פלתי/יורה דעה/פז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פלתיTriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png פז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף



טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרכי משה
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
כף החיים
כרתי
פלתי
פרי מגדים - משבצות זהב
פרי מגדים - שפתי דעת
פתחי תשובה
ש"ך
נקודות הכסף (להש"ך)
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז
יד אברהם


חכמת אדם


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


OCR Icon.png דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי

(א) כתוב בתורה ג"פ וכו' הכה"ג מביא קושי' בשם הרא"ם שהקשה למה לי לא תבשל תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך וכו' ואין לומר דאי הוי כתיב לא תבשל לא הוי אסרינן בישול כלל רק ה"א מה בישול אכילה וא"כ לא הוי תועבה כלל דזה דוחק דמהכ"ת נוציא בישול ממשמעותיה על אכילה ותי' ללקות באו דעל לאו ל"ת כל תועבה אינו לוקה דה"ל לאו שבכללות ע"ש ועדיין לשיטת הרמב"ם דס"ל על הנאה אינו לוקה חד לא תבשל דקאי על איסור הנאה קש' ל"ל מלא תאכל כל תועבה נפקא ואיסור הנאה בכלל דבל"ה לא לקי ודאי לחזקי' דס"ל לא תאכל איסור אכילה לבד משמע לא קשה דמנלן הוי ידעינן איסור הנאה דחד לבישול וחד לאיסור אכילה ללקות על אכילה דלא נפקא מלא תאכל כ"ת ואיסור הנאה מנלן ואיצטריך קרא מיוחד רק הקושי' לר"א דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע קש' דאייתר לא תבשל הג' דהנאה מל"ת כ"ת ואי דהוי לאו בכלל ל"ת הא בלא"ה לית ביה מלקות והרמב"ם פסק כר"א: ובאמת מ"ש בגמ' דחולין דף ק"ח דלכך בעינן בב"ח נ"ט דדרך בישול אסר' התורה ולפי' רש"י דגלי' הקרא דבעינן טעמא מדלא אסרה התורה אלא דרך בישול ולא כבוש שאסר הכתוב הבשר להתבשל בחלב וכו' ש"מ דלכך הקפיד התורה אבישול כדי שיתן טעם אבל הבישול בלי נתינת טעם אין כאן בישול ולפ"ז אם בישל כזית בשר בע' ביצים חלב בנ"ט בדרך בישול אין כאן לאו ל"ת דלא אסרה התור' רק דרך בישול וא"כ יהיה הבשר מותר משום ל"ת כ"ת דלא נעשה תועבה ובאמת הבשר אסור דהא נתבשל בחלב הרבה ולכך איצטריך קרא ל"ת אף דלא נעשה תועבה: ולפ"ז קשה לר"א דאמר בשר בחלב אסור דכתיב ל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך אסור הך מלתא דרב דאמר כזית בשר שנפל לתוך יורה חלב בשר אסור והחלב מותר בממ"נ אם לא נעשה תועבה בבשר קטן הכמות ברב חלב דאינו כדרך המבשלים א"כ אף הבשר יהי' מותר דאינו נעשה תועבה ואי דנעשה תועבה מ"מ הואיל שנתבשל בו בשר א"כ אף החלב יהיה אסור דהא בסיבתה נעשה תועבה וצ"ל דנראה מתוך דברי הגמ' מה דפריך חלב אמאי מותר חלב נבלה דהך חלב הנבלע בתוך חתיכות בשר הוא נפרד מן החלב שביורה ואינו מסייע לבטל הטעם וא"כ הך חלב הוא בכלל בישול בב"ח שהוא כדרך המתבשלים ונותן טעם כי אין לה חיבור עם חלב שבתוך יורה כי רב היא והרי כאן בשר בחלב גמור ושייך בהו ל"ת כ"ת וא"כ אף הנ"ל נסתר דאם יבשל כזית בשר תוך ע' זתים חלב אותו כזית חלב הנבלע בתוך כזית בשר הוא ענין נפרד ויש בו משו' לא תאכל כ"ת והבשר והחלב הבלועה נעשה בהם תועבה ואסורין מד"ת וא"כ הקושיא הנ"ל במקומו ולכן אפשר לומר דנ"מ במבשל לחולה בב"ח וא"כ תועבה ליכא ואדרבה תבא עליו ברכה ואין אומרים יעשה זה בשביל קטני ישראל וכו' וא"כ אצטריך קרא דאף בכה"ג אסור וצ"ע כי בלא"ה קשיא ליה הא דילפי' לאסור י"נ לעכו"ם מישתו יין נסיכם ותקרובת עכו"ם מין ויאכלו זבחי מתים ותיפוק ליה דהוי בכלל לא תאכל כל תועבה ואין לך תועבה יותר מזה והוי בגופו של דבר כמו בב"ח ע"ש בגמרא דחולין ודעכו"ם וצ"ע דמזה נראה דהך לא תאכלו כל תועבה אף דר"א אמרה לא קי"ל להלכה וסתמא דגמרא חולק וצ"ע:

(ב) אחר לבישול והנה אם צלי ג"כ מהתורה אסור נחלקו הפר"ח ואחרונים נמשכו אחר דעת הר"ן דס"ל דאין צלי בכלל וראייתו מהא דאמרינן בריש סנהדרין דאין לקרות בחלב בצירי דדרך בישול אסרה תורה ופי' רש"י ותוס' ובחלב אין בישל רק דרך טיגון: איברא אני אומר להיפוך הא דתנא דברייתא מייתי ליה לראיה דיש אם למקרא מדלא אמרינן בחלב בצירי וקאמר הגמרא דהך תנא דס"ל יש אם למסורת ס"ל דרך בישול אסרה תורה ולפ"ז הך תנא דברייתא דמביא ראיה לאם למקרא מהך ש"מ דלאס"ל להך דחיה דרך בישול אסרה התורה וס"ל אפילו דרך טיגון בכלל בישול ובהא נחלקו הנך תנאי וא"כ אנן דקיי"ל אם למקרא אמרינן כפשטא דברייתא דאף דרך טיגון בכלל בישול ולא אמרינן חלב דאם למקרא וכמעט נהפך הוא דיש ראיה משם דטיגון וה"ה צלי בכלל בישול איברא יש קצת ראייה מהא דאמרינן בפרק כ"ה ר"ל אמר מנין לבב"ח שאסור דכתיב לא תאכלו ממנו לא ובשל מבושל יש לך בישול אחרת כיוצא בזה שהוא אסור ואיזו זו בב"ח. והנה שם בשל ומבושל איירי בישול דווקא ולא צלי דצלי כך מצותו בפסח וקאמר דכמו זו אסורה כן ביוצא בזה בב"ח הרי דגם שם בישול ולא צלי לאסור דצלי אינו כיוצא בו דכאן אדרבה צלי שרי ומצוה ואין לנו לאסור רק בישל במים שהוא כיוצא בו בפסח לאסור וא"כ אף דלא קיימ"ל כר"ל בהא וילפי' בב"ח לאסור ממקום אחר מ"מ מסתברא דבהך דינא אי בב"ח שייך בצלי לא יחלקו ר"ל ואינך אמוראי ומר"ל נשמע לדידן גם עשיתי קצת סמוכין מהא דמקשים העולם בהא דילפינן בגמרא דפסחים ונזיר טעם כעיקר מגעולי עכו"ם דצוה התור' להגעיל כלי מדין דלמא בשביל כך צוה התורה אולי בישל בהם העכו"ם בשר והם חלב או איפכא ובב"ח לכ"ע טעם כעיקר דבר תורה כמבואר בגמ' דחולין ולפי דעת זו לק"מ דהא התורה צוה אשר לא תבא במים תעבירו באש ללבן מה שתשמישו ע"י אור וקשה אי טכ"ע ל"ד רק משום בב"ח הא הני כלי צלי נינהו ולא שייך בהו בב"ח וע"כ משום שארי איסורין: אך עם כל זה נראה עיקר כפר"ח להחמיר מהא דאמרינן כבדא עלוי בשרא אסור כחלא עלוי בישרא שרי דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן וקשה מאי איריא חלב שחוטה דרבנן הא אפי' דאורייתא מ"מ הא מיירי בצלי וצלי דרבנן משא"כ דם דאורייתא וע"כ דגם צלי דאורייתא וכן בשמעת' דכחל דאמרי' מעבר הוא דלא עבר עליו בלאו הא אסור ולפירש"י כל שמעתא איירי בצלי ולא בקדרה וקשה מאי אריא כחל כל מילי נמי אינו עובר מהתורה ודוחק לומר כיון דהחלב כנוס בתוך הכחל ה"ל כנתבשל בקדרה ולכך לולי חלב שחוטה דרבנן הי' עובר מהתורה דזה דחוק: וגם רש"י פי' בשמעת' דטפת חלב דחידוש הוא בב"ח הואיל זהו לחודא שריא ולא פי' להו דאי תרי להו כולי יומא משום דס"ל כבוש אינו רק בחומץ כמש"ל ולא פי' הך חידוש בצלי דעכ"פ בולע בנ"ט ומ"מ התירה התורה והיש לך חידוש יותר מזה בשלמא לתו' י"ל כבוש יותר חידוש דמבליע בכולו אבל לפירש"י קשה הל"ל חידוש זה א"ו דאף צלי אסור והכל בכלל בישול וגם ר"ת בשמעתין דכחל הקשה על רש"י דמ"ש צלי ומ"ש דנתבשל לבדו בקדרה וקשה הא שני ושני' דבצלי אפי' בחלב גמור ליכא איסור' של תורה ובבישול איכ' בחלב גמור איסור של תורה א"ו דגם צלי אסור ד"ת:

(ג) כל בב"ח כן דעת הרמב"ם והרבה מחברים ומהרש"ל בפכ"ה סי' ק' תמה מנלן הא דכל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכ"כ חמץ בפסח אין הבדל בין דרבנן לדאורייתא ע"ש ונראה דיליף מהך דעכו"ם אלו אסורי' כו' דפר"י וליתני חתיכות נבלה והקשה התוס' הא תני לי' התם ותי' דא"כ בב"ח ל"ל וק' דלמא איירי המקשן בב"ח של חיה ועוף דהוי רק מדרבנן וקמ"ל דחתיכה הראוי' להתכבד אפי' באיסור דרבנן לא בטל ועיין לקמן סימן ק' ע"ש וע"כ צ"ל דל"ל ב"ח דרבנן דהא קתני איסורי הנאה ובב"ח דרבנן מותר בהנאה ודוק וע' לקמן ותמצא עוד ראי' לכך:

(ד) בהנאה כתב הרמב"ם דבב"ח האסור בהנאה הוא מנקברי' ואפילו אפרו אסור ונכון הוא במשנה דתמורה אלא שיש לי ספק למ"ד אי אפשר לסוחטו אסור ומכ"ש למ"ד אי אפשר מותר דלכ"ע כמ"ש הר"ן אי ברור לן דנסחט טעם החלב מן בשר הי' הבשר מותר רק א"א לסוחטו ע"ש ואלו בא אליהו ויעיד דהי' נסחט הי' מותר וא"כ בנשרף לעפר ודאי דפרח מנייהו טעם חלב ונסחט בבירור א"כ איך יהיה אסור השתא בחתיכה קיימת בכה"ג מותר מכ"ש בנשרף דק לעפר ועוד אני תמה א"כ הא דאמרינן נותן טעם לפגם מותר משום דנבלה דלא חזי לגר אינו קרוי נבלה ובאמת למ"ד דחזי לכלב הוי נבלה נט"ל אסור ולפ"ז כל הני איסורי דהם מנקברי' ודאי דאפילו לא חזי לגר אסורי' דהא אפילו אפרן אסור ומכ"ש אם הם בכמותם קיים וא"כ בב"ח וכן חמץ בפסח לדעת הרבה מחברים דהוא מנקברים יהי' נט"ל אסור ומה הרעישו המחברים בחמץ אי נט"ל אסור או מותר (ולפמש"ל ברמב"ם דס"ל נט"ל מטעם אחר מותר ולא משום דלא חזי לגר לא קשי' כולי האי ) וצ"ע כעת אם לא שנאמר דהך נקברים דאפרן אסור הוא רק חומרא דרבנן למפרש מאיסורא אבל מהתורה באמת מותר אם נפסד כ"כ וא"כ נותן טעם לפגם בנתינת טעם אזלינן בתר דין תורה וצ"ע במחברים וע"ל סי' ק"ג ודוק: והנה סוף תמורה פריך הגמרא שער נזיר יקבר הא תנן האורג מלא הסיט מפ"ח ושער נזיר ידלק ומשני כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא א"ל שנית נזיר פ"ח אפ"ח קשי' ומהד' בתר שנוי ולבסוף קאמר כאן שער נזיר טמא פי' רש"י פ"ח משני הגמ' אח"כ ר' יהודא היא ופריך הגמ' וליבטל שק ברובא ומשני' הגמ' בציפורתא הא מני ר' יהודה היא דאמר אם רצה לקבור הנשרפין רשאי ע"כ והנה דברי הגמ' קשה להולמן דמשני כאן שער נזיר טמא וכאן שער נזיר טהור ועיקר הקושיא דהוא מפ"ח לא משני מידי ואם כוונת על תי' דלקמן כמ"ש רש"י הא מני ר"י היא מלבד דאין זה סוגי' הגמ' אף גם אם באנו לתירץ זה אינו צריך לחלק בין נזיר טמא לטהור רק דתי' ר' יהודה היא מתיר לקבור וכו' ואין צריך עוד ישוב גם הך קושי' וליבטל ברובא אין ענין לכאן ובלא זה ה"ל להקשות כמ"ש התו' בהדיא ונראה דכיון דכל הטעם דאין רשאי לשרוף הנקברין משום דאתה מתיר אפרן ואם אמנם גוף הדבר היה ראוי להיות בטל ברובא רק הואיל בציפורתא הוא דבר חשוב אינו בטל הא אם נשרף הבגד הרי בטל חשיבות הציפורתא וקיימ"ל כל דברים החשובים שנתבטלו חשיבתן בטלים דלפ"ז אף בגד זה שנתבטל חשיבות הציפורתא בשריפתו בטילים והרי הוא כשאר אפר איסור באפר מותר שנתערב דבטילים וא"כ א"ש פ"ח וכו' ישרף ואי דאפרן אסור ז"א דלולי הציפורתא הי' בטל ברוב ועכשיו דנשרף אזלי חשיבות הציפורתא והרי האפר איסור בטל ברוב היתר והאפר מותר בכלל ומה יש לחוש בשביל אפרן כיון דהוא מותר אך זהו אם אינו בטל מחמת חשיבות הציפורתא אבל אם בלא"ה אינו בטל לא שייך כל הנ"ל וידוע דנזיר הוא בכלל דבר שיש לו מתירין דנשאלין על נזירתו וא"כ מה בכך דבטל חשיבות הציפורתא מ"מ אינו בטל מחמת דבר שיש לו מתירין וא"ש על נזיר לא מצי לשנויי דלכך ישרוף דכיון דנשרף הציפורתא בטלה החשיבות ובטלה ברובא אפילו האפר מותר לשרוף הנקברים דעדיין קשה הא אינו בטל מחמת דשיל"מ ועדיין אפרן אסור לכך משני כאן נזיר טמא וכאן נזיר טהור אבל פ"ח לא קשיא וזה מאמר הגמ' פ"ח ליבטל ברובא וצ"ל בצפורתא וא"כ בנשרף בטלה החשיבות ואז האפר בטלה ברובא ומותר לשרוף ואין כאן חשש אפר וא"ש. רק עדיין יש להתעורר הא דלר"י מין במינו לא בטל רק הנ"מ בלח בלח אבל ביבש בטל וא"כ כיון דאתה בא לדון על ביטל האפר הוי לח בלח (ע' מג"א בהלכות י"ט כתב להדיא דאפר באפר הוי לח בלח) ולא בטל לר"י וא"כ לר"י מאי איכא למימר ובזה משני הגמ' לר"י בלא"ה לא קשי' דר"י מתיר בכ"מ לשרוף את הנקברים ואין כאן התחלת הקושיא כלל ודו"ק: ולכך הרמב"ם בהל' פ"מ בסופו חילק בנזיר בין טמא לטהור ובפ"ח בין שק לשער והשמיט הך דציפורת' ותמהו למה ולהנ"ל ניחא דקשי' לי' לרמב"ם קושי' הרב המשנה למלך מה פריך ולבטל ברובא הא אמרינן נבילה בשחוטה בטל ברוב במגע אבל משא לא בטל וכאן הוי כמשא וי"ל דקו' הגמרא למה יקבר ואי משום אפרו יבטל ברוב וגבי אפר לא שייך משא וא"כ א"ש השמיטה צפורת' דבניר בלא"ה ל"ק ולבטל ברוב דהוי דבר שיל"מ ובפ"ח הא פסק שק מפ"ח ידליק א"כ על מה יחול הקו' על קודם דליקת השק יבטל ברובא ובזה איכא טענת משנה למלך ולק"מ וא"צ לתי' צפורתא עכ"פ צריכין לומר דפריך לבטל ברוב היינו האפר ועל כל זה מוקמינן בצפורתא ש"מ דליתא לסברת הנ"ל וצ"ל אף דבטל החשיבות הואיל מצותו כך לבער ה"ל כמבטל אסור וא"כ ה"ה בהך דלעיל בב"ח וצ"ע ודו"ק:

(ה) מותר' בבישול עיין ב"ח דדעתו דמדרבנן אסור ונ"מ לחנ"נ וחה"ל ואני אמרתי דנ"מ לענין אם נפל כזית בשר שחוטה וכזית בשר טמאה לנ"ט זתים חלב א"כ הרי זה מותר דחלב אינו מקבל מן בשר שחוטה רק חלק ס' דכזית בשר טמאה ג"כ מקבל וכן להיפוך דאסורים מבטלים זה את זה בנ"ט דעכ"פ אין כאן בחלב טעם איסור רק בפחות מס' מן בשר טמאה ובפחות מס' מבשר טהור' משא"כ השתא דמדרבנן אסור הרי כאן שני זתים בשר האוסרים בחלב וליכא כאן ס' וזה נח לומר דגזרו רבנן משום לא פלוג דלפעמים יפלו שני זתים בשר טהורה וג"כ יכשירו וא"ש. רק מ"מ צ"ע דלא מצינו ראי' לזה מש"ס ואין לנו לחדש גזירת חכמים ע' מש"ל ס"ס צ"ח ע"ש:

(ו) ובשר חיה ועוף הוא דעת הרמב"ם ויש להבין הא בגמ' אמרינן דלכך ס"ל ר"ע כך דס"ל איסור חל על איסור וא"כ לא צריך גדי למעט חלב ומתה ואייתר למעט חיה ועוף. ואולם הרמב"ם פסק דאין איסור חל על איסור ואינו בשר בחלב נוהג בחלב ומתה א"כ מנלן למעט חיה ועוף וצ"ל דס"ל לרמב"ם כדעת התוספות בחולין דף ק"א ד"ה ר"ע וכו' דכל סוגי' הי' דשמואל אתיא כר"ע אבל באמת ר"ע ס"ל אין איסור חל על איסור וצ"ל אליביהו דמסתבר יותר למעט בגדי חי' ועוף משנאמר לרבות חלב ומתה כיון דאין איסור חל ע"א ולמעט חלב ומתה באכילה א"צ קרא דבלא"ה אין איסור חל ע"א והא דלא נימא דאתיא למעט בבישול כמו דאמרינן גדי להוציא הטמאה אף דבלא"ה אין איסור חל ע"א וצ"ל למעט בבישל וצ"ל יותר מסתבר למעט בגדי חיה ועוף דאינו בכלל גדי דכל מקום שנאמר גדי אינו רק פרה ורחל משנמעט חלב ומתה בבישל דאיתנהו בכלל גדי ואיסור חע"א ליכא בבישול אבל טמאה שפיר ממעטינן דג"כ ליכא בכלל גדי כמו חיה ועוף או נאמר דלא תקשה למ"ד שם חולין הואיל דלא לקי אאכילה אף אבישל לא לקי הך ר"ע איך מוקי לי' ודוחק דאיהו ס"ל דלא כרבא שם וא"כ אמרינן איפוך ע"ש. ולכן נראה דאיצטריך גדי למעט חלב טמאה ואי לאו גדי למעט טמאה לא הוי דרשינן אמו לאפוקי חלב טמאה דמהיכי רמיזא ובחלב ליכא איסור חע"א דהא פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות מ"א דחלב טמאה לית בי' מלקות דהוי כחצי שיעור וא"כ איסור בב"ח חל כמו על חצי שיעור כמ"ש התוס' בשבועות גבי שבועה שלא אוכל נבלות ע"ש וא"ש:

(ז) ומניחים בו בשר עוף וכו' האחרונים תמהו דמצינו מראית עין גופי' באיסור דרבנן וא"צ לאריכות הא כל גופו של דין זה מן דם שכנס בכלי ושם הדין אפי' ובבשל ודם שבישלו דרבנן ועיין חולין דף קי"א תוס' ד"ה דם דאורייתא רק כבר כתב הפ"ת דאין לדמות גזירת רבנן זה לזה. ואני מוסיף דעד כאן אסרוהו חז"ל בדם דגים שהוא דם לגמרי רק התורה התירה וכן הרשב"ם בחלב אשה שהוא חלב גמור כמו חלב בהמה רק הוא מותר בזה יש לחוש משום מראית עין אבל בחלב שקדים אטו חלב הוא מין פרי הוא ומשקה הוא רק הואיל מראהו כעין חלב קראהו בלשון מושאל חלב אבל בשביל זה לא יקרא באמת חלב עד שנדון בו מפני מראית עין ויין שהוא בתכלית אדום וכי אסור ליתן לתוך תבשיל דבל יטעהו בהם שצבעו כמראה דם ואמרו הטבעיי' הרבה ירקות אשר ידמו לשרצים ואף אתה צא ואוסרן לאכילה דלא יטעו בשרצים ונשתקע הדבר ולכן אין לזה שרש וענף ודי לאסור בבשר בהמה ולא לאסור בבשר עוף ומשה ותורתו אמת:

(ח) דכ"ש דאסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה וכו' האחרונים כתבו דבבישל ליכא מראית עין רק באכילה וא"צ לזה רק די"ל דמילתא דלא שכיח' לא גזרו רבנן וא"כ דבר האסור באכיל' מי פתי יסיר לבשלו ולשפכו לאשפה והוא בלתי דשכיח ולא גזרו ביה מראית עין משא"כ דבר המותר באכילה חששו למראית עין אלא הא קשי' במקומו של ר"י היה אוכלין בשר עוף בחלב איך לא חששו למראית עין ואין לומר דבאמת בהא פליגי ולת"ק לכך אסרהו מפני מראית עין דודאי אין טעמו משום כך דהא איכא אופני' דלי' ביה משום מראית עין כמ"ש הש"ך בס"ק ד' ומ"מ אסור א"כ מהכ"ת לחדש עוד פלוגתא בין ת"ק לר"י הגלילי ואין לומר דעוף בבשר לא מחלף דהא חזינ' לענין העלאה בשולחן גזרו ולכן היה נראה דם דגים לכנוס בכלי אין שכיח ואיכא הרואה דם כנוס לא יתלה בדם דגים רק דם בהמה ועוף ולכך חששו וכן חלב אשה לא שכיח שיכנוס כ"כ חלב אשה לבשל בו וא"כ שפיר יתלהו בחלב בהמה משא"כ במקומו של ר"י הגליגי שכיח היה לבשל עוף בחלב ומהכ"ת יתלהו בבשר בהמה ומה מראית מין איכא בזה וזה נכון: וא"כ בחלב שקדים דכיון דשכיח לבשל בחלב שקדים ומוטעם למאוד לא חששו למראית עין כלל דמהכ"ת נתלה באיסור ולא בהיתר ולק"מ בשום אופן:

(ט) ביצים וכו' עיין ש"ך ס"ק יו"ד דהביא רשב"ם ואחריו סה"ת ואגודה ואו"ה דעתו דכל זמן שאין ביצים גמורות בקליפה חיצונה קשה יש לאוסרן בחלב דלא נקראו גמורות אם לא בכה"ג וכבר כתב הרמ"א בת"ח כלל ע' לנהוג לכתחילה כדבריהם. איברא להבין דבריהם דבברייתא נאמר השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורת מותר לאכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היה מעורת בגידין אסורות ונחזה אנן דאם הת"ק ס"ל ביצים גמורות היינו בקליפה קשה א"כ ר' יעקב דס"ל אם מעורת בגידין אסורות ע"כ דמיקל מת"ק א"כ איך אמרו שם ביצה דף ז' ללישנא קמא הא דתנן שלל של בצי' אינו מטמ' בית הבליע' ר"י היא ודחינן דלמא באיסור גזרי' אבל בטומא' אפושי טומאה לא מפשינן ולא גזרי' ולדבריהם א"כ הבריית' דלא כמאן דכ"ש דלת"ק לא אתי' דמחמי' טפי ומכ"ש ללישנא ב' דאמרי' הא האוכל מאשכול מטמ' ב"ה ר"י היא ודחינן דלמא מאשכול גופי' וק' הא לת"ק פשיט' אתי' ולמה קא' ר"י הי' וגם אמרו מאשכול גופי' הא דתלי' באשכול אינו מטמא ודלא כר"י א"כ הבריית' דלא כמאן והרב הש"ך עמד בזה ולכן כתב דאף הם לא אמרו אלא אליבא דר"י דס"ל להלכ' אבל לא אליבא דת"ק וצ"ל פי' לפירושו דודאי אם אינו מעורת בגידין שרי לר"י רק אנן אינן בקיאין וכל זמן דלא נגמר בקליפה קשה יש לחוש אולי היה מעורה ובשעת פתיח' נקרע ודבר זה דחוק ובפרט ללישנא בתרא אפי' שלל לר"י מותר אף שמעורה בגידין הואיל ואינו מעור' בחוזק כמ"ש רש"י ובמילתא דרבנן אזלי בתר לישנא דמקיל וא"צ להאריך בדוחק הזה. ולכן מה שנרא' ליישב דעת רבותינו הללו הוא דבלא"ה צ"ל בתוס' שהקשו בחולין ובשאר דוכתי בהא דתנו ביצה נבילה ב"ש מתיר כל שכיוצא בה נמכרת וב"ה אוסרין ולמה מתירין בב"ח ותי' משום דבב"ח דרבנן או דהך לחודא שרי וקשה לפ"ז לס"ד דר' יוסף דאף בטומאה גזרינן כמו באיסור ולא אמרינן אפושי טומא' א"כ איך קאמר דלא כר' יעקב אף לת"ק נמי לא אתיא דהא בשל תורה ומקום דלא שייך האי לחודא שרי לכ"ע אפי' נגמר בקליפ' גזרו ולמה בטומאה לא גזרו וע"כ צ"ל דודאי אף ר' יוסף ס"ל דלא שייך בטומאה גזר' דלא מפשינן טומא' ולכך לא קשי' ליה לת"ק מהך דביצת נבלה דשם גזר' אטו לא נגמר' ולא שייך בטומאה רק לר"י דס"ל מעורת וס"ל אי ס"ד דגזר אפי' אינו מעור' לגזור כמו בביצת נבל' דגזרינן אפילו אינו מעורת גזר' דלמא לא נגמרו וע"כ צ"ל בב"ח לא גזרינן א"כ אף במעורת לא גזרינן ע"כ צ"ל באמת טעמ' דר"י לאו מתורת גזיר' רק דדינא הוא לר"י דהוי כבשר וא"כ שפיר י"ל אף לענין טומאה כן ואביי דחי לי' דמ"מ ס"ל לר"י גזרה רק בב"ח היקל מבלי לגזור כולי האי רק במעורת וגמ' מסיק למילתיה בתרוצו דגבי טומאה לא שייך גזר' כדר' הש"ס אבל גם ר' יוסף ידע לי' וכן ללישנ' שני' דדיי' ר' יוסף מן אשכול ביצים דר"י הוא היינו כמ"ש דלר"י דינ' הוא אבל לרבנן רק גזר' בביצת נביל' וזה לא שייך בטומא' וא"ש: ולפ"ז אף להרשב"ם וסה"ת י"ל כך והוכיחו דהך גמורות היינו קליפ' קש' דהם סברו בקושית התוס' מהך ביצה נביל' דאפילו נגמר בקליפה קשה אסרו ב"ה כתי' התוס' דגזרו אטו ביצת טריפה וכ"כ המרדכי להדיא בשם סה"ת וא"כ קשיא להו דלב"ה לב"ש דלא גזר אטו ביצת טריפה ומ"מ ס"ל אם אינו קליפ' קשה אסור משום נביל' ה"ה גבי בב"ח דלחלק בין נבל' לבב"ח לא ס"ל ולכך פי' באמת בצים גמורת היינו קליפ' קשה דגם גבי נבילה לב"ש מותר ולפ"ז ס"ל לר' יוסף ודאי לרבנן א"ש הך דשלל גבי טומא' לא שייך גזרה אלא לר' יעקב דס"ל מעורת ס"ל אי טעמא דגזר' לגזור אכלו כמו בנבלה לב"ש וע"כ דלא גזר כלל רק מדינא ושפיר אתיא דלא כוותי' הך דטומא' וע"ז דחי אביי כנ"ל דגזר במקצת ולא בכולו כהנ"ל. וכן בלישנא שני' דס"ל לר"י הואיל ות"ק סתם קאמר דוקא בצים גמורות מותרים ש"מ דזולת זה הכל רק מגזרה אסור דאי ס"ל מעורת חשיב מדינ' כבש' עו' לא ה"ל לכלול בחד דינא ובבא א' דנ"מ טובי דאם הוא ממדינא כבשר עוף א"כ אינו עולה עם גבינה על שולחן ואם הוא רק גזירה הוי גזירה לגזרה וכולי האי לא אסרינן וע' בריש כל הבשר דקא' ר' יוסף גופי' הך סברה ע"ש וע"כ דכולי בחדא כללא כייל והכל משום גזרה וא"כ בטומאה דלא מפשינן טומאה אינו מטמאה ב"ה וע"כ ר"י הוא דס"ל מדינא אסורי' מעורת ודחי גמ' דבאמת רבנן ואשכול ג"כ רק גזירה ולא שייך בטומאה א"ש דברי הגמ' ולק"מ ודעתם כמעט מוכרח לשיטתם מדברי ב"ש כהנ"ל ושמעתא מרווח: ובתוספת ביצה דס"ל הך תי' דסה"ת דגזרינן נבלה אטו טרפ' ומ"מ ס"ל להתיר אפי' אינו בקליפה צ"ל דס"ל דלא קשה מב"ש דודאי בקושטא יש לחלק בין בב"ח דהוא דרבנן רק עיקר הקושי' לר' יוסף דמה פשיטא לי' ביעא בכותחא דהא תנאי נפישי ס"ל בשר עוף דאורייתא וע"ז תי' דמ"מ בגמורת בקליפה קשה אפי' באיסור תורה מותר בנבלה החמירו גזרה דטריפה. ובזה מיושב ג"כ מה שטען התוספת בחולין על הך תי' דהא חזינן דלא גזרינן שיחלא בתרא וספנא מארעא אטו שיחלא קמא ע"ש דלפי זה ניחא דאמימר בלישנא קמא דלא גזרינן ס"ל הך תי' לחלק בין איסור תורה לעיקר ור' יוסף דאמר ביעא בכותחא לא ס"ל הך מילתא דאמימר רק כלישנא בתרא דהכי קיימ"ל וס"ל לחלק בין נבילה דגזרינן אטו טרפ' וא"ש. רק לפ"ז נסתר פי' מהרש"א בביצה בד"ה בצים וכו' דאפי' ר' יעקב ס"ל בשר עוף דאורייתא א"כ עדיין קושיא הנ"נ במקומו מ"ש מביצת נבילה לב"ש דאף דלא גזר מ"מ בעינן כמו שנמכר בשוק ודוק:

(י) אע"פ שמעורה בגידין הש"ך הקשה בס"ק ט' דגבי אבר מן החי ס"ל אפי' נגמר חלבון וחלמון כ"ז שמעורה בגידין אסורה משום אמ"ה ותי' דאמ"ה דלולי דהתירה התורה להדיא אפי' ביצה הנולדת היה אסור' משום אמ"ה וא"כ אין לנו אלא בשאינו מעורה והסכים עמו הפר"ח ולפ"ז במתה התרנגולת והביצה מעורה אסור דאיסור אבר מן החי להיכן אזל כיון שלא נשחטה לא הותר' ואפשר לענין טומאה מיתה מטהר אבל לענין אכילה כיון שהיה בכלל אמ"ה איך תהי' מותר במיתת העוף ולפ"ז לכאורה אין מקום לקושי' התו' הנ"ל דלמ' בנבלה החמירו יותר מבב"ח דבשלמא בנבלה במעורה בגידים אסורה מדינה החמירו באינו מעורה אטו מעורה משא"כ בב"ח אף במעורה מותר דמ"מ לאו בשר מיקרי וכמ"ש הש"ך וא"כ איך יחמירו באינו מעורה כולי האי וצ"ל דקושי' התו' לר' יעקב דס"ל במעורה בגידין אף בב"ח אסור וע' מש"ל דס"ל לר' יוסף דמדינא ס"ל לר"י דאוסר וא"כ שפי' קשה דה"ל להחמיר ג"כ אינו מעורה אטו מעורה. ובזה נפתח לנו שער בינה שתוספות ביצה דף וי"ו ע"ב ד"ה ביצה וכו' דהקשה הא דאמרינן בעירובין לא לשרי איניש ביעי בכותחא במקום רבו פשיטא והאיכא ר' יעקב דאוסר וי"ל דביצים גמורת לכ"ע מותר בחלב וטעמא דב"ה בנבלה דגזרינן אטו טרפה וכו' ע"ש וכבר עמדו בזה מהרש"ל ומהרש"א מה ענין דר"י לקושיא דשם מיירי בגמורת ואין התי' מעין הקושי'. ולפמ"ש ניחא והוא דקושי' התוס' הוא כמ"ש בחולין אי ס"ד ולכך הקילו בב"ח יותר מנבלה היותו דרבנן א"כ מאי רבותא דלא לשרי במקום רבו פשיטא דהאיכא מ"ד דס"ל בב"ח בעוף דאורייתא וכמ"ש רק דלא נימא תי' אחר דבשלמ' בנבלה דדין במעורת לאסור כמש"ל אף בבלתי מעורת גזרו משא"כ בב"ח ולזה כתבו והאיכא ר' יעקב דאוסר במעורת וא"כ עדיין יש לומר בלתי מעורת אטו מעורת ואי דלית הלכתא כר' יעקב מ"מ תו ליכא מילתא פשיטא דיורה במקום רבו ותי' התוס' דלכ"ע גמורת מותרת ולא גזרינן אטו מעורה דבלתי מעורת במעורת לא מחלף וגבי נבלה טעם אחר גזרינן אטו טרפה וכו' ודברי התוס' מזוקקים וברורי':

(יא) מיהו הך דהחלטו הש"ך והפר"ח דלולי דהתיר לנו התורה ביצים להדיא הוי אסרינן לביצים מחמת אמ"ה אמת כך נמצא בש"ד סי' פ' בשם ר"ת אבל לא הבנתי כי לא נזכר בגמ' רק בחלב שהוא מיץ ורוטב הגוף והוא בכלל הטמאים לאסור צירן ורוטבן כמבואר בבכורו' אבל ביצה הוא בגדר ולד שנולד מעוף מה ענין אמ"ה ואמרינן בבכורות ליכא מידי דאתא מחי ושרי רחמנא והאי חלב אתא מחי ושרי' אפי' חלב בהמה טמאה נמי ואם ביצה ג"כ בגדר אמ"ה מה קאמר ליכא מידי ביצה יוכיח ודוחק לומר ביצה נמי בחד גדר עם חלב ואיצטריך קרא רובצת על ביצים להתיר וליכא מידי דקאמר הגמ' ל"ד אף ביצים בכללו לכך איצטריך קרא בת היענה תיפוק לי' היוצא מטמא טמא אלא דה"א הואיל ביצה טהור מותר כדמשני הגמ' גבי חלב דזה דוחק דקאמר הגמ' ליכא מידי דאיכא ביצים והעיקר כי יש חילוק בין ביצה לחלב כדאמרינן חולין ס"ט על ולד הנולד כל מכח לא אמרינן פירש"י דליתסר הואיל בא מכח איסור ואלו על חלב שאל דלתסר הואיל בא מכח איסור ש"מ דיש חילוק בן חלב דהיא רוטב ובין ולד והיינו ביצה ג"כ וצ"ע:

(יב) אבל אם אין לה אלא חלמון וכו' וכתב הש"ך אפי' אינו מעורת מ"מ אסור וברשב"א בת"ה לא משמע קצת כן דהקשה במה דמתרץ הגמ' באשכול של ביצים אשכול גופה ולא מתרץ תלי' באשכול רק מיירי דלא נגמר אלא רק בחלמון ותי' ה"ה דהמ"ל כך ולפי הנ"ל לק"מ א"כ מאי ארי' דתלי באשכול ומעורת בגוף תרנגולת אפי' אינו מעורת מ"מ אסור דהוי כבשר ויש להם לטמא בבית בליעה וע"כ צ"ל דס"ל לרשב"א דהך באמת מותר אך מ"מ יש לדחות דהואיל והן קטנות חששו אטו מעורת ואסרו ולכך לא קתני להיתרא רק ביצים גמורת אבל בטומאה לא גזרו ובעינן מעורת ובאשכול דוקא כמ"ש הש"ך מ"מ הואיל רק איסורא דרבנן מכמה צדדים וגם בשר עוף בחלב דרבנן אין להחמיר:

(יג) המעושן וכו' הפר"ח דעתו לומר הואיל בירושלמי מס' שבת איפשטי' כמו דהוי מעושן בישול לגבי שבת ה"ה לבב"ח ויש לדחות דבב"ח דרך בישול אסרה התורה וזהו אין דרך בישול לחממם בעשן ולכך קבעי לו' הירושלמי בתרתי לענין שבת ובב"ח דחדא מחברתה לא נלמד כלל וצ"ע:

(יד) י"א דאסור לחתות וכו' אע"ג דבשר נכרי הוי נבלה מ"מ בבישול לכ"ע אסור כמ"ש הרמב"ם להדיא דלגבי בישול לא הוי איסורא כלל אמנם אם לאסור באכילה והנאה מחמת בב"ח אם בישל בשר נבלה בחלב בזו נראה דעת רשב"א בת"ה להדי דחל דהוי איסור מוסיף הואיל דאיתוסף איסור הנאה וצ"ל דלאו דוקא איסור מוסיף רק איסור חמור דאל"ה לא מקשה הגמרא לשמואל מהך דתרומה טמאה דשם ליכא מוסיף וכ"כ מדברי תוס' חולין דף ק"א ד"ה איסור וכו' ע"ש. אבל הרמב"ם פסק דאינו לוקה על אכילתו והיינו דס"ל דהנאה לא הוי איסור מוסיף ולהיות כי דבריו בפי' המשנה קצת סתומים ונבוכים בהבנתו אמרתי להעתיקו ולבארו וזה לשונו במס' כריתות במשנה יש אוכל אכילה אחת וכו' הקשה למה חל איסור קדשים על איסור חלב דהוי איסור מוסיף בהנאה ואלו בב"ח אינו חל על חלב נבילה ומשמעות תי' משמע לכאורה הואיל מחד פסוק נפקא בב"ח איסור אכילה והנאה וזה אינו דהא יש כאן לאו מיוחד לא תבשל ולכן המעיין שם יראה כי הלשון מגומגם היותו מועתק מלשון ללשון ותמצית הענין כך דודאי לא יתכן בב"ח לומר שמותר באכילה ואסור בהנאה וחד בחברתה מישך שייך בכל אופן וא"כ המבשל נבלה בחלב אין איסור בשר בחלב חל ולא יתכן לומר דיחול הואיל ואית בו איסור הנאה כי ע"ז אנו דנין דלא כוונה התורה רק לבשר המותר באכילה אבל לבשר דבל"ה אסור באכילה כיון דאין איסור חל על איסור ולא חל עליו לאו דאכילה גם לאו דהנאה לא חל ולא מיירי התורה כלל מכה"ג כמו דלא מיירי התורה מבשר טמאה וא"כ מה תאמר מגו דאתוסף איסור הנאה ע"ז אנו דנין אם אסור בהנאה ואם אומרין דאינו בגדרי בשר בחלב אינו אסור בהנאה ואיך נעשה מערכה מן דרוש משא"כ התם בחלב וכי ס"ד המקדיש בהמה דלא יהי' הקדש או דלא יחול הקדש על חלב שיהי' מותר בהנאה דבר זה מהנמנע פשיטא דכל בהמה בכלל מעילה ולפ"ז כיון דבהחלט אתה אוסר החלב בהנאה משום הקדש אף אנו נאמר דבאכילה אסור מהקדש אף דבלא"ה אסור משום חלב דה"ל איסור מוסיף בשביל הנאה דלית ביה פקפוק וכן היה הדבר בב"ח אלו יהי' מוחלט דאסור בהנאה רק היה דנין על אכילה רק שם אף זה בכלל הנדון. ודבר זה ברור בכוונת הרמב"ם להמעיין שם וא"כ מ"ש הרב בעל משנה למלך לחלק דבקדשים איכא מלקות על הנאה אבל בב"ח ליכא מלקות ומכח זה הכריע דהרמב"ם אף בב"ח לית ליה מלקות בהנאה לא כן הוא אבל דהחילוק מבואר בדברי רמב"ם בפי' המשנה כמ"ש. ולכן נראה כמ"ש הפ"ח דבב"ח מודה הרמב"ם דלקה אהנאה הואיל ואית ביה לא תבשל בפ"ע ומהכ"ת להרבות במחלוקת כיון דאינך רבותא ס"ל בכל דוכתא בהנאה מלקות ותמהני על הרב בעל משנה למלך דחשב לתרץ הקושי' משום איסור מוסיף דאין בו מלקות מה יאמר באיסור כולל דמגו דחל אחלב חל נמי אבשר נבלה ובפרט בשאר איסורים ל"א טעם כעיקר ובב"ח אמרינן ולפי הנ"ל ניחא דע"ז אנו דנין דאם אמרינן דע"ז לא כוונה התורה רק לבשר אשר בלא"ה מותר אבל מה שבלא"ה אסור לא כוונה התורה אף החלב מותר ואין כאן כולל כלל ולא דמי לכולל דעלמא ודו"ק: וקשה לי דהא בשבועות אמרינן בשבועה שלא אוכל נבילה ומפרש חצי שיעור או בסתם לכ"ע דהוי כמפרש איסור שבועה חל ואף דחצי שיעור אסור מתורה מ"מ איסור שבועה חל עליו כמ"ש התוס' ור"ן וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ה מהל' שבועות וא"כ כיון דקיימ"ל כלוי וכ"פ הרמב"ם באוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה ומצטרפין וא"כ מה איסור חל על איסור שייך אם אין אוכל רק חצי זית מבשר נבילה וחצי זית חלב הא בחצי שיעור לא אמרינן אין איסור חל על איסור וכאן בב"ח לקי ואתי איסור מלקות וחל ודוחק לומר כמו לר"ע דבאמת אם אוכל חצי זית בעלמא מבשר וחצי זית מחלב אף בבשר נבלה חייב רק דמיירי דלא אכל חלב כלל רק כזית בשר מבב"ח ובזה אין חייב משום בב"ח דהא כ"כ דלא אכל שיעור לא מתחייב ובשיעור הא איכא בשר נבלה דזה דוחק ה"ל לרמב"ם לבאר ועכ"פ מיושב קו' מהרש"א דהקשה טמאה ל"ל מיעוט הא אין איסור חל על איסור ותירץ למעט בישול וזהו לא יתכן למ"ד הואיל אאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי ולפמ"ש ניחא דאתי למעט חצי זית טמאה וחצי זית חלב: וגם על תוס' בשבועות בשמעתא הנ"ל דתירץ על הך קושיא דאיך יחול חצי שיעור הא חצי שיעור אסור מהתורה ותי' חד תי' דכוונה במפרש שלא כדרך הנאתן וזהו מותר מהתורה וחל שבועה עליו דלפ"ז כיון דקיימ"ל בב"ח אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ה"ל סתמא כמפרש שלא כדרך הנאתן א"כ הרי כאן איסור בשר בחלב חל על נבלה וחלב דכאן שלא כדרך הנאתן מותר וכאן אסור ובאמת על הך מ"ד דפוטר י"ל דס"ל כהך מ"ד דמפיק איסור אכילה בב"ח מן לא תאכל כל תועבה או לא תאכלנה נא וא"כ כיון דאכילה אית ביה אף בב"ח אין איסור אלא כדרך הנאתן אבל בגמרא קשיא דדייק הואיל ושמואל מרבה חלב ומתה דס"ל אין איסור חל על איסור די"ל שמואל ס"ל כדקיימ"ל דלוקה אפילו שלא כדרך הנאתן: וצ"ל דס"ל לתוס' כיון דעיקר לאו לדרך הנאתן וכך סדרן של האכילה לא חשיב חל על איסור משום שלא כדרך הנאתן דעיקרו להנאתו והרי קדמו איסור נבילה והתם בשבועה שאני דפירש שלא כדרך הנאתן הרי אחשביה ופירש שבועתו בכה"ג וא"כ פשיטא דהוי איסור חל על איסור אבל בסתם אף דהוי אסור שלא כדרך הנאתן מ"מ להך מלתא לא קאי וצ"ע:

(טו) והנה הש"ך בס"ק י"ח כתב דה"ה שאר כלים שמבשלים בהם עכו"ם ג"כ אסור לחתות דיש בהן בלוע בב"ח ואם כן מתבשל הבליעה בב"ח וסיים ואינו אלא רק חומרא בעלמא וכ"כ הפר"ח והמ"י ולא ביאר הש"ך למה הוא רק חומרא בעלמא אי הטעם דכיון דקיי"ל בשבת לדעת הרבה מחברים אין בישול אחר בישול ולא בשבת נאמרה עד דנימא ביה שבת שאני מלאכת מחשבת אסרה התורה כ"א נלמוד ממקום אחר מצה מבושלת וכו' וא"כ כללא היא בכל דינים דאין בישול אחר בישול ומהכ"ת נימא בב"ח דכתיב לא תבשל והקפיד התורה על בישול דוקא דיש בישול אחר בישול ולכך לא הוי רק חומרא בעלמא ודבר זה הי' נראה בסברא אלא דקשי' מהא דאמרינן בגמ' לכך אינו עולה על השולחן אחד שיאכל בשר וגבינה כאחד שמא יעלה באלפס רותח והוי איסור תורה כמבואר בגמ' וזה ודאי דלא יעלה על השולחן בעת האוכל דבר שהוא חי וצריך בשולא וע"כ דכבר נתבשל רק יעלהו רותח וישים בו גבינה וש"מ דאף בכה"ג קרוי איסור דאורייתא ובישול דאי דרבנן עדיין הוי גזירה לגזירה וצ"ע: ולכן יותר נראה דבב"ח בלוע שהוא רק טעמא בעלמא בזה לא שייך בישול והתו' העלו במדין הגעילו יורות גדולות בני יומן ובפעם ראשון לא הי' במים ששים נגד הבלוע ומזה עשו טענה נגד ר"ת ע"ש. וקשה כלים שנשתמש בהו הא"י בשר בחלב דבכל הכלים צוה התורה להגעיל איך הגעילו הא בשלו בשר בחלב ועיין תוס' פסחים דכל הכלים הגעילו אפילו בלוע יין לנזיר ע"ש. ועיין לקמן צ"ב דעת הרמב"ם חלב שנפלה על בשר וא"י איזה חתיכה נוער הקדירה שיתפשט בכל חתיכות הא בלוע חלב חוזר להתבשל ע"י בשאר חתיכות ואיך יגרום בישול ואי דבטל בס' מ"מ החלב מתבשל בלחלח' בשר והוא אינו בטל והרי גורם בישול חדש מחתיכה לחתיכה ומזה נראה דבלוע שנתבשל כבר אין בו משום בישול וכולי האי לא אמרינן. ולכן כתב הש"ך דהוי רק חומרא בעלמא ודו"ק:

(טז) דאסורים בהנאה והיינו בכלי ראשון דאית ביה בישול תורה וכמ"ש הש"ך והא דלא קאמר הטעם דעובר לאו ל"ת ואי ע"י א"י מה בכך הא אמירה לא"י שבות מספקא ליה אי הוא בכל איסורים וצ"ל דמיירי דאינו ודאי דאין במים ס' לבטל טעם איסור ומ"מ אסורה בהנאה דספקא תורה להחמיר אבל לענין אמירה לא"י שבות ספיקא להקל ולכך הוצרך לומר דאסור בהנאה:

(יז) אין לשמש בו ועיין ת"ח כלל ע"ז דפעם א' ביקשו להשתמש בו והצריך מהרי"ל הגעלה ויש להבין כיון דאתה חושש דיש בו תערובת בשר וחלב ואין ס' לבטלו דאל"כ אף הכלי מותר א"כ איך יעבור על בישול בב"ח ואתה חושש לבלוע בכלי ואינו חושש לאסור לאו בישול בב"ח. והנה הרב הצ"צ הקשה הא מעורב בו אפר והוא נותן טעם לפגם ויפה דיבר כי הדבר ברור בלאג"י שעושין מאפר בו אפר הרבה עד שכל חיך יטעום דהוא פגום לגמרי והחולק ע"ז כחולק על מציאות המורגש: אמנם מבואר ברמב"ם פי"ד הלכה י"א מהלכות מ"א דאם עירב דבר מר ראש ולענה לתוך מאכל איסור או שהסריח והבאיש ובטל מאכילת אדם הרי זה פטור דה"ל שלא כדרך הנאתן אבל אם עירב דבר מר בקדרה בשר וחלב הרי זה אסור דחייב אפי' שלא כדרך הנאתן ע"ש: ובזה אמרתי בחידושי דרמב"ם נתן טעם דלכך אם האיסור מבאיש ובטל מאכילת אדם פטור דהוי שלא כדרך הנאתן ואלו בגמ' דע"ז קאמר הטעם דנבלה דחזי לגר קרוי נבילה ושאינו חזי' לגר לא קרוי נבילה משום דקשי' ליה לרמב"ם קו' התוס' ר"י דס"ל נט"ל מותר והיינו דבעינן חזו לגר ואלו גבי טומאה נבלה פסק ר' יוחנן טומאה חמורה עד לכלב וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' ט"א ותירץ התוס' לחלק בין איסור לטומאה לא ברירי ליה דהא הכל מחד קרא נדרש אם נבלה מוסב על לגר אשר בשעריך או לא ולכן ס"ל לרמב"ם דכל סוגיא דגמרא דע"ז הוא אליבא אוקמתא בפסחים פרק ב' דאין לוקין אלא כדרך אכילתן וא"כ צריך הטעם משום דלא חזי לגר. וביותר מ"ש המהרש"ל והר"י אבן לב בפירוש התוס' בשמעתתא שבועה שלא אוכל נבילות דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות אפילו שלא כדרך הנאתן נמי מחויב ועי' משל"מ בריש הל' מדע שהאריך בזה ולפ"ז שה בגמ' פריך מ"ט דר"ש דס"ל נט"ל מותר ל"ל משום דהוי שלא כדרך הנאתן דלר"ש מחייב וצ"ל דס"ל לר"ש נבילה דלא חזי לגר לא הוי נבילה וא"ש אבל לר' יוחנן דס"ל לא אמרינן נבילה חזי לגר לעומת זה אזיל לשיטתו דסבירא ליה אין לוקין אלא כדרך הנאתן ומאכל שהבאיש הוא שלא כדרך הנאתן ובהכי ניחא הא דמקשי' דפריך שם מ"ט דר"מ דנט"ל אסור ומשני דיליף מגעולי מדין ואידך לא אסרה תורה וכו' מ"ט דר"ש משני נבילה דלא חזי לגר ואידך ההוא למעט סרוחה מעיקרא ומקשה בממ"נ אם הוא סברת חוץ לאסור נט"ל א"כ ל"ל דר"מ יליף ממדין הא אין לו ראייה להתיר דנבלה בגר מוקי ליה לסרוחה מעיקרא ואם סברת חוץ להתיר מה פריך מ"ט דר"ש הא אין לו מקום לאסור דגעולי מדין אוקי בכלי בת יומא ולפי הנ"ל ניחא דלר"ש דכל איסורים חייבים שלא כדרך הנאתן מסתברא לאסור נט"ל לולי דיליף מן נבילה דחזי לגר ולעומת זה לר"מ דס"ל דאין לוקין שלא כדרך הנאתן מסתבר להתיר נותן טעם לפגם כמו שהוא באמת לרבי יוחנן ולכך צריך לומר דיליף מגעולי נכרים וא"ש. יהיה איך שיהיה עכ"פ הדבר מבואר ברמב"ם בב"ח אפי' נתן לתוך קדרה של בב"ח דבר הפוגם ביותר מ"מ אסור דחייב עליה שלא כדרך הנאתן אך בין תבין אשר לפניך ה"מ כשכבר נאסרה בב"ח אבל בשר שנפל לתוך חלב ודבר מר ג"כ עד שפוגם אינו נעשה איסור בב"ח כלל עד שנאמר שיאסור שלא כדרך הנאתן כי התורה לא אסרה התערובות רק כשנותנים זה בזה טעם לשבח אבל לא בפגם וכאותו שאמרו דרך בישול אסרה וצריך זה מזה לקבל טעם של שבח וז"ב ונכון לפניך בדין זה ולא תטעה: ועתה מזוקקים דברי מהרי"ל דעל הכירה אשר זב מקדרות בשר בחלב ונתבשלים שם במקומן דליכא אפר ונאסרו ואח"כ כשבאים לתוך המים עם אפר לעשות מהם לרחיצה מה בכך דאפר פוגמן בב"ח דכבר נאסר אינו מועיל פגומה כלל כמבואר להדיא ברמב"ם ולכך הצריך הגעלה. אך זהו לענין בשר בחלב שכבר נתבשל בהיות ע"ג כירה טרם שנתערב עמם אפר אבל מה שאנו באנו לדון ולומר איסור חדש יש כאן דעכשיו הם נתבשלים במי רחיצה וחוזרים ומתבשל' בב"ח זה אינו דעכשיו מתבשל עמם אפר דבר הפוגם ואין כאן בישול בב"ח שאסרה התורה דבעי דרך בישול בטעם לשבח ולא בזה שטעם בשר בחלב עכשיו לפגם כי אפר פוגמן וא"ש ולכך לא חש לאיסור בישול רק לאיסור בלוע מן בב"ח מקדם דתו לא מהני ליה פגם ודוק כי ברור הוא ומה עמקו מחשבתם וכמה מילי מעליותא נלמד מענינו והאמת ליעקב. וכתב הש"ך הא דשרי לחוף הראש בו משום דאינו נהנה מגוף איסור ולא הבנתי כיון דבכל איסורים חנ"נ וא"כ המים נעשה נבילה מחתיכה דאיסורא ואיך יהנה מהם לרחוץ ראשו דאסורים בהנאה ולא דמי לשימוש בכלי בלוע איסור בצונן דגופו של כלי נא נעשה וצ"ל דכולי האי לא אחמור ורוב פוסקים ס"ל חנ"נ בשאר איסורין דרבנן וא"כ הוי ספיקא דרבנן אם היה תערובת בב"ח ובפרט לפמ"ש שלא היה כדרך הנאתן ובפגם וכל חנ"נ ילפינן מבב"ח ובעינן דווקא בשבח כמ"ש הר"ן דבעינן דומיא בב"ח בכל אופניו:

(יח) נסיובי דחלבא וכו' ולדעת הראשון שהוא דעת התוס' כותח שעושין רק מנסיובי דחלבא רק מדרבנן אסור וכ"כ התוס' להדיא ונראה דגם בה"ג ס"ל כן ומיושב תמיהת התוס' עליו דמחלק לכך ביצים גמורות מותר בחלב דבשר עוף דרבנן דא"כ מה פשיטא דביעי בכותחא הא איכא למ"ד דבב"ח בעוף דאורייתא ולק"מ דכותח ודאי דרבנן וא"כ חזר הדבר דאין לאסור ודו"ק:

(יט) שיהיה ס' בחלב כבר תמה הש"ך בס"ק למ"ד נמה הא החלב נעשה איסור והוי מעמיד בדבר האיסור ואפילו באלף לא בטיל ומנלן לדחוק ולומר הואיל והוי רק מחמת מליחה וכבישה דלא הוי כגופו של איסור כמ"ש הש"ך ובאמת בתוספת ע"ז שם דף ל"ה ד"ה חדא וכו' הביא דהואיל ומולחין להקיבה בעור אוסר ר"י בן חיים הגבינות דבב"ח איכא דמלוח כרותח וצ"ל למה בחר בב"ח דהוא רק דרבנן ונפל ברברבתא דלדעת הרמב"ם וסייעתו ליכא בשל גוי בב"ח דאין איסור חל על איסור לגבי אכילה ולא בחר בפשוט דבולע טעם עור נבלה וצ"ל דא"כ אין איסור מחמת עצמו וכל חייל דמתירין הוא הטור דכתב כאן וכבר הקשו אהטור דכאן משמע דסותם כר"ת דמעמיד בס' ואלו בהלכות פסח בגבינות שהעמיד בחלא דשכרא פסק דמעמיד לא בטל כלל והמהרש"ל הניחו בצ"ע והד"מ תי' דוחק הש"ך דבמליחה לא אמרינן גופו של איסור ובאמת הי' נראה דוודאי ר"ת דס"ל מעמיד בס' ודאי דמודה דהמעמידין גבינות של נכרים הוא יותר מס' מעור קיבה כמ"ש הרמב"ם שחלב מן כל עדר מעמידים בעור וכך צ"ל בקטן כמות דאל"כ מה זה שנחלקו חיך אוכל יטעום ע"י קפילה רק ס"ל ג"כ כראב"ד וסייעתו דבשל א"י החמירו ולא מטעם מעמיד וס"ל דאין הבדל בין מעמיד לאינו מעמיד ולכך ישראל המעמיד בכה"ג סגי בס' ומודה ר"ת בשל א"י דאין מועיל ס' דלא הלכו אחר נ"ט. ובזה יובנו דברי תוס' שם ד"ה חדא דהקשו לר"ת דמחלק בין קרוש לצלול א"כ אף קודם חזרה ליכא למיתלי טעמא דאיסורא בהעמדת ע"י קיבה דהא נעשה בקרוש וזה לשיטתו אף קודם חזרה כפירשא ותי' התוס' דלא ימלט דלא נשאר בו מן הצלול דאין הנכרים בוררים כ"כ ועדיין קשה לכאורה חדא הא הך צלול אינו מעמיד ועוד לבטל הך צלול ברוב דהא דבר מועט הוא ועיין לקמן סי' צ"ט ס"ו בחלב שנתערב במים ע"ש ומכ"ש כשנצרף עמו הרוב של גבינות ג"כ דוודאי יש בו ס' לבטל הך מעוטא דצלול ודוחק לומר דהכל לשמואל דס"ל מין במינו לא בעל דמה קושי' הגמ' דשמואל יאמר הטעם קאי לכל תנאים וא"כ מאן דלא ס"ל מין במינו לא בטיל וכי יחלוק אגזרת חכמים להתיר גבינות נכרים וזהו נח לי לומר טעם כללי לכל תנאים משיאמר פרטי לחד מ"ד ומכ"ש דוודאי הך דצלול אסור הוא רק מדרבנן ובגמ' דחולין דצ"ט ע"ב ד"ה שאני כתבו התוס' דמה דאינו אסור רק מדרבנן לא ס"ל לר' יהודא דמין במינו לא בטל ושמואל כר"י ס"ל (ואמת בחדוד התלמידים אמרתי כי הגמ' הוכיח דע"כ שמואל אמר למילתא אליבא דנפשי' ור' יהודה מרא דמתניתין דמין במינו ל"ב והוא דקשי' קו' הרמב"ם הלא עור נבלה דבר מועט הוא ואיך יאסור כל חלב מעדר גדול וצ"ל דכזית עור הנכבש בחלב בולע כזית חלב ונעשה כבלה וחוזר ופולטו ומין במינו לא בטל ואוסר כל החלב וכך אמרו בגמ' בשמעתא דטיפת חלב חלב אמאי מותר נבלה היא ועיין במרדכי סוף כל הבשר דכתב ג"כ סברא זו ע"ש וא"כ ע"כ שמואל אמר למילתא לסברא דילי'. אך באמת קשה לומר כל הנ"ל דא"כ מה צריך ר"ת לומר דליתא לדידן מילתא דשמואל דקיימ"ל הלכה כריב"ל הא בלא"ה אנן קיימ"ל דמין במינו בטל וגם לזה צ"ל חנ"נ ושמואל ר"ל איפשר לסחטו מותר אפי' בב"ח ואין חנ"נ ודוחק לומר אליבא דר"י מרא דמתניתין זו אמרה דאיהו ס"ל שם חולין להדיא חנ"נ) אבל לפי הנ"ל ניחא דלא הלכו בשל עכו"ם אחר נ"ט כלל ולא מתורת מעמיד אתון רק הואיל דשל עכו"ם הוא וא"כ אף דצלול הוא דבר מועט דמיעוטא ואינו מעמיד כלל מה בכך איסורא דשל עכו"ם הוא ולא הלכו בו אחר נתינת טעם כלל ואסרהו ואין נ"מ במעמיד ושפיר הקשה הגמרא ולפי דעת ר"ת חדא בחברתה מישך שייך דהואיל דס"ל מעמיד בס' רק בשל עכו"ם לא בטל יתכן סברתה לומר ולחלק בין קרוש לצלול ותרווייהו הואיל של עכו"ם לא בטילים אבל אי אמרינן כרמב"ם וסייעתו דאין הבדל בין א"י לישראל רק מעמד לא בטל כלל לפ"ז לא יתכן חילוק ר"ת דקשה קושי' התוס' הא קודם חזרה נמי הא אין מעמידין רק בקרוש ואי דיש בו תערובות צלול הא זה אין מעמיד ואפי' מעמד מ"מ עיקר מעמיד הוא מקרוש והצלול בטל ולא שייך תירץ תוס' כלל וז"ב. וא"כ דברי הטור ברורים דודאי החמיר כדעת הרמב"ם וסייעתו דמעמיד לא בטל כלל וכך פסק בא"ח בהלכות פסח וגם כאן החמיר כדעת ר"ת בצלול דאסור רק תרתי חומרות להחמיר בצלול ולאסור ביותר מס' לא אמרי' והוי כסיל בחושך הולך דאם אמרינן כר"ת לחלק בצלול וקרוש מוכח כהנ"ל דמעמיד בס' רק בא"י החמירו ואם אמרינן כרמב"ם דלא בטל לא יתכן דין דר"ת וא"ש ודו"ק. אך לבי אנסני לומר דלא ס"ל לטור כלל כרמב"ם וסייעתו דמעמיד אפי' באלף לא בטל מדלא הזכירו עם הספר בפירוש ובא"ח שכתב בגבינות שהוקם בחלא דשיכרא דאוסר ראב"ן להשהותו בפסח כיון דאוקים חשיב בעיני' שם לא היה ס' נגד החלא דביותר מס' ודאי מהתורה בטל וא"כ לשיטת הטור מותר להשהות אותו כמו שבאמת תמה המ"א בסי' תמ"ב ע"ש אלא דלא הי' ס' והא דהוצרך לטעמא דמוקים חשיב בעיניה משום דה"ל נ"ט בר נ"ט תבואת החמוצה במי שכר ושכר בגבינות קודם פסח וה"ל נ"ט בר נ"ט דהיתר כדעת הטור בסי' תמ"ז ולכך כתב כיון דמוקים חשיב בעיני' כמבואר בגמ' דלא הוי בנ"ט רק כמו בעין וכמו הך שייפא דרב בדבר בעין לא שייך נ"ט בנ"ט ואל תפקפק לומר דשייך בשכר נ"ט בר נ"ט דאלו שכר יש בו ממש תבואה כי כך מפורש בהגהת הרא"ש בפרק שני דעכו"ם גבי קדירה שנתן בו שכר דהוא נ"ט בר נ"ט דשכר גופי' רק נ"ט מיקרי והדברים ברורים ומ"מ גם הנ"ל אמת ויציב:

(כ) ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום וכו' עיין ש"ך דנגרר אחרי דברי רמ"א בד"מ דלא הוי נ"ט בר נ"ט דהוי כפרש. ואני איני מבין דבריהם ומנלן זה לומר דפוגם מה דאמרו דהוי כפירשא היינו הרצון כמעוכל ואין אנו דנין בו דין חלב רק מימא בעלמא הוא אבל שיפגום הטעם שמקבל זהו לא שמענו ומנלן דנרוע יותר ממים דאלו היה מים היה אוסר והיא מותר ובפרט לדעת האומרים דאם היה מתחלה צלול אף דעכשיו קרוש מ"מ דין צלול יש לו ומי יתן ואדע אם היה צלול מתחלה אף רגע אף הוא בתכלית הקרישה אינו פוגם הטעם בשר שמקבל ואם היה קרוש מתחלתו פוגם הטעם יאמר נא איש נבוב וילבב ההבדל ואם כי יש הבדל כי על זה תורת חלב ולא על זה מה ענין זה אם הוא פוגם הבשר או לא. ובאמת בהמרדכי הביא תשובת רשב"א דס"ל כן הוא ס"ל כדעת המורים שהביא רש"י דה"ל נ"ט בנ"ט והיינו דס"ל כחד לישנא ברש"י בשמעתא דנ"ט בר נ"ט דאפי' אם בישל בשר בקערה מותר לאכול בה כותח ודייק ליה מהך עובדא דרב ועיין חדושי רשב"א דהביא האומרים כן ומיישב דלא תקשי להו מהך קדרה שבישל בו בשר וכו' אבל לפי דקיי"ל דכה"ג לא מיקרי נ"ט בר נ"ט לא ידעתי טעם למה נשתנה זה ואדרבה כפי מ"ש בטור בא"ח בשיכרא ס"ל בדבר המעמיד לא שרינן כלל נ"ט בר נ"ט. ולכן נראה דבלא"ה כבר כתבתי דיש להבין בתוס' דכתבו בשם ר"י בן חיים לאסור הואיל הוי בב"ח ושביק איסור תורה של נבלה ומש"ל קשה לומר דתוס' לא זכרו כלל דעת רמב"ם דמעמיד באלף לא בטל רק ס"ל בס' ובשל א"י החמירו כמש"ל דהביאו סתם דעת ר"י בן חיים אפילו דאיכא ששים ובאלף לא בטל ואי ס"ל בשל א"י החמירו עדיין יש לאסור משום בלוע דנבלה וא"כ קשה לומר דדעתו כרמב"ם מה דלא מצינו זכר לו בתוס'. לכן נראה דהך מעמידין בקיבה חלב לגבינות וכי מניחין אותו בו כ"ד שעות עד שיהי' כבישה מעל"ע הלא בקט זמן בעונה א' תיכף הגבינות וחלב נקפה ומעולם א"צ מע"ל ולא שמענו בפוסקים דהצריכו העמדה שיהי' עור והקיבה כבוש בחלב מע"ל אלא כיון דאוקי' ועשה פעולתו תיכף אוסר אפי' בלי מע"ל דפעולתו ניכרת בהעמדה ותיכף אוסר כאלו היה בחמין ובלא"ה צריך לומר כן לשיטות הפוסקים דסוברים דזולת חומץ וציר ליכא כבישה בצונן כלל וא"כ למה יאסור העמדה (וצ"ל כמ"ש) וא"כ א"ש בשלמא חלב צלול החלב נאסר ונ"נ וא"כ היא המעמיד לאוסר כנ"ל משא"כ בקרוש החלב אינו נאסר דהוי רק פירשא וטעם בשר הבלוע בו אינו מעמיד וא"כ אינו אוסר לחלב גבינות בצונן דלא חשיב בעיני' כיון דלא מוקי בעינו וא"ש. וזהו הוא ג"כ טעם של ר"י ב"ח דנתן טעם לאיסור בב"ח דאז החלב נאסר והוי לי' מעמיד משא"כ משום טעם נבלה אין החלב קרוי איסור בעין וטעם אינו מעמיד וא"ש והוי רק צונן לכן נראה לדינא ברור דאם העמיד ולא נכבש מע"ל אז מותר כפסק הטור ורמ"א אבל אם כבוש מע"ל ה"ל נ"ט בר נ"ט לאיסורא ובלא"ה הרבה מחברים דאסרהו כמ"ש הב"י ודו"ק:

(כא) ונקרש יש לו דין צלול ובתוס' הנ"ל משמע כן דהקשו לשמואל אף קודם חזרה צ"ל דמעמידים בעו' דקיבה קרוש ולכ"ע פירשא הוא וקש' למה הקשו כן לשמואל ולא בפשוט אמילתא דר' יהושע במשנה דנתן מעם קודם חזרה דמעמידין בקיבה הא מעמידין בקרוש ולעולם נדון כפירש' ולכן נראה דמה בכך דמעמידין בקרוש הא בשעת שחיט' יש לחוש דהיה צלול ואי דספיקא הוי קודם חזרה ס"ל דמתורה אסור וא"כ ספיקא של תורה לחומרא אבל בגמ' דהקשה שמואל אדשמואל מהך מילתא דמעמידין בעור להך דס"ל קיבת נכרי נבלה וברור דזה דאמר שמואל מפני שמעמידין בעור אמר על המשנה ובמשנה איירי לאחר חזר' דקודם חזרה נאמ' טעם אחר וא"כ צ"ל דהמקשה ס"ל דגם הך דקיבת נכרי לאחר חזרה נשנית ולכך פריך אהדדי והגמ' משני חד קודם וחד לאחר חזר' וצ"ל דס"ד אף לאחר חזרה יש איסור וק' איך ס"ד דיש איסו' לאחר חזרה הא מבואר בקיבת עולה ששורפה חיה וצ"ל מדרבנן אסור וכמו שאמרו שם באמת לא נהני' ולא מועלי' ולחלק בין קדשים ולומר דבקדשים החמירו לא ס"ל ולפ"ז דהוא רבנן שפיר פריך התוס' כי אסו' מדרבנן בצלול והם מעמידים בקרוש ואף דהוא ספיקא אולי בעת השחיטה היה צלול הא הוי ספיקא דרבנן לקולא ודברי התוס' נכונים וברורים: ואין להקשות כיון דהך מילתא דקיבת נכרי נבלה אף בס"ד ס"ל דהוי רק מדרבנן א"כ מהקשיא לי' הא התוס' כתבו שם בחולין דלכך נקט בעור נבילה ולא משום בב"ח דזה הוא דרבנן ומחשש איסור דרבנן לא אסרהו מספק קושיא זו בלא"ה צריך ישוב דברור בס"ד ס"ל לשמואל רק איסור דרבנן וצ"ל דודאי רוב עכו"ם מעמידין רק בקיבה או בעור הקיבה ולכך במסקנא דקיבה מותרת א"כ פשיטא דהוי ספק אי העמיד בעור או בקיבה ואלו הוי רק חשש דרבנן הוי ספיקא להקל משא"כ להס"ד דהקיבה ג"כ אסור' אף דהוא מדרבנן מ"מ ליכא כאן ספק דהא רובא דמעמידין בכך ומה תאמר אולי בעור פשיטא דאסור ואתה מוסיף איסור ולק"מ ודו"ק. ועיין תשובת מהרי"ט לי"ד סי' ג' ושגה בהבנת התוס' בדברים רבים והאריכות ללא צורך:

(כב) אבל המעמיד וכו' זהו דעת ר"י בן מגאש ולא ס"ל החילק הראב"ד דבשל עכו"ם החמירו וכתב המ"א דלכך לא פסק הרמב"ם כהנך טעמ' דנזכר בגמ' דא"א בלי צחצחי חלב או שמחלק פניה בשמן חזיר דלדידהו יקש' לבטל ותמה היש"ש וכי להנך אמוראי הי' קושי' זהו בהעלם דבר ונראה דהך מ"ד דתלה הטעם משום צחצחי חלב ס"ל מין במין במשהו ולק"מ והך בשמן חזיר נראה דודאי אינו אוסר רק כדי קליפה או נטילה כדאמרינן בקרבן פסח סכו בשמן של תרומה דסיכ' משהו עבדי לי' וא"כ לא שייך בישול כי הקליפה אסורה ומי ימסור לכל א' לקלוף הגבינה ולכך אסרהו חכמים לגמרי אך הא ברור דגבינה צונן רק הם מרתחין שמן חזיר להחליק פני' וא"כ ה"ל חם לתוך צונן דאינו בולע כלל ואי אדמיקר לי' בלע קליפא בעי כבר כתב המ"א שהוא רק חומרו' א"כ לא אסרהו חכמים בשביל כך לגבינות כמ"ש התוס' גבי בב"ח וצ"ל הך מ"ד ס"ל כרב דעילאי גבר וא"כ מדינא אסור ושפיר חששו חז"ל אבל לפי דקיימ"ל דתתאי גבר א"כ ליתא לחוש לזה ודברי הרמב"ם נכונים ולק"מ:

(כג) הוי זה וזה גורם ומותר הש"ך וכן הט"ז העלו דמיירי דאין באיסור לבד להעמיד אבל אם יש באיסור לבד להעמיד לא הוי זוז"ג כלל ונכון הוא וכ"כ התוס' להדיא בע"ז דף ס"ח ולר"ש וכו' דאין זוז"ג מותר כשכל אחד יוכל לפעול פעולתו וכן הרמב"ם פסק בפט"ז מהל' מ"א דעיסה מתוקנת שנפל לתוכו שאור תרומה והיה בה כדי להחמיץ אסור ש"מ דלא אמרינן בכה"ג זוז"ג: ואולם התוס' בפסחים דף כ"ז בהא דתנן בין שנפל איסור תחלה או סוף לעולם אינו אוסר עד שיש בו כדי להחמיץ דייק רשב"א מילת בו דהוא לבדו יכול להחמיץ מותר ופי' המהרש"א דס"ל דהוי זוז"ג ופליג על התוס' מס' עכו"ם: ולי נראה דלא מן שם זוז"ג דעת רשב"א להתירו רק מטעם דה"ל נטל"פ כיון דיש בהיתר כדי להחמיץ וכן אמרו שם בעכו"ם לר"ש דלכך מתיר וא"ש ואין כאן מחלוקת ודו"ק:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.