פלתי/יורה דעה/נז

פלתי ‏ יורה דעה נז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) הזאב אין לו דרוס' בגסה. והש"ך בס"ק א' כתב כיון דדעת הרבה פוסקים דס"ל אף בגסה יש לזאב דרוס' ויש להחמיר. והנה הרא"ש פסק להקל וכתב דאי אמרינן דרב דאמר מן זאב ולמעלה בבהמה לא שמענו כלל דאית דרוסה לחתול ובשמעתא אמרינן דיש דרוסה לחתול. #יא) ודחה הפ"ח דמדר' יהודא נשמע דאמר דרוסת הזאב בדקה משמע למעוטי חתול ובזה לא פליגי רבנן ודבריו אינם כדאי לדחות דברי רבינו הרא"ש דבשלמא במלתא דת"ק שפיר דייקינן דאמר דרוסת הזאב ולא קאמר דרוסת החתול ש"מ דאין חתול דורס אם כן ר' דפליג את"ק דאמר זאב בגסה נמי דריס ופליג הוא דאמר אינו דורס רק בדקה חתול מה עבידתיה עד שנאמר למה לא הזכיר ר"י חתול הלא קאי רק אמלתא דת"ק: והנה כל דברי הרא"ש הוא לשיטת התוס' דס"ל ללישנא קמא רב הוא דאמר בבהמה מזאב ולמעלה דקמ"ל דזאב בגסה נמי דריס וא"כ אין כאן זכר לחתול. #יב) אבל לשיטת רש"י דאף בתי' קמא כונת רב למעט רק למטה הימנו דנקט זאב להורות דבהמה גסה נמי טריף אין כאן ראי' לרא"ש. והנה רש"י לא מפרש כפי' התוס' דא"כ דרב אתא להורות דזאב בגסה דריס הל"ל הלכה כת"ק וממילא ידעינן דת"ק ס"ל זאב בגסה נמי דריס והלכה כוותי'. וקושי' זו מורגל בש"ס ולימא הלכה וכו' ולתוספת צריכין לדחוק ולומר הואיל לא מפורש בפלוגתא לא שייך הלכה ורש"י לא הוטב לו דוחק זה. והנה הרא"ש טען על רש"י לימא דרב מודה דר"י מפורש רק לולי דברי רב למעט חתול ה"א דמדקתני זאב ולא חתול ש"מ דפליגי ת"ק ור"י וס"ל לת"ק בגסה נמי דריס אבל השתא דקמ"ל רב דחתול לא דריס אמרינן דלא פליג וסבירא ליה כר' יהודא רק ממעט חתול. ובאמת יש ליישבו דר"ב בר יפת דס"ל דר"י מפרש דברי ת"ק ויש להבין איך קאמר ת"ק סתם דרוסת הזאב ולא פירש אם בדקה אם בגסה ואיך סתם הוא דבריו וכי סמך הת"ק אר"י דיפרש דבריו וע"כ צריך לומר דהיה זה פשוט אצל ת"ק דזאב בגסה לא דריס דהוא חיה קטנה עד שלא יפול בו ספק כלל ואם אין בו ספק איך נספק אנחנו בדבריו והוצרך רב לפרש שלא נטעה דזאב בגסה דריס מה שסברת חוץ הוא דלא דריס דאם לא כן הוי ליה לפרש ועל כרחך צריך לומר דלא מצי לטעות דסברת חוץ הוא דלא דריס וא"כ א"צ רב להודיענו: והנה הב"י הביא דרש"י ס"ל ג"כ להחמיר כתוספת ולא מצאתי. #א) ואולי דקשה קושית מהרש"א דרש"י בד"ה מן הזאב משמע דס"ל דלמטה מזאב אינו דורס רק בעופות ואולם לקמן אמרינן להדיא דבגדיים וטלאים יש לחתול דריסה (והפר"ח הקשה זו ולא הרגיש דכבר קדמו מרא דכולא תלמודא המהרש"א) ומה שיש ליישב הוא דודאי אי אמרינן דזאב אין לו דריסה רק בדקה והטעם דגסה נפיש מן הזאב אין לו דריסה דזאב קטן ככלב. וא"כ מה דמעט חתול ל"ל דממעט מן אמרי רברבי דפשיטא הן גדולים מחתול ומהיכי ס"ד לדרוס בגדולים הימנו זאב יוכיח וע"כ בזוטרא מיניהו אימרי זוטרא ג"כ לא טריף אבל אי אמרינן דזאב אפי' בגסה בבהמה גדולה הימנו מ"מ דורס וא"כ ה"א אף חתול ידרוס באמרי רברבי ומה בכך דנפיש מיני' קמ"ל דאין דריס לחתול אבל בזוטרא באמת דריס. #ב) וא"כ א"ש הא דכתב רש"י דאף באמת זולת עופות לא דריס היינו להך תי' דזאב בגסה לא דריס רק בזוטרא וא"כ ע"כ בחתול איתמעט אפי' אימרי זוטרא רק עופות אבל סוגי' דשמעתא לקמן אזלי דזאב בגסה נמי דריס וא"כ איתמעט חתול ברברבי מיני' אבל לא בזוטרא מיני' ולפ"ז לפי דקי"ל במסקנא דחתול בזוטרא דריס קאי להלכה דזאב אפי' בגסה נמי דריס. והן הן הדברי' של ב"י דרש"י ס"ל דזאב בגס' נמי דריס. #ג) ובאמת כי בחדושי אמרתי בפשוט דקשי' לי' לרש"י מאי פריך הגמ' אלימא למעוטי חתול תנינא דרוסת הזאב מה קשי' דלמא משנה איירי באין מצילין ורב קמ"ל אפי' ביש מצילין ולכך כתב רש"י דלשון בבהמה מן זאב וכו' משמע למעט כל בהמה רק עופות וכמ"ש מהרש"א דלשון בהמה ממעט זאת וק' הא רב ס"ל דיש דרוסה בגדיים ואימרי זוטרא וצ"ל דשם איירי ביש מצילין ורב איירי באין מצילין וא"כ דרב איירי באין מצילין שפיר פריך מה קמ"ל תנינא ודו"ק. אבל הראשון נראה עיקר: והנה היש"ש טעין לו דהאמת דגברא אגבר' קרמית מ"מ לא איכרע שמעתתא אי אין הלכה כר"ב בן יפת. ותמה הפר"ח מה ענין רב חד מחברות' קדמאי לגבי ר"ב בן יפת. #ד) ונראה דס"ל ליש"ש הא דאמרינן גברא אגברא קארמית ודאי דלא יחלוק ר"ב בן יפת על רב שהי' קדמון תיכף אחר דורו של רבי. אלא הכי פירש דר' יהודא א"ר פי' דאמרה ר' יהודה בשם רב וכו' ומזה ילפינן דפליגי רבנן ור' יהודא במשנה וע"ז חולק ר"ב בן יפת על ר' יהודא ואמר דמעולם לא אמרה רב כי לא בא ר"י אלא לפרש דברי חכמים וזהו גברא אגברא רב יהודא ור"ב בן יפת וא"כ שפיר קאמר היש"ש דלא מכרע מלתא הלכת' כמאן אליבא דרב אי ר' יהודא או ר' בנימין בר יפת וא"ש: כללא דמילתא דבר זה במחלוקת שנוי ולהחמיר שומעין. אמנם לפי מה שכתבו הרבה פוסקים דמחלוקת רבוותא ספק מיקרי כמאן הילכתא א"כ בספק דרוס' יש להקל דהוי אולי הלכה כהנך רבותא דסבירא להו אין דרוסה לזאב בגסה ואם תמצא לומר יש דרוסה אולי לא דריס אבל ודאי דרוסה הוה חד ספק יש להחמיר:

(ב) שאף מטיל ארס היינו פי' הרמב"ם והרי"ף עד שתנקב לחלל ואז יש לארס כח להמית. #ה) והקשה הב"ח הא אמרינן באין לו מצילין ל"ל ארס וברייתא דקתני עד שתנקב לחלל איירי באין לו מצילין וקשה הא לית לי' זיהרא. וקושיא זו דחה הפר"ח דאית לי' מעט ואין בכחו לעבור העור לחלל אבל אי בא לחלל אז אף שהארס מעט מ"מ שורף. ויפה דיבר ואני אמרתי #ו) חילי' דרמב"ם ורי"ף מזה דכבר הקשו התוס' שם ד"ה מ"מ דהקשו ללישנא קמא לוקמי ברייתא ברברבי ובאין להם מצילין ותי' דומי' דנץ. והקשו א"כ בלישנא בתרא דמוקי לי' לברייתא באין לו מצילין הא לא הוי דומי' דנץ ולא תי' כלום. ונראה א"א ביש לו מצילין ג"כ אין דרוסה וקשי' מהך עובדא דתרנגולת דהוי כיש מצילין ואשתכח הרבה ארס וצ"ל תי' התוס' יש לו ארס אבל אינו שורף. בזה הקשה ב"ח דכי בשביל שעבר העור והגיע לחלל ישרוף הא יש לו ארס הרבה בלא"ה רק אין לו כח לשרוף ומה נ"מ מבחוץ או מבפנים ויפה הקשה וצריך לומר באמת לשיטה זו עד שתינקב לחלל כפירש"י משא"כ לפי דקי"ל ביש מצילין ליכא למ"ד דלא טריף לרברבי יש חילוק ולרבנן לעולם יש דרוסה ואם כן תרנגולת דהוי יש מצילין שפיר אשתכח ארס ואצ"ל דזיהרא אית לי' ולא קלי ושפיר י"ל אנקב לחלל כפי' הרי"ף ורמב"ם אבל לפי חד איקומתא דאף ביש מצילין ליכא דרוסה וקשיא מהך תרנגולת וצ"ל לא מקלי קלי זיהרא אם כן ל"ל לחלל מחמת דרוסה רק כפירש"י מחמת קוץ ואם כן א"ש דמהכ"ת לחדש דומיא דנץ ולבנות עליו יסוד כמה פעמים חזינן בש"ס דליכא דומיא רק דקשיא ליה נץ ל"ל השתא חתול לית ליה דרוסה מכ"ש נץ א"ו דלכך נשנית בברייתא לדומיא וזהו ללישנא קמא דאמרינן ברייתא רבנן אפי' ביש מצילין אין דרוס' וקשה מהך תרנגולת וצ"ל דאינו שורף וקשה אם כן יועיל כשיגיע לחלל וצריך לומר באמת להך מ"ד נקב לחלל משום קוץ אף לאידך מ"ד דינא הכי דלא מצינו בזה בנקובת חלל כלל מחלוקת בין תנאים ואם כן קשה ל"ל נץ ול"ל לארויי דבהגיע לחלל דורס דהא לאו משום נקובת הקוץ ס"ל וע"כ לדומיא אתא וא"ש דברי התוס' אבל ללישנא בתרא אמרינן לכ"ע דארס שורף וא"כ נקב לחלל הוא משום ארס ול"ק נץ ל"ל דגופא דדינא קמ"ל בהגיע לחלל דורס אבל לעולם אין סברא כלל לדומי' וא"ש ודברי הגמ' מזוקקים ודברי הרמב"ם מוכרחי' ודוק כי חריף הוא. ומ"ש האחרונים מה נ"מ אם הטעם משום דרוס' או קוץ. #ז) טובא נ"מ דחזינן דהכני' ' וחזר והוציאו א"כ הוי כתחבו בפנינו ורואים מה שהוא מאברים פנימי' מול הנקב ואם שם אינו נקב שמטריף בהוכשר כי איך אפשר שנקב בכל איברים כיון שרואין שתחב הציפורן וחזר והוציאו מיד והנקב באבר פנימי מכוין בפנינו ה"ל כתחבו בפנינו יותר אין לחוש מאלו המחט בפנינו שא"א לומר שיצא מאבר זה ונכנס לאבר אחר וכן כאן שנקבו לפנים והוציא תיכף אין אפשר רק לנקוב א' והרי הנקב מכוין משא"כ בדרוסה יוכל לזרוק ארס לכל צד ואבר בפ"א ומה יועיל בדיקת האבר:

(ג) וכל שלא הכהו אין חוששין נחלקו אחרונים אם דברי הר"ן עיקר כמו שכתב בש"ע דוקא שלא הכהו הא הכהו חיישינן אף דלא רדף כלל או כפי מה שכתב הרשב"א רדף והכהו אבל הכהו גרידא לית לן ביה. #ח) ונראה לענ"ד דלאותו עוף שהכהו חיישינן בהכאה גרידא דהא חזינן דהכהו אבל כל עופות שבלול בהכהו גרידא לא איתרע שאר עופות ועדיין לא יצא מזה מחזקת בני תרבות אבל כל שראינו רודף ומכה הרי הוא דורס גמזר דחזינן רודף ועביד מעשה וא"כ כל עופות בחזקת ספק דרוסה ודוק וזה ברור:

(ד) אבל ספק אם נכנס וכו' עיין ש"ך ופר"ח מה שכתבו בשם הרשב"א והר"ן טעם למה תולין בכלבא וכדומה וא"ל הטעם דהוה ס"ס ספק כלבא ספק שונרא ואם תמצא לומר שונרא דלמא לא הטילה ארס ולא דרסה ודוחק לומר דלא הוי מתהפך דא"א לומר ספק דרס ספק לא דרס ואת"ל דרס דאי דרס ודאי שונרא דמנין לכלב דריסה וארס ל"ל דדעת הרבה פוסקים דא"צ מתהפך ע"ל ס"ס ק"י וצ"ל הואיל ואפשר לברורי ע"י בדיקה אי דרס או לא דרס לא מהני ס"ס וע"ל בכללי ס"ס להש"ך סי' ל"ה ועמ"ש שם בזה ומכאן ראי' דלא דכוותי' ודו"ק:

(ה) ואפי' ודאי דרוסה וכו' דע בגמ' אמרו דרוסה שאמרו צריכה בדיקה וכו' ופירש"י דרוסה שאמרו כגון ספק דרוסת ארי או שראינו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ והתוס' העתיקו לשון רש"י זו וכתבו משמע מדבריו ודאי דרוסה לא מהני בדיקה וכן פי' הריב"ם דודאי דרוסה אין לה בדיקה פעמים שמאדים הבשר ואין יכול להכיר וכו' והקשו התוס' כמה קושיות ובתוכם קושי' מהא דמורה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא וע"כ בודאי דרוסה דרב לא חייש לספק דרוסה וכו' ולכן כתבו התוס' ונראה דגם לרש"י לא נקט ספק אלא משום דאז צריך לבדוק כל מקום וכו' אבל אם הי' ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא הי' צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום וכו' עכ"ל. ועדיין צריך ישוב רב דמורה מכפא דמוחא ועד אטמא במה איירי בודאי דרוסה הא א"צ רק נגד אותו מקום שניכר מבחוץ ואי בספק הא רב לא חייש לספק דרוסה. ותי' הב"ח דגמ' קאמר רק המקומות שחל בהן דרוסה אבל לא הצריך לבדוק כל מקומות בפעם אחד רק אם נמצא כנגד כפא דמוחא הי' מצריך כנגדו וכן אם נמצא כנגד אטמא היה מצריך בדיקה כנגד אטמא. והש"ך כתב והסכים הגאון מהו' העשיל זצ"ל כי בס"ד ס"ל לתוס' אם ראינו שדרסה ואין מקום דריסה ניכר מבחוץ הוי ספק דרוסה (וכ"כ מהרש"א) אבל במסקנא אמרינן דמ"מ מיקרי ודאי דרוסה דהא ודאי דריס ובזו הוה מורה רב מכפא דמוחא עד אטמא וצריך בירור למה קרוי בס"ד ספק דרוסה ובמסקנא קרוי ודאי ולכן י"ל תוספת ביאור לדבריו דודאי הס"ד דס"ל לרש"י ודאי דרוסה לא מהני בדיקה א"כ ע"כ בראינו שדרסה ולא ניכר מקום דריסה ספק דרוסה איקרי דהא ודאי לא מהני בדיקה ומצינו בדיקה בגמ' וצ"ל דזה מיקרי ספק דאף דחזינן דהכה אולי לא הטיל ארס וא"כ לרב לא חיישינן ושפיר הקשו התוס' מן רב דמורה מכפא וכו' אבל למסקנא דאף ודאי דרוסה יש בדיקה רק דאין צריך לבדוק כל מקום החלל א"כ י"ל בראינו שדרסה ואין מקום דריסה ניכר ודאי מיקרי ופשיטא דצריך בדיקה בכל החלל דאיה מקומו אשר נבדק אבל ודאי מיקרי ומ"מ צריך בדיקה ובזה איירי רב דמורה מכפא וכו' וזהו כונת הש"ך: אבל מהר"ם לובלין אף דהוא פי' ברש"י דראינו שדרסה ולא ראינו אם היה כנגד החלל מקום דמטריף הדריסה או חוץ לחלל מ"מ כתב דצ"ע דיהי' בס"ד זה נחשב לרב לספק דרוסה דלא יחוש לה רב דלא אמרי' בגמ' רק באיהו שתיק וכו' אבל בכה"ג אין כאן מחלוקת ומכ"ש באופן שכתב מהרש"א והש"ך דודאי דריס במקום דטרף בו רק לא נודע מקומו דזה יהיה ספק דרוסה ויכשיר רב דבר זה קשה להבין הא אפי' במקום ציפורן ולא ראינו דרוסה כלל מטריף רב ומכ"ש בזה. ואיך ס"ד דרב מכשיר. #א) ואני מוסיף קושיא מה מקשה התוס' מהך דרב מורה בו מכפא וכו' דלמא סברת ריב"ם אינו מוחלט רק ספק. דודאי דרוסה לפעמים מאדים ואינו ניכר ולפעמים ניכר אבל אין הדבר מוחלט שיהיה ניכר עד שנאמר שאם דרס והטיל ארס ולא ניכר ומדלא ניכר שמע מיניה דלא דריס רק מ"מ מידי ספיקא לא נפקי ויש פנים לכאן ופנים לכאן וספיקא לחומרא: ולכך בספק דרוסה מועיל בדיקה ולא אמרינן אולי דריס ואין מקום דרוס' ניכר כמ"ש רמב"ם דה"ל ס"ס. אך זה הכל למאן דחייש לספק דרוס' אבל לרב דלא חייש לספק מדאורייתא אך בודאי דרוס' אם בדקהו ולא נמצא רושם כשר ואמת י"ל דאין אדמימות ניכר אך י"ל איפכא וה"ל ספק דרוס' ולרב אין חוששין. וא"כ הא דרש"י פירוש בדיקא לספק ולא לודאי דרוסה היינו לפי דקיי"ל חוששין לספק דרוסה וא"כ בודאי יש לחוש לסברת רמב"ם דלא ניכר וה"ל חד ספק ואסור אבל לרב ודאי לודאי דרוסה מהני נמי בדיקה דמה בכך שיש כאן ספיקא אולי כריב"ם מ"מ לא הוי רק ספק ואין חוששין לספיקא ולכך מורה בודאי דרוסה מכפא וכו' ולק"מ. ואין מקום לקו' התוס': אבל האמת עד לעצמו דלאו בכל ספיקות ס"ל לרב אין חוששין ולא פליג רב רק בהך ספיקא דנאמר בגמ' דשתיק ומקרקרין אבל בשאר ספיקות דעלמא פשיטא דספק איסורא לחומרא (ועיין רמב"ם דס"ל בדרוסה יש להחמיר יותר בספק משאר איסורי טריפות דהואיל נאמר להדיא בתורה) וא"כ ספיקא דלעיל אף לרב אסור כמו לשמואל. ולכן קשה לומר דבס"ד יחשוב התוס' בראינו שדרסה ואין ניכר מקומו יהי' לרב בכלל אין חוששין וכו' ובאמת לא הייתי מרי' ראשי לדבר נגד גדולים מהרש"א והש"ך והגאון מוהר"ר העשיל ז"ל. אבל כבר נפתח בגדולים כי מהר"ם לובלין פקפק בזה. והנה הרב בעל פר"ח עמד דהתוס' כתבו וכן כתב הריב"ם על פירש"י והא מתנגדים דלריב"ם ראינו שדרסה ואין מקומו ניכר מ"מ אין לו בדיקה מטעמא כיון דודאי דריס אולי אינו ניכר ואלו רש"י ס"ל דמ"מ מועיל בדיקה ולכך רוצה לפרש הך וכך כתב ריב"ם לאו דוקא דודאי מחולקים וכל מה שטען התוס' מרב דמורה מכפא וכו' הוא הכל לריב"ם אבל לרש"י לא ק"מ דבראינו שדרסה ואינו ניכר מצריך בדיקה וזהו ודאי דרוסה ובזה איירי רב עכ"ל וזה דוחק דהתוס' יכתבו וכן כתב ריב"ם והם מרוחקים זה מזה למאוד וגם מה קשיא לריב"ם מרב דלמא ס"ל לריב"ם כהנך פוסקים דגרסי בגמ' אתרא דשמואל הוא ולא אלא אתרא דשמואל הוי וס"ל דרב חזר לגבי שמואל וס"ל חוששין לספק דרוסה. וכל טענות התוס' לרש"י דס"ל דגרסינן אלא וכו' ולא הדר רב לגבי שמואל ולכן בעיקר קושיתו איך יתכן על ריב"ם במה די"ל דס"ל לרב חוששין. ולכן #ב) נראה דלא מתנגדים רק דס"ל לתו' דרש"י כתב שני פירושים אחד וכגון ספק דרוס' ארי או שכתב רש"י הפי' אי נמי דדרסה בפנינו ואין מקומו ניכר א"כ יש ברש"י ב' לשונות אי דוקא ספק דרוסה או אפילו ודאי רק שאין ניכר ועיין בחידושי רשב"א דהעתיק לשון רש"י וכתב במקום או אי נמי והיינו שני לשונות ברש"י וכתבו התוס' וכן כתב ריב"ם על לשון א' דריב"ם תפס לעיק' לשון א' ברש"י ואח"ז נמשך התוס' בכל דבריהם הכל ללשון א' של רש"י הואיל וריב"ם תפסו לעיקר ובזה כל פלפולם וזה נכון. ולפ"ז #ג) הקושי' יותר חזקה דאיך יפרש רש"י דלשון קמא לא שייך בדיקה אך בספ' א"כ איך בדק רב מכפא דמוחא עד אטמא ואי ודאי דרוסה הוא א"צ אלא כנגד מקום הניכר. ונ"ל #ד) דרשב"א בת"ה דף מ"ה ע"ב הקשה אף כשאתה מוצא מקום אדמימות מבחוץ במקום א' מפני מה אין אתה חושש שמא גם במקומות אחרים דרס אלא שאין ניכר מבחוץ ותי' דע"כ צ"ל דארס של דרוסה כיון שהוא מאדים כאן אלו דרס ג"כ במ"א כך היה ניכר מקומו וכו' עכ"ל נמצא דס"ל בניכר מקומו דא"צ בדיקה במ"א דאלו דרס במ"א ג"כ היה מקומו שם ניכר ג"כ כמ"ש. וזהו אם בדקו מבחוץ ולא מצאו רושם אלא במקום אחד אבל אם עדיין לא בדקו מבחוץ בכל מקומות חשש רשב"א במקומו דלמא יש גם במ"א ובאמת יהי' גם שם ניכר ועכצ"ל דצריך לבדו' בכ"מ אם ניכר ואם אין ניכר תו א"צ לבדוק מבפנים כמ"ש רשב"א אבל מבחוץ צריך לבדו' כמו מבפנים כמ"ש רשב"א וא"כ לק"מ דהשתא דתי' התוס' דא"צ לבדוק אלא מקום דרוסה היינו כמ"ש דמבפנים א"צ לבדוק אבל מבחוץ צריך לבדוק אולי מקום דריסה ניכר וא"כ י"ל דרב איירי בודאי דרוסה ורושם ניכר אמנם מ"מ מבחוץ בעי לבדו' כל בהמה מכפא עד אטמא אולי יש עוד רושם ודברי תוס' מכוונים מאוד. ולק"מ וא"צ לכל דברי אחרונים כי רב איירי בודאי דרוסה ומינכר מקום הדריסה ומ"מ צריך לבדו' מכפא דמוחא וכו' דאולי גם שם דרס ב' פעמים: והאמת אגיד כי עלה ברוחי דעת אחרת ברש"י דרש"י ס"ל כריב"ם ולא מטעמי' כי התוס' במשנה דרוסת הנץ כתבו דדרוסה לא משום דסופו לינקוב דא"כ בכלל נקובה היא ומה"ט לא קתני במשנה דמיא לדיותא וכו' אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופו למות עכ"ל וכ"כ במרדכי ריש פ' א"ט ע"ש. #ה) ודבר זה לכאורה סותר דברי רש"י בדף נ"ג ע"ב ד"ה צריכה לבדוק שכתבו בארס שסופו לשרוף עד שינקוב וכו' אף גם סותרים דברי הגמ' שם דבעי קנה שיעור דריסתו כאיסר כנקובתו בכאיס' או לא ומפש' פשוט דמקלי קלי ש"מ דהכל מחמת נקובה ולא מחמת שהארס ממי' ולכן הי' נ"ל שדברי תוס' לעיל הולכים לשיטת רש"י דלרש"י קשי' לי' קו' התוס' דמשמעות הגמ' הוא שסופו לנקוב א"כ איך קתני לי' במשנה ולכך ס"ל לרש"י דודאי אף שלא ינקוב כלל מ"מ הארס ממית רק זה אינו מוחלט לפעמים קליש ואינו ממית. ומידי ספיקא לא נפקי לכך ס"ל לרש"י בודאי דרוסה אין מועיל בדיקה דאמרינן אמת ליכא ריעותא באיברים פנימים וליכא חשש נקובה מ"מ יש לחוש דהארס ימית וטריפה מספק ואין מועיל בדיקה אבל בספק דרוסה הוי כעין ס"ס אולי לא דריס ואת"ל דדריס אולי קליש ולא ימות ולכך צריכה בדיקה באיברים ואם בהם רושם מיקלי קלי וסופו לינקוב טריפה וא"כ ע"כ המשנה איירי בודאי דרוסה ואין הטעם משום נקב אלא סופו לשרוף ולהמית אבל בגמ' איירי בספק דמהני בדיקה וקאמר הטעם משום סופו לנקוב. ולכך ס"ל לרש"י בודאי לא מהני בדיקה ועיין בדק הבית דף מ"ה ע"ב שכ' ג"כ ודאי דרוסה לא מהני בדיקה שיש חשש דשורף ומסייע ממשנה והרשב"א במשמרת הבית כ' דליכא ראי' מן משנה ולא הבנתי הלא ראי' תוס' חזקה דאם הטעם משום נקובה לא ה"ל למשנה לחשוב דאיהו בכלל נקובה מיהו עם כל זה צ"ע התוס' כתבו לעיל דברים אלו וכאן החליטו אף לודאי דרוסה יש בדיקה וק' הא אין נ"מ בהאדים בני מעיים וצ"ל דמ"מ צריך כנגד ב"מ דאף דאית בי' ארס להמית אינו ממית אא"כ נתפשט באבר שנקיבתו פוסל ומטריף ונסתפק הגמ' אי בעינן שעורא או לא והיינו הא דאמרינן זיהרי מיקלי קלי אין הפי' שינקוב בני מעיים רק יהי' שם אף בלי נקב רק כמו נקב מכאיב וגורם מיתה כן הארס הוא גורם מיתה כאלו נקב דיש בו כח להמית כמו נקב אבל מ"מ צריך להיות במקום שנקב מטריף דאין כח ארס יותר מן ניקב ובמקום שאין נקב מטריף אף ארס אינו מטריף אבל במקום שנקב מטריף אף ארס מטריף ולא שסופו לינקוב אלא הוא בעצמו מכאיב כמו נקב וגורם מיתה כאלו נקב ומה שהנקב גורם כ"כ ארס ג"כ ודוק וא"ש ולכן מלבד דאנן אין בקיאין בבדיקה אף אלו היה בקואין מ"מ יש להחמיר בודאי דרוסה כדעת רש"י וריב"ם ורא"ה:

(ו) שוחטין הנדרס. #ו) הרב הש"ך הרבה להשיב מן קו' בגמ' בזבחים בטריפה שנתערבה דמנא ידע דאיהו טריפה ומשני דנתערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ. ואידך לא ס"ל דזה משוך וזה עגול והק' הן לשיטת הריב"ם דס"ל ודאי דרוסה לא מהני בדיקה דלפעמים אין אדמימות ניכר וכן הרא"ה והר"ן ס"ל דאם ראינו שדרסה ואין רושם ניכר טריפה וכן התוס' ס"ל דא"צ להכיר רושם מבחוץ וא"כ לכולם ק' לוקמי בכה"ג דראינו שדרסה ואין רושם ניכר מבחוץ דלא מיבעי' לדעת המטריפים בהחלט פשיטא דא"ש אלא אפילו לדעת התוס' הא עכ"פ בעי בדיקה וזהו לא שייך בקדשים משום הקריבהו נא לפחתך כמ"ש ברש"י שם אלא ודאי אם אין רושם הדריסה ניכר מבחוץ כשר כדעת הרשב"א בתו"ה וא"כ שפיר פריך הא ידוע הוא ואיצטריך לשנוי דנתערב בנקובת הקוץ: באמת קו' זו הקשה מהר"ם לובלין בחדושיו אשמעת' הנ"ל ותמהני שלא זכרו כי הי' לפניו והביאו בס"ק ל"ה וקושיא גדולההיא ובעל בה"ז כ' ליישב ודבריו דחוקין כמ"ש הפ"ח להשיב עליו והנה כמה ישובים אמרתי ע"ז והם בחדושים בכתבים ומפורסמי' אצל תלמידי ופה הנני מתלקט בקצר מה שראוי לאומרו. #ז) כי באמת הבה"ז כתב דסתמא דמשנה איירי בטריפה ודאי והפ"ח חולק ולכאורה י"ל דאלו אינו ודאי א"כ יש לו תקנה ביב"ח כפי הדין בספק טריפה למה קתני ירעה עד שיסתאב משמע ירעה לעולם עד שיפול בו מום הא קתני כל זבחים ויש בהם זבחים לאחר יב"ח א"כ ירעו עד כלות י"ב חודש ואז מותרים ועכצ"ל דהוא טריפה ודאית דהיינו האדימה בשר ונתמזמז הבשר מעבר לעבר ונפל בהן נקב טריפה ודאי ולא מהני יב"ח אבל אי איירי דאין דרוסה ניכר אף דלשיטת ריב"ם ר"ן ורא"ה לא מהני בדיקה בראה שנדרסה דלמא הארס טמון ולא האדים מ"מ יב"ח מהני דאתברר דלא היה ארס וא"כ אמאי ירעה. #ח) לעולם אך ז"א דעדיין ק' לר' ינאי ל"ל דמשני דאערב בנקובת הקוץ לישני כמ"ש הש"ך דאין ניכר מבחוץ ולר' ינאי ל"ק א"כ נמתין יב"ח דהא ר' ינאי ס"ל בנידה דף כ"ב דטריפה חי ואין יב"ח סימן. ועוד נפולה דודאי מהני יב"ח ק' אמאי ירעה נמתין יב"ח וא"כ ר"ל דאמר בנפולה ולא מדייק לי' ירעה כנ"ל א"כ לוקי כר' ינאי ובאין דריסה ניכר ולא שייך מידע ידעי מיהו י"ל דיש להבין הא דקאמר הגמ' כולי' כר' ינאי לא אמרינן דמהכ"ת יאמר ר"ל כר"י מה לי נפולה ומה לי דרוסה בנפולה א"צ לכלום ובדרוסה צ"ל דכולהן נקובת קוץ הן וזהו דוחק רק הגמ' ס"ל דבנפולה צריך לדחות ירעה היינו בקדשים דצריכין להיות דוקא בני שנה דאל"כ הא אית ליה תקנה לוקמי בדרוסה ודאי דטריפה ודאי ולעולם אסור ומשני הגמ' דא"כ דאיירי בדרוסה ודאי הא מנכר ואתערב בנקובת הקוץ דזה מידע ידע ובהיפוך ליכא לאקשוי' א"כ הא דקאמר ר' ינאי אמאי לא אמר כר"ל דלמא ירעה דחיק לי' כר"ל ז"א דר"י ס"ל טריפה חי ולא ק' לי' מן ירעה ור' ירמי' ג"כ כיון דמוקי משנה כחד תנא ולד טריפה כר"א לוקי לי' כמ"ד טריפה חי וא"ש: ובהכי ניחא דברי תוס' זבחים דף ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה דהקשו הא אין פודין קדשים לכלבים וא"כ מה יועיל ירעו וכתבו למ"ד דרוסה יש לה בדיקה לאחר שחיטה אם האדימה בשר כנגד בני המעיים או כנגד סימנים א"ש. #א) וק' הא קיי"ל ושט אין לו בדיקה מבחוץ וא"כ דלמא במקום דרוסה שחיט. ודוחק לומר דתוס' בזבחים ס"ל כדעת רשב"א וש"ך דצריך רושם בבשר ואם לאו כשרה וא"כ אם כנגד סימנים לא אדים תו ליכא חשש דרוסה בושט. דזה דחוק דתוס' יסתמו נגד דעתם בחולין גם נומר דס"ל כרש"י דדרוסה אף במקום שחיטה ניכרת זה ג"כ דוחק דהתוס' לא הזכיר דברי רש"י כלל. ולפמ"ש ניחא דכוונת התוס' דכיון דמועיל בדיקה בדרוסה רק דלמא במקום נקב שחט א"כ אם ימתנת יב"ח ה"ה מותר' רק המשנה דקאמר ירעה או דמיירי באותן קדשים דבעינן דוקא תוך שנה להקרבה. או אתי' כרב יהודא דס"ל בעלי חיים נדחין וא"כ כיון דאדחי לי' תוך יב"ח שוב אין לו תקנה להקרבה ולכך ירעו אבל במומין כשרים בעברה יב"ח ואף דר"י ס"ל טריפה חי המשנה אתיא כתנא טריפה אינו חי: והנה #ב) עוד דרך אחר יש בקו' זו ונוקמי שאין דרוסה ניכרת בביאור דעת ר"י ור"ת דלפי' ר"ת כמ"ש הטור בסי' זה בשם סמ"ג דספק דרוסה שנתערב באחרי' מותר מכח ס"ס ספק טריפה ספק כשר ואת"ל טריפה דלמא לא הוא זה וק' הא ר"ל מוקי למשנה זבחים הנ"ל טריפה נפולה ואיהי ספק דקאמרינן צריך בדיקה וא"כ איך קתני טריפה שנתערבה באלף כולן אסורות הא ה"ל ס"ס. וצ"ל דס"ל לר"ת כהנך דאמרו במקום שיש לברר לא מהני ס"ס ובנפולה. יש לברר ע"י בדיקה וא"כ לא מהני ס"ס ולגבי קדשים א"א לבדוק כמ"ש רש"י משום הקרב נא לפחתך וכו' אך ק' א"כ גבי דרוסה נמי הא מהני בדיקה ואיך התיר ע"י ס"ס וצ"ל דהא בבהמה איירי וא"א לשחוט משום ושט כמבואר בש"ע סי' ל"ג וא"כ א"א להתברר ובאין להתיר מכח ס"ס וא"ש. ולפ"ז אלו פי' טריפה במשנה שם דלא ניכר מבחוץ הא אין לו בדיקה קודם ולברר ג"כ א"א ה"ל ס"ס ואיך ירעה ועכצ"ל דראינו דהאדים ונתמסמס עד שהוא ודאי טריפה וא"כ ליכא ס"ס ולא קשה הא אין פודין קדשים לכלבים לר"ת לא קשה דר"ת אזיל לשיטתו דס"ל בחולין אמרינן נכבשינהו דניידי וכו' רק בקדשים משום חומרא דקדשים אסרינן וא"כ כשנעשה בעל מום אז שייך ונכבשינהו דניידן ומותרי' וא"ש. אבל לר"י דס"ל דלא הוה בכה"ג ס"ס וקשה ה"ל לוקמי בכה"ג דאין ניכרת כהנ"ל ודאי לפי הדיעה דלכך לא אמרינן בכה"ג ס"ס משום דספק ראשון מהתורה כמ"ש הטור בסי' זה. י"ל בפשוט. דבלא"ה תמהו על הטור דכתב בהך ספק דרוסה דנתערב לסמוך אס"ס לא אמרינן רק יש תקנה אפי' לודאי דרוסה דנכבשינהו דניידי ונאמר כל דפריש מרובא קא פריש והקשה הב"י הא בסי' ק"י ס"ל הטור דלא אמרינן כן הואיל ואין האיסור ניכר גזרינן שמא יקח מן הקבוע. ונראה דכך כוונתו דס"ל לטור דאף לודאי דרוסה יש בדיקה וא"כ אף ודפי דרוסה שנתערב בכלל ס"ס ספק לא היזק בדריסתו ואת"ל היזק שמא לא זהו (ודוחק לומר הא דכתב הטור אפי' ודאי דרוסה דחזינן דלא דריס נגד סימנים וא"כ מצי לשחוט וה"ל מצי לברורי ולא שייך ס"ס) אבל בפשוט ודאי ג"כ הוי ס"ס רק דספק ראשון אסור מהתורה ולכך מהני התקנה דנכבשינהו דניידי וא"כ מהתורה מותר דהוא ודאי הכשר דמרובא קפריש רק חז"ל אסרוהו שמא יקח מהקבוע א"כ אח"כ ה"ל ס"ס דהא אין ספק ראשון אסור מדאורייתא ודו"ק: ואף דאין כוונת הטור לכך אבל הדברים ברורים בכך וא"כ ל"ל בדרוסה שמועיל בו בדיקה דקשה קושי' הגמ' לכבשינהו וכו' ואח"כ יהי' מותר מהתורה מכח ס"ס. ועכצ"ל דאיירי בודאי דרוסה כהנ"ל ואינן בגדר ס"ס. ומהך דאין פודין י"ל כמ"ש התוס' התי' לר' ירמי' דאמר בולד טריפה: אך לפי דעת הרשב"א דלכך לא אמרינן ס"ס בגופו ובתערובות משום דלא הוי הספיקות ממין אחד לשיטתו שפיר י"ל דראינו דרס ולא ניכר מ"מ לא הוי ס"ס מטעם ספק בגופו וכו'. #ג) מיהו הרשב"א דעתו באמת דכל שאינו ניכר מבחוץ לית חשש. אבל אלי' וקוץ בי' דכתב דוקא אם בדקה תיכף אבל אם אח"כ בדק אמרי' דהי' רושם והלך לו אדמימות א"כ עדיין קשה לוקמי בכה"ג דראינו דורס ולא בדקהו אלא לאחר זמן ולא מצאנו שם רושם ומ"מ ספק דרוסה איכא וצ"ל דס"ל אם לא ראינו א"כ אף סימנים בחזקת ספק. בשלמא בראינו רושם ואינם רואים רושם הארס נגד הסימנים א"צ בדיקה אבל בלי רואה אף סימנים בעי בדיקה וא"כ א"א לשחוט וקשה קו' התוס' מה יועיל ירעה הא אין פודין קדשים וכו' ול"ל דיש לו בדיקה דהא א"א לשחוט כנ"ל ואי ק' בולד טריפה מא"ל הא אין פודין וכו' ואי דס"ל כמ"ד פודין אף לזה י"ל כן. ז"א די"ל דרשב"א ס"ל כרש"י דס"ל ולד טריפה לא יקרב דוקא לגבוה הא להדיוט שרי ולא חלה כלל קו' התוס' אין פודין דלהדיוט היא מותרת: ובזה יש לכוון דברי ב"י דכתב דטור תמה על הסמ"ג עד שאתה סומך על ר"ת להתיר מכח ס"ס הי' לך להתיר אפי' לודאי ע"י דנכבשינהו וכו' ולכאורה הדבר תמוה וכי בשביל דסומכין אר"ת בחד דינא נסמוך בדינא אחרינא מה דלא תליא זה בזה וצ"ע לכאורה: אמנם לפי הנ"ל ניחא דאי אמרינן דרוסה היינו ספק ל"ק הא אין פודין קדשים וכו' כמ"ש התוס' דלאחר שחיטה יבדוק אבל אי איירי ודאי דרוס' וטריפה קושי' התוס' במקומו וצ"ל לר"ת לק"מ דאחר שנעשו בעלי מומין הרי הם חולין ואית להם תקנתא בכבישה. וא"כ טען הטור ממ"נ אתה מתיר ס"ס בכה"ג וקשה מהמשנה דקתני טריפה דמוקמינן בדרוסה ולא מותר בס"ס וצ"ל דאיירי ודאי טריפה וקשה קו' התוס' הנ"ל וצ"ל דינו של רבינו תם דלחולין מועיל כבישה וכו' וא"כ שפיר טען דגם בזה יעשה כן ודו"ק ועיין לקמן סי' ק"י כתבתי עוד: גם י"ל על הך קושיא. #ה) אין פודין להאכיל לכלבים בדרך אחר לשיטת רשב"א דבעי ב' ספיקות דומין לפי שהעלו הפוסקים דאם נמצא טריפות בבהמה דהגבינות כשרות דאמרינן העמידו על חזקתו (דיש להם חזקה מבוררת מכח הרוב כמ"ש רש"י) וכה"ג התוס' בכמה דוכתי' הא דתנו מזמן לזמן ומת שנמצא מטמא למפרע היינו חומר' דקדשים וי"ל כמו דהחמירו בעוסקי קדשים לטמא למפרע ומבלי לילך אחר חזקה כן י"ל בקדשים גופה להקריב קרבן לה' מחמירין לחוש למפרע מבלי לילך אחר חזקה ואם בעוסקי ואוכלי קרבן מחמירין מכ"ש בקרבן גופי' וא"כ י"ל הא דמוקי בולד טריפה היינו שנולדה מבהמה ואח"כ נשחטה הבהמה והיא טריפה ויש כאן ספק אם היתה טריפה בעת הריון א"כ הרי ולד ג"כ טריפה או שעכשיו איתר' והולד כשר ולכך לקדשים להקריב קרבן הא מחמירין ולא אזלינן בתר חזקה והרי זה ספק טריפה אבל כשהומם והרי הי' חולין בזו אזלינן בתר חזקה ואמרינן עכשיו איתרע ומותר ולק"מ. והתוס' לא רצו לתרץ כן דא"כ הך ולד הוי ספיקא וא"כ בתערובת הוי ס"ס וספק ראשון אינו אסור ד"ת כלל דמדינא אזלינן בתר חזקה ולמה אסורה אבל לרשב"א דס"ל דבעינן שני ספיקות מענין א' שפיר י"ל כה"ג ולא קשה מצידי צדדים ודוק. הארכתי בזה וכתבתי כל סברות מה שיש לומר בסוגיא זו ויראה המעיין ויבחר אשר טוב בעינו ליישב כל הנ"ל:

(ז) לשהוי י"ב חודש. #ו) האחרונים כולם השיגו על הרמ"א דפסק בשנת עיבור בעינן י"ג חודש וטעמו נכון דבגמ' קאמר כיון שעברו ימי צינה ופירש"י ורשב"א בת"ה בארכובה שיש מכה שהצינה מכאיבה ויש שהחמה מכאיבה ולכך בעינן שיעברו שני זמנים הללו במלואו וא"כ מהכ"ת להקל ולהכשיר בשנת עיבור שלא נשלמו העיתים כלל. וזהו לדידן דמעברין הכל מפני התקופה אבל בזמנם שהי' מעברין בשביל שאר צרכים וכטוב בעיני ב"ד א"כ פשיטא דאין טיבור בכלל כי מה טיבו של עיבור לטריפות ולכך קאמר י"ב חודש ולא שנא כי לא פסיקי' לי' כי בדיניהם אף בשנת העיבור הי' די בי"ב חודש ולכך סתמו הדבר: וקצת ראיה מהא דאמרינן בעכו"ם ד"ז להחיות זרע למעט טריפה ופריך הגמ' הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת. אבל למ"ד יולדת מאי איכא למימר וכתבו התוס' וא"ת טריפה היכי ממעטינן מהא קרא דהא מאן דאית לי' טריפה יולדת כ"ש דאית ליה נמי טריפה חי דאפי' למ"ד אינו מוליד ס"ל דחי וכו' ויש להבין מה צורך כל האריכות בקיצור ה"ל לומר אי ס"ד טריפה לא חי איך יעלה על דעת דיכנס נח לתיבה טריפה הלא הם היו לצורך קיום עולם וטרם יצאו מתיבה ימותו כי הי' בתיבה מן ז' בחודש השני עד י"ז בשנה שאחריו והוא יותר מיב"ח ורש"י בתורה כ' שי"א היתרי' הי' ימי החמה העודפים על שנות הלבנה. ועכצ"ל די"ב האמורים בטריפה ג"כ חדשי שס"ה ימים וש"מ דהכל הולך אחר קור וצינה ודו"ק: ואני אמרתי במה שאמרו בגמ' דף נ"ז ע"ב ועשה לו חיזוק וחיה והשיבו משם ראיה ימות החמה הי' וכיון שעברו ימות הצינה מת ל"ל כולי האי הל"ל שקר לא חיה י"ב חודש אלא הענין כי ידוע מ"ש רש"י בר"ה דשנות עולם הם שנים לכל דבר ואף שני אדם מונין כך עד שאיבעי לן שנים בקדשים אי הם שוים דלהון או שנות עולם והנה זהו העוף הי' חי מניסן עד ניסן ובתשרי מתחיל שנה אחרת לשנות עולם א"כ לפי הסיגנון הנהוג דהכל לשנות עולם חי זה העוף לאחר שקרה לה הטריפות ב' שנים וזה היה מקובל בידם וטעו דשמעו העוף שנטרפה חי אח"כ שני שנים וחשבו כד"ח והשיב דטועה את דמעשה היה בימות החמה ועברה עליו גם ימי הצינה וגשמים ואח"כ מתה והוא באמת ב' שנים לשנות עולם ומ"מ לחדשים לא יותר מי"ב חודש והכל אמת. כללו של דבר אין להקל ולהתיר בפחות משנת עיבור:

(ח) או בנקבה שתתעבר ותלד. בגמ' דעכו"ם דף ט"ז ע"א אמרינן תני' ר"י מתיר בשבור' מפני שאינו יכול להתרפאות ומסתמא לשחיטה זבני ולא משהי לי' דתיפוק מיני' תקלא. א"ל הלא מרביעין עליו וילדה וכיון דמרבין עליו ויולדות אסא לאשהויי' א"ל כשתלד אלמא לא מקבלה זכר. ופירש"י כשתלד תאסר דלא ילדה מעולם ע"כ ולפ"ז הרי כאן מחלוקת ת"ק ור"י אי טריפה מוליד ור"י ס"ל אינה מוליד. #ז) וא"כ קשה הרמב"ם וכן כל הפוסקים ועיין רמב"ם פ' כ' מהלכות שבת דלא כר"י דאף שבורה אסור למכור וא"כ מוכח דטריפה מוליד ואיך פסקינן דטריפה אינו מוליד והדברים סותרים לכאורה ונראה דרש"י בפ' מקום שנהגו נתן טעם דלכך אמרו חז"ל שבורה גזירה אטו אינו שבורה וכ"כ הברטנורא. ולכאורה בגמ' משמע הטעם משום דמרביעין עלי'. #ח) ונ"ל דקשי' לרש"י הנ"ל הא אנן קי"ל טריפה אינו מוליד ולכך ס"ל לרש"י דהטעם הוא דגזרינן אטו אינו שבורה רק הם לדברי ר"י קאמרי דלא ס"ל גזירה בשלמא לדידן הטעם משום גזירה אבל לדידן דל"ל גזירה עכ"פ אודי לנו דמרביעין עליו וכו' וע"ז השיב ר"י כשתלד אבל הטעם דחכמים דפליגי עלה דר"י הוא משום גזירה. ובזה צדקו דברי ברטנורא דבפסחים פרק מ"ש נתן טעם בחכמים כמ"ש רש"י גזירה אטו אינו שבורה ובעכו"ם נתן טעם כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דאף דהיא שבורה מ"מ טוחנת. וכבר עמד בזה התיו"ט ע"ש ונ"ל דס"ל להברטנורא שניהם אמת דודאי אם אין עושה מלאכה בשבת לא היה אוסרים כיון ששבתה ממלאכה והוי כמו בהמה דקה ולכך נתן טעם דטוחנת רק דקשה מה בכך מ"מ כיון דהיא טריפה לא משהי אותה דלמא תמות ולא שייך גזירה כמו שאמר ר"י בהדיא בגמ' ולהרבעה ליכא חשש כיון דקיי"ל טריפה אינו מוליד ולכך הוצרך לטעם דרש"י דמ"מ גזרינן אטו אינה שבורה וא"ש. ועוד #ט) י"ל כמ"ש התוס' שם עכו"ם ד"ה אלמא יכול דאין מקבלת זכר ואינה מוליד תרי מילי נינהו וא"כ י"ל כי ודאי טריפה אינו מוליד אבל זה אינם יודעים העכו"ם ואינם מאמינם שטריפה אינו מוליד הלא הרבה מחכמי ישראל שסוברים שמוליד ודעת התוס' דגם ר"י ס"ל כן א"כ העכו"ם חושבים שתלד ומשהים אותו להרביע ולכך משני ר"י דאין מקבלת זכר כלל וזה ניכר לעין כל וא"כ לא ק' קו' הנ"ל דחכמים מודים דאינו מוליד רק ס"ל מקבלת זכר וא"כ אתא לאשהוי דהמה לא ידעו דאינו מוליד. ויותר נראה במ"ש התוס' ד"ה אלמא הנ"ל משמע דס"ל דאינו מקבלת זכר ברצון אבל אם מרביעין עלי' זכר בע"כ מקבלת הריון ומולידת א"כ א"ש דברי רש"י בפסחים נמי דחכמים טענו לדידן דאינו מוליד ולא אתא לאשהויי מ"מ גזרינן אטו אינו שבור אבל לדידך דלא גזרת מ"מ הא ס"ל טריפה מוליד א"כ ירביע עלי' זכר ואתא לאשהויי ומשני דאף מוליד בע"כ אבל אינה מקבלת זכר בסתם וא"כ תו לא חיישינן לשהוי להרבע' כיון דצריך טורח גדול להרביע בע"כ ולא חיישינן וא"ש. וזה אפשר לומר ברמב"ם דכתב בפי' המשנה דלר"י אפי' שבור יד מותר למכור וקשה קו' הגמ' הא שבור יד אינו טריפה כלל ואם כן אתא לאשהוי להרביע עלי' ולפמ"ש י"ל דאמת שבור יד אינו טריפה ומולידת לכ"ע מ"מ הואיל וכאיב לה אינה מקבלת זכר אלא ע"כ ובאופן זה לא משהנו ודו"ק: והנה האו"ה כלל כ"ו דין ד' כתב דיש סימן לזכרים כל זמן שנזקק לנקבה וכתב עליו המ"י בת"ח כלל ע"ג סק"ה ולא ידעתי מאין יבא לו והוא להדיא נגד משמעות הש"ס פא"ט והפוסקים עכ"ל. ונ"ל דיצא לו לאו"ה מגמ' הנ"נ דאמרינן דטענו לר"י הלא מרביעין עלי' וילדה כתבו התוס' ובזכר נמי יכול להרביעו על כמה נקיבות והיינו דתוס' ס"ל דלכך אוסרים חכמים שבורה מה"ט דמשהי לרביעה וקשה תינח נקיבות זכרים שבורין מפני מה אסרוהו ולכך פי' התוס' דגם בהו איכא צורך להרביע כמה נקיבות. וקשה ר"י דמתיר שבורה בין זכר ובין נקבה וכן משמע בפי' המשנה לרמב"ם בפסחים וקשה קו' הא משהין אותו להרביע ול"ל ג"כ תירץ ר"י שאין נזקק לנקבה והוא הדבר של או"ה וצ"ל ג"כ כמ"ש בנקיבה דאין מקבלת זכר אבל בע"כ מתעברה וכן בזכר אין מזקק לנקיבה אבל בע"כ מזריע ומעבר ואע"פ שבזכר יש לחלק דאין קשוי אלא לדעת אפשר באדם אבל בבהמה דל"ל דיעה שוה בזה לנקבה ודו"ק. ועיין ירושלמי בפסחים ועכו"ם דקאמר הלא מרביעין על' זכר ומשני לא אר"י אלא בשבור זכר ופריך הלא מביאין נקבה ורובע' ועיין מפרש דכתב דר"י ס"ל דשבורה לא נרבעת ולא רובע. אבל מ"מ מה זה דמשני בשבור זכר וכי נעלם הימנו קושיא דמביאין נקבה לרבעה אלא דנחלק בזה דר"י ס"ל בשלמא נקבה אף דאין מקבלת זכר מ"מ מכריחן אותה אבל בשבור זכר הא אין מקבל נקבה ואי דמכריחן אותו הא אין קישוי אלא לדעת וחכמים סוברים כמה שכתוב בבהמה לא שייך זה. #א) ודברי או"ה מבוררים ודו"ק. ובזה #ב) י"ל מה דהקשו התוס' בעכו"ם דף ו' דאם טריפה מוליד א"כ למה מסתבר למעט טריפה יותר ממחוסר אבר ואי דהוא לקיום עולם הא טריפה מוליד ולפי הנ"ל לק"מ דודאי אינה מקבלת זכר רק כשמרביעין עליה בע"כ תלד וא"כ אין בו ישוב עולם דמי יכניס עצמו תמיד בזה להכריחן לקבל זכר ונקבה ויותר מסתבר עכ"פ ממחוסר אבר ודו"ק. והנה א"א דאין מקבלת זכר ואין נזקק לנקבה קשה הא דמשני על קושיא אתך בדומה לך גבי נח דלמא נח גופי' טריפה הוי ומשני א"כ אמרה התורה טריפה עייל שלמים לא תעייל וק' דלמא מה"ט דהא אמרי' טמאים וטהורים היינו שלא נעבד בהן עבירה ופריך הגמ' מנא ידע נח ותי' בגדר הנס וזו דוחק ואלו לא הי' מכניס רק טריפה סתמא דמלתא לא נזדקקו ולא קיבלו זכר וליכא חשש עבירה אם לא בידוע שהרביע בכח זכר וא"כ שפיר ידע ויש ליישב ודו"ק: והנה אי זכר יכול להוליד כמשמעות בגמ' יש לי קצת עיון דמשמעות לשון גמ' בזכר י"ב חודש ובנקבה שתלד משמע בזכר ליכא סימן כלל בלידה בשום אופן דזכר מוליד וכן משמעות סתמא דפוסקים אלא מקשינן ליה הא דאמרינן בעכו"ם דף ה' ע"ב דמכל חי למעט מחוסר אבר ופריך גמ' החי למעט טריפה ומשני מלהחיות זרע נפקא ופריך הניחא למ"ד אינו יולדת אלא למ"ד יולדת מא"ל. וקשה אף למ"ד אינה יולדת תינח נקיבות זכרים והן טריפות מהיכן מתמעט ואיצטריך חי ול"ל דמ"ש דכיון דנקבות אתמעטו ה"ה זכרים. ז"א דשם הכל בשביל קיום עולם וכמ"ש התוס' נקיבות דאינה מוליד לא הי' לנח להכניס אבל זכרים דמולידים מהכ"ת לא יקחם. וכ"כ יש לתמוה הא דדחיק הגמ' בולד טריפה כיון דטריפה אינו מוליד היכי משכחת לי' והוצרך הגמ' לשנות בעיברה ואח"כ נטרפה וקמפלגי בעובר ירך אמו וכו'. #ג) וקשה הא מבואר בפרק בהמה המקשה דף ס"ט דלמ"ד חוששין לזרע אב אף הזכר אוסר תולדותיו כמו הנקיבה והאם וע"ש ברשב"א כל מכח לא אמרינן דברות בחוששין לזרע אב הולד אסור כמו אם האם הוא טריפה וא"כ לוקי בכה"ג הזכר טריפה ור"א ור"י ס"ל לכ"ע מספקא לן בחוששין לזרע אב כמבואר בפרק אוא"ב ולר"א זוז"ג אסור ולר"י זוז"ג מותר ולכך יקריב ושפיר י"ל דפליגי בזוז"ג. ואם נפשך לומר למ"ד דחוששין לזרע אב הולד אסור ואין האם בכלל זוז"ג כי כך אמרו שם דף ס"ט מהו לחוש לזרעו דהקשו התוס' דה"ל זוז"ג והגמ' דלא ס"ל כן ש"מ בחוששין לזרע אב לא חוששין לזרע אם כלל וחוששין לזרע אב גרידא ולא ה"ל זוז"ג כלל. ועיין ספ"ג דעכו"ם דס"ל לתוס' דזרע הפרי וארץ לא מקרי זוז"ג ע"ש א"כ לפ"ז הולד טריפה לכ"ע אף מר"י דלא תליא בזוז"ג כלל. וא"כ א"א לאוקמי בכה"ג דמ"ט דר"י אך קשה ר' ירמי' דמוקי בפ' התערובות בולד טריפה וקאמר הגמ' כולהו כר"י לא אמרי דלא מתקומי משגה כר"א וקשה לוקי בכה"ג דאב טריפה וחוששין לזרע אב וטריפה לכ"ע ואף ר"י מודה דטריפה וצ"ע. #ד) ובחידושי אמרתי בישוב ג"כ קושי' תוס' אין פודין קדשים להאכילן וכו' די"ל דמשנה איירי בספק טריפה וא"כ יש לו תקנה בשהי' יב"ח ואז יכול לפדותו אבל קדשים אסור דיש דיחוי אצל קדשים ולפ"ז דאיירי בספק לא קשה מחוששין לזרע אב דהא מספקא לן או חוששין לזרע אב וא"כ ה"ל ס"ס ספק טריפה או כשרה ואת"ל טריפה דלמא אין חושש לזרע אב: ולכן צ"ע כי פשוטן של דברים מורים דזכר מוליד ובזה אמרתי בתוס' במכות סוף פ"ק דאר"ע ור"ט אלו היינו שם לא היה אדם נהרג מעולם וקאמר הגמ' ברוצח דאמרו טריפה או שלם ואת"ל שלם דלמא במקום סייף נקב. בנואף ונואפת ראיתם כמכחול בשפופרת והקשו התוס' בעכו"ם ומחלל שבת מא"ל ותי' דלא שכיח ועי"ל ראיתם שמחלל שבת אינו טריפה דהוא עדות שאאי"ל והקשה מהרש"א א"כ אף בנואף נימא כן דלמא טריפה הוה ועוד הק' דתוס' הקשו דלמא טריפה הוי והיינו דר"ע ור"ט חיישי למעוטי הא במקום דלא אפשר דכאן עקרת מ"ש בתורה לא חיישינן למעוטי ותי' התוס' דאפשר שהי' הקרו' של מוח מגולה והוא נקבו בפני עדים ומ"מ קרינן לא נהרג אדם דזה אינו כמעט במציאות והקשה המהרש"א ברוצח לא שייך תי' התוס' וקשה א"כ הא לא אפשר לא חיישינן למעוטי. גם יש לדייק דנקט התוס' בתי' מחלל אינו טריפה ובקושי' פתח בשנים מחלל ועכו"ם. #ה) ונראה דשם בחולין דף ט"ז יליף רבינא דאזלינן ב"ר מעדים זוממין דלמא הך דאסהידו בי' טריפה וה"ל עדות שאאיל"ה. והקשו התוס' דלמא חובשין להעובר יב"ח ותי' שמא ס"ל טריפה חי. וצ"ל הא רבינא ס"ל בא"ט דף נ"ט דטריפה אינו מוליד וצ"ל דאף דחי מ"מ אינו מוליד כמ"ש התוס' בכמה דוכתי' ולפ"ז קשה איך אמרינן דלמא מחלל טריפה הא לא אפשר ועקרת מ"ש בתורה וצ"ל דאפשר דאף דטריפה חי ס"ל לר"ע ולר"ט (ואף דר"ע ור"ט אמרו דניטל אם כשרה דאין פרה וחזירה יוצאת ממצרים עד שחותכין אם שלה מה בכך הא חי וא"כ מה נ"מ בחותכין. דמ"מ מתכוונת והולכת ומי יקחנה) דאין מוליד וא"כ אם עברה לחלל שבת ואח"כ הולידה במקרה הרי זה אות ומופת דאינה טריפה ונאמנים עדים כמ"ש התוס' על יב"ח אך זהו במציאות אבל מ"מ לא שכיח דמי יהיה שוטה כזה יודעת כי החיים ומות תלוי' בזה שתזקק לבעל ולהוליד וע"כ ימיתו אותה הב"ד ושפיר קרינן לא נהרג אדם אבל בתורה יש מציאות אי אירע דהי' מעוברת שאנסוהו וכדומה אך ה"מ בנקבה אבל בזכר המחלל שבת שפיר קשה הא ליתנהו במציאות ואי שתלד הא זכר יכול להוליד כנ"ל אך באמת י"ל דתורה לא דברה בזכר רק יש במציאות בנקבה וא"כ עכ"פ לא שייך עקרת וכו' דשייך בנקבה. אבל בנואף ונואפת לא שייך כן דהתורה דיבר להדיא בנואף ולנערה לא תעשה דבר ושפיר קשה עקרת מ"ש בתורה ולק"מ וכן בע"ז כתב בקרא להדיא איש או אשה וא"כ באיש עקרת מה שכתוב בתורה ולכך לא נקט התוס' בלשון רק מחלל כי בעכו"ם לא שייך תי' התוס' ודו"ק:

(ט) ימיתנו קודם שימכרו. #ו) לא ידעתי למה ימיתנו יחתוך הרגל למעלה מן ארכובה וימכרנו לנכרי ול"ל דימכרנו לישראל דהא טריפה היא וצ"ל דאסור לגרום טריפות לבהמה כמבואר בגמ' דעכו"ם דף י"ב דהא אין לך איבוד גדול ממה שהורגו ובגמ' לא קשיא דרבים היה וטריחא לי' מלתא להטריף לכל אחד וצ"ע שם בעכו"ם דמשמע דיותר צער ב"ח אם חתך פרסותיו מהורגו דלזה עומד הבהמה אבל לחתוך ממנו אבר כאיב לה טפי והוי צער ב"ח ודו"ק:

(י) ודאי טריפה אע"פ ששהה יב"ח והוא חי אסור. והנה היש"ש בסי' פ' בפ' א"ט טרח ליישב הנ"ל ואמר דאין להכחישו במציאות שראינו שחי יב"ח היינו רובא אינם חיין ומעוטי חיים והנך דחזינן מן מעוטי הם ובספק טרפות אזלינן בתר רובא. והפ"ח השיג וטען א"כ מה ראיה מאיוב דיפלח כליותי וישפוך מררתי ואיוב קיים דלמא הי' ממיעוט. #ז) י"ל דודאי צ"ל דקיי"ל ההורג טריפה פטור דבר קטלא היא זהו הדין אף דטריפה חי וכתבו התוס' להדיא סנהדרין דף ע"ח וכן מוכח מחולין דף י"א ד"ה ודלמא והיינו דמ"מ מתנדד והולך וסופו למות ולשטן נאמר אך נפשו שמור היינו שישמר אותו שבכל היסורין לא יהי' נעשה טריפה דזהו הוי כהרגו דהעושה לאחד טריפה הוי כהרגו. וא"כ שפיר טענו הא עבר על ציווי ועשה טריפה אף דטריפה חי מ"מ בן מות קרי' והם השיבו רק את נפשו שמור הוא שישמרו בדרך ניסא אף שישפוך מרירתו מ"מ לא יקרה החולשא בגופו ואיבריו להמית. וזה ברור ונכון ושניהם ידעו הפסוק ובזה דנחלקו וא"ש כי לכ"ע י"ל טריפה חי. ומה שטען מהא שהקשו התוס' בשמעת' הנ"ל דלמא פרה אית להו חזקה דחי יב"ח וכן הקשו בהך דעדים זוממין דחששו דלמא טריפה הוי דלמא חובשין אותו יב"ח. דלמהרש"ל אין קו' דהא מעוטי טריפה חי והשתא איירי בס"ד דלא אזלינן בתר רובא כבר קדמו להקשות בספר מ"י. #ח) אבל נראה דהא דטריפה אינו חי ילפינן מקרא דהתורה כתבה זאת החיה חיה אכול ושאינה חיה לא תאכל והורה לנו התורה דטריפה אינה חי' וכתבו רשב"א ויתר מחברים דתורה כתבה דנ"מ לספק טריפה לברר אי חי או לא. וא"כ ודאי עכשיו דאזלינן בתר רובא שפיר י"ל הא דהורה לנו התורה דטריפה אינה חי' היינו רובא אבל מיעוטי חיי' ומ"מ נ"מ לספק טריפה דאזלינן בתר רובא ולא למגן כתבה התורה זאת החיה אבל לס"ד דלא אזלינן בתר רובא א"כ ל"ל דמעוטי חיי' דא"כ קרא מה למדנו ואי בשביל ספק טריפה דהא מ"מ אסורה דלמא ממעוטי הוא דלא אזלינן בתר רובא ועכצ"ל דקרא אתיא דטריפה לא חי כלל אפי' מיעוטי וא"כ דברי התוס' שפיר דלס"ד דלא אזלינן בחר רובא מוכח מקרא זאת החיה דאפי' מיעוטי לא חיי' כלל וסמכינן עלי' בספק טריפות. ומכ"ש דלא פריך מנח דקו' התוס' איך ס"ד דנח הי' טריפה הא חי זמן רב. והקשו הם אולי נח היה ממיעוט די"ל דאם אנו באין לדון על נח ועומד לפנינו טריפה הוא או כשר הא אמרינן כשר הוא דאזלינן בתר רובא כמו דמחייבין הרוצח דאמרינן הנקטל ודאי כשר הי' וכן התורה אמרה על נח בדומה לך ואנן מספקינן אם טריפה אם כשר אזלינן בתר רוב וא"כ קו' התו' בגמ' מה פריך דלמא נח טריפה הי' הא אזלינן בתר רובא ועכצ"ל דקו' הגמ' למ"ד דחיישינן למעוטי מנ"ל בן נח פסול בטריפה דמנח ליכא למשמע. וא"כ להך מ"ד שפיר פריך התוס' הא חי כמש"ל דחייש למעוטי טריפה אינה חי' כלל אפי' מעוטי. והנה זולת טענת הפר"ח יש לדייק מהא דמביא הגמ' שם דף נ"ח ראי' מקדירות הקנה ושמוטת ירך וחסרון בגלגולת דהי' חיי' ולא משני דהיא מהמיעוט נ' שכבר הרגיש בזה המהרש"ל דכמו דסומכין בספק טריפות היכי דחזינן דחי ולא אמרינן דלמא מהמיעוט כך בספק מחלוקת רבותא זה מתיר וזה אוסר סמכינן אהך דחי ואמרי' ש"מ דהלכה כמאן דמתיר ולא אמרינן דלמא מהמיעוט הוא וכן הביאו ראי' להכריע כמאן דמתיר מדחזינן דהנך הי' חיי' אך בלא"ה חסרון בגרגרת זהו לכ"ע אינו חי אפי' מיעוט דהוי נבלה בנחסרה הקנה וסימנים וכמו כן חסרו דגלגולת דנאמר להדיא שינטל מהחי וימות וממנו ילפינן לטריפה ואיך ס"ד לומר דמיעוט חי ובחסרון הירך הא התוס' כתבו בבכורות דף ס"ג ע"ב ד"ה ר"ה דחסרון ברגלי' למעלה מארכוב' אין חי' פי' למ"ד דס"ל טריפה בנקובת הושט חי: ומצאתי #יט) ראי' למהרש"ל מן ראב"ן סי' רס"ג דף כ"א דכתב ולד בהמה טריפה מותר שקיבלה מזכר וה"ל זוז"ג ומותר דבר זה תמוה דהא קי"ל טריפה אינו מוליד והך משנה דתמורה מיירי בעיברה ולבסוף נטרפה ואין כאן זוז"ג כלל. ולפי המהרש"ל ניחא דמשכחת לי' טריפה דמוליד דמעוטא הם דחיים ומולידים. והא דלא מוקי למחלוקת ר"א ור"י בהך גוונא כתבתי לעיל בסי' מ' ישוב לזה עכ"פ משמע כדברי מהרש"ל והנה הפר"ח הביא דעת רשב"א דיותרת חי יותר מיב"ח ולכך כ' ספק ביותרת לא מהני י"ב חודש. #י) לכאורה דבריו נגד התוס' דאל"כ מה פריך התוס' גבי פרה אדומה דחי' יב"ח דלמא אי' לי' יותרת וגם גבי עדים זוממין דחי יב"ח דלמא אית לי' יותרת וזהו סותר דברי רשב"א גופא בחידושיו דהביא הך ראי' התוס' מפרה אדומה לגבינות. הא לשיטתו לא קשה מידי דאולי יש לה יותרת. ועיקר דקשיא מהך ולד טריפה מה דוחקיה לאוקמי בעיברה ואח"כ נטרפה ולא בפשוט שהי' לה יותרת ודוחק לומר דאף דכתב רשב"א דיותרת חי מ"מ מודה דאינו מוליד. דיותר נח לחיות משיהי' מוליד כנראה מגמ' דכ"ז דוחק דגמ' כללהו בחד בבא לזכר יב"ח ולנקב' הניד' ש"מ דשוה הן החיות והליד' ולכן ל"ע: ומה #א) שנראה ליישב דברי רשב"א נראה דשם במשנה תנן כל אסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים ותני עלה ר"א אוסר ואוקימנא נמי דפליגי בזוז"ג ואח"כ תנא ולד טרפה ר"א אומר לא יקרב וחכמים אומרים יקרב ולהך אוקימתא דטרפה מוליד צ"ל ג"כ דנטרפה ולבסוף עוברה ופליגי בזוז"ג אי אסור או מותר ויש לדקדק למה חליקנהו בתרי פלוגתא או דכבר נכלל באיסורין ע"ג מזבח דגם טרפה אסור למזבח ואת"ל דאינו נכלל עכ"פ הל"ל בחדא כל אסורים לגבי מזבח וטרפה ר"א אומר לא יקרב ורי"א יקרב ולמה פלגינהו בתרי בבא אלא דשם בגמ' איכא תרי לישנא לחד לישנא והוא מימרא דרבא (ועיין פ"ג מהל' אסורי מזבח לרמב"ם דדעת ר"י קורקוס לפסוק כוותי') דמחלוקת בהך כל איסורין לגבי מזבח רובע ונרבע וכו' כשנרבעו כשהי' ונתעבר' אבל אם נרבעו כשהי' כבר קדשי' ואח"כ נתעברה לד"ה אסור וזה הוא אצל איסורי מזבח הנ"ל. אבל בטרפ' אפי' נעשה בשכבר היה קודש מ"מ ס"ל לחכמים דמותרת דכאן לא שייך ביזוי וא"כ לכך לא כללן משנה בחד בבא דהבדל ביניהם כמ"ש ולפ"ז ליכא למימר דטרפ' אינו מוליד רק ביותרת א"כ הרי הוא טרפה מהבטן וע"כ נטרפ' ואח"כ הקדישה וזהו בשארי איסורי מזבח ג"כ מותר וק' לכללינהו בחד בבא וכן לאידך לישנא דמחלוקת בהקדיש' ואח"כ נרבעת כו' י"ל דודאי בנרבעת דוקא דהעיבו' הי' לאחר הרביע' דאי קודם אף לחכמים אסור דקי"ל כרבא היא וולדה נרבעת אסורה משא"כ בטרפ' להך לישנא דטרפ' מוליד יהי' מעוברת איזה זמן שיהי' הן קודם טרפ' והן לאח"כ כשר' דבטרפ' לא אמרינן עובר ירך אמו וכמ"ש התו' החילוק וא"כ א"א לכללו כחדא דיש הבדל לדינא ואלו כללינהו כחדא ה"א אף בטרפה אמרי' היא וולדה נטרפ' כקו' התו' וא"כ ה"א דוקא שנטרפ' מקודם אבל אם נטרפ' אח"כ טרפ' ובאמת כשר כתי' התו' ולכך פלגינהו בב' בבא אבל אם אמרי' דטרפ' אינו מוליד רק משנה בטרפ' ביתרת שהו' טריפ' מהבטן וא"כ אין כאן מציאות לולד טרפה אם לא דטריפות הי' מקדם ואין כאן מקום לטעות וה"ל לכללינהו כחדא וא"ש ודו"ק: ולכן באמת מסתבר דעת מהרש"נ ומכל מקום יש להחמיר בספק הנולד ביותרת הואיל ונפיק מפי הרשב"א דיתרת חי זמן רב דהיינו לענין י"ב חודש אבל לא לענין לידה דלא מצינו כן להדיא לרשב"א: והנה הסכימו האחרונים במחלוקת הפוסקים הוי כספק טרפה ומהני שהי' י"ב חודש ואני תמה כל החומרות הנאמר לעיל בהל' טרפות בחסר ויתר או יתרת בתרין עינונית' דורדא ושינת' מקומה וכה"ג דאפי' רוב פוסקים מכשירין אנן מחמירין לחוש לדברי יחיד איך מחמירין בשור הגדול הא זהו קרה בבטן ושור הוא חי יותר מיב"ח. ולכן צ"ל כמ"ש לעיל כי ידעו רבותינו הקדמונים שהוא מותר רק החמירו לצורך שעה ולמיגד' מלתא ודו"ק וברו' היטיב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.