ריטב"א/סוכה/לא/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א כפות תמרים פני יהושע חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם מכאן הביא ראיה הראב"ד בשם ה"ר מנחם בר יצחק ז"ל דלולב יבש פסול לרבנן כל שבעה אפילו בגבולין דאי לא מאי ראיה מייתי מינה רבי יהודה דיבש כשר לימרו ליה רבנן דיבש פסול ביום ראשון ובני כרכום היו מורישין לולביהן לבניהם שיצאו בהם ביום שני אלא ודאי ש"מ דלרבנן אפילו ביום שני פסולין נראה מדברי רבותינו ז"ל שהראיה שמביא רבי יהודה לדבריו היא מן הירוש' שהיו מורישין את לולביהן לבניהם וזה תימא גדול וכי מפני שהיו פסולין לא יהו מורישין אותם לבניהם עם שאר כל נכסיה' לעשות מהן קופות או מכבדות אלא ודאי שרבי יהודה כך הוא אומר מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם והיו נוטלין אותן בי"ט ראשון והראיה שלו מן הנטילה היא ולא הוצרך לפרש כי דבר פשוט הוא לתינוקות של בית רבן שאין להביא ראיה מן הירושה רבינו הגדול ז"ל:
אמרו לו משם ראיה אין שעת הדחק ראיה מכאן סמכו הגאונים ז"ל לומר דיבש ונקט' ראשו וכל הפסולים יוצאים בהם בשעת הדחק ואפי' ביום ראשון ונראה לי דוקא דכל שפסול שלהם לפי שאינו הדר דבשעת הדחק לא קפדינן ביה אבל כל שפסולו מגופו מפני מיעוט שיעורו שאין שמו עליו או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה לא. וביבש נמי דוקא בלולב והדס וערבה דלא כתיב בהו הדר בפירוש אלא דגמרי ליה מאתרוג דכתיב ביה הדר בפי' הא קפיד ביה קרא וכל שאינו הדר אין יוצאין בו אפילו בשעת הדחק:
מאי לאו אכלהו לא אלולב ושאר מינין לבד מאתרוג אמר מר כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם פשיטא מ"ד האי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי קמ"ל. א"ל מהא דאמרינן בפרק אלו הם הנחנקים והרי לולב שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ואין מוסיפי' עליהם ואם הוסיף גורע ואמרינן מאי קא סבר אי קסבר לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא ואי קסבר לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואמרינן נמי לעיל כיון דאר"י לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא הוה להו חמשה מינין אלמא לרבנן דאמרי לולב א"צ אגד לא הוו ה' דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי. ובתו' תירצו בודאי אפילו לרבנן עובר על המין החמישי משום בל תוסיף ולגבי הא לא אמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כענין כהן עולה לדוכן ומוסיף ברכה אחת משלו עובר משום ב"ת והישן בשמיני לוקה אע"ג דכל יום ויום לחודיה קאי אלא דלרבנן נהי דעובר על הה' משום ב"ת לא אמרי' בשאר המינין שהיא גרוע ועומד וכיון שאין צריך אגד והאי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי והרי קיים מצותו כראוי אלא שעובר משום בל תוסיף לרבנן כשנוטל אותו מין דרך גדלתו אבל באוגד לולב שלא במינו כיון שאינו נוטל אותו מין בדרך גדלתו הרי אינו נוטל אותו בדרך מינין שאין יוצאין בהם אלא כדרך גדילתם ולפיכך אינו עובר בו לרבנן משום בל תוסיף כדאמרינן לעיל אבל לר' יהודה כיון דלולב צריך אגד והאגד הוא מכלל המצוה יש בו משום בל תוסיף ואם הוסיף גורע ולא יצא ידי חובתו היינו ההיא דלעיל ובדבריהם מה שנהגו להוסיף בהדס וערבה ולא חששו משום בל תוסיף אמאי דהא אע"ג דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי לרבנן אין זה מציל מבל תוסיף. וכ"ת דבכל שהוא ממינו ליכא משום בל תוסיף הא ליתא דהא אמרינן התם א"ה תפילין נמי דאיתא בית' אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ואמרינן נמי במס' ר"ה פרק ראוהו שהניתנין במתן אחד שנתנן במתן ארבע שיש בו משום בל תוסיף ומכאן יש לי ראיה גמור' שאפי' במין אחד יש בו משום בל תוסיף ואם כן לרבותינו בעלי התוס' למה מוסיפים בהדס וערבה ושמואל נמי היכי מוסיף בהדס כדאוכחנ' לעיל. והא ל"ק לי כלל לפום מאי דכתיבנא דארבעה מינין לא נתנה בהן תורה שיעור למעלה והרשות בידו להוסיף כמו שירצה אבל כשהוסיף מינין אחרים יש בו משום בל תוסיף ומ"מ עדיין קשה לדבריהם מה שנהגו להוסיף הדס שוטה והוא כמין אחר. וי"ל דלרבנן ליכא משום בל תוסיף אלא כשאינו לנוי אבל כל שהוא לנוי בעלמא אין בו משום בל תוסיף ואפילו בדרך גדילתו ואפשר שהמנהג שלא כדעת התוס' והשתא דהכי היא כל שנתנה תורה שיעור יש בו משום בל תוסיף אע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכדאמרינן הכא ובכהן שעולה לדוכן. ומה שתוקעין בר"ה יותר מט' תקיעות שאמרה תורה מתקנ' דר' אבהו בקסרין הא אמאי דאע"ג דכל תקיעה באנפי נפשה קיימא איכא משום בל תוסיף וי"ל דכיון שאין עושין כן משום תוס' אלא מן הספק שמא לא יצאו בראשונות שוב אין כאן משום בל תוסיף אבל אם בא לתקוע ד' סימנין כדי לעשות ד' תרועות שאמרה תור' הרי הוא עובר משום ב"ת. אלא דאכתי קשיא לי הא דאמרינן התם בפ"ק א"ר יצחק מפני מה תוקעין ומריעין כשהם יושבים וחוזרין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והא התם דנפקי י"ח בין בתקי' שמיושב בין בתקיעות שמעומד וכדמוכח ממתני' דמי שבירך ואחר כך נתמנ' לו שופר וגמר' דעלה וכדכתיבנא ואפ"ה עבדי להו תרי זמני כדי לערבב את השטן ואמאי והא אכתי משום בל תוסיף כיון דאמרינן דלא אמרינן בהא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וי"ל דליכא משום בל תוסיף אלא שמוסיף חלק אחד במצוה שמוסיף במנינה או בשיעור' שנתנה תורה והקפידה בו בין למטה בין למעלה כשמוסיף בסימן תרועה או תקיעה או שמוסיף בסימנין אבל כל שהוא עושה מצותו כדרך שאמרה תורה וחוזרו כופל את הכל מפני הדור מצוה וכדי לערבב את השטן אין בזה משום בל תוסיף אלא אם כן הקפיד הכתוב בפירוש שלא לכפלו וכענין שמצינו בכהן שעולה לדוכן שאינו מצווה אלא לברך פעם אחת כדאמרינן התם בפרק ראוהו דאי בעי מצלי ואי לא בעי לא מצלי לומר שאין הכהנים מצווין לברך את ישראל בעשה אלא פעם אחת ואעפ"כ אי בעי הדר ומצלי אין בזה משום בל תוסיף וליכא למימר שעושה להוציא לאחרים דליכא חיובא אישראל להתברך מצוה דכהן הוא אלא ודאי כדאמרי'. ובתפלה גם כן התירו להתפלל כל היום דרך נדבה אלא ודאי שכל שכופל מצוה שאינו חייב לכופלה ואינו עושה אותה להוציא לאחרים אסור לו לחזור ולברך עלי' משום ברכה לבטלה אלא שבמקום שהתירו חכמים כגון תפלה דאיסור ברכה לבטלה מדבריהם והם אמרו מעתה אין בכפילת תקיעות ר"ה משום בל תוסיף אף לפי שיטת רבותינו בעלי התוס'. א"נ והוא הנכון דכל שהוא בתקנת חז"ל אין בו משום ב"ת תדע שהרי ישנין בשמיני ע"פ חז"ל כנ"ל. אבל מורי נר"ו מפרש בשם רבי' הגדול ז"ל דכל היכא דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא משום בל תוסיף כההיא דלעיל ודפ' אלו הן הנחנקין ולא מפקי' להו מפשטייהו ובהכא ל"ק מידי בתקיעות של ר"ה. ומה שאמרו בכהן שעלה לדוכן והוסיף א' משלו שעובר בבל תוסיף ולא אמרינן דכל ברכ' וברכה בלחודה קיימא שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים ה"ל כלולב דרבי יהודה שהוא צריך אגד ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי והישן בשמיני לא חשיב דקאי לחודי' כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בנתיים. והא דאמרינן הכא דאין מוסיפין עליהם אפילו לרבנן ולא אמרינן האי לחודי' קאי והאי לחודיה קאי לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דלמא אתי למסרך ואפ"ה מוסיפין ואפילו מדרבנן משום נוי דבהא לא חיישינן לסירכא ואפילו הדס שאינו עבות כיון שהוא ממינו שהעבות ושאינו עבות הכל גדל באילן אחד אין חוששין בו דלא גרע מסיב ודקל' דחשיב ליה רבי יהודה מינו וכן יש לפרש לשיטת התוספות לפי המנהג אבל עדיין אני מפקפק דאתו למסרך:
תיובתא דרבא תיובתא. פירוש דר"י לא בעי הדר אפילו באתרוג וכל שכן בשאר מינין וקשה לי א"כ כלא פרקין דלא כר"י דהא נקטם ראשו ועלתה חזזית וניקב ונקלף כלהו מדין הדר הם פסולין ואלו לר"י לא פליג אלא בירוק ככרתי דמחמיר טפי מרבי מאיר ולא חזי' ליה דפליג ברישא. וי"ל דלרבי יהודה כל שאינו כברייתם מודה הוא דפסיל דלא חשוב שמו עליו וכי היכי דפסול בירוק ככרתי ובאתרוג כאגוז משום דלא גמר פירא אבל כל שהוא שלם כברייתו אלא שהוא יבש שמו עליו ולא מיפסיל משום שאינו הדר כנ"ל:
ה"ג ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו אחת רבי יוסי אומר אפילו בשתי ידיו וכן מוכח בכאן ודוק וכדבעי' לפרושי קמן:
ואתי לאיפסולי. פירוש ודלמא לא הוה ליה אחרינא א"נ דלא יהיב אדעתיה ונפיק בהא בפסולא:
והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל. פירוש ואפילו קודם ביטול דאלו לאחר ביטול אפילו לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דר"ל מבעיא ליה התם במסכת ע"ז רבא פשיטא ליה כדברירנא התם והלכתא כותיה והכא קודם בטול היא וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנו' ניתנו כדאיתא בכמה דוכתי לרבא ואע"ג דמתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנ' בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכדרך שאמרו בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים ואף על פי שגורמ' לו טבילה זו לעלו' מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא התם בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצ' חליצתה כשרה דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה לא חשיבא הנאה באיסור והא ברירנא לה בדוכתא אחרינא:
הכא באשרה דמשה עסקי'. פי' אבל אשרה דעכו"ם כשר ליום שני מיהת בשאלה כדכתיב במתניתין:
אמר ר"ה א"ר חנינא ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר. פי' נסדק דומיא דנקטם דהיינו בעלה העליון בראשו ואסיקנא דאי עביד כהמנק פסול וכ"ת והא דקתני נחלקה התיומת פסול ופירשו רבותינו דתיומת היינו העלה האמצעי והתם אע"ג דלא עביד כהמנק פסול וי"ל דהתם כשנחלק' רוב' אבל נסדק מיעוטו דהיינו בראשו כשר עד דעביד כהמנק ועוד י"ל דאפי' נחלקה מיעוטה פסול דומיא דנקטם וכי אמרינן נסדק מעוטו כשר כשנסדק לרחבו דהוי כעין נקטם שנקטם לרחבו ולפיכך במיעוטו כשר כל היכא שאינו תלוי ועביד כהמנק דהדר הוא דאינו ניכר בו כנ"ל. ולפי זה ראוי לחוש כשהסדק לארכו שהוא מתרבה בכל שעה כשמנענעו לפסול אפילו במיעוטו וכן חוששין בעלי הנפש מיהו קצת רבותינו ז"ל פירשו שנחלקה התיומת אינו העלה העליון אלא שהעלין הכפולין יש להם בגבם דבר שמחבר אותם ומתיימן ונקרא תיומת ואם נחלקו רוב העלין ורוב כל עלה ועלה באותו מקום פסול והשתא לא איירי' כלל בעלה האמצעי אלא בשאר העלין וכן משמע בירושלמי דאמרי נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת דאלמא פיסולא דנחלק' התיומת בכל העלין דומי' דנפרצו עליו מדקא מדמי להו להדדי אותן לולבין שראשי העלין כפופין אני חושש דהא תני כפוף פסול וכפוף היינו כפיפת הראש דכתיב הלכוף כאגמון ראשו ואפי' עלה האמצעי חשוב ראשו ואין לי טעם ברור להכשיר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |