שב שמעתתא/א/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


שב שמעתתא TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png א

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שמעתא א

בו יבואר ספיקא דאורייתא באיסורין, וספק טומאה ברשות היחיד וספק טומאה ברשות הרבים, וספק ספיקות.


פרק ראשון

נקטינן ספיקא דאורייתא לחומרא. ודעת הרמב"ם בחיבורו הגדול בכמה מקומות[1] דאינו לחומרא אלא מדברי סופרים, ודבר תורה כל הספיקות שריא. וכן דעת הראב"ד[2].

והר"ן[3] והרשב"א[4] חולקין בזה, והוכיחו דזה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה הוא. והפרי חדש ביורה דעה האריך בזה עיי"ש בסימן ק"י.

אכן מה שכתב הפרי חדש[5] ז"ל וכן מספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור ליכא למידק מיניה כסברת הרמב"ם, דאיכא למימר דשאני התם דאית ליה חזקת טהרה והעמידנו על חזקתו. וגם ליכא למימר דתיקשי ליה להרמב"ם מספק טומאה ברשות היחיד דספקו טמא, דהא אף לדעת הרשב"א תיקשי קרא גבי טומאה למה לי, אלא איצטריך דלא תימא אוקי אחזקתו וטהור הוא קמ"ל דהוי גזירת הכתוב דאף דאיכא חזקת טהרה ברשות היחיד טמא. ואם כן גם לדעת הרמב"ם אף על גב דכל ספק שריא רחמנא, הכא גבי ספק טומאה ברשות היחיד הוי גזירת הכתוב דספק טמא כו'. ואי קשיא לך דנילף מסוטה שאסורה מספק, לא תיקשי דשאני התם דרגלים לדבר, עכ"ל.

והנה מה שכתב הפרי חדש דמספק טומאה ברשות הרבים ליכא למילף דשאני התם דאיכא חזקת טהרה. מבואר בכמה מקומות בש"ס דברשות הרבים ספיקו טהור אף על גב דליכא חזקת טהרה, וכמבואר בתוספות ריש נדה ובפרק קמא דחולין דף י' עיי"ש[6]. אלא דגזירת הכתוב הוא בטומאה לטהר ברשות הרבים ואין למדין איסור מטומאה.

ומה שכתב וכן מספק טומאה ברשות היחיד לא תקשי להרמב"ם כו', בלאו הכי לא קשה דאף על גב דכל הספיקות מן התורה מותר גבי סוטה אינו משום ספק אלא דהכתוב עשאו ברשות היחיד לספק כודאי והלכתא גמירי לה מסוטה שיהיה טומאה ודאית.

ומה שכתב ואי קשיא לך דנילף מסוטה כו' דשאני סוטה דרגלים לדבר. ולפי דבריו תקשי דכל הספיקות שטמאין ברשות היחיד וכולן מסוטה למדנו כדאיתא בש"ס[7].}}, והיכי מצי למילף מסוטה כיוון דשם רגלים לדבר. אלא דלהכי לא ילפינן מסוטה דהתם גזרת הכתוב הוא בטומאה ואיסור מטומאה לא ילפינן. והא דכתב הרמב"ם פרק ט"ז מאבות הטומאה (ה"א) דספק מותר כי היכי דספק טהור ברשות הרבים, ומזה מפרשי קצת מקמאי דעת הרמב"ם דסבירא ליה ספק מן התורה מותר משום דיליף לה מרה"ר אף על גב דהוא איסור מטומאה, יתבאר אצלנו לקמן פרק י"ד עיי"ש.

והקשו לרמב"ם ספק ממזר דכתב רחמנא להתירא כדאיתא פרק עשרה יוחסין (קידושין עג.) וקרא למה לי כיון דכל הספקות אינן אלא מדבריהם, והמהרי"ט יו"ד ח"ב סימן א[8] (ד"ה ועל) תירץ[9] דכי שריא רחמנא ספק ממזר, לגמרי שריא שיהיה בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ונ"מ שיהיה מותר בבת ישראל ובממזרת בבת אחת[10]. אע"ג דהוי תרתי דסתרי עיי"ש. וקשה דא"כ תרי קראי למה לי חד למשרי ממזר בשתוקית וחד למשרי שתוקית בישראל ע"ש, דהא מחד קרא נפקא ליה, כיון דלהתיר ממזר בשתוקית או להתיר שתוקי בישראל קרא לא צריך דכל הספקות מותר אלא להתירו בבת ישראל ובממזרת, וא"כ מחד קרא נפיק ליה תרתי ושתים זו שמענו. ובחידושי פני יהושע פרק עשרה יוחסין כתב ליישב דהא דכתב רחמנא להתיר ספק ממזר היינו דאפילו היכא דאיכא רובא לאיסורא, והביא ראיה ממה שכתב הפר"ח, דאיצטריך למשרי ספק ממזר אפילו היכא דאיכא חזקה כגון בספק גירושין דאיכא חזקת אשת איש ואם כן ה"ה היכא דאיכא רובא עיי"ש.

ולענ"ד היכא דאיכא רובא ודאי אזלינן בתרה אפילו בספק ממזר, דבפרק קמא דחולין (יא:) מנלן דאזלינן בתר רובא, אתיא ממכה אביו ואמו דלמא לאו אביו הוא עיי"ש, הרי דהא דמחזיקין בתר אבוה אינו אלא משום רוב או חזקה, ואי נימא דרובא וחזקה לא מהני בספק ממזר א"כ לא משכחת לה קהל ודאי.[11] ולכן נראה דהיכא דאיכא רובא או חזקה אזלינן בתרה, והפר"ח [12] נמי אל מיירי מחזקה גמורה, דכל היכא דאיכא חזקה גמורה ה"ל ממזר ודאי,[13] אלא מיירי בספק גירושין באופן דחזקת אשת איש איתרע, וספק זה אסור מן התורה ומשום דאיקבע איסורא, וכמש"כ הרמב"ם פ"ח משגגות[14] דמביאין אשם תלוי על חתיכה משתי חתיכות ועל אשה שנתגרשה ספק גירושין ע"ש, ובע"כ התם חזקת חזקת אשת איש איתרע, דאי מיירי באופן דלא איתרע א"כ בחטאת קאי, אלא באופן דאיתרע לחזקת אשת איש ומייתי אשם תלוי משום דאיקבע איסורא אסור מן התורה, ואם כן שפיר כתב הפר"ח דמשכחת ספק ממזר מספק גירושין, דכה"ג בעלמא אסור משום דאיקבע איסורא ובספק ממזר מותר, אבל היכא דאיכא חזקה ודאית שלא נתגרשה או רובא כה"ג לאו ספק הוא.

ואף על גב דהפר"ח נקט בלשונו ספק ממזר הבא מאשת איש שנתגרשה ספק גירושין דאית לה חזקת איסור, דבעלמא כה"ג אסור ע"ש, לאו דוקא דאין צריך חזקה ודאית אלא אפילו איתרע נמי בעלמא אסור וכמ"ש דאיקבע איסורא ומביאין עלה אשם תלוי, וכן כתבו תוס' פ"ב דכתובות כ"ב ב' ד"ה הבא עליה באשם תלוי ע"ש דספק גירושין איקבע איסורא.

ובתוס' פרק לא יחפור (ב"ב כ"ד א']]) ד"ה לימא משום דסבר כר' חנינא ז"ל: וליכא למימר דשריא משום דספק ערלה בחוץ לארץ מותר, דהא אי לית ליה כר' חנינא אלא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב, אם כן הוי ודאי ערלה עכ"ל. ומבואר דאפילו היכא דהתורה התירה את הספק מכל מקום אם הוא קרוב או רוב הוי ליה ודאי וה"ה חזקה. [15] והפר"ח [16]לא מיירי מחזקה אלא מספק ובעלמא אסור משום איקבע איסורא וכמ"ש.

אלא דלפי זה איכא למידק כיון דהבן מעולם לא היה לו חזקת איסור, ולא איקבע איסורא אלא באמו ומשום דנתגרשה ספק גירושין ועד הנה היתה בחזקת איסור הו"ל איקבע איסורא, וא"כ בשלמא אם היתה ודאי בחזקת איסור אשת איש, אם כן חזקת האם מועיל לבת וכמ"ש הפר"ח שם ע"ש, אבל אי נימא דלא מיירי מחזקה ממש אלא מאיקבע איסורא אם כן אינו מועיל איקבע איסורא דאם לולדה, כיון דאיקבע איסורא אינו אלא ספק, ובדידה דאיקבע איקבע והבא עליה באשם תלוי, אבל בולדה דלא איקבע אינו מועיל לבת, ומשום דחזקה דהוי לה כודאי א"כ מהני גם לולדה, כיון דעשאו כודאי מכריח הספק להיות כמותו, ומשום הכי אמרו מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה. ועמ"ש בשמעתא ד' פ"ד. אבל אי נימא דחזקת אשת איש איתרע ואינו אלא איקבע איסורא, ובזה נראה דאיקבע איסורא דאם אינו מועיל לבת, כיון דאינו אלא ספיקא ולולד הא לא איקבע וא"כ קרא למה לי.

ובפרק עשרה יוחסין דף ע"ב ב'. ת"ר גר נושא ממזרת דברי ר' יוסי, רבי יהודה אומר גר לא ישא ממזרת. מ"ט דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי כו', וחד למשרי ממזר בשתוקי, וחד למשרי שתוקי בישראל וקהל גרים לא אקרי קהל, ור' יהודה תלתא קראי כתיבי, חדא לכהנים לוים וישראלים, ומחד קהל נפקא שתוקי בישראל וממזר בשתוקי, וחד מיותר לקהל גרים עיי"ש.

וקשיא לן בדברי מוהרי"ט[17] שמתרץ דאיצטריך למשרי ספק ממזר בתורת ודאי ושיהי' מותר בישראלית ובממזרת, דאם כן תרי קראי כתיבי למה להתיר בישראלית ובממזרת כיון דמחד קרא תרתי נפקא ליה וכמ"ש. ויש ליישב דרבי יוסי לטעמיה דס"ל בכריתות דף כ"ג. דלא בעינן באשם תלוי חתיכה אחת משתי חתיכות עיי"ש, ומאן דסובר דלא בעינן איקבע איסורא סבירא ליה דספק אסור מן התורה, וכמו שכתב המוהרי"ט [18] דמחלוקת התנאים באשם תלוי אי בעינן חתיכה משתי חתיכות פליגי בזה, דלמאן דאמר מביאין אשם תלוי על חתיכה אחת סבירא ליה דספק אסור מן התורה, ומאן דאמר משתי חתיכות ובעי איקבע איסורא ס"ל דהיכא דלא איקבע מותר מן התורה, ומשום הכי ליכא אשם תלוי כיון דהוא מותר לאוכלו עי"ש, [19] ואם כן לר' יוסי שפיר איצטריך תרי קראי, דמחד קרא לא נפקא תרוויהו, כיון דלדידיה סבירא ליה דספק אסור מן התורה, ואם כן ר' יוסי דבעי תרי קראי לטעמיה אזיל וכמ"ש.

אלא דאכתי תקשי בהא דקיי"ל כר' יוסי דגר נושא ממזרת, וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מאיסורי ביאה [20] ואם כן לדידן נמי צריך תרי קהלי, ולפי מה שכתב המוהרי"ט מחד קהל נפקא תרוויהו, וכמו שכתבתי דהא לדידן ספק מותר מן התורה ולא צריך קרא להתיר בישראלית לחודי', ועמ"ש בזה שמעתא ב' פט"ו.



שולי הגליון


  1. איסורי ביאה (פי"ח ה"ז), אבות הטומאות (פט"ז ה"א) וכלאים (פ"י הכ"ז).
  2. עיין בראב"ד במ"מ הנ"ל לרמב"ם וסתר דבריו, ועיין בשי' בפרי חדש (יו"ד סימן קי כללי ס"ס בארוכה כלל א').
  3. קדושין (עג:), וע"ע בתשובות הר"ן (סימן נא) הובא בש"ש לקמן פ"ג.
  4. שם.
  5. יורה דעה (יו"ד סימן קי כללי ס"ס בארוכה כלל א').
  6. אמנם יעויין בתוס' נזיר (נז:) וסוטה (כח:) דמבואר איפכא.
  7. סוטה כח:
  8. יש ספרים שכתוב סימן יא וט"ס הוא והנכון כמש"כ.
  9. וכן תירצו שם בחידושי המקנה ובעצמות יוסף.
  10. עיין לקמן פ"ו דכתב דפשוט דבבת אחת לא. וצ"ע.
  11. ע' שו"ת רע"א מהדו"ת סי' קח, קוב"ש ח"ב סי' מה, קה"י חולין סי' ז וקדושין סי' לו, שיטמ"ק ב"מ ו ב,דבר אברהם ח"א סי' לד סק"ד,חזו"א אה"ע סי' א סקי"ג, בית מאיר אה"ע סי' ד, תשו' ר"י מליסא אה"ע סי' נז, שעה"מ פ"ט מטומא"מ הלי"ב, וע"ע מש"כ בש"ש עצמו לקמן ש"ב פט"ו.
  12. שם
  13. ע' קרן אורה יבמות לז ב, קוב"ש כתובות אות עד, רשב"א קדושין סו א, חמד"ש כתובות כב ב,
  14. ה"ב
  15. יעוי' בר"ן קדושין דף לו ב, ובשערי ישר ש"א פ"ו, ותשו' חת"ס יו"ד סי' רפו,
  16. שם
  17. שם
  18. שם
  19. וע' במאירי חגיגה ד א, קובץ הערות ססי' מב סק"ח, שעה"מ הל טומא"מ פ"ט הלי"ב תוס' כריתות יז ב, פנ"י כתובת ט, תשו' חמד"ש אה"ע סי' כד סקי"א, ושם סי' כג,
  20. הל' ז
· הבא >
מעבר לתחילת הדף