עמק סוכות/סוכה/כו/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

עמק סוכות TriangleArrow-Left.png סוכה TriangleArrow-Left.png כו TriangleArrow-Left.png ב     TriangleArrow-Right.png עמוד קודםעמוד הבא TriangleArrow-Left.png

דף כ"ו ע"ב

ואינו אוחז בקציצה. י"ל דקמ"ל אף דבאוחז ברצועות ע"כ לשעה קלה התפילין תלויות וזה גרע מהיכא דהרצועות תלויות עי' מג"א ריש סי' מ'. מ"מ הכא קפידא שלא לאחוז בקציצה בעוד הקרי עליו אלים יותר מקפידא דתליית הקציצה:


בילדים ונשותיהן עמהן כו'. מזה הק' הט"ז בא"ח ס"ס מ' עמ"ש הב"י דבאשתו עמו במטה ואינו רוצה לשמש מיקרי אין אשתו עמו לענין תפילין דמותר להניחן שלא כנגד ראשו. והרי הכא חשו לישן בתפילין שמא יבוא לשמש כו' ע"ש. ולכאורה אין ראי' מהכא דמיירי בילדים לשאר אינשי. וכמו דמותר לישן בתפילין עראי אף בנשותיהן עמהן בבית לשאר אינשי. דבהכי מיירי הכא ולא עמהן במטה עי' כתובות (דף ד' ע"ב). וע"כ סברת הט"ז דכשהיא עמו במטה יש לחוש בשאר אינשי לתשמיש כמו דחיישינן בילדים כשהיא עמו בבית. אך עכ"פ אין הב"י משועבד לסברתו:


נטלו במפה. בתוס' כתב דבחנם פרש"י משום נקיות דר"צ כהן הי' והי' אוכל על טהרת תרומה כו' ואפי' פחות מכביצה מקבל טומאה ועפ"י. ובשער המלך (פ"ו מברכות) כתב לדעת רש"י דאף אי פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן לא הצריכו בחולין נט"י כיון שאינו רק מפני סרך תרומה ולזה כתבו התוס' דר"צ כהן הי' ואכל על טהרת תרומה והו"ל כתרומה כו' ע"ש. ולכאורה י"ל לרש"י דאף שר"צ הי' כהן ואוכל על טהרת תרומה ל"צ נט"י. דהא דפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן הוא כשמקבל מטומאה דאורייתא. ולא מסתם ידים שהוא רק שניות מד"ס מגזירת י"ח דבר כמובא בתוס'. והו"ל תרי דרבנן דהיינו מצד המטמא ומצד המקבל הטומאה שהוא פחות מכביצה ותרי דרבנן קיל יותר. ועי' במגילה (דף י"ט ע"ב) בתוד"ה ור"י מכשיר. ולזה כתב דהוא רק משום נקיות. וקצת יש לדקדק וכי לא הי' לר"צ מים לנקות ידיו. ואולי מדאיתא בחולין (דף ק"ו ע"א) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח. הרי דבמקום דא"צ אין ראוי ליטול ידיו. ואף דבנוטל משום נקיות מותר עי' ש"ע א"ח סי' קנ"ח ס"ה. י"ל דניחא לי' יותר במפה דמוכח שהוא מפני נקיות בעלמא כיון דבאוכל חולין על טהרת תרומה ל"מ מפה כמ"ש הפני יהושע. משא"כ כשיטיל ידיו יש מקום לטעות שעושה מפני חיוב כנ"ל:


ולא בירך אחריו. ביומא (דף ע"ט) כתב בתוספת יום הכיפורים דהוצרך ר"י בעל התוס' להוכיח דהלכה כר"מ כדי דלא נפסוק כמעשה רב דר"צ ול"ק על ריו"ח גופי' אמאי שביק ר"י ועביד כר"מ. ומשום דבפ"ז דברכות (מה.) יש סת"מ עד כמה מזמנין עד כזית ולא קתני דר"מ ע"ש.

והנה בר"ה (ריש דף ל"ג) כ' התוס' בשם ר"ת אף דסת"מ כר"י הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ומעשה רב דעירובין (דף צ"ו ע"א) מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין כו' ע"ש. הרי דלר"ת דחינן סת"מ מקמי כללא דמעשה רב. וזהו היפך מ"ש בתוספת יום הכיפורים בשיטת ר"י. ועי' ביד מלאכי (סי' תכ"ג) ואכמ"ל. ובברכות (דף מ"ט ע"ב) אמרי' למימרא דר"מ חשוב לי' כזית ור"י כביצה והא איפכא שמעינן להו דתנן וכן מי שיצא מירושלים כו' אריו"ח מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך הכא בקראי פליגי ר"מ סבר ואכלת זו אכילה כו' ואכילה בכזית ור"י ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה כו'.

והנה למ"ש המשל"מ פ"ג מחמץ מהרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג דלריו"ח דסובר חצי שיעור אסור מה"ת סובר דסתם אכילה הוא בכ"ש והלכתא אפיקתי' לעונשין לכזית דוקא כו' והובא בגנת ורדים (כלל מ"ה) ע"ש. ולפ"ז י"ל דלא מצי ריו"ח למימר בטעמי' דר"מ דואכלת דקרא מיירי בכזית משום דסתם אכילה בכזית. כיון דאליבי' סתם אכילה בכ"ש. אך אי נתלי איסורא דח"ש מה"ת משום דסתם אכילה בכ"ש. א"כ יהא מוכח דאביי דמוקי לדר"מ דאכילה דקרא בגזית יפלוג אדריו"ח בהא דח"ש והי' ראוי לפסוק כאביי דבתרא הוא נגד ריו"ח. וע"כ צ"ל כמ"ש בגנת ורדים דגם לריו"ח סתם אכילה בכזית. וגם מוכח כן מדאריו"ח בברכות (דף מ"ח) דאינו מוציא רבים י"ח עד שיאכל כזית דגן [וכדהובא הכא בתוס'] וכתבו התוס' שם דהוא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו [ומה שקשה מזה על ראייתם דהכא עי' בתוספת יום הכיפורים שם] ואי לריו"ח סתם אכילה גם כ"ש ל"ל כזית. ובמ"ש התוס' וההיא דירושלמי הוי זית שלם ואכלו עם הגרעין דהוי בריה. לכאורה אינו מובן דא"כ מאי קאמר שגרעינתו ממעטתו [ומ"ש בסמוך דזית קטן הוי. כבר כתב בהגהת הרש"ש ביומא (דף ע"ט) דכוונתם על בינוני ע"ש]. והנראה דהכוונה אף שאכל גם הגרעין וביחד הוא שיעור שלם. מ"מ הגרעין אינו כפרי לברך עליו על פרי העץ עי' מג"א (סי' ר"ב סק"ז) שיטת הרשב"א. ולהכי צריך לטעם דבריה כיון שעכ"פ אכלו כולו. ובמ"ש התוס' דבמשהו מברך לפניו ולא בסוף. הקשה הפני יהושע בברכות (ריש דף ל"ט) מנדה (דף נ"ב) דאוקי מתני' דיש שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו לאתויי ירקא כו' והו"ל לאוקמה בכל ברכות הנהנין דאוכל פחות מכשיעור כו' ולהר"י שהביאו בתוס' שהיא גם שיטת הראב"ד דלעולם מברך לאחריו בפחות מכשיעור בורא נ"ר ניחא ע"ש. וכבר קדמו להק' כן בבעל המאור ר"פ כיצד מברכין ותי' דמתני' במיני מאכל ומשקה קתני כאלו אמר כל מין ומין הטעון ברכה כו' להכי דייקי עלה בגמ'. וכ"כ בהשגת הראב"ד על בעה"מ שם וכתב דוק ותשכח גבי פאה ומעשרות הכי ע"ש. מזה נראה דהראב"ד סובר כהרי"ף דאפחות מכשיעור לא מברך כלל לאחריו. וכבר כתב הש"ך בח"מ סי' ל"ט סק"ב דיש תרי ראב"ד ואכמ"ל. ובמה שצדדו התוס' לברך על שתי' דכזית יין לאחריו לר"מ ושוב כתבו דמודה ר"מ בשתי' דבעי כביצה מדדרשי' שתי' מושבעת דל"ה שביעה בפחות מזה.

והנלענ"ד בטעם סברתם הקודמת גם כשנימא דאינו שביעה כלל בכזית [עי' בתוספת יום הכיפורים ביומא דף ע"ט]. והוא דהפני יהושע בברכות (דף מ"ט) בתוד"ה ר"מ. הק' דלמ"ש דמה"ת בעינן שביעה גמורה בשלמא למ"ד בכביצה י"ל כיון דזה שביעה קצת אסמכוהו אקרא דושבעת. אך מאי דאמר דמ"ד בכזית דר"ש ושבעת זו שתי' ולכן בכזית אכילה סגי דסתם אכילה בכזית תיקשי שתי' מאן דכר שמי' ומאי דוחקא לפרש כן דלפ"ז פליגי ר"מ ור"י בתרתי דפליגי בשיעור אכילה ופליגי נמי בשתי' בפשיטות הל"ל דמ"ד בכזית לית לי' האי אסמכתא כלל ודריש ושבעת כפשוטו דבעינן שביעה גמורה אלא דרבנן החמירו אף בכזית כיון דסתם אכילה בכזית כו' ע"ש. ולכאורה י"ל ע"ד מ"ש הט"ז ביור"ד סי' קי"ז דביש היתר מפורש מה"ת אין כח לחכמים לאסור. וא"כ הכא אף דאי ושבעת מתפרש על שביעה גמורה מ"מ מצו חכמים לחייבו על שביעה קצת דכביצה ואינו כ"כ נגד התורה אחרי שעכ"פ שייך בכביצה קצת שביעה. אבל בכזית דליכא שביעה כלל מה שחייבוהו חכמים הוא נגד ושבעת דכתיב אי קאי ושבעת על ואכלת דכתיב קודם. אמת שכתב החתם סופר (חיו"ד סי' ק"ט) בהא דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו וחכמים אסרו כבישה וצליה דזה לא חשיב נגד ד"ת כיון דלא כתיב כבוש וצלי תאכלוהו ובשל אל תאכלוהו והשתא דכתיב לא תבשל וכבישה וצליה לא דברה בה התורה מצו חכמים לאוסרו ע"ש. וה"נ הא לא כתיב דבאינו שבע א"צ לברך ואפ"ל דמה שחייבה תורה לברך על שביעה אינו כמפורש דבלא שבע לא יברך ומצו חכמים לחייבו והוי ככבוש וצלי בבב"ח דאסרו רבנן אף דהתורה כתבה רק בישול. אף בח"ס גופי' (ס"ס ע"ג) כתב דהא דאסרו בשר עוף בחלב אף דהתורה התירה בפירוש גדי ולא עוף היינו משום דפשטי' דקרא לא איירי באכילה אלא בבישול ובישול עוף בחלב באמת לא נאסר מדרבנן ואין כח בידם לאוסרו ע"ש. וא"י חילוק נכון בין זה לכבישה וצלי דנימא נמי גדי אסרה ועוף לא דברה בו תורה ויהא יכולת לחכמים לאוסרו [ועי' בחולין דף קי"ג ע"ב]. ומשמע קצת דגם כה"ג חשיב נגד המפורש בתורה וצע"ק. וא"כ ה"נ כשנימא דושבעת אאכילה קאי לא היו יכולים חכמים לחייבו בכזית שא"ב שביעה כלל. אבל כשדרשינן ושבעת על שתי' ולא הוזכר שביעה גבי אכילה שפיר מצו רבנן להצריכו לברך על כזית. וזה ל"ק כיון דלא הוזכר שביעה גבי אכילה יתחייב מה"ת באכל כזית. די"ל דמהא דלא חייבה תורה לברך רק באופן כשישתה אחר אכילתו והיינו אם תאב לשתות וכמ"ש בא"ז הגדול הלכות סעודה (סי' ר"א) דבא"צ לא אמרה תורה שישתה אלא לתאבון ע"ש. עכ"פ חזינן דלא חייבה תורה לברך אלא כשנתמלא רצונו במזונו כדרך בני אדם. מובן מסברא דכשרעב עדיין וליכא גם שביעה קצת בכזית ל"צ לברך מה"ת. ומ"מ כיון דאינו מפורש בתורה רק מסברא ידעינן שאינו חייב מה"ת תו מצו חכמים לחייבו משא"כ אי הוי קאי ושבעת על האכילה. ושפיר צריך לר"מ דמחייבו בכזית מדרבנן לדרוש ושבעת על שתי'. אך על שתי' יש פנים לכאן ולכאן די"ל אף דדרשינן ושבעת על שתי' מ"מ כיון דאינו בפשטות דקרא דלא הוזכר שתי' בהדיא בקרא מצו רבנן לחייבו גם בשתי' דכזית. או כיון דעכ"פ נדרש ושבעת על שתי' אין לחייבו בכזית נגד ד"ת וצריך עכ"פ בכביצה דהוא שביעה קצת כנ"ל לכאורה. ומה שיש לדבר בהא דבסמוך אם בא להחמיר ע"ע מחמיר כו'. עמ"ש הפני יהושע בברכות (דף ט"ו ע"א) בתוד"ה מעשה בר"ג ואכמ"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף