פלתי/יורה דעה/לו

פלתי ‏ יורה דעה לו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) ניקבו זה בלא זה וכו' יש להבין להך דס"ל לעיל סי' ל"ג במחט בישב קוץ או מחט דחיישינן שמא הבריא היינו קרום מחמת מכה ונתרפא #א) א"כ למה לא חיישינן דקרום העליון נתרפא ואין לומר דבאמת כאן מיירי הכל מחמת חולי אבל במחט חיישינן באמת כמו בושט דהא לקמן סי"ד במחט שבתוך הריאה דבודקין הריאה מה יהנ' בדיקה דלמא נתרפא ודוחק לומר דהואיל ואינו תחוב בקרום ה"ל כנמצאת דלא חיישינן ליה דזה דוחק דבשלמא כל הני חיוי ברייתא אכלי אבל בריאה הלא זה רחוק במציאות שיבא לתוך הריאה מחט ומה ענין זה לנמצאת הלא בריאה חתוכה אסרינן דאמרינן בשלימה נקובה היה ואף בשלימה נימא כן דנקיבה היה ונתרפא #ב) וצ"ל א' משנים שכתבתי לעיל סי' ל"ג או דלא אמרינן קרום ונתרפא רק בקרום החיצון מן הושט כהנ"ל או דבשאר מיני טריפות דאמרי' נשחטה הותרה לא אמרינן הבריא דלא שכיח רק בושט דהוי ספיקא בשחיטה ולא שייך נשחטה הותרה ודו"ק:

(ב) ויש מטריפין זה שלא כנגד זה הש"ך בס"ק א' נתן טעם דלפעמים הרוח נכנס בזה ויוצא בזה וא"כ אפי' משני רוחות יש להחמיר והט"ז נתן בס"ק או הטעם זימנין דמזדמנין להדדי ולכך מכשיר בשני רוחות לכ"ע. ולא הבנתי לדבריו א"כ במחט דנמצא בריאה ס"ד דבדקינן לי' מה יהני בדיקת' דלמא המחט נקב או כשהיה נקבים זה מול זה דהזדמנו כך ועכשיו הם זה שלא כנגד זה יועיל הנפיחה והוי כחתוכה דריאה. ואם בסתם חיישי' שמא יזדמנו מכ"ש בריעותא לפניך ממחט בתוך הריאה דעל הרוב נקיב ואתא עד שבחתוכה אסרינן כן רק הואיל שלימה היא לפנינו מכשירין בכל גוונא אפילו בקופא לבר ולגו ולמה לא ניחוש דנקוב ואתא כשהי' בהזדמן. ולשיטות הש"ך לא קשיא דאע"פ שהרוח יוצא מזה לזה א"א להעביר מחט מזה לזה דרך הקרומים הדבוקים וגם א"כ אף בנפיחה יעכור הרוח ואף שהש"ך כתב לפעמים יעבור הרוח היינו הואיל קרומים דבוקים אבל אין כ"כ ריוח שעובר מחט אף שהרוח יעבור בלי ספק וא"ש ודו"ק:

(ג) ונקרע הקרום מחמת הנפיחה וכו' הש"ך בס"ק ה' דעתו דמיירי דנפחוהו כדרכו אבל אם נפחוהו יותר מדאי כשרה דאמרינן בחי' לא היו נפוחה כ"כ. והא דאמרי' לקמן סי' ל"ז בהג"ה בשלא היה בבועי' היקף בשר מראה ריאה וע"י בודקין בכחן יפה יפה שהרבו לנפוח ושבו למראה בשר דכשר והוא מדברי ר"י בהרא"ש שאומר שאותן אחרונים היה כחן יפה יותר מראשונים וכן בסימן ל"ט ס"ה נראה כשנופחין אותה הרבה וסרכ' בחתוך וצ"ל הואיל בהמה בחזקת היתר עומדת דנין בכל צד לקולא. אבל זה באמת אינו כלום בשום אופן להשוות בעלי חי למת ויצא נפשו דכל זמן שנפשו בו כח טבעו חזק כי הוא הטבע באמת ועומד בפני כל לדחות כל מקרה אבל כאשר מתה ואין בה רוח חי וטבע בקל תקבל היזק ושכר והלא אם תעשה נקב כל דהו בבשר מת אפילו באלף אספלנית ורטי' לא תרפא לשוב לקדמותו אבל בחייה בקל תרפא וא"כ איך נדמה בהמה בחיי' אשר רוח חיים בקרבה דוחה כל פגע וטבע' קשה לעמוד נגד כל נגע למותה אשר עלולה להפסד ורקבון ותולעים ימשלו בה תיכף במותה ההעדר והפסד קשור בה ולכן אין לדברים אלו ממש והעיקר כמ"ש מהר"ן שבלא"ה סביבה יבש וכדומה ואיגלי' ע"י שבירה בהיית' אבל בלא"ה אין להטריף כלל כמ"ש אחרונים:

(ד) ועלה בו קרום ונסתם וכתב הט"ז בס"ד ד' דלא דמי לריאה שנקבה ומרה שנקבה ודופן וכבד סותמו דמהני דשם תיכף בשעה שנעשה הנקב נעשית סתימה ולא הי' בכלל נקב משא"כ כאן בקרום שעלה בתר שכבר נעשה נקב ע"כ וכ"נ מדברי הש"ך ס"ק מ"ג וכתב שכ"נ מדברי רש"י פא"ט דף מ"ג ע"ש וז"ל רש"י שם ואם ניקב ונסתם אפי' עלה בה סתימה עבה אינה מתקיימת כדאמרינן ביבמות בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר לכשרותו זהו למעוטי קרום מחמת מכה בריאה אינו קרום דכל נקובי לא מהני בנ' סתימה דסלקא לאחר זמן ולא דמיא לריאה שניקבה ודופן סותמה ומרה שכבד סותמה וכו' דכל הני סתומה מעיקרא ולדבריהם לא היה לרש"י צורך לומר שבקרו' מחמת מכה אינה מתקיימת בלא"ה הא כבר הי' נקב וכן להיפוך מה צורך לסתומה מעיקרא הא דופן ודכוותיה מתקיימת ותרתי ל"ל. אמנם באמת אלו הטעם כמ"ש הט"ז וש"ך הא דקי"ל בדופן הסותם דבעינן סריך וסביך אם כן הלא קודם הסירכא היה נקב מעליא והסרכא נולד אחר הנקב ומה לי רגע אחד או יום אחד ושנה א' א"כ יש כאן נקב וכמו כן אם הטעם דאין סופו להתקיים אם כן אף סרכא הסובך הריאה לדופן אין סופו להתקיים ולמה יהיה סותמה לכן ס"ל לרש"י הטעם דאין קרום מחמת מכה סופו להתקיים הואיל ולא היה לקרום הויה בעולם רק עי"כ מכה נתהוה הקרום ומלחות המכה נתהוה ואם כן בהבל בא ובהבל ילך כי אין יסודו דבר קיום וסופו להתפרק אבל הלחות היוצא מדופן לסתום ולסרוך הריאה וכן בכבד הוא שרשו מדופן ובו נאחז שרשו כי אף שיוצא מריאה מ"מ עיקר אחיזתו בדופן הוא מעיקרא וכן יהי' תמיד ולכך סתימה ודוק כי זה ברור ברש"י ולא הטעם הואיל וקדמו הנקב שני טעמים ברש"י שייכים אהדדי:

(ה) שלקחו זאב ורי"ו כתב דה"ה עכו"ם והאחרונים חולקין ולא ידעתי א"כ בני מעים שאנו מוכרין לעכו"ם ואין צריך בדיקה א"כ למחר יבא עכו"ם ויראן נקובים יהיו אסורין מעולם לא שמענו זו כיון דיצאו מתחת ידינו לידו דלית בה הימנית ומי יודע מה עשה בי' ולאו כל כמיניה לאסור על ישראל ואנו אמרינן בכונה עשה להזיק לישראל וכדומה עי' לקמן סי' מ"ט בתשובת מהר"ם לובלין בעכו"ם שאמר שמצא מסמר וא"כ חיינו תלוים מנגד שהיום אנו מוכרין ומחר יחזירן בנקבים ונקבים והרי הכל אסורין וכמה דמותר למכור הבני מעים אף הריאה מותרת למכור דהא דבעי ריאה בדיק' משום סירכות דשכיחי אבל נקב הא לא שכיחי בריאה כלל כמו בשאר י"ח טריפות וא"כ פשיט' דא"צ בדיק' ומהכ"ת לאסור ולא משגיחין כלל בכל מעשה עכו"ם ומי יודע מה הי' לו בו והעיקר כדברי מהרי"ו ודו"ק:

(ו) וכן אם נמצא עלי' תולעי' דעת רוב מחברים דצריך להיות נמצא תולע ע"ג הריאה ואפי' אינו בתוך הנקב עכ"פ סמוך לנקב בזו תלינן דמחמת התולע נעשה הנקב אבל כשאין פה תולע רק בתוך הריאה יש תולע' לא תלינן ביה הנקב ואסור והש"ך והפר"ח ביקשו לסמוך על מ"ש בשם רגמ"ה להניח הריאה בחום השמש ואם ירחשו לחוץ זהו למופת שאחר מיתה כאסיפת חום טבעו מבהמה רחשו לחוץ והנקב נשאר. ואין לסמוך על זה להקל דהא במורנה בריאה והתולע לפניך איכא מ"ד בגמ' דלא תלינן בי' א"כ אף המכשיר היינו בתולע לפניך אבל לא באין כאן מורנה ופלוגתא דחוקה לא אמרינן דלהך מ"ד אפילו במורנ' לפניך אסור ולאידך אפילו ליכא רק פרוש אח"כ בחום השמש. והמופת שרוחשי' ע"י חום השמש הוא באמת אין ראיה כי כך נמצא ברחשי' ותולעים שאין להם כח גדול לרחוש אבל יזרח להם השמש הוא קיום לכח הרחש שבהם עד שע"י כח חום ההוא רוחשים וכן הדבר בזה שלא הי' להם כח לרחוש והי' בתוך הריאה ולא יצאו וממש כפגרים מתים כזרח עליהם השמש עזרו כח לרחוש לצאת לחוץ וזה פשוט לכל משכיל בטבעי הרחמים ואין כאן ראי' כלל וח"ו להקל בשל תורה מה שלא מצינו יתד בדברי התלמוד:

(ז) ניקב אחד מהסמפונות שבפנים לחבירו כגון במקום שמתפצלים וכו' עיין ט"ז שהעלה וכ"כ הש"ך דאף לרמב"ם דכתב ריאה שניקבה אפי' לחבירו טריפה אם ניקב הסימפון למטה ממקום פצולו לתוך הבשר שכשר ופי' הט"ז דהא דכתב הרמב"ם אפי' לחבירו היינו הכל למעלה במקום פצולו שאין שם בשר ריאה להגין ולא מיבעי אם ניקב נגד הקרום ואין סימפון חבירו מגין עליו דטריפה דאין כאן הגנה או סתומה אלא אפי' נקוב נגד סימפון חבירו שהוא סותם ומגין מ"מ אינו הגנה וטריפה וזהו נכון. אלא דנתקשה הט"ז וכן תמהו רבים בגמ' דפריך במחט בריאה דאמרינן אי איתא ולא אינקוב קרום כשר האר"נ האי סימפנא דריאה דאינקוב טריפה ומשני ההוא לחבירו אתמר ולרמב"ם ה"ל לגמ' לומר על קושי' סימפנא דאינקב טריפה בקצור דמיירי טרם שניקב לבשר ומה ביקש הגמ' דדייק לחבירו #א) ונראה דהרי מהרש"א הקשה למה דס"ד בגמ' דפריך דר"נ דס"ל אין הבשר מגין א"כ הא קתני במשנה ר"ש אומר עד שתינקוב לבית סימפונות דמשמע דוקא בנקבה מבחוץ לסימפון הגדול אבל בניקב מסימפון לבשר הריאה כשר ורבנן לא פליגי עלה בהא וכו' עכ"ל. וליישב קושייתו צ"ל הא דס"ד דנקב סימפון טריפה #ב) יש להבין אנה מדכר טריפות זו במשנה דצ"ל דס"ל הואיל ושלט לקותא כ"כ עד דאי נקוב הסימפון ש"מ דרבתה הלקותא ודאי ניקב הקרום או סופו לנקוב והרי טריפות מחמת נקיבות הקרום וזהו אם ניקב קרום טריפה אבל אם נקב קרום כשר אף זה פשיטא דכשר וא"כ הך דפליגי רבנן ור"ש בנקב קרום שייך בהך פלוגתא דנקב סימפון ואין כאן פלוגתא חדשה וחדא בחברתא מישך שייכי דרבנן דאוסרין בנקב הקרום אף בניקב סימפון אסרי דלקותא דסימפון מעי' על נקיבת הקרום ור"ש דמכשרי בקרום פשיטא דמכשיר בסימפון ולכך בעי עד שתנקוב לבית הסימפונות והיא היא ולק"מ וק"ל ולמהרש"א צ"ל דנקיבות סימפון טריפה בעצמותו ולא מטעם דשלטא לקותא בקרום והנ"מ אי סתימה מהני דלמהרש"א מהני סתימה אבל לפמש"ל מה בכך דיש סתימה בבשר לסתום הנקב עכ"פ חזינן דשלטא לקותא עד דנקב הסימפון וא"כ אף בקרום שלט ולכך ס"ד בגמ' דסתימת הבשר לא מהני ויש להבין וכי לא ידע דסתימה בבשר מהני רק ס"ל הטעם כמ"ש. וא"כ דבס"ד ס"ל במילתא דר"נ דאמר האי סימפנא דאינקוב טריפה סתם וה"ל חדא דמשמע תרתי סימפנא דאינקוב חבירו מגין וסותם דהוי משמע מיני' ג"כ במקום דליכא סתימה דטריפה וע"כ צ"ל דס"ל דבאמת אין סותם ומגין ולכך סתמא קתני ומשני מהדור' דכנת' וצ"ל דשאני הכא דלא יועיל סתימה כמ"ש דיפסיק קרום ולפ"ז אף סתימא בשר לא מהני ושפיר מקשה וע"ז משני הגמ' דהאי באמת אפי' לחבירו אתמר דאינו סותם ול"ק מן הדור' דכנת' דאין אומרים בטריפות וכו' וזהו קשה לסתימ' וזהו רך לסתימ' אבל לעולם הטריפות מחמת עצמי וא"כ שפיר הבשר מגין ולק"מ ודו"ק: בהכי ניחא גם כן קושית מהרש"א דלמא לא פריך הגמ' הך קושיא מר"נ מהאי סימפון דאינקוב על רבנן דמכשרי במחט נמצא בריאה דיש לומר אינהו סברי הלכה כר' שמעון דלקמן דאיכא טובי דסברי הלכה כר' שמעון אבל על הך דקאמר אלו הוי קמן הוי מינקבה שמע מיניה דסבירא ליה דלא כר' שמעון דהא הוא מכשיר נקובה שפיר פריך ודו"ק:

(ח) נימוק אפי' סימפון א' והא דלא משני בגמ' על ריאה שחסרה שחסר סימפון שהי' נימוקה כ"כ עד שחסרה סימפון א' וצ"ל דריאה שנקבה הוא בין על קרום הריאה ובין על סימפון הריאה במקום דלית לי' סתומה מבשר וא"כ בנמוח הסימפוו מקדם אנקב והבשר אין להגין ולסתום כי בלי ספק נמוח הבשר קודם סימפין ובכח טריפה מכח אינקב הריאה וא"צ תו לומר חסרה סימפון דכבר נקב ותני' לי' בכלל. ובזה מיושב נמי הך דיעה דס"ל בעכורים וסרוחים טריפה ול"ק לוקמי ריאה שחסר' היינו בנשפך כקיתון והמים עכורים וסרוחים. דהרמב"ן במלחמת נתן טעם דלכך אסורה דלמא נימוח הסמפונות וא"א למבדק ע"י כלי לעכירות הריאה שנימוח ע"ש וא"כ דטריפות מחמת סמפון הרי זה בכלל נקובה כמ"ש ואינו חסרה וגם הטריפות אינו מחמת חסרון הריאה רק מחמת עכירות ונמוקים הסמפון שהוא בכלל ניקב ולא שייך גבי הריאה שחסרה:

(ט) ואם עכורים וסרוחים טרפה קשה לשיטות הרי"ף מהא דאמרינן בסוכה דף ל"ו בעי רבא נולדו באתרוג סימני טריפות מהו ומפרש בהא נשפכה כקיתון והוא דקיימי סמפונות וכו' הכא מאי התם דלא שליט בי' אוירא הדר ברי' הכא דשליט בי' אוירא סרוח מסרח או דלמא ל"ש ופשיט לי' אתרוג תפוח סרוח פסול מאי לאו חד מחוץ וחד מבפנים וקשה מאי פשוט פשיטא סרוח מבפנים פסול דאפי' בריאה פסול ומכ"ש באתרוג והרמב"ן במלחמת דיבר מזה הגמ' ולא כתב שיש כאן קושי' ומה שנ"ל לפי מ"ש הרמב"ן במלחמת מה שטענו הני דקיימי כנדי ולא א"ל מידי ה"ל למבדק אולי המוגלא סרוח ותי' הרמב"ן באמת הנך אמוראי מכשרי אף בעכורים רק אח"כ בא סתמא דגמ' להטריף בזה ע"ש ומבואר בגמ' דמ"ח דרבא ס"ל כנדי כשר ואם כן אף בסרוחים כשר לס"ד דגמ' ורבא הוא דאיבעי בסוכה דאזיל לשיטתו ומזה יש להבין דתמהו ולמה השמיט הרי"ף איבעי דאתרוג דהוא איבעי ולא אפשטי' וע"ש ברא"ש דדחה עצמו ברי"ף ולפי הנ"ל אתי שפיר דס"ל לרי"ף ודאי אם נימוק אתרוג ולא אסרח ולא ס"ד למפסל ולא שמיה חסרון כלל רק נימוס ואסרח ס"ל לרבא בריאה כשר ולכך שאל דלמא התם הדר ברי' אבל לא באתרוג ולכך פשוט הגמ' מן סרוח דכל איבעי הוא בסרוח וזהו הכל לרבא אבל לפי דמסקי' אף בריאה פסול ליתא לאיבעי ואין כאן מקום ספק ולכך השמיטו הרי"ף: ודע הנך רבוותא דמטרפי בעכורים וסרוחים הך מטריפי' ג"כ בועי ג"כ בעכירי וסריכי כדלקמן ריש סי' ל"ז שהוא גי' הרי"ף וסייעתו ואף דאפשר במקום דלא קיימי סמפונות יש לחלק מ"מ במקום דקיימי סמפונות ודאי ליכא לחלק וא"כ הרמ"א דהעיד לקמן בבועי סתם אפי' במקום דקיימי סמפונות דכשר בעכורים וסרוחים וכתב דכן המנהג א"כ אף בזה יש להקל וא"צ לחוש לדעת מחמירי' דמ"ש:

(י) ויש מי שאוסר הוא דעת הרמב"ם בפרק ח' הלכה ז' וז"ל וכן אם חסר מגוף הריאה אע"פ שלא נקבה הדי זה כמו שחסר מנין אונות וטרפה וכבר תמה הכ"מ קושי' התוס' דה"ל לגמ' לשנוי כך חסרה דקתני במשנה היינו שחסרה מגוף הריאה וכ"כ הש"ך ס"ק כ"ד דסוגי' הש"ס כמכשירים וגם תמה הכ"מ על הגמ' דלמא לא משני שחסרה היינו חסרה מנין אונות כדאמרינן חסיר או יתיר או חליף טריפה הכל מטעם חסרון כמ"ש רש"י וברמב"ם למשנה משמע דהוא מפרש על חסרה היינו חסר מנין אונות ועיין פר"ח מ"ש בזה והכל בתכלית הדוחק. ובאמת יש בזה תי' מרווחים או כל הטעם בחסרון כעין קמט או חסרון אונות הוא הכל כמ"ש המפרשים דסופו לנקוב קרום כיון דיש כאן לקותא ולפ"ז אם נקבה הקרום כשר מכ"ש דהנך כשרי' דהא כל פסול הוא משום נקיבות הקרום. ולפ"ז במשנה קתני הריאה שנקבה או שחסר' ר"ש אומר עד שינקב לבית הסמפונות מבואר דר"ש לא פליג רק על נקבה אבל על חסרה לא פליג כלל וא"כ אי ס"ד דמשנה איירי בחסרון כהנ"ל הא אף בזה ר"ש מכשיר. דלא גרע מנקוב' וא"כ לפלוגי ר"ש אף בהא וע"כ צ"ל דמיירי מגוני חסרון דלא תליא בנקובה ולא פליג ר"ש ומזה ביקש לפשוט דחסרון מבפנים שמי' חסרון ודחי' הגמ' דר"ש בנקב שיש בו חסרון. והשתא דאתינא להכא שפיר י"ל או שחסר' איירי בחסר כהנ"ל חסר אונות וגם קמט הנ"ל הטעם דסופו לינקב וא"ק לפלוג ר"ש בהא דהא ביש בו חסרון ר"ש מודה וזהו סופו לנקוב ביש בו חסרון ולכך במסקנ' הך שחסר' לרבנן ולא בציר לי' ממנין י"ח כמ"ש התוס' בריש פ' אלו טריפות דבאמת רבנן היא ועיין כ"מ ולכך בפי' משנה העתיק כנ"ל בחסרה ממנין אונות דלמסקנא א"ש ודו"ק. יתי' שני הוא דא"כ שחסרה איירי שנחסר' מנין אונות או חסר גוף הריאה דהוי כמו שחסר מנין אונות דא"כ איך קתני כל מה שמנו חז"ל בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף וכו' הא חסר אונא ליתא בעוף כמ"ש הרמב"ם דאין להם לעוף מנין ידוע כלל ואיך קתני דהכל בעוף וע"כ צ"ל דלא מנו חכמים במשנה חסר ויתיר רק חסרון בגוף הריאה וזה פסול באמת בעוף ופשוט ולק"מ ומיושב כל הקושיות ולהיות כי שמיושב הכל ודאי יש להחמיר ככף כפופה כיון דרמב"ם מן אוסרים מי יקל נגדו בשום אופן ועיין תוס' ד"ה היינו רבית' בדף מ"ו דמשמע דאומה קרוי ריאה ולא אונא וא"כ אפשר דל"ל שחסרה מנין אונות דהא הריאה שחסרה קתני ואין זה ריאה ודו"ק:

(יא) יתר מרביעית טרפה הט"ז הקשה דאם כן לשנוי דהיינו שחסרה דנימוק יותר מרביעית ולפמש"ל תי' שונים גם זה יש לומר באנפי טובא אבל לדינא מסתברים דברי רשב"א וכן הרמב"ם השמיט הך ריאה שנימוקה וסמך עצמו על הך ריאה שנשפכה כקיתון ולא חילק בין רביעית לאינו רביעית לכן במקום הפסד מרובה יש לסמוך אט"ז ופר"ח. וכן בקצור פסקי הרא"ש העתיק הך ריאה שנימוקה דכשירה והשמיט הך עד רביעית שמע מיניה דלאו דוקא דאם לא כך הוה ליה להעתיקו לדינא מזה ביתר טריפה:

(יב) שיבשה וכו' הרמב"ם כ' דהרי זה כחסר ותמה הכ"מ דהא ה"ל נקובה והיא כעין קושי' הגמ' אלימא חסרה היינו נקוב' ואפשר דקמ"ל הרמב"ם אפי' יבשה במקום דדופן סותמה וסביך כדלקמן בסי' ל"ט וכאשר נתפרק הדיבוק מן דופן לריאה נמצא יבשה וא"כ מחמת הנקב הא הוי סתימ' משא"כ אם הטעם דהוי כנחסר מגוף הריאה מה יועיל סתימות הדופן סוף כל סוף הא חסר הריאה ודוק. אלא דיש להבין ברמב"ם פ"ז הלכה ו' כתב על אטום דהוי כנקיב' ולא כנטולה כמו גבי יבש וכדומה ואולי אפשר דס"ל לרמב"ם אטום טריפה לא מחמת הטעם שכתבו מפורשים דאם אינו רוחף הריאה בכל מקום א"א להתקיים רק ס"ל הטעם הואיל ואין כאן מוגלא ושום ריעותא דנוכל לתלות בהם סיבת האטום והוא יוצא מחק טבע הריאה ודאי דהי' נקב ועלה בו קרום מחמת מכה ולכך אותו קרום אין לו טבע הריאה ואין עולה בנפיחה להיות רק קרום שעלה מחמת מכה ואין רוח החיים נכנס בו להיות עולה בנפיחה וזה נכון ולכך אמר הרמב"ם דהוי כנקובה שזהו סיבה לטעם האטום: ובהכי ניחא דלא תקשה יבש ודאי אטום הוא דאם עולה בנפיחה הוי יבש ודוחק לומר דמיירי דקרום יבש ותחתיו דם ומוגנא ולא מפסל מחמת אטום רק מכח יבש מפסל דזה דוחק אבל לפמ"ש ניחא דכיון שיש טעם לאטימתו ואין לשפוט דהוי קרום מחמת מכה ולכך צריך למיפסל יבש ובה"ג נתן טעם דלכך אטום טריפה מחשש יבש דלמא יבש היא ולכך צריך בדיקה להוציא מספק יבש:

(יג) צמקה כולה דעת מהרש"ל ליישב הגהת הרא"ש דבאונה אחת הוי כנחסר אונא וזהו אינו דבממ"נ אם אתה עושה אותו לחסרון מבחוץ א"כ אף בצמקה מקצת ריאה טריפה דהוי חסרון מבחוץ בכל דהו ואם אתה משוה אותו לחסרון מבפנים אף באונה כשר ואונה שנשפכה כקיתון וכי לא מכשר ופשוט. אבל נ"ל דבגמ' לא נאמר צמקה כולה רק דייקינן ליה מדקאמר יבשה מקצתה ש"מ בצמקה בעינן כולו או רובו. וס"ל הטעם דבצמוק מקצת הוא מקרה בעלמא ועבידי להיות כך והדר בריא אבל בצמוק כולו אין זה שכיח ואינו מקרה וריעותא הוא ולא הדר בריא ולפ"ז ס"ל להג"א דצמוק אונא אחד ג"כ לא שכיח ואין לתלותו במקרה ולכך אסר ומצריך בדיקה וא"ש:

(יד) אם מחמת בני אדם וכו' הרמב"ם בפ"ח מהלכות שחיטה נתן טעם דהוי כחסר' וצ"ל סימן בעלמא נקט דאי הטעם דהוי כחסרה א"כ לשני בהא דפריך חסרה היינו נקבה דלמא צמק' איירי גם הא דפריך ריש פרקין למני בכלל י"ח טריפות חרותה וקשה הא היינו חסרה דקתני לי' וע"ש בתוס' ד"ה אפיק חדא וכו' וכן מ"ש דלכך לא קתני נקדר' כסלע דהוי בכלל נקובת הקרום וע"כ צ"ל דהוא טריפות בפ"ע ולא מטעם חסרה וזהו דלא כדעת מהרש"ל דהוי ליה חסרה אונה:

(טו) ואם נראה שבא לה בי"ש הנה הרשב"א והר"ן מחולקים אם שמעה קול רעם ואח"כ צמקה דהיינו שיש זמן דתיכף אחר הרעם לא יתכן הצמוק כ"כ הרשב"א דעת הרשב"א דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא אולי מ"מ היה מקדם פחד בני אדם ונצמק וצריך בדיקה והר"ן דעתו דא"צ בדיקה כיון דידענו ששמעה קול רעם וצמוק לפנינו תלינן בו וא"צ בדיקה אבל היכי דלא נודע כלל בזה יש בדיקה ונראה דכ"כ לרשב"א בידוע שפחדוהו בני אדם לא מועיל בדיקה ואפי' חזרה לבריאתה טריפה דסופו להצמק והבריאות הוא רק למקרה דאל"כ מה יש בין חרותה באדם לחרותה בי"ש אם הדר בריא בכל אופן כשרה ואם לאו בכל מקום טריפה ובדיקה צריך לעולם וע"כ צ"ל כמ"ש פר"ח דבידי אדם אפילו בדיקה לא מהני ואפילו הדר' ברי' משא"כ לשיטת הר"ן י"ל ודאי בדיקה מהני בכל מקום רק בידי שמים א"צ בדיקה אבל באדם צריך בדיקה ומשמעות רש"י דמפרש על מה דקתני במשנה חרותה בי"ש דבעי בדיקה ש"מ כרשב"א ולכך הא דקתני כשירה היינו בבדיקה וקתני כשרה לאפוקי בידי אדם לא מהני בדיקה ומיושב קושיות מהרש"ל דהא קתני כשרה דהיינו ע"י בדיקה וכ"כ הרשב"א להדי' בחידושיו בישו' קו' זו. אלא דהט"ז טען למה שאל רבב"ח אהני דכרי דמצא במדבר הא משנה חרותה בידי שמים נמי הכי מתפרש ליה ויש ליישב לשיטות הרשב"א ודאי במשנה ידע דבעי בדיקה דהא יש ספק אולי מחמת אדם ואף שראינו שנחרד' לקול רעם דלמא בלא"ה היה לה מבן אדם פחד וקרה לה מקרה זו אבל במדבר דאין בן אדם מצוים ושם צמוקה ריאה י"ל דתלינן ודאי בדבר מצוי. רעם ורעש וכדומה דבן אדם מה בעי התם במדבר מקום שאין בן אדם מצוי ולכך שאל והשיבו לו דמ"מ צריך בדיקה. ומידי ספיקא לא יצא. וא"כ אין כאן ראיה ומסתימת דברי רמב"ם משמע כרשב"א וכן רש"י דפי' במשנה על חרותה בי"ש דבודקין משמע כהרשב"א דלהר"ן במשנה איירי בשמעה קול רעם וא"צ בדיקה כלל וא"כ הדבר שקול. אלא נראה דתליא במש"ל סימן נ' דדעת הרמ"א כל היכא דאיכא ריעותא מחיים לא אמרים בחזקת היתר עומדת וזהו כטעם הרשב"א בזה הדין דכתב להדיא דלכך לא תלינן ברעש ובידי שמים דהואיל אתיליד ריעותא מחיים. אבל לפי דהעלו האחרונים דאף בריעותא מחיים תלינן ובפרט במדי דשכיח וכאן הא רעש ורעם שמים יותר שכיח מפחד בני אדם א"כ יש להקל ורמ"א לשיטתו אזיל. נשמע עכ"פ דהא דבידי אדם אסור משום דלא הדר ברי' ואפי' לדעת רשב"א כמ"ש הטעם דתלינן במקרה ולעולם תחזור לחוליה ולצמוקה ובידי שמים מותר דהדר' ברי' ואין נ"מ בעניני טריפות בידי שמים או אדם רק בזה הדרא ברי' ובזה לאו. ולפ"ז אין לדמות זה לזה דקיי"ל פצוע דכא בידי שמים כשר ובידי אדם פסול דס"ל להו א"ש דע"י חולי הוי ע"י אדם דשם תרווייהו לא הדרא ברי' רק גזירת הכתוב פצוע דכא ביד"ש דכשר וס"ל לרמב"ם דהיינו ביד"ש כי משמים נזדמן לו החולשא והרא"ש ס"ל דהיינו בידי אדם כי שם תלוי הכל בגזירת הכתוב אבל כאן תלוי הכל אי הדרא ברי' וא"כ אי ע"י חולי הדרא ברי' אף הרא"ש מודה דמותר ואי לאו אף הרמב"ם מודה דאסור ודוחק לומר כיון דמצינו בפצוע דכא להרא"ש דמיקרי ע"י אדם אלו היה כאן לענין צמוקה ביד"ש לא ה"ל לגמרא לומר בידי אדם אסור דכיון דגם זה קרוי בעלמא בידי אדם דזה דוחק. ולכן מי לנו גדול בזה מרמב"ם דבקי בטבעיות וידע דהדר ברי' ולכך כתב בפי' המשנה דע"י חולי הוי בידי שמים ולא מצינו חולק מהכ"ת לחלק השוי'. מיהו לכתחלה יש להחמיר ולהצריך בדיקה אבל אם בדקוהו ונמצא דהדר ברי' כשר אפי' לדעת הרשב"א דס"ל בידי אדם לא מהני בדיקה ובזה ודאי סמכי' אהר"ן דמכשיר בבדיקה וברור והפר"ח ביקש לדמות הכא למחלוקת הרמב"ם והרא"ש גבי פצוע דכא ולפע"ד ברור כמ"ש:

(טז) ואם היא חתוכה וכו' הפר"ח העלה דוקא שיש לה עוקץ ולכך אין הבדל בין עוקץ לבר או לגו אבל אם כמו גרעין תמרה דאין לו עוקץ כלל פשיטא דמותר דהא אין כאן מקום לנקוב כלל ונכון הוא ולכן גם עגולים שמפטים בו האווזות באם הוא עגולים ידועים שהם כגרעין תמרה ואפי' משוך קצת באורך מ"מ אין להם עוקץ והרי כגרעין של תמרה ואין לחוש לנקב והוי ע"י חולי ומותר עכ"פ:

(יז) יש עליו קורט דם עיין ש"ך דהביא בשם הב"ח דבאין ק"ד י"ל לאחר שחיטה נקב כמו גבי בה"כ. וע' רשב"א גבי וושט אין חוששין שמא הבריא דהקשה ג"כ בוושט ועמ"ש ולא שייך בזו. עכ"פ תי' הש"ך ופרישה לא ס"ל לרשב"א דאל"כ אף בוושט לא הוי מקשה מידי אבל באמת לא הבנתי הקושיא דשם בבה"כ אמרי' מחיים ניקב עד סמוך לצאתו ונשאר רק מעט מעט שלא נקב ובמותו ע"י משמש ותנועה נגמר הנקב אבל כאן הלא לדעת רש"י לא מחזקינן דבא דרך סמפון רק נקב ושט ומשם נקב ואתא לקרום של ריאה ונכנס בריאם וא"כ נקב זה מטרף בהו וא"כ וכי נימא כ"כ עשה אחר שחיטה לנקוב ושט ולעבור דרך ריאה ולנקוב לאחר שהבהמה מתה ובטלה תנועה וכן לפי' תוספת דלא סברו דנקבו הושט מודים דנקבו הסמפון ויצא וחזר ונקב הריאה ונכנס דרך שם וכי זהו טבע בהמה לאחר שחיטה וא"כ במצא נקב דחיישינן בהו כמו בחתיכה דריאה דהא ליכא מעליותא דשלימה דהא נקובה לפניך ואין כאן מקום היתר כלל ולק"מ ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.