פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/פד

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה פד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

במים. עש"ך ואמת הוא מהא דלא לישפי אינש שיכרא בצבייתא ופירש"י שכר העשוי מתמרים אלמא מים לאו דווקא וה"ה שאר משקים דדוקא פירש הוא דאסור. וא"י באמת מנלן זאת דמקרא לא נפיק אלא מכל אשר תאכלו במים לרבות כלים ושאר משקים מנלן ואי דלא הוו בכלל איסור דקרא א"כ ליהוי כמו תולעים בגבינה לקמן די"א אף פירשו שרי וצ"ע:

ב

ושבבורות. עש"ך ומ"ש דכאן אין נ"מ אלא כל שמוצא ובא ירצה בזה דמ"ש המחבר בס"ב חריצין המושכין י"א וי"מ והם הר"מ והרא"ש ל"פ אלא ביש להם מוצא ובא שהם זוחלין אף שאין נובעים ומ"ש ראיה מרש"י הוא בחולין ס"ז א' תניא דבי מתתיה מרבה אני חריצין שאין עצורים ככלים פירש"י שיש להם מוצא ובא ואף דלרש"י כל שאין נובעין מותרים אה"נ שהוקשה לתוס' שם למה ליה למימר שאין עצורים היל"ל שהם נובעים ודוחק. ואמנם למ"ש הדמש"א הביאו הכה"ג בהגהות הב"י אות א' ב' דלרש"י לכ"ע בין לת"ק ובין לתדר"י חריצין המושכין אף שאין נובעין אסורים א"ש פירש"י מוצא ובא:

ג

לפיכך. עש"ך ואין חולק על הט"ז דהוא מיירי באין מאוסים עם המים והט"ז אומר דאם מאוסים עליו אף עם המים וודאי אית ביה ב"ת ועמ"ש בט"ז בשם פר"ח אמנם הכה"ג בהגהות הטור אות ד' דכל מה שרוב העולם מואסין בו אף דלדידיה אין מאוס אסור ליה וכ"ש אם לו מאוס דבזה כ"ע מודים:

ד

אבל. עש"ך ותוכן דבריו דאפילו דיעבד אסור שמא פירש לדופני המנא בפנים ולאו היינו רביתיה דמתחלה היו בבור ועכשיו בכלי אבל הורק מכלי אל כלי אף אם פירשו בכ"ש בדופני המנא שרי דמתחלה ג"כ היו בכלי כמ"ש הב"י ועמ"ש באות יו"ד והא דלא חיישינן בבור שמא פירשו לאחורי הבור כיון דחיישינן שיפרוש למקום שאין רביתיה תי' הש"ך דפרישה רחוקה לאחורי הבור לא חיישינן ופרישה קרובה לדופני המנא בפנים חיישינן ואף בור מלא מים דלאחורי הבור נמי פרישה קרובה היא אפ"ה ל"ד לדופני המנא בפנים. וסיים הש"ך לשאוב מכלי גדול לקטן שרי וזה דלא כמ"ש הט"ז אות ד' וה' ועמ"ש שם דלט"ז אף מכלי אסור לשאוב. והשיג על הלבוש בתרתי חדא שכתב שאב מבור לכלי ופירשו אסור משמע הא סתמא שרי וברא"ש משמע דאף סתמא חיישינן דפירש ואף אם נאמר דרא"ש לכתחלה אוסר לשאוב מבור ולא דיעבד מ"מ למה השמיט הגהות רבו דעכ"פ לכתחלה אסור לשאוב מבור לכלי כמ"ש הר"ב. וז"ש הש"ך והא וודאי ליתא ר"ל מה שהשמיט הג"ה זאת:

ה

לשאוב. עש"ך דל"ת דווקא במנא אין רואה ושמא פירש לדופני המנא אלא אפילו ביד ג"כ אסור דשמא פירש התולע קצת ע"ג היד ואין רואה:

ו

כגון כו'. כתב הש"ך דהול"ל לאחורי הכלי או על שפת הבור. ומיהו אף בכלי ששפתו רחב לא חיישינן שמא פירש לשפתו ול"ד לסינון דחיישינן דהתם שכיח פרישה קרובה או דשכיח התם ביותר ול"ד לכאן:

ז

אלא. עש"ך ולא ידענא למה תלאן בהם והלא גמרא ערוכה ס"ז א' בחולין ומנא תימרא דתניא תאכלו מכל אשר במים לרבות בורות דלמא פירש לדופני ובאשר"י מפורש הגירסא ודילמא פירש לדופני דבירא אלא היינו רביתייהו א"כ מקרא מוכח דאף בבור דפירשו היינו רביתייהו בפנים:

ח

י"א. עש"ך דהעיקר כי"א דספיקא דאורייתא לחומרא וכן דעת או"ה דלא כלה"פ אות ד' הביא רק דעת הפר"ח להתיר והשמיט כלל סברת הפוסקים דאוסרין. ומ"מ זה דווקא חריצין המושכין כמ"ש הט"ז שיש להם מוצא ובא שזוחלין ומ"ש בהג"ה חריצים ארוכים וקצרים הוא דלא כפירש"י פ' הפרה שהביא הש"ך אות ב' ולדינא אין נ"מ אלא כל שזוחלין יש לאסור התולעים שבתוכן:

כתב הפר"ח אות ל"ג בורות שיש בהם תולעים ולוקחין מים ולשין ואופין פת וודאי הפת אסור דהוה פירש בדופני הכלי יע"ש והוא פשוט ואפי' אם נאמר דפירשו בדופני המנא אין לחוש (וכפי הנראה שהוא דעת המחבר שהשמיט בס"א זה וכמ"ש בס"ג חורו נקוב לחוץ שרי) מ"מ הוה פירשו על הקמח בוודאי ואסור כמבואר:

ט

שמא. עש"ך דקדק מהטור שכתב והרי כבר פירשו משמע וודאי פירשו וכן המחבר כתב שמא יחזרו לכלי משמע דהספק הוא רק שמא יחזרו לכלי הא אם מוצאין בכלי ברור הוא דפירשו ובגמ' מוכח דלא הוה אלא ספק פירשו והוא ממה דאמרי' דלמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפל לכסא. ואף שי"ל "דלמא קאי אהדר נפל לכסא וכמוהו חולין ט' זימנין דשהה ולא ידע יע"ש מ"מ מדפריך א"ה שמא פירש אדופני מנא ומה קושיא כאן הוה וודאי והתם רק ספיקא אלא אף כאן הוה ספיקא ונ"מ אי איכא עוד ספק כנון שמצאן מתים בתוך המשקה דשמא לא פירש ושמא פי' מתה דהוה בעיא דלא איפשטא הוה ס"ס ועיין או"ה כלל מ"א ד"ח משמע נמי דספיקא הוה ובד"ז משמע חריצים אף שאין להם מוצא ובא דהיינו שאין זוחלין אסור דאין נובעין כתב שם מקודם וצ"ע בזה ודע דהכל לפי הסינון כמ"ש הר"ב בהג"ה ואם נקבי המסננת רחבים אסורין:

י

וכן. עש"ך בשם ב"י דכ"ש דין כ"ר יש לו ומ"ש חומץ שפירשו לאויר לאסור היינו חוץ לכלי דתוך הכלי יראה דלא גרע מפירשו על דופני המנא ויש לעיין בזה ועכה"ג בהגהות הב"י אות ג' בשם דמש"א דאותן יתושים שהם בעלי כנפים אסורים אף במשקין דמסתמא הם פורחים באויר ולא הותר אלא אותן שאין להם כנפים:

יא

תולעים. עש"ך ונ"מ אי יש עוד ספק הוה ס"ס וכמו שיתבאר ועמ"י כלל מ"ו אות י"א הביא בשם הפרישה באה"ע סי' ק' אף דכל את"ל פשיטותא הוא להר"מ ז"ל (עיין קידושין גבי מקדש חצי אשה) מ"מ היינו היכא דאמרינן בהדיא בגמרא את"ל משא"כ היכא דלא אמר את"ל אף דבאת"ל מיבעי' ליה לא הוה פשיטותא. והנה פי' מתמרה לתמרה פירש הלבוש ס"ד דהדביק ב' פירות זה בזה ויצא מזה לזה יע"ש. והיה נראה לומר דמשכחת שהתליע ע"ג הפרי בחוץ דהשתא אויר העולם אין מזיק ומיבעיא מתמרה לתמרה מהו דהוה פרי אחר אי חשיב כשורץ על הארץ או לאו ומיהו י"ל דכה"ג וודאי הוה לא ספק ופירשה מתה הוא איבעיא ויבואר באות שאח"ז:

יב

וי"א. עש"ך ותוכן כוונתו דרא"ש גורס פירשה "ומתה בוי"ו והר"מ גורס פירשה מתה בלא וי"ו אפ"ה הוה ספק ומ"ש בת"ח כלל מ"ו ד"ה שהרשב"א ור"ח והרי"ף כרא"ש ואינו כן אלא הם כהר"מ וכן כתב שם המ"י אות י"ג דגי' הרי"ף פי' מתה היינו שפירשה לאחר שמתה תוך הפרי הוה ספק ואסור. וראיתי לכר"ו אות ג' כתב פירשה מתה לא הוה אלא איסור דרבנן דאיך שייך שורץ על הארץ בפירשה מתה ודעתו להקל יע"ש. ויש לראות באמת אמאי פסקו להחמיר הא כל תיקו בדרבנן לקולא והמ"מ בפ"ב ממ"א הי"ו כתב כל אלו בעיות ולא איפשטא וספיקא דאורייתא לחומרא יע"ש וצ"ע. ומ"ש הש"ך דעת המחבר כדעה א' הוא ע"פ הנחה שהניח בסי' רמ"ב וכיון שכתב פירשה ומתה קודם שהגיע לארץ משמע הא מתה ואח"כ פירשה שרי והלכה כדעה א'. ומ"ש שכ"מ בס"ח וסט"ז הוא באות כ"ד ומ"ה ושם יבואר. ומ"ש שכן הסכמתו בבדק הבית הוא מדכתב שם אם הרתיחן ובשלן ויצאו מתים לגי' ההלכות אסור ולגי' רש"י שפי' "ומתה בוי"ו מותר" ולזה הסכימו גדולי המורים עכ"ל אלמא דהסכימו גדולי המורים לדעת רש"י משמע דהכין דעתו. ועכה"ג בהגהות הב"י אות י"ו דמה שלא הגיה הר"ב כלום סתמא כפירושו שהסכים להמחבר כדעה א' וכמ"ש בת"ח ד"ה ולמעשה החמיר יע"ש אבל המ"י שם אות י"ג כתב דכי אמרינן הלכה כדעה א' היינו שהוא מפורש להיפוך מדעה שניה משא"כ כאן אין מפורש להיפך דמתחלה כתב המוסכם לכ"ע דפירשה ואח"כ מתה אסורה ואח"כ הביא מחלוקת י"א וי"מ בפירשה מתה יע"ש והעלה גם כן להחמיר יע"ש ועיין אות כ"ד ומ"ה:

יג

וי"א. עש"ך דל"ד לתולעים במים דכאן החור מוכיח עליו שיצא והמתירין סוברים דתלינן תולע אחר היה ויצא וזה לא פי' כ"כ הפרישה עוד י"ל שנקב עד לחוץ בשוה ולא פירש אף מקצתו כ"כ הכה"ג. עוד חילק בין תולעים שבמים דאין דרכן לפרוש ובין תולעים שבפירות שדרכן לפרוש ולא ניחא ליה כמ"ש הט"ז באות ו' דפרישה רחוקה לא חיישינן משא"כ כאן חיישינן לפרישה קרובה ע"ג פרי דז"א דפי' ע"ג הפרי הוה בעיא דלא איפשטא והוה ס"ס וע"כ חיישינן לפי' מרחוק ע"ג קרקע או הכלי הרי חיישינן לפרישה מרחוק ובהכי ניחא לקמן פסק תולעים בקמה אסורים והקשה הט"ז אות ח' דלעיל פסק המחבר חורו נקוב לחוץ לא חיישינן וי"ל לעיל הוה פרישה רחוקה וכדאמרן משא"כ תולעים בקמה דהוה פרישה קרובה ע"ג קרקע או כלי חיישינן:

יד

תולעים. כתב הש"ך דווקא מילבין הא תולעים גדולים שרי ע"י נפה וכברה כמ"ש בס"ט דרוטב שרי ע"י סינון ה"ה קמח ע"י נפה וכברה:

טו

שמא. עש"ך דעל האדץ לאו דווקא דלא כפר"ח אות י"ז דכתב בכלי שרי פירשו על הכלי בפנים כמו במים דליתא דשם יש ריבוייא מכל אשר במים וליחוש שמא פירש וע"כ דשרי משא"כ כאן דליכא ריבוייא וכמ"ש בט"ז הלכך אסור מספיקא לכ"ע כמו מבור לכלי לעיל דאסור שמא פי' מבפנים וז"ש הר"ב וה"ה שאר דברים שאינו משקה דמיותר הוא אלא לומר כל שאינו משקה אף שבכלי אסור:

טז

וה"ה. עש"ך דאף מלח אסור למכור לעובד כוכבים שמא יתנם בפת או בכבשים וכדומה. גם כתב דתולעים במלח וודאי מעלמא אתא דברית כרותה למלח שאין מסריח ונ"מ דלא הוה ספק אלא וודאי משא"כ בקמח כשיש עוד ספק הוה ס"ס ואגב שיטפיה נקיט מלח דל"ש ביה פירשו ובא"מ כתב דבתשובת הרא"ש נמי איתא מלח יע"ש:

יז

ואסור. עש"ך דמעט מעט שרי כמו דגן שנטבע בנהר ועמ"י כלל מ"ו אות ל"ד הרבה ביחד אסור למכור אף דאיכא ס"ס שמא לא פירשו ושמא לא ימכור העובד כוכבים מ"מ קרוב הוא שימכור לישראל משא"כ מעט מעט שפיר איכא ס"ס ולפ"ז תולעים שבקמח הוא דשרי הא במלח דמעלמא אתא ליכא אלא חדא ספיקא אף מעט מעט אסור וכן אם פירשו וודאי כגון שהורק מכלי לכלי וכדומה ופירשו בחוץ. ומ"מ המנהג להקל אף בזה ואולי דהישראל לא יקח עד שיבדוק תחלה אלא חיישינן שמא יתן בפת וא"כ איכא ספק שמא נימוחו ובמקום שאין קונין פת מעובד כוכבים בלא"ה שרי למכור לעובד כוכבים או יאפה פת ופתות אותו פתים דאין קונים מעובד כוכבים וש"ד  :

יח

שמא. עש"ך והעיקר דאין לעשות ס"ס בידים אלא היכא דהספיקות הם טובים וקרוב להיתר כמו ספיקא דפלוגתא היכא שרוב מתירין או קבא קבא דקרוב לוודאי שהעובד כוכבים יחזיק לעצמו המעט הא לא"ה אסור:

כתב הפר"ח בקו"א אותן שקונים ומוכרים דבר מאכל שהוא מתולע אין איסור דלא כבה"י שאוסר משום דאסור להסתחר בדברים האסורים באכילה דאין נותנין יותר דמים בשביל התולעים עכ"ל ולא ידענא למה דחאו דהא דאין עושין סחורה בדבר העומד לאכילה והוא אסור מ"ה הוא שמא יבוא לאכול ממנו בשעת מכירה כמבואר סי' קט"ז ה"ה כאן דיש לחוש לזה ואף שרואה בו תולעים ישכח כמו חזיר וכדומה ותקלה חיישינן ואף להאכיל עבדו ושפחתו לזמן מרובה חיישינן דלמא אתי למיכל ע"כ צ"ע על מה מקילין העולם להסתחר בדברים מתולעים שפירשו וחזרו דהוה ד"ת עס"י קי"ו  :

יט

ולא. עש"ך דוודאי התולע יש לאסור והתבשיל מותר אף בפרי קטן ואזיל לשיטתיה באות למ"ד משמע דעתו דפירי קטן אוסר הפרי ונ"נ משא"כ כשהוא במקום צר ולא ריחש אין אוסרין התבשיל כיון דיש דעות דיש ס' בפירי קטן ומיהו באות ל' יראה דעתו דחודו נקוב לחוץ אסור בפירי קטן אף שיש דעות לומר חורו נקוב לחוץ אין איסור יש לומר דהתם עיקר כפוסקים חורו נקוב לחוץ חיישינן משא"כ כאן ומ"ש הש"ך דמרש"י אין הכרע אי סובר דבעינן דווקא ריחש בתוכו עי' מ"י כלל מ"ו אות ד' שהביא רש"י דחולין ס"ז ב' ד"ה באיביה שכתב שמהלכת בתוכה משמע דווקא הולכת בתוכה ובנה"כ הרגיש בזה:

כ

ופעמים. עש"ך דמה שלא הגיה הר"ב לעיל דסובר עיקר לדינא דאין אסורים כ"ז שלא ריחשו ולהתיר התולע הוא דאוסר דאין כ"כ קפידא משא"כ התבשיל שרי ומש"ה כתב הר"ב דיש ליטול בעומק ולהשליך התולע. ואף שהר"ב כתב לקמן כי אין לך פרי שאין ס' מ"מ נ"מ אף להר"ב היכא שיש הרבה תולעים בפירי א' שאין ס' אפ"ה כל שלא ריחש אין לאסור התבשיל:

כא

פרי. עש"ך והכלל כל דבר שדרכו להתליע במחובר אפילו לא ידעינן שהתליע אסור לאכול בלא בדיקה כמבואר ס"ח ואי אין דרכו להתליע במחובר אלא בתלוש מותר דתולין במצוי אלא מיירי מין שאין ידוע אם דרכו להתליע בתלוש או במחובר הלכך אזלינן להחמיר בספק השקול מ"ה. וכתב הש"ך דמיירי באין חורו לחוץ דאל"כ בלא"ה אסור מספק אף בתלוש שמא פירש ומיהו בפרי קטן אפשר דהוה ס"ס דפלוגתא אלא באות ל' משמע דסובר בפרי קטן חורו לחוץ לא הוה ס"ס ומיהו בספק התליע במחובר דאסור דווקא שלא עבר יב"ח ובנמצא התולע חי ששה חדשים סגי דכל בריה שאין בה עצם אין חי ששה חדשים כדבעינן למימר לקמן באות כ"ג דאין מתקיים יב"ח היינו דנעשה עפרא בעלמא והיינו במתה יע"ש:

כב

כל. עש"ך אמנם האידנא מחמירין וודאי ובוררין קטניות על השולחן כל אחד בפ"ע והמנוקבין משליכין והשלימין מבשלין כיון שאין ריעותא לפנינו דאי הוה ביה תולע היה ניכר בחוץ ע"ז אנו סומכין עכשיו. והטעם שאנו מחזיקין אותן בחזקת מתולעים והכל משתנה לפי המקום והזמן ומיהו פלוימ"ן אנו חותכין לשנים ורואין אם אין שם תולע ונראה הטעם בקטנית ניכר שחור בחוץ אי יש תולע משא"כ פלוימ"ן א"א להכיר בחוץ ועוד טעם שמא יהיה נקוב' הגרעין אם אין נקוב הגרעין לא חיישינן שמא יש תולע תוך הגרעין כי היה ניכר. ומיהו אותן פלוימ"ן שעברו עליהם יב"ח יראה דיש לסמוך אבדיקת חוץ ועמ"ש לקמן:

כג

ומ"מ. עש"ך ויראה מדבריו דכל שררכו להתליע בתלוש צריך בדיקה המוזכרת מים צוננין ואח"כ מים רותחין מיד דלא כט"ז אות י"ב שהיקל בספיקן אבל באין דרכן כלל להתליע אז א"צ שום בדיקה ומה שהראה מקום להמ"מ פ"ב א"י דהמ"מ כתב דמהר"מ משמע דדרכן להתליע בתלוש א"צ שום בדיקה כמ"ש הש"ך באות כ"ו ושם יבואר. ודע שמ"ש המחבר ישליך התולעים הנמצאים ביניהם לכאורה מובן דבעינן שלש בדיקות. א' לראות אם יש ע"ג הפרי תולעים שפירשו ואח"כ מים צוננין ואח"כ מים רותחין אמנם המעיין ברשב"א בארוך ובקצר לא הזכיר אלא ב' בדיקות מים צוננין ורותחין והמחבר לשון הרא"ש נקיט ולאו דווקא הוא אלא ה"ק לאחר יב"ח א"צ בדיקת פנים לחתוך הפרי לשנים כמו תוך יב"ח דצריך לחתוך לשנים באותן שאין ניכרים התולעים בחוץ כמו פלוימ"ן וכדומה ומ"מ צריך להשליך תולעים שפירשו דאסורים אף בתלוש אלא דמ"מ אין בדיקה זו מוציאתו מידי ספק דשמא יש מנוקבים ואח"כ ירחשו במים ויפרשו לכך צריך בדיקת צוננין ורותחין ודי בכך וא"צ לברור מקודם כלל וכמו שיתבאר באות כ"ד כ"ה כ"ו:

כד

וירחשו. עש"ך וראיתי לבאר דבריו. דע דבתה"א פ' ב' כתב פולין ועדשים אף ששהו יב"ח אסור לבשלן בלא בדיקה שמא יצא אח"כ לחוץ אלא נותנים במים רותחין וימותו מיד. וזה יצדק לפירש"י דגורס פירשה "ומתה מבעיא הא פירשה מתה שרי ש"ד אבל למאן דגורס פירשה מתה אין די בדיקת רותחין אלא מים צוננין כדי שיפרוש מחורו כל העתיד לפרוש ואח"כ יתן במים רותחין ודי בכך עכ"ל הנך רואה דה"ק דלשיטת רש"י די שיברר התולעים הנמצאים בחוץ דהוה פירשו ואח"כ יתנו מיד ברותחין וימותו ודי לרש"י אבל למאן דאוסר פי' מתה אין די וצריך תחלה צוננין וכ"ת למה לי רותחין אח"כ י"ל דאין צפין למעלה בצוננין אלא אותן שפירש ממנו התולע אבל יש כמה שאין פורשין בצוננין הלכך אי לא יתנו מים רותחין אלא פושרין חיישינן שמא ע"י חום יצא התולע והוה פירש לכך נותן רותחין וימותו ותו אין לחוש שיפרוש מת דכל מה שעתיד לפרוש מת אף הוא פורש ע"י צוננין ועולה למעלה כן נראה להמעיין שם היטב. ובקצר ב"ש ש"ש ל"ב ב' דפוס קרימוני כתב וז"ל לפיכך הבא לבשלם בלא בדיקה שורה בצוננין שיפרוש כל העתיד לפרוש ואח"כ יתנם במים רותחין. ועב"י כתב בפירוש שאין כל המנוקבים פורשים בצוננים והיינו כמ"ש דאותן הנשארים שלא פירשו אין לחוש שמא יפרוש אח"כ מת או דהוה ספיקי טובא או כל מה שעתיד לפרוש מת דהיינו שהוא מתולע הרבה אף הוא פורש בצוננין ועולה למעלה כמ"ש בסמוך. ומעתה אבוא לבאר דברי הש"ך. הנה הוא ז"ל כתב למעלה באות י"ב דהמחבר סובר כרא"ש וטור ודעה א' עיקר דפי' מתה שרי וגם כאן מוכח כן מדכתב לשון הרא"ש וטור שיש לחוש שיצאו לחוץ "וירחשו מלת "וירחשו מיותר והוה די באומרו יצא לחוץ אלא דפי' מתה שרי לז"א וירחשו וכיון שכן הוקשה לש"ך ל"ל מים צוננין ברותחין סגי כמ"ש הרשב"א בארוך דרש"י דפי' מתה שרי די ברותחין לחוד וגם על הרא"ש יש להקשות כן ל"ל אח"כ צוננין לז"א דל"ק דהם סוברים ר"ל הרא"ש וטור והמחבר דלאו ברור שימותו ע"י רותחים הלכך בעינן מים צוננין תחלה ותו איכא ספיקא טובא. והפרישה רצה לתרץ זה דשמא יש שפירשו וחזרו ולא מהני רותחים ולכך בעינן מים צוננין ותולין שיעלו ע"י צוננים או כל שפירשו וחזרו יעלו ע"י צוננים לזה הקשה הש"ך דהרא"ש וטור סוברים דלא חיישינן בחורו נקוב לחוץ שמא פירשו. אמנם מ"ש הש"ך דהסמ"ג ור"ן ושאר פוסקים לא כתבו כ"א מים רותחים לבד לא ידענא מהו דהסמ"ג ור"ן כ"כ למאן דמתיר פירשה מתה אבל למאן דאוסר פי' מתה כתב הר"ן בפי' דבעינן צוננין כמו שאבאר באות כ"ו. והא הרשב"א בארוך נמי כ"כ דלרש"י (והט"ז) די ברותחים ולמה הביא ממרחק לחמו ועמ"י כלל מ"ו אות ט"ז כתב על הש"ך שלא דק והמעיין יראה שדבריו כנים מדכתב המחבר וירחשו ודאי סובר פי' מתה שרי וכמ"ש:

ודע דהפר"ח אות כ"ג והמ"י שם אות ה' והכה"ג הביאו מדרש רבה פ' שופטים וירושלמי פ"ק דשבת כל בריה שאין בה עצם אין חי ששה חדשים רק דעפרא לא הוה אלא לאחר יב"ח ולפ"ז בהתליעו בתלוש ועבד ששה חדשים היה נראה להקל במים רותחין לבד אלא דאנן קי"ל פי' מתה נמי אסור לכך צריך מים צוננין ג"כ. וכתב עוד הפר"ח מי שירצה לאכול עדשים בלי שום פקפוק איסור יקנח מתחלת השנה ויתנם במים רותחין וימתין ששה חדשים מעת הרתיחה שכל תולעת שעבר עליו לאחר שמת ששה חדשים עפרא הוא ומותרין דליכא למיחש שמא יתליעו אח"כ כיון דהונחו במים רותחין שוכ אין מתליעין עכ"ל. הנה מ"ש שכל שמת נעשה עפרא לאחר ו' חדשים לא ידענא מנא ליה הא ואי שאמרו כל בריה שאין בה עצם אין מתקיים יב"ח וששה חדשים יכול לחיות כדאיתא במדרש אלמא משעברו אח"כ עוד ו' חדשים הוה עפרא דלמא שאני התם כיון שעברו יב"ח עליו שפיר נעשה עפרא משא"כ כשכל ימיו לא היו כ"א ו' חדשים ויום אחד אף שמת ועברו עליו ו' חדשים לא נעשה עפר. ואף שלכאורה סברתו נכונה מ"מ במ"ש דאין מתליעין לאחר שהונחו במים רותחין אין הדבר כן דאדרבה מתליעין ביותר. שוב ראיתי בסולת למנחה השיג עליו מהאי טעמא דאדרבה מתליעין אח"כ . כתב הכה"ג בהגהות הטור אות י"ג שנה מעוברת צריך י"ג חדש כמו בבתולים שאין חוזרין לאחר ג' שנים באם עיברו השנה חוזרין מקרא דאקרא כו' ה"ה כאן ויש לחוש לדבריו:

כה

הלכך. עש"ך דתוך יב"ח לא מהני כיון דבעינן רותחין ג"כ אלמא בצוננין אין כל המתולעין עולין למעלה כמ"ש באות הקדום וא"כ פשיטא דבמחובר אין זה תקנה דאף דלא פירש אסור וכ"ת דמ"מ הוה ס"ס שמא לא נשארו ושמא נימוחו דהא לא סמכינן אהא אף לאחר יב"ח. והר"ן סובר דמש"ה בעינן רותחין דכל היכא דאיכא לברורי בקל ולתקן ע"י מים רותחים מתקנינן והוקשה לו שפיר תוך יב"ח אמאי אין תקנה והוצרך לומר דמה שהתליעו במחובר אין טבען להיות צפין למעלה והמעיין בר"ן ילאה דלאחר יב"ח די בצוננין ולכן הוקשה לו תוך יב"ח נמי כיון דא"צ רותחין:

כו

לאחר. עש"ך ומ"ש ראיה מתה"ק ואף בארוך פ' ב' כתב בפירוש לאחר יב"ח צריך מים צוננין ורותחין י"ל דמיירי בודאי מתולעים אבל ספק אף שדרכן להתליע בתלוש הוה כמה ספיקי ומ"ה מביא ראיה מקצר ששם כתב דאין לאכול בלי בדיקה משמע אף בספק ויש לדחות. ועמ"ש בט"ז אות י"ב. דע מה שבסעודות גדולות מבשלין קטניות בלי בדיקה כלל ואח"כ לאחר הבישול כשאוכלין רואין אם יש שם תולעים ולאו שפיר עבדי הדא לפמ"ש הש"ך באות למ"ד בפירות קטנים הפרי נ"נ ואוסרין תשאר ועוד דאין מבטלין איסור היכא דאפשר ע"י בדיקה מקודם (אף שאין כוונתנו לכך) ועוד שמא ישכח ויאכל בלי בדיקה ע"כ אין לעשות כן  :

כז

פירות. עש"ך דאף ביש להם גרעינין מהני להו בדיקה דמים צוננין ורותחין דלא כיש"ש דאוסר ביש להם גרעין שמא פי' ע"ג גרעין מבפנים דאיכא ספיקי טובא ולא חיישינן ומיהו פלוימ"ן נהגו לחתוך ולבדוק בפנים ומהראוי להשליך הגרעין דאין הפסד בכך דשמא יש תוך הגרעין כל שלא שהה יב"ח אבל לאחר יב"ח א"צ להשליך הגרעין. (ומה שאין די בבדיקת חוץ דאין ניכר ולאחר יב"ח נמי אין צפין למעלה ודוקא קטניות צפין למעלה מהני בדיקת חוץ) עמ"ש בט"ז:

כח

דהוה כו'. היינו באותן שדרכן להתליע במחובר אפילו בדק רובן ולא מצא דהוה מיעוט דשכיח כמו סירכות הריאה דבעי בדיקה מדרבנן עכ"פ:

כט

אם. עש"ך ולדידן אין מספיק טעם דיעבד מותר דבנאבדה הריאה דוקא בה"מ מתירין אלא הטעם דהוה ס"ס וכ"ז בדבר שדרכן קצת להיות מתולעים אבל דברים שמצוין בהם בודאי לא הוה ס"ס שמא אין כאן תולעים וכ"כ מהר"מ מלובלין בתשובה סי' כ"ז גבי כשות ויבואר באות שאחר זה ומה שהראה מקום לסי' ל"ו ס"ה זה אפילו לדידן שרי דאי איתיה דהוה סירכא הוה ניכר קצת תלתלי בשר כמ"ש שם משא"כ כאן אלא משום ס"ס:

ל

כי. עש"ך האריך להחמיר ולומר הנ"נ וצריך ס' נגד כל הפרי דלא כת"ח דמיקל לשאר דברים ואוסר רק הפרי עצמו ועט"ז אות י"ד מיקל ג"כ. ומ"ש בחורו נקוב לחוץ לאסור יש לעיין קצת דהוה ס"ס שמא לא פירשו ושמא הלכה כמ"ד אין לך פרי שאין ס' נגד טעם התולע ועמ"י היקל ג"כ מטעם הט"ז דתולעים מדברים שנפשו של אדם קצה בהם:

לא

ויש. עש"ך ויש לעיין להר"ן נמי איכא ס"ס שמא לא פירשו כלל ושמא נימוחו ובטילי. גם מ"ש שהתולע עצמו אסור באות י"ב לא כ"כ ועוד דא"כ איך כתב שהתולע עצמו אסור ושאר התבשיל מותר כיון שהוחזק בתולעים אוכל התולע עם התבשיל גם מ"ש דתולעים הנמצאים ע"ג הפרי אסור דליכא ס"ס דנאסרו מיד לא ידענא דע"כ מיבעיא פי' ע"ג תמרה בנולד בפנים ופירש לחוץ אבל הנולדין בחוץ ע"ג הפרי כ"ז שלא פירשו ע"ג הכלי אין איסור ועבט"ז אות י"ז במעשה דחג השבועות במילבין שהם בחוץ ואפ"ה כל שלא פירשו אין איסור וכבר התבאר שם על נכון וצ"ע:

כתב בכר"ו סי' ק' אות ד' ר"ה והנה לדעת הרשב"א דמילבין לא הוה נוצר באיסורו דכ"ז שלא פירשו שרי ולא הוה בריה והניח בצ"ע להקל. ובאמת כל הפוסקים כתבו דמילבין הוה בריה ובאותן תולעים הנמצאים בפולין ועדשים שהמקום צר להם וכ"ז שלא ריחשו מותרים כמ"ש המחבר ס"ו אלא דאני אומר כ"ז שלא רחשו ולא פירשו בתלוש לאו בריה הוא אלא אוכלה דאפרת ואח"כ בשפירש הוה בריה ומיקרי נוצר באיסורו ואף שי"ל כדבריו מ"מ הא כל הפוסקים לא כ"כ ועוד שמא המילבין באין ממקום אחר (ובזה יש לעיין במעשה דחג השבועות) ע"כ אין להקל כלל וכדאמרן  :

מסולת למנחה הביא שפ"א היה הקמח מותלע בבואו מרחיים וצוה שינפה היטיב בנפה שאין רואה עוד תולע ושרי בה"מ יע"ש וסמך על מ"ש הפר"ח דבקמח כ"ז שהוא בכד אף שפירש שרי וכבר כתבתי שאין לסמוך ע"ז וגם אין הנדון דומה אלא למ"ש בתה"ד סי' קע"א וכל שמנפין היטב ואין רואה בה"מ וצורך גדול צ"ע אם יש לסמוך ע"ז:

לב

הכל אסור דבחד ספיקא לא מתירין ואף דהוה ספק דרבנן דבריה אין בטילה דרבנן י"ל דנימוח לא הוה ספק השקול כ"כ ולכאורה למאן דמתיר ס"ס במקום חזקה ה"ה כאן אלא דל"ד דהכי הס"ס הוא מתנגד לחזקה דהחזקה מורה שיש כאן יותר ובס"ס אתה אומר שאין כאן וכל כה"ג אפשר כ"ע מודים דלא מהני עס"י ק"י. ודע דבא"מ הקשה על מ"ש דוקא תולעים מגופו הוה חזקה בג' הא מעלמא לא ממ"ש הב"י בשם הכל בו בא"ח תס"ז שעורים הוה חזקה כבר עמד המ"א שם אות י"ב וכתב דמש"ה השמיטו בש"ע שם דמעלמא אף שיש ג' לא הוה חזקה יע"ש והא"מ כתב דאם נאמר כן א"כ בס"ת שנמצא ג' טעיות אם אין כתב ידי סופר א' בשהגיהו השלש טעיות יהא מותר לקרות דנאמר זה הסופר מוחזק לכתוב בטעות לא אחר עס"י רע"ט. וי"ל דבסי' נ"ז כאן ובא"ח איכא חזקה להתירא משא"כ בס"ת ליכא חזקה להתירא ואף שהיה מוחזק תחלה בכשרות הרי ראינו שחזקה בטעות היתה נראה לי ועדיין צ"ע  :

לג

אבל. עש"ך הביא תשובת מהר"מ מלובלין ולא התיר אלא מדוחק גדול ובצירוף כמה טעמים ע"כ אין ללמוד ממנו היתר למקום אחר. ודע שכמיהין יבישים שהם מתולעים בודאי יש לעיין אי שרי לכרוך בבגד פשתן וליתן בתבשיל למתק התבשיל ולא הוה אין מבטלין איסור כיון שאין כוונתנו רק על הרוטב של כמיהין יראה דאסור לעשות כן ול"ד לדבש או חטים מתולעים דבחטים יש עוד צדדים שבורחים מאפרכסת ובדבש לתקן הדבש ולהפריד מאיסור משא"כ כאן ומ"מ אין לגעור במי שעושה כן ע"י בגד עב מאד שלא יצאו דרך נקבים:

לד

אבל. עש"ך דכמיהין אפשר לבדוק ואף אחר בישול ול"ד לירקות וירק שהוחזק ג"פ בתולעים אסור לאכול בלי בדיקה. עכה"ג בהגהות הב"י אות ס"ב בשם רמש"א קאפי"ר ופעטרישק"א קשה הבדיקה בהן וע"י חיבוט בבגד שחור ניכרים התולעים ע"כ צריכין בדיקה יפה והכה"ג כתב דהם חזרת ועולשין יע"ש ובאמת הם ידוע שהם מיני מתיקה להטעים המאכל וחזרת ועולשין הם מיני מרור והכל לפי הזמן והטבע ע"כ צריך ליזהר בהם הרבה מאד:

לה

אשה. עש"ך ועמ"י כלל מ"ו אות ל"ב תמה עליו דבסי' קכ"ז נמי לא איתחזק איסורא ומ"ש שיש צדדים להקל אדרבה כל שיש צד להקל אף היא מקילה לעצמה ותי' דיש לחלק בין צד לקולא ובין הרבה צדדין עכ"ל והרבה צדדים היינו שמא לא יש ושמא בדקה ושמא נימוחו ובטילי ועכה"ג בהגהות ב"י אות ס"א דנאמנת אשה מטעם דהוה ספק דרבנן וירצה דבריה דאין בטילה דרבנן ומ"מ יש לעיין ביה דהא אפשר לברר האיסור וכל שיש להכיר האיסור ל"ש ביטול עמש"ל לאחר יב"ח:

לו

אסור. עש"ך ומ"ש הש"ע חומט ואח"כ כתב דלאחר שליקתן הדיוקים סתרי אהדדי תי' אחרונים עכה"ג ופ"ה דה"ק אף תולע גדול כל שאין ניכר אלא אחר שליקה שרי ה"ה תולעים רקים שא"א להכיר בקל תולין ששגגה היתה יע"ש:

לז

דרכו. עש"ך דבדברים חתוכים אדרבה מכלה מיר ונ"מ כעדשה משרץ לדעת הר"ב סי' ק"א בהג"ה דאין בטל דבדבש ממהר לכלות ואמרינן דנמחה ובטל. ונ"מ נמי בריה שנתפרפר קצת דרך בישול דמ"מ הוה בריה כמו שיתבאר בק' וק"א וכמ"ש הר"ב בת"ה כלל מ' ובדבש ממהר לכלות ונמחה ובטל הוא. כתב הבל"י אות כ"ט איינגילייגט"ה וויינשיל או קערשין שנתהוו בהם מילבין יטול בעומק כעובי אצבע והשאר מותר אם אין רואה עוד מילבין כי הכה"ג כתב שאין מילבין תוך הפרי רק למעלה על הפרי עכ"ל וא"י על מה סמך כי הכה"ג אומר שאין מילבין תוך גוף הפרי וזה ברור אבל מאן לימא שאין מילבין תוך המרקחת בין הפירות ואולי במשקה לח אפשר לצדד ואין אני אומר בו לא איסור ולא היתר:

לח

ויסננו. עש"ך ועמ"ש בסימן צ"ט ובכה"ג שם וכאן אין להאריך:

לט

חטים. עש"ך כתב דווקא שיש קצת תולעים ובררו אז מותר לטוחנן משא"כ כשהם הרבה מתולעים וא"א לבררן לא סמכינן אטחינה ולפ"ז כ"ש קמה עם מילבין שאין היתר כלל ליתן ברחיים פ"ש וכבר נתבאר בט"ז:

מ

מותר. עש"ך דהיכא דאפשר יש לטחון ברחייא דמיא ובא"א אף ברחייא דיד שרי מטעם ס"ס שמא נטחנו יע"ש:

מא

מיני. עש"ך ועיין מהרי"ל סי' קמ"ב זבובים הגדילים באילנות לכ"ע אסור שהוא מזרע שהזריעו אמותיהן על העלים ומיהו לדידן אף עופות אסורין:

מב

שהם. עש"ך והני דבמעים אסורים משום שרץ השורץ מספיקא דמעלמא אתיא וגם משום אמ"ה ובין עור לבשר משום אמ"ה ונ"מ בבן פקועה ואסור ליתן לב"נ דעובר על ל"ע ועמ"י כלל מ"ו אות א':

מג

ונמצאים בדגים בין עור לבשר שרי דל"ש בהו אמ"ה ובמעיים אסורים מספיקא שמא מעלמא הם לא וודאי ועש"ך:

מד

ואפילו פירשו היינו קצת דלא עדיפי מתולעים שבגבינה לקמן. ש"ך:

מה

לדעת המתירים. עש"ך ור"ל כוונת המחבר לאפוקי מ"ש הי"א אח"כ והוא הד"מ ז"ל דכל דבר שבא מבהמה אף לאחר שחיטה שייך בתולעים דידהו אמ"ה ומ"ש דהכריע כאן כסברת המתיר בס"ד פירשה מתה י"ל דאין ראיה דכאן יש דעות לומר אף פירשו לגמרי שרי כמ"ש הב"י והר"ב הביאו לקמן כל שאין בא מגידולי קרקע מש"ה הכריע כאן להתיר עכ"פ פירשה מתה משא"כ בס"ד דיש חשש איסור תורה ועמ"י כלל מ"ו אות י"ג פי' לדעת המתירים היינו בס"ד יע"ש:

מו

אע"פ. עש"ך ופר"ח החמירו מאד לאסור אף תולעים שבגבינה כל שפירשו מ"ה ואם מאוסין עליו וודאי אסור לאכול ולאכול חיין גם כן אסור עס"י י"ג ומ"ש בפ"ג ע"י הבלעה במים הוא דשרי:

מז

אין אוסרין המאכל וא"צ ס' נגדן ומיהו רוב בעינן ש"ך ועמ"ש בסימן ק"ג מזה:

מח

וטוב להחמיר במקום שאין ה"מ ובת"ח מתיר לגמרי אף באין ה"מ. ש"ך:

מט

שרץ. הש"ך הראה לס"ס קנ"ה ושם נאמר באות י"ט אפילו איסור הנאה דכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעבודת כוכבים ויי"נ ויש לראות הא יש כמה איסורי הנאה שאין מצוותן בשריפה דעפרן אסור ואולי דה"ק כל הנשרפין ר"ל איסורין ששרפו מותר מ"ה אלא מדרבנן אסור ועי' פ"י בחדושיו לפסחים דהוה שלכ"ה א"כ מש"ה מותר להולה שאין בו סכנה:

עיין בת"ח כלל מ"ח שומן אווז שנפלו לתוכן תולעים אם יש ה"מ יש להתיר ע"י שיחמם ויתיך השומן ויסנן התולעים והשאר מותר ואם א"א יטול מלמעלה מה שנמצא ובתוך השומן יש להתיר בה"מ עמ"י שם:

כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות ק"י ד' כללים בתולעים והוא מאו"ה כלל מ"א אות י"א וז"ל תולעים הגדילים בפירות במחובר אסורים אף שלא פירשו וכן בקמח (היינו במחובר הוה וודאי איסור ובקמח הוה ספק שמא פירשו ול"ד לתולעים במים דשם היינו רביתייהו ולא בקמה ועוד דלפרישה קרובה חיישינן מספק). ב' תולעים במשקה כ"ז שלא ראינו פירשו שרי. ג' הגדילים בבשר אסורים משום אמ"ה והנמצאים במעי הדגים אסורים שמא מעלמא אתו. ד' הגדילים בבשר לאחר שחיטה ובגבינה אין איסור אלא כשפירשו לגמרי וחזרו דהיינו שפירש על השולחן יע"ש. והנה יש עוד כללים. תולעים במלח וודאי מעלמא ולא ספק. תולעים במשקה דלא חיישינן שפירשו אבל אותן זבובים שיש להם כנפים ופורחין באויר בחומין וכדומה חיישינן שפרחו וחזרו כמ"ש הכה"ג עצמו הביאותיו לעיל יע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.