שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קח
|
< הקודם · הבא > |
לידידי הגאב"ד ק"ק צעמפלבורג הרב ר' טוביה נ"י:
מה דהקשה רומעכ"ת על שיטת הפוסקים שהובא בשיטה מקובצת בב"מ בסוגיא דתקפו כהן, דדרשא דעשירי ודאי ולא עשירי ספק אף כל דפריש מרובא פריש, מ"מ לא מקרי ודאי, וכתבו ליישב בזה קושיית תוס' גבי קפץ אחד מהמנויים דנכבשינהו ונימא מרובא פריש עיי"ש, א"כ ספק טומאה ברה"ר דטהור נימא ג"כ הכי, והא מפורש בתוספתא פ"ה דטהרות ט' שרצים ואחד צפרדע ופירש ונגע דגם ברה"ר טמאות:
לענ"ד אדרבא שיטה זו מרווחת ביותר, דעל קושיית מעכ"ת י"ל בפשוטו, דהרי תוס' חולין (דף פ"ג ע"ב) ד"ה סמוך מיעוטא וכו', כתבו דאף לר"מ דחייש למיעוטא, מ"מ לא אמרינן דרוב לטמא יהיה טהור ברה"ר לדונו לספק טמאה ברה"ר, דאע"ג דהוי ספק, מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר רק בפלגא ופלגא, דומיא דסוטה עיי"ש, א"כ מכ"ש די"ל כן לרבנן דלא חיישי למיעוטא, דאף דלאו בכלל ודאי הוא, מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר בכה"ג, רק דומיא דסוטה דהוי פלגא ופלגא, ובאמת לענין דבר שאין בו דעת לשאול דכתבו תוס' שם דלר"מ דחייש אף במקום רוב טהור, דנהי דמסוטה ליכא למילף רק בפלגא ופלגא, מ"מ ילפינן מדרב גידל דדרש אשר יגע בכל טמא, טמא ודאי ולא טמא ספק עיי"ש, י"ל באמת לשיטת הפוסקים הנ"ל, דאף דלרבנן דל"ח למיעוטא מקרי ודאי, י"ל דבאין בו דעת לשאול אף במקום רוב טהור, דמ"מ לא מקרי ודאי, וההיא דתוספתא דט' שרצים הנ"ל דמיירי הכל ברה"ר, דמה"ט בקבוע טהור וביש בו דעת לשאול, דהא מיירי באדם שנגע בזה בט' צפרדעים טהור דהא אפילו בספק טהור, ובט' שרצים ופירש א' מהם ונגע טמא, כיון דמדין ספק טומאה ברה"ר אתינן עלה לא ילפינן רק דומיא דסוטה בפלגא ופלגא, ובאמת אם נגע דבר שאין בו דעת לשאול, י"ל דאף בט' שרצים ופירש דטהור, וכן ביש בו דעת לשאל ברה"י י"ל דאפילו רובא להתיר כגון ט' צפרדעים ופירש דטמא, כיון דדרשינן והבשר כל טהור, ולא טהור ספק, י"ל דמשום רוב לא מקרי טהור ודאי, והא דלא אמרינן בסוטה זה לצריכותא דאי מסוטה לא ידענו דיש בו דעת לשאול ברה"י יהי' טמא ברוב להתיר, י"ל דבאמת הו"מ לומר כן, והרי בתוס' חולין (דף ט' ע"ב) כתבו ג"כ דהומ"ל צריכותא אחרת עיי"ש:
ומרווח בזה דבפשוטו קשה הא משמע בסוטה ובתוס' חולין (דף ט') דגם דבר שאין בו דעת לשאול ילפינן מסוטה לטהר ברה"י, והיינו דמדר"ג לא נשמע רק במקום חזקת טהרה, ומסוטה ילפינן אף בלא חזקה [ותוס' בחולין שם כתבו דאי מקרא דר"ג דיש בו דעת לשאל טמא נשמע רק בליכא חזקת טהרה, ולא ידעתי, הא לגברא היה חזקת טהרה וצ"ע,] אבל בהיפוך קשה דלמ"ל קרא דבשר אשר יגע לאורויי דאין בו דעת לשאול ספיקו טהור, הא כבר ילפינן לה מסוטה אפילו בלא חזקה, ומכ"ש ביש לו חזקה, ולפי הנ"ל ניחא דאיצטרך קרא לטהר אפילו בט' שרצים ופירש דהוי רוב לטומאה, מ"מ טמא ודאי הוא דלא יאכל וזהו מקרי ודאי וכנ"ל:
ומרווח בזה סוגיא דקדושין (דף ע"ט ע"א) מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות וכו' ועיין תוס' שם דנדחקו טובא, ויסודתם דע"כ טעמא דר"מ דהרוב כמאן דליתא, דאם לא כן דמכח מיעוט וחזקה הוי פלגא אמאי מטהר, הא עשו תינוק כמו יש בו דעת לשאול, ולזה הקשו, דהא אמרינן דלר"מ סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא. והוצרכו לדחוק דלא הוי רוב גמור, ומש"ה המיעוט וחזקה הוי רוב, וכן נדחקו לרבנן דלמ"ל לטעמא דעשו תינוק כמו יש בו דעת לשאול והא בלא"ה טמא מטעם רוב, והיינו ג"כ דלא הוי רוב גמור, ולפי הנ"ל מרווח, דהוצרך לומר לרבנן דעשאו כמו יש בו דעת לשאול, דבלא"ה אף דהוי רוב מ"מ לאו ודאי הוא וטהור באין בו דעת לשאול, וכנ"ל, לזה הוצרך לטעמא דעשאו כמו יש בו דעת לשאול, והיינו כיון דבאמת הוי רוב ובכל התורה הוי רוב כמו ודאי איסור, אלא דבטומאה גזה"כ לטהר באין בו דעת לשאול, דדוקא טמא ודאי בעי', ובזה כיון דמכח הרוב נדמה לודאי טמא החמירו חז"ל ועשו כמו יש בו דעת לשאול אבל לר"מ דסמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא קיימא אדינא דקטן דאין בו דעת לשאול דטהור, ולא עשו חז"ל לדונו כמו יש בו דעת לשאול, כיון דאינו נדמה כלל לודאי:
ומיושב בזה עוד דבההיא דתינוק שנמצא בצד עיסה לא נזכר דמיירי דוקא ברה"י, והא ברה"ר מה בכך דעשאו כמו יש בו דעת לשאול, הא מ"מ ברה"ר טהור, ולפי הנ"ל ניחא דמצד רה"ר מדינא טמא כיון דהוי רוב לטומאה ולא דמי לסוטה, אלא דמצד אין בו דעת לשאול הי' ראוי לטהר כיון דאינו ודאי, בזה כיון דעשאו כמו יש בו דעת לשאול טמא ונכון:
ואפשר עוד ברווחא יותר דמיירי באמת רק ברה"ר ולר"מ טהור, דאף דעשאו כמו יש בו דעת לשול מ"מ טהור מטעם ספק טומאה ברה"ר, דלר"מ מכח סמוך מיעוטא לחזקה הוי פלגא, אבל לרבנן דהוי רוב טמא מצד רה"ר, ומצד אין בו דעת לשאול, הא עשאו חז"ל כמו יש בו דעת לשאול, ואין בזה דוחק, דהא בפשוטו מיירי דוקא ברה"י, א"כ שפיר יש לנו לומר בהיפוך דמיירי דוקא ברה"ר:
עוד יש לחלק, דבט' שרצים כשפירש קודם שנגע צריכים ג"כ לדון לכמה דברים אם הוא שרץ או צפרדע ללקות עליו כעדשה, והיינו דנין מכח מרובא פריש דהוא שרץ, ממילא בנגע בו אח"כ הוי כמו נגע בודאי שרץ, ודוקא בההיא דקפץ אחד מהמנויים דכל מה שדנין עליו הוי רק לענין חיוב מעשר בזה כתבו הפוסקים דלא מקרי עשירי ודאי, אבל היכא דדנו כבר לדברים אחרים לשרץ ודאי ממילא כשנגע אח"כ מקרי נגע בשרץ ודאי, וראיה לזה דהא טריפה ממעטינן מקרא דיעבור תחת השבט, וא"כ איך משכחת עשירי ודאי דלמא טריפה היא, דהא מחמת הרוב עדיין לא מקרי ודאי להנך פוסקים, אע"כ כיון דדנין לכל מילי דאינו טריפה מקרי עשירי ודאי:
ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לשיטה זו דרוב לא מקרי ודאי, איך מצינו קהל ודאי דלא יבא הא לא הוי ודאי דשמא זינתה אמו ולא הוי רק רוב בעילות אחר הבעל, דמ"מ לא הוי ודאי, ועיין בפ"י קדושין (דף ע"ג) בההיא דד"ת דשתוקי כשר דכתב מסברא דיליה כן דאף דהוי רוב כשירים לא מקרי ודאי ולא הביא סייעתא מדברי השיטה מקובצת הנ"ל, עכ"פ קשה כנ"ל, דאיך משכחת קהל ודאי ולפי דברינו ניחא דמיד כשנולד דנין לכמה דברים אם הוא בנו של זה בעל אמו, וכיון דהחזקנו אותו מכח הרוב לבנו ממילא מקרי קהל ודאי, ודברי הפ"י נכונים גבי שתוקי דכשנולד ואנו דנין אם מרוב כשרים או מפסולים, דהנ"מ רק לענין לבא לקהל, זהו לא מקרי קהל ודאי:
עוד בה השלישיה, דבההיא דקפץ אחד מהמנויים דקודם דנכבשינהו היו כולם בספק, בזה אמרינן דע"י דנכבשינהו ויהי' פרוש לא הוי כבירור גמור לעשות מספק ודאי, משא"כ בההיא דתוספתא דט' שרצים דמיירי דבעודם בקביעתם ניכרו איזה שרץ ואיזה צפרדע וכדמשמע לישנא דנגע באחד ולא ידע באיזה נגע משמע שהספק דא"י אם נגע בזה או בזה, אבל לא דנגע בזה וא"י אם זהו שרץ, וא"כ הספק מתחיל רק בשעה שפירש בזה כיון דרובא פירש לא חלה על חתיכה זו מעולם שם ספק ומקרי ודאי:
ובזה מיושב מה דתמוה לי מאד על הר"ן פג"ה דגם פירש בפנינו מקרי פירש מה"ת אלא דחכמים גזרו בזה שמא יקח מן הקבוע, ולא מקרי קבוע דאורייתא רק בלקח בידים ממקום הקביעות, מה יענה להתוספתא הובא בהר"ש פ"ה מ"ב דטהרות פירש וכו' ובנמצא וכו', וביאר הר"ש שם ההפרש שבין פירש לנמצא, דפירש היינו בפנינו, ולהר"ן הנ"ל הא גם בפירש לפנינו הוי מדאורייתא פירש וטמא מדינא, והוא צע"ג לכאורה, ולדברינו הנ"ל ניחא, די"ל החילוק בין פירש לנמצא היינו בפירש לפנינו, דכיון דרואה דפירש ולא ידע מה הוא מסתמא הספק במקומו שלא ניכר בין שרץ לצפרדע ונכנס הכל בספק, מש"ה אף דפירש אח"כ לא נתברר מכח זה להוציאו משם ספק לשם ודאי ולא מקרי טמא ודאי, אבל בנמצא דהיינו דבמקומו הי' ניכר, אלא כשנמצא נולד הספק בזה, כיון דבשעה שנולד הספק כבר פירש בזה מכח הרוב לא נקראת עליו שם ספק ומקרי ודאי, ועכ"ז קשה עלי להוציא חילוק זה, ודברי הר"ן צ"ע, וגם הא באמת הסברא הראשונה נכונה כיון דספק טומאה ברה"ר ילפינן מסוטה ולא נזכר בה ענין ודאי לא ילפינן רק ספק ולא רוב, וא"כ התוספתא דמיירי דהספק על האדם שנגע דיש בו דעת לשאול ורק מטעם ספק טומאה ברה"ר טהור הקושיא חזקה על הר"ן, בפירש לפנינו אמאי טהור, הא מדאורייתא מקרי פירש, וצע"ג:
ובההיא עניינא במה דנדחקו התוס' ריש נדה כיון דספק טומאה ברה"ר אף בלא חזקה, וע"כ משום דסוטה לא מקרי חזקת טהרה כיון דאיכא רגלים לדבר, א"כ מנ"ל דספק טומאה ברה"י טמא אף במקום חזקה, היה נראה לענ"ד דהא מדרשא דרב גידל, והבשר כל טהור טהור ודאי יאכל אבל ספק לא יאכל, מוכח דאפילו במקום חזקת טהרה אסור דהא לגברא יש לי חזקת טהרה, אלא דמהתם לא ידעינן דספיקו כודאי, דדלמא הקרא קאמר הא ספק יאכל מספק, לזה ילפינן מסוטה דספיקו כודאי וכיון דכבר ידענו מדר"ג דלא אוקמינן אחזקה לטהר ממילא אסור כודאי מכח הראיה דסוטה דזהו ודאי אין סברא דבלא חזקה הספק כודאי ובמקום חזקה הספק אסור מספק ולא כודאי, דממנ"פ כיון דלא אזלת בתר חזקה, ממילא הוי כמו בלא חזקה ונכון:
ועיין בתוס' נדה (דף ג' ע"א) ד"ה גמר סוף טומאה וכו'. וי"ל דגמר מתחילת טומאה היכי דליכא חזקת טהרה, כההיא דתינוק דפ' בתרא וכו' לא זכיתי להבין, וכי התם יש קרא לטהר, אלא דגמרינן מסוטה, כמ"ש תוס' בלשונם דגמרינן מסוטה, וע"ז עצמו תקשי היכי גמרינן מסוטה, דש"ה דאיכא חזקת טהרה, וצריכים לומר כיון דקינא ואיסתרה אזדא חזקת טהרה, וא"כ ממילא הכא ניחא עכ"פ איך שייך דילפינן מההיא דתינוק, והתם בעצמו מנא ידעינן, ולא מצאתי במפרשים מי שעמד בזה, וד' יאיר עיני:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |