פני יהושע/פסחים/ה/ב

פני יהושע פסחים ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופרש"י ז"ל דס"ל כר' יהודא דיליף מנותר. ולכאורה קשיא לי טובא משיטה זו על שיטת רש"י לקמן דף י"ב ובפרק כל שעה דעיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן היינו שלא בשעת ביעורו דוקא דהיינו מתחלת שש ואם כן מאי קאמר ר"ע הכא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ות"ל דלאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. והנלע"ד בזה דודאי הא דקאמר ר"י אימתי אני אומר בשריפה שלא בשעת ביעורו ולפרש"י היינו קודם שש כל זה דוקא לבתר דמשמע לן דראשון דמעיקרא משמע ואם כן עיקר מצות עשה דתשביתו היינו בי"ד כדי שיהיה מושבת ועומד בי"ט עצמו וי"ל עוד דאך חלק נמי איירי בהאי מילתא גופא דקודם זמן איסורו יראה שיהא מושבת לאחר שש נמצא דכל זה לבתר דקים לן דהאי ראשון היינו י"ד ושייך ביה עשה דתשביתו ומשו"ה קאמר רבי יהודא דבשריפה דיליף מנותר וכמו שאפרש בעז"ה לקמן דף כ"ז דבהאי עשה דתשביתו דמיא לנותר שהוא בבל תותירו קודם זמנו משא"כ אם נאמר דהאי ביום הראשון אין לו משמעות כלל לי"ד אלא פשטא דקרא בט"ו דוקא איירי וא"כ אי ילפינן מנותר היינו לאחר זמן איסורו דוקא ואם כן לפ"ז שפיר קאמר ר"ע דודאי אית ליה לר"ע די"ד נקרא ראשון או כדתנא דבי ר"י או כדרב נחמן ב"י אלא דאכתי לא מוכח דאיירי דוקא בי"ד כיון דט"ו נמי נקרא ראשון איכא למימר דבט"ו איירי ועל זה מסיק שפיר כיון דהבערה אב מלאכה ואם נאמר דאיירי בט"ו ובהאי שעתא קאמר רחמנא תשביתו דהוה בשריפה א"כ אתי לידי איסור אב מלאכה בי"ט והא מהיכי תיתי הא קי"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מעי"ט אין לדחות בחנם אע"כ דאין ה"נ דהאי הראשון היינו בי"ד כיון דאשכחן דנקרא ראשון וקרא גופא אהכי סמיך לכתוב ראשון סתם דממילא נוקי לה במלתא דלא אתי לידי איסור מלאכה. ואדרבא בזה נתיישב גם כן הא דקאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואי ס"ד דרחמנא אמר דוקא בראשון דהיינו בי"ט עצמו א"כ גזירת הכתוב הוא שידחה י"ט אע"כ כדפרישית דר"ע נמי סבר דראשון משמע נמי י"ד אלא דאסברא סמיך כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד לקמן בחידושינו בפ' כל שעה:

בפירש"י בד"ה ש"מ כו' דאי השבתתו בכל דבר הו"ל לאוקמא בי"ט כו' יאכלנו לכלבים כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דרש"י גופא כתב לקמן דף מ"ו במשנה דכיצד מפרישין דכשם שאין שורפין קדשים בי"ט כמו כן אסור להאכילה לכלבים וכן כתב ג"כ בפ"ג דביצה דף כ"ז ע"ש:

אמנם לאחר העיון נ"ל ליישב דודאי במידי דעיקר מצותו בשריפה דוקא בעינן שיהא מושבת לגמרי מן העולם וא"כ תו ליכא למימר דיאכילנה לכלבים היכא דא"א בשריפה דסוף סוף הא נמי מלאכה היא כיון דקפיד קרא שיהא מבוער מן העולם דוקא וזה שכתב רש"י בביצה דרחמנא אחשבה לשריפתו דכתיב באש תשרף ומצותו וביעורו מן העולם היינו מלאכה דקפיד רחמנא שלא לעשות בי"ט משא"כ אי הוי ס"ל לר"ע דחמץ אינו בשריפה ולא הוי יליף מנותר כלל ואם כן לא קפיד רחמנא לבערו מן העולם ועיקר העשה אינו אלא שלא יעבור בבל יראה לחוד אם כן אף אם ישליכנה לכלבים ליכא מלאכה כיון שאין מחויב לבערו מן העולם וממילא דלא הוי שייך לומר דרחמנא אחשבה כיון דלא יליף מנותר ולא הוי אלא כמו שאר איסורי הנאה דמותר להשליך לים וממילא דמותרין נמי להשליך לכלבים של הפקר כן נ"ל נכון שמעינן מהא דלשיטת רש"י ז"ל מותר להשליך חמץ לאחר איסורו לכלבים של הפקר ודלא כהגהת אשר"י לקמן פ' כל שעה ועי"ל דנהי דאסור לבער קדשים בי"ט אף שלא דרך שריפה אפ"ה לא הוי מלאכה גמורה אלא איסורא בעלמא ומדקאמר והתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה אלמא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כנ"ל:

בגמרא וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה כו' וראיתי בספר תומת ישרים שהקשה בדף כ"ד בשם הרב רבינו אשר בהר"ר משולם והוא הרא"ש מלוני"ל ז"ל דאפילו אי אמרינן מתוך נמי שפיר קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור בי"ט דהא חמץ בשריפה לא ילפינן אלא מנותר ושריפת נותר גופא לא דחי י"ט כדאיתא בכמה דוכתי דקבע לו תורה בקר שני לשריפתו:

אמנם לשיטת התוספות דשמעתין לא קשה מידי דבנותר אפילו אמרינן מתוך אפ"ה אסור בי"ט דהוי שלא לצורך היום כלל משא"כ בחמץ אי הוי אמרינן מתוך הוי שרי דאיכא צורך היום קצת שעובר בכל שעה בבל יראה כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ש"מ הבערה לחלק יצאה מדקרי לה אב מלאכה כו' עכ"ל. ולכאורה זה לא יתכן אלא להאי לישנא דאמרינן בר"פ הזורק דהך דהוי במשכן וחשיבא קרי לה אב וכאותו גירסא דגרסינן במשכן וחשיבא דתרתי בעינן כמ"ש שם התוס' משא"כ לאידך לישנא דאמרינן התם אי נמי הך דכתיבא קרי אב א"כ אפילו אי הבערה ללאו יצאה שפיר קרי לה אב מלאכה דהא כתיבא בהדיא טפי משאר מלאכות לכך נראה עיקר כפירוש ריב"א דאי ללאו יצאה הוי שרי בי"ט אלא דגם בזה יש לדקדק דאכתי אפילו אי לחלק יצאה מצינן למימר דשרי בי"ט כיון דכתיב לא תבערו אש ביום השבת משמע בשבת אין בי"ט לא כדדרשינן כה"ג בפ"ק דביצה דף י"ב לענין הוצאה דכתיב ביום השבת בדברי קבלה כ"ש הכא דכתיב באורייתא. ולכאורה דממקומו הוא מוכרע דהא למאי דקאמר רבא דש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך יש להקשות אטו ר"ע דאמר כב"ש דהא בפ"ק דביצה שם מוקמינן פלוגתא דב"ש וב"ה בטלטול קטן וס"ת ולולב בהכי דב"ה סברי דאמרינן מתוך אע"כ דרבא ס"ל כרבה דאמר התם דב"ש וב"ה פליגי בהאי קרא דאין הוצאה לי"ט דב"ה סברי דאין הוצאה דכתיב ביום השבת בשבת אין בי"ט לא ואם כן כ"ש דיש לומר כן בהבערה ואם כן מאי קאמר ר"ע בשמעתין מצינו להבערה שהיא אב מלאכה אע"כ דלר"ע הבערה אסורה בי"ט דהא דרש בס"פ אלו קשרים עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי"ט אלמא דהבערה בי"ט אסור וכן מדדרשינן בנותר דקבע לו בקר שני לשריפתו אם כן לעולם אימא לך דללאו יצאה ואפ"ה אסור בי"ט מהאי טעמא גופא:

מיהו למאי דפרישית התם בפ"ק דביצה דר"ע דהכא לא הוי כב"ש אלא אפילו כב"ה דס"ל דאמרינן מתוך היינו בדבר שהוא צורך היום קצת משא"כ הכא לא מיקרי צורך היום כלל כיון דאפשר לעשותו מעי"ט והיינו כדפרישית בסמוך כיון דאשכחן די"ד נקרא ראשון א"כ שפיר קאמר ר"ע דאית לן למימר דמסתמא בי"ד איירי כיון דאפשר בכך לא דחינן י"ט דהוי שלא לצורך כלל וזה שלא כשיטת התוספות בסמוך בד"ה לא אמרינן מתוך דאי אמרינן מתוך שרי ואם כן מוקי לר"ע כב"ש וכשיטתם שם בפ"ק דביצה משא"כ לשיטתינו אדרבא ר"ע כב"ה והא גופא אשמעינן רבא דשמעינן מדר"ע דאפילו לב"ה לא אמרינן מתוך בדבר שאינו צורך היום וע"ש בחידושינו בפ"ק דביצה שכתבתי שם דמההיא דפרק אלו קשרים נמי לא מוכח מידי ודוק היטב:

בגמרא ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה כו'. אע"ג דהאי קרא דשבעת ימים כתיב מקמי קרא דלא יראה אפ"ה לא מצי למימר איפכא כיון דלא יראה איצטריך לאסור בגבולין ומשו"ה קשיא ליה להאי גיסא כיון דבתר הכי כתיב לא יראה לאסור אף בגבולין אם כן מה ת"ל לא ימצא בבתיכם כיון שבסוף אוסר הכתוב אף בגבולין מכ"ש בבתים:

מיהו לשיטת הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו דבדיקת חמץ שאינו ידוע נמי מדאורייתא ומשמע לכאורה דהיינו מדכתיב לא ימצא משמע פשטא דקרא דאפילו ע"י חיפוש לא ימצא ואם כן שפיר הא איצטריך נמי לא ימצא לחמץ שאינו ידוע דלא יראה לא משמע אלא חמץ ידוע אלא דהרא"ש ז"ל כתב להדיא לקמן בשמעתין דהבודק צריך שיבטל דמלא יראה נמי משמע שפיר אפילו באינו ידוע מדלא כתיב לא תראה משמע שלא יהא שום חמץ במקום הראוי לראיה ולדבריו צ"ל דהא דאמרינן בסמוך דאי מלא יראה יכול יטמין היינו שיטמין במקום שא"א לבא לידי ראיה שיטמין בכותל ויטוח בטיט או יסגירנו במסגר:

אלא דלפ"ז קשיא לאידך גיסא כיון דכתב רחמנא לא ימצא דאפילו להטמין במקום שאינו ראוי לראיה אסור כ"ש דעובר במקום הראוי לראיה וממילא ידעינן נמי דעובר בלא ימצא אפילו בחמץ שאינו ידוע מדכתיב לא ימצא ולא כתיב לא תמצא ואדרבא לא ימצא טפי משמע דאיירי שלא ימצא ע"י חיפוש דילפינן חיפוש ממציאה ולא יראה משמע טפי בידוע ואכתי אמאי כתיב לא יראה ליכתוב לא תראה וע"כ היינו כדמסיק הרא"ש ז"ל דאפילו אם אינו ידוע באיזה מקום מונח נמי עובר והא ודאי לא שמעינן מלא ימצא דכיון שאינו ידוע באיזה מקום לא מיקרי מצוי בידך ולא שייך נמי חיפוש בכה"ג אלא כשיודע באיזה מקום נאבד מש"ה איצטריך למיכתב לא יראה דשמעינן נמי הא דמ"מ אפשר לבא לידי ראיה כנ"ל נכון בשיטת הסוברים דבדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא:

אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דלא הוי מדאורייתא אין להקשות א"כ לכתוב לא תראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דהמפקיד אצל ישראל חבירו או אפילו אצל עובד כוכבים עובר המפקיד ואם כן לא שייך לכתוב כלל לא תראה אלא לא יראה דמשמע לא יהא החמץ שהוא שלך במקום הראוי לראיה:

ובאמת קשיא לי דהרא"ש ז"ל גופא כתב לקמן שילהי שמעתין להלכה דהמפקיד עובר א"כ האיך כתב לקמן דלכתוב לא תראה ואף ע"ג דהרא"ש ז"ל מסיק טעמא דהמפקיד עובר דקרינן ביה ביתו אפ"ה לא שייך לכתוב לא תראה כיון דקושטא דמילתא לאו בראייה תליא מלתא אלא שלא יראוהו גם כן אחרים ועוד אבאר בלשון הרא"ש ז"ל לקמן בסוגיא דהבודק צריך שיבטל ודו"ק:

שם והלא כבר נאמר ולא יראה לך שאור בכל גבולך. וכתב מהר"ם ז"ל דצריך להיות לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך וכן הוא בדפוס בספרי האלפסי ועל פיו הוגה כן בדפוס הש"ס ולא ידעתי כוונתו בזה דקראי לאו הכי כתיבי אלא ברישא כתיב חמץ והדר שאור וסמיך בכל גבולך לשאור ואם כן קשיא ליה לתנא דברייתא אשאור גופא כיון דאף בגבולין אסור כ"ש בבתים וכדפרישית:

בפירש"י בד"ה לפי שנאמר כו' אבל אתה רואה בגבולין של אחרים כגון של עובדי כוכבים ושל גבוה אם הקדישן כו' עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בסוגיא דמשכיר דמשמע מל' רש"י כאן דאתה רואה של אחרים היינו דוקא עובד כוכבים משא"כ של ישראל אי אתה רואה אף של אחרים אפילו לא קיבל אחריות ואע"ג דמצינן למימר דרש"י מילתא דשכיח נקיט משא"כ דישראל לא שכיח כיון דהמפקיד מיהו צריך לבער מדאורייתא או מדרבנן כמו שאבאר בשילהי שמעתין והנפקד נמי מיהא צריך לבער מדרבנן מ"מ נראה דלא הוצרך רש"י לפרש כן כיון דהכא בדרשא דקרא דאורייתא איירי ואם כן שפיר קאמר של אחרים דבכל ענין אינו עובר הנפקד לכך נראה יותר דרש"י ז"ל דוקא נקיט וכשיטת בעל תורת חיים שם שסובר כן בפשיטות דישראל בשל ישראל חבירו עובר בבל יראה. ולכאורה נ"ל ראיה מפורשת מהמכילתא שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין והר"ן ז"ל וכן הרמב"ן בחומש והכי איתא שם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך יכול כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות עובד כוכבים אף על פי שיכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של עובד כוכבים ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו כו' עכ"ל. נמצינו למידין לפי משמעות לשון המכילתא דעיקר הפטור בשל אחרים היינו לפי שאין יכול לבערו שיתחייב לשלם ושלא מן הדין דכיון שלא קיבל עליו אחריות לא רמיא עליה כלל ומכל מקום אם יבערו ויזיק בידים יתחייב ומשום הכי פטרה רחמנא דומיא דמפולת שאין בידו לבערו ולא הצריכו הכתוב לפקח הגל ולבער מה שאין כן בשל ישראל שפיר קרינן ביה יכול לבערו שהרי אם יבערו פטור מתשלומין למאי דקי"ל חמץ בפסח לאו בר דמים הוא. ועוד נראה דאדרבא מחויב הנפקד לבערו לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דהמפקיד עובר בבל יראה אם כן הא קי"ל זכין לאדם שלא בפניו וכל ישראל שלוחי דרחמנא נינהו וזכיה מטעם שליחות אם כן על הנפקד לבער וליכא למימר דשמא בטלו המפקיד וכשיטת רוב הפוסקים דביטול מהני אף בחמץ ידוע דמ"מ ליכא לאוקמי קרא בהכי דהא כשביטלו אפילו בשלו אינו עובר לאותה השיטה ובלא"ה נראה דוחק לאוקמא דיוקא דקראי מספיקא אלא ע"כ כי דייקינן רואה אתה של אחרים היינו אף בשלא ביטלו והיינו דמוקי לה דוקא בעובד כוכבים ומטעמא דמפרש במכילתא לפי שאין יכול לבערו וכדפרישית משא"כ בישראל יכול לבערו. אלא אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאין המפקיד עובר אפ"ה נראה דמודים דשל ישראל אצל ישראל אף בלא אחריות עובר מיהא הנפקד בעשה דתשביתו שאור מבתיכם והכא הא לא כתיב לך למעוטי ולכמה דינים אין שוין עשה דתשביתו ללאו של בל יראה אע"כ כדפרישית והא דישראל בשל עובד כוכבים בלא אחריות אפי' בעשה אינו עובר היינו נמי מדכתיב תשביתו מבתיכם ושייך למידרש נמי האי דרשא דמכילתא גופא לפי שאין יכול לבערו לא הוי דומיא דבתיכם והיינו דמדמה להו למפולת כן נ"ל ברור בשיטת רש"י ז"ל ולפי שיטת המכילתא וכן הוא להדיא ברש"י בחומש דמהאי קרא דשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם הוא דממעטינן חמצו של עובד כוכבים ביד ישראל בלא אחריות ואף שהרמב"ן ז"ל השיגו שם וכתב דבגמרא יליף לה משלך אי אתה רואה אפ"ה יש ליישב שיטת רש"י כמו שאבאר מ"מ אף לפי סברת הרמב"ן ז"ל נראה דהיינו דוקא בחמצו של עובד כוכבים משא"כ בחמצו של ישראל נראה דהרמב"ן ז"ל גופא מודה דהנפקד עובר מיהו בעשה דתשביתו כיון דהכא לא כתיב לך ולאפוקי ממה שכתב בעל פרי חדש סימן תל"א דאין עובר לא המפקיד ולא הנפקד. ולענ"ד הוא להיפוך והרבה ראיות יש לי על זה ואין להאריך. נקטינן מיהא מהני מילי מעליותא כיון דלרש"י של אחרים היינו דוקא עובד כוכבים כיון שאין יכול לבערו אם כן שפיר הוצרך רש"י לפרש לעיל דהא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו מדכתיב תשביתו ולא תבערו ולא פשיטא ליה דסגי בביטול מטעם הפקר כסברת התוספת ולמאי דפרישית אתי שפיר דהפקר גופא לא מימעט משל אחרים דהיינו דוקא עובד כוכבים לפי שאין הישראל יכול לבערו שיתחייב לשלם משא"כ בשל הפקר כ"ש דיכול לבערו אלא ע"כ דאפ"ה קאמר רחמנא דבביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ולא תבערו והיינו כדפרישית לעיל דוקא היכא דא"א לבער כגון שאינו אצל החמץ וכן בנפלה עליו מפולת והרבה כיוצא בה דהשתא אין בידו לבער ולא הוי דומיא דבתיכם והיינו ממש כדברי המכילתא. ולשיטת התוספות וסייעתם דהפקר מהני דמיקרי נמי של אחרים אפשר דמפרשי לדברי המכילתא דכה"ג נמי מיקרי אין בידו לבערו ולא ידעתי למה לכך נראה יותר דס"ל דלא קי"ל כהאי מכילתא דמפיק לה חמצו של עובד כוכבים מבתיכם ובתלמודא דידן ממעט לה משום שלך אי אתה רואה. אלא שכל המפרשים והפוסקים הקדמונים הביאו זו המכילתא וכמו שאפרש עוד לקמן שילהי שמעתין והרמב"ן ז"ל גופא בפי' החומש הביאו ולפי סוף דבריו נראה דלשון אינו יכול לבערו דקתני במכילתא לא קאי אחמצו של עובד כוכבים אלא אחמץ שנפל עליו מפולת וזה דוחק ועדיין צ"ע ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אבל אתה רואה כו' הקשה הר"י דאורליי"נש דהכא לא מצריך תרי קראי כו' ובמנחות כו' עס"ה. לכאורה עדיפא הו"ל להקשות דבמנחות אע"ג דכתיב תרי זימני עריסותיכם אפ"ה לא ממעטינן אלא מירוח הקדש ומירוח העובד כוכבים והכא לשיטת התוספת ממעטינן משל אחרים אפילו חמץ של ישראל חבירו מדכתיב לעיל דביטול הוי מטעם הפקר ולא מיקרי לך כיון שיצא מרשותו ובקושיא זו לא הוי משני מידי בדיבור שאח"ז דכיון דגלי בחדא דוכתא ה"ה לכולהו דהא קמן דאע"ג דבחלה מירוח של ישראל ומכרו אח"כ אינו פוטר דמיקרי שפיר עריסותיכם אף ע"ג דממעטינן הקדש ועובד כוכבים ומ"מ הכא דממעטינן אף של ישראל חבירו דלא מיקרי לך קא משמע להו לך טפי מיעוטא מעריסותיכם אם כן מעיקרא לא מקשה הר"י מאורליינ"ש מידי. וכבר עלה בלבי לומר דהתוספות סברי נמי דישראל בישראל חבירו מיקרי שפיר לך או דאיתרבי מבכל גבולך דקאי אכל ישראל אלא דמשמע להו דוקא בהני דשייך בהו חיובא משא"כ בשל הפקר דלא הוי חמץ של חיוב כלל דאין לו בעלים דמי לשל הקדש ושל עובד כוכבים אלא דמל' התוספות לעיל ובכמה מקומות בפירקין בשיטה דאין חוששין משמע להדיא דלא נחתו לחלק בכך ועוד דאכתי מלשון המכילתא משמע דאדרבא של הפקר הוי טפי בכלל חיוב כיון שבידו לבערו. וגם בר מן דין קשיא לי האיך אפשר לומר דבחמץ של ישראל חבירו אינו עובר אם כן אמאי לא מייתי בפ' ראשית הגז אליבא דרבי אלעאי דממעט מלך אפילו שותפות ישראל אי לאו היכא דאיכא ריבויא ואם כן בחמץ נמי ליפטרו של שותפות אע"כ דחמץ ליתא בכל הנך כללא כיון דאפילו בשל ישראל חבירו חייב והיינו כדפרישית דקרינן ביה בכל גבולך ולא ממעטינן אלא היכא שאין בידו לבערו כדברי המכילתא שכתבתי וצ"ע:

בא"ד דהכא לא מצריך תרי קראי כו' ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דהא השתא מעיקרא קאמר שפיר תנא דברייתא דממעטינן של אחרים ושל גבוה דהאיכא תרי לך ומכ"ש למאן דגריס בהדיא ברישא דברייתא תרי קראי דלך וע"כ דקושיית הר"י מאורליינ"ש היינו למסקנא דילפינן מתרי זימני לך למישרי נמי עובד כוכבים שכבשתו דשדינן ליה בע"כ אלא ימצא באם אינו ענין וקשיא להו מנ"ל למישרי עובד כוכבים שלא כבשתו דלמא לעובד כוכבים שכבשתו איצטריך דמחדא לא הוי ידעינן אלא הקדש לחוד אלא דהא נמי לא קשה דהא למסקנא דברייתא דכתיב לא ימצא ודרשינן לקמן דאפקא רחמנא בלשון לא ימצא להיכא שקיבל אחריות דאסור ואם כן אפילו אי הוי כתיב חד לך דהוי מוקמינן בהקדש לחוד דמסתבר טפי שכתבו התוס' במנחות להדיא אפ"ה הוי ידעינן נמי דבעובד כוכבים היכא דלא קיבל אחריות שרי מדאיצטריך לא ימצא. והנראה מזה דר"י מאורליינ"ש משמע ליה דלא ימצא לא מייתר דבלא"ה איצטריך שלא יטמין אבל למה שאפרש בסמוך דלמסקנא נמי ע"כ לא ימצא מיותר אי משום דלא יטמין לא צריכא קרא או משום דהוה ליה למיכתב לא תמצא או לא יהיה לך אע"כ דמייתר להכי דרשא למיקרי ביה לא ימצא שמצוי בידך לאסור היכא דקיבל אחריות א"כ ממילא דבלא קיבל אחריות שרי ואם כן ע"כ אידך לך להיכא דכבשתו כן נ"ל נכון ליישב שיטת ר"י מאורליינ"ש ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בגמרא יכול יטמין ויקבל. ויש לדקדק מאי ס"ד דיטמין דנהי דלא עבר בלאו כיון דכתיב לא יראה דהוי משמע דבראייה תליא מלתא אכתי הא איכא עשה דביום הראשון תשביתו והאי הטמנה ודאי לאו השבתה היא וליכא למימר דה"נ לא מיירי אלא לענין דאין עובר בלאו דאכתי לשון יטמין דמשמע לכתחלה לא אתי שפיר ואין לומר ג"כ דקס"ד דהטמנה נמי מיקרי השבתה מבתיכם דדמי לנפל עליו מפולת וכגון שהעמיק והטמין אם כן אין ה"נ דשרי מדאורייתא ובשלמא לשיטת הפוסקים דבנפלה עליו מפולת גופא צריך לבטל מדאורייתא אתי שפיר אלא לשיטת הפוסקים דא"צ ביטול אלא מדרבנן וכדמשמע מל' רש"י לקמן דף ל"א ועוד דלדברי המכילתא שכתבתי בסמוך משמע דנפלה מפולת גופא לא ידעינן התירא אלא לבתר דכתיב לא ימצא בבתיכם ודרשינן מה ביתך ברשותך ולדרשת הגמרא דידן היינו מדכתיב לא ימצא ובנפלה מפולת אין מצוי בידו וא"כ הכא דאילו לא נאמר קאמר מהיכי תיתי להתיר הטמנה מעשה דלא תשביתו ואפשר כיון דבעשה נמי כתיב תשביתו מבתיכם הוי דרשינן נמי האי דרשא דמכילתא מה ביתו ברשותו לאפוקי הטמנה דלא מיקרי ברשותו כן נ"ל ועדיין צריך עיון:

שם אין לי אלא בעובד כוכבים שלא כבשתו כו' כבשתו ושרוי עמך בחצר מניין ופירש"י שכבשתו דהוי ממונו כממונך או שלא כבשתו אבל שרוי עמך בחצר מניין עכ"ל. ואע"ג דנראה פשוט דלפי האמת אפילו היכא דכבשתו ושרוי גם כן בחצר נמי שרי אפ"ה למאי דמיבעיא למימר השתא לאיסורא משמע לרש"י לפרש דאפי' בחד מינייהו נמי בעי למיסר כיון דבכל אחד יש טעם לאסור אלא דלפ"ז קשיא לי הא דמסקינן משום דכתיב לך לך תרי זימני ופרש"י דשדינן ליה אלא ימצא דאף במצוי אצלך ששרוי עמך בעינן לך ואם כן אכתי בכבשתו דמיקרי לך דממונו כממונך מנ"ל דשרי ואף אם נאמר דכבשתו ואין שרוי מגופא דלא ימצא בבתיכם ילפינן דוקא בבתיכם ובהכי הוי אתי שפיר טפי פשטא דלישנא דברייתא דמייתי גופא דקרא מיהא להתיר בחד מינייהו ובאידך סמיך אלך תרי זימני אלא דאכתי קשה היכא דכבשתו ושרוי עמך דאיכא תרתי לגריעותא דממונו כממונך ומיקרי לך ושרוי בחצר דהוי בבתיכם אימא דאסור ובאמת פשיטא לן בכולא תלמודא דלא מפלגינן כלל דהיכא דלא קיבל אחריות בכל ענין שרי וסגי במחיצה עשרה. ומה"ט גופא ליכא למימר נמי דכבשתו לא מיקרי מצוי אצלו כמו שרוי עמך בחצר ומגופא דקרא דמייתי לא ימצא ולא כתיב לא תמצא משמע דבעי' מצוי אצלך ושרינן אף בכבשתו ומלך תרי זימני ממעטינן שרוי עמך ולא כבשתו דלא מיקרי לך דאם כן אכתי היכא דכבשתו ושרוי עמך שהוא מצוי אצלו ובבתיכם וממונו כממונך מנ"ל דשרי:

ובאמת דלולי פרש"י היה נ"ל לפרש בפשיטות להיפוך דטעמא דכבשתו לאו משום דממונו כממונך דהא בכל דוכתא לא מצרכינן תרי קראי להכי כמו שהקשו התוספות בד"ה משום בשם רבינו תם אלא גריעותא דכבשתו היינו מדרשא דמכילתא דדרשינן מבבתיכם מה ביתך ברשותך דבעינן בידך לבערו וא"כ עובד כוכבים שכבשתו שיכול לכופו לבערו איכא למימר דאסור אלא דאכתי לא מצינן למימר דאסור דהא לא מיקרי לך. אלא משום דפשטא דקרא לא כתיב לך אלא בגבולין ולא בבתים ואיכא למימר דבבתים לא בעינן לך אלא ביכול לבערו לחוד תליא מילתא מדלא כתיב לך ואע"ג דאיכא ג"ש דשאור שאור אפ"ה איכא למימר דקי"ל לא אתי ג"ש ומפיק לפשטא לגמרי וכ"ש הכא דלחומרא וג"ש לא מייתרא להכי אלא לאסור בקיבל אחריות אף בגבולין ואם כן הכי קאמר אין לי דשרי אלא בלא כבשתו דאין בידו לבערו וה"ה בכבשתו נמי שרי כיון שאין שרוי בחצר ואם כן בעינן לך דהו"ל גבולין אבל בכבשתו ושרוי עמך בחצר דבידו לבערו וכיון ששרוי בחצר הו"ל בבתיכם דלא בעינן לך אימא דאסור ואהא מסיק שפיר ת"ל לא ימצא בבתיכם דאף בבתיכם ובידו לבערו נמי והו"ל לגמרי בבתיכם אפי' הכי בעינן לא ימצא שמצוי אצלך וכיון דלא קיבל אחריות לא מיקרי מצוי אצלך. אלא דאפ"ה פריך הש"ס שפיר דתנא מהדר אהתירא ונסיב קרא לאיסורא דאכתי מנ"ל למירבי הכי ולקולא דלמא קרא דוקא כתיב ולחומרא דבגבולין דוקא בראיה תליא מילתא ואפ"ה בעינן נמי לך אבל בבתים בכל ענין לא ימצא כלל היכא דבידו לבערו כיון דלא כתיב לך ואהא מסיק הש"ס שפיר משום דכתיב לך תרי זימני וע"כ באם אינו ענין שדינן חדא לגבולין וחדא לבתים וע"כ מפרשינן שפיר נמי פשטא דקרא דאפילו בבתיכם בעינן לא ימצא מצוי אצלו דוקא דהא ליכא לאוקמי פשטא דקרא להיפך דבבתיכם בכל ענין אסור דא"כ תרי לך ל"ל כן נ"ל נכון ונתיישבו כל קושיות התוס' וא"ש נמי דמייתי ברייתא קרא דלא ימצא בבתיכם ולא מייתי לך לך תרי זימני והעיקר חסר אע"כ כדפרישית דלאוקימתא דרבא עיקר ילפותא מלא ימצא בבתיכם דבבתיבם דברייתא אלא ימצא קאי אלא דהש"ס גופא מסיק דע"כ צריך לפרש כן כיון דכתיב לך תרי זימני אלא דרש"י ותוספת לא כתבו כן ודוק היטב:

בתוס' בד"ה משום דכתיב לך לך כו' ואור"י דאי לאו מלא ימצא כו' דההיא נמי לך חשיבא כו' אבל השתא כו' עכ"ל. וקשיא לי השתא נמי דשדינן לך אלא ימצא מנ"ל להתיר עובד כוכבים שכבשתו ולאסור בקיבל עליו אחריות אף בלא כבשתו אימא איפכא דהא קיי"ל כמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אלא דהכא מלא ימצא משמע לאסור דמצוי אצלו ומשו"ה איצטריך לך להתיר אף בקיבל אחריות לאשמעינן דלא ימצא איירי דוקא בכבשתו וליכא למימר דא"כ לישתוק מלא ימצא ולישתוק נמי מחד לך הא לא ימצא איצטריך לאסור הטמנה ואם כן הו"א דבא לאסור אף בקיבל אחריות ואיצטריך לך תרי זימני ולעולם דכבשתו ממשמעותא דלא ימצא מיתסר. והנראה בזה דלהטמנה לא איצטריך קרא כדפרישית לעיל או משום דאכתי הו"מ למיכתב לא תמצא או לא יהיה לך אע"כ דלא ימצא בא לאסור המותר דהיינו בקיבל אחריות ולך דשדינן אלא ימצא היינו להתיר האסור דהיינו כבשתו כן נ"ל בשיטת התוס' וכן נראה גם כן מלשון הגמרא לקמן דקאמר הניחא למ"ד דבר הגורם כו' אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל ומאי קושיא הא איצטריך להטמנה וליכא למימר דאלישנא דברייתא קשיא ליה מאי איצטריך למילף קיבל אחריות מלא ימצא הא נמי לא קשיא דאיכא לאוקמי ברייתא אפילו כהאי תנא דלאו כממון דמי דהכי קי"ל אע"כ דלהטמנה לא איצטריך למיכתב לא ימצא כדפרישית ודו"ק:

בא"ד אבל עוד קשה כו' אמאי איצטריך ליה לעיל למידרש כו' עכ"ל. פי' דאף ע"ג דג"ש דשאור שאור ודאי לאיסורא דפקדון באחריות והטמנה בגבולין איצטריך אכתי לישנא דברייתא גופא קשיא להו אמאי איצטריך לאסוקי נמי ג"ש לענין אחרים ושל גבוה ותיפוק ליה דבלא ג"ש ידעינן התירא דעובד כוכבים אף בכבשתו וכל שכן בהקדש כן נראה לי אבל מהרש"א ז"ל הבין דברי התוס' בענין אחר ע"ש ואין להאריך ועיין מה שכתבתי בסמוך ליישב כל קושיית התוס' עד סוף הדיבור:

מיהו מה שכתבו כיון דגלי גלי נראה לי דממקומו הוא מוכרע דכיון דאיצטריכו תרי קראי לשאור וחמץ ולא איצטריכו נמי בכל חד קראי טובא לענין כבשתו ולענין הטמנה ופקדון באחריות אע"כ כיון דגלי גלי וק"ל:

בגמרא לא קשיא הא דקביל אחריות כו' כי הא דאמר רבא כו' דאילו מיגנב ואילו מיתבד כו'. ונחלקו הפוסקים אי דוקא קאמר רבא מיגנב ומיתבד שקיבל אחריות דגניבה ואבידה אבל אם לא קיבל אלא אחריות פשיעה פטור לבער ויש פוסקים דאפילו באחריות פשיעה חייב לבער עיין בלשון הרא"ש ז"ל ובפוסקים ולכאורה היה נ"ל מסוגיא דשמעתין דבאחריות פשיעה פטור לבער לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דבהקדש אע"ג דאיתמעט מדין שומרים אפ"ה חייב בפשיעה דפושע כמזיק וכתב הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו) שכן עיקר ושהוא ג"כ שיטת רש"י ז"ל וכמה פוסקים ע"ש אם כן האיך ממעטינן בשמעתין של גבוה הא מחייב מיהא בפשיעה ובהקדש לא שייך לחלק בין קיבל אחריות או לא אע"כ דאחריות דשמעתין היינו אחריות דגניבה ואבידה דוקא דבהקדש פטור. אלא דלכאורה נראה מלשון רש"י ז"ל להיפך דלעיל בשמעתין מפרש רש"י ז"ל של גבוה אם הקדישן לבדק הבית ומדלא מפ' בפשיטא דבגזבר איירי שפטור לבער חמץ של הקדש שהוא דבר המצוי יותר דהא במקדיש גופא מסתמא מסרו מיד לגיזבר שלא יעבור בבל תאחר ולא ליתי לידי תקלה. אלא ע"כ דגזבר כיון דחייב בפשיעה לשיטת רש"י ז"ל כמ"ש הש"ך אם כן חייב לבער לכך הוצרך לפרש במקדיש גופא ומשכחת ליה שפיר שהקדישו ע"מ שלא יתחייב באחריות כלל. אלא דאפ"ה נ"ל להוכיח מסוגיא דשמעתין לכאורה דבאחריות פשיעה פטור דאלת"ה מאי מקשה בסמוך למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא ל"ל ופרש"י דהיינו ר"ש דפ' מרובה ומאי קושיא הא לא שמעינן לר"ש אלא דבאחריות דגניבה ואבידה דהא לענין כפל דגנב איירי ומחייבו בכפל כיון שגורם למקדיש שמתחייב בתשלומין חשוב כממון המקדיש גופא ואם כן אם לא קיבל המקדיש עליו אחריות דגניבה אלא אחריות פשיעה משמע דפטור הגנב שהרי לא גרם בגניבתו שום ממון להמקדיש ואם כן אכתי איצטריך לא ימצא לחייב בממון אפי' בקיבל אחריות פשיעה דמיקרי נמי מצוי בידו אע"כ דלכ"ע באחריות פשיעה פטור לבער דלא מיקרי נמי מצוי בידך דפשיעה לא שכיחא:

אמנם אחר העיון נ"ל להיפך דשיטת הסוברים דבאחריות פשיעה נמי חייב עיקר כפשטא דלישנא דברייתא דקתני יכול לקבל פקדונות ואידך ברייתא דבסמוך נמי דקתני הפקיד אצלו חייב לבער וסתם פקדון לא מחייב אלא באחריות דפשיעה ואפ"ה חייב לבער ועוד דאי ס"ד דגניבה ואבידה דוקא קאמר תיקשה היא גופא מנ"ל דהא קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואי משום דכתיב לא ימצא שמצוי בידך דילמא באחריות אונסין איירי דוקא דכיון שקיבל עליו כל אחריות דממילא מיקרי מצוי בידך ולא מימעט מלך ומאן פלג לן דממה נפשך אי לך דוקא ולא מרבינן מלא ימצא אלא חדא דדמי טפי למצוי בידך הו"ל לאוקמי אאונסין דוקא ואי ריבוי דלא ימצא עיקר דמרבי כל מידי דמצוי בידו ומיעוטא דלך לא ממעט אלא חדא היכא שהוא לגמרי של אחרים ואין לו תפיסת יד כלל אם כן מרבינן נמי אפילו אחריות פשיעה ובאמת ראיתי שהתוס' בס"פ האומנין ובפ' כל הנשבעין כתבו דלשיטת רש"י אינו חייב לבער אלא היכא שקיבל אף אחריות אונסין וזה דוחק ולקמן בסוגיא דעובד כוכבים שהלוה על חמצו אבאר עוד בזה אע"כ סברי דקושטא דמילתא הכי הוא דהא אי לאו מיעוטא דלך הו"א דאפילו של עובד כוכבים לגמרי נמי אסור ואפילו עובד כוכבים שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו היה חייב להוציאו והיינו משום דכתיב לא יראה דמשמע דבראייה תליא מילתא ואסור לראות אפילו חמצו של אחרים אלא דאתא מיעוטא דלך וממעט היכא שהוא של אחרים לגמרי ואין עליו שום אחריות כלל דלא קרינן ביה לא יראה שאין מוטל עליו כלל לראותו משא"כ היכא שיש לו שום אחריות אפילו דפשיעה גלי קרא דלא ימצא בידך דמיקרי מצוי בידך כיון שמוטל עליו לראותו אם החמץ קיים שלא יבא לידי חיוב פשיעה קרינן ביה לא יראה ולפ"ז מקשה בסמוך שפיר דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ואם כן בלא"ה ליכא למימר דמיעוטא דלך דוקא דבעינן שיהא לגמרי שלו ממש דהא באחריות הוי מיהא גורם לממון אע"כ דאדרבה מיעוטא דלך לא ממעט אלא חדא ואינך מרבינן מלא יראה ואם כן לא ימצא ל"ל ומשני שפיר דקס"ד כיון דאי איתא הדר בעינא כו' ואם כן איכא למימר דבעינן שיהא שלו ממש ואיצטריך לא ימצא כן נראה לי ודוק היטב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.