פני יהושע/שבת/כא/א

פני יהושע שבת כא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמ' בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים כו' מי גזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו. ויש לדקדק מ"ש דשביק אביי לפתילות ולא קמיבעיא ליה אלא אשמנים לחוד הול"ל פתילות ושמנים ועוד דאביי גופא הדר מותיב ליה לרבה מפתילות אשמנים ועוד כיון דאביי הוי ידע הך ברייתא א"כ מעיקרא מאי קמיבעיא ליה. ונ"ל ליישב דאביי שפיר הוי ידע דלענין פתילות אפילו בלא טעמא דגזרה יש לאסור דכיון דטעמא דפסול פתילות מפני שהאור מסכסכת בהן אפשר דלא מהני מה שנתערב במין אחר דאכתי האור מסכסך על ידי הפתילה הפסולה ובהכי פליגי רבנן ורבי שמעון בן גמליאל ומשום הכי לא קמיבעיא ליה אלא בשמנים שטעמן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה ומש"ה כיון שנתערב בו שמן כשר ממילא האור נמשך אחריו אלא דאכתי מיבעיא ליה אם יש לאסור משום גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו ובתר דפשיט ליה רבה אין מדליקין מ"ט לפי שאין מדליקין אלמא דפשיטא ליה לרבה טובא דשייך הך גזירה כמו שפירש"י ובהא שפיר קא מותיב אביי לרבה מהך ברייתא דפליגי רבנן ורשב"ג דנקטינן מיהא דרשב"ג מתיר אפילו בפתילות החמורים מן השמנים מטעמא דפרישית וממילא שמעינן נמי דרשב"ג לית ליה הך גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו א"כ לפ"ז מצינן למימר דרבנן נמי לית להו הך גזרה ומה שאסרו בפתילות היינו מפני שהאור מסכסכת בהן כדפרישית אם כן מקשה שפיר לרבה דפשיטא ליה האי טעמא דגזירה כנ"ל ועיין בסמוך ולפ"ז יש ליישב קושיית התוס' ודו"ק:

שם הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת כו'. ועיין מ"ש בזה בדף הקודם בספ"ק:

בתוס' בד"ה שמחת בית השואבה שאני תימא היכא שרי להדליק כו' ואמר בפ"ב דקידושין בגדי כהונה שבלו מועלין בהן עכ"ל. וקשיא לי על תמיהתם שהרי כתב רש"י ביומא ד' ס' דמה שמועלין בבגדי כהונה שבלו היינו דוקא בבגדי בוץ של כ"ג ביה"כ דאע"ג דקי"ל שאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו אפ"ה גלי רחמנא בהנך בגדים דמועלין דכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה משא"כ בבגדי כהן הדיוט דלא שייך מעילה כלל בין קודם שבלו ובין לאחר שבלו קודם שבלו משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא שם בקידושין ולאחר שבלו משום שכבר נעשה מצותו ובבגדי כהן הדיוט לא כתיב והניחם שם. ולפ"ז לא מקשי התוס' הכא מידי דהא ע"כ הכא בשמעתין בבגדי כהן הדיוט איירי למאי דס"ד דשייך בהו כלאים ובבגדי בוץ הרי כשרים להדליק אפי' בשבת כדמשני הכא לא בבוץ ולעולם דאיירי בשאר בגדי כהן הדיוט גם כתונת ומכנסיים וא"כ לא שייך בהו מעילה ויש ליישב ע"פ מה שהעליתי בחידושי קידושין שם בלשון הגמרא בהא דקאמר ת"ש בגדי כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אע"ג דלא בלו שכתבתי שם דרש"י ביומא לא כתב כן אלא לענין דליהוי שני כתובים ע"ש באריכות:

בא"ד והא דאמר בוררת אשה חטין כו' ומיהו בירושלמי דייק מהכא כו' עכ"ל. ולענ"ד שפיר הוי מצי לפרש בוררת ממש אפ"ה אין בו מעילה דכיון שהותר להדליק באותן הפתילות דחשיב כצורך קרבן א"כ הרי כבר יצאו מקדושת בגדי כהונה דגלי בהו קרא דשייך מעילה אף לאחר שנעשה מצותו כדפרישית א"כ הרי כבר נתחללו ויצאו לחולין וקיי"ל אין מועל אחר מועל אפילו למ"ד במסכת מעילה דבכלי שרת יש מועל אחר מועל מ"מ כבר כתבתי בחידושי קידושין שם בכוונת חידושי הריטב"א דבגדי כהונה לא דמי לכלי שרת בהך מלתא כיון שאין מביא אחרים לידי קדושה ע"ש מילתא בטעמא. וליכא למימר דאפ"ה אין לפרש בוררת ממש דנהי דמעילה ליכא אכתי איסורא מיהא איכא כדאיתא בפסחים דף כ"ו דא"כ האיך כתבו דמדייק מינה בירושלמי דקול ומראה אין בהן משום מעילה ומש"ה בוררת ממש הא אכתי איסורא מיהא איכא דהא אהך מילתא גופא דקול ומראה וריח מסיק לה הש"ס התם בפסחים:

מיהו יש ליישב שיטת הירושלמי ע"פ מה דפרישית בסמוך דבלא"ה לא שייך מעילה לאחר שכבר נעשה מצותו אלא מגזרת הכתוב דחידוש הוא בבגדי כהונה וא"כ לאחר שיצאו מקדושת בגדי כהונה וניתנו להדליק בשמחת בית השואבה דחשיב כצורך קרבן מ"מ כבר יצאו מידי מעילה דאורייתא ולית ביה אלא איסורא מדרבנן וכיון דקול ומראה בלא"ה ליכא אלא איסורא דרבנן א"כ הו"ל תרתי מדרבנן מש"ה אשה בוררת לכתחלה כנ"ל ועיין מ"ש בזה שם בחידושי פסחים ודוק היטב:

בא"ד וקשה לר"י כו' דהוי ככרך דבר שמדליקין כו' ובשבת הוא דאסור שמא ידליק בעינייהו כו' ונראה לר"י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביעית כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם דוחק מאוד דהא בעיקר האבעיא לענין שמנים קאמר מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא אלמא דאפילו ע"י תערובת כל שהוא פשיטא ליה דיש להתיר אי לאו טעמא דגזרה. מיהו למאי דפרישית בלשון הגמרא לחלק בין שמנים לפתילות דלענין פתילה אסרו רבנן אף בכרך דבר שמדליקין אפילו בלא טעמא דגזרה אלא מפני שהאור מסכסכת ע"י פתילה הפסולה א"כ אין מקום לקושיית התוספת דהא האי טעמא שייך אפילו במקדש ואדרבא במקדש יש לעשות יותר מצוה מן המובחר לענין שלא יסכסך האור כלל ויש ליקח פתילה יפה דאין עניות במקום עשירות משא"כ בשבת דזימנין שאין לו שמן אחר אפ"ה אסור כנ"ל. ובעיקר קושיית ר"י שהביאו התוספת על לשון התרצן אע"ג דעיקר הקושיא שייך על לשון המקשן נראה לי משום דמעיקרא הוי ס"ד דהאי מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהן שהיו מדליקין בהם לאו דוקא לשמחת בית השואבה לחוד איירי אלא כ"ש להדלקת מנורה ממש דשייך בהו טפי לב ב"ד מתנה כדי שישארו הבגדי כהונה שבלו בקדושתן להדלקת המנורה דקיי"ל מעלין בקדש. וא"כ לפ"ז תו לא שייך קושיית ר"י דכיון דבהדלקת מנורה כתיב להעלות נר תמיד ודרשינן כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא ע"י דבר אחר וא"כ איכא למימר דגזרת הכתוב הוא שלא יעשה כלל מדבר שהאור מסכסכת בהן אפילו ע"י תערובת דאכתי ע"י דבר אחר קרינא ביה משא"כ בשבת דעיקר טעמא דפתילות פסולות אינו אלא משום גזרה דרבנן שמא יטה מש"ה הוי שרי ע"י תערובת אי לאו משום גזרה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מבגדי כהונה משא"כ השתא בדברי התרצן דמשני שמחת בית השואבה שאני אלמא דלא איירי מתני' דמכנסי הכהנים אלא בשמחת בית השואבה לחוד א"כ מקשה הר"י שפיר דבלא"ה לא שייך חששא דפתילות פסולות כלל כיון דהוי ע"י תערובת והוי ליה ככרך דבר כו' כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת. וקשיא לי תינח כולהו שמנים ופתילות דאסירי בשבת משום שמא יטה לפי שאין דולקין יפה שייך לאסרן בחנוכה אף בחול כיון דס"ל כבתה זקוק לה אלא בשמן שריפה דלא מיתסר אלא משום שמצוה לבערו וחיישינן שמא יטה כדלקמן א"כ אין שום טעם לאסור בחנוכה. מיהו בירושלמי סוף מס' תרומות איתא להדיא דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה אלא דמסיק שם אם אין לו שמן של חולין מדליק בשמן שריפה וא"כ מבואר דהיכא שיש לו שאר שמנים של חולין אסור להדליק בשמן שריפה והשתא א"ש דהא כל הני שמנים ופתילות דאסר רב הונא ע"כ היינו היכא דיש לו שמן אחר דכיון דטעמא דידיה משום דכבתה זקוק לה ושמא יפשע כפירש"י וא"כ מילתא דפשיטא היא דהיכא שאין לו שמן אחר שמותר להדליק באלו ולא יהא ספקו חמור מודאי. אלא דלפ"ז לכאורה קשה להיפך לרב חסדא ואינך אמוראי דאמאי מדליקין בהן בחול משום דכבתה אין זקוק לה ואכתי תיקשי שמן שריפה איברא דלא קשה מידי דהא רב חסדא מפרש לקמן דשמן שריפה בשבת נמי שרי ומתני' מוקי לה בי"ט שחל בע"ש ומסקינן לקמן תניא כוותיה דר"ח וא"כ לא איירי הכא כלל משמן שריפה משא"כ לרב הונא לא מצינו לפרש כן דא"כ הוי מימרא דרבה לקמן דלא כמאן וכ"ש לקצת ספרים דגרסי בשמעתין אמר רבה מ"ט דרב הונא ולמאי דפרישית א"ש כנ"ל נכון:

אלא דאכתי טעמא דירושלמי לא ידענא ולפי פשט לשון הירושלמי משמע דאיירי בישראל שמדליק שלא ברשות כהן דאע"ג שהן של ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אפ"ה אסור בהנאה לישראל אלא כיון דמצות לאו להנות ניתנו וקי"ל דנר חנוכה אסור בהנאה מש"ה שרי בשאין לו שמן אחר וכן מצאתי בפירוש ספר לחם משנה על משניות והשתא א"ש טובא דלרב הונא דמותר להשתמש לאורה אסור להדליק בשמן שריפה ואע"ג דאכתי לכהן שרי אפ"ה לא פסיקא ליה ולהנך אמוראי דס"ל אסור להשתמש לאורה שרי. אלא דלכאורה היה נ"ל עוד טעם אחר דשמן שריפה אסור להביאו לבית הפסול או להפסידו וכיון דקי"ל מותר השמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו הרי מפסידו ומביאו לבית הפסול ואין להאריך יותר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי הא דתני רמי בר חמא לעיל בסמוך פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת אין מדליקין במקדש ולכאורה שמנים כדי נסבא דהא אין מדליקין במקדש אלא שמן זית בלבד ולפמ"ש א"ש דאתא למעוטי שמן שריפה דאין מדליקין במקדש דאפילו למ"ד טומאה הותרה בציבור ושרי להדליק בטומאה אפ"ה אסור להדליק שמן שריפה במקדש משום שמביאו לידי פסול שאסור בהנאה ולהשתמש לאורו כן נ"ל נכון. ועוד אבאר בזה לקמן בסוגיא דשמן שריפה ודוק היטיב:

אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה. ופירש"י דחיישינן דלמא פשע ולא מתקן לה. ולכאורה שפת יתר הוא דבפשיטות הו"מ לפרש טפי דחיישינן שמא ישכח מלתקן והנראה בזה דרש"י בא ליישב קושיית התוספות דמנ"ל דטעמא דר"ה בשבת משום דמותר להשתמש לאורה דלמא בשבת נמי משום דכבתה זקוק לה וכ"ש דאסור טפי כיון דבשבת אם כבתה אי אפשר לתקן וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דלכ"ע אם כבתה באונס וישכח מלתקן לית לן בה כיון דסתמא לא שכיח שיכבה דהא בשבת דעלמא נמי לא אסרינן להו משום האי חששא דשמא יכבה ויתבטל שלום בית אלא משום שמא יטה. ולפ"ז ע"כ דעיקר טעמא דר"ה דאוסר בחול היינו משום שמא יפשע מלתקן משום דאתי למיטעי וסבר דכבתה אין זקוק לה ובאמת זקוק לה וא"כ לא שייך האי טעמא בשבת כיון דא"א להדליק א"כ אם יכבה אנוס הוא וכיון דלא שכיח שיכבה ליכא למיחש ביה אע"כ דאיסורא דשבת משום דמותר להשתמש לאורה כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ומותר להשתמש לאורה וא"ת מנ"ל לרבה כו' כבר כתבתי ליישב קושיא זו לפי שיטת רש"י. והנראה מזה דהתוספות לא נחתו לפרש כפירש"י דטעמא משום שמא יפשע אלא משום שמא ישכח והיינו דקשיא להו דכ"ש דבשבת יש לחוש טפי דע"כ לא ידליק אלא דלפ"ז לא משני התוס' שפיר דדייק מדקאמר בין בחול ובין בשבת ע"כ דבשבת איכא נמי טעמא אחרינא ולפ"ז ע"כ מפרשי למימרא דר"ה בדרך זו ואצ"ל זו וא"כ הו"מ למימר בפשיטות במימרא דר"ה בחד טעמא דכבתה זקוק לה ואפ"ה קאמר שפיר זו ואצ"ל זו דלא מיבעיא בשבת דאסור כיון דאם יכבה ע"כ דלא ידליק אלא אפילו בחול דאיכא תקנה להדליק אפ"ה אסור שמא ישכח לחזור ולהדליק ואפשר דעיקר כוונת התוס' בתירוצם דאכתי הו"ל למינקט סתמא אין מדליקין וממילא ידעינן דאסור בין בחול ובין בשבת אע"כ דקאמר ר"ה לישנא יתירא לאשמעינן אגב אורחא טעמא דמותר להשתמש לאורה ונפקא מיניה נמי טובא לר"ה לדינא דבחול אפילו לר"ה מותר מיהא להדליק בכל השמנים בשאין לו שמן אחר כדפרישית משא"כ בשבת דאסור נמי מטעמא דמותר להשתמש לאורה וחיישינן שמא יטה אם כן פשיטא דאסור בכל ענין אפילו כשאין לו שמן אחר ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.