פני יהושע/שבת/ד/א

פני יהושע שבת ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פיסקא פשט העני את ידו אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' על ד' וליכא וכתבו התוספות דפשיטא ליה לתלמודא הכי משום דמסתמא כך היה במשכן או משום דקרא דאל יצא משמע הכי. וקשיא לי על פירושם דאם כן מאי משני הש"ס ר"ע היא או רבי או אחרים דאכתי תקשי הך קושיא גופא אהנך תנאי ומאי אולמא הך ברייתא דיחידאה טפי מהך סתם מתני' דידן דסברה בפשיטות דלא בעינן. ואטו הנך תנאי כיפי תלו להו ובלא"ה לא ידענא מי הכריחם לפרש כן דהא בפשיטות מצינו לפרש דמסוגיא דעלמא מקשה הש"ס בפשיטות כדאשכחן כה"ג טובא בש"ס ואם כן כיון דלקושטא דמלתא קי"ל בכמה דוכתא דבעינן מקום ד' על ד' היכא דלא שייך שום חשיבות מקום או דמחשבתו משוויא ליה מקום כמימרא דרבה ורב יוסף שהביאו התוספת לקמן בשמעתין בד"ה אלא אמר רב יוסף וא"כ למאי דס"ד השתא דבידו ליכא שום צד חשיבות ודאי מקשה שפיר אכל הנך אמוראי ואסוגיא דעלמא ודתלמודא דתיקשי להו מתניתין דהכא ואהא משני שפיר דפלוגתא דתנאי היא וקמה לה מתניתין דלא כהלכתא. ולבסוף מסיק רבא דידו של אדם חשובה. ועוד דלענין ידו של אדם בר"ה ודאי בלא"ה מקשה שפיר טובא בפשיטות דכיון דלא הוי מקום ד' על ד' הו"ל מקום פטור דנהי דהיכא דהוי מקום ד' על ד' באדם ואין גבוה י' לא שייך לומר דהוי ככרמלית מהטעם דמסיק הרשב"א ז"ל בחידושיו מק"ו דאין כרמלית בכלים וכ"ש באדם מ"מ לענין מקום פטור משמע לכאורה דאין לחלק למאי דלא ס"ד דידו של אדם חשובה:

מיהו ע"כ ליתא לסברא זו דאם כן לא הוי משני הש"ס שפיר דר"ע או רבי היא דהא במלתייהו לא שייך הך מלתא דמקום פטור אע"כ דפשיטא לתלמודא טובא דלא שייך נמי מקום פטור בידו של אדם דודאי לא בטלה לגבי הרשות וכמ"ש לעיל במימרא דאביי. אבל אכתי קושיא קמייתא קשיא. והנראה מזה דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן בשמעתין ד"ה באילן דשקלא וטריא דשמעתין שייך נמי ארשות היחיד כדמשמע נמי לכאורה דקאי אהך פיסקא דפשט העני דאיירי דידו של בע"ה היא ברשות היחיד ואפי' הכי מקשה אמאי חייב. ולפ"ז צ"ל דסברי התוס' דלקושטא דמלתא לענין רה"י קי"ל דלא בעינן מקום ד' על ד' לענין הנחה כסברת כמה פוסקים שהביא הרב המגיד פי"ד מהלכות שבת וכסברת הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. אלא שהוא סובר דהשקלא וטריא בשמעתין נמי לא קאי ארה"י ע"ש באריכות ולשיטת התוספת ע"כ סוגיא דשמעתין קאי נמי ארשות היחיד כמ"ש להדיא בד"ה באילן. מיהו לענין פסק הלכה איכא למימר דסברי כהרשב"א דלמסקנא מיהת ברה"י לא בעינן כמימרא דרב חסדא דלקמן דף ה' ע"ב בנעץ קנה וכדמשמע נמי מלשונם שם דף ח' בד"ה אמר אביי ולפ"ז שפיר הוצרכו לפרש כאן דהא דמקשה מעיקרא בפשיטות אמאי חייב בין אעקירה ובין אהנחה אפילו ברה"י ע"כ היינו מסברא דמסתמא כך היה במשכן או מקרא דאל יצא כן נ"ל לפי פירוש התוס' אלא דאכתי לא אתי שפיר הא דמשני הא מני ר"ע היא או רבי היא דמאי אולמייהו מסתם מתניתי' כיון דמסברא מקשה כמו שדקדקתי בתחלת דברי:

ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה היינו לפי מה שראיתי בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין שכתב ג"כ כל' התוספת והוסיף עוד טעם אחר כמו שאבאר בסמוך ומדבריו מבואר להדיא דאלשון המקשה דהכא קאי. משא"כ לפי לשון התוספת ז"ל שלפנינו אין צורך לכל זה. ובפשיטות מצינו לפרש דבריהם שהוצרכו לכך אף לפי המסקנא דקי"ל דבעינן הנחה ועקירה מע"ג מקום ד' ומה טעם יש בדבר והוצרכו לאהדורי אטעמא דמשכן או דהכי משמע קרא דאל יצא. ואם כן כל מה שכתבתי כאן היינו לפרש שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו. וכן נראה מל' המהרש"א ז"ל שהבין בכוונת התוספת כאן דאסברת המקשה דוקא קאי:

בתוס' ד"ה והא בעינן כו' אור"ת דאין רגילות כו' ומסתמא כן היה במשכן כו' ואע"ג דבמושיט סתמא דמילתא הכי הוא וכן היה במשכן כמ"ש התוספת לעיל דף ג' בד"ה בעשותה דעיקר חיובא דמושיט היינו שמושיט ליד חבירו ולא כשמניחו על רה"י ע"ש אפ"ה מקשה הכא שפיר דלענין הוצאה דאיירי מתניתין אין לחייבו כשנותנו ליד חבירו. כיון דהוצאה כה"ג לא היה במשכן והוצאה ודאי לא ילפינן ממושיט לכ"ע ואהא משני רבה שפיר דמתני' כ"ע היא והיינו לבתר דפשיטא ליה לרבה דר"ע נמי לא יליף זורק ממושיט ואפ"ה מחייב למטה מעשרה בזורק משום קלוטה אלמא דלא בעינן ד' על ד' ומכ"ש דאתי שפיר טפי כל השקלא וטריא דהכא לענין רשות הרבים דהא במושיט גופא לא אשכחן הנחה ליד חבירו אלא ברשות היחיד וא"ש נמי טפי לענין עקירה דאפילו במושיט נמי לא אשכחן ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה אבל למעלה מעשרה כו' א"כ לימא נמי הכא אבל למעלה מיו"ד לכ"ע חייב כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דמעיקרא מאי סלקא אדעתא דתוס' כלל דנימא לכ"ע חייב כיון דבההיא מתניתין גופא דפליגי ר"ע ורבנן בר"פ הזורק קתני בהדיא דמושיט חייב וזורק פטור כמו שכתבו התוספת בסוף הדיבור אף שהיה בלבי ליישב בכמה דרכים אלא שכולם לא ישרו בעיני משום דבלא"ה מגומגם לשון התוספת בסוף הדיבור במה שכתבו דאם כן הא דתנן לקמן בהזורק ומה לשון לקמן בהזורק ותיפוק ליה דאיבעיא דרבה אהך מתניתין גופא קאי. ויש ליישב בדוחק לפמ"ש התוס' בר"פ הזורק דאיכא מ"ד דלא גריס כיצד וא"כ הך דגזוזטראות בבא בפני עצמה היא:

בד"ה דר"ע סובר ילפינן כו'. וא"ת הא ע"כ זורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה לא היה במשכן דאם היה במשכן כו' עכ"ל. כאן נמי יש לתמוה מה הוצרכו להוכחה זו ותיפוק ליה דבמתניתין גופא מסיק דמושיט חייב וזורק פטור שכן היתה עבודת הלוים במשכן שמושיטין הקרשים מזה לזה אבל לא זורקין ונהי דהוי אפשר לומר דבהא גופא פליגי ר"ע ורבנן אפשר דס"ל דהוי במשכן מ"מ מה זה שכתבו התוס' ומ"ט דרבנן דפטרי דהא רבנן מסקו טעמייהו להדיא דזורק לא הוי במשכן:

אמנם כן נלע"ד ליישב קושיית התוספת בענין אחר כשנעמוד על עיקר הדבר בהא דמחייבינן מושיט למעלה מעשרה מרה"י לרה"י דרך ר"ה משום שכן היתה עבודת הלוים וקשיא לן בגווה מה נתינת טעם הוא זה דאע"ג דהוי במשכן אפ"ה אין סברא כלל לחייב במה שאינו מלאכה כלל וכיון דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומרה"י לרה"י נמי לא מקרי מלאכה כלל אע"ג דודאי היה במשכן אפ"ה שרי כיון דלא מקרי מלאכה ואם כן ה"נ דכוותיה ואטו מי לא אשכחן כמה דברים שהיו עושין במשכן ואפ"ה שרי היכא דליכא מלאכת איסור כלל וזה א"צ לפנים וכמו שאבאר לקמן דף הסמוך גבי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ע"ש וכה"ג גופא קשיא לי אהא דאמרי' לקמן פ' המצניע דף צ"ב אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ואכתי אמאי ליחייב כיון דקי"ל למעלה מיו"ד מקום פטור הוא ומאי קעביד. והנלע"ד בכל זה הוא משום דאשכחן דרחמנא קריה למלאכות נושאי המשכן וכליו עבודה עבודת משא בקראי טובא וכתיב נמי להדיא כל הבא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד ואמשא בני קהת דכתיב בתריה קאי א"כ א"ש דכיון דעיקר עבודת בני קהת היה בכתף למעלה מעשרה ואפ"ה קריה רחמנא מלאכה ועבודת משא אלמא דבכה"ג הוי מלאכה וכה"ג לענין מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה מה"ט גופא. דלכאורה לא אשכחן לבני מררי שום מלאכת עבודת משא אלא במה שהיו מושיטין הקרשים וא"כ איכא סברא מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה טפי ואי משום דלמעלה מעשרה לא איכפת לן דהא דלמעלה מעשרה בר"ה מקרי מקום פטור היינו משום דאין דרך רבים להשתמש למעלה מעשרה דרך הליכתן דרוב תשמישי בני אדם ברה"ר למטה מעשרה משא"כ במושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר כיון דרה"י גבוה הרבה אם כן דרך תשמיש מיקרי בדרך רה"ר אף שהוא למעלה מעשרה משו"ה חייב מיהו אי לאו דאשכחן דהוי במשכן לא הוי מחייבינן ליה משום הך סברא כמ"ש התוספת בריש מכילתין וכמ"ש ג"כ כאן אבל כיון דהוי במשכן ואיכא נמי סברא מש"ה חייב לכ"ע מה"ט גופא דמחייבינן במוציא משוי למעלה מעשרה כיון דהוי במשכן וקריה רחמנא מלאכה ועבודת משא והיינו משום דאורחא בכך וה"נ דכוותיה משא"כ בזורק מרה"י לרה"י למעלה מעשרה דרך רה"ר שפיר פליגי ר"ע ורבנן דר"ע יליף זורק ממושיט כיון דאיכא סברא ומסתמא נמי היה כן במשכן דאע"ג דבעגלות לא אשכחן לה אפ"ה חייב משא"כ רבנן דר"ע סברי דאף ע"ג דהוי במשכן אפ"ה אין לחייב בזורק כיון דלמעלה מי' מקום פטור הוא ולא אשכחן דקריה רחמנא מלאכה אלא במושיט דהוי בעגלות מש"ה לא ילפינן זורק ממושיט כן נ"ל והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב בסברא זו כמה סוגיות שלפנינו בעזה"י:

אמנם כאן לא הוצרכנו לכך דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוספת דהא איכא למימר בפשיטות דלמאי דס"ד השתא דר"ע ורבנן פליגי אי ילפינן זורק ממושיט או לא היינו דבהאי סברא גופא פליגי דלר"ע לא בעינן כלל שיהא התולדה במשכן אלא כיון שהאב היה במשכן אף שהתולדה לא היה במשכן אפ"ה חייב כיון דאיכא סברא ורבנן דלא ילפי זורק ממושיט היינו משום דסברי דלעולם בעינן שיהא התולדה ג"כ במשכן והיינו הך ברייתא דפרק במה טומנין שהביאו התוס' בריש מכילתין והביאו כאן בלשונם שממנה למדו הך סברא מדאיצטריך לאסוקי בהך ברייתא דהכנסה היה במשכן אע"ג דאיכא סברא. ושפיר מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבנן דר"ע מיהו לפי האמת דפשיטא ליה לרבה דר"ע ורבנן בלמטה מי' פליגי ולכ"ע לא ילפי' זורק ממושיט היינו משום דבעינן שהתולדה יהיה גם כן במשכן ומתוקמא ברייתא דבמה טומנין ככ"ע כן נ"ל נכון ולדעתי יש לתמוה על התוס' שהוצרכו לידחק ולפרש בענין אחר ולא ניחא להו בפשיטות כדפרישית וצ"ע ודו"ק:

בד"ה דאמרינן קלוטה כו' וקשה לר"י דמאי פריך כו' אבל אליבא דרב מספקא ליה כו' עכ"ל. לכאורה עדיפא הוה ליה לאקשויי דלקושטא דמלתא אף למסקנא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה פליגי אפ"ה לא פסיקא מלתא דרבה בעי לאוקמי מתניתין דוקא כר"ע ולא כרבנן לגמרי דהא אכתי אפשר לומר דאתיא נמי כרבנן דלא פליגי רבנן עליה דר"ע אלא לענין דלא ס"ל קלוטה כמי שהונחה אבל לעולם דבמאי דלא בעי ר"ע מקום ארבעה מודו ליה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ולכ"ע בעקירה והנחה ע"ג משהו סגי. וע"פ סברא זו היה נ"ל להכריח דהא דמסיק הש"ס ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כו' היינו מדברי רבה גופא ודלא כסברת התוספת שכתבו בפשיטות דאין נראה שיהא מדברי רבה ולכאורה נראה כוונתן בזה דרבה אף לבתר דפשיטא ליה דבקלוטה פליגי אפ"ה לא היה צריך לאסוקי במלתא סברא דרבנן אלא קסבר ר' עקיבא קלוטה כמי שהונחה דמי אע"כ משמע להו להתוס' דסתמא דתלמודא מסיק כל האי לישנא כדי לפרש טעמא דרבה במאי דמוקי לה דוקא כר"ע ולא כרבנן כן נראה לי ברור בכוונת התוספות ועיין במהר"ם:

אמנם למאי דפרישית נראה להיפך דאי סתמא דתלמודא מסיק ליה קשה יותר דאכתי מצי לאוקמי נמי אפשר אפילו אליבא דרבנן אע"כ דרבה גופא הוא דמסיק לה והא דאיצטריך לאסוקי מלתא דרבנן היינו כדפרישית לעיל בל' הגמרא דמטעמא דרבנן הוא דדייק רבה למילתיה בטעמא דר"ע דאל"כ הו"א טעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט אלא דא"כ הוי קשיא ליה טעמא דרבנן דהא לענין זורק ממושיט לא אשכחן פלוגתא בעלמא משא"כ לענין קלוטה אשכחן פלוגתא דתנאי אף בעלמא כדפרישית כן נ"ל ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.