פני יהושע/פסחים/ו/א

פני יהושע פסחים ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא בעו מיניה מרבא בהמת ארנונא כו' לכאורה אין לו מקום לסוגיא דלעיל דשמעתין דאיירי בעיקר חמץ של עובד כוכבים אי הוי ברשות ישראל מטעם אחריות ולא תלי מידי במצי מסלק ליה והכא לענין בהמת ועיסת ארנונא איפכא ולקמן גבי עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו הוי שייך טפי לאתויי דדמי להאי וכמו שאבאר לקמן אי"ה במקומו בענין מצי מסלק ליה. ולענ"ד נראה דאדסליק מיניה בשמעתין קאי והיינו במאי דפשיט' ליה לסתמא דתלמודא דהיכא דמצי מסלק ליה פשיטא לכ"ע דחייב ולכאורה ממימרא דרבא דלעיל מסוגיא דשמעתין הוי משמע להיפך דלא מיבעיא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דמטעם אחריות חשיב ליה כממונו וא"כ ה"נ אע"ג דמצי מסליק ליה מ"מ כיון דבאחריות עובד כוכבים נמי קאי הו"ל כאילו יש לו תפיסת יד בגוף הבהמה ופטור מבכורה אלא אפילו למ"ד בעלמא לאו כממון דמי אפ"ה כיון דרביניה רחמנא לענין חמץ דכממון דמי אם כן נהי דבעלמא לא ילפינן מיניה היינו משום דממונא מאיסורא לא ילפינן משא"כ לענין בכורה וחלה דאיסורא נינהו איכא למימר דכממון דמי דמדאורייתא לא שייך לחלק בין קולא וחומרא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משו"ה מייתי הכא הא מילתא דאפ"ה פשיטא להו דהיכא דמצי מסליק ליה חייבת דדוקא בחמץ תליא במצוי בידך לכ"ע מטעמא דפרישית בסמוך כיון דאי לאו מיעוטא דלך הו"א דאפילו של עובד כוכבי' ממש עובר הישראל בבל יראה משא"כ בשאר איסורין בתר עיקר אזלינן ושמעינן דאפילו לר"ש כיון דאיתא בעינא הדרא למרא ברשות בעלים קאי כנ"ל:

בתוס' בד"ה בהמת ארנונא כו' וקשה לרשב"א כו' עכ"ל. וכבר כתב מורי זקיני ז"ל בספר מגיני שלמה ליישב ושמצא בנוסחת הרי"ף ז"ל כשיטת רש"י ע"ש:

בפירש"י בד"ה ייחד לו בית כלומר לא קיבלו עליו כו' עכ"ל. גם בזה עיין בס' מגיני שלמה מיהו ממה שהוכרח לרש"י לפרש משמע להדיא דס"ל דאי קיבל עליו אחריות אפילו בייחד לו בית חייב לבער ואם כן משמע דכ"ש במפקיד חמצו ממש אצל העובד כוכבים דהמפקיד חייב לבער כיון שעיקר החמץ שלו לא מהני מה שהוא בבית עובד כוכבים ודלא כשיטת יש מהגאונים שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין והיא גם כן שיטת הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש דהמפקיד פטור לבער אלא כשיטת רבינו יונה ז"ל שהביא הרא"ש והיא שיטת הרמב"ם וסייעתו. אלא דבאמת מל' רש"י כאן אין הכרע דאפשר דקאי נמי בשיטת יש מהגאונים והרמב"ן ז"ל דהמפקיד פטור כיון שהוא בבית אחרים ממש אלא דהכא בייחד לו בית דהבית של ישראל למאי דמסקינן דשכירות לא קניא אלא דפטור משו' שאין מצוי בידו וסובר רש"י ז"ל דהיינו דוקא בלא קיבל אחריות משא"כ בקיבל אחריות מיקרי מצוי בידו כיון שהוא גם כן בביתו ולפ"ז משמע אדרבה להיפך דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרמב"ן ז"ל דהא עיקר סברת הרמב"ן ז"ל דאל"כ בבתיכם למאי אתא כיון דאף בגבולין אסור אע"כ דאתא למעט היכא שחמץ שלו בבית אחרים שאין המפקיד עובר ולפ"ז צ"ל דהחולקים ס"ל דבכה"ג איצטריך להא כרב אשי בשמעתין והיינו כשיטת התוספת כאן דקיבל אחריות על חמץ של עובד כוכבים לא מיתסר אלא בבתיכם וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוס' וא"כ לפרש"י דלא איצטריך בבתיכם להכי אלא משום דלא קיבל אחריות ולא מיקרי מצוי בידך ממעטינן לה א"כ בבתיכם למאי אתא אע"כ כשיטת הרמב"ן ז"ל:

מיהו לפמ"ש לעיל באריכות דרש"י בשמעתין ובפירוש החומש היינו כשיטת המכילתא אם כן טובא איצטריך בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותך אף גבולין ברשותך וכדפרישית לעיל לענין כבשתו דאף במצוי לך בעינן בבתיכם וכן לענין נפלה עליו מפולת כיון שאין בידו לבערו לא הוי דומיא דבתיכם. כן נ"ל נכון. והואיל דאתא לידן הא מילתא צריך לי עיון בלשון הרא"ש ז"ל דשמעתין שהביא דעת רבינו יונה ז"ל דהמפקיד חייב לבערו והביא ראיה כדאמרינן בפרק מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכתב הרא"ש ז"ל על זה שלא הבין ראייתו. ובעיני יפלא על מאור עינינו הרא"ש ז"ל שהרי לכאורה דברי רבינו יונה ז"ל נכונים בטעמן דהא בפרק מרובה פליגי ר"ש ורבנן בגונב הקדש מבית בעלים דמחלק ר"ש בין קדשים שחייב באחריותן וחכמים פטרי בכל ענין ומפיק תלמודא טעמא דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אלמא דאע"ג שקיבל אחריות והן בבית בעלים ממש אפ"ה אמרינן דלא קרינן ביה בית האיש אלא בית הקדש והיינו ע"כ משום שהגזבר יכול ליטלו בכל זמן מרשות הבעלים קרינן בהו בית הקדש דכייחד רשותו להקדש דמי וה"נ דכוותה כיון שהמפקיד יכול ליטול הפקדון שלו בכל זמן מהנפקד קרינן ביה שפיר בבתיכם דכמאן דייחד לו הנפקד מקום דמי וכדמסיק הרא"ש ז"ל גופא ודו"ק:

בתוס' בד"ה ייחד לו בית כו' ופי' ר"ת דאפילו באחריות כו' ור"פ אית ליה מסברא כו' עס"ה. ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש דר"פ פשיטא ליה מסברא הלא מצינן למימר דר"פ נמי יליף להא מילתא מדכתיב בבתיכם משמע דקיבל אחריות על חמצו של עובד כוכבים בביתו של עובד כוכבים מותר אלא הא דלא מפרש ליה ר"פ נמי אסיפא כמו רב אשי נראה משום דקשיא ליה לשון הבריית' דלא מייתי קרא דבבתיכם אלא לא ימצא לחוד ומשו"ה מוקי לה ר"פ ארישא ורב אשי ניחא ליה לאוקמי אסיפא דברייתא דעלה קאי ולומר דסמיך אסיפא דקרא בבתיכם. ולכאורה נ"ל דזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל שלא רצה לפרש כפירוש התוס' דבקיבל אחריות מיירי ואם כן למסקנא דרב אשי צ"ל דיליף מבבתיכם ואם כן העיקר חסר מהברייתא דלא מייתי בבתיכם אלא לא ימצא לחוד משו"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דאיירי בלא קיבל אחריות וא"כ למסקנא דרב אשי מלא ימצא לחוד יליף לה שפיר אלא דהמקשה דלא נחית להאי סברא הוי סבר דעיקר ילפותא דרב אשי מבבתיכם כדמשמע פשטא דלישנא ואם כן היה רוצה לומר דאיירי אף בקיבל אחריות ואפ"ה פטור והיינו דקשיא ליה למימרא דשכירות קניא מיהו למסקנא עיקר ילפותא מלא ימצא דאיירי שלא קיבל אחריות אלא רב אשי גופא מייתי נמי מבבתיכם לומר לך דאף בבתיכם בעינן מצוי אצלך. כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב בכל מה שכתבתי בשיטה זו ואין להאריך יותר:

בגמרא א"ר יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו כלי ופי' רש"י כיון דלא חזי לטלטולי ואפוקי ואיירי בביטלו דלא שייך איסור בל יראה. ולכאורה קשה מכאן על השיטה שכתבתי לעיל דלא מהני ביטול בחמץ ידוע לענין עשה דתשביתו ושכן נ"ל עיקר וא"כ אכתי הא עבר מיהא בעשה ואם נאמר שהעמידו דבריהם במקום עשה דתשביתו ה"ה דהו"מ למימר שהעמידו דבריהם במקום לאו דבל יראה וליכא למימר דהכא בלא"ה לא מצי לקיים העשה דתשביתו כיון דרש"י ותוספת סברי דקי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואסור לשורפו בי"ט הא ודאי ליתא דהא שיטת רש"י ז"ל דלאחר איסורו לכ"ע השבתתו בכל דבר והדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דרש"י לשיטתו שכתב לקמן במשנה דכיצד מפרישין חלה בי"ט ובמסכת ביצה פ' המביא גבי חלה שנטמאת הבאתיו לעיל דכל היכא דעיקר מצותו בשריפה כגון בשריפת קדשים דאחשבה רחמנא דכתיב באש תשרף ה"ה דאסור לבערו מן העולם בי"ט כגון להשליכו לנהר או להאכילו לכלבים של הפקר ואם כן ה"נ בחמץ למאי דקי"ל כר"י דעיקר מצותו בשריפה דילפינן מנותר וא"כ הא אחשבה רחמנא לביעורו ואע"ג דלאחר איסורו השבתתו בכל דבר היינו דוקא היכא שלא מצא עצים לשורפו כמ"ש לעיל ואם כן ה"נ כשמצא בי"ט היכא דאסור לשורפו ה"ה דאסור לבערו בי"ט אלא דאכתי היה צריך להוציאו מביתו מיהא שלא יאכל ממנו דלא הוי סגי בכפיית כלי היכא דאפשר לתקן יותר כדאיתא בסמוך דעושה מחיצה וכפרש"י בסמוך מש"ה הוצרך לפרש כאן דמשום דלא חזי לטלטולי ולאפוקי התירו לכפות הכלי דהם אמרו להחמיר בחששא דשמא יאכל והם אמרו לאסור הטלטול בי"ט אבל לעולם היכא דשייך בחמץ איסור דאורייתא לא העמידו דבריהם וכמ"ש בזה היכא שנתחמץ לו שום דבר בי"ט בחמץ גמור בענין דלא מהני ביה ביטול דמעיקרא ממילא דלשיטת רש"י ז"ל צריך להוציאו מביתו ולהניח במקום הפקר דנהי דלא מקיים עשה דתשביתו בכך אפ"ה מהני ליה דלא עבר מיהא בבל יראה ואינו חושש לאיסור טלטול דלא העמידו דבריהם במקום איסור דאורייתא דאע"ג דבדוכתי טובא העמידו דבריהם היכא דאיתמר איתמר כן נ"ל ברור לשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

שם ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מינה. משמע לכאורה דא"צ לשום דבר ויש לדקדק נהי דמיבדל בדילי מינה במקומו אכתי הא איכא למיחש לחולדה כדתנינן מה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהיה צריך בדיקה אחריו. ובשלמא לשיטת רש"י שם דעיקר החששא בכל הסוגיא דלקמן בחולדה היינו מחששא דבל יראה וכפרש"י נמי בריש מכילתין דעיקר הבדיקה אינו אלא משום בל יראה ואם כן לא שייך האי חששא הכא משא"כ לשיטת התוספת דהיינו משום דלמא אתי למיכל וכדמוכח גם כן מדבריהם לקמן בסוגיא דחולדה ואם כן בשל הקדש נמי יהא צריך בדיקה מה"ט וצריך מיהא להצניעו או לכפות כלי ואפשר דכיון דמסקינן לקמן דההיא דמה שמשייר יניחנו בצינעא היינו דוקא שמא תיטול חולדה בפנינו ואם כן הכא בשל הקדש אף אם תיטול בפנינו לא יהא צריך בדיקה מחששא דדלמא אתא למיכל דכיון שראה שגררה חולדה משל הקדש אף אם ימצא אח"כ מיבדל בדיל מינה משום איסור הקדש ודוחק ולשיטת רש"י ז"ל א"ש בפשיטות ודו"ק:

שם ואמר רב יהודא אמר רב המפרש והיוצא בשיירא כו' תוך שלשים יום זקוק לבער כו'. והיינו נמי במי שאינו מניח שום אדם בביתו כמ"ש הפוסקים ולכאורה למאי דמסקינן בסמוך דהנהו ל' יום מדאורייתא נינהו אם כן איכא למימר שזה הדין גם כן מדאורייתא דכיון דדרשינן ראשון דמעיקרא משמע ופרישנא לעיל דאפ"ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו אלא דמעיקרא מוזהר ועומד שיהא מושבת החמץ מביתו לכשיגיע זמן איסורו ואם כן תוך שלשים חל עליו העשה כיון שא"א לקיים בזמנו וכן נראה להדיא מל' רש"י ז"ל לקמן בפ' כל שעה דף כ"א ע"ב דעיקר פלוגתא דר"י וחכמים באין ביעור חמץ אלא שריפה היינו במפרש ויוצא בשיירא ע"ש. ולכאורה יש לתמוה דמהיכי תיתי יהא בשריפה שהרי יכול למוכרו ולמאי דפרישית א"ש דודאי אע"ג שמוכר כל החמץ שלו אפ"ה רוצה לקיים מיהא העשה דתשביתו בחמץ שלו כמ"ש הפוסקים ומש"ה משייר איזה חמץ לקיים בו מצות שריפה כדינו ולברך עליו וכן נראה לכאורה מלשון הגמרא הכא דקאמר חייב לבער ולא קאמר חייב לבדוק אלא ע"כ דאפילו לבער חל עליו החיוב והיינו לקיים מצות עשה דתשביתו והא דמקשה רבא בסמוך אי דעתו לחזור אפילו מר"ה נמי אע"ג דלא שייך הא מילתא קודם ל' יום אפ"ה כיון דאביי מחלק בין דעתו לחזור ואי מה"ט דפרישית אפילו באין דעתו לחזור אדרבה יותר יש לחייבו אע"כ דלטעמא דאביי לאו מה"ט נחית לה אלא מחששא דשמא יראנו תוך הפסח ואם כן מקשה שפיר א"ה אפילו מר"ה נמי משא"כ למסקנא דרבא שפיר מצינן למימר דהוא מדאורייתא ומטעמא דפרישית ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י אפילו מר"ה נמי כו' והאי שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה כו' וכשראהו עובר עליה עכ"ל. הא דלא כתב משום חששא דדילמא אתי למיכל מיניה נראה דרש"י לשיטתו דלא שייך חששא דדילמא אתי למיכל אלא בחמץ ידוע דוקא וא"כ לא הוי פסיקא ליה לרבא לאקשויי עליה דאביי דלמא הא דמחלק אביי בין דעתו לחזור או לא היינו לענין חמץ שאינו ידוע ובלא"ה נמי לא פסיקא להקשות כ"כ אפילו מר"ה נמי שיהא מחוייב לבערו משום דלמא אתי למיכל דחששא רחוקה היא לכך הוצרך לפרש משום חששא דבל יראה ומה"ט גופא פירש"י גם כן וכשראהו עובר עליה דאפילו את"ל דבחמץ שאין ידוע איירי אפ"ה כיון שבמקום שמכניסין בו חמץ איירי שדרך להמצא חמץ א"כ אם יראנו יעבור עליו משא"כ אם לא יראנו אין כאן איסור דאורייתא וכמ"ש לעיל בריש מכילתין בשיטת רש"י ודלא כשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.