עמק סוכות/סוכה/כז/א
י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. הקשה הפני יהושע הא א"א לז' ימים בלא שבת וג' סעודות צריך בשבת והוי ט"ו ע"ש. והנה בספרי שבעת הנרות על התשב"ץ (סי' תקמ"ז) הבאתי קו' השבות יעקב (סי' קמ"ד) להאומרים דבנקיט לשון תיתי לי דקיימית הוא רק מדת חסידות. מדאמרי' בשבת (דף קי"ח) תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת והוא מצוה כדאיתא בא"ח סי' רצ"א וכתבתי דהא דאיתא בש"ע דכשא"א לו לאכול כלל אינו חייב לצער עצמו והחכם עיניו בראשו שלא למלא בטנו בבוקר כדי ליתן מקום לסעודה ג' וכתבתי דזהו רק מדת חסידות דמדינא שרי למלא בטנו בתאות אכילה בבוקר אחרי דבעצם בשעתה אכילת מצוה היא ול"ח כמבטל סעודה ג' כיון דאז לא הגיע זמנה עדיין ע"ש. וא"כ מ"ל שפיר בכה"ג דליכא חיוב על סעודה ג' רק ממדת חסידות. משא"כ על י"ד סעודות דיש חיוב ואין אופן שיפטור מהן. חדא דרחוק שישבע כ"כ מאכילה אחת דיום עד שלא יוכל לאכול גם כל הלילה דלאחריו. גם י"ל אף אי מהני לענין סעודת שבת שכתב הא"ר ס"ס קס"ז דקראי דג' היום דגבי שבת דילפי' מזה הסעודות אינו אלא אסמכתא ואינו מה"ת והובא בריש ספרי על התשבץ ע"ש. י"ל דלא יהני זה לר"א לענין י"ד סעודות דסוכות דאליבי' הוא מה"ת מתשבו כעין תדורו ומחוייב הוא גם לצער עצמו ולאכול גם כשהוא שבע. והא אין סברא לומר דלא חשיב ר"א רק חיובי תורה ולא סעודה ג' דשבת שהוא דרבנן. דגם של דרבנן הו"ל לחשוב כיון דעכ"פ מחוייב הוא לאכול אך מ"ש לכאורה ניתן להאמר. [ויש להעיר קצת ברמב"ם פ"א מתפלה שעל מ"ש דמ"ע להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' כו'. כתב הלח"מ דמדכתיב וברך לחמך שמעינן תפלה בכל יום דבכל יום צריך ללחם ומים ע"ש. והרי הכא דאמרי' מה דירה א' ביום וא' בלילה. משמע דכן דרך לאכול וא"כ גם וברך לחמך נימא כן ומדכתיב סמוך לתפלה ניליף מזה שיהא מצוה מה"ת להתפלל א' ביום וא' בלילה]. ועי' במג"א (סי' תקכ"ט סק"ה) ובטעם המלך (פ"ז מסוכה) מה שהקשה עליו ותרצתי בטוב ונמנעתי מלכתוב כיון שקדמני בערוך לנר:
וחכ"א אין לדבר קצבה. פרש"י אם רצה להתענות כו'. וכתב הפני יהושע דלהתענות ל"ד דאסור להתענות ביו"ט מיהו מדרבנן כו'. לכאורה הי' אפ"ל דחכמים דהכא אינו ר' יהושע בר פלוגתי' דר"א. וי"ל דסברי בהא כר"א בפסחים (דף ס"ח ע"ב) ובביצה (דף ט"ו ע"ב) דשמחת יו"ט רשות דאו כולו לה' או כולו לכם. ומשמע לי' לרש"י הכי מלשון הגמ' הכא דנקיט אליבא דחכמים אי בעי לא אכיל ומפרש לא אכיל כלל דשרי לר"א ביושב ושונה כל היום כדאיתא שם. והרי מצינו דיש פוסקים בזה כר"א עי' יש"ש פ"ב דביצה סי' ד' ובשה"ג שם דראב"ד וריא"ז פסקו כר"א. וי"ל דגם רש"י יסבור הכי ויפרש הא דברכות (דף מ"ט) שבתות ויו"ט דלא סגי דלא אכיל בליל יט"ר דפסח ודחג כמ"ש התוס' הכא. ועכ"ז יותר נכון ד' הפני יהושע:
מ"ט דר"א תשבו כעין תדורו כו'. ביד דוד כתב דכמו דלרבנן חיוב דליל ראשון הוא אף ביררו גשמים ה"ה לר"א דהחיוב בי"ד סעודות הוא אף ביררו גשמים ע"ש. ול"נ דל"ד דרק לרבנן דחוב דליל ראשון הוא מגז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות שייך לחייבו גם בירדו גשמים אבל יד"ס לר"א דילפי' מתשבו כעין תדורו. והרי מזה ילפי' דמצטער פטור דאין אדם דר במקום שמצטער כמ"ש לעיל (דף כ"ו ע"א) בד"ה הולכי. וא"כ איך ניליף מזה לחייבו גם ביררו גשמים והוא סתירה מיני' ובי'. ולפי"ז י"ל דגם לר"א דצריך יד"ס מתשבו כעין תדורו. אצטריך נמי גז"ש דט"ו ט"ו לענין לחייבו בלילה ראשונה גם בירדו גשמים משא"כ בשאר הימים והפני יהושע הק' להתוס' שכתבו דמיד"ס לא חזר ר"א. וא"כ לא שני לי' לר"א בעיקר חיוב ישיבת סוכה בין ליל א' לשאר הימים דכולהו מתשבו כעין תדורו נפקי ול"ל גז"ש דט"ו ט"ו לענין חיוב ישיבת סוכה וא"כ מ"ש ליל א' דבעי תשלומין ולא שאר ימים כו' ע"ש. ולמ"ש ליתא לדבריו דגם לר"א צריך גז"ש לחייבו בליל ראשון אף בירדו גשמים משא"כ בשאר ימים. ומה"ט שני נמי ליל ראשון משאר ימים לענין תשלומין כנ"ל לכאורה:
ונאמר ט"ו בחג המצות מה להלן לילה הראשונה חובה מכאן והולך רשות כו'. בשדי חמד מערכת חמץ ומצה (סי' י"ד אות י') הביא מהגר"א שאכילת מצה מצוה מה"ת היא בכל ימי הפסח ולפי שבליל א' חובה קראו חז"ל אכילת שאר הימים רשות והביא שכ"כ החתם סופר (חי"ד סי' קצ"א) מהחזקוני על התורה דמצוה באכילת מצה כל ז' ע"ש באורך. וצ"ל דהא דפסחים (דף ס"ח) דדריש ר"א דאם ירצה יושב ושונה כל היום מדכתיב וביום השביעי עצרת לה' אלקיך וקאי בשביעי של פסח. אינו סתירה להא דכתיב ז' ימים תאכל מצות דהוא לדבריהם מצוה מה"ת. דנימא דזה לא קאי אאופן דרוצה להיות כולו לה' אלא דרוצה לאכול וצוותה התורה שיאכל מצה ולא משום שלא יאכל חמץ אלא אפי' רוצה לאכול שאר דברים שאינם חמן מצוה בעצם שיאכל מצה ולכאורה הי' אפ"ל כן גם בסוכות דמצוה לאכול בסוכה כל ז' וקרי לי' רשות לגבי חובה דליל א' דומיא דמצה. אך י"ל דרק לחובה דליל א' נותן הגז"ש דט"ו ט"ו ולא לשאר הימים ורק במצה דכתיב ז' ימים תאכל מצות הוא דגלי קרא דהוי מצוה ולא בסוכות דלא כתיב אכילה בסוכה ז' ימים. ואולי י"ל במצוה דאכילת מצה כל ז'. ע"ד מ"ש בארצות החיים (סי' כ"ד) מהרשב"ץ דבנשבע שלא יטעום ביו"ט דגם לר"א דסובר שמחת יו"ט רשות אין חל שבועה דהא אם אכל מצוה קעביד ע"ש הרי דמ"ל מצוה דכה"ג דאף דאינו מצווה ע"ז מ"מ בעשה הדבר מצוה חשיב. וכן י"ל באכילת מצה כל ז' דאף דרשות בידו שלא לאכול מ"מ כשיאכל חשיב קיום מצוה וצ"ע:
חזר בו ר"א. פרש"י דבהא פליג עלייהו שיש לה תשלומין כמו בקרבנות. וכתב הריטב"א דר"א סבר דון מינה דחייב באכילה ואוקי באתרא דהתם דאתקיש לפסח אין לו תשלומין כפסח אבל הכא דמי לחגיגה שיש לה תשלומין כל הרגל ולילי יו"ט האחרון והקשה הפני יהושע דאי אתקיש לפסח א"כ בזמן דליכא פסח לא ליחייב במצה ובאמת קיי"ל מצה בזה"ז דאוריי' כדאיתא בפסחים (דף ק"כ) [וצע"ק בחת"ס חי"ד סי' רל"ו ודוק] אלמא דליתא להך הקישא דמצה ופסח ע"ש. ול"נ דהא דאמר התם מצה מיהדר הדר בי' קרא בערב תאכלו מצות אינו ביטול ההיקש לגמרי די"ל דלשארי דברים כמו לענין דאין למצה תשלומין כל פסח הוקשו שפיר אלא דלענין בזה"ז לא הוקשו ועי' ביד מלאכי (סי' ל') כמה דוגמות לכה"ג ע"ש. וע"כ איתא להך היקש להא דמרור בזה"ז דרבנן מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ולמה לא נדרוש ההיקש גם דמצה לפסח כלל. וע"כ רק להא דגם בזה"ז מצה דאורייתא לא דרשי' ההיקש מדהדר בי' קרא בערב תאכלו מצות ולשארי דברים שפיר מקשי' מצה לפסח. וכדמוכח בפסחים (דף ק"כ ע"ב) דאמר רבא אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח פשיטא כיון דאתקיש לפסח כפסח דמו מ"ד הא אפקי' קרא מהקישא קמ"ל דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא אהדרי' וע"ש בפרש"י. ומבואר דלא נתבטל ההיקש דמצה לפסח לגמרי וכמ"ש הריטב"א ודלא כהפני יהושע. ובפסקי ריקאנטי (סי' ק"ס) הביא דלרש"י אין לאפות מצת מצוה בי"ד קודם חצות דומיא דפסח שאין שוחטין קודם חצות מדאתקיש מצה לפסח והק' עליו דא"כ תדחי אפיית מצה את השבת וע"כ דלא אתקיש אלא לעניין אכילה ועמש"ש בספרי מעשה בצלאל ואפ"ל דלהא דלא יהא תשלומין למצה כל פסח חשיב כל ענין אכילה דאתקשו. וביד דוד הק' עמ"ש הריטב"א לר"א דון מינה ואוקי באתרא דהא בחולין (דף ק"כ) סובר ר"א דון מינה ומינה ע"ש. והנה למ"ש במלא הרועים (ערך דון מינה ומינה אות ד') לעניינו דהתם בחולין הקישא וי"ל דבגז"ש מודה ע"ש. וא"כ הכא דבגז"ש דט"ו ט"ו קיימינן ושפיר י"ל דיסבור ר"א בזה דון מינה ואוקי באתרא:
אם השלים במיני תרגימא יצא. פרש"י וכ"ש אם קבע סעודה ב' בלחם ובשר. והנ"ל הא דלא פרש"י זה על לשון דנקיט בגמ' ישלים במיני תרגימא. אפשר דנתכוין למ"ש הריטב"א דאסור לחלק מזונו ולאכול עוד אחר ברהמ"ז מיד דה"ל מרבה בברכות בחנם ושאני במיני תרגימא דאפי' אוכלם לאחר מזונו קודם ברהמ"ז כדרך בני אדם ה"ל דברים הבאים שלא מחמת סעודה שמברכין עליהם כו' ע"ש. וע"כ לא פרש"י כן רק על הברייתא דנקיט לשון דיעבד ושייך זה אם לא חשש על ריבוי ברכות בחנם דיצא. אבל בגמרא דנקיט לענין לכתחילה במאי ישלים, ודאי מורינן לי' שישלים דוקא במיני תרגימא ולא בלחם כדי שלא להרבות בברכות בחנם ודע דמ"ש הטור בא"ח סי' רצ"א מהרא"ש דפי' חולק סעודתו לשנים בשבת כדי לקיים סעודה ג' וכמש"ש בב"י בשמו כיון שהוא מפסיק לכבוד שבת אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך ע"ש. וה"נ נימא הכי כיון שעושה כן משום תשלומין אינו סתירה לד' הריטב"א דש"ה דא"א לעשות סעודה ג' במיני תרגימא כמ"ש הרא"ש הכא (ס"ס י"ג) מהתוס' משום דילפי' מהיום דגבי מן שהוא במקום פת אבל הכא דאפשר להשלים במיני תרגימא זה עדיף כדי שלא להרבות בברכות שלא לצורך. ודע דהריטב"א כתב דבמשלים ביו"ט האחרון מצי להשלים בריפתא דכיון שאין לו לאכול אז בסוכה ואוכל בסוכה ניכר שהוא לתשלומין ולא סעודת יו"ט עצמו אלא למה שפירשנו דליל יו"ט האחרון לאו דוקא שפיר פריך האיך עביד תשלומין בתוך החג מיתת בריפתא לא מינכר כו' ע"ש. והי' אפ"ל למ"ש הפ"י בא"ח סי' תרס"ח מראבי"ה בהא דבשמיני יתבינן ולא מברכינן. דכיון דאיכא הכירא דלא מברך כאשר עשה כל ז' ימים אינו כמוסיף אבל לישן בסוכה אסור משום דמיחזי כמוסיף ע"ש והנה לקמן (דף מ"ו) פליגי אי לא מברך על הסוכה רק ביומא קמא או כל ז'. ולכאורה י"ל דלר"א לא יברך כלל. למאי דסובר בסמוך דכל היוצא מסוכה לסוכה בטל מצותה של ראשונה וכדפרש"י אפי' הימים שעברו עליו כבר אובדן למפרע ואינה מצוה כו' והרי בא"ז הגדול בהל' ברכת המוציא (סי' ק"מ) כתב דהא דאינו מברך על מצות שתיית ד' כוסות וכן על מצות אכילת שלש סעודות דשבת משום דאינו אוכלן ואינו שותן בפעם אחת והובא בספרי על התשבץ (סי' צ"ט) [ושם הקשיתי דהתם כ"א מצוה בפ"ע היא] ע"ש. וא"כ הכא אי כל הז' ביחד דוקא היא המצוה חדא ואם בתוך הז' יתבטל מצות סוכה איבד המצוה למפרע האיך יברך קודם כיון שאין כל האכילות בבת אחת ודאי יש לחוש שמא יבטל המצוה למפרע. וכן אין לברך בסעודה אחרונה דיום הז'. כמו דלא מברך על כוס האחרון וכן על הסעודה הג' דשבת כיון שלא בירך בהקודמים. ואי לר"א אינו מברך בשעת אכילה ה"ל אכילה אליבי' בשמיני כמו שינה לדידן דאינו ישן משום דבליכא היכר מחזי כעובר בבל תוסיף וה"נ באכילה לר"א וע"כ אין עצה אחרת אלא במיני תרגימא כנ"ל לכאורה. ובמ"ש התוס' מ"מ משמע דאי פירי לא בעי סוכה אין השלמה מועלת בפירות [ועי' בא"ז הל' סוכה (סי' ש"א) שכתב כהתוס' דהכא]. בתוספות ישנים ביומא שם (עט:) כתבו להיפך מהתוס' דהכא. ועי' בפני יהושע:
כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה א' ביום כו'. הנה לכאורה ספיקו אי בתר רובא דעלמא אזלי' או אזלי' בתר כ"א כפי שרגיל [ואולי נפ"מ נמי להרגיל לאכול בכל שאר השנה יותר מב' סעודות אם חייב לנהוג כן גם בסוכות] והנה ע"ז לא השיבו ר"א דהא נפ"מ למי שאינו רגיל להמשיך בכל יום פרפראות. ואולי גם שאלה זו כהשאלות בהלכות סוכה שלא שמע מרבו שלא השיב עליהם כדאיתא בסמוך ריש דף כ"ח: