עמק סוכות/סוכה/לא/ב

עמק סוכות סוכה לא ב

דף ל"א ע"ב

כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן פשיטא כו'. והק' בכפ"ת להרמב"ם פ"ז מלולב ודעמי' דסברי דיש בל תוסיף בלקח ב' לולבים לימא דאשמעי' דגם ממינן אין מוסיפין ותי' דהסובר הכי ס"ל דמילתא דפשיטא הוא דגם במינן יש ב"ת ע"ש.

ול"נ כיון דלהראב"ד אין ב"ת במינן גם להחולקים עכ"פ אינו מילתא דפשיטא כ"כ ולהקשות ל"ל להתנא לאשמעי' זה. וכעין שכתבו התוס' בב"מ (דף ט"ו ע"ב) בד"ה ונתן. דמוכר שדהו בשנת היובל דלשמואל מעות חוזרין ל"ל אדם יודע שאין מכר ביובל דאינו פשוט כ"כ דהא לרב מכורה ויוצאה. ומשמע דבמה שיש פלוגתא גם להחולק אינו סברא פשוטה כ"כ. וכזה י"ל גם במחלוקת הפוסקים. ובפשוט י"ל כיון דאין מוסיפין עליהן על כל הד' מינים דנקיט קאי. וא"כ כמו אהדס שכ' הרמב"ם פ"ז מלולב ה"ז דברצה להוסיף בהדס מוסיף ע"כ אין מוסיפין דקאי עלי' על מין אחר קאי. כן על לולב ושאר מינים על מין אחר קאי כיון דבאין מוסיפין עליהן נכללו יחד כל הד' מינים. ובמ"ש המ"מ דלמאי דקיי"ל א"צ אגד לא עבר בב"ת במין אחר ואין מוסיפין דנקט הכא הוא מין אחר והוא רק לכתחילה. שהק' בכפ"ת דהתנא השוה תוספת לפחת דאמר כשם שאין פוחתין כו' ובפחת ודאי דא"י י"ח א"כ דכוותי' גם בתוספת ע"ש. נ"ל למ"ש בשדי חמד מערכת הכ' כלל ע"ו לעניינו מכמה גדולים דכשם אינו השואה גמורה דכף הדמיון אינו שוה לגמרי ע"ש וגם אנו נאמר בזה דלא שוי רק בזה דאין פוחתין ואין מוסיפין אף דלא לגמרי ישוו דבפחיתה גם בדיעבד ל"מ והוספה רק לכתחילה אין מוסיפין.

ובקושיית הכפ"ת למ"ש בן הרמב"ם דחזר ותיקן בספרו דאם הוסיף או גרע לא פסל דנהי דבהוסיף לא פסל ויוצא ידי חובתו [אף שעבר בבל תוסיף] משום דהאי לחודי' קאי מכל מקום אם גרע מד' מינים אמאי לא פסל ע"ש. נ"ל דע"כ צ"ל דלאו אגירעון מין אחד לגמרי נתכוון דזה כבר כתב שם בהלכה ה' דמעכבי' זא"ז. רק כוונתו אהדס וערבה דאע"ג דמצוותן ב' ערבות וג' הדסים אם גרע ולא הי' מכל א' רק בד אחד לא פסל כיון שלא חיסר מין א' לגמרי. ודמעכבין זא"ז דילפי' מולקחתם שתהא לקיחת תמה. היינו שלא יחסר מין א' לגמרי כנ"ל לכאורה. ובריטב"א האריך בהא דב"ת וכתב דבכפילות המצוה ליכא ב"ת וכבכהן שאינו מצווה לעלות לדוכן לברך רק פ"א וכדאמרי' בר"ה (דף כ"ח) דאי בעי מברך ואי בעי לא מברך ואפ"ה אי הדר ומברך ליכא ב"ת ואין לומר שעושה להוציא לאחרים דאין חיובא אישראל להתברך מצוה דכהן היא ט' ע"ש. ודבריו נגד מ"ש ההפלאה בכתובות (דף כ"ד ע"ב) ברש"י ד"ה דאיסור עשה. דכמו דיש עשה לכהן לברך להישראל כן יש מצות עשה להישראל להתברך מכהנים וכ"מ בכ"מ אף שבתורה אינו מפורש הציווי רק על העושה המצוה על שניהם כגון ביבם יבמה יבוא עלי' והמ"ע גם עלי' תדע דאמרי' ביבמות (דף כ') דדוחה ל"ת ואיך היא עוברת בל"ת אי אין המצוה עלי' כמ"ש תוס' בגיטין (דף מ"א) כו' ע"ש. והרי לפניך דלהריטב"א אין המצוה על הישראל. ומינה נמי דאין המצות על היבמה. ובקושייתו איך תעבור בל"ת. קדמו מהר"מ חביב בתוספת יוה"כ ביומא (דף פ"ו ע"א) בד"ה אר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת והוכיח מזה דכל עשה דרמיא על אחד ומוטל עליו לעשותה בחברת אחר דוחה ל"ת אע"ג דלגבי א' מהן ליכא עשה ע"ש. וקצת דבריו הובא בספרי נש"ר ברפ"ו דיבמות [ושם הבאתי מש"ש הריטב"א דאף דישן לא קני ביבימתו ישנה מהני דלא בעי דעתה כלל אפי' לביאה דבדידי' תלי רחמנא יבוא עלי' ע"ש. ולשונו משמע דאין עליה המצוה ומתאים זה כשיטתו דהכא]. ובעיקר ד' ההפלאה צריך עיון מיבמות (דף ס"ה) האיש מצוה על פרי' ורבי' ולא האשה וצ"ל אליבי' דהיינו דלא נתפרש בתורה עלי' אף שהיא ג"כ בהמצוה כיון דא"א בלעדה ודוחק. וקצת יש לדמות זה למ"ש לעיל (דף כ"ז ע"א) בד"ה ונאמר. מהרשב"ץ דבנשבע שלא יטעום ביו"ט דגם לר"א דסובר שמחת יו"ט רשות אין חל השבועה דהא אם אכל מצוה קעביד ומוכח מדבריו דמ"ל מצוה בהדבר שעושה אף שלא נצטווה ע"ז ע"ש. וכן י"ל לענין היבמה דאף דאינה מצווה להתייבם תדחי לגבה ל"ת משום דאי נתייבמה חשיב גם מצדה מצוה. ועכ"פ בהא דכהן י"ל כמ"ש הריטב"א דל"ש לומר שעושה להוציא לאחרים כיון דאין חיוב על הישראל להתברך ואכמ"ל:

קמ"ל זימנין דנפיק חורבא כו'. כתב הרא"ש סי' י"ד דנוטל לולב בלא אתרוג בלא ברכה לזכרון כדי שלא תשתכח תורת לולב דבכה"ג ליכא חורבא והובא בש"ע סי' תרנ"א סי"ב ע"ש. והנה הפרמ"ג בפתיחה להל' ציצית הביא דבעה"מ פ"ב דשבת נוטה לפסוק דתכלת ולבן מעכבין זה את זה ובזה"ז דאין תכלת דעבדי' לבן לחוד הוא מדרבנן שלא תשתכח תורת ציצית ע"ש. ולכאורה דמו העניינים דציצית לבעה"מ ולולב ובציצית נמי לא יברך לבעה"מ ובאמת אינו כן ועי' ברמב"ן במלחמות שם בשבת שהרבה להק' על בעה"מ.

ולכאורה נ"ל לחלק לשיטת בעה"מ בין זמן שהי' תכלת להשתא דליכא תכלת. והוא דבקדושין (דס"ב ע"ב) הק' התוס' בהא דגר צריך ג' משפט כתיב בי' כדין. דא"כ ליבעי מומחין כגזילות וחבלות ותי' דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחין דע"כ השתא ליכא מומחין דאין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם. ובספרי נש"ר ביבמות (דף מ"ו ע"ב) בד"ה משפט כתבתי דמלדורותיכם לא משמע דמומחין לא מעכב רק בזמן דליכא מומחין דא"ל כיון דבזמן דליכא לא מעכב ל"צ אפי' איכא דא"כ תקשי להאמת דדרשי' מלדורותיכם להא דהרצאת דמים לא מעכב ומקבלין גרים בזה"ז דליכא קרבן דנימא נמי דגם בזמן ביהמ"ק קיים ל"צ קרבן והא ליתא כדמוכח בכריתות (ד' ט') ע"ש. וא"כ גם בציצית דכתיב על כנפי בגדיהם לדורותם. משמע אף בזמן דאין לנו תכלת דמ"ש לדורותם מלדורותיכם. ורק בזמן דאין תכלת ולא בזמן דאיכא וכבהא דמומחין דמחלקינן בהכי ושפיר מברכינן השתא על לבן לחוד גם לבעה"מ. ולדברינו יתורץ ק' הרמב"ן לבעה"מ. ועי' בטורי אבן באבני מלואים בר"ה דף כ"ח בד"ה ה"ה ע"א בבל תגרע ואכמ"ל:

הירוק ככרתי כו'. בכפ"ת הק' איך ס"ד לפסול אתרוג כחלמון ביצה ושעוה אף אי מראה זה בכלל ירוק כיון דנקט ירוק ככרתי וגוון כרתי אינו כשעוה וכתב דס"ד דתוס' דאפשר מ"ש ככרתי נקט רק חד מין ירוק וה"ה כל מין ירוק ע"ש. ול"נ באופן יותר טוב דלמאי דמדמינן לקמן (דף ל"ו ע"א) אתרוג לטריפות וע"ש בתוד"ה הא. ובריאה מראה שעוה טריפה וככרתי כשרה עי' ביור"ד סי' ל"ח. והוי ס"ד דבמראה שעוה גם ר"מ יפסול ולכן לא נקיט רק ירוק ככרתי. עד דמסקו דעיקר אתרוג דומה לשעוה:

לולב של עכו"ם כו'. עפרש"י שעבודתה בלולב להעבירו לפניה כו' והק' בכפ"ת הא אינו נאסר משום תקרובות רק כשהוא כעין תקרובות פנים או כזריקה המשתברת וזרק מקל לפניה אף כשעבודתה כן וחייב משום עובד ע"ז אין המקל נאסר כו' ובשעה"מ ריש פ"ח מלולב האריך בזה ע"ש.

והנ"ל דבע"ז (דף נ"א) בהא דתנן מלא בראשו כסות כו' מותרין פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור פרכי' בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת ומשני כגון שבצרן מתחילה לכך ופי' הר"ן בבצרן מתחילה לכך הוי כעין פנים כיון שהיו באין במקדש לבכורים והובא בתוי"ט שם דאף שא"ב עבודה לגבוה כעין פנים מיקרי ע"ש.

והנ"ל הא דצריך בצרן מתחילה לכך הוא משום דגם בבכורים למקדש מצוותן שיקרא שם במחובר עכ"פ לכתחילה אף דבדיעבד מהני גם בתלוש עי' רמב"ם פ"ב מבכורים הי"ט. וא"כ גם בלולב שהיו מקיפין את המזבח בסוכות כדתנן לקמן (דף מ"ה) וברמב"ם פ"ז מלולב ה' כ"ג. ה"ל כפרכילי ענבים וכו' דחשיבו כעין פנים והכא ל"צ תלשן מהדקל לשם כך כמו דל"צ כן במקדש גם לכתחילה. וא"כ לא דמי לולב למקל ואף דרש"י שם בע"ז אינו מפרש כהר"ן אפשר דהכא נחית בשיטת הר"ן וצ"ע:

באשרה דמשה. עי' בתוס' ובקושייתם דבע"ז דעכו"ם נמי מדאגבהה קני ונעשה דישראל. ופי' בכפ"ת בכוונתם דע"כ דהעכו"ם אבד הלולב דע"ז דאין לאוקמי בלולב דעכו"ם דלא אפקרי' ונתנו לישראל לצאת דאף דאגבי' ישראל לא קני. דא"כ לא הי' העכו"ם מניח לולבו ביד ישראל שיעשה בו מצות לולב ע"ש. ומלבד שסברתו לא נמצא בתלמוד. אם כוונת תוס' לאוקמי דוקא בנאבד הלולב מהעכו"ם ה"ל לפרש ולא לסתום ולסמוך על המבין מדעתו.

והנ"ל דודאי מיירי כשהעכו"ם נותן לו לצאת וכמו בישראל הנותן לחברו לצאת אמרי' דדעתו ליתן באופן שיועיל להדבר שנותן לו. ובט"ז בא"ח ס"ס י"ד הביא מהרא"ש פ"ק דקדושין במשאילו טבעת לקדש אשה אנן סהדי שנותנו באופן שיהנו ואם ל"מ בשאלה יהא במעמ"ל אף דלאו כ"ע דיני גמירי ע"ש כן י"ל סברא זו בעכו"ם הנותן לולב לישראל לצאת בו. וי"ל דהתוס' בקושייתם הק' בין על יום א' בין בשאר הימים. דביום א' דהוא ע"כ במעמ"ל משום דצריך לכם א"כ תקשי דתו לא יהנו ביטול כע"ז דישראל וגם בשאר הימים דמהני שאלה הנה למ"ש בהג"א פ"ק דע"ז מר' אפרים דאם שכר בהמה וחמר אחריה בשבת חייב חטאת דשכירות קניא קצת. ובש"ך בח"מ סי' ר"ב כתב דשאלה לא גרע משכירות [עמ"ש לעיל דף כ"ז ע"ב בד"ה כל האזרח]. וא"כ גם משום קצת הקנין לשאלה דיש לישראל לא יהא תו בה ביטול כע"ז דישראל ולזה תי' בהגביה ע"מ שלא לקנות ובשאר הימים מיירי. והיינו שאפי' קצת קנין לשאלה לא יהא לו בהלולב. ובספרי נפש חיה בב"מ דף מ"ו בד"ה בגורן. הבאתי מהמהריט"א בהלכות בכורות (ד' כ') מ"ש בשיטת התוס' והרא"ש דמ"ל שא"ל שום קנין בהקרקע אפי' לשאלה אלא דל"ח גזילה שימושו בהקרקע כיון שנתן לו רשות ע"ש. וכן י"ל בהלולב בשאר הימים דא"צ שיהא לו אפי' קצת קנין לשאלה ובכה"ג מיירי הכא כנ"ל והוצרכתי לזה דאם נימא דקנין לשאלה אינו כלום ומהני ביטול ל"צ תוס' לומר דהגביה ע"מ שלא לקנות דתפ"ל בלא"ה דהעכו"ם אינו מכוון להקנותו לגמרי רק להשאיל לו. ועי' בר"ן ובמ"ש התוס' לר"ת לחלק בין כיסוי לחליצה לאחר ביטול. שהק' בכפ"ת דניחוש גם בכיסוי למיאוס וכעין דשבת (דף כ"ב) שלא יכסה ברגל מפני בזיון מצוה ע"ש. נ"ל די"ל דשאני סנדל שהוא דבר מסויים וניכר בו שהוא הי' קודם סנדל דע"ז משא"כ עפר שאינו דבר המסויים שיהא ניכר בהעפר שהי' דע"ז.

ובמ"ש דע"כ לא גרס ר"י מדמפרש טעם דשופר דעיר הנדחת לא יצא משום דמיכתת שיעורי' ולר"י הל"ל משום דמצות ליהנות ניתנו. השיב בכפ"ת די"ל דקושטא נקיט דעיר הנדחת מיכתת שיעורי' ואדרבה אי אמר טעם דמצות כו' ה"ל להק' ל"ל ה"ט דבמחלוקת שנוי' הלא אף למ"ד ללה"נ פסול שופר דעיר הנדחת משום דמיכתת שיעורי' עכ"ד. לכאורה י"ל למ"ש המהרש"א לקמן דף ל"ה בד"ה לפי דפסול דמיכתת שיעורי' הוא מדרבנן ע"ש. וא"כ עדיף למינקט טעם דליהנות נתנו דמה"ט אסור מה"ת ליהנות מעיר הנדחת אך הק' על ד' המהרש"א ועי' בשדי חמד מערכת הב' כלל נ"ד. אמנם נראה אף דלדין השופר אין נפ"מ בין הטעמים מ"מ כיון דלטעם דליהנות נתנו יש ללמוד גם לדין אחר כמו לכיסוי הדם דאין לכסות בעפר עיר הנדחת משום דאסור ליהנות מעיר הנדחת משא"כ לטעם בשופר משום דמיכתת שיעורי' שזה ל"ש בכיסוי כדאיתא בחולין ס"פ כיסוי הדם משום דכל מה דמיכתת מעלי לכיסוי וע"כ הי' עדיף למינקט טעם דליהנות גם בשופר כדי להתלמד מזה לדין אחר כנ"ל בכוונת התוס' וביתר ד' התוס' עי' בכפ"ת ובספרי נש"ר ביבמות דף ק"ג ע"ב ד"ה סנדל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף