פלתי/יורה דעה/מג

פלתי ‏ יורה דעה מג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) אם ניקב בראש עב וכו' הט"ז כתב בעגלים שבראש העב נקב מפולש והעור מקופ' ובכל עגלים שנמצא הכל במקום אחד עד שנראה שנברא כך חסר ואנשים אומרים שכך בנמצא שם והורה הט"ז להתיר דאין זה נקב רק חסר וכשר ובשו"ת צ"ל ביאר דבריו דבשלמא בדברים חלולים שייך נקב אף שנברא אבל בדבר שטחי כמו דף אין שייך נקב אם נברא כך ומה לי דנברא בקצה הטחול חסר או באמציעיתו. והסכים הצ"צ ג"כ להתיר אמנם הש"ך בנה"כ וכן פר"ח הורו לאסור וטענה א' כי מי יאמר שהיה בעת בריאה רק לאח"כ מחמת החולשא והבריא כ"כ עד שהוא נראה כמו שנברא וזו טענה יש ליישב כיון שרואין שכולן במקום א' מכוון וזהו מופת שכך נעשה במציאות הטבע ובריאה ואילו ע"י חולה ומקרה לא היה מזדמן תמיד במקום א' במקום מכוון ובתשובת רשב"א סי' שפ"ג לא היה נקבי בני מעיים מכוונים בכל בהמות על מקום אחד. ולכן אין ראי' שהיה נקב בדקין שהיה הרשב"א מסופק אלו נעשה אח"כ ע"י חולי או מקודם כי שם לא היה מכוין במ"א אלא בגוף הדין של היתר דאין זה קרוי נקב בזו אני מסופק מתרי ראי' חדא מהא דכתב רשב"א אם יש שני טחלים וחד מדובק בחבירתה בסומכי' למ"ד כנוטל דמיא עם מקום חיברו הרי טריפה דה"ל נטל מן סומכי' וה"ל נקב וטריפה עכ"ל ואע"פ שהרי היא מתחילת הבריאה דכנטל דמי הוי כניטל מתחילת הבריאה ומ"מ טריפה אך זה יש לדחות דיש לומר דזה יתר כנטל דמי מסורת ביד חז"ל וכך הי' מסורת דלרבי הטחלים גורמת חולשא לבהמה כאלו באותו מקום שהיה דבוקה נחסר ונוטל קצת ביד דטרפה מחמת חולשה בשני טחולי' ודבוקי' במקום שעושי' טריפה לבהמה כאלו נקרא לו עכשיו וטרפה ודייקו ליה מדקאמר כנטל דמים ולא קאמר כחסר דמי וקצת משמע כן בתה"א דף ל"ט וראיה שניי' ממה שנתחבטו התוס' ורא"ש ומחברים דדייקו הא דלא מנה במשנה ניטל לב קיבה וכו' דהו' כ"ש מניקב וכן משמע במשנה ניקב הזפק רבי אומר אפי' ניטל ש"מ דיותר יש להכשיר בניקב מניטל והקשו מא"ל ונכנסו בדחוקים. #א) ולכאורה התי' בפשוט כי ודאי זהו שהחליטו אם ניקב טריפה מכ"ש ניטל אין מוכרח דהא כ' רש"י דף כ"ה ד"ה ה"ה וכו' שחמיר ניקב מניטל שע"י נקב הוא הולך ומוסיף מכאוב וחולי רב בגופי' רק ה"מ בנקב ביד וחולי אבל נברא בנקב לא שייך דברי רש"י דאין כאן מכאוב וחולי ופשיטא דשפיר י"ל אם ניקב טריפה מכ"ש ניטל לגמרי וא"כ בלב וקיבה וכדומה דהם אברים חלולי' דשייך בהו לקב אפי' בתחלת בריאה כמ"ש הצ"צ שייך שפיר כ"ש של הפוסקים דל"ל מחמת כאב דהא ניקב למשמע אפי' בתולדה ובריאה אבל בטחול דלא בטחול דלא שייך נקב בבריאה כמ"ש הצ"צ רק בכלל ניטל הוא דאי אתה מוצא נקב בטחול רק ע"י חולי וקוץ בזה אין כ"ש לניטל כמ"ש רש"י ולק"מ. מיהו י"ל לאידך גיסא אדדייק מתוס' דייק מרש"י הנ"ל דכתב דלכך ניקב טריפה וניטל טחול כשר דמוסיף לה חולי ומכאוב נברא בנקב מא"ל דכ"מ שנאמר נוקב אפי' נברא כך דהא אין כאן כאב וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל דלא שייך בטחול נברא נקב כדעת בעל צ"צ וצ"ע. והאמת אגיד כי אני הייתי תמיד חוכך להחמיר בספיקא דדינא רק את זה נתתי אל לבי כי כפי מ"ש הט"ז והצ"צ וכן כולם הי' הכל בעגלים וכן לידי בא שאלות רבות כאלה הכל בעגלים אבל בשורים ופרות לא נדכר שאלה כזו ולא בא לידי מעולם שאלה בשור או פרה רק פ"א. והדבר מתמו' אם שכיחי בעגלים כמוהו יהי' שכיח בשורים ופרה כי עגל נעשה שור כשיגדל. ומזה שפטתי כאשר יגדל הבהמה יתרפא הנקב ויהיה החסרון נתמלא וישיב לבשרו כמקדם ולכך אינו מורגש בבהמה גדולה ומזהו לאות כי אינו נקב מוחלט כי איך יחזור ויתרפא אם הוא טריפה ואיך יהי' תמיד קרום מחמת מכה אלא הטבע לא שלמה הבריאה ונמצא חסר וברוב ימים מלאה חסרון וזהו מושג מאוד לחקרי הטבע ולכן דעתי נוטה להתיר רק מ"מ לא התרתי כל ימי רק מניח לאחרים להתיר אשר אין לבם נוקפם ובמקום שאין איש אין להתיר רק להפסד מרובה וצריך עויין גדול:

(ב) נקב מפולש. #ב) רש"י פי' אי אשתייר כעובי דינר זהב ולא יצא מחט לחוץ. והב"ח להציל מקושי' דהא הוי מחט בחלל הגוף פירש דנקב דרך הכרס והטחול דבוקה בו סותמו. ואמת כי רש"י לא ס"ל הך דלקמן סי' מ"ו ס"א בהג"ה דאבר אחר אינו סותם כנראה מדברי רש"י בדף מ"ט ע"ב ד"ה טרפשא וכו' אבל מ"מ הא חלב טמא מפסיק בין טחול לכרס וזהו הוא ככובע ואינו סותם כי יש חלל על הנקב ואין מיהדק בתוך הנקב וא"כ מה יוסיף שהטחול דבק עליו וסותם. ולכן כולם הסכימו דאיירי במחט לחלל גוף ותחבו בפנינו דליכא תו חשש לשארי אברים פנימים. וזה אמת לדינא אבל מ"מ אין פותר לי דמי הכריח לרש"י בכל זה דאיירי במחט ותחבו בפנינו ולא פי' כפשוטו דניקב ע"י חולי ומוגל' כמו מעשי' בכל יום. ואמרתי בזה דברים רבים ולא הנין לי' שיהי' קרובים בכוונת רש"י ומה שנ"ל ביותר כי קשי' לי' לרש"י לישנא דגמ' דקאמר כי אשתייר ביה כדינר זהב כשרה ומשמע מלשון דלהתירה בא בשיור דינר כשרה ובאמת נהפך הוא דסתם נקב הוא נקב מפולש בכל דוכתי' ובכל טריפות וא"כ לולי דברי הגמ' אפי' בשיור כל דהוא כקרום ביצה הי' כשר רק הגמ' החמיר להצריך עובי דינר א"כ מה זה דקמ"ל דכשר כאלו בא להורות לנו היתרא אסורא קמ"ל וכך ה"ל לומר ואי לא אשתייר דינ' זהב טריפה דלא תימא בענין מפולש. ולכך ס"ל לרש"י דאיירי במחט ורש"י ס"ל בהמסס הואיל לית לי' רק קרום א' חיישינן שמא הבריא ולא בעינין מפולש וא"כ אף בטחול בנקב במחט ה"א א"צ מפולש כלל דחיישינן שמא הבריא ולכך קאמר הגמ' בטחול רק באשתייר עובי דינר כשר וטובא קמ"ל להתירא דלא אסרינן בנקב שאינו מפולש כמו ודוק ודברי רש"י ברורים:

(ג) ואפילו נחתך וכו' רבים תמהו מאי אפילו וכו' הא לחד תי' ניקב טריפה ונחתך כשר וכ"כ בעל העיטור. #ג) ונראה כי דעת בע"ה לפסק בנחתך אפילו בסומכי' כשר כחד שינו' בגמ' דמשני על הא דפריך ממשנה פרק בהמה המקשה חותך מן עובר מותר מן טחול וכליות אסור הא בהמה מותר ומשני אף בהמה אסור ואיידי וכו' א"כ ניקב לחוד נחתך לחוד וזהו התי' תפס בע"ע ותמה הרשב"א למה פסק להקל כתי' שני. #ד) וכמו כן כתב רשב"א לרש"י ריש פ' בהמה המקשה (וכ"כ ר"ע ברטנורה) דלכך נקט במשלה טחול וכליות מידי דלא מיטרפא בהו וכתב דרש"י ס"ל כב"ע דהלכתא כלשנא בתרא אבל הר"ן כתב דלפי דקיי"ל לחלק בין סומכי' לקולשא לא צריכין לכל זה וליכא לחלק בין ניקב לנחתך. וכ"כ הפר"ח והשיג חתי"ט שהקשה ג"כ קושי' רשב"א ובאמת דברי הרשב"א והר"ן הי' בהעלם עין מתיו"ט שלא זכרם כלל. ואח"כ הביאם במ"מ. #ה) ונראה דב"ע ורשב"א לא נעלם ממנם סברות הר"ן שהוא פשוט די"ל דנחתך בקולשא רק קשיא לרש"י למה קחני טחול ואי דלא מטרף בהו לתני כבד דג"כ לא מיטרף בהו אלו חתכו ושייר זית לכל חד כדאית לי' ול"ל דמשנה ביקש להודיענו בחותך כל האבר משא"כ בכבד בעי שיור לכ"ע וא"א לחתוך כל הכבד אבל בטחול איירי דחותך כל טחול לגמרי בלי שיור וזהו כשר לכ"ע דה"ל ניטל טחול ז"א דא"כ אין מקום לקו' הגמ' דבניטל כל טחול לכ"ע כשר מבלי חולק וצ"ל לישנא חותך מן הטחול משמע לא כל טחול וכ"כ פר"ח סק"ד והא דלא נקט המשנה כל טחול היינו דקמ"ל דאין שחיטת בהמה מתרת דבעינין תמימה דוקא ולא חסרה כמ"ש רש"י וה"א בחסר כל אבר אבל בחס' מקצת ובהמה עכ"פ יש לה כל אברי' ומכ"ש בחותך מקצת ה"א רובא ככולה ושלימה איקרי קמ"ל דלא וזה פשוט וצ"ל דלא ביקש המשנה לנחות בדינים כי כבד צריך להיות שלא יחתוך במקום מרה וחיותא וכדומה. וסתמא קתני נחתך יהי' באיזה מקום שיהי' וקשה הא גם בטחול צריך תנאי שלא יהי' החתך בסומכיה וע"כ צ"ל דלא ס"ל למשנה לחלק. ושפיר צ"ל דנחתך כשר אף בסומכי' ולכך לא הקשה רשב"א רק מכח תירץ ראשון בגמ': ובאמת בתי' ראשון יותר קשה דמשני הא דקתני אסור באכילה ה"ה בהמה רק איידי ל"ל זאת במה דמיטרוף בהמה למה לא קתני כבד ג"כ או כליות לבד וצ"ל דלריש לקיש טובא קמ"ל דקתני אסור באכילה שאין שחיטת בהמה מתרת אבר מן החי דאף דודאי אם בהמה נטרפה פשיטא דאסורה וכי יועיל שחיטה להתיר טרפה רק קמ"ל דאין שחיטה מועיל להתיר משום אבר מן החי אך זהו תליא בפלוגתא לרבא איהו בעל הך שמעתתה דניטל הטחול וכו' וס"ל לקמן בסוף כ"ג דאם תלש ממנו אבר וטריפה לר"ל מחייב משום אבר מן החי ולר"י חייב שתים משום טרפה ומשום אבר מן החי וא"כ י"ל דמשנה אגב אורחיה קמ"ל דאסור משום אבר מן החי לבד דומיא דכליות דאין בו איסור רק משום אבר מן החי והיינו כר"ל דסב"ל רק אבר מהחי לבד חל. ויותר נראה דטוביה קמ"ל דחייב משום אמ"ה פי' בשר מן החי ולר"י בחולין דף ק"ב ע"ב אינו חיוב רק משום בשר בשדה טרפה ואם אכלו עם בשר טריפה אינו לוקה רק א' כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות מ"א וא"כ קשה מאי קמ"ל דאסורא דפשיטא דאסור דהא כל כל בהמה אסורה ואי משום בשר מהחי היינו בשר טרפה והכל לאו אחד ועי' בפ"ה מהל' מ"א ונראה דרמב"ם ביקש ליישב קושי' זו ולכך ס"ל אבר שאין בו עצם כמו טחול לוקה משום אבר מן החי וא"כ הרי כאן תרי לאוין אבל להראב"ד דס"ל דגם זה רק בכלל בשר בשדה וכו' א"כ קושי' הנ"ל במקומו וצ"ל דבאמת הך שנוי' בגמ' אתיא לר"ל דס"ל דהכל לקי משום אבר מן החי וזהו סברת ב"ע וא"כ כיון דהלכתא כרבי יוחנן ליתא תי' ראשון וכיון דקיי"ל כר"י וקיי"ל כתי' שני צדקו דברי ב"ע. והנה עוד מקום לומר בדברי רש"י דכתב דטחול לא מיטריף וקשה דהא בס"ד דאמרינן דמטריף ומ"מ קחשיב טחול וגם למה לא קתני כבד דהא הם הקשו על האי כללא דכ"מ דניקב טרפה אף ניטל טרפה מהך דטחול ותי' שאני טחול דלא מיטריף בנקב רק בסומכי' וקשה בס"ד דפריך מן בהמה המקשה ש"מ דס"ל דכ"מ פוסל הנקב איך הבין קושית הפוסקים. ונראה דבלא"ה צריך להבין תי' שלהם דמה בכך רק בסומכיה מ"מ סומכי' גופי' קשיא הנקב פוסל ואם ניטל כל הטחול עם סומכי' כשר. אלא ודאי הא דבסומכי' טריפה דמגיע לקותא לכרס שדבוקה בו וע"י לקותא שבו מגיע רקבון ולקוי לכרס ומטריף ולכך באינו דבוק כשר ולפ"ז פשיטא דלא שייך הך כללא אם ניקב פוסל מכ"ש ניטל דזהו אם מצד עצמו ש"מ דאית בי' חיותא ואיך יכשר בניטל דבר שחיות תלוי בו משא"כ בטחול שהנקב הוא מחמת הכרס ולכך כשר בניטל כשאינו דבוק לכרס אף לכרס אינו מזיק וא"כ י"ל אף בס"ד ידע דכל טריפות דנקב מ' כרס רק חשב אפילו למטה ממקום שדבק בכרס כיון שאבד אחד הוא ומחציתו דבק בכרס אף אם לקותא למטה הימנו החולשא מתפשט ועולה עד שמגיע למקום כרס ושם מטריף ומכלה לכרס וא"כ ל"ק כלל מניקב וניטל וא"ש: ובזה יובנו דברי רש"י ומשנה דלא נקט כבד כי המשנה קמ"ל דאין שחיטות בהמה מועיל לאברים שלה דבעינן בהמה שלימה ויש מקום לטעות ה"מ אברים שחיי בהמה תלוי בהם א"כ הם שייכים נבהמה כי זולתן אינה בהמה וטרפה היא אבל אבר שאין חיי בהמה תלוים בהם וזולתם ג"כ חיה ה"א דאינן בכלל בהמה ואף כי ינטלו מ"מ שלימה מיקרי ועי' בעירוכין האומר ערך כבד הואיל וחיי' תלויה בו הוי ערך כולו משא"כ שארי אברים קמ"ל דמ"מ אין שחיטתו מתירתו וזהו כוונת רש"י דנקט וטחול וכליות דלא מיטריף בהו דאף דניקב טחול בסומכיה טריפה הוא מחמת הכרס אבל בעצמה לית בהו חיותא וה"א דלא שייך גבי בהמה #א) ולכך לא קתני כבד דניטלה לגמרי טרפה ותלי' בי' חיותא וא"ש ולכך הס"ד בגמ' דס"ל בכ"מ פוסל נקב מ"מ לא קשי' לי' לתני כבד דידע כמ"ש דבזה תליא חיות ולא בזה ודו"ק: או בדרך קצרה #ב) דלכך ס"ל לעיטור כשינוי בתרא משום דסתם קתני חותך מן טחול הן בסומכי' והן בקולשא ובחותך מן סומכי' פי' המשנה אסור באכילה וגם הבהמה ובחותך מן קולשה פי' המשנה הנחתך אסור באכילה ולא הבהמה וא"כ בהך מילתא אסור יהי' שני פי' וזהו דוחק ולכך ס"ל כשינוי בתרא והכל מותר בנחתך. ואף אנן דלא ס"ל כעיטור ובסומכי' באמת הבהמה אסורה ועדיין קשה הא יש שני פי' במשנה בבבא אחת וא"כ יש מקום לטעות ולומר דנחתך בב"א טרפה וא"כ אתיא המשנה בפשוט האבר הנחתך מבהמה אסורה ולכך קמ"ל כשרה ושפי' יתכן מילת אפי' גבי נחתך. גם י"ל כיון דחתך גורם כאב במקום חתך כמ"ש רש"י דה"ל ניקב והנה מחצית הטחול עב ומחציתו קלש ואם הוא חותך באמצע בין עב לקלוש הא צד עב ג"כ מקבל כאב כי הוא מכאיב משני צדדי החתיכה וה"א דטריפה כי מכאיב לצד העב ג"כ קמ"ל דכשר דמ"מ גוף החתך היה בצד קלוש וא"ש אפי' ודו"ק: ומה #ג) שטען הפר"ח על בה"ע מהא דפרכינן בריאה שנקבה או שחסרה מאי או שחסרה היינו נקבה דמה קושי' הא יש הבדל בין ניקב לנחתך. ולא על הב"ע תלונתו כי אם על הגמ' דכל אמוראי דפרכי זאת הל"ל הניחא לחד שינוי דהא איכא בגמ' תרי שינוי אלא דאין כאן קושי' ריאה שנטלה טרפה פשיטא דאין לחלק בין ניקב לנחתך אבל בטחול דניטל כשר א"כ י"ל דנחתך היינו ניטל ולא דמי' לנקב דכאיב לי' ביותר ולק"מ:

(ד) אם הבשר סביבו שלם. הט"ז והש"ך והפר"ח כולם הסכימו דמים הן זכים ומכ"ש עכורים הוי כנקב וכ"כ הרב רמ"א בד"מ ודלא כב"ח דהפריז על המדה להקל אלא דקשה להבין במ"ש הבשר שלם ויהי הכוונה כעובי דינר מה קמ"ל ומה כל העדות הזה שהעידו הזה שהעידו שראו אצל ראבי"ה שהכשיר בנשאר יפה ושלם דינר זהב פשיטא והם ז"ל פירשו דל"ת הואיל יש שם מי' שדי תכלה בכלהו ואפילו נשאר כדינר מ"מ טרפה דבר זה דוחק מהכ"ת נימא כן בריאה דאיכא סמפונות ונשפך כקיתון מ"מ לא חיישינן דירקבו א' מסמפונות או הקרום למה נימא כן בטחול. ומה נשתנה זה מכל אברים. וגם שלם מכל צד לא הבנתי וגם למה לא הזכיר שהבשר הי' שלם כעובי דינר דזהו עיקר היתרא. #ד) לכן ברור דנתכווין למ"ש הט"ז בסוף סימן אשר הסכים עמו גם הפר"ח דאם מכל צד לא ניכר בטחול רק בפנים באמצע טחול לקות' במי זכים. עכורים מוגלא. וכדומה ומכל צד אין שיור עובי דינר דמ"מ כשר ואמת כי ראיי' הט"ז מחסרון בפנים בריאה אין ראיה כי בריאה עיקר פסול בקרום וסמפונות ובבשר הריאה אין נ"מ ולכך חסרון מבפנים כשר כי מה נ"מ כיון דקרומים וסמפונות קיימים אבל בטחול אין הפסול בקרום הטחול רק בגוף הטחול שלא יהי' נקב א"כ י"ל בפנים ג"כ פסול מיהו באתרוג אמרינן ג"כ בגמ' דתלי' בחסרון מבפנים ושם ג"כ אין טריפות בקרום אלא דא"צ לראי' בגוף התי' דניקב הטחול תנן ומה נקב יש בו הלא מכל צד שלם וסתום ואיך שייך בו נקב רק שלא תאמר היינו נקב כיון דמבפנים נלקה סופו להיות שולט בחוץ ויתגלה הנקב ולזה שפיר מביא ראיה מריאה דאי איתא להך חששא גם שם ישלוט בקרום וינקוב א"ו דלא חיישינן לכך וא"כ אין כאן נקב כלל וזהו היה העובדא אשר בא לפני ראבי"ה כי היה נפוח אבל הבשר היה יפה ולא הי' בו ריעותא רק נפוח וצוה לחתכו ויזו בו המים וגרר מכל צד ומצא שלם סביבו מכל צד רק באמצע היה נפוח והכשיר ולא דקד' כלל לדעת אם הוא עובי דינר כיון דהוא רק מבפנים ומכל צד שלם וזהו פשוט וברור ומ"ש עד סומכי' היינו עד בכלל שהנפוח התחיל במקום קולשא למראית עיין מבחוץ אבל כשחתכו הי' בתוכו החלל מתפשט אילך ואילך כסדר הבועות שראשן קשה ומתפשטין אילך ואילך עד שהגיע לתוך הסומכה ג"כ. ולכך בדק ומכל צד הי' שלם והכשיר ובאגודה נאמר כי הך מעשה ונפוח היה בסומכי' ולא בקולשי' ע"ש וט"ס נזדמן בשאר ספרים שנאמר בו בקולשי'. ודברים אלו ברורי' ותו אין לפקפ' על דינו של ט"ז כי כן דברי ראבי"ה:

(ה) שכל #ה) מה שדבק לכרס קרוי עב ולא יותר ובלח"מ כ' שאח"כ לאחר דביקות הכרס ג"כ עב ומונח על הכרס אבל לא דבוק והסכים הגאון בעל כלי יקר וחכמי עיר פראג ואף הוא במנין לאסור ואח"כ חזר בו דרוב מחברים זולתו מהר"ן וש"ד כתבו מה שדבק בכרס קרוי עב ולא יותר ובאמת לפי מש"ל וכן מצאתי בפריש' דטעם דטריפה לא מחמת טחול רק מחמת דיקרה לקותא בכרס הדבר מבואר דתלי' הכל בדביקת בכרס. ומ"מ אני חוכך להקל הואיל יצא הדבר מפי גדולי הדור להחמיר והלח"מ ג"כ אמר להלכה ולא למעשה וגם אדרבה כיון שאחרי מקום דבוק ג"כ עב אלו העיקר מה שדבו' בכרס איך אמר גמ' סתם בסומכה הא איכא סומכי' מ"מ כשר ואיך אמרינן סתם בסומכה ופירש"י בעוביו מלמעלה ולכן אם בא לפני טחול ולא ניקב מעבר לעבר רק הי' שיור והשיור למטה בתכלית הדקות וקלישות עד שאין בו ספק שאין שיור עובי דינר זהב אני מטריף דהא קרוי העב. אבל אם יש בו שיור רק אנן לא בקיאין שיעור עובי דינר ובעינן דוקא עד חצי ובזו פשטה לקותא יותר מחצי ובזה אם הוא בצד עב כזה שאינו דבוק אני מכשיר דהוי כס"ס ספ' יש בו עובי דינר ספק אין בו עובי דינר ואת"ל אין בו ספק אי זה הוי מקום עב דאולי הוא קולשא ואין נקב פוסל בו כלל וכן להיפוך ולכן יש להכשיר:

(ו) עובי דינר זהב וכו'. #ו) ואני בעניי אמרתי למצוא שיעור במקצת כי ידוע בתורה במלאכת המשכן נאמר בכלי קודש ארון שלחן מזבח הזהב וצפית זהב. ומסתמא הי' צפוי' שווים כשיעור שניתן למשה מסיני כמה יהי' עביו אם מעט אם הרבה דמהכ"ת לשנות ואלו הן שינוי הי' מתפרש ועי' תוס' סוף חגיגה ומנחות דף צ"ו ע"ב דס"ל דצפוי דשלחן היה כעין צפוי דארון והי' ב' שלחנות כמו ג' ארונות ע"ש ולא מצינו דהי' ג' שולחנות רק ג' ארונות עשה משה אלא דס"ל צפוני' כהדדי נינהו ולא יש הבדל בין שולחן לארון וכן בתנחומא פ' תצוה נותן שיעור ציפוי מזבח נחושת שהי' נחושת כעובי ציפוי זהב למזבח זהב והטעם כי הכל אחד וכל הציפוי' הנכתבים סתם שוים הם בלי פקפוק ובב"ב די"ב מבואר לר' יהודא הי' דופנו של ארון עוביו אצבע מארבע אצבעות בטפח ע"ש רש"י ותוס' ד"ה אצבע ושלשה ארונות הי' זה בתוך זה וא"כ הי' ארון של זהב שהי' מחוץ לצפות ארון עץ שליש אצבע. ובסוף חגיגה אמרינן שהי' בעובי דינר זהב הרי דעובי דינר הוא שליש אצבע וכן בתנחומא צפוי נחושת למזבח נחושת הוא עובי דינר זהב והיינו דכל צפוי' הם שוים. ולתנא דס"ל בב"ב דעובי דופן הם שני אצבעות לא יחליק אמציאות דדינר זהב רק ס"ל ארון עץ דהי' עיקר היה עב ביותר ועי' תוס' חגיגה ד"ה דכתבו דצפוי של משה היה דק וקלוש למאוד וא"ש והרי מבואר השיעור דעל כל פנים לא יותר משליש אצבע. ואני בעו"ה לרב חולשת גופי וחסרון דעתי וחשכת שכלי א"א להעמיק בו ביותר להעמידו על תלו ומי שחננו ה' בדעת רחבה ובקיא בתורה ישמע ויוסף לקח לברר הדבר כשמלה ושכר הרבה משמים יקבל לברר הספק בתורה ולהזכיר הנשכחות. ומדי דברי בזה אמרתי להעלות מילי מעליותא על הספק מרגנית' קטנה לבל ישכח כי סוף חגיגה אמרינן פושעי ישראל אין אור של גיהנם וכו' ק"ו ממזבח הזהב שהי' עליו רק כעובי דינר זהב אין האש מכלה אותו מכ"ש לפושעים שמלאים מצות כרמון. וכתבו התוס' במדרש יש שהי' משה מתמיה ע"ז א"א שלא ישרוף העץ וא"ל קב"ה כך דרכו אש של מעלה אש אכלה אש ואינו מכלה עכ"ל ותמהו מה ביקש התוס' בזה והוא דבר שיש בו סתיר' לכאורה כי מה דאין אש מכלה צפוי מזבח לא הי' מחמת חיבת הקודש ומצוה רק טבע של מעלה ואפי' הסנה לא אוכל וא"כ מה ענין זה דמצוה יגן על מדורת אש. #ז) אמנם הדברים כפשוטים כי ידוע על מזבח הזהב לא היה אש מעלה כלל רק הכהן הכניס בבקר ובערב מחתה גחלים והקטיר הקטורת וא"כ אייך שייך דרכו אש של מעלה מה בעי תמן אש מעלה אבל באמת מקום המדרש הוא תנחומא שנאמר כנ"ל כי הי' רק על מזבח נחושת צפוי נחושת כעובי דינר זהב והי' האש בו תמיד יומם ולילה והי' משה מתמי' שלא ישרוף העץ ואמר לו הקב"ה כך דרך באש של מעלה אש אוכלה אש וכו' וא"ש כי במזבח נחושת היא מזבח העולה הי' אש של מעלה. והן הן דברי תוס' כי קשיא לתוס' למה יליף ק"ו ממזבח הזהב שלא הי' גחלים רק מחתה אחד בבוקר ובערב ולא יליף ק"ו ממזבח נחושת שהי' ג"כ רק ציפוי כדינר זהב נחושת והי' האש מתמיד יום ולילה כדכתיב אש תוקד על המזבח והמזבח נחושת התמיד תת"פ שנים עד בנין שלמה ולכך כתבו התוס' דממזבח נחושת אי אפשר להביא ראיה דבמדרש יש שהיה משה מתמיה ע"ז והשיב לו כך דרכו באש וכו' ואין כאן ראיה ולא ק"ו ולכך יליף ק"ו ממזבח הזהב שהיה ג"כ כעובי דינר ולא היה שם אש של מעלה כלל וליכא למפרך ולק"מ וא"ש ודו"ק:

(ז) ויש מחמירין עיין בשו"ת צ"צ נ"ח כ' דאם יש כאן ב' טחלים וידענו איזה נכונה ואיזה יתרת ונקבים בסומכי' דכשר. #ח) ויש להקשות דאם הן מה פריך הגמ' לרבא דאמר ניקב טריפה מן משנה חתך מן טחול וכליות אסורה הא בהמה שרי' מה קושיא דלמא איירי בכה"ג דחתך מן יתרת וקמ"ל דמ"מ שחיטת אמו מתרת כנ"ל ובאמת בהמה גופי' שרי' כיון דנחתך יתרת כמ"ש הצ"צ ויש ליישב. ודע במ"ש הריב"ם וכן הרא"ש גבי בטדי בתורא דשיעור שנתנו חז"ל הכל בשור וראמים הגדולים ולפי ערכן נלמד לשער בשאר בהמות וכ"כ הרא"ש להדיא בכל שיעורי' כמש"ל גבי כבד כן שיעור עובי דינר וא"כ הרשב"א למד דבשור הגדול שעור דינר הוא פחות מחצי עובי טחול בשאר בהמות ג"כ פחות דמ"ש דאם חצי עובי טחול בשאר בהמות קטן מעובי טחול בשור אף עובי דינר בשאר בהמות פחות והכל לפי ערך ולק"מ מה שהקשה הב"ח דאם עובי חצי טחול בבהמה קטנה כעובי דינר א"כ אותו עובי נקח ונשער בו בשור הגדול והפר"ח סק"א הסכים לדינא וח"ו להקל בו רק לק"מ דהשיעור דינר בשור הגדול ומכאן והלאה הכל לפי ערך שאם בשאר בהמה א"צ לדינר אף חצי עובי טחול אין כ"כ גדול אך קושיא ב"ה ופר"ח לרשב"א ורמב"ם דס"ל דכל שעורי' תנן בבהמות גדולים וקטנים וא"כ אף עובי דינר בכל בהמות שור ועגל והקושיא במקימו אם כן על כרחך חצי עובי טחול דעגל כעובי א"כ יספיק עובי חצי טחול דעגל לשור. #ט) וצ"ל דרמב"ם ורשב"א לא אמרו אלא להחמיר אולי הך שיעור ד"מ בטדי או ב' זתים בכבד אמרו חז"ל אף בקטנה. אבל להקל ולומר דשיעור חצי עובי טחול בעגל כשיעור דינר לא אמרינן וחוששין להחמיר דלא נתנו חז"ל שיעור רק בשור הגדול כריב"ם. ובאמת אין חצי עובי טחול בעגל כעובי דינר רק לפי ערך ודו"ק:

(ח) לפיכך אין הנקב פוסל בו הן דברי רמב"ם וכתב רשב"א אע"פ שיש לפקפק כבר הורה זקן והר"ן ואח"כ האחרונים לרב יראתם פני זקן לא נהדרו ופקפק בו דהא הגמ' מדמה עוף לבהמה ואי דלית לי' סומכה אדרבה לית לי' קולשא וכולו טריפה ולפמש"ל דטעמא דנקב בסומכא טריפה דיגרם רקב לכרס. #י) וא"כ צדקו דברי רמב"ם דעוף אינו דבק לכרס ואין לו חיבר בו פשיטא דכשר דהכל כקולש' יחשב. והבאתי קצת ראי' לרמב"ם דקתני נקב הקרקבן נקבו דקין גבי אלו טריפות בעוף וקשה למה לא קתני נטל קורקבן נטלו דקין דטריפה דזהו ודאי טריפה כקושית התוספת בבהמה דקיבה וצ"ל תי' התוספת ומחברים כיון דנקב פוסל בו מכ"ש ניטל וקשה מן טחול ניטל כשר נקב טריפה ול"ל תי' דלא מטרף אלא בסומכה דהא בעוף קיימין ובכל גוונא טריפה ואין בו הבדל כלל. וע"כ צ"ל דבעוף כשר בכל גוונא ולכך ת"ח יחמיר לעצמו אבל ח"ו להחמיר לאחרים נגד פי' הרמב"ם ז"ל. שאל זקנך ויאמרו לך: והנה מה שבררנו לעיל דטריפות דניקב הטחול הוא דיגיע לקותא לכרס אין להקשות אם כן ריש פרקין דאלו טריפות מנה ח"י טריפות ובתוכם ניקב הטחול הא הוי בכלל נקבה הכרס כמ"ש התוס' דלכך לא מנה חסרון בגלגלת הואיל טעם דטריפה מחמת הקרום והא תנא לי' י"ל דמכאן יש ראיה להנ"ל דהא התוס' כתבו בד"ה הנך דלכך לא מנה חסרה הריאה וחסרון בשדרה לא' משום דמשונה בשעורו. זה במשהו וזה בחסרון תוליות וכו' וקשה א"כ איך כללהו לנקוב טחול בהדי שאר נקבים ולא חשבינן לי' רק בחד הא כל נקובים צריך להיות מפולשים וניקב טחול גם לא נשתייר עובי דינר טריפה וצ"ע דר' עוירא לא ס"ל לחלק בין עובי דינר זהב כיון דס"ל בכל טחול פוסל נקב א"כ אין הטעם משום לקותא דכרס ואף שיעור דינר ליכא רק נקב בעינן בכל נקובים ושפיר חשבינן כחדא ולמסקנא דקי"ל עובי דינר זהב ובסומכי' דוקא א"כ אמרינן דטריפות בשביל הכרס באמת בלא"ה אין לחשוב אותו וא"ש ודו"ק: ובאמת קשי' לי' לס"ד דאמר ר"ע נקבה טריפה יהי' הפי' נקב מפולש או בלי שיור עובי דינר מ"מ אם קלף וחלק הטחול שיש לו עובי דינרים חולק אותו בעוביו לשנים עד שכל א' אינו עב רק דינר וחתך אחד הלא כשר דלא יהי' נקב כשר וא"כ מה פריך הגמ' מן משנה חותך מן טחול דלמא חתך בכה"ג וא"כ הטחול אסור ובהמה שרי וצ"ל דכיון דכאיב לי' ביותר בחתך ס"ל לס"ד אף דחתך בזה אופן מ"מ הוי כנקב עד דאין שיור דינר מועיל דכאב לי' ביותר ולפ"ז י"ל הא דמשני הגמ' ניקב לחוד וכו' דקשה כמ"ש רש"י גופי' הא כל חתך וחתך היינו נקב וצ"ל דמשנה דאיירי דחתך בעובי ומשנינן דלא דמי לניקב דזה יורד וניקב עד בלי שיור עובי דינר זהב וזה יש לו שיור אבל בנחתך לגמרי פשיטא דגרע מניקב וכל חתך וחתך אי' בו נקב ויפה כתב הטור אפי' ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.