עמק סוכות/סוכה/כז/ב
מ"ד האי אחריתא היא כו'. הריטב"א הביא גירסא מ"ד ליגזור דלמא אתי ליעבד סוכה רעועה מעיקרא קמ"ל ודחה זה דאיך ס"ד דמחייב בסוכה דאורייתא וניגזר דלא ליעבד משום גזירה רעועה דאתי למיעבד סוכה רעועה דאפי' תימא שכך מצוותה לר"א שלא לעשותה רעועה אלא שתהא קיימת לז' לאו מילתא דשכיחא הוא דליעבד רעועה כולי האי דלא חזי לז' כי היכי דניסרי בסוכה מה"ט ע"ש ומשמע דאם הי' שכיחא הי' ס"ד לגזור שלא יעשה סוכה ולבטלו ממצוה זו משום גזירה שיבטל מצות סוכה כשיעשה סוכה רעועה. וזהו כעין סברת הר' יונה ריש ברכות דבלא קרא ק"ש קודם חצות שוב אינו רשאי לקרות אף שמה"ת זמנה עדיין משום סייג כדי שלא יתעצל פעם אחרת מלקרות קודם עה"ש. והשאג"א (סי' ד') כ' דאינו סברא דמשום חשש ביטול מצות ק"ש פעם אחרת ואסרו חכמים לקרות כשזמנה עדיין ולא מצינו שיבטלו מצוה משום סייג רק מחשש שלא יבוא לאיסור אחר ע"ש באורך ומהריטב"א משמע לכאורה דשייך לגזור כה"ג וכהר' יונה. אך י"ל לגי' זו דהא דמסיק דקמ"ל דלא גזרי' הכי. באמת הוא מטעם שכ' השאג"א דל"ש לגזור לבטל מצוה זו מפני חשש דביטול הך מצוה גופי' פעם אחרת. ובמלא הרועים (ח"ש ערך מילתא דלא שכיחא ל"ג בה רבנן). הביא מהליכות אלי דרק כשאחד שכיח והב' ל"ש ל"ג כמו בריש ביצה דל"ג רבנן על בצים גמורות במעי אמן דלא שכיח אטו נולדה דשכיח אבל בששניהם ל"ש גזרי' בהו כמו דגזרי' ביצת נבלה שנמצא בה אטו ביצת טריפה שנמצא בה משום דשניהם ל"ש. וכתב דראייתו מב"ה דגזרו ביצת נבלה אטו ביצת טריפה כמש"ש התוס' (דף ו' ע"ב) בד"ה בצים. וא"כ ב"ש דפליג על ב"ה התם ס"ל דל"ש אטו ל"ש נמי ל"ג ע"ש. והכא דלא מיירי בסוכה רעועה מעיקרא דא"כ הא מעיקרא לא חזיא. וא"כ מה שנפלה הוא מילתא דלא שכיחא [ועי' ביבמות דף ל"א ע"א מפולת לא שכיחא] וה"ל גזירה במילתא דל"ש אטו רעועה מעיקרא דנמי ל"ש דלב"ש לא גזרי' גם כה"ג. ולב"ה גזרי' כה"ג ושפיר י"ל דמודה ר"א שחוזר ובונה דמ"ד לגזור אטו סוכה רעועה מעיקרא וכב"ה דל"ש אטו ל"ש גזרי' קמ"ל דחוזר ובונה דגם כה"ג ל"ש אטו ל"ש ל"ג וכסברת ב"ש דס"ל הכי וכנודע דר"א מתלמידי ב"ש הי' ועי' בשבת (דף ק"ל ע"ב) בתוד"ה דר"א שמותי הוא. ועי' ביור"ד סי' רט"ז ס"ה ובספר ידות נדרים ביד שאול שם:
כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. פי' בא"ז (הל' סוכה סי' ש"ב) בסכת כתיב. ולכאורה נראה דתלי באם יש אם למסורת דלמ"ד יש אם למקרא אין למילף זה. ועי' במלא הרועים (ח"ש ערך יש אם למקרא אות א' ב') ואכמ"ל.
ובמ"ש התוס' דלך למעט שותפין משמע כו' יש לעיין בב"ק (דף צ' ע"א) בהא דעבדו המיוחד לו שכתבו התוס' וכרש"י דזה שייך בשותפין דעלמא דיש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה וחשיב מיוחד כו' ע"ש. ולענין לך דסוכה [וכן בלולב] לא אמרי' כן בשביל שיש לזה חלק בכולו ליטול חצי כו' וע"כ דאין לדמות העניינים ועמ"ש בספרי נש"ר ביבמות (דף ק"ג ע"ב) בד"ה נעל ובספרי נפש חי' בב"מ (דף ז' ע"א) בד"ה גזל. והנה רש"י ותוס' לא הזכירו רק שאלה דל"מ לר"א. ולכאורה ע"י שכירות יש מקום לומר דיהנו גם לר"א. למ"ש הקצה"ח (ריש סי' ר"ב) די"ל דשכירות עדיף משאלה לענין קנין חליפין ואגב וכדאשכחן דשכירות ליומא ממכר היא ע"ש יוה"נ הי' אפ"ל אע"ג דשאלה ל"מ לר"א. שכירות יהנו להחשב קצת לך. ובתשו' רעק"א (סי' ס"ו) הביא הא דיור"ד (סי' קנ"א ס"י) דשוכר בית מעכו"ם יחמיר שלא להניח שם כו"ם דעכו"ם והוא מהג"א פ"ק דע"ז דשכירות קניא קצת והק' מציצית דממעט שאולה וג"כ נימא דקני קצת דשואל לא גרע משוכר ומיקרי כסותך ע"ש. ולהנזכר י"ל דבאמת שואל גרע משוכר. ואפשר דגם בציצית יתחייב שוכר טלית אך א"כ איך הוכיחו רבנן מכל האזרח דשאולה כשר משום דא"א לכל ישראל להיות לכ"א ש"פ בסוכה אחת אלא ע"י שאלה. דלסברת התוס' במסקנא דגם לר"א מהני שותפות מתשבו כעין תדורו. וא"כ מ"ל שפיר שיהא חלק ש"פ לכל ישראל כשאלף או רבוא יעשו סוכה דבהכי ע"כ מיירי גם לרבנן וכמ"ש בספרי נש"ר שם דע"כ א"א שיספיק הלילה שיאכל כ"א לבדו בסוכה וע"כ צ"ל כמ"ש החכם צבי (סי' צ"ד) שיאכלו אלף או רבוא בפעם אחת ע"ש. ואח"כ ישכירו לאלף או רבוא אחרים וכן להלן [דמה"ת מצו להשכיר גם ביו"ט][1] עד שתהא סוכה אחת לכל ישראל. בשלמא למ"ש התוס' מתחילה דשותפין כשאלה נתמעט מלך ניחא. אבל למסקנות התוס' דשותפין כשר גם לר"א מתשבו כעין תדורו כמ"ש המהרש"א א"כ בטלה ההוכחה מכל האזרח אי גם לר"א מהני ע"י שכירות. אך גם כשנימא דגם ע"י שכירות ל"מ. אכתי תקשי דמ"ל ע"י מתנה ע"מ להחזיר דודאי מהני לכ"ע וכמו באתרוג הקהל שכתבו התוס' דמהני. ויהא באמת מזה ראי' לשיטת המהרש"ל דבאמת סוכת השותפין פסולה לר"א ודלא כהמהרש"א אח"כ מצאתי שבערוך לנר העיר מהא דמעמ"ל ואכמ"ל:
מכלל דבחודש ושבת מיחייב אינש לאקבולי אפי רבי'. לכאורה ק' מקדושין (דף ל"ג) אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. שוב מצאתי שהעיר בזה בנוב"ת חא"ח סי' צ"ד ע"ש. והנה גם למ"ש הט"א בר"ה (דף ט"ז) לפרש חודש ושבת על יו"ט ור"ה ע"ש. אכתי מרובה דהא בר"ה אינו עולה לרגל [דחיוב קבלת פ"ר הוא גם בז' של פסח ובשמע"צ והוא בכלל שבת דמתפריש על כל יו"ט. משא"כ ראי' בעזרה אינו רק פ"א בכל רגל]. ואולי י"ל דרק בק"ש ועמידה לפ"ר דאין טורח כ"כ בזה מבזה. בכה"ג כשיעמוד יותר חשוב מרבה מכבוד שמים אבל בעלי' לרגל בביהמ"ק דהטורח מרובה מקבלת פ"ר וגם צריך להביא קרבן ראי'. בזה אין גירעון בכבוד שמים כשירבה בקבלת פ"ר ועי' בחגיגה (דף ה' ע"ב) דר"י איש כפר חטיא מקבל אפי דרבי' כל יומא ע"ש. וי"ל מטעם שכתבנו. ועי' בספר סדר משנה פ"ה דת"ת ה"ז שהאריך בענין זה. ועי' בערוך לנר:
נטל יוחנן סדין ופירש עלי' כו'. לכאורה החשיב יוחנן לר"א לרבו ואיך הורה בפניו וכי מפני שאין דרכו להשיב מה שלא שמע מרבותיו היתר להורות בפניו. והנה הוראה זו נוגע גם ליוחנן שלא יכול לסבול החמה. וכבר נסתפק הרא"ש (פ"ו דעירובין סי' ב') אי שרי בהוראה שנוגע להתלמיד עצמו וכ' דהדעת נוטה לאיסור וכ"פ ביור"ד סי' רמ"ב סי"ב וע"ש בגליון הרש"א. ויהא משמע מהכא קצת דשרי.
גם י"ל דצריך להבין כיון דמיבעיא לי' אי שרי מהיכן אפשטא לי' אח"כ דשרי ועשה מעשה. וצ"ל דסבר כחכמים דמתירים גם בפקק חלון דמבטל לי' ורק מפני כבוד ר"א שהי' אצלו שאל בסדין דלא מבטל ואפשר דגם לדידי' שרי ולכך כשלא השיבו הי' אצלו הוראה פשוטה דשרי דהא דיחיד ורבים הלכה כרבים הוראה פשוטה היא וה"ל כעין הא דאיתא ביור"ד סי' רמ'ב ס"ח דהוראה פשוטה לכל מותר להורות בפני רבו. וגם אינו נגד כבודו דר"א לפסוק בפניו כרבים החולקים עליו וכדמצינו בברכות (דף ט' ע"א) בבני ר"ג דאמרו לאביהם רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים כו' ע"ש ובשאג"א סי' ד' כנ"ל לכאורה:
- ↑ גם לכאו' יכולים להשכיר לשעה זו מעריו"ט.