ערך/ספק דאורייתא לחומרא
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
ספק דאורייתא לחומרא
|
יש לאחד ערך זה עם הערך ערך/ספיקא דאורייתא לחומרא. | ||
מדאורייתא או מדרבנן[עריכה]
דעת הרמב"ם (פ"ט מטומאת מת הי"ב ; פ"י מכלאים הכ"ז) שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, וכן דעת הראב"ד (כלאים שם)[1] והרמב"ן (מובא בר"ן קידושין טו: מדפה"ר).
דעת הרשב"א (תורת הבית בית ד ש"א; קידושין עג.) והר"ן (שם טו: מדפה"ר) שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא.
מו"מ בנדון זה[עריכה]
א. הפרי חדש (יו"ד סימן קי) הוכיח מדין ספק טומאה ברשות הרבים שספיקו טהור ומוכח שספק דאורייתא מדאורייתא לקולא.
- הפרי חדש דחה, שאין להוכיח משם שהרי יש לו חזקת טהרה.
- השב שמעתתא (ש"א פ"א) דחה יישוב זה שהרי בכמה מקומות מצינו שספק טומאה ברה"ר טהור אף שאין חזקת טהרה.
- השב שמעתתא דוחה שגזירת הכתוב הוא בטומאה ואין לומדים איסור מטומאה.
ב. הפרי חדש (שם) הוכיח מדין ספק טומאה ברשות היחיד שטמא ומוכח שספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא.
- הפר"ח דחה, שבודאי אין דינו משום ספק דאורייתא שהרי אף כנגד חזקת טהרה אמרינן ספקו טמא וע"כ גזירת הכתוב הוא.
- השב שמעתתא (שם) דחה, שאינו מדין ספק אלא הכתוב עשאו כודאי טמא.
ג. הפרי חדש (שם) הקשה מדוע לא ילפינן מסוטה שספק טומאה ברה"י טמא לשאר ספקות דאורייתא.
- הפרי חדש דחה, ששאני סוטה דרגלים לדבר.
- השב שמעתתא (שם) מקשה על יישוב זה שאם כן כיצד לומדים לדין טומאה מנדה והרי שאני נדה דרגלים לדבר.
- השב שמעתתא דחה, שגזירת הכתוב הוא לענין טומאה בלבד ואין לומדים איסור מטומאה.
ד. הרשב"א (קידושין שם)[2], הר"ן (קידושין טו: מדפה"ר)[3], והמהרי"ט (ח"ב סימן יא) הוכיחו מדברי הגמרא בקידושין (עג.) שילפינן מפסוק שספק ממזר מותר, ומוכח שבעלמא, ספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא.
- המהרי"ט יישב שההתר הוא גמור ולא כספק אלא כודאי, ונ"מ להתיר ספק ממזר בישראלית ובממזרת בבת אחת, שמדין ספק דאורייתא לקולא היה אסור משום תרתי דסתרי, ובא הפסוק להורות שהוא התר גמור ולא מטעם ספק.
- השב שמעתתא (שם) דוחה יישוב זה שהרי הגמרא מביאה שני פסוקים אחד להתירו בישראלית ואחד להתירו בממזרת, ולדברי מהרי"ט להתיר כל אחד בפני עצמו אין צורך שבלא"ה מותר משום ספק דאורייתא לקולא, ואם כן מספיק פסוק אחד שילמדנו שאפילו בבת אחת מותר ונלמד ממנו שמותר בין בישראלית ובין בממזרת בתורת ודאי.
- הפני יהושע (קידושין שם) יישב שמה שהוצרכה התורה ללמדנו ש'ממזר ספק מותר' אף שכל ספק דאורייתא לקולא מדאורייתא, הוא לאופן שיש רוב שהוא ממזר, ובאופן זה גם לדעת הרמב"ם הולכים אחר הרוב מדאורייתא ואסור, וקמ"ל ש'ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא' אפילו במקום רוב.
- על דברי הפני יהושע הקשה השב שמעתתא (שם)[4] שהרי בחולין (יא:) תרה הגמרא אחרי מקור לדין 'רוב', ואחד המקורות המוצעים הוא דין 'מכה אביו ואמו', שכן לכאורה כיצד נחייב אדם המכה את אביו, הלא אין לנו ידיעה ברורה שהוא אביו, ועל כרחך שהולכים אחר הרוב – ורוב בעילות הלך אחר הבעל, ולכן מכח רוב נוקטים שהוא אביו, ועל סמך זה אם הכה את אביו דינו למיתה. ומכאן מקור לדין 'רוב'. ותמה הש"ש, מאחר שהגמרא ממעטת 'קהל ודאי איקרי קהל ולא קהל ספק', ולדעת הפני יהושע קהל ספק היינו אפילו כשיש רוב לאיסורא, אם כן לעולם לא משכחת לה קהל ודאי, כי כל אדם הכרעתו כ'קהל' היא מכח ייחוסו לאביו, וכיון שכל ייחוסו לאביו אינו אלא מכח רוב, כמבואר בגמרא בחולין – והכרעה זו אינה חשובה 'קהל ודאי' אלא 'קהל ספק', כמבואר בדברי הפני יהושע. ומכח תמיהה זו מסיק הש"ש שודאי במקום שיש רוב או חזקה שהוא ממזר – כן מכריעים ואוסרים את ה'ספק ממזר' מלבוא בקהל.
ה. הרשב"א (קידושין שם) הוכיח מדברי הגמרא בקידושין (לט.) שכך נאמר [הלכה למשה. רש"י] שספק ערלה בסוריא מותר, ומוכח שבארץ ישראל ספיקא אסורה מדאורייתא, ואף בסוריא אי לאו דנאמרה הלכה להתיר ספיקא, היתה אסורה.
- הר"ן (שם) יישב דאי מהא לא איריא, דהכא אצטריך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם, אף על פי שאינו כדאי להתיר במקום אחר[5].
ו. הרשב"א (קידושין שם) והר"ן (שם) הוכיחו שמדאורייתא ספק דאורייתא לחומרא מדין אשם תלוי הבא על הספק.
ז. הרשב"א (קידושין שם) והר"ן (שם) הוכיחו מדבעינן בחולין (יא.) רובא וחזקה מדאורייתא מנלן, ואתינן למפשט מפסח ומעגלה ערופה ושעיר המשתלח ושחיטה, ואם איתא שמדאורייתא ספק דאורייתא לקולא, מאי ראיה מהנהו, הא הנהו אפילו בלא רובא וחזקה מותר דכל ספק דאורייתא מותר, אלא ודאי דספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא.
ח. יש[6] שהוכיחו מהא דכתיב (דברים כ כ) רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ואם ספקא מן התורה להקל, למה הוצרך לומר 'אשר תדע'.
גדר מחלוקתם[עריכה]
עי' שב שמעתתא (ש"א פ"א) שמבואר מדבריו דלדעת הרמב"ם אין כלל איסור בדבר. אך עי' שערי יושר (ש"א פ"ג) שאף להרמב"ם יש איסור על הצד שדבר איסור לפניו, אלא שהרשב"א סבירא ליה שיש אזהרה מיוחד על דבר ספק אף אם לפי האמת לא היה זה דבר איסור ועל זה חולק הרמב"ם.
ספק עשה[עריכה]
נחלקו האחרונים מה הדין בספק עשה. דעת החוות דעת (בית הספק יו"ד סימן קי) שהרמב"ם מודה שספק עשה דאורייתא לחומרא מדאורייתא, וכ"כ מהרי"ט אלגאזי (פ"ג אות מ).
אמנם דעת הפרי מגדים (א"א סימן יז) שאף הרשב"א מודה בעשה שספקו לחומרא מדאורייתא כיון דלא דמי לאיסור ממזר.
לעיון נוסף[עריכה]
- שדי חמד (מערכת הס' כלל מ' מ"א).
- חדש על ה(מ)דף (סוטה כט).
במסופק אם יועיל מעשהו לצאת יד"ח אם מחוייב לעשותו[עריכה]
כגון לולב מסופק אם חייבים לנטלו. ספר עין התכלת עמ' קעא וספר התכלת עמ' 141 שהביאו מחלוקת האחרונים (ר"ן: פמ"ג, כרתי ופלתי, חוות דעת) בזה.
מקורות לעיון[עריכה]
- פרי חדש (יו"ד סימן קי).
- שב שמעתתא (ש"א פ"א ואילך).
בבן נח[עריכה]
עי' חדש על ה(מ)דף (כתובות טו).
אם זה דין ודאי[עריכה]
בקוה"ע (מב, ד) הביא בשם שו"ת צ"צ (הקדמון) סי' לט דספיקא דאו' הוי איסור ודאי, וע"ש שהביא ראיות לכאן ולכאן.[7] ובשער"י (א, ג ד"ה וע"כ) נקט בד' הרשב"א דהוי איסור ודאי. וע' קונט' שעורים (קידושין כג, ה ו), וע' מעין גנים להגר"י שרייבר (ט, ב, עמ' 84).
וע' ליקוטי פר"ח (או"ח סי' קפד) דמי שמסופק אם בירך בהמ"ז אינו יכול להוציא אחר משום דקי"ל סד"א לחומרא מדרבנן. משמע שיכול להוציא אחר להפוסקים דספק דאו' לחומרא מדאו', וע' שו"ת רעק"א (ח"א סי' ו) דמשיג על סברתו. ומש"כ רעק"א (בסי' כה) דהמברך מחמת ספק דאו' אינו עובר על לא תשא אף אם באמת כבר בירך - היינו דאינו "לבטלה".
אם להרמב"ם ודאי מותר או שאין דין להחמיר[עריכה]
בש"ש (ש"א פ"ד ד"ה ולכן) נקט דאף אם נתברר שהי' איסור לא עבר. וד' הגרא"ו (בקוב"ש ח"ב סי' מה אות יד יח) דאין ההיתר אלא דין הנהגה כעין חזקה, ואם נתברר שהי' איסור - עבר. ובשער"י (ש"א פ"ב ד"ה ונראה, ובפ"ג ד"ה וע"כ, ופ"ז ד"ה אמנם) נקט דאף אין דין הנהגה לומר דיכול להקל, וע"ש בריש פ"ד דביאר מה שאדם יכול להכניס א"ע לספק משום דאם לא יוודע לו לא יהא איסור. [ובספ"ג העלה צד דמסרו הכתוב לחכמים.]
מדוע ל"א בממונות ספק גזל לחומרא[עריכה]
עי' ערך *המוציא מחבירו עליו הראיה.
ספק דאו' המתהפך לדרבנן[עריכה]
ע' ש"ך (בכללי ס"ס בקצרה כלל יט, שביו"ד סוף קי) שספק בדאורייתא שמצד אחר בא שהוא מדרבנן כגון חתיכת ספק איסור דאו' שנתערבה באופן שבטל מה"ת ולא מדרבנן - אסור, וע' מל"מ (בכורות ד, א ד"ה ומיהו).
ספק בדין דרבנן שעיקרו מדאורייתא[עריכה]
בטור (או"ח תרמח) הביא דעת הרא"ש אליבא דהרי"ף דספק בפסול אתרוג הנימוח הוי ספיקא דרבנן, והטור כתב דמסתבר דהוי ספק דאורייתא, ופי' הב"ח הטעם דעיקרו מדאורייתא, אבל הט"ז (תרמט, ג) פי' דלהטור הוי פסול דאו' [מהללממ"ס], וכן משמע מביאור הגר"א (תרמח ס"ד). וע' לבושי שרד על הט"ז תרמח, ז. [משמע שהט"ז והגר"א לא ס"ל ליסוד זה]. וכדעת הב"ח כתבו: מהרשד"ם (יו"ד קלא), קהילת יעקב אלגאזי (רל), ספרי דבי רב (פנחס קנג:), וע' הקדמת ארעא דרבנן (ד"ה ודבר) שהוכיח כן מהרמב"ם תרומות פ"ז, ובסי' תיד חזר בו. אמנם במל"מ (בכורות ד, א ד"ה הנני) כתב שספק כזה לקולא, והביאו השעה"מ (מקואות י, ו כלל ד). וכ"כ בארעא דרבנן (תנג) בשם מהר"י ערוך. וכ"כ האבני נזר (בתשובה שנדפסה בקובץ נזר התורה שנה ב' גליון ב' (ג') שהלכה רווחת בכל הש"ס שספק דרבנן לקולא גם ביש לו עיקר מה"ת. [וע' פנ"י בפסחים ט: שבדיקת חמץ הוי יש לו עיקר מה"ת, וע"ש בדף י. שספיקו לקולא.] וע' בה"ל (רעא, יג) שנכון לכתחילה להחמיר בקידוש של לילה בשיעור הרביעית משום שיש לו עיקר מה"ת. [אבל בדאו' ממש כתב שיש להחמיר ולא רק נכון לכתחילה]. וע' שעה"צ (שטז, סא) שכתב להחמיר משום שיש לו עיקר מה"ת. וגבי ספק בהמ"ז נקט המ"ב (קפד, טו) כהמ"א שאם לא אכל כדי שביעה אינו מברך מספק. ובשעה"צ שם (יז) הביא את דברי הצל"ח (בברכות כ:) שהעלה צד להחמיר דתקנו כעין דאו' (וע"ש שכתב שמיסתפי לומר חידוש גדול כזה), וכן הביא מהבגדי ישע. וכתב השעה"צ שמדברי החינוך (תל) מבואר דאין לברך מספק.
ברכה על מצוה דאורייתא שמקיימה מחמת ספק[עריכה]
עי' משנה ברורה (סי' סז ס"ק א).
קישורים חיצוניים לעיון[עריכה]
- רבי אברהם בנימין קולטונובסקי מוויערושאב, אהבת אברהם, פיעטרקוב תרס"ט (ספר שלם על מחלוקת הראשונים אם דין זה הוא מדאורייתא או מדרבנן)
- ↑ אמנם עי' כסף משנה (טומאת מת שם) שמשמע מדברי הראב"ד שם שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא. ובמהרי"ט (ח"ב יו"ד סימן א) ובפרי חדש (שם סימן קי) ובדברי אמת (קונטרס דברי סופרים דף קט) דחו שאין זו כוונת הראב"ד.
- ↑ שם מביא בשם הרמב"ם בתשובה שהוכיח מדין ספק ממזר דכי אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא דרבנן היא, דמדאורייתא לא אסרה תורה אלא הוודאי, וכתב על זה הרשב"א דאדרבה דוק מינה טעמא דגלי קרא בממזר, הא לא גלי אפילו ספק ממזר היה אסור, וממנה נלמד לכל איסורי ספק שאסורים מדאורייתא.
- ↑ שם מביא שהרמב"ן הוכיח מדין ספק ממזר שלא אסרה תורה אלא אסורין ודאין, הא ספק אסורין לא, וכתב על זה הר"ן דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספקא דאורייתא אסור, אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר, אבל שאר ספקי לא, וממזר שאני דרביה רחמנא קרא להתירא.
- ↑ וכן הקשה רבי עקיבא איגר (שו"ת, תניינא סימן קח), עי' שם מש"כ ליישב.
- ↑ וכעין זה תירץ במשנה ראשונה (ערלה פ"ג מ"ט ד"ה והערלה הלכה), ועי' עוד יד מאיר (סימן כז).
- ↑ יד מאיר (סימן נב) בשם כסא דהרסנא (סימן קנד) ועוד ספרים. ועי' שם כמה תירוצים.
- ↑ לענ"ד מהתוס' בסוטה כח. (ד"ה מה) מבואר דאינו דין ודאי, שהרי חילקו בין ספק סוטה שנאמר בה דין ודאי לבין ספק רגיל,
| לניווט בין ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי | |
|---|---|
|
| |
| א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת |