פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/נז

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה נז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דרוסה . פי' מי שיש לו ארס מכה בצפרניו ומטיל ארס ושורף בו ט"ז. הנה דרוסה הנזכר לא מה שאמרו כל עוף הדורס טמא דהתם פי' שאוכל מחיים או שאר פירושים וכאן הפי' שמטיל ארס וכל חיות ועופות טהורים אין להם ארס ואין דורסין ב"ח בשם תוס' חולין נ"ג ד"ה שאר. ואף שתוס' כתבו בעופות מסתימת דבריהם שאין ארס לטהורים משמע אף חיות. וכהאי גוונא בהגהות הטור אות ג' דבהמה טמאה אין לה דריסה וזה נלמוד מדכתב הט"ז חיות ועופות דווקא. עוד כתב בהגהות ב"י אות נ"ו בשם צידה לדרך כסו רגלי הדורס בכסף אין מטיל ארס והוא פשוט. וגדולה מזו כתב הפרישה אות ט"ז דאם ניטלו צפרנים אין מטיל ארס ומפרש ציפורן למעוטי ניטלו ולא מפרש דלאפוקי שן כמ"ש אח"כ דמלת יד משולל שן אלא דא"כ רגל למה לי וי"ל. ומ"מ יראה לי דוקא אם ניטל כל הציפורן הא ניטל עד הבשר מטיל ארס דמ"ש הפוסקים ותוחב בציפרנו הוא לאו דוקא אלא שאני תמה דבגמ' נ"ג א' איתא להדיא אין דרוסה אלא ביד לאפוקי רגל ואין דרוסה אלא ציפורן לאפוקי שן וכן העתיק הרשב"א בארוך מ"ד א' ובקצר כ' א' ומנא לי' להפרישה לפרש בע"א וצ"ע. ודע טעם דרוסה שהארס סופו לינקב בני מעיים מרש"י נ"ג ב' ד"ה צריכא בדיקה ותוס' ריש א"ט ולא הבינותי דבריהם דאף רש"י מודה איברים שאין פוסל נקובה ארס שורף כמו כבד וצ"ה וכדומה. ואף ודאי שדרס לא הוה אלא ספק שמא לא הטיל ארס כמו שיתבאר סט"ו ונ"מ בלא נודע עד שנתערב ובה"מ ולקמן יבואר:

ב

אפילו. עט"ז ולכאורה נץ נמי סתמא תנן ויש ב' לישני בגמ' נ"ג א' י"א דווקא בדכוותי' ומיהו בהא נמי הלכתא אפילו בדרברבי מיניה יש דריסה כמ"ש המחבר:

ג

הזאב. הט"ז היקל כש"ע דאפילו בעגלים אין לו דריסה דלא כיש"ש סימן ע' בא"ט ומיהו שם כתב עגלים הרכים ובש"ע כתב עגלים סתם ואפשר ברכים מודה הש"ע דאסור עי' ש"ך סימן ל"ה אות ט"ו ול"ט אות ל"ח לאחר שנה או שאין יונקים ועיין ש"ך כאן אות ב'. והנה בספק דרוסה בזאב היה נראה להקל דהוה ס"ס שמא הלכה כמאן דמיקל ושמא לא דריס וכן מצאתי בכר"ו אות א' והחמיר בודאי דרוסה וצ"ל דזה לא מיקרי ספק שמא לא הטיל ארס. אלא שיש לומר אף בס"ס אין להקל דדרוסה שכיח וכל שאין הספק הב' שקול לא הוה ספק ובשלמא ספק עאל לאו מטעם ס"ס אלא ספק עאל לחוד די להתיר דאוקמיה אחזקה משא"כ בספק פלוגתא לא שייך אוקמיה אחזקה כמ"ש כמה פעמים דבשביל החזקה לא ישתנם הדין עיין כה"ג סימן ת"י וכ"ה וא"כ מטעם ס"ס לא הוה שקול דשכיח הוא דדורס. ומ"מ מאחר שהש"ך היקל בה"מ יש לצדד ולהקל באפשר בספק דרוסת הזאב וכעת צ"ע בזה:

מעשה בעובד כוכבים שמכר פרה לישראל והיה בה חבלה בגופה ושאלו אותו ואמר שהזאב פגע בה יותר משלש שנים מהו אם רשאי הישראל ליקח הפרה לעצמו או אסור. הנה לכאורה יש ס"ס שמא קניא ושמא אין דרוסה לזאב ועוד דתולין בקוצים וקנים דמצוי הוא אלא מאחר דהש"ך כתב בסימן ט"ו אות כ"ג וט"ז אות ט"ו דקודם שמכרה נאמן במה שבידו ה"ה כאן כיון שאמר בשעת מכירה דזאב פגע בה אסור וכ"ת ממ"נ אי נאמין לו נאמין לכולה מילתא כמ"ש הט"ז ס"ס מ"ח במסמר שהראה העובד כוכבי' לישראל יע"ש א"כ הוה שלש שנים וטריפה אינה חיה אפי' ודאי דרוסה מהני י"ב חודש י"ל דבנה"ך השיג עליו ופסק כמוהר"ם מלובלין שם ה"ה כאן אסור ליקח הישראל פרה זו. ומיהו אי לא אמר ליה העובד כוכבי' מידי יכול לקנות מטעם ספק קניא תולין במצוי ועוד דבס"ס מותר ליקח לכתחילה כמו שאנו קונים מעובדי כוכבי' אותן שטעכי"ל נוסי"ן עיין בסי' קכ"ב מטעם סתם כ"ע אין ב"י דהוה ס"ס אלמא בס"ס מותר ליקח לכתחילה ואף דאין עושין ס"ס בידים היינו שהס"ס נתהוה ע"י מעשה משא"כ כאן ומיהו אם כבר לקחה והעובד כוכבי' אינו רוצה לחזור ויש ה"מ כדאי הט"ז ושאר אחרונים המתירים בדרוסת הזאב בה"מ אבל לא בע"א ועי' מ"ש לקמן:

ד

דינו כקוץ שנתבאר סימן נ"א ט"ז ור"ל דא"א בקיאין בבדיקה או כפירש"י שאף מדין התלמוד א"א בקיאין. ובטור כתב שאם דרס או נקב בשיניו לחלל וכתב הפרישה שם דקמ"ל דגם בשן אין לו ארס ובש"ע השמיט שיניו ומיהו אי השן רחב הוה כמו קנה רחב דמבואר לעיל דגם אנו בקיאין בבדיקה ה"ה כאן יעוין היטב:

ה

אפי'. עט"ז שזו דעת הרשב"א ולא כהרא"ש דאמר דוב ונמר אין להם דריסה אלא כל למעלה מזאב דינו כזאב וכל למעלה מארי דינו כארי ועיין מ"ש באות דלקמן בזה:

ו

ויש מחמירין. כתב הט"ז דעת א"ז שהביא תה"ד דלמעלה מזאב דהיינו דוב ונמר יש להם דריסה בגסה הא זאב אין לו דריסה בגסה ופסק דמותר למוכר לעובד כוכבי' כמ"ש בסוף הסי' ומיהו ספק דרוסה מדוב ונמר אין להתיר מחמת ס"ס עי' מ"ש לעיל וכתב זה לאפוקי מב"ח שפי' דברי רמ"א מזאב ולמעלה היינו זאב בכלל דאינו ומ"ש שבלשון התלמוד זאב אין בכלל עיין רש"י חולין אלא שהב"י כתב דא"ז מפרש כל"ב דמזאב למעלה היינו חוץ מזאב אלא דא"כ איך אמר למעוטי חתול הא לא מדבר בזאב כלל ועיקר חידושא דלמעלה מזאב דינו כארי והא הל"ל דקמ"ל וראיתי להיש"ש בא"ט סי' ע' ותימא אמאי לא אמר הא קמ"ל דלמעלה דינו כארי ולא ידענא אמאי ל"ק ליה איך ממעט כלל חתול כדאמרן אשר ע"כ נראה דה"פ בב"י דהא"ז מפיק ליה מל"ב דלמעלה מזאב דינו כארי דלל"ק זאב בכלל שפיר אמר מזאב ולמעלה דינם שוה דדרסי בגסה משא"כ לל"ב אין דינם שוה דזאב בדקה ולמעלה בגסה היינו ארי א"כ לאיזה צורך הזכיר למעלה הכי הו"ל לומר בבהמה זאב ובעופות נץ ולמעוטי חתול בא אלא ה"ק בבהמה מזאב ולמעלה מעלות יש וזאב בדקה ולמעלה בגסה והיינו ?שאר חיות דאי ארי הא מתני' היא וכ"ת לאשמעינן דגדולה מזאב דינו כזאב דלא כהרא"ש להא"ז זה פשיטא דגדולה מזאב דלא גרע מזאב אלא ע"כ תרתי אתא לאשמועינן למעלה בגסה ולמעוטי חתול דאל"כ לימא בבהמה למעלה מזאב אלא ה"ק מזאב ולמעלה מעלות יש הא למטה לא וזה מדוקדק בדברי הב"י ולפ"ז יש לראות במ"ש הט"ז בלישנא דש"ס אין זאב בכלל ולפי מ"ש אף בש"ס זאב בכלל והש"ך אות ה' נשמר מזה וכתב בלשון התלמוד זאב בכלל ומיהו הא דאמר בעופות מנץ ולמעלה יש לפרש לל"ב למעלה מנץ דינו כגס או איידי דאמר מזאב ולמעלה אמר מנץ ולמעלה מעלות יש גם ונץ דלל"ק ע"כ הכין הוא דזאב בגסה דריס ונץ ולמעלה מה אתא לאשמעינן אלא איידי והא דאמר מ"ד אורחא דמילתא תנן ופירש"י דאורחי' דזאב למידרס וה"ה חתול היינו דלהאי לישנא למעלה מזאב דינו כארי ואפ"ה תנן דרוסת ארי בגסה ולמה לא השמיענו יותר חידוש דלמעלה מזאב בגסה אלא אורחא דמילתא נקיט ארי בגסה ס"ס זאב בדקה אורחא דמילתא ולעולם חתול נמי ולכך אשמועינן למעט חתול ויש להא"ז הוכחה שניה דאל"כ מה"ת לומר אורחא דמילתא אלא כמ"ש ומה שלא הגיה רמ"א לקמן יש מחמירין מה שלמעלה מנץ דינו כגס דאיידי כו' ואלו היה הפי' בב"י דזאב ולמעלה אין הזאב בכלל א"כ ה"ה נץ ולמעלה אין נץ בכלל ודריס בגס א"כ אמאי לא הגיה רמ"א לקמן ויש מחמירין מה שלמעלה בנץ דדריס בגס כמו גס כיון שהגיה כאן וצ"ע ועיין בראש יוסף:

ז

בצפרנו. עט"ז וכוונתו דאי ציפורן נץ רחב הוא ויש לו בדיקה כמו קנה רחב המבואר בסימן נ"א א"כ לא היה הרשב"א צריך לנ"מ כלל דפשיטא דנ"מ טובא דאלו משום ניקב לחלל יש בדיקה ומשום דרוסה טריפה בהאדים אלא דלקולא אמר דאי לא האדים לא חיישינן שניקב דאי ניקב ודאי היה להאדים כיון דנגע באיברים הפנימים ולפ"ז המחבר לקולא קאמר ואין הלשון משמע כן ועוד דהיה להר"ב להגיה דלדידן אין נ"מ דא"א בקיאין בהאדים בין בארי וזאב וה"ה הנץ ולהב"ח א"ש לחומרא אמר דאי האדים טריפה ולדידן טריפה ולא מהני בדיקה. גם אין נ"מ לדידן בעוף דבודק הקנה דהא כבר נתבאר סימן ל"ג דא"א בקיאין ואף עוף יש להטריף:

ח

ושאר עופות הדורסין אפילו למטה מנץ כהרשב"א ט"ז ולמעלה מנץ אי יש להם דריסה ברברבי מיניה אכתוב בש"ך אות ד':

ט

שעכשיו. עט"ז דע דהב"ח האריך ותמצית כוונתו לענ"ד הכין הוא דר"ן כתב אבל הכהו חיישינן ורשב"א כתב וכל שלא ראינו רדף והכה אין חוששין ורצה הב"ח להשוותן דר"ן מיירי בהוא שותק והם מקרקרים הלכך בכניסה אין איסור דבן תרבות הוא החתול שלנו ובהכה חיישינן ורשב"א מיירי בהוא והן שותקין דחות דרגא מהני בן תרבות אף הכה אין חוששין ושריא באכילה ודווקא רדף חיישינן וההוא דמהרא"י בתשובה קע"ח דוב בן תרבות שקפץ אף הוא שותק אסור בלא רדיפה המוזכר בש"ע סי"א התם בן תרבות עם אדם ולא עם בהמה משא"כ חתול בן תרבות עם תרנגולים בזה מתיישב דלא קשין דברי הש"ע וכוונתו דמדכתב כאן ס"ס דהתחיל י"א דנוהגין היתר וע"כ בהוא שותק והם מקרקרים דאל"כ על ארי נמי שרי בשניהם שותקין וסיים וכל שלא הכהו אין חוששין משמע דקאי אמה דפתח בהוא שותק והם מקרקרים ולא כתב רבותא טפי אפילו בשניהם שותקים אסור בהכאה כההיא דסי"א ולמה נתן מקום לטעות בדבריו ואי דסמוך אסי"א לא היה להזכיר כאן הכהו אלא לסיים דעכשיו אין לחוש ובהכה ידעינן מסי"א אלא דכאן שהוא בן תרבות עם תרנגולים בעינן מקרקרים והכה הא שותקים אף שהכה אין כלום בלא רדיפה ולקמן סי"א בתרבות עם האדם לא עם בהמה מש"ה אסור בקפץ לחוד וכ"ש הכה. ופי' הב"ח מ"ש הרשב"א דראוי לחוש להחמיר היינו בהוא שותק והם מקרקרים אף בלא הכאה דשקולים הם כמו שניהם שותקים והכה בלא רדיפה זהו תמצית דבריו. אמנם הט"ז לא ניחא ליה בהא שאזיל לשיטתיה באות י"ח דהש"ע משמע סתם שהוא בן תרבות משמע אף עם בהמה והניח שם בצ"ע על המחבר ומ"מ המחבר סובר אף בתרבות עם בהמה קפץ לחוד אוסר בלא רדיפה. גם אין לומר דרשב"א שכתב רדף והכה וי"ו המחלקת הוא א"כ היה להמחבר להביאו רדיפה לחוד אוסר גם א"ל דפליגי הר"ן ורשב"א ופסק המחבר כר"ן לחומרא דהכה לחוד זה דוחק ע"כ העלה דל"פ דמ"ש הרשב"א רדף והכה דהכין הוא דכל שעומד אצלו ומניח ידו עליהם אמרינן דרך שחוק הוא ואף בהוא שותק והם מקרקרים הכאה בלא רדיפה לאו כלום הוא שמניח ידו דרך שחוק וההיא דסי"ח דקפץ הוה דרך רדיפה וחולק עוד על הב"ח ומתיר למוכרו אף שהכה ע"י רדיפה ומקרקרים דלאו ודאי הוה ול"ד לספק דרוסה דאסור למוכרו לעובדי כוכבים הכא הוה רק חששא בעלמא. אמנם מ"ש הט"ז דלמאי ניחוש הא הרשב"א והר"ן התירו בפי' מקרקרים לא ידענא מהו דהא הרשב"א בקצר ב"ש ש"ש כתב וראוי לחוש להם ופי' הב"ח דמדינא שרי וממדות חסידות ראוי להחמיר גם דברי הש"ך אות ח"י צ"ע לפי זה כמו שאבאר שם:

י

אבל דרסה ברגל. זהו בחיה ועוף ברגל ט"ז ולא באגפיים כמ"ש הפרישה דאין דרוסה אלא ביד אחיה קאי וה"ה שן אין בו דרוסה כאמור:

יא

שלא הוציא צפורנו. דבשעת נטילה מטיל ארס ט"ז לאו דווקא אלא ה"ה נשאר הציפורן בשעה ששמוט היד כמבואר סי"ד אות כ"א בט"ז ומ"ש המחבר אם בא וציפורן תחובה חוששין שמא דרס וחזר ודרס היינו ציפורן עם היד הא ציפורן לחוד בלא"ה אסור וכאמור ועיין פרישה. כתב הפר"ח בשם הרדב"ז כת"י שאם בשעת יציאת נפש של דורס שמוט ידו אין לו כח באותה השעה להטיל ארס ואם התחיל למשוך קצת הציפורן והומת טריפה דמתחלת המשכה מטיל הארס ולא דווקא בסופו יע"ש:

יב

הומת. ה"ה חתכו ידו ב"י ט"ז לא ידענא מהו הא במחבר מבואר כן ובאר הגולה ציין טור ולא מצאתיו בטור אלא בב"י ואולי בש"ע של הט"ז היה חסר מלת או חתכו ידו של הדורס וצ"ע כעת:

יג

וציפורן. עט"ז דמיירי שהיה שם ארי דאל"ה אמרינן מעלמא אתא וכבר כתבנו דכאן מיירי דכל היד נקצץ ותחובה דאי ציפורן לחוד הא כתב באות כ"א דמכי שליף היד אף שציפורן נשאר מטיל זיהרי' ועיין פרישה כ"ה וכ"ו ודרישה כ"א וכה"ג בהגהות הטור אות למ"ד ספוקי מספקא לי' ולמעשה ראוי ודאי להחמיר דבשליפת יד אף שהציפורן נשאר אסור וכן הלכה. ודע דלמ"ש הב"ח ס"יח דהא דתלינן בכותל כשיש כותל ולא במקום שהם רועות דוודאי מהארי בא וכ"ש עוף שאין דרך להתחכך לא תלינן בכותל לא צריך לדחוק דסכין מיירי בעאל ארי וכתב דין א' ב"פ כמו שהקשה הדרישה. וכן בקו"א כתב הב"ח דאם מכיר הציפורן שהוא מחיה הדורסת אף לא ראינו נכנס אסור א"צ לכ"ז ולקמן סי"ד אבאר דינים אלו בעז"ה  :

יד

למקום צר. הט"ז העלה דבהמות דווקא במקום שהן רועות בלי מחיצה ועופות במקום רחב שרי אף במחיצות שפורחין באויר והוה כלא עאל כל שיש לומר לא השיגום ולהתיר למוכרו במקום רחב בבהמות אפשר דיסכים ש"ך אות כ"ד דמותר למוכרו. כתב הכה"ג בהגהות הב"י אות כ"ג וכ"ד בשם דמש"א דרוחב כחצר המשכן מאה על חמשים הוה רחב ולגבי עופות הוה דיר מקום רחב כשהדורס חיה אבל עוף לא דפורח ג"כ באויר. הנה מה שהיקל בחצר המשכן אם באנו למ"ש הב"ח לדייק דווקא רועות בלי מחיצה משמע דאין להקל ומ"ש להחמיר בעוף הדורס לשון הש"ע מורה במ"ש עוף הדורס לכלוב או לול שלהם משמע הא לחצר ודיר אף עון הדורס שרי שמא לא השיגם ולא ידענא מנא ליה להחמיר בהא. ומיהו כשאין הדיר מקורה גם הוא יודה דאפשר דברחו באויר לחוץ וזה ברור. ודע דסבור הייתי לומר מ"ש הרשב"א בקצר ב"ש ש"ש דף כ' ב' בד"א כלוב או דיר אבל במקום שהם רועות יראה לכאורה סתירה שמתחלה כתב דיר הא חצר גדול אף שמוקף מחיצות שרי ואח"כ הטיל תנאי אחר רועות בלי מחיצות נראה דקאי למ"ש שם קטע נח רוגזיה היינו בדיר יש חילוק משא"כ במקום רחב כמו חצר דטורח הוא לו להשיגם בקל אף קטע אסור דחמתו בערה בו ולא נתקררה כמו בכלוב שחתול עומד מחוץ ומכניס ידו לפנים אף קטע אסור הביאו המחבר ס"י כיון שא"א לעשות כרצונו וה"ה חצר רחב גרע טפי ומש"ה לא הזכיר אלא דיר ובקעה אמנם מסתימת הפוסקים משמע קטע אף במקום רחב שרי ולא אסור אלא מכניס ידו לפנים ומיהו מיירי שוודאי יכול להשיגם אלא על ידי טורח דאל"ה הוה כלא עאל שמא לא השיגם ביד נ"ל ולקמן אבאר עוד:

והנה ראיתי לחקור בכאן חקירה אחת והוא דהא דחיישינן לספק דרוסה בהוא שותק והם מקרקרים אי הוה מן התורה או מדרבנן. ואם הוה מן התורה מ"ט לא אמרינן אוקי אחזקה. ומה שהביאנו לזה הוא דהר"מ ז"ל בפ"ה ה"ג מה"ש כתב הואיל ואין בפי' אלא דרוסה לפיכך החמירו בה וכל ספק שיספק בה אסור וכתב הט"ז בסימן כ"ט אות א' דהר"מ סובר דלא אוקמא אחזקה הואיל והוא בפי' דלא התוס' פא"ט מ"ג דרוסה שכיח זהו כוונת הט"ז יע"ש ע"כ משמע דהחמירו בה חז"ל לא מ"ה ועוד דמ"ה אין לחלק בין הלמ"מ ומ"ש בקרא דכולן הן גופי התורה עיין פ"א מהל' אישות ופ"ה במ"ש שם. אמנם ממ"ש הטור בשם ספר המצות ס"ד שנתערב גמגם לאסור דכיון שקודם שנתערבה היה הספק הא' אסור מן התורה משמע דס"ד מן התורה אסור לא מדרבנן. הן אמת שהסמ"ג במ"ע ס"ג כתב והיכא דנשא זאב שה מן העדר וספק אי דרס ביד או בשן ונתערב כו' בהא הוה ספק א' ד"ת משא"כ כשהוא שותק והם מקרקרים אפשר דהוה רק מדרבנן. שוב ראיתי במ"ב סימן פ"ז כתב דמקום רחב הוה כמו צידה בשבת ויו"ט כל שאין יכול לתפוס בחד שחיי' ובפרט דרוסה דרבנן ורב אין חושש ונהי דקיי"ל כשמואל מ"מ יש ללמוד איסור דרוסה דרבנן מצידה דאורייתא יע"ש הרי שכפל דבריו דרוסה לא הוה אלא דרבנן והיינו בהוא שותק והם מקרקרים דבהכי איירינן והוא פלא בעיני ומסתימת הטור דס"ד שנתערב משמע דקאי אהוא שותק כתב דספק הא' הוה דאורייתא. ובחה"ר כתב בדף נ"ג ד"ה קטע ואי לא היה אלא חד בדיר ונכנס ארי ושותק והוא מקרקר ונתערב אסור דכיון דאסרתה התורה כר"י בעל התוס' ריש ביצה הרי דקרי ליה ספיקא דאורייתא אמנם בארוך קט"ו לא הזכיר ספק א' דאורייתא אלא שנודע הספק מתחילה עי' סי' ק"י באופן שדברי מ"ב שכתב דרוסה דרבנן הם פלא בעיני מטעמא דכתיבנא ועיין סימן ק"י בש"ך גבינות העובדי כוכבים שנתערבו:

ודע דבהוא שותק והם מקרקרים ובכל הני דאמרי' אימור יש בו מחלוקת הר"ן פי' דוודאי הוה והלכך ספק אי לא ידעינן אי שתקי או מקרקרים אסור מספק כמ"ש ברי"ף דהני אימור הוה ודאי והרשב"א בחידושיו ד"ה הא דאמר ר"א פי' דאי לא ידעינן אי שותקין מתירין מספיקא הביאו המחבר והר"ב סי"ב הרי חזינן להר"ן בספק אסור ולהרשב"א בספק מותר ודווקא הוא שותק והם מקרקרים איכא הוכחה וקרוב לוודאי דדורס מש"ה צווחין לשמואל ומיהו בציפורן תחובה בגבו ועאל ארי ביניהם אפי' שותקין כתב הרשב"א בארוך ובחדושיו דאסורין אלמא אף בספק השקול אוסר דאף דאמרינן איכא למימר הכי והכי זהו לרב הא לשמואל שכיח הוא שציפורן מארי בא לא מכותל ודוחק. והנה כפי הנראה מרש"י חולין נ"ג א' ד"ה דרוב אריות דורסין ממש ומתוס' שם ד"ה רוב ראוין לדרוס והשתא לרש"י בכותל נתחכך וציפורן בכותל היה כמו שיראה הרואה שם ד"ה נתחכך והתוספות פירשו ארי חולם ונתחכך בכותל וארי חולה ישב שם ומארי נשמט ונתחב בגבו והרשב"א בחידושיו הסכים לפיר"ת יע"ש. ולכאורה הייתי אומר דהיכא דספק עאל הוה ס"ס והא בעינן שיהיו שקולים אלא דוודאי הוא שותק והם מקרקרים לא ושכיח והוכחה הוא אלא ספק הוה ומשום דרוב דורסין כפירש"י ורוב זה לא הוה רוב גמור כ"א מדרבנן ומש"ה בס"ס מתירין כמ"ש התוס' בכתובות ט' א' בסוגיא דפ"פ דרובא דרצון לאו מ"ה אלא מדרבנן ולכך בס"ס מתירין וה"נ דכוותיה ולכאורה דרוסה לא הוה ספיקא אלא מדרבנן כדכתיבנא. ומ"מ הרשב"א דמתיר בלא ידעינן אי מקרקרים אלמא סובר דרוב דורסים ראוין לדרוס ובמקרקרים איכא הוכחה א"כ בספק עאל אמאי הוה ס"ס והא ספק הב' לאו שקול הוא וי"ל דאיכא ספק שמא למטה מחלל הגוף כמ"ש הרשב"א הילכך עאל ליכא אלא חדא ספיקא שמא למטה מחלל משא"כ לא עאל ומיהו ראיתי להמי"ט דף קס"ו א' שהעיקר הטעם דרוב בחזקת שאינן דרוסים יע"ש וכן הוא בקצר כלל ב' דהוה ס"ס ועוד דרוב בחזקת שאינן נדרסים ומיושב קושית הלבוש כמו שאבאר בש"ך אות ל"ב יע"ש וכן כתב המי"ט עוד אבאר לך שאע"פ שכ' הר"ב בסימן נ' ספק מחיים אסור ל"ד לדרוסה דהתם חזקה מחמת רובא ויצאה מהרוב משא"כ כאן לא יצאה מרוב ולא מחזקה ברורה שהיה לה בשעה שנולדה עיין סימן ע"ט אלא מטעם שיש הוכחה הואיל והם מקרקרים או כהר"ן דספק דרוסה שכיח כמ"ש התוס' א"ט מ"ג או כרש"י דרוב אריות דורסין ממש ורב אין חושש דאיכא רובא דכשרות וחזקה נגדו עדיף:

ועם זה יש ליישב קצת מ"ש הלבוש בס"ט כתב חוששין לס"ד דספיקא דאורייתא לחומרא הרי דלא כמ"ב דמן התורה ספיקא הוה ובסי"ב אי לא ידעינן אי שתקו אי צווחו התיר מטעם ס"ס לא מחמת חזקה דרובן אינן נדרסים דסובר כמ"ש סי"ג דרוב אריות דורסים ודאי כפירש"י מש"ה הוה רובא נגד רובא ומש"ה בעינן ס"ס עיין ש"ך אות למ"ד ובסי"ד נמצא ציפורן בין לחה או יבשה אסורה ול"ת כבר היה בכותל והשיג עליו הש"ך אות ל"ד דאדרבה יבשה מסתברא לאסור יע"ש ואני אומר זהו לרב דאין חושש לס"ד וסובר רוב בהמות אינן דרוסין עדיף ואלים הוה לחה עדיפא מה שא"כ לדידן הוה יבשה עדיפא דלחה הוה ספק השקול ואיכא נמי ספק דרוב אריות דורסין לו שהציפורן מכותל כקושית התוס' שם משא"כ יבשה וודאי מכותל כיון שיבשה היא וליכא כ"א שמא דרס והן שותקין אפ"ה חיישינן והוה שפיר לא זו אף זו אף דבין אין להקפיד כמ"ש הסמ"ע ולקמן בש"ך אות ל"ד אבאר מזה. באופן שאין הכרע כ"כ אי דרוסה בהן מקרקרים הוה דאורייתא או דרבנן וכעת צ"ע ובסימן ק"י אבאר:

והיכא שנתערב ספק דרוסה באחרים דאין להתיר מס"ס יבואר לקמן בסימן ק"י. ודע דסבור הייתי דכל שנודע ספק הא' מתחלה לא הוה ס"ס כיון שאתה עושה כוודאי איך תחזור ותאמר שמא כשירה זה נוהג בספק במציאות לא בספיקא דפלוגתא דרבוותא דהא קיימא דרי דגברי ואמרי דכשר הוא ולפ"ז דרוסת הזאב או מה שלמעלה מזאב דהוה ספק פלוגתא אי נתערב באחרים מהו הדין לאכילה. גם הא דכתב הר"מ ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן אי נוהג זה הדין בספק פלוגתא ולקמן בקונטרס הספיקות אאריך בעז"ה. וראיתי לכה"ג בהגהות הב"י אות קכ"ב כתב דכל שנודע ספק הא' אף בספק פלוגתא דרבוותא אמרינן כן. כן יש ללמוד מכתבים סימן ק"ל עכ"ל. ועיינתי בכתבי מהרא"י והתם על אודות ג' שעירים של ר' מיישטריל השיב דהוה ס"ס חלב פטור עיין סימן קכ"ט בלשון השואל אמנם מהרא"י ז"ל בסימן ק"ל השיב דא"נ לא הוה פלוגתא מידי ספיקא לא נפקא וכתב דעת ר"י בשה מן העדר לא הוה ס"ס ה"ה כאן והרואה שם דבתחלה כתב דעזים דרכן לחלוב רובן קודם לידה וכן בש"ע סימן שי"ו וא"כ לא הוה פלוגתא דרבוותא דעזים כ"ע מודים דחלב אין פוטר והוה ספיקא דמציאות ואין ללמוד משם לפלוגתא דרבוותא אמנם מלשון השואל יש ללמוד כן ובהיות שהדברים ארוכים אין כאן מקומן ועיין סימן ק"י:

טו

אם שותקים. אמרינן שלמא עבדי ומקרקרים כל א' מיראת חבירו ט"ז זה ספי' בגמרא בעותא מבעתי אהדדי וכמ"ש המ"ב נ"ז שגם הוא ירא מהם אמנם הכה"ג בהגהות ב"י אות ס"ב גריס בשם בה"ג בעותי מבעת להו וכן הר"מ ז"ל בפ"ה מה"ש מיראתו הם מקרקרים ופי' הט"ז הוא כב"י ועיין שם:

טז

אבל. עט"ז וכפי הנראה שסובר שרמ"א חזר כאן ממ"ש בד"מ ששם כתב דברי או"ה דיותר מא' שהמית אסורים דלא נח רוגזיה ומ"ש דאו"ה מיירי בלול וכמ"ש המחבר בשם הר"ן סי' יו"ד לא ידענא דהא ז"ל או"ה הביאו הד"מ ודווקא שלא המית יותר הא המית יותר לא נח רוגזיה ומעשה בלול שהכניס חתול ידה כו' הרי דקטע רישיה דב' או תלת אסור ומעשה שהביא צריך לומר דלא סובר כר"ן או דנכנס לתוך הלול גופא ואף שכתב הכניס ידו צ"ל דהיה לול קטן ביותר ולא טרח ליה וליכא כעס וצ"ע:

והנה בהא דנח רוגזיה כתב הר"ן ולא חיישינן שמא דרס תחלה דכיון שהן עומדין במקום שיכולין לדרוס איזה שירצה אומר אני זה דרס ראשונה ודווקא עמד עמהן כיון שיכול לדרוס כרצונו נח רוגזיה אבל החתולין המכניסין ידיהן בלול כיון שבורחין אף הוא כועס ולא נח רוגזיה ובהגהות דרישה אות כ"ג א"ל שמא דרס תחלה דאין כח לבהמה לברוח מן הארי עכ"ל לכאורה חלוקין הם דהר"ן מיקל מספק שאני אומר כי כן מורין דבריו ודברי הט"ז כאן וכ"ת הא בסי"ב אי לא ידעינן אי קרקרו אוסר הר"ן דסובר דרוסה שכיח או רוב אריות דורסין כפירש"י וכ' שאין הוכחה ששותקין א' מעשה עביד ולא אוקמינהו אחזקה משא"כ בקטע כיון שיש לומר דקטע מיד ונח רוגזיה תולין אף להר"ן להקל ולהגהות פרישה ה"פ דקרוב לוודאי הוא שזה הרג כיון שכ"כ חמתו בערה בו עד שהרג אחד אלו דרס לאיזו מקודם היה לו להרוג אותו וכ"ת דניצול ממנו אין כח ביד הנדרס להנצל מיד הדורס ולפי מ"ש הר"ן שעמד עמהן כרצונו אסיפא קאי אלא החתולין. אמנם בכה"ג בהגהות הטור אות כ"ב כתב דהגהות פרו"ד הם דברי הר"ן וכתב עוד דהמפה פסק כאו"ה דאם המית יותר אסורין והקשה הא בדרס חד לא אמרינן נח רוגזיה יע"ש והנה מה שכתב דהגהות דרישה והר"ן אחדים הם כבר כתבנו שיראה שיש הפרש ומה שכתב דהא חזינן דיש כח לברוח לק"מ דאני אומר לא בא אלא לנקום נקמה משא"כ כשהרג בא על עסקי נפשות אלו דרס לא היתה יכולה לברוח ומ"ש המפה כתב כאו"ה צ"ע דהא כתב אם שראינו שדרסה עוד אחרים לא הרג אחרים ואולי סובר דרמ"א ה"ק ראינו דרסה וממיתה כלשון או"ה וזה שציין או"ה ואלו בדרסה לחוד לא מאו"ה הוא אלא סברת עצמו ממ"נ כמ"ש המ"ב בחידושי דינים והנ"מ בין הפירושים אי כר"ן או כדרישה היינו דינים דמ"ב וכמ"ש בש"ך אות כ"ח דמספיקא אפשר תולין להקל שאני אומר דרס תחלה ואח"כ הרג דווקא דרוסה שכיח משא"כ כל שיש לומר דרוס ב' או ג' ואח"כ קטע ונח רוגזיה אמרי' אלא שז"א לדרישה דממ"נ הרי יש כח לברוח ממנו ואי אח"כ דרס הרי לא נח רוגזיה ובש"ך אות הנ"ל אבאר:

יז

ועמד. עט"ז וכוונתו כר"ן דכיון שיכול לעשות כרצונו נח רוגזיה לא בכלוב דע"י טורח משיגם לא נח רוגזיה ואלו להגהות דרישה הטעם דאפשר דברחה ממנה:

יח

אבל. עט"ז המחבר כתב סתם שהוא בן תרבות משמע אף עם בהמה ואפ"ה כל שקפץ כדרך הדורסים אסור כמו לעיל דרך רדיפה והכה ובתה"ד שכתב והיה קצת תרבות עם בני האדם הוא לאו דווקא ואף דאין שייך בתה"ד לומר מעשה כך היה מ"מ אין להוכיח ממנו כלום גם יראה דמעשה היה שם ולא המציא מלבו:

יט

לא חיישינן. עט"ז ויראה להגיה דרוב בהמות בחזקת שאין נדרסים או דרוסים הם אמנם מ"ש דהר"ן אוסר מטעם בהמה בחייה משמע מטעם דמחזיק מאיסור לאיסור וכמ"ש רמ"א בסימן נ' ולא ידענא דהא כתב הט"ז ס"ס מ"ח דשכיח התם לאיסורא ואולי הנ"ק דמחיים ודרוסה שכיח הוא ומה שהראה מקום לנ"ט שם מבואר דכל שספק על הוא דשרי:

כ

בין להקל. עט"ז דבמצוי שניהם תולין להקל ובאין מצוי הולכין אחר המצוי ובזה אף הר"ן יודה דרוסה שכיח הוא ומ"מ הוה כספק על כיון שלא ראינו נכנס ומה היה לו:

כא

חוששין לה דבהדי דשליף ידיה שדי זיהריה כדעת רש"ל הובא בפרישה לאו דווקא ציפורן וכ"כ הט"ז וכתב עוד דאם לא ראינו נכנס אף דהוה ס"ס מש"א מ"מ בספק א' דלא עאל די בכך כיון דרוב בהמות אין דרוסין אף בעאל ושותקין ע"כ דסברא יותר מארי בא מ"מ ספק עאל לא מחמירין. ודע דזה כמ"ש הפרישה א"ח דמכירין שהוא ציפורן של ארי וליכא אלא חדא ספיקא אפ"ה מכשירין כל שלא ראינו נכנס שם אבל הב"ח בקו"א כתב כל שמכירין שהוא של ארי אף בלא ראינו נכנס הוה חד ספיקא ואסור אלא באין מכירין הוה ס"ס שמא של שאר חיה שאין מטיל ארס ושמא בכותל נתחכך יע"ש עיין כה"ג בהגהות ב"י אות ע"ז יע"ש. ויש לראות בעל נמי ליהוי ס"ס כיון דהוא והן שותקים אית לומר בכותל או משאר חיה שאין מטיל ארס ולענין דינא יראה להקל כפרישה וט"ז וכן משמעות ד"מ דחד ספיקא הוה ואפ"ה כשר:

כב

ולא לזה לבד אלא לשאר השוורים. זה קאי נמי בשותקים ט"ז ור"ל לאפוקי מרי"ו הביאו הב"י דמפרש דמ"ש הרשב"א שאר השוורים אסורים בצווחין דליתא וטעמא דהא חזינן מה דשתקו לאו הוכחה דשלמא עביד דהא אותו שנתחב בגבו אסור מספיקא ה"ה שאר ואף למה דנתבאר סי"ב דאי לא ידעינן אי שתקי שרי הכא כיון דבאותו שנתחב הוה שכיח לאיסורא חיישינן שמא דרס באידך ג"כ וכאמור ועי' חה"ר ד"ה הא דאר"א מבואר כב"י דלכל השוורים אף שותקים אסורים יע"ש וי"ל על הב"י שלא כתב מהרשב"א בחדושיו. ועי' כה"ג בהגהות ב"י אות ע"ט מה שתמה על הב"ח והבין דהב"ח קשיא ליה בשותקים יש לאסור שאר השוורים ואינו כן דהב"ח תמה איך ס"ד דרשב"א בארוך וקצר ה"ק לכל השוורים חוששין בצווחין פשיטא מה"ת יהיה קולא דציפורן בגבו ולו נדחוק דה"ק הרשב"א דפצע ודרס לא שכך חמתו מ"מ דלמא בכותל וארי דרסו כיון דצווחין אלא דקאי לשותקין זה נ"ל  :

כתב בעל משפטי שמואל סי' י"ו דהמדייק בלשון הר"מ בפ"ה מה"ש הי"א (היינו מדכתב סתמא ארי שנכנס ונמצא ציפורן ולא כתב אף שותקין או הוה ליה לאקדומי דין דצווחין ואין זה כ"כ דיוק) יראה דאפילו צווחין אחרים מותרים יע"ש ויראה מדבריו דלהר"מ תרי קולות חדא דבצווחין דוקא חוששין א"ל הכי והכי תו איכא דציפורן כו' ודווקא אותו השור כו' והביאו ג"כ הכה"ג שם ויש לתמוה מה"ת יהיו שאר השוורים מותרים דלציפורן בצווחין לחוד מהני לכל הדיר וי"ל כמ"ש התוס' ארי חולה והלכך לגבי שאר שוורים הוה ס"ס שמא חולה ושמא לא דרס אלא לזה משא"כ אי לא נמצא ציפורן גרע טפי ומ"מ לדינא עיקר כש"ע וכאמור:

כג

אלא. עט"ז הנה הב"י כתב דאותו שור אסור אף במקום רחב ושאר השוורים מודה הב"י דשריין במקום רחב והט"ז האריך כיון דבגמרא אמרו דציפורן הוה ס"ד ולא חמור יותר ושקולין הם דאי חמור איך אמר רב לטעמיה כו' וכיון שכן דיו לבמ"ה כו' ובמקום רחב שרי. ובאמת קושיא היא דהא בספק עאל כתב הב"י בשם הרשב"א אף ציפורן בגבו שרי ומקום רחב הוה כלא עאל דאל"כ לא היה לנו להתיר במקום רחב דאין מתירין ס"ס לכאורה אלא בלא ראינו נכנס ועיין באות י"ט ובסימן כ"ט א"כ במקום רחב היה להתיר אף אותו השור:

ודע דמ"ש הרשב"א דבספק עאל מותר אותו השור שהציפורן בגבו כמ"ש בחה"ר בפסק הלכה בסוף שמעתתא והט"ז אות כ"ב הביאו וצ"ע דכפי מה דמשמע שם בחדושיו שהסכים לפיר"ת דארי חולה וזה אין סברא שציפורן היה בכותל אלא מחיכוך ארי חולה בא לו יע"ש א"כ בספק עאל הא וודאי עאל אלא שמסופקין אי חולה או בריא ולדידן חוששין לס"ד ואסור אשר ע"כ נראה דאנו סוברים כרש"י בכותל נתחכך ורוב ממש דורסין וע"כ עשה כלומר והיה ראוי להאריך אלא שאין עסקינו פה בחדושים ועיין בס' ראש יוסף בזה:

עוד כתב הט"ז דג' נדרסים במקום רחב וה"ה ציפורן בגבו וודאי אין חוששין לשאר השוורים דוקא תולעים דמגופה אמרי' חזקה לא דבר הבא מעלמ' לא שייך ביה חזקה וע' לקמן בסי' פ"א בהל' תולעים ושם יתבאר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.