כפות תמרים/סוכה/לא/ב

כפות תמרים סוכה לא ב

דף ל"א ע"ב

א"ר יהודה מעשה בבני כרכין כו' איכא למידק מאי ראיה מייתי ר"י דיבש כשר בי"ט א' אימא דהיו מורישין אותם לצורך י"ט שני לדעת הפוסקים דיבש כשר בשני ואפי' לדעת הפוסקים דיבש פסול גם בשני מאי ראיה מייתי אימא דהיו מורישין אותם כדי שיקחו אותם לזכרון בעלמא אם לא ימצאו לחים כדי שלא תשתכח מהם תורת לולב ויראה לי דר"י לא הביא ראיה מהירושלמי אלא ר"י ה"ק מעשה בבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהם והם נוטלין ומברכין עליהם וא"ל שעת הדחק היה דיש לברך איבש דהכתוב מסר פיסול זה לחכמים לומר דשלא בשעת הדחק יבש פסול ובשעת הדחק כשר כמ"ש הרא"ש בפסקיו וראיתי בהר"ן דף שמ"ה ריש ע"ב דכתב בשם הרמב"ן מעין מ"ש וגמגם הר"ן על דבריו משום דס"ל דלדעת רבנן בשעת הדחק נוטל היבש בלא ברכה אמנם לפי מאי דפרישית דבשעת הדחק נוטל היבש בברכה לדעת רבנן נתיישבו דברי הרמב"ן ז"ל ודוק:

כתוב בהגהות אשרי וז"ל כתב א"ז אם אינו יכול למצוא לולב או אתרוג כשר כו' כדאי הוא ר"י כו' יע"ש ובספר יבין שמועה דף קכ"ד סי' תקל"ה הביא לשון זה והקשה דמאי קאמר כיון דלא אתמר בהדיא והלכה כרבנן והלא אי הו"א התלמוד והלכה כרבנן הוה פרכינן פשיטא דהלכה כרבנן כי ההיא דפ' החולץ דף מ"ז ע"א יע"ש ולע"ד ל"ק דדברי הא"ז הם נכונים דגרסי' פ"ק דנדה דף ט' ע"ב במחלוקת ר"א ורבנן דעשה רבי כר"א ואמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק אע"ג דרבים פליגי עליה כיון דלא אפסיקא הלכתא בהדיא הלכה כרבנן יע"ש וכ"ת מאי פריך בהחולץ פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים לימא דאצטריך למפסק כדי שלא יעשו בשעת הדחק כר"י י"ל דאה"נ אלא משום דלפעמים פוסק הלכה כחכמים משום דלא תאמר הלכה כיחיד היכא דמסתבר טעמיה לכן שאל התלמוד פשיטא כדי לידע למאי הלכתא פסק כחכמים אם הוא כדי שלא נסמוך בשעת הדחק על דברי היחיד או שלא תאמר הלכה כיחיד משום דמסתבר טעמיה כנ"ל גם אשכחן פ"ק דברכות רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ בלילה כו' ואמרו שם ההוא זוגא דאשתכור בהלולא כו' אמרו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק וכן פסקו הפוס' כמ"ש בא"ח סי' כ"ח יע"ש ועוד יראה דטעם הא"ז דהכא לאו מלתא דפשיטא דלית הלכה כר"י דלא בעי הדר ודריש הדר לדר באילנו דר"י אינו יחיד בסברא זו דהרי איכא בן עזאי ורבי ור' אבהו דקיימי בשיטת ר"י כדלקמן דף ל"ה ע"א יע"ש. וכיון שכן צריך היה התלמוד לפסוק כת"ק כיון דלא אתמר כדאי הוא ר"י לסמוך עליו כנ"ל עוד הקשה הרב ז"ל על דברי א"ז ותו תימה דמדכתב כיון דלא אתמר בהדיא הלכה כרבנן משמע דאי אתמר הלכה כרבנן לא הוה שרי לולב יבש בשעת הדחק כס' הראב"ד שהביא הרא"ש כו' וא"כ קשה זה שכתב בסוף דבריו ה"ה לשאר פסולים כשרים בשעת הדחק אליבא דמאן כתב זה אי אליבא דרבנן לא אפשר כיון דמפרש כפירוש הראב"ד ואי לר"י לא אפשר דהיכי מייתי ראיה וכיון שהתרנו יבש שאני יבש משום דר"י לא דריש הדר מלשון הידור אלא לשון הדר באילנו אבל מאן לימא לן דשאר פסולי' לר"י כגון אתרוג פחות מכשיעור ואתרוג הבוסר דכשרים דאימא יבש שאני ומתוך קושי' זו פירש הרב דברי א"ז בדרך א' ואמר עליו שהוא חריף ולע"ד נראה דאין דברי הרב מחוורים בפירו' ההוא ולא יוכל הרא"ש שאתו דהוא משא גדול ולא יוכל אדם לסובלו יע"ש ולעד"ן לפרש דברי הא"ז בפשיטות דלעולם הא"ז מפרש כפי' הראב"ד דחכמים אין מכשירים לולב יבש לברך עליו בשעת הדחק מכל מקום סבירי ליה לא"ז כיון דלא אתמר בהדיא הלכה כחכמים בשעת הדחק סומכים על דברי ר"י היחיד כמו שהבאתי ראיה מההיא דנדה וכיון דיצא לו לא"ז דיבש כשר בשעת הדחק כסברת ר"י דלא בעי הדר א"כ שאר פסולין נמי כגון אתרוג שניקב או שיש בו פיסול אחר כגון חזזית דפיסולייהו דהני משום דלא הוי הדר יש להכשירם בשעת הדחק דומיא דיבש ולעולם דשאר פסו' כגון פחות מכשיעור ואתרוג הבוסר דפיסולייהו לא הוי משום הדר בכה"ג לא הכשיר א"ז דאין לו שום תנא על מי שיסמוך להכשיר שאר פסולים בשעת הדחק וזה ברור לע"ד ודוק:

גמרא אמר מר כשם שאין פותחין מהם כו'. דע דהפוסקים נחלקו אם לקח ב' לולבים אם יש בו משום בל תוסיף ודעת הרמב"ם פ"ז דלולב וה"ה והרשב"א סי' תקל"ד ס"ל דיש בו משום בל תוסיף והראב"ד ס"ל דאין בו משום ב"ת והשתא ק"ל מאי פריך פשיטא לימא דאשמועי' דאפי' ממינן אין מוסיפין עליהם יש לומר דהפוס' דס"ל דבשני לולבין יש משום ב"ת ס"ל דהוי מלתא דפשיטא דאפילו במינו יש בו משום ב"ת ולדעת ה"ה שם ס"ל דבמינו יש בו משום ב"ת ובמין אחר לדידן דקי"ל אין צריך אגד לא עבר משום ב"ת אלא דאין מוסיפין עליהם לכתחלה ומ"ש בסוגיא דידן כך אין מוסיפין עליהם הוא מין אחר והוא לכתחילה כ"כ שם ה"ה וק' לע"ד דהתנא השוה התוספת לפחת דקאמר כשם שאין פותחין וכו' ובפחת ודאי דאינו יוצא י"ח א"כ דכוותה נמי בתוספת והיכי כתב המגיד דמ"ש אין מוסיפין הוא לכתחילה ותו אמאי דחק לפרש הסוגייא במוסיף במין אחר והוא לכתחלה יפרש הסוגייא במוסיף במיני דקא עבר משום ב"ת דאם לקח ב' לולבים עבר משום ב"ת ולא יצא י"ח וצ"ע והטא"ח סי' תרנ"א ס"ל דבמין אחר יש בו משום ב"ת ובלוקח ב' לולבים אין בו משום ב"ת ואני מסתפק בדעת הטור אם הוסיף מין אחר אם יצא י"ח דאפשר דס"ל דנהי דעבר משום ב"ת מ"מ יצא י"ח לדידן דקי"ל צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכן נראה דזו היא סברתו מדלא הזכיר בהדיא דלא יצא י"ח וכן מתבאר מדברי התוס' שבסוגייא זו אבל דעת הרמב"ם וה"ה דבמידי דעבר משום ב"ת אינו יוצא י"ח לולב ופשט הברייתא דקתני כשם שאין פותחין וכו' משמע דדין התוספת כדין הפחת לענין דאינו יוצא י"ח והדבר צ"ע לענין דינא אם נאמר דיצא י"ח או לא והרשב"א סי' תקל"א כתב דאע"ג דעבר משום ב"ת יוצא י"ח לולב וכתב בסוף דבריו ולפיכך אני או' שהרמב"ם כיון יפה במ"ש שיש בלולב ואתרוג משום ב"ת עכ"ל וק"ל אמאי לא השיג על הרמב"ם במ"ש ואם הוסיף או גרע פסל והי"ל להשיגו במה שפסל אם הוסיף בלולב ואפשר היה לומר דהרשב"א ראה חזרת הרמב"ם שכתב מרן בכ"מ בשם בנו דהרמב"ם תקן ספרו ואם הוסיף או גרע לא פסל כלו' דהרמב"ם ס"ל דנהי דאם הוסיף בלולב עבר משום ב"ת כיון דאינו לנוי מ"מ לא פסל ויוצא י"ח וזה עולה כס' הרשב"א ומ"ש בכה"ג ס"ס תרנ"א בהגהות ב"י דהרשב"א לא ראה חזרת הרמב"ם היינו החזרה שהזכיר הרא"ש דהיא באופן אחר יעו"ש ומ"מ חזרה זו דהעיד עליה בנו של הרמב"ם איני מבין אותה דנהי דאם הוסיף לא פסל ויוצא י"ח משום דהאי לחודיה מ"מ אם גרע מד' מינין אמאי לא פסל וצ"ע. וכתב ה"ה ז"ל בסוף דבריו דהרמב"ם כתב בתשו' שכיון שלא מצינו היתר תוספת אלא בהדס וכו' וכתב שם מרן ואיני יודע היכן הוזכר בגמ' היתר תוספת הדס עכ"ל ולע"ד יר' דהיתר תוספת הדס למדו הרמב"ם ממ"ש לקמן דף ל"ד ע"ב אמר שמואל להנהו דמזבנו אסא אתי' וזבינו ואם לא דרישנא לכן כר' טרפון כלו' דמכשיר ג' קטומים ופרכינן ולדרוש להו כר"ע כלו' דלא בעי אלא הדס א' ומדפרכינן הכי אלמא כר"ע ס"ל דבחד סגי ואפ"ה מהדר שמואל אתלתא הדסים אלמא דבהדס יכול להוסיף משום דהוי לנאותו וכ"כ הר"ן ז"ל דף שמ"ח ע"ב ועיין בל"מ שיש לגמגם על דבריו טובא וק"ל ודוק:

תוס' וא"ת א"כ לא יחשב תוספת האי מינא אחרינא דמייתי כו'. התוס' בפרק הנחנקין דף פ"ח תי' דמאי דמסיק הכא דיש ב"ת כשמוסיף מין אחר היינו מדרבנן עוד תירצו שם בשם ר"ח דל"ג הואיל ואר"י וכו' וצ"ל דר"ח לא בא לתרץ אלא קו' קמיית' דק"ל לישנא דהואיל אבל בקו' הב' דהכא מסיק דיש ב"ת בין לר"י ובין לרבנן ולעיל ובהנחנקין משמע דכיון דהאי קאי לחודיה לא יש ב"ת לא תירץ ר"ח מידי דצריך לתרץ כמו שתירצו שם התוס' דהוי מדרבנן או כמו שתירצו הכא דההיא דהנחנקין היינו לענין דאינו גורע אבל לעולם יש ב"ת ומ"ש בגמ' מהו דתימא האי לחודיה וכו' ה"ק מהו דתימא כיון דהאמת הוא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה ליכא ב"ת קמ"ל דאפ"ה איכא ב"ת כיון דנקיט ליה למינא אחרינא דרך גדילתו ואגדו של לולב לא חשיב ב"ת לרבנן כיון דא"צ אגד ואינו דרך גדילתו ודוק:

גמ' ת"ש אתרוג הישן וכו'. וק' איך נולדה לו קו' זו עתה והלא בלאו הכי קשיא מתני' אברייתא ולכאורה י"ל דהמקשה שהביא תחלה ת"ש אתרוג הישן וכו' להקשות לרבא היה חושש שמא יאמרו לו שהיא ברייתא משבשתא ולכך לא אמר מיתבי אלא ת"ש לדעת מה יתרצו בני הישיבה וכשראה המקשה דהסכימו דברייתא זו היא בת סמכה ועשו ממנה תיובתא לרבא אז הקשה מברייתא למתני'. א"נ דהמקשה היה סבור דר"י דריש הדר שיהיה מהודר ונאה מעין ברייתו כחלמון ביצה למעוטי ירוק ככרתי דאינו נאה ור"מ דריש הדר שיהיה מהודר ונאה לענין לחות לאסו' יבש אבל ירוק ככרתי הדר הוא ור"י סבר כיון דמין האתרוג הוא כחלמון ביצה אע"ג דהוא ישן הדר הוא ולפ"ז גם ר"י דריש הדר לענין מהודר ונאה ול"ק מתני' אברייתא אבל כיון שראה המקשה דהסכימו בני הישיבה דמכח ברייתא זו איתותב רבא דאמר דר"י מודה דגבי אתרוג בעי הדר ונאה אלמא ס"ל לבני הישיבה מכח ברייתא זו דר"י לא בעי גבי אתרוג הדר ונאה לשום ענין א"כ השתא ק"ל מתני' אברייתא ודוק:

ת"ש אתרוג קטן וכו'. ק"ק מאי פריך ודקארי לה מאי קארי לה לא ידע שיתרצו לו משום דלא גמר פירא כמו שתרצו לעיל גבי אתרוג ירוק י"ל דהיה סבור המקשה דבשלמא גבי אתרוג דגוון שלו הוא ככרתי הוא משום דלא גמר פירא משום דכשנגמר פריו גוון האתרוג הוא כעין חלמון ביצה אבל לענין שעורא דאגוז וכביצה לא ס"ד למימר משום דלא גמר פירא כיון דגוון האתרוג הוא כעין חלמון ביצה והתרצן דחק לתרץ דאף על גב דגוון האתרוג הוא כמו חלמון ביצה מ"מ כיון דהוא קטן הכמות מכביצה פסול משום דלא נגמר פיריו ודוק:

תוס' ד"ה הירוק ככרתי. הנה התוס' הוכיחו דיש ג' פי' בירוק ככרתי או הוא וירד"י בלע"ז כעין עשבים וכן משמע הכא מדקאמר דטעמא הו' משום דלא גמר פריו וכשלא גמר פריו אנו רואין דגוון האתרוג הוא וירד"י כעין עשבים ועוד הוכיחו דהוא גוון אזו"ל בלע"ז כעין תכלת וים ורקיע ועוד הוכיחו דהוא גוון אמריליי"ו כחלמון ביצה ושעוה מההיא דפ' א"ט דס"ד התוס' דכל מין גוון ירוק הוא פסול ולפ"ז אפי' כחלמון ביצה פסול ולבסוף דחו זה ואמרו ומיהו אתרוג עיקרו דומה לשעוה כלומר דעיקר האתרוגים היפים כשנגמר פרים גוון שלהם הוא כחלמון ביצה ושעוה אמנם ק"ל איך ס"ד התוס' דאתרוג דגוון שלו כחלמון ביצה ושעוה הוא פסול מההיא דפ' א"ט ומההיא דפ"ב דנדה דהנה בשם ירוק סתם יש במשמע גוון אמריליי"ו דהוא כחלמון ביצה ושעוה אבל בירוק ככרתי אין להסתפק דהוא כשעוה דגוון הכרתי הוא כעין העשב או כעין רקיע וא"כ מאי ראיה מייתו מההיא דפ' א"ט ובנדה דהוי גוון שעוה שאני התם דאמרו ירוק סתמא אבל הכי גבי אתרוג הרי אמרו ירוק ככרתי ועינינו הרואות דגוון כרתי אינו הוא כשעוה ושמא התוס' נסתפקו דמ"ש הכא ירוק ככרתי נקט חד מין ירוק וה"ה כל מין ירוק סתמא דהיינו כשעו' פסול וכן מוכח מדברי התו' פ' א"ט:

תוס' ד"ה שיעור אתרוג קטן. אין זו פלוגתא דאתרוג הבוסר דפליגי בה ר"ע ורבנן לקמ' דף ל"א ע"א וס"ד דתוס' לו' דר"י דאמר כביצה משום דס"ל כר"ע דפוסל אתרוג הבוסר ור"ע ס"ל כרבנן וק"ל איך ס"ד דתוס' לומר כן והלא טעמא דר"ע מסקינן לקמ' דהוי משום הדר ור"י לא בעי הדר ואפשר דלזה כוונו התוס' ואמרו והאי דהכא אפי' לא בעי הדר פסיל לה משום דלא גמר פירא אמנם מ"ש התוס' דהא אפי' גדול כאגוז וכביצה פסיל ר"ע משום דלאו בר זריעה לטעם הא' ולטעם ב' משום דבעי הדר הם דברים תמוהים דהמעיין לקמן דף ל"ו יראה דטעמא דלאו בר זריעא נאמר לר"ש דפוטר אתרוגים קטנים מהמעשר אבל טעמו דר"ע דפוסל אתרוג הבוסר משום דבעי הדר ובס' מאיר עיני חכמים נתקשה בזה ולא תרץ כלום ואפשר לדחוק ולו' דכוונת התוס' דלרבא דאמר לקמ' ר"ע ור"ש אמרו דבר א' טעמא הוי משום דלאו בר זריעא ולפיכך אתרוג הבוסר פסול לר"ע ומן המעשרות פטור לר"ש וזהו טעם ראשון שאמרו התוס' ולסברת אביי דדחי ליה טעמא דר"ע משום דלא הוי הדר ודע דבשה"ג דף שמ"ט ע"ב כתב לשון ריא"ז אתרוג הבוסר כשר והוא אתרוג קטן כאגוז פחות מכאגוז פסול ור"י ומז"ה פוסלים אתרוג קטן פחות מכביצה ואין שטת התלמוד כדבריהם כב"ה עכ"ל והדבר ברור דריא"ז מפרש הפלוגתא דר"מ ור"י בשעור האתרוג הוא המחלוקת שבין ר"ע לרבנן באתרוג הבוסר והני תנאי כהני תנאי ולכאו' איך פ' כר"מ לגבי ר"י י"ל כיון דבבריי' קתני לפלוגתא זו בשם ר"ע ורבנן פסק כרבנן אך ק' כיון דתנא דמתני' קתני פלוגתא דר"מ ור"י ולפי הכלל הלכה כר"י הו"ל למפסק כר"י דאתי כר"ע דברייתא דטפי עדיף הפסק היוצא מהמשנה מפסק היוצא מהברייתא ועוד דהוא להחמיר בשל תורה דבעי כביצה ותו איך אפשר לו' דפלוגתא דר"מ ור"י הוא מחלוקת ר"ע ורבנן דא"כ נמצא דר"ע ור"י אמרו דבר א' וזה א"א דטעמיהם חלוקי' דר"ע הוי טעמו משום דבעי הדר ור"י לא בעי הדר וצ"ע ולשטת הרמב"ם והטור דפוס' כחכמים דאתרוג הבוסר כשר ק"ל איך אפשר לו' כן הלא קי"ל כמ"ד דאתרוג יבש פסול דצריך שיהיה מהודר ונאה ואתרוג הבוסר לאו הדר הוא י"ל דס"ל דפלוגתא דר"ע ורבנן גבי אתרוג הבוסר הכי הוי דר"ע פוסל משום דאינו הדר וחכמים ס"ל דאתרוג הבוסר הדר הוא דהדר דקרא למעוטי יבש ובשל חזזית ודוק כתבו עוד התוס' ולא כמ"ש בקו' לקמ' וכו' טעמו דרש"י משום דמצא דאמרו בריש כיצד מברכין דף ל"ו ובפ' מקום שנהגו דף ג"ן הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן ודוחי' התוס' פרש"י משום דהתם בבוסר של ענבים מיירי דבגמר בשולם נמי קטנים הם אבל בוסר דאתרוג כיון דבגמר בשולו הוא גדול הרבה שעור בוסר שלו יהיה יותר מפול הלבן וכשהאתרוג הוא כפול הלבן לא יקרא בשם בוסר אלא סמדר כמו ענבים דכשהם פחות מפול הלבן אינם נקראים בוסר אלא סמדר והכל לפי גודלו של פרי ליקרא סמדר או בוסר ועיין בתמת ישרים סי' ח' אך תימה אמאי לא פי' התוס' הפלוגתא דירוק ככרתי דר"מ מכשיר ור"י פוסל הוא ניהו פלוגתא דר"ע ורבנן באתרוג הבוסר והטור ס"ס תרע"ח כתב הירוק שדומה לעשבים פסול ואתרוג הבוסר שלא נגמר פריו כשר משמע ודאי דס"ל דהם ב' מציאיות דאתרוג הבוסר לאו היינו אתרוג ירוק כעשבים דירוק כעשבים הוא פסול אבל אתרוג הבוסר הוא כשר ומשמע לפ"ז דאתרוג הבוסר אינו ירוק כעשבים אלא מראיתו כשעוה והזהב. וק' דאם זו היא מראיתו א"כ לא הוי אתרוג בוסר דטבע האתרוג כך הוא כשלא נגמר פריו הוא ירוק ככרתי וכשנגמר פריו דומה לשעוה והזהב ואין זה אתרוג הבוסר י"ל דאתרוג הבוסר הוא ירוק ככרתי אלא כשמשהים אותו בתלוש חוזר למראה אתרוג ובזה פליגי ר"ע ורבנן ואתרוג הירוק ככרתי שאינו חוזר כשמשהים אותו למראה אתרוג בזה פליגי ר"מ ור"י והוצרכו לפרש כן דהם תני מחלוקות משום דאם פלוגתא דר"מ ור"י בירוק ככרתי הוא ניהו פלוגתא דרבנן ור"ע באתרוג הבוסר ק' הלכתא אהלכת' דקי"ל כר"י לגבי ר"מ וקי"ל כחכמים לגבי ר"ע והשתא שהם שני פלוגתות ושני מציאיות א"ש דקי"ל כר"י לגבי ר"מ וקי"ל כחכמים לגבי ר"ע ודוק:

כתבו התוס' עוד יתכן וכו'. דבריהם סתומים מה טעם אתרוג בוסר חשיב פירא טפי. ונראה דהכי קאמר אתרוג הבוסר הוא שהוא עתיד ליגדל הרבה ועתה אע"ג דהוא בוסר דלא גדל אלא שליש בישולו מ"מ בשליש גידולו הוא כביצה ויותר ולפי' מכשירים חכמים אתרוג הבוסר אבל אתרוג שהוא פחות מכביצה מודים חכמים דהוא פסול דלא חשיב פירא כיון דפחות מכביצה באופן דאתרוג הבוסר שהוא פחות מכביצה וכ"ש הקטן ביותר כפול הלבן פסול לדברי התוס' כנ"ל לדעת התוס'. אמנם מרן הב"י ס"ס תרע"ח לתרץ מה שהקשא הרא"ם על סמ"ג כתב וז"ל ול"נ דאפשר דסמ"ג סובר כמ"ש התוס' דיתכן דאפילו רבנן דמכשרי התם וכו' עכ"ל ומ"ש מרן בכוונת התוס' הוא דוחק בעיני דזו היא ס' הפוכה ממ"ש התוס' בתחלת דבריהם דבתחלת כתבו דכשאין סופו לגדל הוא יותר ס' להכשיר מאתרוג הבוסר שסופו לגדל יותר ועתה סוף דבריהם או' דאתרוג הבוסר אפי' כפול הלבן שסופו לגדל יותר הוא יותר ס' להכשיר מאתרוג פסול מטעם דאין סופו לגדל. ומה שיש לעיין על דברי מוהריק"ו שורש ס"ב עיין בים שלמה קמא סי' כ"ד גם עיין בס' ת"י סי' ז' ח' ודברי מהר"י ן' בולאט שם הם תמוהים ודוק פיסקא, ושל אשרה פסול וכו' פירש"י לולב של עכומ"ז כו' הנה מה שפרש"י לולב של עכומ"ז וכו' היינו תשמישי עכומ"ז דאמרי' פ' ר"י אבד תאבדון בכלים שנשתמשו בהם לעכומ"ז ואין אסורין עד שיעבדו בהם כ"כ הרמב"ם פ"ז ומ"ש עוד רש"י א"נ שעבודתה בלולב כו'. נראה מדקדוק לשון רש"י דכיוון למה ששנינו פ"ד מיתות דף ס' העובד עכומ"ז אחד העובד וכו' ומפ' רש"י בגמרא דאחד העובד כדרכה ואחד המזבח שלא כדרכה דכל עבודות העושים לגבוה כגון שוחט וזורק ומקטר אפילו שלא כדרכה וכ"כ הרמב"ם פ"ג דעכומ"ז ולזה כיון רש"י במ"ש א"נ שעבודתה בלולב להעבירו לפניה דדוקא משום דדרך עבודתה הוא בכך אז נאסר הלולב משום תקרובת עכומ"ז אמנם מ"ש רש"י או נזרקה בו לא הצריך שיהיה עבודתה בכך משום דזריקה היא מכלל עבודת גבוה דהיינו זריקת הדם ובעבודת גבוה חייב אפילו שלא כדרכה זו היא כוונת דקדוק רש"י שכתב או נזרקה בו דמשמע אפי' שאין עבודה בזריקה שאם כוונת רש"י היתה כשדרך עבודתה בזריקה הול"ל או לזרוק בו מדקאמר נזרקה משמע אפילו שאין עבודתה בזריקה אתסר הלולב וק"ל מהא דגרסינן פ' ר"י דף ן' אר"י א"ר עכומ"ז שעובדין אותה במקל כלומר בקשקוש שבר מקל בפניה חייב זרק מקל בפניה פטור א"ל אביי לרבא כו' א"ל בעינא זריקה משתברת וליכא. הרי בהדיא דזריקת מקל פטור דלא דמיא לזריקת דם דהיא זריקה משתברת ונופל טיפין טיפין וא"כ איך כתב רש"י דמ"ש רבא בלולב של עכומ"ז הוא שנזרק לעכומ"ז הלא בכה"ג רבא גופיה אמר דלא מיחייב דלא הוי זריקה משתברת ותו ק"ל דאפי' נפרש דמ"ש רש"י או נזרקה היינו שעבודתה בזריקה איך נאסר הלולב הזה משום תקרובת עכומ"ז שהעבירו לפניה או נזרקה בו הלא תקרובת עכומ"ז אינו נאסר משום תקרובת אלא שהוא כעין תקרובת פנים כמ"ש שם בגמרא דף נ"א ע"א אר"נ א"ר בר אבוה א"ר עכומ"ז שעובדין אותה במקל וכו' הרי דזרק מקל לפניה אע"ג דעבודתה בזריקה וחייב משום עובד עכומ"ז המקל לא נאסר כיון דלא הוי זריקה המשתברת ולא הויא כעין תקרובת פנים דזריקת דם דמשתברת טיפין טיפין וא"כ איך כתב רש"י דמ"ש רבא לולב של עכומ"ז לא יטול מיירי בתקרובת עכומ"ז שעבודתה בלולב להעבירו לפניה או נזרקה בו הלא בכה"ג לא נאסר הלולב ורש"י פי' דמ"ש רבא ואם נטל כשר ואע"ג דאיסורי הנאה נינהו מצות לאו ליהנות ניתנו כו' הלא תקרובת עכומ"ז דהעברת לולב או זריקתו אינו נאסר הלולב דאנן בעינן זריקה המשתברת וכ"כ הרמב"ם פ"ג דין ד' וטי"ד סי' קל"ט. ואפשר לתרץ דזריקת לולב חשיב זריקה משתברת שע"י הזריקה נפרדים עלי הלולב אמנם אכתי ק' מחלוקה האחרת שכתב רש"י שהעביר הלולב לפניה דבהעברת לולב לפני עכומ"ז לא נאסר הלולב כיון דלא הוי כעין עבודת פנים וצ"ע:

תוס' ק"ל לפירש"י בשינוי דגמ' דמשני דמתני' איירי באשירה דמשה דאין לה ביטול כלומר ומ"ש רבא לולב של עכו"ם לא יטול מיירי בעכו"ם דעכו"ם דכיון דיש לה ביטול אע"ג דלא בטלו יצא כמ"ש התוס' בתירוץ הראשון והשתא ק"ל לדעת רש"י דמפרש מימרא דרבא בתקרובת עכומ"ז היכי אמרי' דאם נטל לולב יצא הלא קי"ל בר"פ ר"י דף ן' דתקרובת עכומ"ז אין לו ביטול עולמית וכ"כ הרמב"ם פ"ח דין ט' וי"ד סי' קל"ט וכן אמרו בפ' מצות חליצה דף ק"ג א"ר סנדל של עכומ"ז כו' של תקרובת עכומ"ז כו' ופירש"י של תקרובת עכומ"ז שהקריב ומסרוהו לפניו לשם דורון וקי"ל תקרובת עכומ"ז אין לה ביטול עכ"ל הרי בהדיא דסנדל של תקרובת כתותי מכתת שיעוריה וא"כ אמאי לא נימא ה"נ דתקרובת דלולב שהעבירו לפניה או נזרקה בו לית ליה ביטול ואמאי קאמר רבא אם נטל יצא ואפשר לתרץ דמ"ש רש"י דרבא מיירי בתשמישי עכומ"ז או בתקרובת עכומ"ז היינו לדעת המקשה דפריך ממתני' ארבא דס"ד דמקשה דרבא איירי אפילו בלולב דתקרובת דאין לו ביטול אם נטל יצא ולכך הוה ק"ל ממתני' וכדמשני דמתניתין איירי באשרה דמשה ע"כ לפרש מימרת רבא דלולב של עכומ"ז לא איירי אלא בתשמישי עכומ"ז דיש להם ביטול לא בתקרובת עכומ"ז דאין לו ביטול ומיהו ק"ל היכי ס"ד דמקשה דרבא איירי בלולב של תקרובת עכומ"ז הלא רבא גופיה אמר בפרק מצות חליצה דסנדל של תקרובת עכומ"ז חליצה פסולה דאין לה ביטול. עוד ק"ל אההיא דסנדל של תקרובת עכומ"ז דמשמע מדברי רש"י דהיינו שהביאו מנעל לתקרובת עכומ"ז וזה אינו דהא קי"ל דאין תקרובת נאסר אלא תקרובת כעין פני' כמו שהוכחתי לעיל מההיא דזרק מקל לפניה וראיתי בהרמב"ם פ"ד דהלכות יבום דין ך' דכתב ה"ה ז"ל ופי' סנדל של תקרובת עכומ"ז כגון שזבח בהמה לפניה ועשה מנעול מעורה וכו' עכ"ל הנה ודאי מ"ש בפי' סנדל של תקרובת עכומ"ז הוא יציב ונכון אך מ"ש וכן מתבאר מדברי רבינו וכו' ראיה זו איני מכיר דטעמא דההיא הוי משום דהוי תשמישי עכומ"ז והתם לא איירי שהביאו לה דורון ותקרובת מסנדל ודו"ק:

תוס' ד"ה של אשירה פסול בסוף כיסוי הדם כו'. דע דהתם בס"פ כיסוי הדם הכי איתא איתיביה שופר של עכומ"ז לא יתקע בו מאי לאו אם תקע לא יצא לא אם תקע יצא לולב של עכומ"ז לא יטול מאי לאו אם נטל לא יצא לא אם נטל יצא והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא, והנה התוס' קבעי קושיתם על הקושי' הב' דפריך והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא דאמאי לא פריך ממתני' דקתני של אשירה פסול ועל קו' זו תירצו שפיר דניחא ליה לאתויי משום דאסיק מעיקרא גבי לולב ושופר תקע יצא נטל יצא. אמנם ק"ל אעיקרא דמלתא בקושיא קמייתא דקאמר איתיביה שופר כו' אמאי פריך מהברייתא ליפרוך ממתני' דקתני של אשירה פסול אלמא מצות ליהנות ניתנו ואם היו מקשים התוס' קושיא זו לא מתרצא בתירוצם ולזה י"ל דבקו' קמייתא הדבר פשוט דניחא ליה לאותובי מברייתא לאשמועינן אגב אורחיה פי' דברייתא דה"ק אם תקע ואם נטל לא יצא וכשהתרצן דחה לו דפי' דברייתא הוי תקע יצא נטל יצא אז ניחא למקשה לאותויי מברייתא אחריתי לסתור פי' התרצן בין בשופר בין בלולב זה נ"ל בכוונת התוספות ודברי ס' מאיר עיני חכמים אינם מחוורים אצלי יע"ש ודוק:

תוס' ד"ה באשרה דמשה כו' דהנהו בעכו"ם דעכו"ם כו'. וק"ל אמאי דחק לת' דרבא איירי בעכומ"ז של עכומ"ז והלא משכחת לה אפי' בעכומ"ז דישראל וכדתנן פ' ר"י עכומ"ז של עכומ"ז אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד וכ"כ הרמב"ם פ"ז דין ד' וטי"ד ר"ס קל"ט וא"כ מ"ש רבא לולב של עכומ"ז אם נטל כשר משכחת לה בעכומ"ז דישראל שלא עבדה י"ל דבעכומ"ז דישראל שלא עבדה פשיטא דיצא דהרי לא נאסרה ואפילו למ"ד מצות ליהנות ניתנו יוצא י"ח ותו דאפשר דאפי' לכתחלה יכול ליטלו לכך מוקי לה בעכומ"ז דעכומ"ז ואע"ג דלא בטלה מ"מ כיון דיש לה ביטול יוצא י"ח ולאו נהנה מעכומ"ז הוא משום דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו:

כתבו עוד וא"ת עכומ"ז דעכומ"ז כו' ק"ל וכי הגביהה וקנאה ישראל מאי הוי והלא כיון דלא עבדה ישראל אין לה דין עכומ"ז דישראל דאין לה ביטול וא"כ יכול הישראל לקרות לעכומ"ז שיבטלנה. י"ל דכיון דהיתה מתחלה עכומ"ז דעכומ"ז כיון דאגבהה ישראל ע"מ לזכות בה נאסרה מיד ואין לה ביטול וההיא דתנן עכומ"ז של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד מיירי דישראל עשה עכומ"ז אך קשה מנ"ל לפרש דלולב זה הוא של הפקר ומדאגבהה קנייא לימא דמיירי בלולב דעכומ"ז דלא אפקרי' ואע"ג דאגבהה ישראל לא קנו לה כיון דעכומ"ז לא אפקריה והו"ל עכומ"ז דעכמו"ז י"ל דמשמע להו לתוס' דבלולב של הפקר איירי דאם לא כן לא היה העכומ"ז מניח לולבו שיבא ביד ישראל שיעשה בו מצות נטילת לולב וא"ת אם בלולב של הפקר מיירי דעכומ"ז הפקיר לולבו אין לך ביטול גדול מזה וכדתנן פ' ר"י דף ג"ן עכומ"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת וטעמא משום דודאי בטלוה וכן נתבאר בי"ד סי' קמ"ו י"ל דהכא מיירי שהעכומ"ז אבד לולב של עכומ"ז ומצאו ישר' ובכה"ג דהוי אבידה לא אמרי' דבטלה וכדתנן ר"פ כל הצלמים המוצא שברי עכו"ם מותרים מצא תבנית יד או רגל אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד הרי דהמוצא עכומ"ז של נכרי מסתמא אינה בטלה וס"ל לתוס' דהכא מיירי דמצא לולב של עכומ"ז וכיון דיש לה ביטול אם נטל יצא ואהא הקשו וא"ת עכומ"ז דעכו"ם נמי מדאגבהה קנייא אך אכתי ק"ל דלוקמא דהכא מיירי בלולב של תשמישי עכומ"ז דעכו"ם דאפילו באו ליד ישראל יש להם ביטול כמ"ש הסמ"ג וטור י"ד סימן קמ"ו בשם הר"א דמשמשי עכומ"ז ונוייה אם באו ליד ישראל ואח"כ בטלם עכומ"ז מותרין י"ל דמשמע להו לתוספת דהכא לא מיירי במשמשי עכומ"ז אלא שהלולב עצמו הוא עכומ"ז דומיא דלולב דאשירה דמתני' א"נ אפי' במשמשי עכומ"ז כתב הש"ך י"ד ר"ס קמ"ו בשם הב"ח דאם זכה בהם ישראל זכיה גמורה כגון דמצאה אחר יאוש אין להם ביטול יע"ש ועיין מ"ש הר"ן בפרקין בשם הראב"ד ודוק:

כתבו עוד כגון שהגביהה ע"מ כו' משמע בהדיא מתוך דברי התוס' דלולב של הפקר ומציאה אם הגביהו על מנת שלא לזכות בו אינו יוצא בו בי"ט א' דלא חשיב לכם וק"ל מנ"ל דין זה אימא דלכם דקרא היינו למעוטי גזול או שאול דיש לו בעלים אבל לולב של הפקר ומציאה אחר יאוש דאין לו בעלים אפילו נטלו ע"מ שלא לזכות בו יצא ותו קשה מהו זה שהרגישו התוספות דהו"מ לשנויי דלולב אשירה דמתני' מיירי בעכו"ם דעכו"ם וטעמ' דפיסולא משום דנטלו ע"מ שלא לזכות בו ומיירי בי"ט א' א"כ הפיסול הוי משום דאינו שלו והך פיסולא הא תני לה ברישא לולב הגזול פסול וכ"ת הך דינא דפיסול דאינו שלו לא דמי ללולב הגזול דסד"א דוקא גזול פסול משום דיש לו בעלים אבל לולב של הפקר ומציאה שנטלו ע"מ שלא לזכות בו הו"א דיוצא כיון דאין לו בעלים ולפיכך אצטריך לאשמו' של אשירה פסול משום דאינו שלו א"כ דיש לחלק הך חלוקה תקשי לן אימא ה"נ דאדם יוצא בלולב של הפקר ומציאה אפילו ביום א' אע"גב דנטלו ע"מ שלא לזכות בו ולכם דקרא לא אתא אלא למעוטי גזול. י"ל דס"ל לתוס' דמשמעותא דלכם הוא שיהיה שלו וממעט קרא אפי' לולב של הפקר אם נטלו ע"מ שלא לזכות בו ויש להביא ראיה מהא דאמרי' לקמן גבי אתרוג של ערלה דבעי שיהא ביה דין ממון וע"ש בתוספת:

כתבו עוד ור"ת מפרש כו' אי"ל לפי' ר"ת מ"ט אינו יוצא י"ח בעכו"ם דעכו"ם ם קודם ביטול הלא רבא ס"ל בס"פ כיסוי הדם מצות לאו ליהנות ניתנו י"ל דס"ל לר"ת דעכו"ם דעכו"ם כל כמה דלא בטל' העכו"ם כיון דישראל אינו יכול לבטל' הרי היא עומדת לשרפה וכתותי מכתת שיעורה וכן אמרו בס"פ כ"ה תקע לא יצא נטל לא יצא משום דכתותי מכתת שיעורה ומפרש לה ר"ת בעכו"ם דעכו"ם וקוד' ביטול אלמא בעכו"ם דעכו"ם נמי כל כמה דלא בטל' כתותי מכתת שיעור' לדע' ר"ת אך ק' לפי' ר"ת מהא דס"פ כ"ה דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ואותבינן עלה שופר של עו"ג לא יתקע בו מאי לאו אם תקע לא יצא ומשני לא אם תקע יצא אלמא דמשום דמצות לאו ליהנות ניתנו אם תקע יצא וכיון דטעמא הוי משום דמצות לאו וכו' ע"כ מיירי קודם ביטול דלאחר ביטול אין השופר והלולב אסורים בהנאה וראיתי בהר"ן פרק כל הצלמים דף שס"ט ע"א דהזכיר טענה זו להוכיח דלולב דעוכ"ם דעכו"ם אפי' קוד' ביטול יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולע"ד יראה ליישב דעת ר"ת דהן אמת דבתחלת הסוגיא משמע דלולב דעו"ג אפי' קודם ביטול יצא משום דמצות כו' מכל מקום כשהקשו עוד מדתניא תקע לא יצא נטל לא יצא ותי' רב אשי דשאני לולב ושופר דשיעורא בעי' ועו"ג כתותי מכתת שיעורא לפי הך תירוצא ס"ל לר"ת דאפי' בלולב עכו"ם דעכו"ם קודם שבטלו שייך האי טעמא דכתותי מכתת שיעורא גם הטענה האחרת שכתב הר"ן שם מהא דאמרינן פ' ראוהו בית דין שופר של עו"ג לא יתקע ואם תקע יצא מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו בספרים דידן ל"ג האי טעמא אלא סתמא קתני לה וכן כתב מרן פ"ח דלולב דף רס"ה ודוק:

כתבו עוד ואפי' את"ל דשרי לכסות כו' לא דמי כיסוי לחליצ' כלומר דלענין כסוי לא חיישי' ממאי דמאיס כ"כ התוס' ס"פ כיסוי הדם ובפ' מצות חליצה דף ק"ד. וקשה אמאי בכיסוי לא חיישי' למיאוס דאתי מכח עו"ג הלא אמרי' פ' במה מדליקין דף כ"ב ושפך וכסה במה ששפך יכסה ולא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו וצ"ע כתבו עוד והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני בדעכו"ם וקיד' ביטול משו' דכשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ור"ת לא הבי' ראי' לדבריו מנ"ל דכשנקצץ נתבטל ואני אביא ראיה לדבריו מדתנן ס"פ כל הצלמים כיצד מבטלה לאשרה כו' נטל ממנה מקל או שרביט ה"ז בטלה כו' וכ"כ הרמב"ם ספ"ח דעכו"ם וטי"ד סי' קמ"ו וא"ת איך אפשר לומר דבנטל ממנה מקל או שרביט ה"ז בטלה הלא תנן פרק כל הצלמים גזל ממנה עצים אסורים בהנאה וכן כתב הרמב"ם פ"ז דעכו"ם דין י"ג וי"ד וטי"ד סי' קמ"ב י"ל דהא דתנן נטל ממנה עצים מיירי שהישראל קצץ עצים מהאשרה דישראל אינו מבטל עכו"ם והא דתנן כיצד מבטלה נטל למקל או שרביט ה"ז בטילה מיירי דהעכו"ם קצץ מהאשרה מקל דעכו"ם מבטל עכו"ם וכן מוכח בהדיא בסוגית הגמרא ס"פ כל הצלמים דמתני' דנטל מקל ה"ז בטלה איירי בעכו"ם יע"ש ועיין בתי"ט פ' כל הצלמים משנה זו ועיין בש"ך די"ד סי' קמ"ב ס"ק ב' יע"ש הרי נתברר דמ"ש ר"ת דמשנקצץ לולב מהאשירה ה"ז נתבטל דהיינו לומר כשקצצו עכו"ם ומסתמא העכו"ם קוצץ אותם משום דא"ר הונא דיגזזו העכו"ם יע"ש אך ק"ל דאכתי תקשי דנימא דמתני' איירי באשרה דהעכו"ם ומיירי שהישראל קצץ הלולב מן הדקל דלא נתבטל י"ל דמשמע ליה דאם האשירה דעכו"ם לא שכיח שיניח העכו"ם לישראל שיקצוץ לולב מאשירתו ומ"מ ק' מה הוקשה לו לר"ת ז"ל והא דמשני הכא באשרה דמשה ולא משני וכו' יתרץ כמ"ש התוס' לעיל דהטעם דמוקי לה באשירה דמשה משום דקתני דומיא דעיר הנדחת וראיתי בחדושי הלכות דעמד בזה ותירץ יע"ש אך ק"ל אמאי התוס' לא תירצו לפי' ראשון דהא דלא משני מתני' באשירה דעכו"ם ובי"ט א' משום דכשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל י"ל דזו היא עצמה כונת התו' דבמה שתירצו לדעת ר"ת יתורץ ג"כ לעיל א"נ י"ל דפירו' קמא לא ניחא ליה בהך שינוייא דכשנקצץ הלולב נתבטל דזהו דוקא אם קצצו עכו"ם אבל אם קצצו ישראל לא נתבטל כדפרישית והתוס' לפירוש' קמא רוצים לתרץ אמאי לא מוקי לה באשירה דעכו"ם וקצץ הלולב יש' ומיירי בי"ט א' ואע"ג דאמרי' לעיל דא"ר הונא שלא יגזזו הם ההדס דפסול משום גזול דקרקע אינה נגזלת היינו בקרקעות א"י או דח"ל דידעינן שהיו מישראל מתחלה אבל שאר ארצות אין לחוש ותי' דמוקי לה באשרה דמשה לפסול אפילו בי"ט ב' דומיא דעיר הנדחת וא"ת לדעת ר"ת דכתב דהא דלא משני מתני' באשרה דעכו"ם וקודם ביטול משום דכשנקצץ הלולב מהדקל נתבטל א"כ היכי משכחת לה מ"ש ס"פ כיסוי הדם לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל לא יצא י"ל דכבר תירצו התוס' פ' מצות חליצה דף ק"ד דההיא איירי שהלולב עצמו הוא של עכו"ם אבל לולב של אשירה משמע שנלקט מן האשירה יע"ש ולא היו צריכים לזה דאפי' תימא דההיא דכיסוי הדם מיירי שנלקט מהאשרה משכחת לה דלא בטיל כגון שנקצץ מאליו או קצצו ישראל דלא בטיל ומ"ש ר"ת דכשנקצץ נתבטל היינו דוקא כשקצצו עכו"ם כדפרישית ודוק:

כתבו עוד ובההיא דראוהו ב"ד ק' טפי כו' וע"כ צריך וכו' כונת דבריהם דבתחלה הקשו לפירוש ר"ת אמאי לא מחלק בראוהו ב"ד בשל עכו"ם גופיה בין קודם ביטול לאחר ביטול ושוב תירצו קושיא זו במ"ש וע"כ צריך לאוקמה לאחר ביטול כו' כלומר ואף בלא פי' של ר"ת ע"כ צריך לאוקמה לאחר ביטול כפי' ר"ת לפי מ"ש ברוב ספרי' ור"י כו' ושוב דחו תי' זה במ"ש ומיהו צ"ל ומ"מ רבא גריס ולא ר"י כו' וא"כ הדרא קו' לדוכתא דלפירוש ר"ת ק' דבשל עכ"ו גופיה היה יכול לחלק בין קודם ביטול לאחר ביטול זו היא כונת התוס' ולע"ד נראה דיש ליישב לפי' ר"ת דלעולם ר"י גרסי' ולא רבא ומאי דמפרש טעמא גבי עיר הנדחת משום דכתותי מכתת שיעורא ולא אמר טעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו קושטא דמלתא קא' דעיר הנדחת כתותי מכתת שיעורא ואדרבה אם היה אומר טעמא משום דמצות וכו' הי"ל להקשות ל"ל הך טעמא דבמחלוקת שנויה והלא אפי' למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו שופר של עיר הנדח' פסול משום דכתותי כו' ודוק:

כתבו עוד ומיהו קשה דבפרק כל הצלמים כו' הנה לשון ומיהו הוא מגומגם קצת והיל"ל וע"ק כו' ומכל מקום בעיקר קושייתם י"ל דאין כאן קו' לפי' ר"ת דמאי דמיבעיא ליה לר"ל פשיט' ליה לרבא ואע"ג דפשיט ליה התם מר' יוחנן ודחי ליה היה רוצה לפשוט לר"ל מדברי ר' יוחנן דהוא רבו אבל מרבא דהוא אחרון לא בעי למפשט לר"ל וכ"כ התוס' פ' מצות חליצה דף ק"ד ואפשר דהתו' דהכא אין כונת קושיתם אמאי לא פשיט בעית ר"ל מדברי רבא אלא כונת קו' היא איך רבא מלאו לבו להקל ולומר אם נטל יצא אלמא אין דיחוי אפי' לקולא והוא דבר שנסתפקו בו הראשונים ר"ל דהוא מאמוראי קמאי וכן מוכיח מסוף דברי התוס' דבור זה דהקושי' היא כלפי רבא איך מיקל בדבר שהראשונים נסתפקו בו אמנם ק"ל אמאי לא תירצו דר"ת יאמר דל"ק לרבא איך מיקל לומר אין דיחוי במצות בדבר שנסתפק בו ר"ל דרבא ס"ל כלישנא קמא דפ' כל הצלמי' דבעית ר"ל הוי אם יש איסור בנעבד במחובר במצוה כמו גבי גבוה או דלמא כו' י"ל דס"ס תפשוט בעיא זו מרבא דהא רבא אמר אם נטל לולב של עכו"ם יצא ומיירי לאחר ביטול לפי' ר"ת ואם איתא דמצוה יש לו דין גבוה הול"ל דאינו יוצא דנעבד לגבי גבוה אפילו ביטלו אין לו תקנה הלכך עכ"ל לפי' ר"ת דרבא ס"ל דר"ל לא נסתפק אם מצוה דומה לגבוה דפשיטא ליה לר"ל דמצוה לאו כגבוה דמי ובעית ר"ל אינה אלא לענין דיחוי כלישנא דרב דימי והך בעיא לא מפשטא מדרבא דרבא איירי כשביטלה מעי"ט דלא הוי דיחוי והא דמיבעי' ליה לר"ל דיש דיחוי הוא כשבטלה בי"ט כמו שתירצו התוספת ובמ"ש ומיהו י"ל דהא דיצא כשבטלה מעי"ט שייך ללולב ולשופר ק' בסנדל של חליצ' מאי איכא למימר הא כל יומא זמניה הוא י"ל כיון דאינה חולצת יבמה זו אלא לאחר ג' חדשים משום הבחנה יבטל הסנדל בתוך ג"ח והו"ל כאלו ביטל הלולב מעי"ט ודוק:

כתבו עוד וללישנא קמא דפ"ק דעכ"ום כו' ט"ס יש כאן וצ"ל וללישנא קמא דפרישית דעכ"ום דעכו"ם אפילו בלא ביטול יוצא כו' וכונתם להקשות לפי' הא' דפירשו ריש דבריהם דהא דקתני לא יצא בעכ"ום דישראל דאין לה ביטול והא דקתני יצא הוא בעכ"ום דעכו"ם אפילו בלא ביטול יוצא כגון בי"ט ב' דלא בעי לכם קשיא דהתם פ' כל הצלמים שבעיית ר"ל באשירה דעכו"ם מיירי דיש לה ביטול ואפ"ה משמע דלא יצא אפי' אחר ביטול מדחשיב ליה דחוי וא"כ ק' דתפשו' מדרבא דאפילו קודם ביטול לא חשיב דחוי ויוצא וכ"ש לאחר ביטול וכ"ש דבעית ר"ל דהתם הוא בי"ט א' דהמצוה היא דאורייתא וקודם ביטול פשיטא דאינו יוצא ממ"נ אם זכה בו הרי הוא עכ"ום דישראל דכתותי מכתת שיעורא ואם נטלו ע"מ שלא לזכות בו אינו יוצא דאינו שלו ובי"ט א' בעינן לכם והבעיא היה בי"ט א' אחר ביטול אי חשיב דחוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול ובעיא זו לא מפשטא מדרבא דרבא לא אמר אם נטל יצא אפילו קודם ביטול אלא בי"ט ב' מדרבנן א"כ אם נפרש בעית ר"ל דהטעם דמספקא ליה אי הוה דחוי הוא לפי שלא היה שלו קודם ביטול א"כ מי שנתנו לו לולב בי"ט א' לא יצא משום דהוי דחוי דלא היה שלו קודם שנתנוהו לו זה ודאי אינו עולה על הדעת דמשום הא חשיב דחוי וכיון שכן אין לפרש דבעית ר"ל הוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול וחזרו וכתבו ואע"ג דלא דמי כולי האי וכו' כלומר ואע"ג דאכתי י"ל דלעולם בעית ר"ל אי הוי דחוי טעמא הוי לפי שלא היה שלו קודם ביטול ומ"מ לא נוליד מזה א"כ מי שנתנו לו לולב בי"ט א' לא יצא משום דיש לחלק דשל עכ"ום חשיב דחוי יותר קודם ביטול שאין תקנה בשום ענין לשום אדם משא"כ מי שנתנו לו לולב בי"ט א' לא חשיב דחוי משום שלא היה שלו קודם המתנה דהא מיהא לולב זה היה כשר לבעליו והרי יש לו תקנה בשום ענין ודחו התוספת זה ואמרו מ"מ כיון דמשום איסור עכ"ום דאיכא השתא לא מיפסיל אחר ביטול אין לנו לחושבו דחוי מחמת שאינו שלו קודם ביטול וכיון שכן חזר הדין דבעית ר"ל דבעי באשירת עכו"ם שבטלה אם יש דיחוי או לא טעמא הוי משום איסורא דעכ"ום וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דהתם בעי ר"ל אפי' אחר ביטול אם יש דיחוי ולא אפשיטא והכא אמר רבא אם נטל לולב של עכ"ום יצא אפי' קודם ביטול ולא חשיב ליה דחוי אפילו שהוא עכ"ום ובודאי דזו היא קושי' עצמית לפי' א' שכתבו התוספת דמ"ש רבא אם נטל יצא מיירי בעכ"ום דעכו"ם וקודם ביטול:

וראיתי בס' חדושי הלכות דהרגיש על התוספת דפר' מצות חליצה דכתבו שם הפי' הא' דבעכ"ום דעכו"ם יוצא אפי' קודם ביטול ואח"כ כתבו דרכו של ר"ת דבעכ"ום דעכו"ם יש חילוק בין קודם ביטול לאחר ביטול והקשו על פי' ר"ת כיון דבבטלה איירי רבא מאי קא מיבעיא ליה לר"ל תפשוט מדרבא כו' משמע דלפירו' קמא ניחא להו והיכי ניחא להו אדרבה לפי' קמא הקושי' היא יותר עצמית כמו שהקשו כאן ולזה תירץ הרב ואפשר דהתוספת דפ' מצות חליצה ניחא להו לפי' קמא כמ"ש התוספת פר' כל הצלמים דף מ"ז ע"א דמלתיה דרבא איירי קודם ביטול ובדיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ור"ל מיבעיא ליה התם אחר ביטול מי מאיס לכתחלה או לא עכ"ל והכא מיאנו בזה והיינו ממ"ש דמשמע דלא יצא מדחשיב ליה דחוי כו' ודוק עכ"ל ודבריו לכאורה הם תמוהים דהמעיין בדברי התוספת דפרק כל הצלמים דף מ"ז ד"ה מי מאיס כו' יראה דמ"ש שם התוספות דר"ל אית ליה שפיר דרבא כו' היינו כלישנא קמא דהתם דבעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה דמיירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו דלא מתסר לגבי הדיוט אלא לגבי גבוה לדעת רבנן ומיבעיא ליה אי מאיס לגבי מצוה כמו לגבי גבוה או לא לגבי בעיא זו הוא דאמרו התוספת דבעית ר"ל לא מפשטא מדרבא דרבא מיירי בלולב שהוא עכ"ום אף לגבי הדיוט ולכתחלה לא יטול אבל ר"ל מיירי בלולב שאינו עכ"ום לגבי הדיוט והו"ל כמו עכו"ם לאחר ביטול ובכה"ג מיבעיא ליה מי מאיס לכתחלה או לא אבל קושי' התוספת דהכא ודפרק מצות חליצה היא כלישנא בתרא דפרק כל הצלמים דבעיית ר"ל הויא באילן שנטעו לשם עכ"ום דהוא אשירה ואסירא להדיוט ואחר כך ביטלה ובהא בעי אם יש דיחוי או לא ובהך בעיא ודאי אי אמרינן יש דיחוי היינו לומר דאפי' בדיעבד לא יצא ואהך בעיא הוא דקשה טובא דתפשוט מדרבא דאמר דבעכ"ום דעכו"ם דאסירא להדיוט ואפילו קודם ביטול אם נטל יצא וכ"ש לאחר ביטול ויש לדחוק ולומר דודאי לא נעלם מהר"ב חדושי הלכות דמ"ש התוספת פ' כל הצלמים הוא ללישנא קמא דבעית ר"ל דהתם מ"מ ס"ל להרב ז"ל דכשם דתירצו התוספות לבעיא קמייתא דר"ל דהבעיא היא לכתחלה מי מאיס או לא ה"נ יש לתרץ לגבי בעיא הב' אם יש דיחוי הוא לומר מי מאוס לכתחלה אחר ביטול וזה אינו יכול לפשוט מרבא דרבא דאמר לא יטול לכתחלה היינו קודם ביטול וע"כ צ"ל דזו היא דעת התוספת בפרק כל הצלמים דאל"כ אמאי לא הקשו בבעיא הב' דר"ל אמאי לא פשיט מדרבא אלא ודאי דהתוספת סוברים דמה שתירצו לבעיא קמייתא דר"ל דמיירי לענין לכתחלה ה"נ יש לתרץ לגבי בעיא הב' אם יש דיחוי ויש לרמוז זה בדברי התוספות דפרק כל הצלמים במה שכתב אבל הכא מיירי אחר בטול כו' וקשה דבעיא קמייתא אינה אחר ביטול אלא קודם ביטול באילן שנטעו ולבסוף עבדו אלא דאמרו דמיירי אחר ביטול לרמוז שהם מתרצים גם לגבי בעיא הב' דאם יש דיחוי דמיירי אחר ביטול הבעיא היא ע"י דיחוי לכתחלה או לא ודוק אבל תוס' דידן לא ניחא להו לפרש דבעיא הב' דר"ל אם יש דיחוי הוי מי מאיס לכתחלה דזה ודאי הוא משא כבד לא תוכל האר"ש שאתו דודאי אי אמרינן יש דיחוי הוא אפי' בדיעבד כמו גבי קרבנות ואפילו לגבי בעיא א' דר"ל דהתם דבעי באילן שנטעו ולבסוף עבדו מי מאיס לגבי מצוה כמו לגבי גבוה לא ניחא לתוספ' דידן דבעייתו הוא לכתחלה דהא אי מצוה דומיא כמו לגבי גבוה הוי פסול אפילו בדיעבד דלגבוה ודאי אפי' בדיעבד פסול כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן פ' כ"ה דף שפ"ט ע"ש יע"ש ודוק:

כתבו עוד ונראה לפרש דרבא שרי כו' איכא למידק טובא דמה הרויחו בפירוש זה דנהי דבעיא דר"ל אם יש דיחוי לא מפשטא ממ"ש רבא הכא אם נטל לולב של עכומ"ז יצא דרבא איירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו דלא חל שם איסור אשירה ועכומ"ז להדיוט מ"מ אכתי תפשוט בעית ר"ל דאין דיחוי ממ"ש רבא פר' ראוהו ב"ד תקע בשופר של עכו"ם יצא ומיירי בעכו"ם דעכו"ם וקודם ביטול וכן תפשוט ממה שאמר רבא בפרק מצות חליצה בסנדל של עכומ"ז חליצתה כשרה ומיירי בעכומ"ז דעכו"ם וקודם ביטול כמו שכ' התוס' ריש דיבור זה הרי לדברי רבא אפילו בעוד השופר והסנדל של עכומ"ז כשר למצוה ולא הוי דחוי כל שכן באילן שנטעו לשם עכומ"ז ואחר כך ביטלו פשיטא דלא הוי דחוי ואם נאמר דהתוספות השתא בסוף דבריה' חזרו בהם וס"ל דרבא לא אמר אם תקע יצא ובסנדל של עכומ"ז חליצתה כשרה אלא אחר ביטול כדברי ר"ח אם כן למה החרידו כל החרדה לפרש פירוש חדש לאוקמי פירש הסוגיאות בג' מיני אשרות יניחו פירוש הסוגייאות כדמעיקרא ול"ק אמאי לא פשיט בעיית ר"ל מדרבא דרבא מיירי כשבטלה מעי"ט כמ"ש התוספות לעיל לדעת ר"ת אלא ודאי משום דהתוספות לא חזרו בהם ממ"ש בריש דבריהם דמ"ש רבא אם תקע יצא וחליצתה כשרה דמיירי בעכומ"ז דעכו"ם וקודם ביטול משום דמצות לאו כו' וכ"כ בהדיא בס' מאיר עיני חכמים יע"ש וכיון שכן ק"ל טובא דאכתי ק' דתפשוט בעית ר"ל דאין דיחוי מדא"ר אם תקע יצא וחליצתה כשירה ויש לומר ההיא דשופר וסנדל מוקי ליה בהשתחוה לבהמה דב"ח לא אסירי להדיוט ועשה שופר מקרניה וסנדל של חליצה מעורה דאע"ג דלגבוה אסור למצוה שרי כמו הדיוט אך למ"ש בס' עיני חכמים קשיא ואפשר בדוחק לומר דהתוספות חדשו השתא דמאי דבעי ר"ל אם יש דיחוי או לא יש להרגיש ולדייק אמאי לא בעא ר"ל בעייתו בלולב שהוא עצמו עכומ"ז או תשמישי עכומ"ז ואח"כ בטלוהו אם יש דיחוי או לא ואמאי נקט בעייתו באשירה דהיינו אילן שנטעו מתחל' לשם עכומ"ז דהוי מידי דלא היתה לה שעת הכושר מעולם דמשעת נטעיה היה נעבד אלא ודאי דעד כאן לא איבעיא לר"ל אלא באשרה שהיא דחוייה מעיקרא דיחוי גמור דלא היתה לה שעת הכושר בכה"ג אם בטלה אחר כך מיבעיא ליה אם יש דיחוי או לא ובעי למפשטא מההיא דכסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסותו דהוי נראה ונדחה בשעה שכיסהו הרוח וחזר ונר' כשנתגלה אלמא אין דיחוי כל שכן בדחוי מעיקרא דלא היתה לו שעת הכושר ודחו דשאני התם דאי אמרת אין דיחוי הוא לחומרא דחייב לכסות אבל הכא אם אמרת אין דיחוי הוא קולא ובעיין לא אפשיטא וליכא למפשטה מדאמר רבא תקע בשופר של עכומ"ז יצא ואפילו קודם ביטול משום דמצות וכו' דשאני התם דהשופר קודם שנעשה עכומ"ז או תשמישיה היה לו שעת הכושר וכשנעשה עכומ"ז לא נדחה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באילן שנטעו לשם עכומ"ז להיות נעבד דמעולם לא היתה לו שעת הכושר בהא דוקא מיבעיא לר"ל אם יש דיחוי ולא אפשיטא ויש רמז לזה בדברי ה"ה ז"ל רפ"ח דלולב יעו"ש ודוק:

כתבו עוד מיהו ללישנא קמא וכו' אלא רבא ס"ל כו' אבל בהא פשיטא ליה דיצא כלומר משום דמצוה לאו כגבוה דמי אלא כהדיוט דמי ומאי דשרי להדיוט שרי לענין מצוה ומכאן מוכח מאי דכתיב לעיל דכונת קושי' התוס' כשהקשו תפשוט בעייה ר"ל מדרבא. כוונת הקושית היא כלפי רבא איך פשיטא ליה להקל דבר שנסתפק בו ר"ל דהוא מאמוראי קמאי ולכן תרצו דרבא ס"ל דר"ל לא נסתפק אלא אם יש דיחוי אצל מצות והך בעיא לא אפשיטא ודוק העולה מכל הנז' דדעת התוס' הוא דהא דאמרי' תקע בשופר של עכומ"ז יצא מיירי בעכו"ם ואפי' קוד' ביטול וכן חליצ' בסנדל של עכו"ם דעכו"ם קודם ביטול חליצתה כשירה אבל גבי לולב של עכומ"ז דעכו"ם אינו יוצא קודם ביטול א' דבעינן לכם אבל בי"ט ב' יוצא והיינו דוקא בלולב שהוא עצמו עשאוהו עכומ"ז בתלוש או תשמישי עכומ"ז אז אינו יוצא בי"ט א' קודם ביטול אבל אם היה הדקל מדקל שנטעו ואח"כ השתחוה לו אם נטלו יצא אפי' בי"ט א' דלא חל עליו שם עכומ"ז לגבי הדיוט וה"ה לגבי מצוה ואם היה הדקל שנטעו מתחילה לעכומ"ז אם היא עכומ"ז של ישראל אין לו תקנה עולמית דכתותי מכתת שיעוריה ואם הוא מדקל דאשירה ואח"כ בטלה מיבעיא לן אי יש דיחוי כיון דלא היה לה שעת הכושר מעולם דמשעת נטיעה היה אשירה והך בעיא לא מפשטא מהא דתקע בשופר של עכו"ם דעכו"ם דיוצא אפילו קודם ביטול דשאני התם דהיתה לו שעת הכושר לשופר זה קודם שעשאוהו עכו"ם הלכך אפי' עשאו עכו"ם דעכו"ם ולא בטלה אם תקע בו יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו כנ"ל וכ"ת א"כ דבעיית ר"ל באשירה שבטלה אם יש דיחוי הוא משום דלא היתה לו שעת הכושר דמשעת נטיעה היה עכומ"ז א"כ מאי פרכי התוס' בסוף דבריהם וא"ת תפשוט דאין דיחוי ממתניתין דענפיו מרובין וכו' דלמא שאני התם דהיה לו שעת הכושר דקודם דאשחור ענביו היה כשר יש לומר דמתני' סתמא קתני ואם מיעטן כשר אפילו דאשחור ענביו קודם שיצאו עליו הדם והוי דחוי מעיקרו לגמרי שלא היה לו שעת הכושר מעול' ואפילו הכי קתני ואם מיעטן כשר ותרצו דשאני התם דבידו לתקן וכו' זה נ"ל בדעת התוספת ז"ל ודוק:

והטור סי' תרמ"ט כתב וז"ל ושל עיר הנדחת ואשירה של יש' פסול אבל של עכומ"ז לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא מיום א' ואילך דלא בעינן לכם עכ"ל הנה ברור דדעת הטור כדעת התוס' דבעכומ"ז דעכו"ם יוצא אפי' קודם ביטול לאפוקי פר"ת דס"ל דאינו יוצא אלא לאחר ביטול ומדקדוק לשון הטור דכתב דאשירה של יש' פסול ושל עכומ"ז יוצא מיום א' ואילך משמע דלולב דאשירה דעכומ"ז דהיינו שנטעו לשם עכומ"ז וקצץ הלולב הישר' מן הדקל דלא נתבטלה האשיר' ונטלו ע"מ שלא לזכות בו יוצא בו וק' היאך יוצא בו הלא אפי' באשירה שבטלה איבעיא לר"ל אם יש דיחוי ולא אפשיטא בלולב דאשירה דלא נתבטלה ואפשר לומר דהטור סבירי ליה דבעית ר"ל אם יש דיחוי ואפילו לכתחלה יטול אותו או דלמא אין דיחוי לענין שלכתחלה לא יטול אותו אפילו קודם ביטול אבל אם נטלו יצא אפילו קודם יטול וזה עולה כמ"ש לעיל בשם הרב חדושי הלכות שכתב בפרקין לפרש דברי התוספות דפר' מצות חליצה כמ"ש לעיל באריכות:

וק"ל על הטוא"ח סי' י"א שכתב המשתחוה לבהמה צמרה פסולה לציצית וזו היא בעיא דר"פ פ' כל הצלמים דף מ"ז בעי ר"פ המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת ואמרו שם דאי האי תכלת הוא דציצית היינו בעייא דר"ל כלו' לישנא קמא דבעי' ר"ל אם יש איסור נעבד לגבי מצוה כמו לגבי גבוה או דלמא מצוה כהדיוט דמייא ומאי דשרי להדיוט שרי לענין מצוה או לא ולא אפשיט' בעיין ופסקה הטור לחומרא והשתא יש להקשות על הטור מה שכתב דלענין משתחוה לבהמה פסק דצמרה פסול לציצית משום דמצוה דמייא לגבוה דפסול נעבד לגבי גבוה וגבי שופר ולולב של עכומ"ז וסנדל של עכו"ם דעכו"ם יוצא בהם ואפי' קודם ביטול והלא מצוה דמיא לגבוה ואפשר היה לתרץ ולומר דע"כ לא איבעי לן אם מצוה דמיא לגובה אלא בנעבד גופיה כגון משתחוה לבהמה אבל בתשמישי נעבד אין להחמיר כמו לגבי גבוה ושופר וסנדל של עכומ"ז דהכשיר הטור אפילו קודם ביטול נפרש דבריו דאיירי בתשמישי עכומ"ז אמנם ז"א נכון בעיני דמה לי תשמישי עכומ"ז מה לי עכו"ם גופיה דהא לגבי גבוה נעבד וכל מה שעליו אסורים לגבוה כדתנן ר"פ כל הצלמים ופסקו הרמב"ם פ"ד דאיסורי מזבח דין ו' ותו דהרי כתבתי דמדקדוק לשון הטור דקא' אשירה של יש' פסול אבל של עכו"ם לא יטול משמע דלולב דאשירה דעכומ"ז הוא מתיר לגבי מצוה ומ"ש מצמר בהמה ואין לומר הא דמתיר הטור נעבד גבי מצוה היינו בי"ט ב' אבל בא' דהוא מן התורה לא יתיר דזה ודאי אינו דהמדקדק לשון הטור יראה דפיסולא די"ט א' הוא משום דאינו לכם הא לאו הכי היה כשר דלגבי מצוה לא פסיל נעבד ונפקא מדבריו דאם ביטל הלולב של אשירה קודם י"ט יוצא בו בי"ט א' ולא פסל נעבד לגבי מצוה וזה הפך מה שפסק דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית דפסול נעבד לגבי מצוה כמו לגבוה גם אין לומר דנעבד דאסור לגבי גבוה וה"ה לגבי מצוה הוא בנעבד דישראל אבל נעבד דעכומ"ז שרי לגבי גבוה זה ודאי אינו. דמה לי נעבד דיש' מה לי נעבד דעכומ"ז וכן יש להוכיח בהדייא בריש אין מעמידין דנעבד דעכומ"ז אסור לגבי גבוה דלוקחים בהמה לקרבן ולא חיישינן לנעבד דאם איתא דפלחא לה הוה מזבין לה. ויש מי שרצה לומר דהא דאמר הטור המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית מיירי בעכומ"ז דיש' דכתותי מכתת שיעורא או אפילו תימה בעכומ"ז דעכו"ם והוי קודם ביטול כגון שגזז הצמר הישראל דישראל אינו מבטל עכומ"ז דעכומ"ז ונטלו ע"מ שלא לזכות בו והפיסול הוי משום דאינו שלו ובציצית בעינן לכם דהראיה עשאה מצמר גזול פסולה כדאיתא פ"ק דסוכה דף ט' ופסקה הטור שם. ומשום הנך טעמי הוא דפסק הטור המשתחוה לבהמה צמרה פסולה לציצית ולא אסר מטעמא דיש איסור בנעבד לגבי מצוה כמו לגבי גבוה ותירץ זה הוא טעות משום דהרי קי"ל דנעבד דבע"ח אינו אסור להדיוט אלא לגבי גבוה וא"כ אפי' יש' שהשתחוה לבהמתו מותר ליהנות ממנה ולא אסירא אלא לגבוה ואין שום צד לומר המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אם לא שנאמר דמצוה דמייא לגבוה וכן מתבאר מדברי הב"י דכתב שם המשתחוה לבהמה וכו' דהוא בעייא דלא אפשיטא וכו' כלומר דאיבעיא לן התם אם יש נעבד לגבי מצות כמו לגבי גבוה וכיון דכן קשה מ"ש דלענין ציצית פסול נעבד לגבי מצוה כמו לגבוה אע"ג דשריא להדיוט ולענין שופר ולולב וסנדל של עכומ"ז מכשירינן אע"ג דהם עצמן עכומ"ז ואסירי להדיוט:

ושוב אחר החיפוש ראיתי בשה"ג פ' כל הצלמים דהקשה על מ"ש הרמב"ם פ"ח מה' עכומ"ז דהעכומ"ז העובדים האילנות הנטועים וכו' ותירץ ב' תירוצים ובס' כה"ג סי' נ"א העתיק קו' זו על הטור וכתב התרוצים הנז' יעו"ש ותמה אני על התרוץ הב' שכתב דטעמו הוי משום דמאיס לגבי מצוה כמו לגבי גבוה ולא הרגיש דזה א"א דהרי הם מכשירים שופר ולולב וסנדל של עכומ"ז אע"ג דאסור לגבי הדיוט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כ"ש דיש להכשיר למצוה מידי דשרי להדיוט גם התירוץ הא' דמיירי בצמר שגדל בה בזמן שהיתה נעבדת דאז אסור להדיוט אינו נכון דהא שופר ולולב דהוא עכומ"ז דעכומ"ז מכשירין אותו קודם ביטול אע"ג דאסור להדיוט באופן דגם דברי השלטי גבורים צ"ע ועיין בהר"ן פרק כל הצלמים דף שס"ט דכתב בשם הרמב"ן דהא דבעי ר"ל אם מצוה דמיא לגבוה לא קי"ל כותיה אלא כרבא דאמר תקע בשופר של עכומ"ז יצא אע"ג דלהדיוט אסור למצוה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע"ש ובשם הראב"ד כתב דמאי דבעי ר"ל אם מצוה דמיא לגבוה היינו לענין אי מאיס לכתחלה אבל לעולם בדיעבד מודה ר"ל דכשר דמצוה דמיא להדיוט ולא אסתפקא ליה לר"ל אלא לכתחלה אי מאיס או לא וכ"כ התוס' פרק כל הצלמים דף מ"ז ד"ה מי מאיס דר"ל אית ליה מ"ש רבא לולב של עכומ"ז לא יטול ואם נטל יצא יע"ש ובכן סלקו דברי הטור כהוגן דמ"ש המשתחוה לבהמה צמרה פסול היינו לומר שלכתחלה לא יעשה מאותו צמר ציצית ואם עשאו שלא ילבשנו ולא שייך התם אם לבש יצא ודוק:

כתב הרמב"ם פ"ח מלולב וז"ל ד' מינין האלו שהיה א' מהם מאשרה כו' ודברי הרמב"ם הללו תמוהים בעיני המפרשים כפי סוגית הגמרא א' ק' איך כתב באשירה אפי' בטלוה פסול אמאי פסול הרי היא מותרת להדיוט אחר הביטול דודאי באשירה דעכומ"ז מיירי דיש לה ביטול ואפ"ה פסל והתוספת והטור וכל המפרשים ס"ל דמ"ש בגמרא מתני' באשרה דמשה היינו באשרה דאין לה ביטול כגון אשרה דישראל אבל לולב דאשרה דעכומ"ז הכשירוהו קודם ביטול בי"ט ב' ואם נתבטלה קודם יו"ט יכול ליטול הלולב אפילו ביו"ט א' שנית ק' במ"ש היה א' מהם של עכומ"ז לא יטול ואם נטל יצא ולא חילק בין עכומ"ז דישראל דאין לה ביטול לעכומ"ז דעכומ"ז דיש לה ביטול וה"ה כתב ליישב דברי הרמב"ם ומרן בכ"מ הקשה עליו וכתב דרך אחרת וגם דבריהם קשים בעיני גם הל"מ האריך בזה ה' שופר יע"ש:

ולע"ד יראה דמ"ש הרמב"ם דאשרה אפי' נתבטלה לא יצא נפקא ליה ממה שכתב בפרק כל הצלמים דף מ"ז כי אתא רב דימי אמר באשרה שבטלה לולבו מהו למצוה קמיבעיא ליה לר"ל יש דיחוי או אין דיחוי ולא אפשיטא ונקטינן לחומרא וסבור הרמב"ם דאין לפשוט בעיא זו ממה שכתב לקמן גבי היו ענביו מרובות דאם מעטן כשר ש"מ אין דחוי במצות דשאני התם דהוא דיחוי דהיה לו שעת הכושר מעיקרא אבל אשרה דהוא אילן שנטעו לשם עכומ"ז דמשעת נטיעה היה עכומ"ז ולא היה לו שעת הכושר מעולם בהא דוקא מיבעיא לר"ל ולא אפשיטא ונקטינן לחומרא ויש רמז לדברי דאילן שנטעו מתחלה לשם עכומ"ז דין הוא שיפסל אפילו אחר ביטול טפי משאר עכומ"ז דעלמא בדברי ה"ה יע"ש ומ"ש בגמרא פרקין ושל אשרה פסול והא"ר לולב של עכומ"ז כו' ה"פ דס"ד דמקשה דכשא"ר אם נטל כשר מיירי בכל גוונא אפילו בלולב דעכומ"ז דישראל ואפילו בלולב דאשרה ומשני דמתני' איירי באשרה דמשה כלומר באשרה שהיא מן התורה דנטע האילן לשם עכומ"ז פיסולו הוא משום דלא היתה לו שעת הכושר מעולם ואפי' אחר בטול פסול משום בעיא דר"ל אם יש דיחוי במצות ומ"ש רבא אם נטל לולב של עכומ"ז יצא לא מיירי באשרה אלא שעשו הלולב עכומ"ז וס"ל להרמב"ם ז"ל דרבא מכשיר אפילו עכומ"ז דישראל משום דמצות כו' דהא סתמא קאמר לולב של עכומ"ז ובכל גוונא איירי חוץ מלולב של אשרה וכ"ת איך אפשר לומר דרבא מכשיר אפילו עכומ"ז דישראל הלא מסקי' בס"פ כיסוי הדם דאם נטל לולב של עכומ"ז לא יצא משום דכתותי מכתת שיעוריה י"ל דס"ל להרמב"ם דההיא איירי בלולב ושופר דעיר הנדחת בשביל דעומדת לשריפה כתותי מכתת שיעוריה אבל לולב ושופר שעשאוהו עכומ"ז אפילו עכומ"ז דישראל יוצא י"ח משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וס"ל להרמב"ם דעכומ"ז דישראל לא אמרינן בה כתותי כו' דאינה עומדת לשריפה כדין עיר הנדחת אלא דין עכומ"ז דישראל הוא דטעונה גניזה כדאמרינן פר"י דף נ"ב וכ"כ הרמב"ם פ"ח דעכומ"ז דין ט' יע"ש והתוס' בפרק מצות חליצה דף ק"ד כשאמרו דעכומ"ז דישראל מכתת שיעורא הוקשה להם וז"ל וא"ת אי בעכומ"ז דישראל מאי קאמר דמכתת שיעורא והלא טעונה גניזה וי"ל אין כתותי שיעורא גדול מזה עכ"ל והרמב"ם לא ניחא ליה בהך תירוצא אלא ס"ל דעכומ"ז דישראל טעונה גניזה ולא מקרי מכתת שיעורא אלא מידי דעומד לשריפה כגון שופר ולולב דעיר הנדחת דלא סגי בלא שריפה אבל בעכומ"ז במטיל לים סגי כמ"ש מרן י"ד סימן קמ"ז ומ"ש הרמב"ם פ"ח שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים כבר הקשה עליו הכ"מ שם ונ"ל דהוא ט"ס וכצ"ל שוחק וזורה לרוח או מטיל לים או אפשר דמשום חומרא דרבנן הצריך שריפה דמן התורה לא בעי שריפה אלא גניזה כדכתיבנא ודע דאף על גב דכתיבנא דהרמב"ם סבור דאפילו עכומ"ז דישראל לא מכתת שיעורא היינו דוקא עכומ"ז דקרא אשמועינן דאינו חייב לשורפה אלא טעונה גניזה אבל תקרובת עכומ"ז מודה הרמב"ם דמכתת שיעורא משום דתקרובת עכומ"ז אקצייה לשריפה כדקי"ל דמנעל של חליצה אם הוא של תקרובת עכומ"ז חליצתה פסולה כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות יבום ואין לתמוה דתקרובת עכומ"ז הוא חמור מעכומ"ז גופיה דהא אשכחן דעכומ"ז דעכומ"ז יש לה ביטול ותקרובת עכומ"ז דעכומ"ז אין לה ביטול כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם ז"ל ושוב מצאתי להרמב"ם ספי"א דפרה דין ו' אזוב של אשרה ושל ע"ה ושל עכומ"ז פסול ודבריו צ"ע' אמנם מה דק"ל על הרמב"ם הוא איך לענין שופר ולולב של עכומ"ז מכשיר בדיעבד למצוה ובענין משתחוה לבהמה פסק ה' ציצית דצמרה פסול ומשמע דטעמא הוי משום דמצוה דמיא לגבוה דפסיל ביה נעבד אפילו בדיעבד אע"ג דנעבד ב"ח שרי להדיוט מכל מקום לענין מצוה פסול א"כ שופר ולולב וסנדל יהיה פסול אפילו בדיעבד מהך טעמא ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף