ז דהא ה"ל מבשל בב"ח ויש בישול אחר בישול וגם בתשו' ש"י סי' ל"ח כתב דזה הוי בישול. ול"נ דהעיקר כמ"ש השואל שם דזה הוי הבערה ולא בישול שהרי מחממו כדי לבערו מהעולם. וכ"מ בהדיא ביבמות (דף ל"ג ע"ב) וכ"כ בחידושי הרשב"א (שם דף ו') גבי בישול פתילה. ותדע דהא בב"ח הוא מהנקברים ותנן רי"א אם רצה לשרוף הנקברים רשאי. ש"מ דלא הוי בישול ובזה א"ש מה שהקשה הפמ"ג בא"ח סי' תקי"ד דאמאי מדליקין שמן בבהכ"נ ביו"ט הא הוי מבשל ובבישול לא אמר מתוך רק בהוצאה והבערה. ולפמ"ש א"ש דה"נ הוי הבערה. ועיין בא"ח הל' שבת סי' רס"ד שמביא האחרונים דאסור להדליק נר של שבת בב"ח: ומה שהקשה בס' דרישת הזאב על הש"א דאמאי מתיר להדליק נר חנוכה באיסור הנאה הא קא משתרשי לי' ומרויח ההוצאה שהיה צריך להוציא ע"ז ובכה"ג היכא דמשתרשי בזה אסרו בנדרים. וי"ל כמ"ש בס' יד המלך דדוקא בנדרים דהוו כהקדש אסרינן אם יש לו הנאה אע"פ שאין מכוון להנות. אבל בשארי איסורי הנאה לא איכפת לן מה שבא לו הנאה ע"י המצוה בלא כוונה אע"ג דהוי פס"ר שרי באיסור הנאה כמ"ש הר"ן בחולין. אך אין דברי הר"ן מוסכמים כמ"ש בחידושי ובחי' להרמב"ם. אך י"ל בא"א דבשעה"מ הל' לולב ה"ר מפרש"י בעירובין (דף ל"א) דגרם הנאה שאין מגוף דבר האסור בהנאה מותר. וכ"ד הר"ן רפ"ג דסוכה. וא"כ לא הוי כאן רק גרם הנאה שא"צ להוציא מעות אחרות ובכה"ג לאו הנאה ומותר מאי' הנאה. ושוב מצאתי שכ"כ בשו"ת שב יעקב ביו"ד סי' ג'. אך במודר הנאה מחבירו אוסר שם שיתן לו שמן לנ"ח כיון שהיה חייב לו לשלם והוא מוחל הרי מהנהו. ומדברי מהרש"ל שהביא הש"ך ס"ס רכ"ז מוכח דאף גבי נדרים מותר בכה"ג ודלא כס' נ"מ סי' ער"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |