מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מנין שהכתוב "תשביתו" איירי בי"ד ניסן?
6 שיטות:
1. סתירה בין "שבעת ימים שאור לא ימצא" ובין "וביום הראשון תשביתו" שמשמע שישבית בתוך היום הראשון. וביום ממעט ליל י"ד ואך חילק חצי יום י"ד (מסברא דאך מיעוט, או באח"ס בט"ע).
2. כנ"ל והראשון מוקמינן בי"ד שמצאנו ראשון שנקרא י"ד "בראשון בארבעה עשר יום לחודש".
3. כיון שכתוב שבעת ימים מתפרש הראשון - הקודם.
4. לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, וזמן שחיטה אמר רחמנא ולא כל אחד לפי זמן שחיטתו.
5. השבתה היא בביעור האסור ביו"ט וע"כ איירי בי"ד.
6. אך חילק מלמדנו שההשבתה היא באמצע היום וא"כ ע"כ אי"ז חלק משבעת הימים שהרי מליל ט"ו אסור באכילת חמץ דאיתקש לאכילת חמץ והיא לאכילת מצה דכתיב בה "בערב".
למ"ד שהסתירה בין תשביתו לשבעת ימים היא המקור לכך שביום הראשון היינו י"ד, שמא לא בא הכתוב אלא לרבות ליל ט"ו?
אף שהיה מקום לומר כן שהרי כתוב שבעת ימים והיה מקום לדרוש אך לא לילות, אך ע"כ אין זה פירושו שהרי איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה, ובה כתוב "בערב תאכלו מצות".
מה לומדים מ"הראשון" הכתוב בהשבתת חמץ, לולב, מקרא קודש דסוכות ומקרא קודש דפסח?
השבתת חמץ - י"א שלומדים מכך שפירושו 'הקודם' דהיינו י"ד ניסן. שאר 'הראשון' - בשכר ג' הראשון זכו לג' דברים שכונו ראשון, והם: הכרתת זרעו של עשו, בנין בית המקדש ושמו של משיח.
מה ניתן ללמוד מדברי ר"ע שהשבתה בי"ד שהרי הבערה אב מלאכה ואסורה ביו"ט?
1. אין ביעור חמץ אלא שריפה. 2. הבערה לחלק יצאת. 3. לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
מה לומדים מהפסוק ד"לא יראה" ומה מהפסוק ד"לא ימצא" ומנין ליתן את האמור בזה בזה?
לא יראה לך - בכל גבולך ולא רק בבית, אך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. לא ימצא - אפילו בהטמנה ובהפקדה עם אחריות. וילפינן שאור שאור.
איזה פרט הוצרכו ללמוד שישנו אף בנכרי שכיבשתו ומהיכן למדנוהו?
לאביי - אמרינן איפוך ואין פרט כזה. לרבא - למדנו שאף בנכרי שכיבשתו אם לא קיבל אחריות מותר שיימצא, וילפינן לה מ"לך" המיותר אצל חמץ ושאור (אך ה"לך" שכתוב גם בחמץ וגם בשאור נצרך).
לאיזה מ"ד מובן יותר דרשת הברייתא לחייב בקבלת אחריות, ומה יענה המ"ד האחר?
לל"ק - למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אתי שפיר. ולמ"ד לאו כממון צ"ל שלכך בא הכתוב ולמדנו שאף באופן זה חייב בלא ימצא. לל"ב - למ"ד לאו כממון דמי אתי שפיר שלכך הוצרכנו לפסוק, אך למ"ד כממון דמי צ"ב למה צריך פסוק, וצ"ל ששאני כאן שעדיין לא חייב באחריות בפועל שהרי החפץ קיים בעינו והו"א שלא יתחייב.
מעבר לתחילת הדף